קטגוריה: פוליטיקה

קלוני. אפילו מפרסומות הוא יוצא טוב

קלוניפורסם במקור ב"פנאי פלוס", אוגוסט 2013

אף אחד לא אוהב פרסומות. זה מס שפתיים שכולנו נושכים כדי לקבל את ליטרת התוכניות שלנו. בהתאם לכך, אף אחד לא אוהב כוכבים שמשתתפים בפרסומות. אנחנו אוהבים אותם כי הם מוכשרים, או מצחיקים, או פליטי ריאליטי. אבל אנחנו לא אוהבים אותם בזכות הפרסומות.

ואז מגיע ג'ורג' קלוני ומאתגר את כל מה שחשבתי על סלבריטאים בפרסומות. הוא נכנס לביצה הממוסחרת, שולה מתוכה את תיבת האוצר, ועוד זוכה לתשואות הקהל. למה? כי קלוני פורט חוזי פרסום למטבעות פוליטיים.

קלוני הוא הפנים היפות של "נספרסו". וכשאדם כמו קלוני הופך לפרזנטור, זה לא מגיע רק עם שארם הוליוודי וסעיף שכר אסטרונומי; זה מגיע גם עם אג'נדה. קלוני מסתובב עם משפחת מגדלי קפה בקוסטה ריקה, פועל למען הגדלת ייצוא הקפה מאפריקה, יושב במועצת הקיימות של נספרסו.

אבל זה עוד כלום. לאחרונה התברר מה קלוני קונה עם הכסף של נספרסו: לוויין ריגול. לא, זו לא גחמה מגלומנית של כוכב משועמם. הלוויין של קלוני עומד על הגבול בין דרום סודאן לסודאן וצופה בעומאר אל-באשיר, המכשפה הרעה מהצפון, מתעד את צבאו ומתריע על תנועותיו. או כפי שקלוני הסביר זאת בפשטות: "אני רוצה שפושע המלחמה הזה יזכה לאותה כמות תשומת לב שאני מקבל".

קלוני הוא מנהיג חברתי לא פחות מכפי שהוא כוכב הוליוודי. כשאסון טבע מכה בגלובוס, קלוני מתייצב. בטבח בדארפור הוא מטפל ישירות מול הנשיא אובמה, במה שנראה כמו פגישת פסגה טבעית של מנהיגי העולם החופשי. את הכסף שהוא מרוויח בכל מיני "אושנים" הוא משקיע בסרטים עם אג'נדה שקרובה לליבו. קמפיין נספרסו הוא יוצא דופן, אבל רק אם מתעלמים מהעובדה שבמרכזו ניצב הצליין הכסוף. אל תתפלאו כשתראו אותו יום אחד רץ לנשיאות. אם הפרזנטור של בנק הפועלים יכול להיות שר אוצר, אז הפרזנטור שלקח את נספרסו לסודאן יכול להיות נשיא ארה"ב.

הפרוטוקולים של האקר: רשומות מממשלת דחלילים

כן אדוני ראש הממשלה

(פורסם במקור, בגרסה מקוצררת, בגיליון פברואר של "בלייזר")

החודש (פברואר) לפני 33 שנה נפל דבר בפוליטיקה העולמית: ג'ים האקר מונה לשר בממשלת בריטניה. האקר היה אמנם דמות בדיונית בסדרת טלוויזיה בשם "כן, אדוני השר", בדיוק כמו המשרד המופרך שלו לעניינים מנהליים, אבל זה לא שינה דבר; ההשפעה שלו, כך נראה, לא היתה פחותה מזו של מרבית השרים שתפקדו במקביל בממשלה האמיתית של מרגרט תאצ'ר. מעבר להצלחה המסחרית והביקורתית, היא חלחלה לשיח הציבורי, הפוליטי והאקדמי. אחד מהבכירים במשרד ראש הממשלה סיפר שכשהלייבור חזר לשלטון ב-1997 אחדים מהשרים לקחו ברצינות רבה את יחסי העבודה שהוצגו בסדרה ונזהרו בכל מגע עם פקידי הציבור. תאצ'ר עצמה, מעריצה מושבעת, הודתה שמדובר בדיוקן מדויק של "מה שמתרחש במסדרונות הכוח".

"כן, אדוני השר" התגלגלה בהמשך ל"כן, אדוני ראש הממשלה", כשהאקר נכנס לדאונינג 10. ב-1988 סיים האקר את תפקידו, אך בינואר השנה זכה לחיים חדשים עם חידושה של הסדרה ב-BBC. וכל אלה יחד, פלוס ממשל ישראלי ושחר של יום חדש או פחד של יום ישן, הן הזדמנות מצוינת לקבץ כמה לקחים נבונים מסדרת טלוויזיה שהורידה את המסך המפואר מעל לפוליטיקה הפרלמנטרית והותירה אותה עלובה וחשופת ערווה בעין הזרקורים. הנה, אם כן, הפרוטוקולים של ממשל האקר.

משתתפים:

ג'יימס (ג'ים) האקר, ראש הממשלה.

סר האמפרי אפלבי, מזכיר הקבינט (תפקיד מקביל למזכיר הממשלה, פחות או יותר).

ברנרד וולי, ראש לשכת ראש הממשלה.

כל האמת

האמפרי: "השלב הראשון הוא להביע תמיכה מוחלטת".

ברנרד: "למה?".

האמפרי: "משום שאתה לא רוצה להיזכר כמי שאמר שמישהו אינו ראוי. עליך להיראות כחבר. אחרי הכל, צריך לעמוד ליד מישהו לפני שאתה יכול לנעוץ לו סכין בגב".

ברנרד: "אבל אלכסנדר ג'יימסון הוא איש טוב. הוא כנה ויעיל".

האמפרי: "מצוין. זה השלב השני. אתה מונה את מעלותיו המהוללות, במיוחד את אלה שהופכות אותו לבלתי מתאים. אתה מהלל אותן עד לנקודה שהן הופכות לחיסרון – השלב השלישי. או – אפילו טוב יותר – אתה מפשט את דעותיו בכך שאתה מצמיד להן תוויות, כפי שעשית עכשיו.

ברנרד: אתה מתכוון ל'מיסטר קלין'?".

האמפרי: "כן. אמרת שהוא הולך לכנסייה?".

ברנרד: "כן, אני חושב שהוא היה פעם כומר, מזמן".

האמפרי: "נפלא. נוכל להשתמש בזה נגדו".

ברנרד: "איך?".

האמפרי: "איש מקסים, אין לו אויב בעולם כולו. אבל האם הוא באמת מוכן להתמודדות עם הנוכלים של העיר?".

ברנרד: "ג'יימסון די קשוח".

האמפרי: "אז נאמר שהוא קשוח מדי. השלב הרביעי: אתה מונה את כל תכונותיו הרעות בכך שאתה מגן עליהן ודוחה אותן. אתה יודע: 'הו, זה בטח לא משנה שהוא סרבן מצפון. אני בטוח… איש לא מפקפק בפטריוטיות שלו'. או: 'אני חושב שהביקורת על כך שהחברה האחרונה שניהל פשטה את הרגל לא היתה הוגנת לחלוטין'".

ברנרד: "זה בהחלט יעשה את העבודה".

האמפרי: "אם לא, תמיד אפשר לרמוז לשערורייה נסתרת. אם הוא לא נשוי, נרמוז להומוסקסואליות".

ברנרד: "ואם הוא נשוי?"

האמפרי: "ניאוף. עם מישהי שמחוץ לטווח ההאשמות. מישהי ממשפחת המלוכה, למשל. או מגישת טלוויזיה".

ברנרד: "ומה אם ברור שהוא נשוי באושר?".

האמפרי: "תגיד שהוא פוריטני קיצוני, או שהוא שותה, או שהוא עובר טיפול פסיכיאטרי. האפשרויות אינסופיות. הסכת ולמד".

***

ברנרד: "ערכנו שינויים קלים בנאום".

האקר: "'עלינו לבחון טווח רחב של אפשרויות בכל הקשור להוצאות ממשלתיות'? זה לא אומר כלום!".

ברנרד: "תודה, אדוני".

***

ברנרד: "אני מתכוון (שחלה התקדמות) בנוגע לנושא שבאופן רגיל הוא לחלוטין בשליטת השירות הציבורי שבו התפתחו התפתחויות".

האמפרי: "אתה מדבר בחידות!".

ברנרד: "הו, תודה רבה".

***

"תודה, ברנרד, לא יכולתי לנסח זאת בצורה פחות בהירה" (האקר)

***

האמפרי: "ייתכנו הדלפות. אין לנו עניין בעוד השערות חסרות אחריות בתקשורת".

האקר: "אפילו אם הן נכונות?".

האמפרי: "במיוחד אם הן נכונות. אין גרוע ממידע מדויק לא אחראי".

***

האקר: "כל זה אמיתי ומדויק לחלוטין?".

האמפרי: "זה הגיע ממשרד ההגנה".

האקר: "אף על פי כן, ייתכן שזה אמיתי ומדויק".

*** 

"אני לא רוצה ועדה לחקירת ההדלפה. אני רוצה לגלות מי עשה את זה" (האקר)

***

האקר: "הסטטיסטיקות מוצקות".

האמפרי: "סטטיסטיקות? אפשר להוכיח הכל עם סטטיסטיקות".

האקר: "אפילו את האמת…".

***

מזכיר הקבינט לשעבר: "ניסית להפריך את העובדות?".

האמפרי: "זה רעיון פוליטי, עובדות לא נוגעות לו".

***

"אף אחד לא יודע שזה לא נכון. הצהרות לעיתונות לא ניתנות תחת שבועה" (האקר)

***

מנכ"ל משרד האוצר: "אתה לא חושב שיש סכנה שרה"מ יכחיש זאת, רק בגלל שזה לא נכון?".

האמפרי: "כלל לא".

***

ברנרד: "תפנה את תשומת ליבה לחוק".

האקר: "היא עורכת דין, ברנרד. לעקוף את החוק זה העבודה שלה".

***

האקר: "נתנו לי קרדיט מלא בחדשות אתמול. אני מניח שזו באמת עבודה שלי, לא? זה חייב להיות, כך כתוב בעיתון" (האקר)

*** 

"ככל שהמשרד גבוה יותר, כך מפלס הפרנויה גבוה יותר. אולם פרנויה צריך להזין, ואין כמו כותרות בעיתון לשם כך" (מזכיר הקבינט לשעבר)

***

ארנולד: "אתה מציע שאעביר מידע מסווג לעיתונות?".

האמפרי: "בהחלט לא, ארנולד. זאת דיסאינפורמציה מסווגת".

***

"זה אחד מהפעלים יוצאי הדופן, נכון? אני מקיים תדריך מסווג לעיתונאים, אתה מדליף, הוא מואשם בהסגרת סודות מדינה" (ברנרד)

***

האקר: "עיתון אחראי לא צריך להדפיס השמצות כאלה. למה עשית את זה?".

עורך: "מכרנו עוד מאה אלף עותקים".

***

האקר: "אל תספר לי על העיתונות. אני יודע בדיוק מי קורא את העיתונים. את הדיילי מירור קוראים מי שחושבים שהם מנהלים את המדינה; את הגרדיאן קוראים מי שחושבים שהם צריכים לנהל את המדינה; את הטיימס קוראים מי שבאמת מנהלים את המדינה; את הדיילי מייל קוראות הנשים של האנשים שמנהלים את המדינה; את הפייננשל טיימס קוראים מי שמחזיקים את המדינה בבעלותם; את המורנינג סטאר קוראים מי שחושבים שהמדינה צריכה להיות מנוהלת על ידי מדינה אחרת; ואת הדיילי טלגרף קוראים אנשים שחושבים שככה היא מנוהלת".

האמפרי: "ומה עם האנשים שקוראים את הסאן?".

האקר: "לקוראים של הסאן לא אכפת מי מנהל את המדינה כל עוד יש לה חזה גדול".

***

האמפרי: "אולי תוכל לייעץ לי, אדוני ראש הממשלה, במיוחד אם השאלות יהיו תוקפניות".

האקר: "מוטב שכך. זה יעביר את המאזינים לצד שלך".

האמפרי: "יכול להיות שאאלץ לענות עליהן".

האקר: "למה? אתה לעולם לא עונה לשאלות שלי".

האמפרי: "לא, זה שונה, אדוני ראש הממשלה. לודוביק קנדי עשוי לשאול אותי שאלות חדות. התחקירנים שלו אמרו שאנשים רבים מעוניינים לדעת מדוע יש בידיו כוח רב כל כך".

