קטגוריה: עיתונות

האם מונדיאל 2014 הוא סוף דרכו של יורם ארבל?

(צילום מסך)

(צילום מסך)

מי חווה את המונדיאל הגרוע ביותר עד כה? ספרד הקורסת או אנגליה הלוזרית? פורטוגל הכושלת או קמרון המתפרקת? ברזיל המקרטעת או ארגנטינה המגמגמת? שכחו מכל אלה. על אף אחת מהן לא עובר טורניר גרוע מזה שעובר על יורם ארבל. רק חודש עבר מאז פדיחת הפיינל פור ("דווין סמית' כל הדרך"), וארבל כמנהגו נוהג. השדר מספר 1 פתח את המונדיאל בצרור טעויות, ומאז לא הוריד את הרגל מהגז בעודו מדרדר את ניידת השידור אל התהום. לרגעים נדמה שארבל לא עובד עבור רשות השידור, אלא עבור דפי פייסבוק סאטיריים ומחאתיים כמו "יורם ארבל – הביתה", "יורם ארבל נמאס" ו"יורם ארבל הללללויה". קשה להסביר את מקרה ארבל. אין עוד תופעה שחוצצת באופן כה מובהק בין האנשים שעושים טלוויזיה לבין האנשים שצורכים טלוויזיה. ברשתות השידור רואים בו מותג שמעמדו האייקוני מצדיק את מחירו היקר. בקרב הצופים, לעומת זאת, קיים קונצנזוס נדיר: ככה לא בונים שידור. יורם ארבל מונדיאל 2014 עשוי להיות קו פרשת המים בקריירה של בכיר שדרי ישראל. אולי זו החשיפה הגבוהה לקהל רחב מהרגיל; אולי רצף הטעויות הקולוסאלי; אולי זה פשוט בולט על הרקע האפור של דני נוימן. כך או כך, ישנה תחושה שהפעם ארבל שבר את גב הצופים. ישנה תחושה שהפעם פרנסי הטלוויזיה לא יוכלו להמשיך ולהתעלם מהביקורת הציבורית והתקשורתית הגורפת. אבל הם ימשיכו. ארבל לא ילך לשום מקום. הוא שרד את השרוכים של איתן טיבי, את מגן הזיעה של טייריס רייס, את כל השחקנים שחורי העור שדומים בעיניו לטוואטחה. מה פתאום שילך הביתה בגלל חילופי זהויות בין פדרו לקאסורלה, או בגלל שאדוארדו דה סילבה החליט להתאזרח בקרואטיה, או בגלל שקוסטה ריקה זימנה רק בראיין רואיז אחד? היחיד שעשוי לשלוח את יורם ארבל הביתה הוא יורם ארבל, והתרחיש הזה אפילו יותר בדיוני מזכייה של הונדורס במונדיאל. מי שצריך ללכת עד למשחק השרוכים ב-1998 כדי למצוא פגם קל בהתנהלותו המקצועית בוודאי לא חושב שהגיעה שעתו לרדת מעל מסך הטלוויזיה שלנו. במשחק בין ארגנטינה לבוסניה אמר ארבל לנוימן כי "יבוא יום, דני, נשב לנו בעמדת שידור. אולי ברוסיה, אולי בקטאר. מתאים לנו החמסינים בקטאר". תקשיבו טוב לארבל. לפחות בעניין הזה הוא לא טועה.

פורסם במקור ב"פנאי פלוס" (25.6.14)

הפרוטוקולים של האקר: רשומות מממשלת דחלילים

כן אדוני ראש הממשלה

(פורסם במקור, בגרסה מקוצררת, בגיליון פברואר של "בלייזר")

החודש (פברואר) לפני 33 שנה נפל דבר בפוליטיקה העולמית: ג'ים האקר מונה לשר בממשלת בריטניה. האקר היה אמנם דמות בדיונית בסדרת טלוויזיה בשם "כן, אדוני השר", בדיוק כמו המשרד המופרך שלו לעניינים מנהליים, אבל זה לא שינה דבר; ההשפעה שלו, כך נראה, לא היתה פחותה מזו של מרבית השרים שתפקדו במקביל בממשלה האמיתית של מרגרט תאצ'ר. מעבר להצלחה המסחרית והביקורתית, היא חלחלה לשיח הציבורי, הפוליטי והאקדמי. אחד מהבכירים במשרד ראש הממשלה סיפר שכשהלייבור חזר לשלטון ב-1997 אחדים מהשרים לקחו ברצינות רבה את יחסי העבודה שהוצגו בסדרה ונזהרו בכל מגע עם פקידי הציבור. תאצ'ר עצמה, מעריצה מושבעת, הודתה שמדובר בדיוקן מדויק של "מה שמתרחש במסדרונות הכוח".

"כן, אדוני השר" התגלגלה בהמשך ל"כן, אדוני ראש הממשלה", כשהאקר נכנס לדאונינג 10. ב-1988 סיים האקר את תפקידו, אך בינואר השנה זכה לחיים חדשים עם חידושה של הסדרה ב-BBC. וכל אלה יחד, פלוס ממשל ישראלי ושחר של יום חדש או פחד של יום ישן, הן הזדמנות מצוינת לקבץ כמה לקחים נבונים מסדרת טלוויזיה שהורידה את המסך המפואר מעל לפוליטיקה הפרלמנטרית והותירה אותה עלובה וחשופת ערווה בעין הזרקורים. הנה, אם כן, הפרוטוקולים של ממשל האקר.

משתתפים:

ג'יימס (ג'ים) האקר, ראש הממשלה.

סר האמפרי אפלבי, מזכיר הקבינט (תפקיד מקביל למזכיר הממשלה, פחות או יותר).

ברנרד וולי, ראש לשכת ראש הממשלה.

כל האמת

האמפרי: "השלב הראשון הוא להביע תמיכה מוחלטת".

ברנרד: "למה?".

האמפרי: "משום שאתה לא רוצה להיזכר כמי שאמר שמישהו אינו ראוי. עליך להיראות כחבר. אחרי הכל, צריך לעמוד ליד מישהו לפני שאתה יכול לנעוץ לו סכין בגב".

ברנרד: "אבל אלכסנדר ג'יימסון הוא איש טוב. הוא כנה ויעיל".

האמפרי: "מצוין. זה השלב השני. אתה מונה את מעלותיו המהוללות, במיוחד את אלה שהופכות אותו לבלתי מתאים. אתה מהלל אותן עד לנקודה שהן הופכות לחיסרון – השלב השלישי. או – אפילו טוב יותר – אתה מפשט את דעותיו בכך שאתה מצמיד להן תוויות, כפי שעשית עכשיו.

ברנרד: אתה מתכוון ל'מיסטר קלין'?".

האמפרי: "כן. אמרת שהוא הולך לכנסייה?".

ברנרד: "כן, אני חושב שהוא היה פעם כומר, מזמן".

האמפרי: "נפלא. נוכל להשתמש בזה נגדו".

ברנרד: "איך?".

האמפרי: "איש מקסים, אין לו אויב בעולם כולו. אבל האם הוא באמת מוכן להתמודדות עם הנוכלים של העיר?".

ברנרד: "ג'יימסון די קשוח".

האמפרי: "אז נאמר שהוא קשוח מדי. השלב הרביעי: אתה מונה את כל תכונותיו הרעות בכך שאתה מגן עליהן ודוחה אותן. אתה יודע: 'הו, זה בטח לא משנה שהוא סרבן מצפון. אני בטוח… איש לא מפקפק בפטריוטיות שלו'. או: 'אני חושב שהביקורת על כך שהחברה האחרונה שניהל פשטה את הרגל לא היתה הוגנת לחלוטין'".

ברנרד: "זה בהחלט יעשה את העבודה".

האמפרי: "אם לא, תמיד אפשר לרמוז לשערורייה נסתרת. אם הוא לא נשוי, נרמוז להומוסקסואליות".

ברנרד: "ואם הוא נשוי?"

האמפרי: "ניאוף. עם מישהי שמחוץ לטווח ההאשמות. מישהי ממשפחת המלוכה, למשל. או מגישת טלוויזיה".

ברנרד: "ומה אם ברור שהוא נשוי באושר?".

האמפרי: "תגיד שהוא פוריטני קיצוני, או שהוא שותה, או שהוא עובר טיפול פסיכיאטרי. האפשרויות אינסופיות. הסכת ולמד".

***

ברנרד: "ערכנו שינויים קלים בנאום".

האקר: "'עלינו לבחון טווח רחב של אפשרויות בכל הקשור להוצאות ממשלתיות'? זה לא אומר כלום!".

ברנרד: "תודה, אדוני".

***

ברנרד: "אני מתכוון (שחלה התקדמות) בנוגע לנושא שבאופן רגיל הוא לחלוטין בשליטת השירות הציבורי שבו התפתחו התפתחויות".

האמפרי: "אתה מדבר בחידות!".

ברנרד: "הו, תודה רבה".

***

"תודה, ברנרד, לא יכולתי לנסח זאת בצורה פחות בהירה" (האקר)

***

האמפרי: "ייתכנו הדלפות. אין לנו עניין בעוד השערות חסרות אחריות בתקשורת".

האקר: "אפילו אם הן נכונות?".

האמפרי: "במיוחד אם הן נכונות. אין גרוע ממידע מדויק לא אחראי".

***

האקר: "כל זה אמיתי ומדויק לחלוטין?".

האמפרי: "זה הגיע ממשרד ההגנה".

האקר: "אף על פי כן, ייתכן שזה אמיתי ומדויק".

*** 

"אני לא רוצה ועדה לחקירת ההדלפה. אני רוצה לגלות מי עשה את זה" (האקר)

***

האקר: "הסטטיסטיקות מוצקות".

האמפרי: "סטטיסטיקות? אפשר להוכיח הכל עם סטטיסטיקות".

האקר: "אפילו את האמת…".

***

מזכיר הקבינט לשעבר: "ניסית להפריך את העובדות?".

האמפרי: "זה רעיון פוליטי, עובדות לא נוגעות לו".

***

"אף אחד לא יודע שזה לא נכון. הצהרות לעיתונות לא ניתנות תחת שבועה" (האקר)

***

מנכ"ל משרד האוצר: "אתה לא חושב שיש סכנה שרה"מ יכחיש זאת, רק בגלל שזה לא נכון?".

האמפרי: "כלל לא".

***

ברנרד: "תפנה את תשומת ליבה לחוק".

האקר: "היא עורכת דין, ברנרד. לעקוף את החוק זה העבודה שלה".

***

האקר: "נתנו לי קרדיט מלא בחדשות אתמול. אני מניח שזו באמת עבודה שלי, לא? זה חייב להיות, כך כתוב בעיתון" (האקר)

*** 

"ככל שהמשרד גבוה יותר, כך מפלס הפרנויה גבוה יותר. אולם פרנויה צריך להזין, ואין כמו כותרות בעיתון לשם כך" (מזכיר הקבינט לשעבר)

***

ארנולד: "אתה מציע שאעביר מידע מסווג לעיתונות?".

האמפרי: "בהחלט לא, ארנולד. זאת דיסאינפורמציה מסווגת".

***

"זה אחד מהפעלים יוצאי הדופן, נכון? אני מקיים תדריך מסווג לעיתונאים, אתה מדליף, הוא מואשם בהסגרת סודות מדינה" (ברנרד)

***

האקר: "עיתון אחראי לא צריך להדפיס השמצות כאלה. למה עשית את זה?".

עורך: "מכרנו עוד מאה אלף עותקים".

***

האקר: "אל תספר לי על העיתונות. אני יודע בדיוק מי קורא את העיתונים. את הדיילי מירור קוראים מי שחושבים שהם מנהלים את המדינה; את הגרדיאן קוראים מי שחושבים שהם צריכים לנהל את המדינה; את הטיימס קוראים מי שבאמת מנהלים את המדינה; את הדיילי מייל קוראות הנשים של האנשים שמנהלים את המדינה; את הפייננשל טיימס קוראים מי שמחזיקים את המדינה בבעלותם; את המורנינג סטאר קוראים מי שחושבים שהמדינה צריכה להיות מנוהלת על ידי מדינה אחרת; ואת הדיילי טלגרף קוראים אנשים שחושבים שככה היא מנוהלת".

האמפרי: "ומה עם האנשים שקוראים את הסאן?".

האקר: "לקוראים של הסאן לא אכפת מי מנהל את המדינה כל עוד יש לה חזה גדול".

***

האמפרי: "אולי תוכל לייעץ לי, אדוני ראש הממשלה, במיוחד אם השאלות יהיו תוקפניות".

האקר: "מוטב שכך. זה יעביר את המאזינים לצד שלך".

האמפרי: "יכול להיות שאאלץ לענות עליהן".

האקר: "למה? אתה לעולם לא עונה לשאלות שלי".

האמפרי: "לא, זה שונה, אדוני ראש הממשלה. לודוביק קנדי עשוי לשאול אותי שאלות חדות. התחקירנים שלו אמרו שאנשים רבים מעוניינים לדעת מדוע יש בידיו כוח רב כל כך".

האקר: "אם הוא יגיד שאנשים רבים מעוניינים לדעת את התשובה לשאלה הזאת, אמור, 'מנה שישה'. זה ישתיק אותו. הוא לעולם לא יצליח להיזכר ביותר משניים".

האמפרי: "הו, זה מצוין, אדוני. עוד טריקים?".

