קטגוריה: קולות מן הארכיב

קולות מן הארכיב (ספיישל טרנטינו): "ספרות זולה"

ספרות זולה

פורסם במקור במסגרת "פולחן במבחן" ב"וואלה", לצד קובי ניב ודין מובשוביץ', תחת השאלה: "'ספרות זולה' – קלאסיקה עמוקה או נפיחה ריקה?"

הבון-טון היום הוא לזלזל ב"ספרות זולה". אוהבי טרנטינו כבר בחרו יצירות אחרות שלו – קצת יותר בסיסיות ("כלבי אשמורת"), קצת יותר כבדות ("ג'קי בראון"), עוד יותר יומרניות ("להרוג את ביל"). שונאי טרנטינו ממילא זלזלו בסרט שהוא כל הטרנטינואיות בהתגלמותה, ערב רב של רפרנסים תרבותיים, ניים-דרופינג וציטוטים קולנועיים על סף הגניבה, מתובלים באלימות ומוגשים עם דיאלוגים פסבדו-פילוסופיים על המבורגרים. אבל "ספרות זולה" היה ונשאר אחד הסרטים המרהיבים, המלהיבים והטובים שנעשו מעולם.

קוונטין טרנטינו הוא בראש ובראשונה עכבר קולנוע נלהב, שמדבר על סרטים כמו שאנשים נורמלים מדברים על בחורות, וכמו שדמויות של טרנטינו מדברות על מדונה וסופרמן. הקולנוע שלו הוא "קולנוע של קולנוע". הדמויות שלו לקוחות מעולמות קולנועיים, מצטטות גיבורים קולנועיים וקורצות לסצנות קולנועיות. היצירות שלו מתנהלות בתוך העולם הסגור, הבדיוני והקסום של התרבות הפופולארית כמו הלוגו החבוט של ווינדוז בין ארבע קירות המסך. אבל זה לא "קולנוע של קולנוע" סנובי ומנוכר בנוסח המאסטרים האירופאים, אלא "קולנוע של קולנוע" מגניב ופופולארי בנוסח הפאלפ פיקשן.

"ספרות זולה", לפיכך, היא אולי היצירה היציגה ביותר של טרנטינו (גם אם לא הטובה ביותר) – מלאכת מחשבת של יצירת עולם מקביל, שלם ומורכב, עם דמויות פנטסטיות, סיפורים מבדרים והמצאות מבריקות. אפשר להסתכל עליו בהנאה תוך הישענות לאחור בכסא; אפשר להביט בו בהתלהבות כמו בנסיעה ברכבת הרים; ואפשר להתבונן בו מקרוב כדי לעמוד על כל הפרטים הקטנים של האמריקנה המרכיבים אותו. הקולנוע של טרנטינו הוא לא רק "קולי" – ואין קול ממנו – אלא גם שנון, מצחיק, מלומד וכתוב לעילא. "ספרות זולה" מורכב הרבה יותר מהקרדיט שנותנים לו – והראיה לכך נמצאת בעובדה שהפך לתופעה המגובה במאמרים, אתרי אינטרנט וספרות מחקרית. כולם מנסים לפצח את מה שהוא לכאורה לא יותר מג'וירייד מבדר, אבל הוא בעצם חתיכת קלאסיקה מודרנית מורכבת ועמוקה. אם זו ספרות זולה, אני לא יודע מה זו ספרות עשירה.

קולות מן הארכיב (ספיישל טרנטינו): "חסין מוות"

חסין מוות

קוונטין טרנטינו הוא אדם שראוי לקנא בו. זה לא הכסף, התהילה או ההערצה שצריכים לשמש כמושא לקנאה. זה המעמד אליו הגיע – בזכות ולא בחסד – שמאפשר לו כיום ליצור את הקולנוע שהוא אוהב – הקולנוע הכי קולנועי שיש – מבלי לחוש ברגשי נחיתות מול שום יצירה אליטיסטית כלשהי. קוונטין טרנטינו, סרט אחרי סרט, מרים את ראשם של עכברי הקולנוע – זבנים נלהבים בספריות וידאו, יושבי קבע בסינמטקים שמסמנים לעצמם דווקא את ההקרנות הנידחות מכולן, ציידי קאלט מהדור החדש של מורידי הסרטים – טרנטינו משיב להם כגמולם ונותן להם לראות את הקולנוע שלהם בהצגה המרכזית של הערב, באולם הגדול, במושב האמצעי. בלי בושה.

במקום אחר (נאמר, ארה"ב), בזמן אחר (נגיד, שנות השבעים), היו אותם עכברים שורצים ב"גריינדהאוס", אותם בתי קולנוע שהוגלו לאזורים המוקצים של הערים הגדולות והקרינו טראש להמונים, שניים במחיר אחד לרוב. כזה עכבר היה גם טרנטינו, וסרטו החדש – חציו המורחב של פרויקט מפוצל לו שותף גם רוברט רודריגז – הוא כולו מחווה מלאת אהבה לימים ההם ולקולנוע הזה.

בהתאם לכך, "גריינדהאוס" יצא בארה"ב כדאבל-פיצ'ר – שני סרטים במחיר אחד, כשנוספים אליהם טריילרים פיקטיביים מסקרנים (אותם אפשר למצוא ביוטיוב) לסרטים של אלי רות' ("הוסטל"), רוב זומבי ("בית 1000 הזומבים"), אדגר רייט ("מת על המתים") ורודריגז עצמו – אך הפרויקט נחל כישלון מסיבות שונות (בין השאר, רבים לא הבינו את הקונספט החדש-ישן ועזבו את האולם לאחר סיום סרטו של רודריגז, שאף נחשב לפחות טוב מבין השניים). בצאתן להקרנות מחוץ לארה"ב הופרדו שתי היצירות, למגינת ליבם של שוחרי הקאלט. בלאו הכי נראה כי צופי הקולנוע מחוץ לארה"ב אינם מיודעים עם מסורת ה"גריינדהאוס", אך כל בוגר "ששת המופלאים" בתחנה המרכזית יכול להבין במה מדובר.

"חסין מוות" הוא סרט שמתרחש בהווה, אך חי בעבר. שלל האזכורים התרבותיים – מאנג'לינה ג'ולי ועד מארי אנטואנט של סופיה קופולה – וכמה מסימני התקופה, ובראשם הטלפון הסלולרי והאייפוד, מבהירים שמדובר בסרט בן זמננו. אולם נשמתו של הסרט חיה ובוערת בשנות השבעים, כמו הוקפא "חסין מוות" בסבנטיז ונעור לחיים במילניום החדש (בזריקת אדרנלין ישירות ללב, אולי?). ולא רק הסטייל הוא סבנטיזי. בראש ובראשונה מדובר בחוויית הצפייה, שמבקשת לשחזר את חוויית הצפייה של צופי ה"גריינדהאוס". בעידן הקומפלקסים המפוארים והמהוקצעים, אין עוד מקום לנפלאות הצפייה הזוועתיות של פעם. עותק מהוה, פילם שרוט, הצבע בורח, הסאונד חורק, וכמובן שהגלגל של סצנת הסקס חסר (נא לחפש בביתו של המקרין). רק חסר מסך עשן סמיך מעל ראשי הצופים וקצת נוזל זרע על המושב שלפניך כדי שהחוויה תהיה מושלמת. נכון, זה לא היה נעים וסטרילי כמו היום, אבל זה היה אמיתי. היתה בזה נשמה.