האקר: "אם הוא יגיד שאנשים רבים מעוניינים לדעת את התשובה לשאלה הזאת, אמור, 'מנה שישה'. זה ישתיק אותו. הוא לעולם לא יצליח להיזכר ביותר משניים".

האמפרי: "הו, זה מצוין, אדוני. עוד טריקים?".

האקר: "טריקים? האמפרי, זאת טכניקה. תקוף מילה אחת במשפט. למשל, 'לעתים קרובות'. 'לעתים קרובות? למה אתה מתכוון, לעתים קרובות?'. או שתתקוף את המראיין. 'רואים שלא קראת מעולם את המסמך, נכון?'. או שתשאל שאלה משלך. 'זאת שאלה חשובה מאוד. עכשיו הרשה לי לשאול אותך שאלה'. רואה?".

***

במאי: "אתה תרכיב את המשקפיים האלה?".

האקר: "הו, ובכן, מה דעתך?".

במאי: "טוב, זאת החלטה שלך, כמובן. עם המשקפיים אתה נראה סמכותי ופיקודי. בלעדיהם אתה נראה כן ופתוח. מה אתה מעדיף?".

האקר: "טוב, למען האמת, אני רוצה להיראות סמכותי וכן".

במאי: "אפשר רק אחד מהם".

***

במאי: "במה יעסוק המשדר?".

האקר: "בי".

במאי: "כן, אבל מה אתה הולך להגיד? בנושא מדיניות?".

האקר: "מדיניות, כן… חשבתי שזה יהיה הדברים הרגילים – לצעוד קדימה ביחד, מחר טוב יותר, להדק את החגורה, כולם ביחד, לרפא את הפצעים".

במאי: "אבל מה תגיד באופן ספציפי?".

האקר: "אה, ספציפי? טוב, חשבתי שאציע שנהדק את החגורות באופן ספציפי, ושנרפא את הפצעים הספציפיים בחברה. אתה מבין למה אני מתכוון?".

***

במאי: "אם יורשה לי להציע – אל תתקוף את האופוזיציה".

האקר: "אלה החלקים שהמפלגה הכי אוהבת".

במאי: "המפלגה מצביעה לך בכל מקרה. אתה תגרום לקולות הצפים לראות בך טיפוס כועס וסכסכן".

האקר: "אני מבין. מה עלי לומר על האופוזיציה?".

במאי: "אל תזכיר אותה. כל מה שאתה אומר צריך להישמע חמים וידידותי. סמכותי, כמובן, אבל רוחש חיבה. אבי האומה".

***

האמפרי: "לא יעלה על הדעת. אי אפשר להפעיל לחץ על שופט בריטי".

האקר: "איך נבטיח הרשעה?".

האמפרי: "נמצא שופט שלא צריך להפעיל עליו לחץ".

***

האמפרי: "חרף העובדה שסביר להניח שהצעתך יכולה להביא בצדה תועלת מסוימת בעלת חשיבות שולית ופריפריאלית, מנגד ניצב שיקול בעל חשיבות גדולה לאין שיעור באשר למעורבותך האישית בדבר עבירה ברת עונשין בעלת תשתית ראייתית, שתוצאתה תהיה הכתמה והטלת סטיגמה על תפקידים שמילאת ועל תמרוניך הפוליטיים בעבר באופן חסר תקנה ובלתי הפיך שעלול להפוך אותך לבלתי כשיר לתפקידך ולהתנוסס בראש חשיפות והאשמות ציבוריות בעלות אופי מביך ובסופו של דבר בלתי ניתן להגנה".

האקר: "אולי אוכל לקבל תקציר של זה?".

***

"אני לא חושב שאנחנו צריכים להציג את האמת בשלב זה" (האמפרי)

***

האמפרי (לאחר שהמפתח למשרד רה"מ נלקח ממנו): "אדוני ראש הממשלה, עלי להביע באופן הנחרץ ביותר את מחאתי העמוקה למדיניות הממוסדת החדשה שמביאה להגבלות חמורות ובלתי נסבלות על בואם ולכתם של חברים בכירים בהירארכיה ושתביא, בסבירות גבוהה ביותר, אם ההמצאה המגונה החדשה תימשך, לתעוקה על ערוצי התקשורת, ושתגיע בשיאה למצב של ניוון ארגוני ושיתוק אדמיניסטרטיבי, שיהיה למעשה להתפרקות עקבית ומתואמת של תפקיד הממשל של הוד מלכותה בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד!".

האקר: "אתה מתכוון לומר שאיבדת את המפתח?".

***

"הבהרה היא לא לעשות את דבריך לבהירים, אלא להשאיר את עצמך נקי" (האמפרי)

***

האמפרי: "קשה לשכנע את ראש הממשלה שמדובר ברעיון גרוע".

ארנולד: "כמובן. למעשה מדובר ברעיון מצוין. פשוט אסור שייצא לפועל".

***

האמפרי: "אני מבין שהכחשת את העובדה שהיה ציתות לקו הטלפון של חבר הפרלמנט האליפקס?".

האקר: "זאת היתה השאלה היחידה שיכולתי לענות עליה תשובה פשוטה, בהירה, ישירה וכנה".

האמפרי: "כן… למרבה הצער, למרות שהתשובה היתה פשוטה, בהירה וישירה, קשה להצמיד לה בהגינות את שם התואר הרביעי שבו השתמשת היות והיחס המדויק בין המידע שמסרת ובין העובדות, ככל שהן ידועות ונתונות, הוא כזה שעלול להוביל לבעיות אפיסטמולוגיות בשיעור ניכר שיציבו על המקורות הלוגיים והסמנטיים של השפה האנגלית עול כבד מכפי שניתן לצפות שתישא".

האקר: "אפיסטמולוגי? על מה אתה מדבר?".

האמפרי: "שיקרת".

***

"ובכן, ברור שהוועדה הסכימה שמדיניותך החדשה היא אכן תוכנית נפלאה, אבל בבחינת חלק מהספקות שהובעו, אולי אוכל להציע כי זכורני שלאחר דיון מחושב, חוות דעתה השקולה של הוועדה היתה שבעוד שהיא התחשבה בכך שההצעה זכתה בעיקרון בהסכמה רחבה, הרי שאחדים מהעקרונות היו בעקרון עקרוניים דיים ואחדים מהשיקולים היו כה מורכבים ובסופו של דבר התאזנו למעשה, כך שבעקרון הוצע שהמעשה המחושב והשקול יהיה להגיש את ההצעה לדיון מעמיק יותר, שישים דגש על החיבור המהותי של ההצעה החדשה עם עקרונות קיימים ועם העיקרון של הטיעונים העיקריים שההצעה מעלה ומציעה את אישורם. בעיקרון" (האמפרי)

***

ברנרד: "המפלגה עשתה סקר וכל הבוחרים בעד שירות לאומי".

האמפרי: "אז תערוך סקר נוסף שיראה שהם מתנגדים לשירות לאומי".

ברנרד: "הם לא יכולים להיות גם בעד וגם נגד".

האמפרי: "השתתפת פעם בסקר? בחורה צעירה מגיעה אליך הביתה. אתה רוצה לעשות רושם טוב, אתה לא רוצה להיראות כמו אידיוט, נכון? היא מתחילה לשאול שאלות. מר וולי, האם אתה מודאג ממספר הצעירים המובטלים?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם אתה מודאג מהעלייה בשיעור הפשע בקרב בני נוער?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם אתה חושב שבמערכת החינוך חסרה משמעת?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם אתה חושב שאנשים צעירים מקבלים סמכות ומנהיגות?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "שהם צריכים אתגר?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם אתה בעד שירות לאומי?".

ברנרד: "אני מניח שכן".

האמפרי: "כן או לא?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "אחרי כל מה שאמרת לי, אתה לא יכול להגיד 'לא'. משמיטים את חמש השאלות הראשונות ומפרסמים רק את הראשונה".

ברנרד: "זה מה שהם עושים?".

האמפרי: "לא המכונים המכובדים, אבל אין הרבה כאלה. לחלופין, הבחורה הצעירה יכולה להשיג תוצאות הפוכות. מר וולי, האם אתה מודאג ממלחמה?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם אתה מודאג ממרוץ החימוש?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם מסוכן לתת נשק לצעירים?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם זה לא נכון לחייב אנשים לשאת נשק?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם אתה מתנגד לשירות לאומי?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "בבקשה. הדוגמה המאוזנת המושלמת".

***

האקר: "זה נורא, ירדנו עוד שלוש נקודות בסקרים".

האמפרי: "לא הממשלה כולה, רק אתה".

***

האמפרי: "מה מטרת מדיניות הביטחון שלנו?".

ברנרד: "להגן על בריטניה".

האמפרי: "לא! מטרתה לגרום לאנשים להאמין שבריטניה מוגנת".

ברנרד: "לגרום לרוסים להאמין?".

האמפרי: "לא לרוסים, לבריטים! הרוסים יודעים שהיא לא מוגנת".

***

האקר: "תן לי לספר לך מה היה היום (בשאילתות בפרלמנט). השאלה הראשונה נגעה למחדל המחסור בקצינים בבתי הכלא. תשובה מבריקה! אמרתי: 'אני מפנה את החבר הנכבד לנאום שנשאתי ב-28 באוקטובר'".

האמפרי: "הוא זכר מה אמרת?".

האקר: "לא. גם אני לא, למעשה. ועדיין, השתקתי אותו. השאלה הבאה היתה: 'האם משרד התעסוקה שיחק עם המספרים?'".

האמפרי: "כמובן".

האקר: "אני יודע. עניתי שלא מצאתי שום ראיה לכך".

האמפרי: "לא חיפשת".

ברנרד: "ולא הראינו לך".

האקר: "מצוין. אחר כך עברנו להתכתשות על תוכניות משרד האנרגיה לפסולת גרעינית. הוא רצה שאודה שהקבינט היה חלוק בסוגיה".

האמפרי: "הוא אכן היה חלוק".

האקר: "אני יודע. עניתי: 'הקבינט קיבל החלטה פה אחד'".

האמפרי: "איימת לפטר את מי שלא יסכים איתך".

האקר: "וזה בהחלט גרם להם לקבל החלטה פה אחד. הספסלים האחוריים הריעו לכל מילה. אה, כן, אחר כך נשאלתי מדוע פרויקט הטיל נגד טילים בליסטיים הושלך לפח יום לפני שהסתיים הייצור".

האמפרי: "איך יצאת מזה?".

האקר: "זה היה המהלך המנצח שלי! תשובתי היתה גאונות צרופה. אמרתי שהמדיניות שלנו לא היתה אפקטיבית כפי שקיווינו שתהיה. ברור שטעינו לגביה".

האמפרי: "הודית בכך?".

האקר: "כן. מבריק! זה הוציא להם את הרוח מהמפרשים!".

האמפרי: "כנות תמיד מקנה לך את יתרון ההפתעה בבית הנבחרים".

***

האמפרי: "אני מבין שהמסמך הזה לא מיועד להגשה?".

מנכ"ל משרד האוצר: "האמפרי ידידי, אלה המסמכים להגשה".

האמפרי: "הו, כן. אבל זה מגיע רק עד לנספח 11".

המנכ"ל: "סליחה. הנה עוד שישה…".

האמפרי: "הו! אין שום סכנה שהם יעברו על כל זה. איפה התקציר בעמוד בודד לקבינט?".

***

האמפרי: "אתה לא חושב שיש סכנה שמישהו יבחן את הפרטים?".

מנכ"ל משרד האוצר: "מי? השרים מתודרכים רק על ידינו. כולנו עובדים נאמנים של השירות הציבורי".

האמפרי: "כן. ארשום את זה כנושא האחרון בדיון הקבינט לפני ארוחת הצהריים".

ארנולד: "הם לא יבזבזו על זה יותר מחמש דקות".

***

"'צפון האוקיאנוס ההודי – דו"ח מצב'. 138 עמודים, זה חייב להיות זה" (האקר)

***

האמפרי: "ממשלה פתוחה, אדוני, חופש המידע. עלינו לומר לעיתונות בפתיחות ובכנות את כל מה שהיא יכולה למצוא בקלות לבדה בדרך אחרת".

***

האקר: "אמור שהפרוטוקולים מוכיחים לחלוטין את צדקתי, אך מפאת החוק אי אפשר לראותם אלא בעוד 25 שנה".

עמימות דיפלומטית

"ברגע שאתה מתחיל להתעניין במתרחש במדינות אחרות, אתה ניצב על מדרון חלקלק" (האמפרי)

***

האקר: "בריטניה לא צריכה לתמוך בחוק וסדר?".

האמפרי: "כמובן שאנחנו צריכים, אדוני ראש הממשלה. אבל אסור שניתן לזה להשפיע על מדיניות החוץ שלנו".