האקר: "טריקים? האמפרי, זאת טכניקה. תקוף מילה אחת במשפט. למשל, 'לעתים קרובות'. 'לעתים קרובות? למה אתה מתכוון, לעתים קרובות?'. או שתתקוף את המראיין. 'רואים שלא קראת מעולם את המסמך, נכון?'. או שתשאל שאלה משלך. 'זאת שאלה חשובה מאוד. עכשיו הרשה לי לשאול אותך שאלה'. רואה?".

***

במאי: "אתה תרכיב את המשקפיים האלה?".

האקר: "הו, ובכן, מה דעתך?".

במאי: "טוב, זאת החלטה שלך, כמובן. עם המשקפיים אתה נראה סמכותי ופיקודי. בלעדיהם אתה נראה כן ופתוח. מה אתה מעדיף?".

האקר: "טוב, למען האמת, אני רוצה להיראות סמכותי וכן".

במאי: "אפשר רק אחד מהם".

***

במאי: "במה יעסוק המשדר?".

האקר: "בי".

במאי: "כן, אבל מה אתה הולך להגיד? בנושא מדיניות?".

האקר: "מדיניות, כן… חשבתי שזה יהיה הדברים הרגילים – לצעוד קדימה ביחד, מחר טוב יותר, להדק את החגורה, כולם ביחד, לרפא את הפצעים".

במאי: "אבל מה תגיד באופן ספציפי?".

האקר: "אה, ספציפי? טוב, חשבתי שאציע שנהדק את החגורות באופן ספציפי, ושנרפא את הפצעים הספציפיים בחברה. אתה מבין למה אני מתכוון?".

***

במאי: "אם יורשה לי להציע – אל תתקוף את האופוזיציה".

האקר: "אלה החלקים שהמפלגה הכי אוהבת".

במאי: "המפלגה מצביעה לך בכל מקרה. אתה תגרום לקולות הצפים לראות בך טיפוס כועס וסכסכן".

האקר: "אני מבין. מה עלי לומר על האופוזיציה?".

במאי: "אל תזכיר אותה. כל מה שאתה אומר צריך להישמע חמים וידידותי. סמכותי, כמובן, אבל רוחש חיבה. אבי האומה".

***

האמפרי: "לא יעלה על הדעת. אי אפשר להפעיל לחץ על שופט בריטי".

האקר: "איך נבטיח הרשעה?".

האמפרי: "נמצא שופט שלא צריך להפעיל עליו לחץ".

***

האמפרי: "חרף העובדה שסביר להניח שהצעתך יכולה להביא בצדה תועלת מסוימת בעלת חשיבות שולית ופריפריאלית, מנגד ניצב שיקול בעל חשיבות גדולה לאין שיעור באשר למעורבותך האישית בדבר עבירה ברת עונשין בעלת תשתית ראייתית, שתוצאתה תהיה הכתמה והטלת סטיגמה על תפקידים שמילאת ועל תמרוניך הפוליטיים בעבר באופן חסר תקנה ובלתי הפיך שעלול להפוך אותך לבלתי כשיר לתפקידך ולהתנוסס בראש חשיפות והאשמות ציבוריות בעלות אופי מביך ובסופו של דבר בלתי ניתן להגנה".

האקר: "אולי אוכל לקבל תקציר של זה?".

***

"אני לא חושב שאנחנו צריכים להציג את האמת בשלב זה" (האמפרי)

***

האמפרי (לאחר שהמפתח למשרד רה"מ נלקח ממנו): "אדוני ראש הממשלה, עלי להביע באופן הנחרץ ביותר את מחאתי העמוקה למדיניות הממוסדת החדשה שמביאה להגבלות חמורות ובלתי נסבלות על בואם ולכתם של חברים בכירים בהירארכיה ושתביא, בסבירות גבוהה ביותר, אם ההמצאה המגונה החדשה תימשך, לתעוקה על ערוצי התקשורת, ושתגיע בשיאה למצב של ניוון ארגוני ושיתוק אדמיניסטרטיבי, שיהיה למעשה להתפרקות עקבית ומתואמת של תפקיד הממשל של הוד מלכותה בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד!".

האקר: "אתה מתכוון לומר שאיבדת את המפתח?".

***

"הבהרה היא לא לעשות את דבריך לבהירים, אלא להשאיר את עצמך נקי" (האמפרי)

***

האמפרי: "קשה לשכנע את ראש הממשלה שמדובר ברעיון גרוע".

ארנולד: "כמובן. למעשה מדובר ברעיון מצוין. פשוט אסור שייצא לפועל".

***

האמפרי: "אני מבין שהכחשת את העובדה שהיה ציתות לקו הטלפון של חבר הפרלמנט האליפקס?".

האקר: "זאת היתה השאלה היחידה שיכולתי לענות עליה תשובה פשוטה, בהירה, ישירה וכנה".

האמפרי: "כן… למרבה הצער, למרות שהתשובה היתה פשוטה, בהירה וישירה, קשה להצמיד לה בהגינות את שם התואר הרביעי שבו השתמשת היות והיחס המדויק בין המידע שמסרת ובין העובדות, ככל שהן ידועות ונתונות, הוא כזה שעלול להוביל לבעיות אפיסטמולוגיות בשיעור ניכר שיציבו על המקורות הלוגיים והסמנטיים של השפה האנגלית עול כבד מכפי שניתן לצפות שתישא".

האקר: "אפיסטמולוגי? על מה אתה מדבר?".

האמפרי: "שיקרת".

***

"ובכן, ברור שהוועדה הסכימה שמדיניותך החדשה היא אכן תוכנית נפלאה, אבל בבחינת חלק מהספקות שהובעו, אולי אוכל להציע כי זכורני שלאחר דיון מחושב, חוות דעתה השקולה של הוועדה היתה שבעוד שהיא התחשבה בכך שההצעה זכתה בעיקרון בהסכמה רחבה, הרי שאחדים מהעקרונות היו בעקרון עקרוניים דיים ואחדים מהשיקולים היו כה מורכבים ובסופו של דבר התאזנו למעשה, כך שבעקרון הוצע שהמעשה המחושב והשקול יהיה להגיש את ההצעה לדיון מעמיק יותר, שישים דגש על החיבור המהותי של ההצעה החדשה עם עקרונות קיימים ועם העיקרון של הטיעונים העיקריים שההצעה מעלה ומציעה את אישורם. בעיקרון" (האמפרי)

***

ברנרד: "המפלגה עשתה סקר וכל הבוחרים בעד שירות לאומי".

האמפרי: "אז תערוך סקר נוסף שיראה שהם מתנגדים לשירות לאומי".

ברנרד: "הם לא יכולים להיות גם בעד וגם נגד".

האמפרי: "השתתפת פעם בסקר? בחורה צעירה מגיעה אליך הביתה. אתה רוצה לעשות רושם טוב, אתה לא רוצה להיראות כמו אידיוט, נכון? היא מתחילה לשאול שאלות. מר וולי, האם אתה מודאג ממספר הצעירים המובטלים?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם אתה מודאג מהעלייה בשיעור הפשע בקרב בני נוער?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם אתה חושב שבמערכת החינוך חסרה משמעת?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם אתה חושב שאנשים צעירים מקבלים סמכות ומנהיגות?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "שהם צריכים אתגר?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם אתה בעד שירות לאומי?".

ברנרד: "אני מניח שכן".

האמפרי: "כן או לא?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "אחרי כל מה שאמרת לי, אתה לא יכול להגיד 'לא'. משמיטים את חמש השאלות הראשונות ומפרסמים רק את הראשונה".

ברנרד: "זה מה שהם עושים?".

האמפרי: "לא המכונים המכובדים, אבל אין הרבה כאלה. לחלופין, הבחורה הצעירה יכולה להשיג תוצאות הפוכות. מר וולי, האם אתה מודאג ממלחמה?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם אתה מודאג ממרוץ החימוש?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם מסוכן לתת נשק לצעירים?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם זה לא נכון לחייב אנשים לשאת נשק?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם אתה מתנגד לשירות לאומי?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "בבקשה. הדוגמה המאוזנת המושלמת".

***

האקר: "זה נורא, ירדנו עוד שלוש נקודות בסקרים".

האמפרי: "לא הממשלה כולה, רק אתה".

***

האמפרי: "מה מטרת מדיניות הביטחון שלנו?".

ברנרד: "להגן על בריטניה".

האמפרי: "לא! מטרתה לגרום לאנשים להאמין שבריטניה מוגנת".

ברנרד: "לגרום לרוסים להאמין?".

האמפרי: "לא לרוסים, לבריטים! הרוסים יודעים שהיא לא מוגנת".

***

האקר: "תן לי לספר לך מה היה היום (בשאילתות בפרלמנט). השאלה הראשונה נגעה למחדל המחסור בקצינים בבתי הכלא. תשובה מבריקה! אמרתי: 'אני מפנה את החבר הנכבד לנאום שנשאתי ב-28 באוקטובר'".

האמפרי: "הוא זכר מה אמרת?".

האקר: "לא. גם אני לא, למעשה. ועדיין, השתקתי אותו. השאלה הבאה היתה: 'האם משרד התעסוקה שיחק עם המספרים?'".

האמפרי: "כמובן".

האקר: "אני יודע. עניתי שלא מצאתי שום ראיה לכך".

האמפרי: "לא חיפשת".

ברנרד: "ולא הראינו לך".

האקר: "מצוין. אחר כך עברנו להתכתשות על תוכניות משרד האנרגיה לפסולת גרעינית. הוא רצה שאודה שהקבינט היה חלוק בסוגיה".

האמפרי: "הוא אכן היה חלוק".

האקר: "אני יודע. עניתי: 'הקבינט קיבל החלטה פה אחד'".

האמפרי: "איימת לפטר את מי שלא יסכים איתך".

האקר: "וזה בהחלט גרם להם לקבל החלטה פה אחד. הספסלים האחוריים הריעו לכל מילה. אה, כן, אחר כך נשאלתי מדוע פרויקט הטיל נגד טילים בליסטיים הושלך לפח יום לפני שהסתיים הייצור".

האמפרי: "איך יצאת מזה?".

האקר: "זה היה המהלך המנצח שלי! תשובתי היתה גאונות צרופה. אמרתי שהמדיניות שלנו לא היתה אפקטיבית כפי שקיווינו שתהיה. ברור שטעינו לגביה".

האמפרי: "הודית בכך?".

האקר: "כן. מבריק! זה הוציא להם את הרוח מהמפרשים!".

האמפרי: "כנות תמיד מקנה לך את יתרון ההפתעה בבית הנבחרים".

***

האמפרי: "אני מבין שהמסמך הזה לא מיועד להגשה?".

מנכ"ל משרד האוצר: "האמפרי ידידי, אלה המסמכים להגשה".

האמפרי: "הו, כן. אבל זה מגיע רק עד לנספח 11".

המנכ"ל: "סליחה. הנה עוד שישה…".

האמפרי: "הו! אין שום סכנה שהם יעברו על כל זה. איפה התקציר בעמוד בודד לקבינט?".

***

האמפרי: "אתה לא חושב שיש סכנה שמישהו יבחן את הפרטים?".

מנכ"ל משרד האוצר: "מי? השרים מתודרכים רק על ידינו. כולנו עובדים נאמנים של השירות הציבורי".

האמפרי: "כן. ארשום את זה כנושא האחרון בדיון הקבינט לפני ארוחת הצהריים".

ארנולד: "הם לא יבזבזו על זה יותר מחמש דקות".

***

"'צפון האוקיאנוס ההודי – דו"ח מצב'. 138 עמודים, זה חייב להיות זה" (האקר)

***

האמפרי: "ממשלה פתוחה, אדוני, חופש המידע. עלינו לומר לעיתונות בפתיחות ובכנות את כל מה שהיא יכולה למצוא בקלות לבדה בדרך אחרת".

***

האקר: "אמור שהפרוטוקולים מוכיחים לחלוטין את צדקתי, אך מפאת החוק אי אפשר לראותם אלא בעוד 25 שנה".

עמימות דיפלומטית

"ברגע שאתה מתחיל להתעניין במתרחש במדינות אחרות, אתה ניצב על מדרון חלקלק" (האמפרי)

***

האקר: "בריטניה לא צריכה לתמוך בחוק וסדר?".

האמפרי: "כמובן שאנחנו צריכים, אדוני ראש הממשלה. אבל אסור שניתן לזה להשפיע על מדיניות החוץ שלנו".

***

האקר: "בתור התחלה הקראתי לנשיא האמריקאי את הדו"ח שלי, ואז הוא הקריא לי את הדו"ח שלו, ואז החלטנו שיהיה מהר יותר אם פשוט נחליף דו"חות ונקרא אותם בעצמנו. ואז העברנו את הזמן בללכלך על הצרפתים" (האקר)

***

האקר: "הייתי מותש בבית הלבן. אני בקושי זוכר מילה ממה שהנשיא אמר".

האמפרי: "הוא לא אמר הרבה, ראש הממשלה. גם הוא היה מותש".

האקר: "מדאיג קצת, הלא כן? ראשי מדינות כמוני טסים בכל העולם, מקיימים פגישות חשובות על עתיד האנושות, ואנחנו גמורים כמו סמרטוטים?".

האמפרי: "זה היה מדאיג, אדוני ראש הממשלה. אולי זאת הסיבה שמשאים ומתנים נעשים מראש על ידי משרתים נאמנים כמוני. אי אפשר להשאיר אותם בידיהם של הסמרטוטים".

***

האמפרי: "אנחנו חייבים להגיד לאמריקאים. יהיו להם התנגדויות נמרצות".