וזה ממשיך בסרט עצמו, שכולו שיר הלל לעידן שטרם היות ה-CGI. "חסין מוות" הוא סרט נטול אפקטים וזיקוקים דיגיטליים. סצנת האקשן המרכזית שלו כוללת מרדף מכוניות ארוך ומתמשך שנעשה כולו ללא דיגיטציה, ואף על פי כן מצליח להיות סוחף, מסעיר ועוצר נשימה. לא פלא שבחזיתו – בחזית המכונית, ליתר דיוק – הציב טרנטינו את זואי בל, פעלולנית אמיתית ששימשה בין השאר ככפילתה של אומה תורמן ב"להרוג את ביל". טרנטינו יודע לחלוק את הכבוד גם לגיבורים שמאחורי הקלעים, ומרוויח על הדרך סצנת אקשן שלא מאלצת להסתיר את הגיבורה – זואי בל רוכבת על מכסה המנוע בגאון, כמו שהיא עושה מאז ומתמיד, רק שהפעם היא באמת הכוכבת.

ואכן, "חסין מוות" הוא (בין היתר) סרט על האנשים שמאחורי הקלעים של התעשייה ההוליוודית. גיבורו הוא "סטאנטמן מייק", פעלולן שהעשייה הקולנועית המזויפת לא מספקת אותו די צורכו, ולכן הוא מוצא את הקיק שלו בכבישים האמיתיים של אמריקה. והקיק שלו הוא קיק דאון עצבני לתוך פגוש של מכונית עמוסת בחורות שנבחרו בקפידה. יריב אמיתי הוא מוצא רק בבני מינו – לא גברים, אלא חבורת פעלולניות (ומאפרת) שמוכיחות שגם נשים יודעות לנהוג (לפחות בפנטזיות של טרנטינו). וסביר יותר להניח, שכל עניין "האנשים שמאחורי הקלעים" הוא, מלבד פלירטוט פנים-קולנועי אופייני לטרנטינו, גם אלגוריה. לכן גם האישה, שמקובל לומר עליה שהיא הכוח השקט שמאחורי הגבר, תופסת את המקום המרכזי בסרט (שכולל שתי חבורות בנות ארבע נשים כל אחת מול גבר בודד – מה שנקרא בשכונה "לא כוחות").

יכולתי להמשיך ולהפליג ברבדים נוספים המסתתרים ב"חסין מוות", ובעיקר בדיאלוג הפורה שהוא מנהל עם תרבות השוליים והפופ האמריקאית, כבכל יצירה של טרנטינו, באמצעות שלל אזכורים, מחוות (כולל מחוות עצמיות) והצדעות למאסטרים של הבי-מוביז (רוג'ר קורמן, וויליאם וויטני, מונטי הלמן ועוד), אבל קוצר היריעה מחייב שלא אחטא לעיקר. "חסין מוות" הוא סרט טראשי מענג שקולע בדיוק למטרותיו של יוצרו המבריק, שממשיך להפוך את פח האשפה ההוליוודי למכרה זהב. הוא משחזר כמעט מכל הבחינות את החינניות המבדרת של סרטי האקספלויטיישן (סקס סליזי, אלימות גרפית ורוח נעורים פרועה) ואת חוויית הצפייה בהם, ואף מוסיף עליהם את מגע הקסם הטרנטינואי שלא ניתן לטעות בו. ביחד נוצר סרט שלא רק מספק פאן טהור, אלא גם מזכיר שאפשר לעשות פאן כזה גם בלי תעלולי CGI ותקציבי ענק שמתפוצצים באוויר. הוא מוכיח שביום טוב, ועם הידיים הנכונות על ההגה, דודג' צ'רג'ר עדיין יכולה לנצח כל הונדה סיביק שתגיח מולה. טוב שההגה בידיים של טרנטינו.

עודף מעשרים מילה: טראש לפנים במיטב מסורת הגריינדהאוס. זול ופולחני, מהיר ועצבני. מומלץ לראות בקולנועים מעופשים להשלמת חוויית הצפייה.

קולות מן הארכיב: ג'יימס בונד, לא מי שחשבתם ("קזינו רויאל", ביקורת)

פורסם במקור ב"NRG מעריב", נובמבר 2006

העולם נחלק למעריצי ג'יימס בונד ולשונאיו. לאלה גם לאלה מיועדת הבשורה הבאה: "קזינו רויאל", הצאצא ה-21 לשושלת המפוארת, הוא הרבה דברים, ובעיקר סרט אקשן מבדר, אבל הוא לא ממש סרט ג'יימס בונד. לכל הפחות, זה "ג'יימס בונד: לא מי שחשבתם".

אחרי שהצעתו של טרנטינו לביים נדחתה, נראה שמרטין קמפבל, האיש שפתח את הרנסאנס הבונדי עם "גולדן איי", ביקש להוכיח כבר בפתיחה שגם הוא יודע לעשות טרנטינו, בסצנת שחור-לבן אלימה שמבהירה שלושה דברים:

1. קמפבל זה לא טרנטינו.

2. בונד של דניאל קרייג זה בונד שעוד לא ראינו.

3. אם בונד קיבל את ה-00 בשירותים ציבוריים, אז גם ל-MI6 יש חוש הומור.

סרטי בונד בעידן פירס ברוסנן ביקשו לשחזר את קסמה של הסדרה. "קזינו רויאל" הוא ניסיון מודע, גם אם מופרך לרגעים, לברוא אותה מחדש. הסרט חוזר לרגע כינונו של הסוכן החשאי המפורסם ביותר בעולם, על פי הספר הראשון שכתב אודותיו איאן פלמינג. אחרי 44 שנים ו-20 סרטים, תלמדו סוף סוף איך בונד קיבל את הטוקסידו שלו, מאיפה הגיעה האסטון מרטין האגדית, והאם הוא תמיד שתה מרטיני מנוער ולא מעורבב (התשובה היא לא, או ליתר דיוק: "נראה לך שאכפת לי?"). ובסוף הוא יסנן, לראשונה, את ה"בונד. ג'יימס בונד", ונשקע בנוסטלגיה לצלילי הנעימה האהובה.

טוב, כשדיברנו על מקלחת משותפת, חשבתי יותר על, אה… בלי הבגדים.