***

האקר: "בתור התחלה הקראתי לנשיא האמריקאי את הדו"ח שלי, ואז הוא הקריא לי את הדו"ח שלו, ואז החלטנו שיהיה מהר יותר אם פשוט נחליף דו"חות ונקרא אותם בעצמנו. ואז העברנו את הזמן בללכלך על הצרפתים" (האקר)

***

האקר: "הייתי מותש בבית הלבן. אני בקושי זוכר מילה ממה שהנשיא אמר".

האמפרי: "הוא לא אמר הרבה, ראש הממשלה. גם הוא היה מותש".

האקר: "מדאיג קצת, הלא כן? ראשי מדינות כמוני טסים בכל העולם, מקיימים פגישות חשובות על עתיד האנושות, ואנחנו גמורים כמו סמרטוטים?".

האמפרי: "זה היה מדאיג, אדוני ראש הממשלה. אולי זאת הסיבה שמשאים ומתנים נעשים מראש על ידי משרתים נאמנים כמוני. אי אפשר להשאיר אותם בידיהם של הסמרטוטים".

***

האמפרי: "אנחנו חייבים להגיד לאמריקאים. יהיו להם התנגדויות נמרצות".

האקר: "למי יש את המילה האחרונה בנוגע לשלטון בבריטניה? לקבינט הבריטי או לנשיא האמריקאי?".

האמפרי: "אתה יודע, זאת שאלה מרתקת. אנחנו מתחבטים בה לעתים קרובות".

האקר: "לאיזו מסקנה הגעתם?".

האמפרי: "אני חייב להודות שאני קצת כופר. אני סבור שלקבינט הבריטי, אבל אני יודע שאני בדעת מיעוט".

***

"אנחנו רואים סכנה שהקבינט מחפש מדיניות חוץ משלו" (מנכ"ל משרד החוץ)

***

מנכ"ל משרד החוץ: "הבעיה היא שהאינטרס של בריטניה תמיד מעורב בלעשות עסקאות עם אנשים שהציבור חושב לרעים".

האמפרי: "ולעתים לא לעזור טובים – כשזה לא עוזר לנו".

המנכ"ל: "אז אנחנו נמנעים מדיון ביחסי החוץ, או שאנחנו משאירים את כל הדיונים במשרד. אז אנחנו מגישים מדיניות אחת לשר, שמשקפת את חוות דעתנו, והוא יכול לפעול לפיה".

ברנרד: "ואין אפשרויות אחרות?".

המנכ"ל: "לא".

ברנרד: "אין אלטרנטיבות?".

המנכ"ל: "לא".

ברנרד: "ומה אם הוא לא שבע רצון?".

המנכ"ל: "אם לוחצים עלינו, אנחנו בוחנים שוב".

ברנרד: "וחוזרים עם חוות דעת אחרת?".

המנכ"ל: "מובן שלא, אנחנו חוזרים עם אותה חוות הדעת".

ברנרד: "ואם הוא תובע חלופות?".

האמפרי: "זה פשוט: משרד החוץ יציג לו בשמחה שלוש אופציות. שתיים מהן יהיו בדיוק אותו הדבר. השלישית תהיה לחלוטין בלתי מתקבלת על הדעת".

המנכ"ל: "לפעמים אנחנו מעודדים את השר לגבש חוות דעת משלו. אחר כך אנחנו אומרים שזה יביא למלחמת עולם שלישית, אולי אפילו בתוך 48 שעות".

***

מנכ"ל משרד החוץ: "התגובה הסטנדרטית של משרד החוץ במצב של משבר: בשלב הראשון אנחנו אומרים שדבר לא יקרה".

האמפרי: "שלב שני – אנחנו אומרים שמשהו עלול לקרות אבל אנחנו לא צריכים לעשות דבר בעניין".

המנכ"ל: "שלב שלישי – אנחנו אומרים שאולי עלינו לעשות משהו בעניין, אבל אין מה לעשות".

האמפרי: "שלב רביעי – אנחנו אומרים שאולי יש משהו שיכולנו לעשות, אבל עכשיו מאוחר מדי".

***

שר החוץ: "משרד החוץ לא ירשה זאת".

האקר: "האם הם כאן כדי למלא את הוראותינו, או שאנחנו כאן כדי למלא את הוראותיהם?".

שר החוץ: "אל תהיה מצחיק…".

***

האמפרי: "אני בטוח שמשרד החוץ יסביר לך מה לעשות".

האקר: "משרד החוץ ממליץ לי לא לעשות דבר".

האמפרי: "ואני בטוח שזאת עצה טובה".

***

"משרד החוץ לא שם כדי לעשות דברים. הוא שם כדי להסביר למה אי אפשר לעשות דברים" (האקר)

***

האקר: "לא ננצל את הדיון באו"ם כדי לקדם שלום ורצון טוב?".

האמפרי: "זה יהיה חריג ביותר. האו"ם הוא הפורום המקובל לבטא יחסי שנאה בינלאומיים".

***

"במשרד החוץ אומרים שארוחה אחת של ראש ממשלה עם שגריר הורסת שנתיים של דיפלומטיה סבלנית" (האמפרי)

***

האקר: "אני מבין שאנחנו מתכוונים להצביע נגד ישראל באו"ם הלילה".

שר החוץ: "בוודאי".

האקר: "למה?".

שר החוץ: "הם הפציצו את אש"ף".

האקר: "אבל אש"ף הפציץ את ישראל!".

שר החוץ: "כן, אבל הישראלים הטילו יותר פצצות מאש"ף".

***

"אנחנו צריכים מישהו כמוך בתפקיד השגריר בתל אביב, שיסביר להם למה אנחנו תמיד מצביעים נגדם באו"ם" (האקר)

***

האקר: "אנחנו תמיד צריכים לתמוך בחלשים נגד החזקים".

האמפרי: "אז למה שלא תשלח כוחות להילחם עם האפגנים נגד הרוסים?".

האקר: "הרוסים חזקים מדי".

***

האקר: "מה עם צבאות נאט"ו האחרים?".

האמפרי: "הם בסדר. בימי חול, בכל אופן".

האקר: "בימי חול?".

האמפרי: "ההולנדים, הדנים והבלגים יוצאים הביתה בסוף השבוע".

האקר: "אז אם הרוסים עומדים לפלוש, אנחנו מעדיפים שיעשו את זה בין יום שני לשישי? זה ידוע לכולם?".

האמפרי: "אם אני יודע את זה, אני בטוח שהרוסים יודעים. הקרמלין מקבל בדרך כלל את המידע של נאט"ו לפני שהוא מגיע למשרד ראש הממשלה".

***

האקר: "הרגע אמרת שמשרד החוץ מסתיר ממני דברים! איך אתה יודע אם אינך יודע?".

ברנרד: "אני לא יודע בדיוק מה, אדוני ראש הממשלה, אבל אני יודע שמשרד החוץ תמיד מסתיר דברים מכולם. זאת המדיניות המקובלת".

האקר: "מי יודע את סודות משרד החוץ, חוץ ממשרד החוץ?".

ברנרד: "אה, זה פשוט: רק הקרמלין".

***

האמפרי: "אבל עם הפרויקט הביטחוני החדש נוכל להשמיד את כל מזרח אירופה!".

האקר: "אני לא רוצה בזה".

האמפרי: "זה אמצעי הרתעה".

האקר: "זה בלוף. כנראה לא אשתמש בזה".

האמפרי: "הם לא יודעים שכנראה לא תשתמש בזה".

האקר: "הם כנראה יודעים".

האמפרי: "כן, כנראה, אבל הם לא יכולים לדעת בוודאות".

האקר: "הם כנראה יודעים בוודאות".

האמפרי: "כן, אבל למרות שהם כנראה יודעים בוודאות שכנראה לא תעשה זאת, הם לא יודעים בוודאות שלמרות שכנראה לא תעשה זאת, אין אפשרות שתעשה זאת בוודאות!".

***

מנכ"ל משרד החוץ: "מסוכן מדי לתת לפוליטיקאים להיות מעורבים בדיפלומטיה".

האמפרי: "דיפלומטיה עוסקת בהישרדות עד המאה הבאה. פוליטיקה עוסקות בהישרדות עד יום שישי אחר הצהריים".

הקופה הציבורית

"משרד האוצר לא מחשב כמה כסף הוא צריך ואז חושב איך לגייס את הכסף. הוא מבקש כמה שהוא מאמין שיוכל לקבל ואז חושב איך לבזבז את זה" (האמפרי)

***

"נמצא שאם 100,000 האנשים שמתו מעישון היו חיים ומגיעים לגיל זקנה, הם היו עולים לנו הרבה יותר בפנסיות ובביטוח לאומי משהיו עולים בטיפול רפואי. כך שמבחינה פיננסית, עדיף לאין שיעור שימשיכו למות בקצב הנוכחי" (האמפרי)

***

"יש לנו מטה קסמים בשם 'תוכנית טריידנט'. אף אחד לא מבין כלום בקשר אליה חוץ מזה שהיא עולה 15 מיליארד פאונד ולכן היא חייבת להיות נפלאה, מדהימה. כל שעלינו לעשות הוא לכתוב צ'ק, וכולנו יכולים להירגע. אבל אם אנשים בממשלה יתחילו לדבר על התוכנית, בסוף הם יתחילו לחשוב עליה. הם יבינו את הבעיות, את הפגמים שבשיקול הדעת. האומה תהיה מודאגת: תסיסה, שאלות, ביקורת… שינוי" (האמפרי)

***

האקר: "אנשים צריכים לשלם מכספם. למה שהממשלה תוציא כסף על בילויים?".

האמפרי: "אף אחד לא קורא לזה בילוי. הנקודה היא שיש לנו מורשת אדירה לתמוך בה: תמונות שאיש לא רוצה לראות, מוזיקה שאיש לא רוצה לשמוע, מחזות שאיש לא רוצה לראות. אתה לא יכול לתת להם למות רק משום שאיש לא מתעניין בהם".

האקר: "למה לא?".

האמפרי: "ובכן, זה קצת כמו הכנסייה האנגליקנית. אף אחד לא הולך לכנסייה, אבל כולם מרגישים טוב יותר עם הידיעה שהיא נמצאת שם. כך גם האמנויות. כל עוד הן ממשיכות להתקיים, אתה יכול להרגיש שאתה חלק מאומה מתורבתת".

האקר: "אין קולות בוחרים באמנויות. איש לא מתעניין בהן".

האמפרי: "איש לא מתעניין במועצה המדעית או בוועדה לטיפול בפסולת בים, אבל הממשלה עדיין משלמת כדי לתמוך בהם".

האקר: "הם עושים משהו מועיל".

האמפרי: "הם לא, אדוני ראש הממשלה. הם לא עושים כמעט דבר".

האקר: "טוב, אז בוא נסגור אותם".

האמפרי: "לא, לא, לא! אלה סמלים. אתה לא מממן אותם כדי שיעשו את עבודתם, אלא כדי להראות שאתה מאמץ אותה. רוב הוצאות הממשלה הן סמליות".

***

"קטונתי מלחזות את השיקולים המורכבים והמסובכים של המוחות הגדולים, אבל באופן כללי דומני שמנכ"ל האוצר מאמין שאם האוצר יודע שמשהו צריך להיעשות, אסור שלקבינט יהיה זמן לחשוב על כך. קוראים לזה 'מדיניות האוצר'" (האמפרי)

***

מנכ"ל משרד האוצר: "כיוון שהדרגים הגבוהים חוטפים את רוב האש, עליהם לקבל את התוספת הגבוהה ביותר".

האמפרי: "נשמע לי הגיוני".

***

מנכ"ל משרד האוצר: "זה פחות או יותר כמו בשנה שעברה: 'תפקידים ברי השוואה בתעשייה'".

האמפרי: "לפי אלו משכורות נעשתה ההשוואה?".

המנכ"ל: "המנהלים של בריטיש פטרוליום ו-IMB, כמובן".

האמפרי: "אתה לא חושב שמישהו יחשוב שהם לא אופייניים וגבוהים מהממוצע?".

המנכ"ל: "לא, מובן שלא, אנחנו לא מזכירים אותם בשמותיהם. רק 'חברות תעשייתיות טיפוסיות'. ואז אנחנו לוקחים דוגמאות להעלאות שכר אצלנו מתחתית סולם התוספות".

האמפרי: "כמו תמיד".

המנכ"ל: "יש דוגמאות בסוף. שלושה וחצי פאונד לשבוע לשליח, ארבע ועשרים פאונד לפקידת קבלה, שמונה ועשרים לפקיד מדעי. כמעט כלום".