האקר: "למי יש את המילה האחרונה בנוגע לשלטון בבריטניה? לקבינט הבריטי או לנשיא האמריקאי?".

האמפרי: "אתה יודע, זאת שאלה מרתקת. אנחנו מתחבטים בה לעתים קרובות".

האקר: "לאיזו מסקנה הגעתם?".

האמפרי: "אני חייב להודות שאני קצת כופר. אני סבור שלקבינט הבריטי, אבל אני יודע שאני בדעת מיעוט".

***

"אנחנו רואים סכנה שהקבינט מחפש מדיניות חוץ משלו" (מנכ"ל משרד החוץ)

***

מנכ"ל משרד החוץ: "הבעיה היא שהאינטרס של בריטניה תמיד מעורב בלעשות עסקאות עם אנשים שהציבור חושב לרעים".

האמפרי: "ולעתים לא לעזור טובים – כשזה לא עוזר לנו".

המנכ"ל: "אז אנחנו נמנעים מדיון ביחסי החוץ, או שאנחנו משאירים את כל הדיונים במשרד. אז אנחנו מגישים מדיניות אחת לשר, שמשקפת את חוות דעתנו, והוא יכול לפעול לפיה".

ברנרד: "ואין אפשרויות אחרות?".

המנכ"ל: "לא".

ברנרד: "אין אלטרנטיבות?".

המנכ"ל: "לא".

ברנרד: "ומה אם הוא לא שבע רצון?".

המנכ"ל: "אם לוחצים עלינו, אנחנו בוחנים שוב".

ברנרד: "וחוזרים עם חוות דעת אחרת?".

המנכ"ל: "מובן שלא, אנחנו חוזרים עם אותה חוות הדעת".

ברנרד: "ואם הוא תובע חלופות?".

האמפרי: "זה פשוט: משרד החוץ יציג לו בשמחה שלוש אופציות. שתיים מהן יהיו בדיוק אותו הדבר. השלישית תהיה לחלוטין בלתי מתקבלת על הדעת".

המנכ"ל: "לפעמים אנחנו מעודדים את השר לגבש חוות דעת משלו. אחר כך אנחנו אומרים שזה יביא למלחמת עולם שלישית, אולי אפילו בתוך 48 שעות".

***

מנכ"ל משרד החוץ: "התגובה הסטנדרטית של משרד החוץ במצב של משבר: בשלב הראשון אנחנו אומרים שדבר לא יקרה".

האמפרי: "שלב שני – אנחנו אומרים שמשהו עלול לקרות אבל אנחנו לא צריכים לעשות דבר בעניין".

המנכ"ל: "שלב שלישי – אנחנו אומרים שאולי עלינו לעשות משהו בעניין, אבל אין מה לעשות".

האמפרי: "שלב רביעי – אנחנו אומרים שאולי יש משהו שיכולנו לעשות, אבל עכשיו מאוחר מדי".

***

שר החוץ: "משרד החוץ לא ירשה זאת".

האקר: "האם הם כאן כדי למלא את הוראותינו, או שאנחנו כאן כדי למלא את הוראותיהם?".

שר החוץ: "אל תהיה מצחיק…".

***

האמפרי: "אני בטוח שמשרד החוץ יסביר לך מה לעשות".

האקר: "משרד החוץ ממליץ לי לא לעשות דבר".

האמפרי: "ואני בטוח שזאת עצה טובה".

***

"משרד החוץ לא שם כדי לעשות דברים. הוא שם כדי להסביר למה אי אפשר לעשות דברים" (האקר)

***

האקר: "לא ננצל את הדיון באו"ם כדי לקדם שלום ורצון טוב?".

האמפרי: "זה יהיה חריג ביותר. האו"ם הוא הפורום המקובל לבטא יחסי שנאה בינלאומיים".

***

"במשרד החוץ אומרים שארוחה אחת של ראש ממשלה עם שגריר הורסת שנתיים של דיפלומטיה סבלנית" (האמפרי)

***

האקר: "אני מבין שאנחנו מתכוונים להצביע נגד ישראל באו"ם הלילה".

שר החוץ: "בוודאי".

האקר: "למה?".

שר החוץ: "הם הפציצו את אש"ף".

האקר: "אבל אש"ף הפציץ את ישראל!".

שר החוץ: "כן, אבל הישראלים הטילו יותר פצצות מאש"ף".

***

"אנחנו צריכים מישהו כמוך בתפקיד השגריר בתל אביב, שיסביר להם למה אנחנו תמיד מצביעים נגדם באו"ם" (האקר)

***

האקר: "אנחנו תמיד צריכים לתמוך בחלשים נגד החזקים".

האמפרי: "אז למה שלא תשלח כוחות להילחם עם האפגנים נגד הרוסים?".

האקר: "הרוסים חזקים מדי".

***

האקר: "מה עם צבאות נאט"ו האחרים?".

האמפרי: "הם בסדר. בימי חול, בכל אופן".

האקר: "בימי חול?".

האמפרי: "ההולנדים, הדנים והבלגים יוצאים הביתה בסוף השבוע".

האקר: "אז אם הרוסים עומדים לפלוש, אנחנו מעדיפים שיעשו את זה בין יום שני לשישי? זה ידוע לכולם?".

האמפרי: "אם אני יודע את זה, אני בטוח שהרוסים יודעים. הקרמלין מקבל בדרך כלל את המידע של נאט"ו לפני שהוא מגיע למשרד ראש הממשלה".

***

האקר: "הרגע אמרת שמשרד החוץ מסתיר ממני דברים! איך אתה יודע אם אינך יודע?".

ברנרד: "אני לא יודע בדיוק מה, אדוני ראש הממשלה, אבל אני יודע שמשרד החוץ תמיד מסתיר דברים מכולם. זאת המדיניות המקובלת".

האקר: "מי יודע את סודות משרד החוץ, חוץ ממשרד החוץ?".

ברנרד: "אה, זה פשוט: רק הקרמלין".

***

האמפרי: "אבל עם הפרויקט הביטחוני החדש נוכל להשמיד את כל מזרח אירופה!".

האקר: "אני לא רוצה בזה".

האמפרי: "זה אמצעי הרתעה".

האקר: "זה בלוף. כנראה לא אשתמש בזה".

האמפרי: "הם לא יודעים שכנראה לא תשתמש בזה".

האקר: "הם כנראה יודעים".

האמפרי: "כן, כנראה, אבל הם לא יכולים לדעת בוודאות".

האקר: "הם כנראה יודעים בוודאות".

האמפרי: "כן, אבל למרות שהם כנראה יודעים בוודאות שכנראה לא תעשה זאת, הם לא יודעים בוודאות שלמרות שכנראה לא תעשה זאת, אין אפשרות שתעשה זאת בוודאות!".

***

מנכ"ל משרד החוץ: "מסוכן מדי לתת לפוליטיקאים להיות מעורבים בדיפלומטיה".

האמפרי: "דיפלומטיה עוסקת בהישרדות עד המאה הבאה. פוליטיקה עוסקות בהישרדות עד יום שישי אחר הצהריים".

הקופה הציבורית

"משרד האוצר לא מחשב כמה כסף הוא צריך ואז חושב איך לגייס את הכסף. הוא מבקש כמה שהוא מאמין שיוכל לקבל ואז חושב איך לבזבז את זה" (האמפרי)

***

"נמצא שאם 100,000 האנשים שמתו מעישון היו חיים ומגיעים לגיל זקנה, הם היו עולים לנו הרבה יותר בפנסיות ובביטוח לאומי משהיו עולים בטיפול רפואי. כך שמבחינה פיננסית, עדיף לאין שיעור שימשיכו למות בקצב הנוכחי" (האמפרי)

***

"יש לנו מטה קסמים בשם 'תוכנית טריידנט'. אף אחד לא מבין כלום בקשר אליה חוץ מזה שהיא עולה 15 מיליארד פאונד ולכן היא חייבת להיות נפלאה, מדהימה. כל שעלינו לעשות הוא לכתוב צ'ק, וכולנו יכולים להירגע. אבל אם אנשים בממשלה יתחילו לדבר על התוכנית, בסוף הם יתחילו לחשוב עליה. הם יבינו את הבעיות, את הפגמים שבשיקול הדעת. האומה תהיה מודאגת: תסיסה, שאלות, ביקורת… שינוי" (האמפרי)

***

האקר: "אנשים צריכים לשלם מכספם. למה שהממשלה תוציא כסף על בילויים?".

האמפרי: "אף אחד לא קורא לזה בילוי. הנקודה היא שיש לנו מורשת אדירה לתמוך בה: תמונות שאיש לא רוצה לראות, מוזיקה שאיש לא רוצה לשמוע, מחזות שאיש לא רוצה לראות. אתה לא יכול לתת להם למות רק משום שאיש לא מתעניין בהם".

האקר: "למה לא?".

האמפרי: "ובכן, זה קצת כמו הכנסייה האנגליקנית. אף אחד לא הולך לכנסייה, אבל כולם מרגישים טוב יותר עם הידיעה שהיא נמצאת שם. כך גם האמנויות. כל עוד הן ממשיכות להתקיים, אתה יכול להרגיש שאתה חלק מאומה מתורבתת".

האקר: "אין קולות בוחרים באמנויות. איש לא מתעניין בהן".

האמפרי: "איש לא מתעניין במועצה המדעית או בוועדה לטיפול בפסולת בים, אבל הממשלה עדיין משלמת כדי לתמוך בהם".

האקר: "הם עושים משהו מועיל".

האמפרי: "הם לא, אדוני ראש הממשלה. הם לא עושים כמעט דבר".

האקר: "טוב, אז בוא נסגור אותם".

האמפרי: "לא, לא, לא! אלה סמלים. אתה לא מממן אותם כדי שיעשו את עבודתם, אלא כדי להראות שאתה מאמץ אותה. רוב הוצאות הממשלה הן סמליות".

***

"קטונתי מלחזות את השיקולים המורכבים והמסובכים של המוחות הגדולים, אבל באופן כללי דומני שמנכ"ל האוצר מאמין שאם האוצר יודע שמשהו צריך להיעשות, אסור שלקבינט יהיה זמן לחשוב על כך. קוראים לזה 'מדיניות האוצר'" (האמפרי)

***

מנכ"ל משרד האוצר: "כיוון שהדרגים הגבוהים חוטפים את רוב האש, עליהם לקבל את התוספת הגבוהה ביותר".

האמפרי: "נשמע לי הגיוני".

***

מנכ"ל משרד האוצר: "זה פחות או יותר כמו בשנה שעברה: 'תפקידים ברי השוואה בתעשייה'".

האמפרי: "לפי אלו משכורות נעשתה ההשוואה?".

המנכ"ל: "המנהלים של בריטיש פטרוליום ו-IMB, כמובן".

האמפרי: "אתה לא חושב שמישהו יחשוב שהם לא אופייניים וגבוהים מהממוצע?".

המנכ"ל: "לא, מובן שלא, אנחנו לא מזכירים אותם בשמותיהם. רק 'חברות תעשייתיות טיפוסיות'. ואז אנחנו לוקחים דוגמאות להעלאות שכר אצלנו מתחתית סולם התוספות".

האמפרי: "כמו תמיד".

המנכ"ל: "יש דוגמאות בסוף. שלושה וחצי פאונד לשבוע לשליח, ארבע ועשרים פאונד לפקידת קבלה, שמונה ועשרים לפקיד מדעי. כמעט כלום".

האמפרי: "אז זה יצא 26 אלף פאונד תוספת לשנה עבורנו?".

***

"היום אפשר להפיל הכל על הביטחון" (האקר)

***

"הצבא הקונבנציונלי מאוד יקר לתחזוקה. הרבה יותר זול פשוט ללחוץ על הכפתור האדום" (האמפרי)

המדינה זה הם

"פוליטיקאים הם כמו ילדים. אסור לתת להם את מה שהם רוצים. זה רק מעודד אותם" (מנכ"ל משרד האוצר)

*** 

האקר: "אני לא יכול להרשות שהקבינט יראה מפולג".

שר התעסוקה: "הוא באמת מפולג".

האקר: "ולכן אני לא יכול להרשות שייראה כך".

*** 

"אתה יודע מה פירושה של נאמנות עבור שר בקבינט? פירושה שהפחד שלו מאובדן משרתו גדול רק במעט מהתקווה שלו להשיג את משרתי" (האקר)

***

"הם לא באים ללוויה, הם באים בשביל הפוליטיקה. זו לוויה שהיא עבודה" (האקר)

***

האקר: "אני חייב לתת לו משהו".

האמפרי: "בוא נראה… האם הוא צופה בטלוויזיה?".

האקר: "אין לו אפילו מכשיר".

האמפרי: "יופי, מנה אותו לתפקיד יושב ראש ה-BBC".

***

האקר: "הציבור לעולם לא יקבל את העלאת שכרם של חברי הפרלמנט בזמן שאנחנו מקצצים במשכורותיהם של אחיות ומורים".

אשת רה"מ: "הו, זאת בעיה הרבה יותר חמורה".

האקר: "לא יקירתי, זאת בעיה הרבה פחות חמורה. האחיות והמורים לא יכולים להצביע נגדי עד לבחירות הבאות. חברי הפרלמנט יכולים לעשות זאת הערב בעשר".

***

האמפרי: "אתה לא יכול לנסות לשכנע את השר? בסופו של דבר הוא חבר בממשלה שלך".