אין כינוי שיהלום פחות את בונד החדש מאשר "ג'יימס בלונד", הכינוי שהודבק לקרייג כשנבחר להיכנס לנעליים הגדולות והמבריקות. זה הבלונד הכי מלוכלך שיש. M (ג'ודי דנץ') רוצה שיהיה "חצי נזיר, חצי רוצח שכיר", אבל הוא רחוק מזה כרחוק ד"ר נו מד"ר איוול. אם כבר, הוא חצי נוכל, מין פושע מקסים, חצוף ויהיר (ג'ורג' קלוני היה יכול לעשות כאן בונד נפלא). לא בכדי בונד מתחיל את דרכו המחודשת במשחק פוקר, משחק הרמאים הקלאסי. כשמדובר בבונד, גם בגלגולו החדש, נזירות זו לא אופציה (הוא מעדיף נשים נשואות, אם תהיתם).

רבבות מעריצים בעולם כבר הרימו קול זעקה, אבל עושה רושם שמדובר דווקא בצעד נבון (ואמיץ): לנתץ את פסל הגיבור הישן, ולבנות אחד חדש תחתיו. הסרטים האחרונים שידרו תחושה כבדה של אנכרוניזם, וחבו את הצלחתם המסחרית לא לרוח החדשה שפיעמה בהם, ואף לא לברוסנן האלגנטי, אלא לאקשן המעולה, ולמותג "ג'יימס בונד" שכבר עושה את העבודה בכוחות עצמו. אבל כל השאר היה שייך לעידן אחר, עידן שגווע זה מכבר, ולא סיפק את ההנאה שסיפקו בשעתם מעלליו הראשונים של בונד. בעולם הקולנועי שאחרי ג'ון מקליין, היה משהו מיושן בגיבור פעולה שעדיין יוצא מכל פרשה חלק כאהוד ברק אחרי צאלים ב', עם תלתל שנופל היטב על המצח ובלי פירור אבק על הטוקסידו המצוחצח.

וכעת לפנינו בונד שחוטף בלי הכרה, כולל עינויים שפוגעים במקום שהכי כואב לו – בגבריות. קמפבל ביים אקשן מצוין, ששיאו בסצנת פתיחה מרהיבה. גם כשהקצב נשבר לרבע שעה מתמשכת של רומנטיקה קיטשית, מתברר שבעוד שזו בדר"כ נקודת הסיום של סרטי בונד, הפעם זו רק ההמתנה לקינוח – קינוח שמסתיים כמו טיזר לזוועתון אימה.

כן, יש לי שערות באוזן. אני כבר כמעט בן פאקינג ארבעים, למה ציפית?

התסריט של ניל פרוויס ורוברט ווייד אמנם בורא בונד חדש, אבל לא מרוקן את המותג מכל תוכנו, ושומר על הנוסחה, בעדכונים קלים: הרשע ניחן בפיזיונומיה גרוטסקית (דומע טיפות דם), אבל הוא בעצם רק כלי שרת בידי כוחות גדולים ממנו; הקונספירציה חובקת עולם (מימון ארגוני טרור), אבל הארכי נבל נותר באפילה; לנערה התורנית (אווה גרין) יש שם לא שגרתי (וספר לינד), אבל היא מסתירה לא מעט במחשוף הנדיב. חבל שהשכתוב של פול האגיס המוערך לא גאל את התסריט מהסתבכויותיו בין עבר להווה. מצד אחד, זה הבונד הראשון. מצד שני, M מדברת על היום שלמחרת ה-11/9. מצד שלישי, קוהרנטיות כרונולוגית אף פעם לא היתה הצד החזק של בונד.

בונד החדש מבשר טובות. נכון, אין לו עדיין שארם, הוא לא מספיק סקסי, ואת הגאדג'טים שלו יש לכם במשרד כבר מזמן. אבל הוא אלים, וממזרי, ועדיין סקסיסטי ככל שהפוליטיקלי קורקט מותיר לו (הימים ימי קצב, ולפלרטט עם מאניפני זה כבר מסוכן), ושייך לימינו אנו. הוא עוד ישתפר. רק התחלנו, לא?

עודף מעשרים מילה: הצד האפל של בונד. אלים, פרחחי ונקמני. אז מה אם זה לא הבונד שהכרתם? תתנו לו צ'אנס.

קולות מן הארכיב: "בלתי נשכחים"

פורסם במקור ב"פרומו" ("מעריב"), 2010

סילבסטר סטאלון, ארנולד שוורצנגר וברוס ויליס נכנסים לכנסיה. נשמע כמו התחלה של בדיחה? לא בדיוק, אבל אתם בכיוון.

מדובר למעשה בסצנה קטנה, חסרת חשיבות אך רבת רושם, בסרטו החדש של סטאלון, "הבלתי נשכחים" (במקור "The Expendables", שמשמעותו כמעט הופכית לתרגום העברי. לא היה עדיף "מבוזבזים", נניח? בדיוק מידת ההומור העצמי שחסרה לסרט). למעשה יש לקרוא לזה הפרויקט החדש של סטאלון. שהרי מדובר בפרויקט לכל דבר, מכרז שנתפר למידותיהם של כוכבים מקשישים, בדיוק כמו פרויקט הגלקטיקוס המקורי של מכבי תל אביב. וכולנו זוכרים איך זה נגמר שם.

לזכות הכוכבים שאסף סטאלון יאמר שגם הם – כמו ג'ובאני רוסו ואייל ברקוביץ' – לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. שוורצנגר זוכה להקנטות כראוי לגיבור אקשן שעבר לעבודה משרדית, ג'ט לי סופג בדיחות מז'אנר הגמדים, וסטאלון חוטף נוק אאוט מסטיב אוסטין (המתאבק, לא האיש השווה מיליונים). אבל מכמה דאחקות על חשבון גיבורים מזדקנים לא עושים סרט. מקסימום חונכים סניף חדש של פלאנט הוליווד.

אני הולך לגמור על קליפורניה, תקראו לי לסיקוול

הרעיון של סטאלון, צריך להודות, מבריק בפשטותו: לאסוף את כוכבי האקשן הגדולים של שנות השמונים והתשעים, וליצור ביחד סרט עתיר פיצוצים שגם יצדיע לשנים הגדולות של האקשן ההוליוודי, וגם יקרוץ לקהל הצעיר, לדור שלא ידע את רמבו, ג'ון מקליין והמחסל. לפחות לא בגרסאותיהם המקוריות.

הביצוע כבר היה מבריק פחות, עוד משלבי טרום ההפקה. אם כבר סרט שכולו מחווה לגיבורי האקשן של האייטיז, אז איפה ואן דאם? סטיבן סיגל? קורט ראסל? ווסלי סנייפס? עם כל הכבוד לאנסמבל שאסף סטאלון – ובאמת שיש הרבה כבוד, מדובר בגיבורי ילדות – דולף לונדגרן הגרוגי, מיקי רורק מינוס סצנות אקשן ושתי דקות של ויליס ושוורצנגר זה לא לגמרי זה. יש לי הרגשה שלא כך דמיין סטאלון את פרויקט הגלקטיקוס שלו.