האמפרי: "אז זה יצא 26 אלף פאונד תוספת לשנה עבורנו?".

***

"היום אפשר להפיל הכל על הביטחון" (האקר)

***

"הצבא הקונבנציונלי מאוד יקר לתחזוקה. הרבה יותר זול פשוט ללחוץ על הכפתור האדום" (האמפרי)

המדינה זה הם

"פוליטיקאים הם כמו ילדים. אסור לתת להם את מה שהם רוצים. זה רק מעודד אותם" (מנכ"ל משרד האוצר)

*** 

האקר: "אני לא יכול להרשות שהקבינט יראה מפולג".

שר התעסוקה: "הוא באמת מפולג".

האקר: "ולכן אני לא יכול להרשות שייראה כך".

*** 

"אתה יודע מה פירושה של נאמנות עבור שר בקבינט? פירושה שהפחד שלו מאובדן משרתו גדול רק במעט מהתקווה שלו להשיג את משרתי" (האקר)

***

"הם לא באים ללוויה, הם באים בשביל הפוליטיקה. זו לוויה שהיא עבודה" (האקר)

***

האקר: "אני חייב לתת לו משהו".

האמפרי: "בוא נראה… האם הוא צופה בטלוויזיה?".

האקר: "אין לו אפילו מכשיר".

האמפרי: "יופי, מנה אותו לתפקיד יושב ראש ה-BBC".

***

האקר: "הציבור לעולם לא יקבל את העלאת שכרם של חברי הפרלמנט בזמן שאנחנו מקצצים במשכורותיהם של אחיות ומורים".

אשת רה"מ: "הו, זאת בעיה הרבה יותר חמורה".

האקר: "לא יקירתי, זאת בעיה הרבה פחות חמורה. האחיות והמורים לא יכולים להצביע נגדי עד לבחירות הבאות. חברי הפרלמנט יכולים לעשות זאת הערב בעשר".

***

האמפרי: "אתה לא יכול לנסות לשכנע את השר? בסופו של דבר הוא חבר בממשלה שלך".

האקר: "זאת הבעיה. אני צריך עזרה ממישהו בצד שלי".

***

האקר: "אמור לשר שאפגוש אותו ב-14:30 למשך עשר דקות".

ברנרד: "בעונג רב, אדוני ראש הממשלה".

האקר: "לא, לא בעונג, ברנרד, אבל אראה אותו בכל זאת".

***

שר הספורט: "זה נכון ששר הבריאות מבקש לשנות את אזהרת הממשלה לגבי עישון?".

האקר: "נדמה לי שהוא מציע משהו כמו 'מוות מסרטן ריאות יכול להזיק לבריאותך'".

שר הספורט: "זה לא נכון!".

האקר: "אם לא נעשה כלום, בעשר השנים הבאות יהיו לנו מיליון מקרי מוות מוקדמים במדינה".

שר הספורט: "כן, אבל פרושים על פני כל המדינה! לא רק במחוזות הספר!".

***

"זה היה מצב שונה אם הממשלה היתה צוות, אבל למעשה מדובר בקואליציה רופפת של שבטים נצים" (מנכ"ל משרד הבריאות)

***

"הוא יהיה אפילו מסוכן יותר בספסלים האחוריים מאשר כשר. שר מפוטר אפילו לא צריך להעמיד פנים שהוא לויאלי" (האקר)

***

האקר: "כולם יקבלו החלטות קולקטיביות".

שר התעסוקה: "אני בהחלט מוכן לכך, אך איך הן יוגדרו?".

האקר: "אני אגדיר אותן".

***

"שלח את שר התרבות והם יאשימו אותו. בשביל זה יש שרים זוטרים" (יועץ התקשורת)

***

טייקון: "אני לא חושב שיש לו השפעה רבה בווייטהול, נכון?".

האמפרי: "כלל וכלל לא, הוא רק שר".

***

חברת מועצה: "גם לבעלי חיים יש זכויות, אתה יודע. חייה של תרנגולת בלול אינם חיים. היית מוכן להעביר את חייך עם 600 יצורים צווחניים ומסריחים, בלי יכולת לנשום אוויר צח, בלי יכולת לזוז, בלי יכולת לחשוב?".

האמפרי: "ודאי שלא. זאת הסיבה שמעולם לא רצתי לפרלמנט".

***

האקר: "להיות חבר פרלמנט זה אגו טריפ מהיר ומסובסד. אתה לא צריך הכשרה, אין שעות עבודה מחייבות, אין מדדי ביצוע. חדר מחומם וארוחות מסובסדות לחבורה של להגנים חטטנים שעושים רוח ומרוכזים בעצמם, שפתאום אנשים מתייחסים אליהם ברצינות בגלל שהוסיפו להם את הקידומת 'חבר פרלמנט' לפני השם. איך יכול להיות שהם מקבלים שכר נמוך מדי אם על כל כסא פנוי יש 200 מתמודדים? אפשר היה למלא כל מושב עשרים פעמים אפילו אם הם היו נאלצים לשלם בשביל התפקיד".

ברנרד: "אתה היית חבר פרלמנט לפני חמש שנים".

האקר: "אני הייתי היוצא מן הכלל".

***

"ממשלה זה כבוד ויקר וחשיבות ומשרדים גדולים ונהגים וראיונות בתוכניות החשובות. אופוזיציה זה אימפוטנציה וחוסר חשיבות ופעילים מפלגתיים ששואלים אותך אם אתה מכיר את המגיש של החדשות" (מזכיר הקבינט לשעבר)

שימור שיטת הממשל

"אף ממשלה לא תבצע רפורמה במערכת שהביאה אותה לשלטון" (מזכיר הקבינט לשעבר)

***

האמפרי: "האם קרה דבר דומה (ביטול משרד) כשהיית מזכיר קבינט?".

מזכיר הקבינט לשעבר: "לא. הרשינו להם לאחד משרדים, אבל זה עבד טוב מאוד".

האמפרי: "כן. אתה משאיר את הסגל הקיים ומוסיף שכבה של מנהלים מעליו".

***

ברנרד: "הורית על החלת הקיצוצים?".

האקר: "אני לא יכול. אני רק ראש הממשלה".

ברנרד: "אבל אתה האחראי".

האקר: "מנהיג יכול להוביל רק בהסכמה, בקונצנזוס. זאת דמוקרטיה".

ברנרד: "אז מי האחראי?".

האקר: "אף אחד, למעשה".

ברנרד: "זה דבר טוב?".

האקר: "בטוח שכן. הדמוקרטיה מבוססת על זה".

***

האמפרי: "כל הקבינט יכול להעניק לך עצות פוליטיות".

האקר: "הם מייעצים לי לתת יותר כסף למשרדים שלהם. אני צריך עצה ממישהו בצד שלי".

האמפרי: "אבל אני בצד שלך. כל השירות הציבורי בצד שלך. 680 אלף מאיתנו".

האקר: "וכולכם נותנים את אותה העצה".

האמפרי: "מה שמוכיח שהיא נכונה".

***

ברנרד: "היתה התקדמות".

האמפרי: "באיזה נושא?".

ברנרד: "בנושא שקיווינו שלא תחול בו התקדמות".

האמפרי: "השירות הציבור מקווה באופן כללי שלא תחול התקדמות בשום נושא!".

***

"צמצום אמיתי בגודלו של השירות הציבורי? זה יהיה סוף האנושות כפי שהכרנו אותה!" (האמפרי)

***

מזכיר הקבינט לשעבר: "אתה בר החלפה".

האמפרי: "אני לא!".

***

ברנרד: "סר האמפרי יתעצבן מאוד. הוא לא מחשיב את היועץ המדעי הראשי לאחד משלנו".

האקר: "חשבתי שהוא קיבל את עיטור המופת בארנהם?".

ברנרד: "זה לא מכפר על מבטא אוסטרי".

***

מזכיר הקבינט לשעבר: "להעביר מידע לרוסים זה חמור. להעביר מידע לכל אחד זה חמור".

האמפרי: "לקבינט…".

***

האמפרי: "אנחנו אומרים לך רק את מה שאתה צריך להיות מודע אליו".

האקר: "ומתי זה קורה?".

האמפרי: "כעת עליך לדעת זאת, משום שהכחשת את זה".

האקר: "זה היה עוזר אם היית יודע על כך לפני שהכחשתי".

האמפרי: "אם היית יודע על כך לפני שהכחשת, לא היית מכחיש".

האקר: "אבל היה עלי לדעת!".

האמפרי: "אנחנו לא תמיד מספרים לך על ציתותים. לעתים אנחנו צריכים שלא תדע".

האקר: "למה החלטת שעלי לא לדעת?".

האמפרי: "לא החלטתי".

האקר: "מי החליט?".

האמפרי: "אף אחד. פשוט אף אחד לא החליט שתדע".

האקר: "זה אותו הדבר!".

האמפרי: "להיפך. להחליט להסתיר מידע ממך זה עול כבד על כתפיו של כל פקיד ציבור, אבל להחליט לא לחשוף בפניך מידע זאת פרוצדורה שגרתית".

***

האקר: "איך אתה יכול להגן על המחדל הזה?".

האמפרי: "כפי שאמרת בבית הנבחרים – טעינו".

האקר: "אתה טעית!".

האמפרי: "אני רק משרת ציבור צנוע, פקיד נאמן. שר הפנים קיבל את ההחלטה".

האקר: "יש סיבה שלא אדרוש את התפטרותו?".

האמפרי: "אתה צריך לדרוש את התפטרותו רק אם הוא עשה טעות שהוא לא יכול היה לחזות מראש ולא מתוך חוכמה שבדיעבד. הבעיה התעוררה בשל שיקול הדעת המוטעה שלך שגרם לך להכחיש".

האקר: "מה?".

האמפרי: "לא היית צריך להכחיש את מה שלא ידעת".

האקר: "זאת היתה אשמתך! הודית שהסתרת ממני סודות".

האמפרי: "המערכת עובדת מצוין כל עוד ראש הממשלה אומר לשירות הציבורי את כל מה שהוא עומד לומר לפני שהוא עושה זאת. אם הוא אומר משהו לפני שבדק זאת איתנו, אין לו את מי להאשים אלא את עצמו. אסור לך לומר דבר לפני שאתה בודק אותו. בכל הכבוד הראוי, ראש הממשלה, עליך ללמוד לשמור על דיסקרטיות".

האקר: "לא היה שום דבר להיות דיסקרטי לגביו!".

האמפרי: "תמיד יש משהו להיות דיסקרטי לגביו".

***

האקר: "אתה לא חושב שאני צריך לפטר אותו?".

האמפרי: "לא".

האקר: "למה לא? אתה חושב שעובדי מדינה לא צריכים להיות מפוטרים לעולם?".

האמפרי: "אם מגיע להם, מובן שכן. להלכה, אך לא למעשה".

האקר: "למה לא?".

האמפרי: "צריכה להיות חקירה, וכל חקירה על חוסר יכולתם של עובדי מדינה מצביעה איכשהו על טעויות שנעשו על ידי שרים".

האקר: "במחשבה שנייה, עזוב את זה".

***

האקר: "איך משפיע שר החינוך על מעשיו של בני בבית הספר?".

האמפרי: "הוא מספק 60 אחוז מהכסף".

יועצת פוליטית: "מדוע שהכסף לא יעבור ישירות לבתי הספר ולאוניברסיטאות? האם אנחנו באמת זקוקים לאלפיים עובדי ציבור כדי להעביר כסף מנקודה א' ל-ב'?".

האמפרי: "ומי יתכנן לעתיד?".

האקר: "אתה טוען שמצב החינוך בבריטניה היום הוא תוצאה של מה שתכנן משרד החינוך?".

***

"מקובל שלכל חבר ועדה יש זיכרון חי משלו של דיוני הועדה והחלטותיה ושזיכרונותיהם של כל חברי הועדות נבדלים זה מזה באופן בוטה. כתוצאה מכך, אנחנו מקבלים את ההנחה שההחלטות הרשמיות הן אלו שהוקלטו באופן רשמי בזמן אמת על ידי הנציגים הרשמיים, ואלו בלבד, ומכאן אין מנוס מהמסקנה שהחלטה שהתקבלה באופן רשמי גם הוקלטה באופן רשמי בזמן אמת על ידי הנציגים הרשמיים, ושכל החלטה שלא הוקלטה בזמן אמת היא החלטה שלא התקבלה באופן רשמי אפילו אם חבר ועדה אחד או יותר סבורים שהם זוכרים אחרת, כך שבמקרה זה, אם ההחלטה התקבלה באופן רשמי, היא היתה מוקלטת באופן רשמי בזמן אמת על ידי הנציגים הרשמיים, והיא לא, אז זה לא" (האמפרי)

***

האמפרי: "כדי לשנות החלטות ממשלה עליך לעשות זאת לפני שהן מתקבלות".