האקר: "זאת הבעיה. אני צריך עזרה ממישהו בצד שלי".

***

האקר: "אמור לשר שאפגוש אותו ב-14:30 למשך עשר דקות".

ברנרד: "בעונג רב, אדוני ראש הממשלה".

האקר: "לא, לא בעונג, ברנרד, אבל אראה אותו בכל זאת".

***

שר הספורט: "זה נכון ששר הבריאות מבקש לשנות את אזהרת הממשלה לגבי עישון?".

האקר: "נדמה לי שהוא מציע משהו כמו 'מוות מסרטן ריאות יכול להזיק לבריאותך'".

שר הספורט: "זה לא נכון!".

האקר: "אם לא נעשה כלום, בעשר השנים הבאות יהיו לנו מיליון מקרי מוות מוקדמים במדינה".

שר הספורט: "כן, אבל פרושים על פני כל המדינה! לא רק במחוזות הספר!".

***

"זה היה מצב שונה אם הממשלה היתה צוות, אבל למעשה מדובר בקואליציה רופפת של שבטים נצים" (מנכ"ל משרד הבריאות)

***

"הוא יהיה אפילו מסוכן יותר בספסלים האחוריים מאשר כשר. שר מפוטר אפילו לא צריך להעמיד פנים שהוא לויאלי" (האקר)

***

האקר: "כולם יקבלו החלטות קולקטיביות".

שר התעסוקה: "אני בהחלט מוכן לכך, אך איך הן יוגדרו?".

האקר: "אני אגדיר אותן".

***

"שלח את שר התרבות והם יאשימו אותו. בשביל זה יש שרים זוטרים" (יועץ התקשורת)

***

טייקון: "אני לא חושב שיש לו השפעה רבה בווייטהול, נכון?".

האמפרי: "כלל וכלל לא, הוא רק שר".

***

חברת מועצה: "גם לבעלי חיים יש זכויות, אתה יודע. חייה של תרנגולת בלול אינם חיים. היית מוכן להעביר את חייך עם 600 יצורים צווחניים ומסריחים, בלי יכולת לנשום אוויר צח, בלי יכולת לזוז, בלי יכולת לחשוב?".

האמפרי: "ודאי שלא. זאת הסיבה שמעולם לא רצתי לפרלמנט".

***

האקר: "להיות חבר פרלמנט זה אגו טריפ מהיר ומסובסד. אתה לא צריך הכשרה, אין שעות עבודה מחייבות, אין מדדי ביצוע. חדר מחומם וארוחות מסובסדות לחבורה של להגנים חטטנים שעושים רוח ומרוכזים בעצמם, שפתאום אנשים מתייחסים אליהם ברצינות בגלל שהוסיפו להם את הקידומת 'חבר פרלמנט' לפני השם. איך יכול להיות שהם מקבלים שכר נמוך מדי אם על כל כסא פנוי יש 200 מתמודדים? אפשר היה למלא כל מושב עשרים פעמים אפילו אם הם היו נאלצים לשלם בשביל התפקיד".

ברנרד: "אתה היית חבר פרלמנט לפני חמש שנים".

האקר: "אני הייתי היוצא מן הכלל".

***

"ממשלה זה כבוד ויקר וחשיבות ומשרדים גדולים ונהגים וראיונות בתוכניות החשובות. אופוזיציה זה אימפוטנציה וחוסר חשיבות ופעילים מפלגתיים ששואלים אותך אם אתה מכיר את המגיש של החדשות" (מזכיר הקבינט לשעבר)

שימור שיטת הממשל

"אף ממשלה לא תבצע רפורמה במערכת שהביאה אותה לשלטון" (מזכיר הקבינט לשעבר)

***

האמפרי: "האם קרה דבר דומה (ביטול משרד) כשהיית מזכיר קבינט?".

מזכיר הקבינט לשעבר: "לא. הרשינו להם לאחד משרדים, אבל זה עבד טוב מאוד".

האמפרי: "כן. אתה משאיר את הסגל הקיים ומוסיף שכבה של מנהלים מעליו".

***

ברנרד: "הורית על החלת הקיצוצים?".

האקר: "אני לא יכול. אני רק ראש הממשלה".

ברנרד: "אבל אתה האחראי".

האקר: "מנהיג יכול להוביל רק בהסכמה, בקונצנזוס. זאת דמוקרטיה".

ברנרד: "אז מי האחראי?".

האקר: "אף אחד, למעשה".

ברנרד: "זה דבר טוב?".

האקר: "בטוח שכן. הדמוקרטיה מבוססת על זה".

***

האמפרי: "כל הקבינט יכול להעניק לך עצות פוליטיות".

האקר: "הם מייעצים לי לתת יותר כסף למשרדים שלהם. אני צריך עצה ממישהו בצד שלי".

האמפרי: "אבל אני בצד שלך. כל השירות הציבורי בצד שלך. 680 אלף מאיתנו".

האקר: "וכולכם נותנים את אותה העצה".

האמפרי: "מה שמוכיח שהיא נכונה".

***

ברנרד: "היתה התקדמות".

האמפרי: "באיזה נושא?".

ברנרד: "בנושא שקיווינו שלא תחול בו התקדמות".

האמפרי: "השירות הציבור מקווה באופן כללי שלא תחול התקדמות בשום נושא!".

***

"צמצום אמיתי בגודלו של השירות הציבורי? זה יהיה סוף האנושות כפי שהכרנו אותה!" (האמפרי)

***

מזכיר הקבינט לשעבר: "אתה בר החלפה".

האמפרי: "אני לא!".

***

ברנרד: "סר האמפרי יתעצבן מאוד. הוא לא מחשיב את היועץ המדעי הראשי לאחד משלנו".

האקר: "חשבתי שהוא קיבל את עיטור המופת בארנהם?".

ברנרד: "זה לא מכפר על מבטא אוסטרי".

***

מזכיר הקבינט לשעבר: "להעביר מידע לרוסים זה חמור. להעביר מידע לכל אחד זה חמור".

האמפרי: "לקבינט…".

***

האמפרי: "אנחנו אומרים לך רק את מה שאתה צריך להיות מודע אליו".

האקר: "ומתי זה קורה?".

האמפרי: "כעת עליך לדעת זאת, משום שהכחשת את זה".

האקר: "זה היה עוזר אם היית יודע על כך לפני שהכחשתי".

האמפרי: "אם היית יודע על כך לפני שהכחשת, לא היית מכחיש".

האקר: "אבל היה עלי לדעת!".

האמפרי: "אנחנו לא תמיד מספרים לך על ציתותים. לעתים אנחנו צריכים שלא תדע".

האקר: "למה החלטת שעלי לא לדעת?".

האמפרי: "לא החלטתי".

האקר: "מי החליט?".

האמפרי: "אף אחד. פשוט אף אחד לא החליט שתדע".

האקר: "זה אותו הדבר!".

האמפרי: "להיפך. להחליט להסתיר מידע ממך זה עול כבד על כתפיו של כל פקיד ציבור, אבל להחליט לא לחשוף בפניך מידע זאת פרוצדורה שגרתית".

***

האקר: "איך אתה יכול להגן על המחדל הזה?".

האמפרי: "כפי שאמרת בבית הנבחרים – טעינו".

האקר: "אתה טעית!".

האמפרי: "אני רק משרת ציבור צנוע, פקיד נאמן. שר הפנים קיבל את ההחלטה".

האקר: "יש סיבה שלא אדרוש את התפטרותו?".

האמפרי: "אתה צריך לדרוש את התפטרותו רק אם הוא עשה טעות שהוא לא יכול היה לחזות מראש ולא מתוך חוכמה שבדיעבד. הבעיה התעוררה בשל שיקול הדעת המוטעה שלך שגרם לך להכחיש".

האקר: "מה?".

האמפרי: "לא היית צריך להכחיש את מה שלא ידעת".

האקר: "זאת היתה אשמתך! הודית שהסתרת ממני סודות".

האמפרי: "המערכת עובדת מצוין כל עוד ראש הממשלה אומר לשירות הציבורי את כל מה שהוא עומד לומר לפני שהוא עושה זאת. אם הוא אומר משהו לפני שבדק זאת איתנו, אין לו את מי להאשים אלא את עצמו. אסור לך לומר דבר לפני שאתה בודק אותו. בכל הכבוד הראוי, ראש הממשלה, עליך ללמוד לשמור על דיסקרטיות".

האקר: "לא היה שום דבר להיות דיסקרטי לגביו!".

האמפרי: "תמיד יש משהו להיות דיסקרטי לגביו".

***

האקר: "אתה לא חושב שאני צריך לפטר אותו?".

האמפרי: "לא".

האקר: "למה לא? אתה חושב שעובדי מדינה לא צריכים להיות מפוטרים לעולם?".

האמפרי: "אם מגיע להם, מובן שכן. להלכה, אך לא למעשה".

האקר: "למה לא?".

האמפרי: "צריכה להיות חקירה, וכל חקירה על חוסר יכולתם של עובדי מדינה מצביעה איכשהו על טעויות שנעשו על ידי שרים".

האקר: "במחשבה שנייה, עזוב את זה".

***

האקר: "איך משפיע שר החינוך על מעשיו של בני בבית הספר?".

האמפרי: "הוא מספק 60 אחוז מהכסף".

יועצת פוליטית: "מדוע שהכסף לא יעבור ישירות לבתי הספר ולאוניברסיטאות? האם אנחנו באמת זקוקים לאלפיים עובדי ציבור כדי להעביר כסף מנקודה א' ל-ב'?".

האמפרי: "ומי יתכנן לעתיד?".

האקר: "אתה טוען שמצב החינוך בבריטניה היום הוא תוצאה של מה שתכנן משרד החינוך?".

***

"מקובל שלכל חבר ועדה יש זיכרון חי משלו של דיוני הועדה והחלטותיה ושזיכרונותיהם של כל חברי הועדות נבדלים זה מזה באופן בוטה. כתוצאה מכך, אנחנו מקבלים את ההנחה שההחלטות הרשמיות הן אלו שהוקלטו באופן רשמי בזמן אמת על ידי הנציגים הרשמיים, ואלו בלבד, ומכאן אין מנוס מהמסקנה שהחלטה שהתקבלה באופן רשמי גם הוקלטה באופן רשמי בזמן אמת על ידי הנציגים הרשמיים, ושכל החלטה שלא הוקלטה בזמן אמת היא החלטה שלא התקבלה באופן רשמי אפילו אם חבר ועדה אחד או יותר סבורים שהם זוכרים אחרת, כך שבמקרה זה, אם ההחלטה התקבלה באופן רשמי, היא היתה מוקלטת באופן רשמי בזמן אמת על ידי הנציגים הרשמיים, והיא לא, אז זה לא" (האמפרי)

***

האמפרי: "כדי לשנות החלטות ממשלה עליך לעשות זאת לפני שהן מתקבלות".

האקר: "זה לא מסובך במקצת?".

האמפרי: "כן. לכן קיים השירות הציבורי".

האקר: "כדי לשנות החלטות ממשלה?".

האמפרי: "טוב, רק את ההחלטות הגרועות. מובן שרובן כאלה".

***

האקר: "האמפרי חייב ללמוד לשתף פעולה".

ברנרד: "למה אתה מתכוון ב'לשתף פעולה'?".

האקר: "אני מתכוון, לציית לפקודותי".

***

יועצת פוליטית: "נניח שאתה רוצה לעצור פרויקט ממשלתי גדול, מה תעשה?".

האקר: "אצטרף לשירות המדינה".

יועצת: "לא, נניח שאתה אזרח מן השורה".

האקר: "אני כבר לא זוכר איך זה להיות אזרח מן השורה… אכתוב לחבר הפרלמנט שלי".

יועצת: "וזה יעזור?".

האקר: "מובן שלא, אבל זה מה שאזרחים מן השורה עושים, כי אזרחים מן השורה הם טיפשים".

אשת רה"מ: "וזאת הסיבה שהם בחרו בך?".

***

האקר: "אני חושב שחינוך הוא חשוב מאוד. הוא יכול לעלות לי בבחירות הבאות".

האמפרי: "הו. ואני בתמימותי חשבתי שאתה חרד לעתיד ילדינו".

האקר: "כן, גם זה. אחרי הכל, בגיל 18 הם זכאים להצביע".

***

האמפרי: "אם היה משבר גדול, לא היית צריך ללכת לפגישה".

האקר: "יש משבר גדול שמתקרב?".

האמפרי: "לא ממש".

האקר: "יש משבר רחוק שאפשר לקרב?".

***

יועץ התקשורת: "אם יורשה לי להציע, במקום להתחנף לעיתונות, נסיח את דעתה. בוא ניתן להם סיפור".

האקר: "כמו מה?".

יועץ: "נתחיל מלחמה, משהו כזה".

***

ברנרד: "אם זו דמוקרטיה, לא כדאי שהאנשים ידונו קצת בדברים?".

האמפרי: "בוודאי, דיון מלא".

ברנרד: "ולא כדאי שיהיו בידיהם העובדות?".

האמפרי: "לא ולא. הם לא רוצים עובדות. עובדות מסבכות דברים. כל מה שהתקשורת, הציבור ונבחריו רוצים לדעת זה מי הטובים ומי הרעים".

***

האמפרי: "אם לאנשים הנכונים לא היה כוח, אתה יודע מה היה קורה? האנשים הלא נכונים היו מקבלים אותו. פוליטיקאים, יועצים, מצביעים רגילים!".

ברנרד: "אבל זה לא אמור להיות כך בדמוקרטיה?".