כשמתפזר העשן מעל השמות המפוצצים, מתגלה סרט אקשן בינוני, שבוודאי לא ממצה את הפוטנציאל הגלום בקאסט. הסיפור הוא בוודאי לא מקור גאוותו של סטאלון: חבורת שכירי חרב בראשותו – המונה גם את ג'ייסון סטאטהאם (תשובת שנות האלפיים לברוס ויליס – גיבור אקשן שמסוגל להקריח ולהישאר סקסי), ג'ט לי, לונדגרן, שחקן הפוטבול טרי קרוס ומתאבק ה-UFC רנדי קוטור – יוצאת למשימה באי בדרום אמריקה הנשלט בידי גנרל עריץ ושותפו האמריקאי המרושע (אריק רוברטס). כמובן שהמשימה מסתבכת, כמובן שיש אישה יפה בעסק, כמובן שהרגשות מתערבים בעסקים, וכמובן שהטובים מנצחים בסוף. יש דברים שלא השתנו מאז שנות השמונים.

שור, שור! אתה לא רואה שאני עושה צללית של שור?

מצד אחד, מאכזב לראות סרט בעל פוטנציאל קאלטי על הנייר מבזבז תחמושת משובחת על עלילה טריוויאלית ואקשן סביר. מצד שני, מה כבר אפשר לצפות מסרט שהתאים עצמו לכוכביו במקום להיפך?

מצד שלישי, כאן היה אמור להיות כוחו של "הבלתי נשכחים". מה שהיה יכול להציל את הסרט – מלבד, כמובן, עלילה מעניינת, דמויות בעלות עומק ושאר מרכיבים שוליים – הם קצת יותר הומור ומודעות עצמית. "אחרון גיבורי הפעולה" השוורצנגרי ידע לעשות זאת. גם ויליס ב"מת לחיות 4.0" ידע לעשות זאת. סטאלון הוכיח כבר ב"ג'ון רמבו" שלגיבורי האקשן שלו אין שום סנטימנטים לעבר, לא כל שכן יכולת לקריצות נוסטלגיות. מפגש הפסגה של פלאנט הוליווד בכנסייה מצליח להיות רבע מרגש, שליש משעשע, ולגמרי מסורבל.

אלמלא שלל השמות שמעטרים את הסרט, ספק אם "הבלתי נשכחים" היה זוכה לתשומת לב רבה. הוא בוודאי נחות מ"צוות לעניין" היוצא כמעט במקביל אליו, ומציג צוות שהוא הרבה יותר – איך לומר? – לעניין.

קולות מן הארכיב: האביר האפל ונסיך הכאוס ("האביר האפל" – ביקורת)

פורסם במקור ב"פרומו" של "מעריב" ביולי 2008

כריסטופר נולאן ממשיך להוכיח ש"בלוקבאסטר" זו לא מילה גסה. ש"קיץ קולנועי" זה לא רק אפקטים דיגיטליים לאוורור המוח. שאדפטציות קולנועיות לקומיקס לא חייבות להיות רק דרך קלה לעשות קופות על חשבון מותג מוכח. וכשהבמאי טוב – מה טוב? גאון – סרט המשך לא חייב להיות יצירה ממוסחרת וריקנית שנולדה מכורח חוזים. "האביר האפל" שלו – חלקה השני של הסאגה הקולנועית שברא נולאן מחדש עם "באטמן מתחיל" – הוא יצירה קולנועית מופלאה, שעושה עוד צעד מגטו סרטי הקומיקס אל הקנון הקולנועי. זו אופרת פשע מפוארת, כמו סרט של קופולה או דה פאלמה, רק שהגיבור לובש חליפה עם גלימה. אם סקורסזה היה מביים סרט קומיקס, זה היה מזכיר את "האביר האפל".

יותר מכל, טמונה גדולתו של נולאן בהיותו מאסטר של בניית סיפור קולנועי. זה ניכר לכל אורך דרכו הקולנועית המסחררת – המבנה ההולך לאחור של "ממנטו", התבנית המעגלית של "באטמן מתחיל", התסריט מאחז העיניים של "יוקרה". גם ב"האביר האפל" מציג נולאן (ביחד עם אחיו ג'ונתן) תסריט מופתי, שמוביל בכישרון שלוש דמויות מרתקות אל שיאו של הסרט.

אני רוצה שתגידי לי את האמת – איך אני נראה?

שותפו שווה הזכויות של באטמן בסרט החדש הוא הארווי דנט (ארון אקהרט), התובע המחוזי. אידיאליסט טהור וחסר מורא, מין אליוט נס של גותהאם סיטי, שמנקה את העיר בהתמדה מפושעיה. הוא "האביר הלבן של העיר", המתייצב מול האביר האפל. ביניהם עומדת לא רק אהדת הציבור, אלא גם אהבת הנערה – רייצ'ל דוז (מגי ג'ילנהול), אהובת העטלף, היא כעת אשת חיקו של דנט. הסרט נע על ציר העימות בין השניים – עימות שכורך בתוכו גם אהדה, הערכה והזדהות – כאשר נסיקתו של האחד מסמלת את צניחתו של האחר. עלילת "האביר האפל" מלווה דרך דנט את התמודדותו של ברוס וויין (כריסטיאן בייל) עם תפקיד הגיבור שהועיד לו הגורל, והמחיר האישי שהוא נדרש לשלם על כך.

לבאטמן אין זמן רב להתחבט. בזמן שדנט עסוק בלכידת ראשי המאפיה, באטמן זוכה להיכרות ראשונה עם גדול אויביו: הג'וקר (הית לדג'ר). יש פושע חדש בעיר, והוא כל כך מטורף שאי אפשר אפילו להתחיל ולהבין את מניעיו. לעומת הדחליל, למשל – יריבו הקודם של באטמן – לג'וקר אין מאחוריו יד מכוונת, אין מזימות מורכבות, אין אידיאולוגיה. "אני נראה לך כמו מישהו שיש לו תוכניות?", הוא צוחק. "אני סוכן של כאוס".

לצפייה בג'וקר החדש מתלווים בהכרח שני ספיחים: דמותו של הג'וקר בגילומו של ג'ק ניקולסון ב"באטמן" של טים ברטון מ-1989, והעובדה שלדג'ר איננו עוד בין החיים. ליהוקו של ניקולסון, שחקן שניצוץ הטירוף קבע לו משכן בעיניו, היה מושלם. אבל לדג'ר יוצר כאן ג'וקר אחר: פחות גרוטסקי ונכלולי, יותר אפל ומסתורי. בעוד שלג'וקר של ניקולסון היו שם (ג'ק נפייר), היסטוריה, ביוגרפיה, לג'וקר של לדג'ר אין את כל אלו. איש אינו יודע מנין בא, ובוודאי שלא לאן הוא הולך. הוא עצמו דואג לטפח את האניגמה סביב אישיותו, בפזרו מעשיות שונות על מקור הצלקות בזויות פיו שהותירו אותו עם חיוך נצחי. ואם לג'וקר הישן היתה אג'נדה קרימינלית מובהקת – שוד בנקים – לג'וקר החדש אין אג'נדה שכזו. אם הג'וקר הישן היה שודד מיליוני דולרים – הג'וקר החדש היה מעלה אותם באש, ואז, לנוכח פרצופו הנדהם של ניקולסון, היה מצחקק: "Why So Serious?".