האקר: "זה לא מסובך במקצת?".

האמפרי: "כן. לכן קיים השירות הציבורי".

האקר: "כדי לשנות החלטות ממשלה?".

האמפרי: "טוב, רק את ההחלטות הגרועות. מובן שרובן כאלה".

***

האקר: "האמפרי חייב ללמוד לשתף פעולה".

ברנרד: "למה אתה מתכוון ב'לשתף פעולה'?".

האקר: "אני מתכוון, לציית לפקודותי".

***

יועצת פוליטית: "נניח שאתה רוצה לעצור פרויקט ממשלתי גדול, מה תעשה?".

האקר: "אצטרף לשירות המדינה".

יועצת: "לא, נניח שאתה אזרח מן השורה".

האקר: "אני כבר לא זוכר איך זה להיות אזרח מן השורה… אכתוב לחבר הפרלמנט שלי".

יועצת: "וזה יעזור?".

האקר: "מובן שלא, אבל זה מה שאזרחים מן השורה עושים, כי אזרחים מן השורה הם טיפשים".

אשת רה"מ: "וזאת הסיבה שהם בחרו בך?".

***

האקר: "אני חושב שחינוך הוא חשוב מאוד. הוא יכול לעלות לי בבחירות הבאות".

האמפרי: "הו. ואני בתמימותי חשבתי שאתה חרד לעתיד ילדינו".

האקר: "כן, גם זה. אחרי הכל, בגיל 18 הם זכאים להצביע".

***

האמפרי: "אם היה משבר גדול, לא היית צריך ללכת לפגישה".

האקר: "יש משבר גדול שמתקרב?".

האמפרי: "לא ממש".

האקר: "יש משבר רחוק שאפשר לקרב?".

***

יועץ התקשורת: "אם יורשה לי להציע, במקום להתחנף לעיתונות, נסיח את דעתה. בוא ניתן להם סיפור".

האקר: "כמו מה?".

יועץ: "נתחיל מלחמה, משהו כזה".

***

ברנרד: "אם זו דמוקרטיה, לא כדאי שהאנשים ידונו קצת בדברים?".

האמפרי: "בוודאי, דיון מלא".

ברנרד: "ולא כדאי שיהיו בידיהם העובדות?".

האמפרי: "לא ולא. הם לא רוצים עובדות. עובדות מסבכות דברים. כל מה שהתקשורת, הציבור ונבחריו רוצים לדעת זה מי הטובים ומי הרעים".

***

האמפרי: "אם לאנשים הנכונים לא היה כוח, אתה יודע מה היה קורה? האנשים הלא נכונים היו מקבלים אותו. פוליטיקאים, יועצים, מצביעים רגילים!".

ברנרד: "אבל זה לא אמור להיות כך בדמוקרטיה?".

האמפרי: "זו דמוקרטיה בריטית, ברנרד! דמוקרטיה בריטית מכירה בכך שאתה זקוק למערכת כדי להגן על הדברים החשובים בחיים וכדי לשמור אותם מחוץ להישג ידם של הברברים. דברים כגון האופרה, רדיו 3, אזור הכפר, החוק, האוניברסיטאות. שתיהן. והמערכת הזאת היא אנחנו. אנחנו מנהלים מכונה ממשלתית מתורבתת ואריסטוקרטית, שמרוככת מדי פעם על ידי בחירות כלליות. אנחנו מדירים את הבוחר מהממשלה מאז 1832. עכשיו הגענו למצב שבו הם בוחרים רק פעם בחמש שנים את המוקיונים שיפריעו לנו לנהל את המדיניות שלנו. ואתה שמח לזרוק את כל זה? אתה רוצה שמחוז האגמים יהפוך לאזור קרוואנים ענקי? שבית האופרה המלכותית יהיה לאולם בינגו? שהתיאטרון הלאומי יהפוך למחסן למכירת שטיחים?".

ברנרד: "האמת היא שכך הוא נראה".

האמפרי: "הרי הענקנו לאדריכל שבנה אותו אות אבירות כדי שאף אחד לא יוכל לומר זאת.

אתה רוצה שרדיו 3 ישדר מוזיקת פופ 24 שעות ביממה? איך היית מרגיש אם היו מורידים את כל תוכניות התרבות מהטלוויזיה?".

ברנרד: "אני לא צופה בטלוויזיה".

האמפרי: "גם אני לא, אבל חשוב לדעת שהתוכניות האלה שם!".

ברנרד: "אמרת שהשלטון המקומי מושחת וחסר יכולת".

האמפרי: "אכן, ברנרד. כל כך מושחת וחסר יכולת שאפילו השרים מבחינים בכך. מה שאומר שהם מרכזים את הכוח. הם מפקידים את כל התפקידים בעלי האחריות בידינו. אנחנו הפרח של הממשל, ברנרד. הממשל המקומי הוא אולי ערימה של זבל, אבל הוא מצמיח ורדים יפהפיים. אבל אם ננסה לפנות את ערימת הזבל, ונאבד את שיווי המשקל שלנו…".

ברנרד: "ננחת ב…".

האמפרי: "תודה רבה, ברנרד".

***

חברת מועצה: "זה פוגע בלב הרפורמות הסוציאליות שלנו".

האמפרי: "את מתכוונת שהאנשים לא מעוניינים במדיניות שלך?".

חברת מועצה: "מובן שהם היו מעוניינים, אם הם היו מסוגלים להבין אותה. אבל המצביעים הרגילים הם אנשים פשוטים. הם לא מבינים את הצרכים שלהם. הם לא מסוגלים לנתח את הבעיות. הם צריכים מנהיגות שתדריך אותם".

האמפרי: "ואת לא חושבת שהאנשים הרגילים יצביעו למנהיגות שכזאת?".

חברת מועצה: "אנשים לא יודעים מה טוב בשבילם".

האמפרי: "הו. אני בהחלט מסכים איתך".

חברת מועצה: "כן?".

האמפרי: "בהחלט! כך השירות הציבורי שורד במשך מאות בשנים. אם האנשים היו יודעים בשביל מי הם מצביעים… אם הם היו באמת משוחחים איתם, הם היו קונים את כל הרעיונות המגוחכים שלהם!".

***

ברנרד: "ראש הממשלה, האם גיוס חובה הוא לא מדיניות אמיצה למדי?".

האקר: "אמיצה? אלוהים אדירים, באמת?!".

***

פרופסור: "הפרלמנט יהפוך בהדרגה לדמוקרטי יותר".

האמפרי: "אדוני ראש הממשלה, זאת תהיה התוכנית האמיצה ביותר שהצעת אי פעם".

האקר: "פרופסור, תודה רבה לך, זה היה מרתק, להתראות".

***

האקר: "אז אין כאן מי שיבשל עבורי?".

האמפרי: "זה היה המצב בשתיים וחצי המאות האחרונות".

האקר: "וזה הטיעון המנצח?".

האמפרי: "זה היה הטיעון בשתיים וחצי המאות האחרונות".

מקבל ההחלטות

האקר (על האפשרות שלו לפקוד על לחיצה על הכפתור האדום): "פשוט כך?".

קצין: "פשוט כך".

האקר: "כשאומר זאת?".

קצין: "כשתאמר זאת".

האקר: "אף אחד לא יתווכח איתי?".

קצין: "קצינים ממלאים פקודות בלי שאלה".

האקר: "נניח שאחליט, ואז אשנה את דעתי?".

גנרל: "זה בסדר, אף אחד לא ידע, נכון?".

***

היועץ המדעי: "אדוני ראש הממשלה, אתה מאמין בהרתעה גרעינית?".

האקר: "כן".

היועץ: "מדוע?".

האקר: "כי זה מרתיע".

היועץ: "את מי?".

האקר: "את הרוסים, מלהתקיף אותנו".

היועץ: "מדוע?".

האקר: "הם יודעים שאם הם יתקיפו, אלחץ על הכפתור".

היועץ: "תלחץ?".

האקר: "למה, אתה לא היית לוחץ?".

היועץ: "ואתה היית?".

האקר: "כמוצא אחרון, כן, בהחלט".

היועץ: "ומהו המוצא האחרון?".

האקר: "אם הרוסים יפלשו למערב אירופה".

היועץ: "יש לך רק 12 שעות להחליט, אז למעשה אתה אומר שהמוצא האחרון הוא התגובה הראשונה?".

האקר: "זה מה שאני אומר?".

***

"האקר היה מעוניין במצביעים יותר מאשר בעקרונות. הוא רץ למחסה עם המשב הראשון של חוסר פופולאריות, העלה את מפלס הגיל בקבינט אבל הוריד את מפלס האיי.קיו." (מתוך זיכרונותיו של ראש הממשלה הקודם)

***

האקר: "חשבתי שסטיבן סומס מתאים. פטר אמר שהוא הטוב ביותר".

האמפרי: "אני בטוח שסומס הוא הבחירה שמועצת הכתר מקווה שתקבל".

האקר: "למה, מה לא בסדר איתו?".

***

"דחוף את העניינים של האומה לאנשהו, אני רוצה טבח!" (האקר)

***

האקר: "אני יכול לפוצץ את העולם, אבל אני לא יכול לבקש ביצה מקושקשת?".

האמפרי: "אתה יכול לבקש".

האקר: "ומה אם אזמין את השגריר הגרמני?".

האמפרי: "זה בסדר – פגישה רשמית, אירוח ממשלתי. נספק לך ארוחה של שבע מנות עם יין וברנדי".

האקר: "ארוחה עם השגריר הגרמני היא עניין ממשלתי, אבל הארוחה שלי לא?".

האמפרי: "נכון. כל שגריר".

האקר: "בסדר. ברנרד, תביא את היומן. ביום שני אסעד עם השגריר הגרמני. בשלישי עם השגריר הצרפתי, ברביעי עם האמריקאי, בחמישי עם הניו זילנדי. כמה מדינות יש באו"ם?".

ברנרד: "158".

האקר: "זה יקח בערך שישה חודשים, ואז נוכל להתחיל את הסבב מחדש".

***

ברנרד: "מה יש לעיתונים נגדך הבוקר?".

האקר: "כולם אומרים בעצם אותו דבר. שהממשל שלי כולו דיבורים. שאני מדבר ומדבר ושום דבר לא מתבצע. זה פשוט לא נכון. יש הרבה רפורמות בצנרת, שינוי כיוון גדול, תוכניות והתפתחויות גדולות, חשיבה חדשה של ממשל, שינוי מעמיק ברקמה החברתית ובאקלים הגיאופוליטי של המדינה הזאת".

ברנרד: "אז מה בדיוק קורה?".

האקר: "שום דבר, בינתיים".

***

האקר: "אני מניח שעכשיו כשחזרתי מחכה לי לוח זמנים עמוס?".

ברנרד: "לא ממש".

האקר: "אין לוח זמנים?".

ברנרד: "לא. יש לך הרבה פחות לעשות כראש ממשלה. אין לך משרד".

האקר: "ברנרד, אתה לא רציני?".

ברנרד: "כל מה שקראת על כמה קשה עובד ראש ממשלה הוא קצת מיתוס, למען האמת. זה נעשה כך על ידי הדוברות, למען האמת. אם תחשוב על זה, מה יש לך לעשות?".

האקר: "לנהל את ישיבת הקבינט".

ברנרד: "שעתיים וחצי בשבוע".

האקר: "לנהל שתי ישיבות של ועדות הקבינט".

ברנרד: "ארבע שעות".

האקר: "לענות על שאילתות בפרלמנט פעמיים בשבוע".

ברנרד: "עוד חצי שעה".

האקר: "הממ…".

ברנרד: "פגישה עם המלכה בימי שלישי".

האקר: "עוד שעה".

ברנרד: "שבע שעות וחצי בשבוע עד כה".

האקר: "ברנרד, חייב להיות יותר מזה".

ברנרד: "אתה צריך לקרוא דו"חות ואנחנו מריצים אותך ממקום למקום ללחוץ ידיים לאנשים. זה הרבה אנשים שרוצים שתעשה והרבה דברים שאתה צריך לעשות והמון דברים שאתה יכול לעשות, אבל מעט מאוד דברים שאתה צריך לעשות. זה תלוי בך. אתה הבוס".

***

ברנרד: "אם ראש הממשלה החליט…".

האמפרי: "הוא חייב לשנות את דעתו".

ברנרד: "אבל הוא ראש הממשלה".