האמפרי: "זו דמוקרטיה בריטית, ברנרד! דמוקרטיה בריטית מכירה בכך שאתה זקוק למערכת כדי להגן על הדברים החשובים בחיים וכדי לשמור אותם מחוץ להישג ידם של הברברים. דברים כגון האופרה, רדיו 3, אזור הכפר, החוק, האוניברסיטאות. שתיהן. והמערכת הזאת היא אנחנו. אנחנו מנהלים מכונה ממשלתית מתורבתת ואריסטוקרטית, שמרוככת מדי פעם על ידי בחירות כלליות. אנחנו מדירים את הבוחר מהממשלה מאז 1832. עכשיו הגענו למצב שבו הם בוחרים רק פעם בחמש שנים את המוקיונים שיפריעו לנו לנהל את המדיניות שלנו. ואתה שמח לזרוק את כל זה? אתה רוצה שמחוז האגמים יהפוך לאזור קרוואנים ענקי? שבית האופרה המלכותית יהיה לאולם בינגו? שהתיאטרון הלאומי יהפוך למחסן למכירת שטיחים?".

ברנרד: "האמת היא שכך הוא נראה".

האמפרי: "הרי הענקנו לאדריכל שבנה אותו אות אבירות כדי שאף אחד לא יוכל לומר זאת.

אתה רוצה שרדיו 3 ישדר מוזיקת פופ 24 שעות ביממה? איך היית מרגיש אם היו מורידים את כל תוכניות התרבות מהטלוויזיה?".

ברנרד: "אני לא צופה בטלוויזיה".

האמפרי: "גם אני לא, אבל חשוב לדעת שהתוכניות האלה שם!".

ברנרד: "אמרת שהשלטון המקומי מושחת וחסר יכולת".

האמפרי: "אכן, ברנרד. כל כך מושחת וחסר יכולת שאפילו השרים מבחינים בכך. מה שאומר שהם מרכזים את הכוח. הם מפקידים את כל התפקידים בעלי האחריות בידינו. אנחנו הפרח של הממשל, ברנרד. הממשל המקומי הוא אולי ערימה של זבל, אבל הוא מצמיח ורדים יפהפיים. אבל אם ננסה לפנות את ערימת הזבל, ונאבד את שיווי המשקל שלנו…".

ברנרד: "ננחת ב…".

האמפרי: "תודה רבה, ברנרד".

***

חברת מועצה: "זה פוגע בלב הרפורמות הסוציאליות שלנו".

האמפרי: "את מתכוונת שהאנשים לא מעוניינים במדיניות שלך?".

חברת מועצה: "מובן שהם היו מעוניינים, אם הם היו מסוגלים להבין אותה. אבל המצביעים הרגילים הם אנשים פשוטים. הם לא מבינים את הצרכים שלהם. הם לא מסוגלים לנתח את הבעיות. הם צריכים מנהיגות שתדריך אותם".

האמפרי: "ואת לא חושבת שהאנשים הרגילים יצביעו למנהיגות שכזאת?".

חברת מועצה: "אנשים לא יודעים מה טוב בשבילם".

האמפרי: "הו. אני בהחלט מסכים איתך".

חברת מועצה: "כן?".

האמפרי: "בהחלט! כך השירות הציבורי שורד במשך מאות בשנים. אם האנשים היו יודעים בשביל מי הם מצביעים… אם הם היו באמת משוחחים איתם, הם היו קונים את כל הרעיונות המגוחכים שלהם!".

***

ברנרד: "ראש הממשלה, האם גיוס חובה הוא לא מדיניות אמיצה למדי?".

האקר: "אמיצה? אלוהים אדירים, באמת?!".

***

פרופסור: "הפרלמנט יהפוך בהדרגה לדמוקרטי יותר".

האמפרי: "אדוני ראש הממשלה, זאת תהיה התוכנית האמיצה ביותר שהצעת אי פעם".

האקר: "פרופסור, תודה רבה לך, זה היה מרתק, להתראות".

***

האקר: "אז אין כאן מי שיבשל עבורי?".

האמפרי: "זה היה המצב בשתיים וחצי המאות האחרונות".

האקר: "וזה הטיעון המנצח?".

האמפרי: "זה היה הטיעון בשתיים וחצי המאות האחרונות".

מקבל ההחלטות

האקר (על האפשרות שלו לפקוד על לחיצה על הכפתור האדום): "פשוט כך?".

קצין: "פשוט כך".

האקר: "כשאומר זאת?".

קצין: "כשתאמר זאת".

האקר: "אף אחד לא יתווכח איתי?".

קצין: "קצינים ממלאים פקודות בלי שאלה".

האקר: "נניח שאחליט, ואז אשנה את דעתי?".

גנרל: "זה בסדר, אף אחד לא ידע, נכון?".

***

היועץ המדעי: "אדוני ראש הממשלה, אתה מאמין בהרתעה גרעינית?".

האקר: "כן".

היועץ: "מדוע?".

האקר: "כי זה מרתיע".

היועץ: "את מי?".

האקר: "את הרוסים, מלהתקיף אותנו".

היועץ: "מדוע?".

האקר: "הם יודעים שאם הם יתקיפו, אלחץ על הכפתור".

היועץ: "תלחץ?".

האקר: "למה, אתה לא היית לוחץ?".

היועץ: "ואתה היית?".

האקר: "כמוצא אחרון, כן, בהחלט".

היועץ: "ומהו המוצא האחרון?".

האקר: "אם הרוסים יפלשו למערב אירופה".

היועץ: "יש לך רק 12 שעות להחליט, אז למעשה אתה אומר שהמוצא האחרון הוא התגובה הראשונה?".

האקר: "זה מה שאני אומר?".

***

"האקר היה מעוניין במצביעים יותר מאשר בעקרונות. הוא רץ למחסה עם המשב הראשון של חוסר פופולאריות, העלה את מפלס הגיל בקבינט אבל הוריד את מפלס האיי.קיו." (מתוך זיכרונותיו של ראש הממשלה הקודם)

***

האקר: "חשבתי שסטיבן סומס מתאים. פטר אמר שהוא הטוב ביותר".

האמפרי: "אני בטוח שסומס הוא הבחירה שמועצת הכתר מקווה שתקבל".

האקר: "למה, מה לא בסדר איתו?".

***

"דחוף את העניינים של האומה לאנשהו, אני רוצה טבח!" (האקר)

***

האקר: "אני יכול לפוצץ את העולם, אבל אני לא יכול לבקש ביצה מקושקשת?".

האמפרי: "אתה יכול לבקש".

האקר: "ומה אם אזמין את השגריר הגרמני?".

האמפרי: "זה בסדר – פגישה רשמית, אירוח ממשלתי. נספק לך ארוחה של שבע מנות עם יין וברנדי".

האקר: "ארוחה עם השגריר הגרמני היא עניין ממשלתי, אבל הארוחה שלי לא?".

האמפרי: "נכון. כל שגריר".

האקר: "בסדר. ברנרד, תביא את היומן. ביום שני אסעד עם השגריר הגרמני. בשלישי עם השגריר הצרפתי, ברביעי עם האמריקאי, בחמישי עם הניו זילנדי. כמה מדינות יש באו"ם?".

ברנרד: "158".

האקר: "זה יקח בערך שישה חודשים, ואז נוכל להתחיל את הסבב מחדש".

***

ברנרד: "מה יש לעיתונים נגדך הבוקר?".

האקר: "כולם אומרים בעצם אותו דבר. שהממשל שלי כולו דיבורים. שאני מדבר ומדבר ושום דבר לא מתבצע. זה פשוט לא נכון. יש הרבה רפורמות בצנרת, שינוי כיוון גדול, תוכניות והתפתחויות גדולות, חשיבה חדשה של ממשל, שינוי מעמיק ברקמה החברתית ובאקלים הגיאופוליטי של המדינה הזאת".

ברנרד: "אז מה בדיוק קורה?".

האקר: "שום דבר, בינתיים".

***

האקר: "אני מניח שעכשיו כשחזרתי מחכה לי לוח זמנים עמוס?".

ברנרד: "לא ממש".

האקר: "אין לוח זמנים?".

ברנרד: "לא. יש לך הרבה פחות לעשות כראש ממשלה. אין לך משרד".

האקר: "ברנרד, אתה לא רציני?".

ברנרד: "כל מה שקראת על כמה קשה עובד ראש ממשלה הוא קצת מיתוס, למען האמת. זה נעשה כך על ידי הדוברות, למען האמת. אם תחשוב על זה, מה יש לך לעשות?".

האקר: "לנהל את ישיבת הקבינט".

ברנרד: "שעתיים וחצי בשבוע".

האקר: "לנהל שתי ישיבות של ועדות הקבינט".

ברנרד: "ארבע שעות".

האקר: "לענות על שאילתות בפרלמנט פעמיים בשבוע".

ברנרד: "עוד חצי שעה".

האקר: "הממ…".

ברנרד: "פגישה עם המלכה בימי שלישי".

האקר: "עוד שעה".

ברנרד: "שבע שעות וחצי בשבוע עד כה".

האקר: "ברנרד, חייב להיות יותר מזה".

ברנרד: "אתה צריך לקרוא דו"חות ואנחנו מריצים אותך ממקום למקום ללחוץ ידיים לאנשים. זה הרבה אנשים שרוצים שתעשה והרבה דברים שאתה צריך לעשות והמון דברים שאתה יכול לעשות, אבל מעט מאוד דברים שאתה צריך לעשות. זה תלוי בך. אתה הבוס".

***

ברנרד: "אם ראש הממשלה החליט…".

האמפרי: "הוא חייב לשנות את דעתו".

ברנרד: "אבל הוא ראש הממשלה".

האמפרי: "בהחלט, ברנרד. יש לו מכונית משלו, בית יפה בלונדון, פרסום בלתי נדלה ופנסיה לכל החיים. מה עוד הוא רוצה?".

ברנרד: "אני חושב שלשלוט בבריטניה".

האמפרי: "אם כך, עצור אותו, ברנרד!".

***

"דברים לא קורים בגלל שראשי ממשלה נחושים לגביהם. נוויל צ'מברליין היה נחוש להביא שלום" (האמפרי)

***

ברנרד: "אנחנו לא יכולים למנוע מראש הממשלה לקבל עצות".

האמפרי: "אנחנו כאן כדי לוודא שראש הממשלה לא יתבלבל. פוליטיקאים הם אנשים פשוטים, ברנרד. הם אוהבים אפשרויות פשוטות, הדרכה ברורה. הם לא אוהבים ספקות".

***

האמפרי: "אתה יודע מה קורה כשפוליטיקאים נכנסים למספר 10 – הם רוצים לתפוס את מקומם על במת העולם".

מנכ"ל משרד החוץ: "לאנשים על במה קוראים שחקנים. כל שהם צריכים זה להיות משכנעים, להישאר פיכחים ולומר את שורותיהם בסדר הנכון".

האמפרי: "חלקם מנסים להמציא שורות משלהם".

המנכ"ל: "הם לא מחזיקים מעמד זמן רב".

***

גנרל: "יש סיכוי להיפטר ממנו?".

האמפרי: "מראש הממשלה? רק עכשיו סיימנו לאלף אותו".

***

מזכיר הקבינט לשעבר: "רק אדם במצב מתקדם של פרנויה יחשוד ששר התעסוקה מעורב במזימה".

האמפרי: "אם כך, יש לנו סיכוי מצוין לשכנע את ראש הממשלה".

***

האקר: "אתה יודע שאני מסכים איתך. בעיקרון. עישון צריך להיעצר, אין ספק. ואנחנו נעשה את זה. בבוא העת. במועד המתאים. כשיבשלו התנאים".

שר הבריאות: "אתה מתכוון, שאשכח מזה?".

***

האקר: "מה אני יכול לעשות בקשר לחינוך?".

יועצת פוליטית: "אתה מתכוון 'לעשות', או 'להיראות כאילו שאני עושה'?".

האקר: "להיראות כאילו שאני עושה. אני לא יכול לעשות כלום, מן הסתם".

***

האקר: "שאלתי את עצמי מה אוכל לעשות כדי להמשיך לנחול הצלחה גם בעתיד".

האמפרי: "האם שקלת חוסר מעש מזהיר?".

האקר: "לא, ראש ממשלה חייב להיות נחוש".

האמפרי: "אכן. מה בקשר לחוסר מעש מזהיר ונחוש?".

מבוא למחשבה פוליטית

האקר: "האמפרי, חשבתי…".

האמפרי: "מצוין".

***

"כשארבעה מיליארד פאונד נמצאים על הכף, אני חושב שעלינו לחשוב היטב אם יש לנו את הזכות להרשות לעצמנו את המותרות האנוכית שבלרדוף אחר עקרונות מוסריים" (האמפרי)

***

ברנרד: "אתה יודע דברים שאתה צריך לדעת".

האמפרי: "אני צריך לדעת הכל. אחרת איך אוכל לשפוט איך הייתי צריך לדעת אותם?".

***

גנרל: "סוף סוף נתקלתי בראש ממשלה עם קצת שכל".

האמפרי: "באמת? איפה? מי המדינה המאושרת?".

***

"יותר בטוח להיות חסר לב מאשר חסר שכל" (האמפרי)

***

האמפרי: "אף אדם צלול דעת לא ישקול אפילו הצעה כזאת".

האקר: "אני שוקל אותה".