לדג'ר מצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולברוא ג'וקר משלו, מנותק מזה של ניקולסון (אחד הנבלים הגדולים בתולדות הקולנוע, להזכירכם). ההבדל ביניהם הוא כמו ההבדל בין האיפור המסודר, המטופח, של הראשון, לזה המרוח, המרושל, של השני. הופעתו של לדג'ר מחשמלת, מבריקה. זהו ללא ספק "תפקיד חייו". כשלצירוף הזה מצטרפת העובדה שזהו גם התפקיד האחרון בחייו, הופכת הצפייה בלדג'ר לחוויה מצמררת בפני עצמה, שהופכת את "האביר האפל" – כאילו לא היה אפל דיו – ליצירה קודרת ומורבידית עוד יותר.

תן לי לנחש… אתה השוטר הרע?

קולות מן הארכיב: הפניה הלא נכונה באלבקרקי ("שובר שורות", לקראת עונה רביעית)

לרגל העונה החמישית של "שובר שורות" – טקסט שפורסם לקראת העונה הרביעית של "שובר שורות" (בגיליון יולי של "בלייזר")

אמא טבע היא מדען מטורף!

(קוזמו קריימר)

וולטר ווייט הוא מורה לכימיה. כשתסריטאי מתייג את גיבורו כמורה לכימיה, הוא מבקש לומר עליו שמדובר באדם נורמטיבי (הוא הרי מורה) שמאמין שהחיים הם מה שאתה עושה מהם (הוא הרי כימאי), בדיוק כפי שתוצר כימי הוא תוצאה של חיבור יסודות. משרה קבועה + אישה יפה + בית עם בריכה = חיים טובים.

אלא שהחיים הם לא משוואה כימית. הם יותר מעבדת ניסויים. וכשוינס גיליגאן, יוצר "שובר שורות", ברא את וולטר ווייט כמורה לכימיה, הוא לא ברא אותו ככזה כדי שידע לפתור את כל מצוקותיו בזכות ההיגיון והכישורים הלוגיים של הכימיה. הוא ברא אותו ככזה כדי לפוצץ לו את המבחנות בפרצוף.

והמבחנות אכן מתפוצצות לווייט בפרצוף כמו מכשולים ב"אנגרי בירדס": ילד עם שיתוק מוחין, הריון לא מתוכנן, קשיים כלכליים, השלמת הכנסה בשטיפת מכוניות. אבל דבר מאלה לא מכין אותו לפיצוץ הגדול שהתבשל בריאותיו: סרטן. סרטן קשה, כנראה סופני, שנופל כרעם ביום בהיר על אדם בריא שלא עישן מימיו.

וולט הוא לא הראשון ולא האחרון ששומע יום אחד מהרופא שיש לו סרטן, אבל ספק אם יש מי שמגיב לכך כמותו. יש מי שבוחר להילחם, לעבור הקרנות מערביות ודיקורים מזרחיים ולא לוותר; יש מי שבוחר לגווע לאט, מיודד ומפויס עם החיים; יש מי שבוחר לטרוף אותם, לרוקן את דלי המשאלות שלו לפני שיאזל החול בשעון, מגלה למה התכוונה ג'ניס ג'ופלין כשאמרה שחופש הוא רק מילה אחרת לאין מה להפסיד. ויש מי שבוחר להשתולל. וכזה הוא, למרבה ההפתעה, המורה לכימיה, איש המשפחה למופת, הגבר המשופם בגיל העמידה, המשוואה הריבועית המהלכת שהיא וולטר ווייט.

למי קראת משוואה ריבועית?

כימיה היא… טוב, מבחינה טכנית היא חקר החומר, אבל אני מעדיף לראות אותה כחקר השינוי

(וולטר ווייט)

אין גיבורים טלוויזיוניים כוולטר ווייט. כשבראיין קרנסטון זוכה במשך שלוש שנים ברציפות בפרס האמי לשחקן הטוב ביותר (בספטמבר הקרוב הוא לא יהיה מועמד מכיוון שהסדרה חזרה לעונה רביעית רק בחודש שעבר), זו לא רק עבודת המשחק המשובחת שלו שזוכה להכרה; זו הדמות המדהימה, שזוכה בפרס על היותה הגיבור הכי מרתק בטלוויזיה. וכן, זה כולל את ד"ר גרגורי האוס.

וולט הוא גיבור שמהסוג שהצופה אמור לרחם עליו, כפי שהיה מרחם על כל אדם שימיו על פני האדמה ספורים. אבל הוא לא מעורר רחמים, ולא מבקש רחמים. הוא גם לא מחפש להיות קול (למרות שאדם מבוגר שמתעסק בסמים ושמחליט לשבור את הידיים של כל מיני טיפוסים נאלחים שמעצבנים אותו הוא קול בהגדרה). הוא גיבור מרתק מכיוון שהוא מורכב כמו תרכובת כימית מסובכת ונפיצה.

איך אוכלים את וולטר ווייט – איש מהוגן, שהסרטן נוגס בגופו, והוא מחליט בתגובה לשבור את הכלים ולפוצץ את המבחנות? הוא אדם טוב לב, מורה ומחנך באלבקרקי, בעל נאמן לאשתו ואב מסור לבנו; אבל גם שמוק לא קטן שמקריב אוכלוסיה הולכת וגדלה של נרקומנים על מזבח טובת משפחתו ומרעיל את הריו גרנדה במתאמפטמין קריסטלי. אדם שגונב ציוד מעבדה ונותן לאיש התחזוקה האינדיאני לחטוף את האש. אדם שהורג, שמבשל סמים ושעושה עסקים עם גנגסטרים. וזה רק בעונה הראשונה, לפני שהוא באמת מתחיל להשתולל.

הטלוויזיה לא אוהבת לראות את הגיבורים שלה משתנים. אורך החיים של הסדרה הטלוויזיונית, שבניגוד לסרט הקולנוע לעולם אינו סופי ותמיד יש פוטנציאל לעונה נוספת באופק, לא מאפשר ליוצר מנעד רחב שעליו הוא יכול להניע את גיבורו. אפילו טוני סופרנו הגדול ישאר, פחות או יותר, טוני סופרנו גם אחרי סשנים רבים אצל ד"ר מלפי.