האמפרי: "בהחלט, ברנרד. יש לו מכונית משלו, בית יפה בלונדון, פרסום בלתי נדלה ופנסיה לכל החיים. מה עוד הוא רוצה?".

ברנרד: "אני חושב שלשלוט בבריטניה".

האמפרי: "אם כך, עצור אותו, ברנרד!".

***

"דברים לא קורים בגלל שראשי ממשלה נחושים לגביהם. נוויל צ'מברליין היה נחוש להביא שלום" (האמפרי)

***

ברנרד: "אנחנו לא יכולים למנוע מראש הממשלה לקבל עצות".

האמפרי: "אנחנו כאן כדי לוודא שראש הממשלה לא יתבלבל. פוליטיקאים הם אנשים פשוטים, ברנרד. הם אוהבים אפשרויות פשוטות, הדרכה ברורה. הם לא אוהבים ספקות".

***

האמפרי: "אתה יודע מה קורה כשפוליטיקאים נכנסים למספר 10 – הם רוצים לתפוס את מקומם על במת העולם".

מנכ"ל משרד החוץ: "לאנשים על במה קוראים שחקנים. כל שהם צריכים זה להיות משכנעים, להישאר פיכחים ולומר את שורותיהם בסדר הנכון".

האמפרי: "חלקם מנסים להמציא שורות משלהם".

המנכ"ל: "הם לא מחזיקים מעמד זמן רב".

***

גנרל: "יש סיכוי להיפטר ממנו?".

האמפרי: "מראש הממשלה? רק עכשיו סיימנו לאלף אותו".

***

מזכיר הקבינט לשעבר: "רק אדם במצב מתקדם של פרנויה יחשוד ששר התעסוקה מעורב במזימה".

האמפרי: "אם כך, יש לנו סיכוי מצוין לשכנע את ראש הממשלה".

***

האקר: "אתה יודע שאני מסכים איתך. בעיקרון. עישון צריך להיעצר, אין ספק. ואנחנו נעשה את זה. בבוא העת. במועד המתאים. כשיבשלו התנאים".

שר הבריאות: "אתה מתכוון, שאשכח מזה?".

***

האקר: "מה אני יכול לעשות בקשר לחינוך?".

יועצת פוליטית: "אתה מתכוון 'לעשות', או 'להיראות כאילו שאני עושה'?".

האקר: "להיראות כאילו שאני עושה. אני לא יכול לעשות כלום, מן הסתם".

***

האקר: "שאלתי את עצמי מה אוכל לעשות כדי להמשיך לנחול הצלחה גם בעתיד".

האמפרי: "האם שקלת חוסר מעש מזהיר?".

האקר: "לא, ראש ממשלה חייב להיות נחוש".

האמפרי: "אכן. מה בקשר לחוסר מעש מזהיר ונחוש?".

מבוא למחשבה פוליטית

האקר: "האמפרי, חשבתי…".

האמפרי: "מצוין".

***

"כשארבעה מיליארד פאונד נמצאים על הכף, אני חושב שעלינו לחשוב היטב אם יש לנו את הזכות להרשות לעצמנו את המותרות האנוכית שבלרדוף אחר עקרונות מוסריים" (האמפרי)

***

ברנרד: "אתה יודע דברים שאתה צריך לדעת".

האמפרי: "אני צריך לדעת הכל. אחרת איך אוכל לשפוט איך הייתי צריך לדעת אותם?".

***

גנרל: "סוף סוף נתקלתי בראש ממשלה עם קצת שכל".

האמפרי: "באמת? איפה? מי המדינה המאושרת?".

***

"יותר בטוח להיות חסר לב מאשר חסר שכל" (האמפרי)

***

האמפרי: "אף אדם צלול דעת לא ישקול אפילו הצעה כזאת".

האקר: "אני שוקל אותה".

האמפרי: "מובן שאתה שוקל, אדוני ראש הממשלה. אל תבין אותי לא נכון. מובן שאתה צריך לשקול את כל ההצעות שמונחות לפניך על ידי הממשלה, אבל אף אדם שפוי לא יתמוך בהצעה כזאת".

האקר: "אני תומך בה".

האמפרי: "ובצדק רב".

***

ברנרד: "האם תסיר את תמיכתך בפיטר תורן אחרי שתקבל את קיצוץ המסים?".

האקר: "ברנרד, איך אתה יכול להיות כל כך ציני? אני פשוט אסדר מחדש את סולם העדיפויות שלי".

***

האמפרי: "השר מתנגד בחריפות להפלות. סביר להניח שהוא יקרא תגר על מדיניות הממשלה בכל הנושאים האלה".

האקר: "אבל אלה נושאים בהם לממשלה אין מדיניות. המדיניות שלנו היא שלא תהיה לנו מדיניות".

***

"מעולם לא האמנתי בדבר, בכל ימי חיי" (האמפרי)

***

מזכיר הקבינט לשעבר: "הוא סובל מהיגיון של פוליטיקאים".

האמפרי: "צריך לעשות 'משהו', לפיכך זה 'משהו' שאנחנו צריכים לעשות".

המזכיר: "אבל לעשות את הדבר הלא נכון גרוע מלא לעשות דבר".

האמפרי: "לעשות כל דבר גרוע מלא לעשות דבר".

***

האקר: "למה לא חשבתי על כך קודם?".

היועץ המדעי: "כי רק עכשיו נפגשנו".

***

ברנרד: "ראש הממשלה לא יכול להתעלם מהעובדות".

האמפרי: "אם הוא לא יכול להתעלם מהעובדות, אין לו מה לחפש בפוליטיקה".

***

"נעכב אותו. אחרי כמה חודשים ראשי ממשלה חדשים מאטים בלאו הכי" (האמפרי)

***

"אדם לא בוטח באדם שהוא רימה בעבר" (האמפרי)

***

האמפרי: "מה אתה רוצה?".

ברנרד: "מצפון נקי".

האמפרי: "מצפון נקי? מתי פיתחת טעם למותרות?".

***

"הוקרת תודה איננה אלא הציפייה לטובות הנאה עתידיות" (האמפרי)

* את "כן, אדוני השר" ו"כן, אדוני ראש הממשלה" אפשר לתפוס מדי פעם בחינוכית 23. "כן, אדוני ראש הממשלה" החדשה תעלה במהלך השנה ב-Yes Oh

שטייניץ והאקר

17 הערות על הממשלה ה-33

(מתוך "אנטריקוט מפרות קדושות")

(מתוך "אנטריקוט מפרות קדושות")

1. יאיר לפיד העיד על עצמו שהוא לא מבין בכלכלה. אז הוא יהיה שר האוצר. איווט ליברמן מסוכסך עם חצי מהכדור. אז הוא יהיה שר החוץ. ביבי לא מסוגל לקבל החלטה. אז הוא יהיה ראש הממשלה.

2. בוגי יעלון שר הביטחון ודני דנון סגן שר הביטחון. יאללה מלחמה.

(ויה סטטוסים מרושעים)

(ויה סטטוסים מרושעים)

3. כבר אמרתי פעם: דני דנון הוא פרצופה של המדינה בחליפה. ועכשיו זה רשמי.

4. אני עדיין לא יודע מה יהיה יריב לוין. אני רק יודע שזה מדאיג אותי.

5. בין בנט בתמ"ת, אורי אריאל בשיכון וניסן סלומיאנסקי בועדת הכספים אפשר לעשות המון דברים לטובת מעמד הביניים. או לטובת המתנחלים. מעניין.

6. נדמה לי שזאת הממשלה עם הכי מעט גנרלים שראינו כאן בשנים האחרונות. יהיה מעניין.

7. מצד שני, זאת ממשלה עם ציפי לבני, לימור לבנת, סופה לנדבר, יעל גרמן ו… זהו. זאת לא ארץ לנשים.

8. בצד אחד אורית סטרוק, בצד השני – יעל גרמן. זה אומר דבר אחד: הממשלה הזאת לא הולכת לשום תהליך מדיני. ובכלל, עם כל הבנטים והדנונים והאקוניסים, זה די מביך להיות כרגע ציפי לבני.

9. בעצם, זה אומר שני דברים: ששעון החול של ש"ס והחרדים התהפך. כניסה שלהם לממשלה היא לא שאלה של "האם", אלא של "מתי". קודם כל, ביבי רוצה להיות ראש ממשלה. שותפים קואליציוניים אפשר להחליף במרוצת הדרך.

10. אגב: אני אמנם רחוק מלהיות מרוצה מהממשלה החדשה – אני חושב שהיא מייצגת בעיקר את מות התהליך המדיני, התעלמות מסוגיית המתנחלים (שמבחינה כלכלית יקרה בהרבה מהחרדים) ופספוס של הזדמנות גדולה להפיל את ביבי – אבל אני לא יכול להסתיר את שביעות רצוני מכך שהחרדים בחוץ. וגם את הנאתי. משעשע, וכן, אפילו מענג, לראות את קולות הנהי שמפיקים עסקנים שנותקו מהשד הציבורי כמו תינוקות שנותקו משד אימותיהם (קרדיט למאיר שלו על האנלוגיה המדוייקת). אבל מה שמשעשע במיוחד הוא הצביעות. הו, הצביעות.

(רונן דורפן)

(רונן דורפן)

11. ואגב, בלי ששמנו לב, שאול מופז בחוץ. בהתחשב בגודל הסיעה, בלהיטות שלו להצטרף לממשלה, ואפילו בצעד החכם אך פתטי שלו לרכוב כנמלה על גב הפילים בנט-לפיד – זה די סנסציה.

12. כולם גומרים את ההלל על הברית של לפיד ובנט, שעשו לביבי קרקס. זאת רק חצי האמת. החצי השני הוא לשאול האם מצביעי לפיד היו מצביעים גם לאיחוד היפותטי של לפיד-בנט, ולתהות: אם כבר ברית, למה לא ברית עם ציפי ושלי?

13. ההישג הגדול של יאיר לפיד היה צמצום גודל הממשלה. ברכות: בממשלה הקרובה יהיו שמונה סגני שרים. כולל סגן השר לתיאום בין הכנסת לממשלה אופיר אקוניס, שיתחלף באמצע הקדנציה עם צחי הנגבי, כדי שכולם יהיו מבסוטים.

14. ומי צריך שרים בלי תיק כשאפשר להמציא תיקים כמו הגמלאים ופיתוח הנגב והגליל.

(מתוך "ארץ נהדרת פיד")

(מתוך "ארץ נהדרת פיד")

15. ואפרופו הנגב והגליל: סילבן שלום הוא הדוד לוי החדש-ישן. לפני כל חלוקת תיקים נעלב סילבן ומכריז כי לא יהיה שר אם לא תהיה לו בכירות ומשמעות. אחרי כל חלוקת תיקים מתברר שסילבן הוא שר: לשיתוף פעולה אזורי, או לפיתוח הנגב והגליל, או לפרויקט תעלת הימים או ווטאבר. סילבן שלום הוא שר בממשלות ישראל, עם שתי הפסקות קלות להתרעננות באופוזיציה, מאז 1998. תמיד אפשר לבנות עליו כמי שיתרצה בתמורה לאיזה תואר נטול סמכות (סגן ראש הממשלה) או חברות בקבינט. יש אנשים שהישבן שלהם פשוט כבר לא יכול לשבת על כורסה שאיננה מעור צבי.

16. ואפרופו תארים מופרכים, קבלו את זה של השר גלעד ארדן (ויה הארץ, לא נגעתי): "השר להגנת העורף, האחראי לדיאלוג האסטרטגי עם ארה"ב, חבר בקבינט המדיני-ביטחוני ושר התקשורת – שיורחב ויכלול את רשות השידור ולשכת הפרסום הממשלתית". לאור תפקודו המוצלח של ארדן כשכפ"ץ של ביבי בקדנציה הקודמת שלא במסגרת תפקידו כשר להגנת הסביבה, אפשר היה פשוט לקרוא לו השר להגנת סביבת ראש הממשלה ולגמור עם זה.

17. אני מצטער, אבל זה פשוט לא אותו דבר בלי שלום שמחון.

(מתוך "גלובס")

(מתוך "גלובס")

איפה אוסי? ("כוננות עם שחר": ביקורת)

כוננות עם שחר

החדשות הרעות הן שאתם יודעים שהוא מת בסוף.

החדשות הטובות הן שזה לא מפריע לרגע.