האמפרי: "מובן שאתה שוקל, אדוני ראש הממשלה. אל תבין אותי לא נכון. מובן שאתה צריך לשקול את כל ההצעות שמונחות לפניך על ידי הממשלה, אבל אף אדם שפוי לא יתמוך בהצעה כזאת".

האקר: "אני תומך בה".

האמפרי: "ובצדק רב".

***

ברנרד: "האם תסיר את תמיכתך בפיטר תורן אחרי שתקבל את קיצוץ המסים?".

האקר: "ברנרד, איך אתה יכול להיות כל כך ציני? אני פשוט אסדר מחדש את סולם העדיפויות שלי".

***

האמפרי: "השר מתנגד בחריפות להפלות. סביר להניח שהוא יקרא תגר על מדיניות הממשלה בכל הנושאים האלה".

האקר: "אבל אלה נושאים בהם לממשלה אין מדיניות. המדיניות שלנו היא שלא תהיה לנו מדיניות".

***

"מעולם לא האמנתי בדבר, בכל ימי חיי" (האמפרי)

***

מזכיר הקבינט לשעבר: "הוא סובל מהיגיון של פוליטיקאים".

האמפרי: "צריך לעשות 'משהו', לפיכך זה 'משהו' שאנחנו צריכים לעשות".

המזכיר: "אבל לעשות את הדבר הלא נכון גרוע מלא לעשות דבר".

האמפרי: "לעשות כל דבר גרוע מלא לעשות דבר".

***

האקר: "למה לא חשבתי על כך קודם?".

היועץ המדעי: "כי רק עכשיו נפגשנו".

***

ברנרד: "ראש הממשלה לא יכול להתעלם מהעובדות".

האמפרי: "אם הוא לא יכול להתעלם מהעובדות, אין לו מה לחפש בפוליטיקה".

***

"נעכב אותו. אחרי כמה חודשים ראשי ממשלה חדשים מאטים בלאו הכי" (האמפרי)

***

"אדם לא בוטח באדם שהוא רימה בעבר" (האמפרי)

***

האמפרי: "מה אתה רוצה?".

ברנרד: "מצפון נקי".

האמפרי: "מצפון נקי? מתי פיתחת טעם למותרות?".

***

"הוקרת תודה איננה אלא הציפייה לטובות הנאה עתידיות" (האמפרי)

* את "כן, אדוני השר" ו"כן, אדוני ראש הממשלה" אפשר לתפוס מדי פעם בחינוכית 23. "כן, אדוני ראש הממשלה" החדשה תעלה במהלך השנה ב-Yes Oh

שטייניץ והאקר

שומרי הסף, המתריעים בשער ("שומרי הסף" – ביקורת)

שומרי הסף

(לכאורה, זאת ביקורת קולנוע. למעשה, זאת ביקורת חברתית. אם אתם עושים רק דבר אחד לפני הבחירות, תדאגו שזה יהיה לראות את "שומרי הסף")

החדשות הטובות הן ש"שומרי הסף" הוא סרט חשוב בדיוק כמו שהבאז סביבו טוען.

החדשות הרעות הן המציאות שבתוכה הוא מתקיים.

הרעיון הבסיסי של "שומרי הסף" כל כך מוצלח, ועם זאת כל כך פשוט, שהמחשבה הראשונה היא "גם אני יכולתי לעשות את זה". תנו לי גישה פתוחה לשישה ראשי שב"כ, מצלמה וכמה שעות פנויות, ואני מביא לכם הישג עיתונאי מרשים. זה בדיוק מה ש"שומרי הסף" משיג: את אברהם שלום אומר שצה"ל מתנהג בשטחים מתנהג כמו הצבא הגרמני במלחמת העולם השניה כלפי עמי אירופה הכבושים (לא היהודים); את כרמי גילון אומר שהוא צופה רצח פוליטי נוסף סביב סוגיית פינוי יהודה ושומרון; את יובל דיסקין אומר שישעיהו לייבוביץ' צדק בכל מילה. הראיונות האלה הופכים את "שומרי הסף" למסמך הקולנועי המטלטל שהוא.

אבל "שומרי הסף" עושה הרבה יותר מלהביא דברים מזעזעים בשם אומרם. הוא היה מרתק גם אם היה רק סרט של "ראשים מדברים". בכל זאת, מדובר בראשים מדברים חשובים מאוד, כאלה שהרימו תרומה מכרעת לביטחונה של מדינת ישראל. אחד שיודע, ועוד אחד שיודע ועוד אחד. וגם אבי דיכטר.

אבל "שומרי הסף" (מועמד טרי ומרגש לאוסקר הקרוב, לצד "חמש מצלמות שבורות") הוא גם עבודה קולנועית מן המעלה הראשונה. התהייה הראשונית – מה עשה הבמאי דרור מורה עם תקציב של מיליון וחצי דולר לסרט דוקומנטרי? – הופכת להשתאות ככל ש"שומרי הסף" מתקדם ובין הראשים המדברים מציצים אימג'ים צועקים. לצד קטעי ארכיון שמספקים את התפאורה לנאומי השב"כניקים מופיעות אפיזודות שלמות באנימציית תלת ממד יוצאת מן הכלל: חיסול יחיא עייש, הפצצת סלאח שחאדה, התוכנית לפיצוץ כיפת הסלע. באמצעות שילוב צילום הסטילס המפורסם של אלכס ליבק עם אנימציה וסאונד מצליח מורה להחיות את חטיפת האוטובוס בקו 300. גם סצנות טריוויאליות לכאורה כמו המעבר בין ארכיוני השב"כ ובין עשרות תיקי החקירה או טלטולי החקירות זוכות לטיפול אנימציה. השיא הרגשי הוא אולי הרגע בו מוצג נוהל המעצרים הצה"לי מנקודת מבטו של הלוחם הנכנס לביתה של משפחה, מעיר אותה משנתה, אוזק על הגברים על הרצפה ומביט בנשים ובילדים המפוחדים. נוהל שגרתי כמו מסדר בוקר הופך בן רגע למציאות מטרידה, אילוסטרציה עוצמתית לדבריו של כרמי גילון על החיילים הצעירים הנאלצים למלא פקודות שהם אינם יכולים להבין את מלוא השלכותיהם ולדבריו של אברהם שלום על צבא ההולך בכיוונים גרמניים לא רצויים.

מעבר לוויזואליה המרשימה, "שומרי הסף" הוא גם מופת של עבודת עריכה. כשלעצמו, הוא אינו מחדש הרבה. גודל הפצצות שהוטלה על ביתו של סלאח שחאדה ועל מפגש ראשי הטרוריסטים בעזה ("הדרעק דלה דרעק", כפי שמכנה אותם אבי דיכטר); פרטי המבצע המדהים שהביא לחיסולו של יחיא עייש; תוכנית המחתרת היהודית לפיצוץ כיפת הסלע; ההסתה של טרום רצח רבין; שערוריית קו 300 – כל אלה נידונו רבות בעיתונות ובספרות. "שומרי הסף", כמו מבין מראש את תפקידו המכונן, פורש מעין היסטוריה מקוצרת של השב"כ, כולל מעבר הכרחי על כל הנקודות ההכרחיות: עזה, הגדה, לבנון; מעצרי המבוקשים ההמונים, הסיכולים הממוקדים, המחלקה היהודית; אחרי ששת הימים, אחרי אוסלו, אחרי רצח רבין. למורה יש ביד עוד חומרים רבים (שישה ראיונות, 12 שעות כל אחד), שרק מיעוטם מצאו את דרכם למסך ("שומרי הסף" עתידה להתגלגל באביב הקרוב אל הערוץ הראשון, והפעם כסדרה בת חמישה פרקים שאסור יהיה להחמיצה).

אבל "שומרי הסף" מצליח לגבש את החומרים המוכרים לכדי אמירה כוללת שערכה מרתק ומזעזע. והאמירה הזאת מציבה את ישראל על דוכן הנאשמים של ההיסטוריה כמי שלא רק נוגשת בעם זר, אלא בראש ובראשונה יורה לעצמה ברגל באופן שיטתי וחסר אבחנה. "אין אסטרטגיה, הכל טקטיקה", אומר אברהם שלום במה שיכול וצריך להיות המוטו העצוב של התנהלות מדינת ישראל מאז 1967 ועד היום, וביתר שאת בשנים האחרונות.

שומרי הסף (2)

קל לסמן את "שומרי הסף" כסרט שמאלני. אבל גיבוריו מקשים לתפוס אותו ככזה. נכון שחלקם הפכו לאחר שחרורם לאנשי שמאל מובהקים: כרמי גילון, עמי איילון, יעקב פרי (שיעדיף לקרוא לזה "מרכז"). אבי דיכטר הוא החריג, אם כי גם הוא החל את דרכו ב"קדימה" הממורכזת. דבריו של דיסקין בסרט ובראיון שנתן למורה ב"ידיעות אחרונות" ממצבים גם אותו בצדה השמאלי-מרכזי של המפה. גם דרור מורה, אגב, לא ייחשד אמנם בדעותיו הימניות, אבל הוא העיד השבוע בראיון רדיופוני כי הוא מעריץ את אריק שרון (בו עסק בסרטו הקודם).

אבל השאלה שצריכה להישאל היא מדוע מוצאים את עצמם ראשי השב"כ באגף הפוליטי הזה דווקא? כיצד יתכן שאנשים שאינם על הפרופיל הממוצע של מצביע מרצ – ביטחוניסטים בכל רמ"ח איבריהם שראו קורבנות אדם באוטובוסים מפוצצים ושחיסלו מחבלים בלשונם אם לא בזרועותיהם ממש – מתמקמים אידיאולוגית רחוק כל כך מנפתלי בנט ומבנימין נתניהו? למה, כפי שאומר יעקב פרי, "אתה יוצא מהשירות קצת שמאלן"?

זאת נקודה מדהימה ומעוררת מחשבה. קל להאשים בשמאלנות אנשים כמו גילון (ולהתעלם למשל שזה שהוא אוהב פעולות "אלגנטיות" כמו חיסול המהנדס) וכמו דיסקין (אבי תורת הסיכול הממוקד ו"נץ בטחוני" כהגדרתו-הוא). אבל זו השישייה כולה שמיישרת קו. שמאלה.

אברהם שלום, קילר עם סכין בין השיניים (לא היתה יראה מאברום, מספר אחד המרואיינים בסרט – היה פחד), מסביר שצריך לדבר עם כל אחד. פתח, חמאס. גם אחמדינג'אד. זה מה שעושה איש מודיעין אמיתי, הוא מסביר. האיש שאומר שהבעיה היחידה בפרש קו 300 היתה נוכחות הצלמים (אחד מרגעי השיא של הסרט) ושאומר "תשכח את המוסר" כשמדובר בלחימה בטרור, מודה כמה דקות אחר כך שאי אפשר להוריד פצצה של טון על בניין עם משפחות. כי זה לא צודק, כי זה לא חכם, כי זה לא נכון.

דיכטר, הסמן הימני של הסרט והיחיד שמעז לטעון ש"לחבית של הטרור יש תחתית", אומר באותה נשימה שגם יש עם מי לדבר. שאפשר ליצור יחסי אמון עם הצד השני. אם תקשיבו ממש בשקט, תשמעו את ראשי השב"כ אומרים שבעצם יש פרטנר. במישור המשתמע הם אומרים שמדינת ישראל סובלת מפחד משתק, מדיס-אוריינטציה קשה ומאימפוטנציה. זה לא שמאלנות, זה אפילו לא הומניזם. זה פרגמטיזם מפוכח.

צריך להקשיב לראשי השב"כ. כשליברמן מספר שרק הוא מבין ערבית, מתייצבים מולו שישה אנשים שבאמת מבינים ערבית, על בוריה, כפשוטו וכמדרשו. כשביבי מספר שהוא מנהיג חזק, מתייצבים מולו שישה אנשים שבאמת היו מנהיגים חזקים, מספיק חזקים כדי ללכלך את ידיהם ולצלק את נפשם על מנת להגן על המדינה. כשנפתלי בנט מספר שאכפת לו רק מישראל, מתייצבים מולו שישה אנשים שאכפת להם גם מהצלם המוסרי של אותה ישראל. אנשים שראו את ישראל מהפינות הכי חשוכות שלה, והיום חרדים לגורלה. כשהם מילאו את תפקידם הציבורי, הם היו שומרי הסף, אלה שחיסלו מחבלים ערבים ועצרו מחבלים יהודים. היום את ממלאים את תפקידם כנביאי זעם וכמתריעים בשער. קולם צריך להישמע, חד וצורם כמו צפירת אזעקה.

בשירות הוד מלכותו: הראיונות המיוחדים של ראש הממשלה

נתניהו ראיון לערוץ 10.JPG (2)

פורסם במקור ב"פנאי פלוס" (25.12.12)

שום דבר מיוחד לא קרה בראיון המיוחד שהעניק ראש הממשלה לערוצי הטלוויזיה. אף גילוי מרעיש, שום הצהרה מרחיקת לכת. נתניהו אמנם היה בפאניקה כשהפעיל נוהל ראיונות חירום, משל אנו עומדים ערב תקיפת מתקני הגרעין ולא ערב תקיפת הבית היהודי. ואף על פי כן, ראש הממשלה יכול היה לשבת בלשכתו המצטלמת היטב ולדקלם את דף המסרים כאחרון האופיר אקוניסים: ירושלים הנצחית, משרד השיכון, סרבנות. הד הסיסמאות חלף בין הרעיונות כמו ח"כ מקדימה בין מפלגות: "דיור", "ביטחון", "מנהיג חזק". כשאתה מקבל עשר דקות ממלכתיות במהדורת השבת של שלושת הערוצים, אין פלא שהקמפיין המרכזי שלך יכול להסתפק בבובות אצבע.