לא וולטר ווייט. היוצר וינס גיליגאן משלח את גיבורו למסע מוסרי מחוף לחוף. הוא לוקח אדם נורמטיבי, הופך אותו לעבריין מהוסס, ולבסוף לגנגסטר אנוכי. האדם החלש והנבוך, שמעולם לא שלט בחייו ומעולם לא עמד על שלו, הופך לגבר כוחני ומנוול. הבחירה בגבר מת מהלך אפשרה לגיליגאן להוציא את גיבורו למסע החלפת האישיות הזה, במקביל למסע האולטימטיבי שהוא עובר – מן החיים אל המוות.

וולטר ווייט הוא איש טוב שהסרטן מתפשט בגופו ומרעיל את חלקותיו הטובות, המוסריות, הנורמטיביות. הצופה, שהחזיק את ידו למן הרגע שבו התבשר על מותו הקרב, מתקשה לנטוש אותו גם כשהוא הולך ומדרדר אל תהומות מוסריים, ומוצא עצמו מרותק אל האיש הטוב שהפך רע. הוא מסוגל לזהות את הווייט שבאייזנברג. הוא יודע להתמודד עם טיפוס מורכב שאי אפשר להזדהות איתו, אי אפשר לכעוס עליו, אי אפשר לרחם עליו. אפשר רק להתבונן בו בהשתאות שעה שהוא מפרק את כל מה שידענו על גיבורים ומבשל מזה קריסטל מת' טלוויזיוני משובח.

מאסטר שף

זה מצחיק, לא? איך אנחנו מותחים את הקו הזה. מה חוקי, מה לא חוקי. סיגרים קובנים, אלכוהול. אתה יודע, אם היינו שותים את זה ב-1930, היינו עוברים על החוק. שנה לאחר מכן – היינו בסדר. מי יודע מה יהיה חוקי בשנה הבאה

(וולטר ווייט)

וכמו וולט, "שובר שורות" כולה היא קריאת תגר מתמשכת על התפיסות המקובלות של טוב ורע. אלא שבניגוד לוולט, "שובר שורות" אינה מתחבטת בניסיון למצוא את התשובה הנכונה ונעה כילדון מבולבל בין הקטבים. היא לא מציעה מסרים פוסט מודרניים עמומים ומטשטשי גבולות. היא מעלה שורה ארוכה של שאלות מורכבות, אבל חותרת בדרכה החכמה והלא פשטנית אל התשובה הנכונה. והתשובה הנכונה פשוטה כמו המבנה הבסיסי של משוואה כימית: למעשים יש תוצאות. "כשוולט רוצח מישהו", מסביר גיליגאן, "זה נדבק אליו. וכשהוא משקר למישהו, השקר ממשיך להתקיים והופך למעין מוקש קטן שיתפוצץ תחת רגליו אולי חמישה, שישה, שמונה, שנים עשר פרקים מאוחר יותר". גיליגאן מנצל את אורך הנשימה של הפורמט הטלוויזיוני כדי לפרוש את תורת השכר והעונש באופן כזה שהחוטא יכול לחשוב שיחמוק ממתן הדין על מעשיו, והצופה יופתע כמוהו ביום הפרעון.

על "שובר שורות" שורה רוחה הגדולה של הקארמה, מינוס קשקושי הניו אייג'. אף אחד לא נכנס למים המזוהמים ויוצא נקי. ודאי שלא וולט, שטעה לחשוב שאפשר להיכנס לשחק במגרש המשחקים של עבריינים אלימים ולצאת עם מזומנים בכיס ובלי חבלות בגוף ושריטות בנפש.

"שובר שורות" נולדה מתוך סיפור אמיתי על אדם שבישל קריסטל מת' בדירתו וגרם למספר ילדים בבניין לחלות. משם צמח, כבדיחה, הרעיון של גיליגאן לנסוע במעבדה ניידת ולמכור מת'. אבל שורשיה, כאמור, באנקדוטה חדשותית קטנה עם קווים ברורים של טוב ורע. גיליגאן – נער-שרת בכנסייה הקתולית, שהיום לפי דבריו מחפש באתאיזם את הצדק הקוסמי  – אינו חולק את העמימות המוסרית עם גיבורו. בעולם של "שובר שורות" הוא מציע את המשוואה המוסרית התנ"כית המתוקנת, שתרבות המערב הלכה ואיבדה גם בין כתלי הדת וגם מחוצה להם: צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. אבל "שובר שורות" אינה משל מוסרי פשטני ונוח לעיכול. כשהמשוואה הפשוטה נתקלת במרכיבים מורכבים ומשתנים, התוצאה היא סדרה ארוכה של ניסויים, פיצוצים ונפגעים עד לקבלת התוצאה הרצויה.

אב ובן עושים בונדינג בטבע

המוות אינו הסוף

(בוב דילן)

אני יכול להתחיל לספר לכם ש"שובר שורות" היא סדרה על החלום האמריקאי ושברו. שהיא חושפת את הסודות האפלים שמסתירים הפרברים מאחורי גדרות לבנים ורעפים אדומים. שהיא מלמדת כיצד אנשים טובים נדחפים למעשים רעים כשהאשליות מתנפצות. שהיא מספרת על טביעתו של התא המשפחתי בבריכה הקפיטליסטית שבנתה לו החברה האמריקאית בחצר. שהיא כתב אישום סמי-סאטירי על מערכת החינוך האמריקאית, מערכת הבריאות האמריקאית, מערכת הצדק האמריקאית וכן הלאה. וזה יהיה נכון. אבל כבר שמעתם את זה על אלף סדרות בטווח שבין "הסופרנוס" ל"העשב של השכן", ו"שובר שורות" לא עושה את זה טוב מהן.

אבל "שובר שורות" היא גם סדרה על החיים שאחרי המוות, ולא במובן העל-טבעי כמובן – היא עושה זאת עוד בטרם מתעורר המוות לחיים. משום שוולטר ווייט לא סתם "שובר שורות" (אמנם אין ביטוי כזה בעברית, אבל הכוונה למקבילה של Breaking Bad, ביטוי מן הדרום האמריקאי שמשמעותו דומה ל"פורק כל עול"). הוא אינו שובר שורות כיוון שהוא מסרב לקבל את הסוף המתקרב, לא זועם אלי מוות כמו שהציע דילן תומאס. להיפך – הוא מקבל את המוות במראית עין אדישה שמחרידה את אשתו ואת בנו. שבירת השורות של וולטר אינה אקט מרדני ומשוחרר של מי שחייו עומדים להסתיים. הוא אינו קאת'י ג'יימיסון, המורה מ"מזל סרטן" שמלנומה סופנית משחררת אותה מעקרות הבית הפרברית שלה. וולטר ווייט, בחייו ובשארית חייו, הוא אדם רציני שמתנהל בדרכים מושכלות. אם הוא שובר את הכלים, זה לא משום שהכלים אינם מוצאים חן בעיניו; זה משום שאין אלה הכלים המתאימים לתוכניותיו. או לבישול קריסטל מת'.