"לא נשקוט עד שנמצא אותו"

(ג'ורג' וו. בוש, 13 בספטמבר 2001)

לעתים, כאשר מדובר ביצירה המטפלת בנושא רגיש, קשה לשפוט את אופי הטיפול בה על פי התגובה הציבורית המתלהמת. קחו את "שומרי הסף", למשל. בעיני רבים (בעיקר רבים שכלל לא צפו בו) הסרט התיעודי המראיין שישה מראשי השב"כ לשעבר נתפס כסרט תעמולה שמאלני שמוציא את דיבתה של ישראל ברבים (מובן שזה לא נכון, ומתעלם מהשאלה החשובה, שהיא: אם שישה ראשי שב"כ מדברים כשמאלנים, מה משמעות הדבר?). אי אפשר להבין מכך האם הסרט מעניק טיפול ראוי ומורכב לכל סוגיית ביטחון הפנים של מדינת ישראל ולהתנהלותה מול הפלשתינים, או שהוא אכן מציג תמונה חד-ממדית.

לעומת זאת, "כוננות עם שחר" עורר עליו ביקורות נזעמות משני צדי הקשת. הדמוקרטים מצאו בו (במידה מסוימת של צדק) תמיכה במדיניות העינויים של ארה"ב, כאשר הוא קושר בין עינויי עצירים לבין גילוי מידע שמוביל בסופו של דבר ללכידת אוסאמה בן לאדן; הרפובליקאים מצאו בו (במידה מסוימת של צדק) תמיכה בממשל אובמה, שקצר את התהילה על חיסול מנהיג אל קאעידה. ואם שני הצדדים מבקרים את הטיפול בנושא בו בחרת, סימן שלכל הפחות הצגת תמונה מורכבת.

שמעת חדשות? העבירו את החוק לשוויון בנטל?

שמעת חדשות? העבירו את החוק לשוויון בנטל?

"כוננות עם שחר" (שם עברי נטול קשר לסרט שמנסה לחקות באופן לא מוצלח את המקור, Zero Dark Thirty, שפירושו "שלושים אחר חצות". מה רע ב"אפס אפס שלושים"?) עוקב אחר המצוד הארוך של ארצות הברית אחרי היישות הטרוריסטית שרדפה אותה מאז ה-11 בספטמבר 2001 ועד ל-2 במאי 2011: אוסאמה בן לאדן. כשהחלה העבודה עליו, בן לאדן היה עדיין רוח רפאים שטורפת את ימיה ולילותיה של אמריקה. לכידתו והריגתו ב-2011 לא רק הוסיפו לסרט את החלק הטוב ביותר שלו – סיקוונס אקשן מרתק בעיר הפקיסטנית אבוטבאד – אלא גם שינו את אופיו. מסרט שעוסק במרדף סיזיפי, שעשוי היה להעלות ביקורת כלפי האובססיה האמריקאית לרב המרצחים (בדומה לביקורת שהועלתה ב"מטען הכאב" כלפי המלחמה בעיראק), הוא הפך לסרט גבורה שחוגג את הנחישות והעיקשות האמריקאיים. "אמריקה לא תשקוט", שהיה נשאר כאיום סרק נלעג בגרסה אחת, הפך למשפט ניצחון בגרסה השנייה. בסופו של דבר, מדיניות הביטחון נשפטת במדד ההצלחה. הכישלון של בוש להביא אקדחים מעשנים מעיראק צייר את המלחמה בעיני רבים כמיותרת (אף על פי שהיא שיחררה את העם העיראקי מרודנות אכזרית רבת שנים); חיסולו של בן לאדן הכתירה את המצוד בן העשור שהתנהל אחריו, מצוד שדרש תשומות אדירות ושעלה לאזרח האמריקאי 3 טריליון דולר (3,000 מיליארד, וזה לפי ההערכות השמרניות יותר), כהצלחה.

"כוננות עם שחר" מצליח לתאר באופן מרשים ומותח את המצוד המדובר. הוא מתחיל מחדרי העינויים ומשם פותח במסע חוצה מדינות ויבשות בניתוב המסלול הפתלתל אחר בן לאדן, מסלול שלעתים מסתיים בדרך ללא מוצא. עבודה מודיעינית יכולה להיות עסק משעמם ולא קולנועי בעליל; איסוף פיסות מידע, מעקבים בטלים ושעות ארוכות של ברירת מוץ מבר. קת'רין ביגלו והתסריטאי מארק בול (שעבד איתה גם ב"מטען הכאב") מצליחה למצות מעבודת המודיעין את רגעיה המסעירים והמרתקים – עינויים, ניסיון לאתר רכב ולאכן שיחת טלפון בלב פקיסטן, פיגועים כנגד אנשי ביון. התוצאה היא דקות ארוכות של מתח המלוות את טוויית רשת הקורים סביב בן לאדן, איפה שלא יהיה.

במרכז הסרט עומדת גיבורה יחידה, מאיה (ג'סיקה צ'סטיין המעולה). אולי היא מגלמת סוכנת בודדה, שאכן הביאה בנחישות ובעקשנות חסרות מעצורים ללכידתו של בן לאדן; סביר יותר שהיא מגלמת, לצרכים דרמטיים, את כל אנשי המודיעין שנטלו חלק במאמץ. כך או אחרת, זו אחת הדמויות הנשיות המרשימות שנראו על המסך. במידה רבה, היא המשך טבעי לקרי מת'יסון, גיבורת "הומלנד" וגיבורת המולדת כמוה: סוכנת שפועלת בסביבה גברית ומאצ'ואיסטית, נשואה לעבודתה, מצליחה לראות את שהגברים סביבה לא רואים, מסתמכת על האינטואיציות שלה (קרי מאמינה שברודי משקר, מאיה מאמינה שאבו-אחמד כלשהו הוא החוט לבן לאדן) ולבסוף מתגלה כצודקת. ההבדל הבולט ביניהן הוא העובדה שקרי סובלת מהפרעות פסיכיאטריות, בעוד מאיה היא אדם שפוי, ככל שהמצב מאפשר זאת.

וישנו הבדל חשוב יותר: קרי, בסופו של דבר, מתנהגת "כאישה". היא נופלת בקסמיו של ברודי, אלמנט עלילתי שבאופן מפתיע לא גורר ביקורת פמיניסטית זועמת (אולי כי סוף סוף יש גיבורה נשית שאפשר להתגאות בה ולהזדהות איתה). מאיה, לעומתה, לא מערבת כמעט לרגע רגשות. המרדף אחר בן לאדן הופך אמנם גם לוונדטה אישית מרגע שאחת מעמיתותיה נהרגת בפיגוע, אבל הוא היה נותר מפעל חייה בכל מקרה. הפיגוע נותן נופך נוסף ואישי לפעולתה של מאיה, אך לא משנה אותה באופן מהותי.

יתר על כן: מאיה לא קושרת קשרים רומנטיים עם הגיבור הגברי המקביל לה, דן (ג'ייסון קלארק). זה נראה כל כך מתבקש בסרט אמריקאי, אבל ביגלו חולפת על פני הדרישה "הבסיסית" הזאת בלי להתאמץ בכלל, והסרט לא נפגע כהוא זה. בזמן שמאיה מלמדת את גברברי ה-CIA איך ללכוד טרוריסטים, גם לביגלו יש מסר צנוע יותר לגברברי הוליווד: אם הסיפור טוב, הוא עובד גם בלי רומנטיקה.

יאללה, שיביאו את הגופה ונעלה את זה לאינסטגרם

יאללה, שיביאו את הגופה ונעלה את זה לאינסטגרם

כמו "מטען הכאב", "כוננות עם שחר" נוטל סיפור אינדיבידואלי והופך אותו למשל על אמריקה במלחמה. זאת אמריקה פצועה, פגועה ובעיקר תאבת נקם. אמריקה של "לא נשכח ולא נסלח". רק לרגע צצה ועולה השאלה האם לא מוטב להשקיע את הכסף והמאמץ שמוקצים לתפיסת בן לאדן במניעת פיגועים. אמריקה של מאיה רוצה את בן לאדן, והיא גם משיגה אותו, אך תוך כדי שהיא משלמת מחירים כבדים בדרך: בחיי אדם, בכסף, בעמימות מוסרית. "כוננות עם שחר" נופל מ"מטען הכאב" בניסוח האמירות ובעומקן, אבל מצליח כמוהו לשרטט את דמותה של אמריקה כמעצמה במשבר שמחפשת את רגעי התהילה שלה. זאת אמריקה של כוח ושל רוח. אמריקה שהאמריקאים, גם אם הם זועמים על ביגלו, בעצם אוהבים לראות.

Twitsonfilms: "מטען הכאב" 2.0? לא בדיוק. קצת פחות מורכב ומעמיק, קצת יותר מותח וסוחף – ומצוין. עוד מסע ניצחון על חשבון בן לאדן. ****

"כוננות עם שחר" (Zero Dark Thirty). בימוי: קת'רין ביגלו. תסריט: מארק בול. שחקנים: ג'סטיקה צ'סטיין, ג'ייסון קלארק, ג'ואל אדגרטון, מארק סטרונג, ג'ניפר אהל, קייל צ'נדלר, ג'יימס גנדולפיני, יואב לוי, סקוט אדקינס, הרולד פריניו, רדה קאטב, פארס פארס, לורן שואו, פרדריק להן, אדגר רמירז, ג'ון בארומן. 157 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

שומרי הסף, המתריעים בשער ("שומרי הסף" – ביקורת)

שומרי הסף

(לכאורה, זאת ביקורת קולנוע. למעשה, זאת ביקורת חברתית. אם אתם עושים רק דבר אחד לפני הבחירות, תדאגו שזה יהיה לראות את "שומרי הסף")

החדשות הטובות הן ש"שומרי הסף" הוא סרט חשוב בדיוק כמו שהבאז סביבו טוען.

החדשות הרעות הן המציאות שבתוכה הוא מתקיים.

הרעיון הבסיסי של "שומרי הסף" כל כך מוצלח, ועם זאת כל כך פשוט, שהמחשבה הראשונה היא "גם אני יכולתי לעשות את זה". תנו לי גישה פתוחה לשישה ראשי שב"כ, מצלמה וכמה שעות פנויות, ואני מביא לכם הישג עיתונאי מרשים. זה בדיוק מה ש"שומרי הסף" משיג: את אברהם שלום אומר שצה"ל מתנהג בשטחים מתנהג כמו הצבא הגרמני במלחמת העולם השניה כלפי עמי אירופה הכבושים (לא היהודים); את כרמי גילון אומר שהוא צופה רצח פוליטי נוסף סביב סוגיית פינוי יהודה ושומרון; את יובל דיסקין אומר שישעיהו לייבוביץ' צדק בכל מילה. הראיונות האלה הופכים את "שומרי הסף" למסמך הקולנועי המטלטל שהוא.

אבל "שומרי הסף" עושה הרבה יותר מלהביא דברים מזעזעים בשם אומרם. הוא היה מרתק גם אם היה רק סרט של "ראשים מדברים". בכל זאת, מדובר בראשים מדברים חשובים מאוד, כאלה שהרימו תרומה מכרעת לביטחונה של מדינת ישראל. אחד שיודע, ועוד אחד שיודע ועוד אחד. וגם אבי דיכטר.

אבל "שומרי הסף" (מועמד טרי ומרגש לאוסקר הקרוב, לצד "חמש מצלמות שבורות") הוא גם עבודה קולנועית מן המעלה הראשונה. התהייה הראשונית – מה עשה הבמאי דרור מורה עם תקציב של מיליון וחצי דולר לסרט דוקומנטרי? – הופכת להשתאות ככל ש"שומרי הסף" מתקדם ובין הראשים המדברים מציצים אימג'ים צועקים. לצד קטעי ארכיון שמספקים את התפאורה לנאומי השב"כניקים מופיעות אפיזודות שלמות באנימציית תלת ממד יוצאת מן הכלל: חיסול יחיא עייש, הפצצת סלאח שחאדה, התוכנית לפיצוץ כיפת הסלע. באמצעות שילוב צילום הסטילס המפורסם של אלכס ליבק עם אנימציה וסאונד מצליח מורה להחיות את חטיפת האוטובוס בקו 300. גם סצנות טריוויאליות לכאורה כמו המעבר בין ארכיוני השב"כ ובין עשרות תיקי החקירה או טלטולי החקירות זוכות לטיפול אנימציה. השיא הרגשי הוא אולי הרגע בו מוצג נוהל המעצרים הצה"לי מנקודת מבטו של הלוחם הנכנס לביתה של משפחה, מעיר אותה משנתה, אוזק על הגברים על הרצפה ומביט בנשים ובילדים המפוחדים. נוהל שגרתי כמו מסדר בוקר הופך בן רגע למציאות מטרידה, אילוסטרציה עוצמתית לדבריו של כרמי גילון על החיילים הצעירים הנאלצים למלא פקודות שהם אינם יכולים להבין את מלוא השלכותיהם ולדבריו של אברהם שלום על צבא ההולך בכיוונים גרמניים לא רצויים.