בנימין נתניהו של סוף 2012 הוא פינייטה שמחכה להתפקע אך איש אינו חובט בה. במקום להסביר איך קדנציה כמעט מלאה בראשות ממשלה מפלצתית מסתיימת בשניים-שלושה הישגי תאנה, יכול היה נתניהו להביט קדימה ולפזר הבטחות ריקות חדשות. כך, למשל, הוא יכול היה להסביר שהוא זקוק לממשלה חזקה, מבלי להידרש לשאלה מה בדיוק היה חלש בממשלה הנוכחית חוץ מעמוד השדרה של העומד בראשה.

צריך לציין לטובה את ערוץ 10. דווקא הוא, שנתון לחסדיהם של רה"מ ושל מיטיבו רון לאודר, פינק את נתניהו בפתיח ביקורתי ("'האשף הכלכלי' שלא ממצמץ לנוכח כישלונו") ועימת אותו שוב ושוב עם עובדות לא מחמיאות. אפס כי גם רביב דרוקר העוקצני ואושרת קוטלר החדה ניגפו כיתושים על חומת ההסברה של ארתור פינקלשטיין.

הראיונות עם נתניהו לא היו שונים באופן מהותי מראיונות אחרים שמלווים את מערכת הבחירות, בין אם מדובר בעגלת הסיסמאות שמטלטל נפתלי בנט בין האולפנים ובין אם מדובר באשליית הטריאומוויראט העולצת של ש"ס. נדירות הפעמים בהן מצליח עיתונאי לתפוס פוליטיקאי לא מנוסה בקלקלתו כפי שברח לנפתלי הבנט אצל ניסים משעל. על פי רוב, עולם כמנהגו מלהג.

ואם אלה הם פני הדברים, בשביל מה אנחנו בכלל צריכים את זה? מה טעם מצאנו בקשקשת ובברברת, בדיוני הסרק ובמפגני הדמגוגיה? ואם ממילא אף אחד לא מצליח לעמת את נתניהו עם הבטחות בחירות שהופרו או לשאול את שלי יחימוביץ' מאיפה היא מתכוונת לממן את תוכניתה הכלכלית הנדיבה, אולי באמת עדיף לראות "מאסטר שף". שם לפחות לומדים משהו.

משל המערה, גירסת ליברמן

צילום: אתר הכנסת

צילום: אתר הכנסת

פורסם במקור ב"פנאי פלוס" (5.12.12)

השר אביגדור ליברמן לא יודע. הוא לא יודע איך השתרבבה חתימתו למסמך העברת כספים, על מה חתם עורך הדין שלו, איך הפך הנהג שלו לאיש עסקים מצליח, ומה למרטין שלאף ולמנסרות עץ באוקראינה. בהתחשב בכך שמדובר באדם שחבר בפורומים הכי חשובים של מדינת ישראל, ליברמן יודע מעט מאוד על מה שקורה לו מתחת לאף.

יכול להיות שאתם יודעים את כל הפרטים האלה. אם כן, אתם כנראה מרכיבים את האחוזים המביכים שגרף בשבוע שעבר תחקירו המרשים של ברוך קרא ב"המקור". על פי נתוני ועדת המדרוג, סביר יותר שאתם לא יודעים את כל זה, אבל אתם לפחות יודעים להכין קינוח.

39:6. זאת התוצאה של "המקור" על ליברמן נגד "מאסטר שף" על מצע של שוקולד מטומפרר, וגם זה אחרי שמעגלים את התוצאות כדי לצמצם הפרשים. במונחים ספורטיביים זאת תבוסה, במונחים טלוויזיוניים זאת מפלה ניצחת. אבל מה עם המונחים הציבוריים? מה זה אומר עלינו?

את הביקורת הזאת אתם כבר מכירים. היא יוצאת נגד הריאליטי, נגד האסקפיזם ונגד החלטות הצפייה הלקויות של הקהל הישראלי. ההבדל היחיד הוא הטיימינג; חודשיים לפני שעם ישראל מצביע בקלפי, הוא מצביע בשלט ומבהיר: הפרופיל המוסרי הבעייתי של שר החוץ הנוכחי ושר השד-יודע-מה הבא זה חשוב, אבל הפרופיל של מיכל אנסקי מצודד יותר.

"מאסטר שף" היא לא הבעיה. היא מציעה בידור עשוי היטב ולא מעליב, גורמה טלוויזיוני ביחס לאחיותיה לז'אנר. אבל בקרב מול תוכנית תחקירים העוסקת בקופת השרצים של שר מכהן ומועמד לכנסת הבאה, היא פשוט חייבת להפסיד, או לפחות להסתפק בניצחון דחוק.

אפלטון, אחד שידע, טען שאחד מכשלי הדמוקרטיה נעוץ בעובדה שהבוחרים נעדרים הן את היכולת לבחור בתבונה את נציגיהם והן את הרצון לעשות זאת. בשבוע שעבר, מתוך הסלון שהחליף את המערה האפלטונית והקרין צלליות של סירים ומחבתות, הוא נשמע צודק מאי פעם.

פסיכוסומטרי: למה מטלת החיבור במבחן הפסיכומטרי היא ציון הנכשל של כולנו

ויה memecenter

פורסם במקור, בגירסה מקוצרת מעט, בגיליון אוקטובר של "בלייזר"

המבחן הפסיכומטרי עומד בניגוד מוחלט לחשיבות המכרעת שלו לעתיד האקדמי הפוטנציאלי שלך. המבחן הזה, שאמור להעריך את יכולתך להצליח בלימודים הגבוהים, הוא בלוף. אוסף של טריקים ופטנטים שמאלץ אותך לפתור בעיות באופן שאין כמעט כל קשר בינו ובין המיומנויות הנדרשות מסטודנט. הוא נותן עדיפות גבוהה להתמקצעות באמנות החרישה על פני אלמנטים כמו ידע כללי, חשיבה יצירתית ויכולות חקר וניתוח. יודעים מה? הוא אפילו לא משקף את יכולת ההצלחה במבחנים, שלרוב אינה אלא תוצאה של שינון חומר, ובמקרה הטוב גם הבנתו ויישומו. למעשה, היכולת היחידה שהפסיכומטרי בוחן במובהק היא מסוגלות הנבחן לשבת על התחת. יש אמנם כאלה שישיגו את ה־600־700 שלהם בלי לפתוח יותר מפעם אחת את מילון המושגים הידוע לשמצה או בלי לדעת מה זה בעיות הספק, אבל כל השאר צריכים לקחת קורסים, לעשות סימולציות, לשנן ביטויים בארמית ולאמץ קיצורי דרך מחשבתיים כדי לצלוח את הבחינה, וגודל ההצלחה כגודל הישבן.

לאור כל זה שמחתי לגלות שבמרכז הארצי לבחינות ולהערכה החליטו להוסיף לבחינה חלק שאינו פסיכומטרי במובן השב־ולמד הקלאסי. מדובר בחיבור: טקסט שנכתב בנושא נתון, אחיד לכל הנבחנים ולא ידוע מראש. חלקו של החיבור בפרק החשיבה המילולית הוא 25 אחוזים, שזה 50 אחוז פחות מהחלק שהייתי נותן לו בבחינה הכוללת, אבל זה לפחות התקדמות. בשביל צעירים שהתרגלו לנסח אס־אם־אסים וסטטוסים תחת תקרת מילים חד ספרתית, לא כולל "חחח" ואמוטיקונים, זאת בהחלט משימה תובענית.

כמה תובענית? בואו נגיד שגם כמה מכותבי בלייזר שהרימו את דף הבחינה שזרק להם מכון "קידום" ועשו את המטלה לא ליקקו דבש. וכאן מדובר באנשים שכל המוניטין שלהם, שלא לדבר על חשבון הבנק שלהם, מבוססים על ההנחה שהם יודעים לכתוב. זאת קבוצת ביקורת בעייתית – אנשים שכותבים לפרנסתם – אבל גם היא גילתה את ההבדלים שבין כתיבת טקסט לעיתון בנושא ובסגנון חופשיים ובין כתיבת חיבור ראוי בנושא נתון בשפה נקייה ובזמן קצוב. אז נכון שלא עברנו הכנה אינטנסיבית כמו החניכים של אפרת ליברמן, מנהלת תחום חיבור וכתיבה בקידום שניהלה את הבחינה; נכון שהנושא היה קידום נשים ואפליה מתקנת – לא בדיוק סוג הנושאים שנדונים במגזין הזה באופן קבוע; נכון שליאור חתם את החיבור בביטוי שאסור לכתוב גם ב"בלייזר" בלי כתב הגנה מנומק, שקמרלינג לא בטוח עד עכשיו מה ההבדל בין צ' סופית לפ' סופית, וששאשו לא יזהה כתיבה אקדמית גם אם היא תתגנב להמנון אוהדים של בני יהודה; ונכון שאת כל זה כתבנו בעיפרון, מיומנות שחלקנו איבד ביחד עם חצי האי סיני, פחות או יותר. ועדיין התחלנו את הריצה הזאת כמה מטרים לפני הנבחן הממוצע, מה שרק ממחיש את הקושי.

ויה memecenter

מטלת החיבור לא נולדה ככה סתם. היא נובעת מהכרה של ראשי האוניברסיטאות בכישורים המילוליים הירודים של הסטודנטים המתייצבים בשערי האקדמיה ולא מסוגלים לנתח טקסט מורכב יותר משיר של קרן פלס. וזאת לא תופעה סקטוריאלית, תלוית מגזר או מעמד סוציו-אקונומי; זאת המציאות הישראלית השוויונית, והיא מוכרת לכולם. כל מי שיש לו חברים צעירים בפייסבוק יודע במה מדובר. כל מי שעובד במערכת עיתון ומקבל בקשות עבודה מכותבים שלא יודעים מה ההבדל בין "ש" ל"כש" יודע במה מדובר. ההוכחה הטובה ביותר הופיעה בחודש שעבר, עם הפסיכומטרי הראשון שהכיל את מטלת החיבור: הוא הציג ירידה של 25% במספר הנבחנים. החבר'ה פשוט נבהלו. במועד הקודם, ביולי, הוצגה עלייה סימטרית של 25%. הסטודנטים לעתיד מיהרו לנצל את הימים האחרונים שלפני גזירת החיבור מטילת המורא.

הנתונים מצטברים, והם נגדנו. במבחני פיזה ופירלס אנחנו מחזיקים כמעט את כל ה־OECD על כתפינו הצרות. בצה"ל פורסם כבר ב־2003 מחקר שמצא ירידה מתמשכת בציוני האיכות של המתגייסים בכלל ובהצלחתם במבחנים הפסיכוטכניים וברמת העברית שבפיהם בפרט. הצבא, כך נמסר אז, מודאג כיוון שהוא מוצא קשר ישיר בין דירוג האיכות ובין ההצלחה בשירות. סביר להניח שמאז הוא כבר השלים עם המצב. הנה קרב שצה"ל הפסיד בו, ואף אחד לא הקים ועדת חקירה.

ויה memecenter

כן, ברוכים הבאים לבוריסטן. בנינו תרבות שמקדמת ערכים ירודים, וכעת אנחנו משוועים לישועה. ביד אחת אנחנו מוחים דמעות תנין על תנועת האנטי־השכלה וביד השנייה מצביעים בשלט. אנחנו עובדים אלילי ריאליטי ומקדשים את המקצוע הכי ריק מתוכן בעולם: הסלב. המטרה היא להיות מפורסם, וכל האמצעים כשרים. תהיה עילג, תהיה המוני, תהיה צבוע, תהיה אלים. תגנוב פסלון, תרכוב על שדים עדתיים כל הדרך לגמר, תבחין בין פרה לעוף כי פרה זה חיה ועוף זה ציפור. החיים בישראל הם מה שקורה לך בזמן שג'קי מנחם נהיה גיבור לאומי.

חידונים סתם כבר לא עושים לנו את זה. תוכניות כמו "פיצוחים" או "מקבילית המוחות" לא היו עוברות היום את השומר בחניון של האולפנים. בשעשועונים כבר לא מספיק לדעת את התשובה. צריך שיקרה לך משהו בזמן שאתה עונה: שתיפול לבור, שיעופו לך השטרות, שישאב לך הכסף. לכל הפחות, תעשה את זה תוך כדי נסיעה במונית ברחבי העיר. העיקר שיקרה משהו. לפעמים אפילו לא צריך לדעת כלום. פשוט לעוף מעצמים ספוגיים ענקיים לקול מצהלות הקהל. לחם ושעשועים. ידע זה כוח? ידע זה לחלשים. ידע זה לאלה שלא יודעים לתחמן, לשקר, לרמות, להעמיד פנים, להצחיק, להביך, להתבזות. "לשחק את המשחק", כמו שאומרים בריאליטי אנשים שאומרים "אני אמיתי" כשהם בעצם צריכים לומר "אני אקסהיביציוניסט". אלה כוכבים שאין להם דבר למכור חוץ מתדמית; ספורטאים שלא מחברים משפט תקין בעברית, זמרים שמטליאים עילגות מביכה לכדי להיטי רחבות. אני מאתגר אתכם לקרוא פעם את מילות שירו של עומר אדם "מאמי זה נגמר" (מילים: מיכאל סמולין). לו הייתי מעתיק אותן לתוך מחברת הבעה של ילד בכיתה ד', לא הייתם מבחינים בזה.