וכך הופכת "שובר שורות", במסורת "עמוק באדמה", לסדרה מרתקת עם זווית ראייה ייחודית על המוות ועל החיים בצלו. המוות הוא לא רק הגורם המניע את התהליך של וולט; הוא לא רק הקטליזאטור שנוסך שמן בעצמותיו ונוזלים בבקבוקיו; הוא לא רק הקוטב המגנטי שאליו נמשכת ספינתו בעל כורחה – הוא הכוח העליון שלאורו מתנהלת הסדרה כולה: החיים לאור המוות. החיים מוצגים כבחירה מתמדת בין אפשרויות גרועות, ובגרסה ההארד-קורית של "שובר שורות", אין מדובר בהכרעה בין שני סוגי קורנפלקס בסופר. מדובר בשאלות חוזרות של חיים ומוות. "שובר שורות" מציגה את החיים כשרשרת מזון קניבליסטית, שבה הקרבתו של אחד היא גאולתו של אחר, ו-וולטר ווייט משמש בה ככהן הדמים. מותה של חברתו של ג'סי היא הדרך לגמילתו מן הסם; סילוקו של העוזר גייל הוא הדרך להמשכיות העסק; הפצת סמים בכמויות מסחריות היא הדרך להבטיח את בטחונה של משפחת ווייט לאחר לכתו של וולט.

כך, גם לאחר הוצאת הסרטן מהמשוואה, ממשיך המוות לרחף כצל מאיים על גיבורי "שובר שורות". המוות, שכמעט איבד את כוחו המצמית דווקא כשהתייצב מול וולט, זוכה שוב בחוסנו, שתקף רק על מי שיש לו מה להפסיד – להפסיד הרבה כסף, למשל. ומי שחי בצלה של סכנת המוות, הופך בעצמו לסכנת המוות.

מישהו יודע איך שוטפים את הנשמה?

ידעתי שהייתי צריך לקחת את הפניה שמאלה באלבקרקי

(באגס באני)

בסרטוני הלוני טונס מגיח מדי פעם באגס באני מתוך האדמה, מפה בידו, והוא מגרד במצחו, מנסה לזהות את מיקומו ומטיל את האשם על צומת המחילות באלבקרקי. אלבקרקי, העיר הגדולה בניו מקסיקו, היא המקום שבו אתה לוקח פניה לא נכונה ומוצא את עצמך עם רובה הציד של אלמר פאד בפרצוף.

כמו המערבונים הקלאסיים והמערבונים המודרניים, שגיליגאן הוא חסידם, גם "שובר שורות" גוררת את גיבוריה לשממה כדי לירות להם בראש ולהשאיר אותם מדממים בספר המוסרי. אזורי הספר הצחיחים, שבהם הציוויליזציה מתחפרת בתוך עצמה מפני המדבר הגדול, הסדר האמריקאי נושק לבלגן המקסיקני והטבע מאיים לאכול את האדם, הם המקומות אליהם מושלכים גיבורים כדי לבחון מחדש את סולם הערכים שלהם בסיטואציות הקיצוניות ביותר: האם תהרוג את מי שהיה הורג אותך? האם תקריב את חייהם של אחרים כדי להבטיח את אלה של יקיריך?

בני האדם הלכו לכבוש את השממה, ולא חשבו על האפשרות שהשממה תכבוש אותם. הרחק מהחברה האנושית, שממסגרת וממשטרת את התנהגותם בשורה של נורמות ותקנות, בני האדם מוצאים את עצמם במאבקים עם היצרים שלהם, בניסיון לסלול לעצמם את הדרך, לבנות לעצמם את ביתם, להגדיר נכון ולא נכון, טוב ורע. מעוז הציביליזציה בשממה הוא הליכה מתמדת על גבולות של אתיקה ומוסר. וולטר ווייט נע על קו התפר הזה שבין אלבקרקי למדבר, כפי שהוא נע על קו התפר שבין חוק לפריעתו, בין צדק לסדר, בין פרט לחברה, בין ניהול חיי משפחה מסודרים לניהול עסק פלילי. וככל שחולף הזמן, כך הוא מאבד את הסביבה המתוקנת של הציביליזציה ונבלע בחוקיה האכזריים של השממה.

בביתו במדבר

להתייצב מול המוות – זה משנה את האדם. זה חייב לשנות, את לא חושבת?

(מארי שריידר, גיסתו של וולטר)

עזבו אתכם ממשחקי מילים שחוקים של טלוויזיה וסמים. "שובר שורות" היא לא סדרה ממכרת. לא רק שהיא חסרה את המרכיבים המענגים שמובילים להתמכרות – היא אפלה, מרירה וחונקת; אין בה גם את היציבות המתחייבת בחומרים ממכרים. מפני שהדבר הראשון ש"שובר שורות" שוברת, לפני הכל, זה את עצמה. פרק הפיילוט הפנטסטי – יצירת מופת קטנה שעומדת בפני עצמה וכמו נשלפה מהמגירות של האחים כהן, שרוחם שורה על הסדרה כולה – לא מלמד בהכרח על סופת החול הדרומית שתבוא בעקבותיו.

התמכרות היא הרי הרגל, ו"שובר שורות" היא סדרה ששוברת הרגלים. היא מחליפה מצבי רוח כמו חולה מאני-דפרסיבי. היא מתעללת בגיבוריה, והם מתעללים בצופיהם ומקשים עליהם להיקשר. זו סדרה על גיבור שמשתנה באופן קיצוני, והיא משתנה כמותו. כל כניסה לפרק היא כמו כניסה לשטח אש. היא לעולם לא לוקחת את הפניה שמאלה באלבקרקי.

למשל: גם אם ידעתם שלפרק קוראים "Face Off", אני די בטוח שלא ציפיתם לזה

זה כל מה שאני מנסה לומר

ואגב, אם יום אחד תתעורר במקרה

ותמצא את עצמך בדילמה אקזיסטנציאליסטית

מלא בתיעוב ופקפוק בעצמך

והרוס מכאב הבידוד והקיום העלוב

וחסר המשמעות שלך

לפחות תוכל למצוא פיסה קטנה של נחמה בידיעה

שאי שם ביקום המשוגע והמבולבל הזה שלנו

יש עדיין מקום קטן שנקרא

אלבקרקי

("אלבקרקי", מאת ווירד אל ינקוביץ')

ובעודה נכנסת לעונתה הרביעית, הצופים יכולים להתחיל ולראות את מה שגם וולטר ראה פעם: את הסוף. גיליגאן טוען שהסדרה תסתיים לאחר חמש עונות. הדרך כבר הפתיעה את גיליגאן בעבר בפיתולים לא צפויים – דמותו של ג'סי, למשל, היתה מתוכננת למות בסיום העונה הראשונה – אבל נדמה שבשלב זה, בטוח בעצמו ועטור תהילה ביקורתית, גיליגאן יודע היטב לאן הוא מנווט את הסדרה. כשוולטר ווייט ראה את הסוף, חייו השתנו לבלי הכר. כש"שובר שורות" רואה את הסוף, היא רק לוחצת חזק יותר על הדוושה, מטלטלת את גיבוריה בדרך לקפיצה מן הצוק, שואבת אותם עמוק יותר אל לב המאפליה. כשאנחנו רואים את הסוף, אנחנו רק מתפללים שלא נגיע אליו מהר מדי. לא לפני שוולטר ווייט יסיים להשתולל, לשבור שורות ולפוצץ את העסק כמו המדען המטורף שהוא גדל להיות.