מעבר לוויזואליה המרשימה, "שומרי הסף" הוא גם מופת של עבודת עריכה. כשלעצמו, הוא אינו מחדש הרבה. גודל הפצצות שהוטלה על ביתו של סלאח שחאדה ועל מפגש ראשי הטרוריסטים בעזה ("הדרעק דלה דרעק", כפי שמכנה אותם אבי דיכטר); פרטי המבצע המדהים שהביא לחיסולו של יחיא עייש; תוכנית המחתרת היהודית לפיצוץ כיפת הסלע; ההסתה של טרום רצח רבין; שערוריית קו 300 – כל אלה נידונו רבות בעיתונות ובספרות. "שומרי הסף", כמו מבין מראש את תפקידו המכונן, פורש מעין היסטוריה מקוצרת של השב"כ, כולל מעבר הכרחי על כל הנקודות ההכרחיות: עזה, הגדה, לבנון; מעצרי המבוקשים ההמונים, הסיכולים הממוקדים, המחלקה היהודית; אחרי ששת הימים, אחרי אוסלו, אחרי רצח רבין. למורה יש ביד עוד חומרים רבים (שישה ראיונות, 12 שעות כל אחד), שרק מיעוטם מצאו את דרכם למסך ("שומרי הסף" עתידה להתגלגל באביב הקרוב אל הערוץ הראשון, והפעם כסדרה בת חמישה פרקים שאסור יהיה להחמיצה).

אבל "שומרי הסף" מצליח לגבש את החומרים המוכרים לכדי אמירה כוללת שערכה מרתק ומזעזע. והאמירה הזאת מציבה את ישראל על דוכן הנאשמים של ההיסטוריה כמי שלא רק נוגשת בעם זר, אלא בראש ובראשונה יורה לעצמה ברגל באופן שיטתי וחסר אבחנה. "אין אסטרטגיה, הכל טקטיקה", אומר אברהם שלום במה שיכול וצריך להיות המוטו העצוב של התנהלות מדינת ישראל מאז 1967 ועד היום, וביתר שאת בשנים האחרונות.

שומרי הסף (2)

קל לסמן את "שומרי הסף" כסרט שמאלני. אבל גיבוריו מקשים לתפוס אותו ככזה. נכון שחלקם הפכו לאחר שחרורם לאנשי שמאל מובהקים: כרמי גילון, עמי איילון, יעקב פרי (שיעדיף לקרוא לזה "מרכז"). אבי דיכטר הוא החריג, אם כי גם הוא החל את דרכו ב"קדימה" הממורכזת. דבריו של דיסקין בסרט ובראיון שנתן למורה ב"ידיעות אחרונות" ממצבים גם אותו בצדה השמאלי-מרכזי של המפה. גם דרור מורה, אגב, לא ייחשד אמנם בדעותיו הימניות, אבל הוא העיד השבוע בראיון רדיופוני כי הוא מעריץ את אריק שרון (בו עסק בסרטו הקודם).

אבל השאלה שצריכה להישאל היא מדוע מוצאים את עצמם ראשי השב"כ באגף הפוליטי הזה דווקא? כיצד יתכן שאנשים שאינם על הפרופיל הממוצע של מצביע מרצ – ביטחוניסטים בכל רמ"ח איבריהם שראו קורבנות אדם באוטובוסים מפוצצים ושחיסלו מחבלים בלשונם אם לא בזרועותיהם ממש – מתמקמים אידיאולוגית רחוק כל כך מנפתלי בנט ומבנימין נתניהו? למה, כפי שאומר יעקב פרי, "אתה יוצא מהשירות קצת שמאלן"?

זאת נקודה מדהימה ומעוררת מחשבה. קל להאשים בשמאלנות אנשים כמו גילון (ולהתעלם למשל שזה שהוא אוהב פעולות "אלגנטיות" כמו חיסול המהנדס) וכמו דיסקין (אבי תורת הסיכול הממוקד ו"נץ בטחוני" כהגדרתו-הוא). אבל זו השישייה כולה שמיישרת קו. שמאלה.

אברהם שלום, קילר עם סכין בין השיניים (לא היתה יראה מאברום, מספר אחד המרואיינים בסרט – היה פחד), מסביר שצריך לדבר עם כל אחד. פתח, חמאס. גם אחמדינג'אד. זה מה שעושה איש מודיעין אמיתי, הוא מסביר. האיש שאומר שהבעיה היחידה בפרש קו 300 היתה נוכחות הצלמים (אחד מרגעי השיא של הסרט) ושאומר "תשכח את המוסר" כשמדובר בלחימה בטרור, מודה כמה דקות אחר כך שאי אפשר להוריד פצצה של טון על בניין עם משפחות. כי זה לא צודק, כי זה לא חכם, כי זה לא נכון.

דיכטר, הסמן הימני של הסרט והיחיד שמעז לטעון ש"לחבית של הטרור יש תחתית", אומר באותה נשימה שגם יש עם מי לדבר. שאפשר ליצור יחסי אמון עם הצד השני. אם תקשיבו ממש בשקט, תשמעו את ראשי השב"כ אומרים שבעצם יש פרטנר. במישור המשתמע הם אומרים שמדינת ישראל סובלת מפחד משתק, מדיס-אוריינטציה קשה ומאימפוטנציה. זה לא שמאלנות, זה אפילו לא הומניזם. זה פרגמטיזם מפוכח.

צריך להקשיב לראשי השב"כ. כשליברמן מספר שרק הוא מבין ערבית, מתייצבים מולו שישה אנשים שבאמת מבינים ערבית, על בוריה, כפשוטו וכמדרשו. כשביבי מספר שהוא מנהיג חזק, מתייצבים מולו שישה אנשים שבאמת היו מנהיגים חזקים, מספיק חזקים כדי ללכלך את ידיהם ולצלק את נפשם על מנת להגן על המדינה. כשנפתלי בנט מספר שאכפת לו רק מישראל, מתייצבים מולו שישה אנשים שאכפת להם גם מהצלם המוסרי של אותה ישראל. אנשים שראו את ישראל מהפינות הכי חשוכות שלה, והיום חרדים לגורלה. כשהם מילאו את תפקידם הציבורי, הם היו שומרי הסף, אלה שחיסלו מחבלים ערבים ועצרו מחבלים יהודים. היום את ממלאים את תפקידם כנביאי זעם וכמתריעים בשער. קולם צריך להישמע, חד וצורם כמו צפירת אזעקה.

בשירות הוד מלכותו: הראיונות המיוחדים של ראש הממשלה

נתניהו ראיון לערוץ 10.JPG (2)

פורסם במקור ב"פנאי פלוס" (25.12.12)

שום דבר מיוחד לא קרה בראיון המיוחד שהעניק ראש הממשלה לערוצי הטלוויזיה. אף גילוי מרעיש, שום הצהרה מרחיקת לכת. נתניהו אמנם היה בפאניקה כשהפעיל נוהל ראיונות חירום, משל אנו עומדים ערב תקיפת מתקני הגרעין ולא ערב תקיפת הבית היהודי. ואף על פי כן, ראש הממשלה יכול היה לשבת בלשכתו המצטלמת היטב ולדקלם את דף המסרים כאחרון האופיר אקוניסים: ירושלים הנצחית, משרד השיכון, סרבנות. הד הסיסמאות חלף בין הרעיונות כמו ח"כ מקדימה בין מפלגות: "דיור", "ביטחון", "מנהיג חזק". כשאתה מקבל עשר דקות ממלכתיות במהדורת השבת של שלושת הערוצים, אין פלא שהקמפיין המרכזי שלך יכול להסתפק בבובות אצבע.

בנימין נתניהו של סוף 2012 הוא פינייטה שמחכה להתפקע אך איש אינו חובט בה. במקום להסביר איך קדנציה כמעט מלאה בראשות ממשלה מפלצתית מסתיימת בשניים-שלושה הישגי תאנה, יכול היה נתניהו להביט קדימה ולפזר הבטחות ריקות חדשות. כך, למשל, הוא יכול היה להסביר שהוא זקוק לממשלה חזקה, מבלי להידרש לשאלה מה בדיוק היה חלש בממשלה הנוכחית חוץ מעמוד השדרה של העומד בראשה.

צריך לציין לטובה את ערוץ 10. דווקא הוא, שנתון לחסדיהם של רה"מ ושל מיטיבו רון לאודר, פינק את נתניהו בפתיח ביקורתי ("'האשף הכלכלי' שלא ממצמץ לנוכח כישלונו") ועימת אותו שוב ושוב עם עובדות לא מחמיאות. אפס כי גם רביב דרוקר העוקצני ואושרת קוטלר החדה ניגפו כיתושים על חומת ההסברה של ארתור פינקלשטיין.

הראיונות עם נתניהו לא היו שונים באופן מהותי מראיונות אחרים שמלווים את מערכת הבחירות, בין אם מדובר בעגלת הסיסמאות שמטלטל נפתלי בנט בין האולפנים ובין אם מדובר באשליית הטריאומוויראט העולצת של ש"ס. נדירות הפעמים בהן מצליח עיתונאי לתפוס פוליטיקאי לא מנוסה בקלקלתו כפי שברח לנפתלי הבנט אצל ניסים משעל. על פי רוב, עולם כמנהגו מלהג.

ואם אלה הם פני הדברים, בשביל מה אנחנו בכלל צריכים את זה? מה טעם מצאנו בקשקשת ובברברת, בדיוני הסרק ובמפגני הדמגוגיה? ואם ממילא אף אחד לא מצליח לעמת את נתניהו עם הבטחות בחירות שהופרו או לשאול את שלי יחימוביץ' מאיפה היא מתכוונת לממן את תוכניתה הכלכלית הנדיבה, אולי באמת עדיף לראות "מאסטר שף". שם לפחות לומדים משהו.

משל המערה, גירסת ליברמן

צילום: אתר הכנסת

צילום: אתר הכנסת

פורסם במקור ב"פנאי פלוס" (5.12.12)

השר אביגדור ליברמן לא יודע. הוא לא יודע איך השתרבבה חתימתו למסמך העברת כספים, על מה חתם עורך הדין שלו, איך הפך הנהג שלו לאיש עסקים מצליח, ומה למרטין שלאף ולמנסרות עץ באוקראינה. בהתחשב בכך שמדובר באדם שחבר בפורומים הכי חשובים של מדינת ישראל, ליברמן יודע מעט מאוד על מה שקורה לו מתחת לאף.

יכול להיות שאתם יודעים את כל הפרטים האלה. אם כן, אתם כנראה מרכיבים את האחוזים המביכים שגרף בשבוע שעבר תחקירו המרשים של ברוך קרא ב"המקור". על פי נתוני ועדת המדרוג, סביר יותר שאתם לא יודעים את כל זה, אבל אתם לפחות יודעים להכין קינוח.

39:6. זאת התוצאה של "המקור" על ליברמן נגד "מאסטר שף" על מצע של שוקולד מטומפרר, וגם זה אחרי שמעגלים את התוצאות כדי לצמצם הפרשים. במונחים ספורטיביים זאת תבוסה, במונחים טלוויזיוניים זאת מפלה ניצחת. אבל מה עם המונחים הציבוריים? מה זה אומר עלינו?

את הביקורת הזאת אתם כבר מכירים. היא יוצאת נגד הריאליטי, נגד האסקפיזם ונגד החלטות הצפייה הלקויות של הקהל הישראלי. ההבדל היחיד הוא הטיימינג; חודשיים לפני שעם ישראל מצביע בקלפי, הוא מצביע בשלט ומבהיר: הפרופיל המוסרי הבעייתי של שר החוץ הנוכחי ושר השד-יודע-מה הבא זה חשוב, אבל הפרופיל של מיכל אנסקי מצודד יותר.

"מאסטר שף" היא לא הבעיה. היא מציעה בידור עשוי היטב ולא מעליב, גורמה טלוויזיוני ביחס לאחיותיה לז'אנר. אבל בקרב מול תוכנית תחקירים העוסקת בקופת השרצים של שר מכהן ומועמד לכנסת הבאה, היא פשוט חייבת להפסיד, או לפחות להסתפק בניצחון דחוק.

אפלטון, אחד שידע, טען שאחד מכשלי הדמוקרטיה נעוץ בעובדה שהבוחרים נעדרים הן את היכולת לבחור בתבונה את נציגיהם והן את הרצון לעשות זאת. בשבוע שעבר, מתוך הסלון שהחליף את המערה האפלטונית והקרין צלליות של סירים ומחבתות, הוא נשמע צודק מאי פעם.