ויה memecenter

אתה יודע שהמצב גרוע באמת כשגם בארזים נופלת שלהבת. ענף הארז הבוער הוא התקשורת, תחום עיסוק שמושתת על יכולת ביטוי גבוהה. לכאורה הוא לא יכול לממש את מטרותיו בלי היכולת הזאת. למעשה הוא מוכיח שאפשר גם אפשר.

הדמוקרטיזציה של הרשת היא האסון של העיתונות, ואני לא אומר את זה כי אני עיתונאי פרינט. לבלייזר דווקא יש מהדורת אייפד מהממת, אם במקרה שכחנו לציין בשלושת העמודים האחרונים. אני אומר את זה כי העיתונות האינטרנטית החפוזה והפזיזה (בהכללה גסה, אבל לא מאוד גסה) הורגת את כל מה שטוב בעיתונות הקלאסית: התוכן המעמיק, התחקירים המושקעים, ולא פחות מכל אלה – השפה. וככה, עם השפה הקלוקלת, התקשורת החדשה הורגת גם אתכם.

ההתפתחות הטכנולוגית הביאה לנו דברים נפלאים. התקשורת האינטרנטית מספקת לנו גוף ידע עצום ונגיש, רבדים בלתי נדלים של תוכן מוסף וחדשות כל כך טריות שהן מגדירות מחדש את המושג "חדשות". אבל בדרך, בשעטת מגה־בייטים, היא רומסת את היסודות. אולי אתם חושבים שזה ניצחון טכנולוגי. זה לא. זה ניצחון פירוס.

העיתונות היא ענף שיורד מנכסיו המקצועיים, והמגיה הוא בעל מקצוע נכחד. מאמרי חדשות כתובים כמו מדורי ספורט, מדורי ספורט כמו מקומונים, ומקומונים כמו עלוני בית ספר. את הסימפטומים האלה אפשר למצוא היום גם בהתלהמויות מעל דוכן הנואמים בכנסת, באוצר המילים המוגבל שצה"ל מספק למפקדיו באפסנאות, בשפה הדלה כסלט קינואה ששולטתתתת בפייסבוק. אפילו אמנות גבוהה כמו הספרות איננה חסינה עוד. מדובר בחטא חברתי, לא פחות, כיוון שעיתונות וספרות, מעבר לערכן החינוכי והתרבותי, גם מקנות שפה. ונער שקורא (אם הוא כבר ניאות לקרוא) עיתון או ספר, ונתקל בעברית קלוקלת, טועה לחשוב שזאת העברית התקנית. הוא כבר לא יקבל את הנקודות שלו במבחן החיבור בפסיכומטרי.

לא מזמן אמרה לי מישהי שהיא לא יודעת לכתוב. עניתי לה שזה לא חשוב. יש אנשים שיודעים לכתוב, אחרים יודעים לפרק שעונים או להזיז דיוויזיות. אהוד ברק יודע לעשות את שני הדברים, אבל הוא משהו מיוחד. מה שכולם צריכים לדעת זה להתנסח, לבטא ברהיטות את מחשבותיהם. מעבר לחשיבות האוריינית הפונקציונאלית של היכולת לבטא את מחשבותיך – תחשבו על תינוק שבוכה עד שמישהו מבין אם מה שמציק לו זה רעב, גזים או הסיווג הטקסונומי של הטלטאביז – שפה היא מדד למחשבה, חלקי לפחות. מידת ההשפעה של השפה על המחשבה נתונה במחלוקת (פולמוס אקדמי סביב היפותזת ספיר-וורף, אל תשאלו), אך ברור כי היא קיימת, ואפשר למצוא קשר בין שפה עשירה ובין רמות גבוהות של חשיבה, הבנה והמשגה. ועל כך הוסיף חיים חפר ז"ל, בהתבטאות אומללה שדווקא מחוץ לקונטקסט הופכת ראויה, כי "חוסר של שפה זה חוסר של רגשות".

כל אלה הם מפתחות להצלחה בחיים, בין שתהיו אנתרופולוגים ובין שתהיו כלכלנים או מדעני גרעין. כל הידע הוויקיפדי שבעולם לא יציל אתכם אם לא תדעו לשאול את השאלה הקולעת, לחפש את הערך הנכון ולעשות את הקישורים המתאימים. והיות שרובו המוחלט של הידע האנושי אצור בטקסטים מאז המצאת הכתב, אתם עדיין נדרשים להבין אותם, לנתח אותם ולהתמודד איתם. אפשר להפקיד את הזיכרון האנושי בענן וירטואלי, אבל אי אפשר לתת למכונה לחשוב בשבילנו. עדיין לא.

אבל מה אני מזיין לכם את השכל. בסך הכל רציתי לספר לכם שעשינו חתיכה של פסיכומטרי, והרי אתם כאן כי הרחתם דם. אז הנה זה, מלמטה למעלה: שאשו קיבל שש נקודות מ-12 אפשריות, ליאור שבע וקמרלינג שמונה. אני קיבלתי תשע, ו-1,370 המילים שקראתן עד כה הן העונש שלי.

אמרתי לכם שהעיתונות פושטת את הרגל.

ויה memecenter

הרולר (17.8.12)

1.

האירוע של השבוע היה זה שנגמר: האולימפיאדה בלונדון. הנה הסקרפבוק המלא של האירוע.

והנה הספורטאיות השוות שלי. והנה גרטל. והנה סיכום ההישגים הישראליים:

ושלא תגידו שאין מדליה (ויה גל"צ):

2.

בטח שמתם לב ש"שובר שורות" חזרה. הנה כמה מחשבות עליה, לפני ואחרי (וגם הרבה לפני).

והנה טוויסט בסיפור שגם וינס גיליגאן לא ראה: באלבמה מחפשים אחר אדם בשם וולטר ווייט בחשד לעבירות סמים. ולא סתם סמים – מת'. המציאות עולה וכו'.

3.

כתבה מעניינת של איתמר ב"ז ב"העין השביעית" על ג'אנקטים, ראיונות עם כוכבים ואתיקה עיתונאית. אפשר להתווכח על העניין של הקורא אם מדובר בראיון אישי, בג'אנקט או במסיבת עיתונאים. אבל נדמה לי שבכל מקרה, כדאי לדעת.

4.

הפכתי לקורא קבוע של הטור של גלעד שליט בספורט ידיעות ביום חמישי. זה קורה מסיבות לחלוטין לא ענייניות – לא עניין בתובנות, לא הערצת סגנון הכתיבה, דבר מאליה. קצת בדומה להרגל שלי לשמוע את רזי ברקאי או את תוכניות הספורט ברדיו.

את רוב מה שיש לי לומר, אני מעדיף שלא לומר. אבל אני חייב לציין שאני מופתע בכל פעם מחדש מפן מסוים בטקסטים של שליט. השבוע, למשל, הוא כתב על וינסנט אניימה שהוא "לבטח אחד השוערים הטובים שהיו פה", ושמכבי "מנסה לחקות את הגנת הברזל של הפועל לפני שנתיים". למרות שאני לא חולק על האבחנות עצמן, אני תמה איך הגיע אליהן גלעד, שכולנו יודעים היכן היה לפני שנתיים, כשהפועל ייצבה הגנת ברזל; ושראה את אניימה אולי עונה אחת בבני יהודה.

צריך להפריד בין גלעד האדם, החטוף לשעבר ו"הילד של כולנו", לבין שליט הכותב. ושליט הכותב צריך עורך, למרות שלאף אחד לא נעים לגעת בו.

5.

אני לא עוקב אחרי "הישרדות" בארץ, אבל שמחתי לשמוע השבוע שבפרו נאלצו משתתפי הגרסה הצ'יליאנית של התוכנית להימלט מהג'ונגל מאימת שבט ילידים מקומי שנעלב מהם. הו! זאת הישרדות!

6.

קוראי ה"ניו יורקר" בחרו את המילים השנואות עליהם בשפה האנגלית. הופתעתי למצוא שם את arguably, מילה שאני שוב ושוב חש בחסרונה בשפה העברית. מילה נוספת שחסרה לי בעברית, אגב, היא accountability. ולא מפתיע כלל שהיא חסרה בשפה כשם שהיא חסרה במרחב הציבורי.

בתגובה העלו ב"הארץ" הגולשים שורה של מילים מאוסות בעברית. בין המילים המשוקצות: בעיקרון (מילה טובה שסובלת משימוש אינפלציוני ולקוי – אגב, מאפיין של מילים רבות בעברית); כביכול (אותו מקרה), הזוי והעצמה (כאן אני מסכים לחלוטין). וכמובן – סוג של. נדמה לי שאין היום מילה או ביטוי בעברית המעידים על דלילות שפה ומחשבה יותר מ"סוג של".

7.

ראיתם את חפיסות הסיגריות החדשות באוסטרליה?

8.

קראתי בעניין על מכשיר הניתוח הרובוטי המכונה "דה וינצ'י". ופתאום המיטה הטיפולית ב"פרומתיאוס" נראתה לי מרשימה הרבה פחות.

9.

ראיתם את "עלייתו של האביר האפל"? יופי. עכשיו תראו איך עשו את ביין (אמפייר אונליין).

ואני חשבתי שזו היתה ההשראה:

והנה ההיסטוריה של ביין (דן אוף גיק).

אי אפשר לסגור את זה על בירה?

והנה הביין ששבר את גב הבאטמן, כפול שלוש.

(ויה fanpop)

10.

השבוע עשיתי בחינת פסיכומטרי בחיבור, מטעם "בלייזר". את מה שיש לי לומר על הפסיכומטרי, עוד אומר. אבל פתאום נתקלתי בסיפור הזה – תלמיד שחיפש ביאהו מישהו שיתן לו סיכום ספר שלא קרא, ומצא במקום את הסופר שכתב את הספר וביקש ממנו לתת לו בכל זאת צ'אנס. קו ישיר מחבר בין התלמיד שלא רוצה לקרוא לטרום-סטודנט שלא יודע לכתוב. קו ישר של בורות.

11.

the empire occupy wall street (ועוד אייקונים נצחיים שצילצלו בפעמון, ב-Blastr)

12.

נעימת "מלתעות" של ג'ון וויליאמס כפי שטרם ראיתם:

13.

הרבה דובר על הדחת "האזרח קיין" מהמקום הראשון ברשימה המסורתית של Sight and Sound, לטובת "ורטיגו" (הדחה ראויה, בעיני). דרך אבנר שביט גיליתי גם מי מהמבקרים בחר מה, ובעיקר – את הבחירות הלא שגרתיות בעליל של סלבוי ז'יז'ק. כי מישהו חייב להיות מיוחד ולבחור את "היטמן".

14.

ובינתיים, איגוד התסריטאים האמריקאי בחר את 101 התסריטים הגדולים בכל הזמנים (ויה עדן גוריון). כאן קיין במקום הרביעי, "ורטיגו" בכלל מחוץ לסגל. קזבלנקה במקום הראשון. אני מבכר, בסדר הפוך, את מקומות 2 ("הסנדק") ו-3 ("צ'יינהטאון").

15.

תייגו תחת "אקסלנט, דוד!": פוסטר ל"ביל וטד 3"!

(מה אתם יודעים? "ההרפתקאה המופלאה של ביל וטד", במלואה, כאן!)

16.

תייגו תחת "?WTF"

יש עוד, למען השם)

17.

מזל טוב לשר להגנת העורף הנכנס. וגם לזה היוצא כל עוד נפשו בו.

מה שבטוח, כשאהיה גדול אני רוצה את הזיכרון הקצר של שאול מופז.

18.

OMG! ביבי עשה מם!

ב"הארץ" היו מתייגים את זה תחת "מסימני האפוקליפסה".

19.

אוקיי, אז זה מה שאהוד ברק חושב (BTW – דה. דעתו בעניין היא סקופ כמו שהעתיד של מפלגת העצמאות הוא ורוד). אבל למה לעזאזל הוא צריך להסתתר מאחורי כינוי מטופש ורמיזות גסות? זתומרת, הוא שר הביטחון, לא? הוא לא חייב דין וחשבון לציבור או משהו כזה?
נגן לנו רקוויאם, יור דה פיאנו מן.

20.

דמוקרטיה זה לחלשים

21.

דרך בני ציפר גיליתי שהשנה מלאו מאה שנים למותו של קארל מאי. דרך ההוצאות המחודשות של "יד הנפץ" ו"וינטו ויד הנפץ" (למרבה הצער, שם זה נעצר) גיליתי גם אני בצעירותי את מאי, והתאהבתי. תמיד התפלאתי איך הוליווד לא עשתה איתם כלום. אני חושב שג'וש הארטנט היה יכול להיות יד הנפץ מעולה.

אלי אשד, יסודי כהרגלו, כתב עליו ב"יקום תרבות".

22.

וזה מזכיר לי שיש מערבונים גרמניים בסינמטקים!

23.

זה מה שזאק בראף ודונאלד פייזון עושים מחוץ ל"סקראבס".

24.

וזה מה שברנדון ודילן עושים היום.

25.

כבר בדקתם את הטאמבלר פטרול פה מימין? כבר בדקתם, נגיד, את "קינג ביבי"?

26.

טריילר לשבת: "Killing them softly"

אנדרו דומיניק מאחד שוב כוחות עם בראד פיט. עוד בתמונה: טוני סופרנו, ג'וני סק והנרי היל. לא יכול לחכות.