קולות מן הארכיב: חדל קשקשת ברשת ("ספיידרמן 3" – ביקורת)

פורסם במקור ב"NRG מעריב" (מאי 2007)

כבר הצהרתי כאן לפני כמעט שנה, במסגרת ביקורת על "סופרמן מתחיל", על אמוני שאינו תלוי בדבר, לבאטמן. זה נאמר בעיקר כהתייצבות בעמדה ברורה בדו-קרב מפצל חובבי הקומיקס בין שני גיבורי "די-סי קומיקס". אבל את חברם לטריו הבכיר של עולם הקומיקס, ספיידרמן (של "מארוול קומיקס"), אני דווקא מחבב. בניגוד לסופרמן האולטרא-מלוקק ולבאטמן המגה-מיוסר, ספיידרמן היה תמיד נער שובב וחינני שהחליפה האדומה רק נותנת לו צידוק להפוך את ניו-יורק למגרש המשחקים שלו. לעומת קלארק קנט החייזרי וברוס וויין הטראומטי, פיטר פארקר היה בחור רגיל – בעצם, פחות מרגיל, ממש חנון לוזר מהסרטים – שעקיצת עכביש רדיואקטיבי הפכה אותו לשריף אורבני עם כוחות על, אבל בפנוכו הוא נשאר אותו בחור פשוט וצנוע, שרק הבין ש"עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה" (הדוד בן, בשם אומרו). זה מה שהפך אותו למושא הזדהות כה פופולרי בקרב נערים מתבגרים. זה, והקורים המגניבים האלה שהוא מעיף מכף היד.

סדרת ספיידרמן הקולנועית אחראית במידה רבה על כך שספיידרמן נשאר גיבור העל האנושי והנגיש מכולם. לעומת האווירה המיתולוגית שמרחפת על "סופרמן חוזר" והטון האפל ששורה על "באטמן מתחיל", "ספיידרמן" שומר על הטון הקליל והמהנה, כיאה לדמות הקלילה והמהנה מבין השלושה. סם ריימי ממשיך לתבל את הסרטים במנות לא שגרתיות של הומור ומודעות עצמית, ומקפיד שלא לקחת את עצמו ואת גיבור העל שלו יותר מדי ברצינות. "ספיידרמן 3" כולל מספר סצנות שהן לא בעלות טון קומי אלא פשוט סצנות קומיות מובהקות. כזו, למשל, הסצנה בו מטלטלים צפצופי המזכירה את שולחנו של עורך ה"דיילי ביוגל" ג'ונה ג'יימסון (סלפסטיק צפוי ומצוין בניצוחו של ג'. ק. סימונס), או ברוס קמפבל כמארח במסעדה הצרפתית. הסיקוונס בו מהלך פיטר פארקר, בפאזה האקסטרווגנטית שלו, ברחובות מנהטן משל היה ג'ון טראבולטה בדרך למועדון הריקודים הוא פרודיה מגוחכת ומשעשעת. ואיך שטובי מגווייר לא יכול להיראות "רע" גם כשהוא ממש מנסה? זו הבדיחה הכי טובה בסרט.

למי שתהה איך פיטר פארקר פסח לחלוטין במסע ההתבגרות שלו על שלב ההנאה ושכרון הכוח, וקפץ ישר מההתבגרות המואצת (קבלת כוחות העל ב"ספיידרמן") לדיכאון תהומי (ויתור על הכוחות ב"ספיידרמן 2"), מגיע "ספיידרמן 3" ומספק את החלק החסר. הסרט מוצא את ספיידרמן על גג העולם: ניו-יורק מאוהבת בו, מארי ג'יין גם, ועושה רושם שהכל הולך לעכביש האנושי, שלא נותר לו אלא למלמל בסיפוק "הם אוהבים אותי". אבל מאורעות הימים הקרובים עתידים להזכיר לפיטר למה התכוון הדוד בן באותו יום בו החזיר מנה אחת אפיים לפלאש תומפסון. אחריות היה מרחיב הדוד לו ניתנה לו ההזדמנות כעת, היא לא רק להשתמש בכוחותיך (ראה "ספיידרמן 2"), אלא גם לעשות בהם שימוש מושכל ולא לנצל אותם לרעה.

עם כוחות כה גדולים, השטן אורב לפתח, והפעם השטן מתגלה בדמות חומר עכבישי-חייזרי שנצמד לפארקר כטפיל והופך אותו לספיידרמן השחור: אפל, עוצמתי ויהיר מאי פעם. אם ב"ספיידרמן" פארקר קיבל את הכוחות ולמד לשלוט בהם, וב"ספיידרמן 2" הוא נבהל מהם וביקש לברוח מן האחריות הכרוכה בהם, הרי שב"ספיידרמן 3" הוא סוף סוף מתחיל ליהנות מהם.

כמו בקודמיו גם ב"ספיידרמן 3" מגלם המאבק בין הגיבור לנבל את התמה המרכזית של הסרט. השאלה בדבר האחריות שבכוחות-על עמדה בבסיס המאבק בין ספיידרמן לגובלין; מרחביה של האחריות הזו, גבולותיה והסכנות הטמונות בה עלו בעימות בין ספיידרמן לד"ר אוקטופוס. הסרט השלישי ממשיך להרחיב את סוגיית האחריות, במאבק הפנימי בין פיטר פארקר לבין עצמו. כפי שטוען באוזניו סאנדמן (איש החול), כל אדם הוא טוב ביסודו, אך יצר הרע רוחש בו ומאיים להתפרץ. הטפיל הרעבתני שמשתלט על נשמתו של פארקר משחרר את היצר הזה מרסנו, לפחות עד לרגע בו יקח ספיידרמן את גורלו בידיו ויכיר בדבריו של יוצרו, סטן לי (אורח קבוע בסרטים המבוססים על יצירותיו) – "אני מניח שאדם אחד יכול לגרום לשינוי". ולא יסף.

אין, אני כזה באטמן…

עם שטן פנימי כה עוצמתי והרסני קשה להבין מדוע התעקשו יוצרי הסרט להכביד על ספיידרמן בנבלים נוספים (לא פחות משלושה!): סאנדמן, פלינט מרקו, אסיר נמלט שנקלע לניסוי הלא נכון וכעת הוא מסוגל להפוך ברצותו למפלצת חול אימתנית; ונום, הדוגמה המפלצתית למה קורה כשישות חוצנית שמתעבת את פיטר פארקר פוגש ישות אנושית שמתעבת את פיטר פארקר; ולסיום, הגרין גובלין (ג'וניור), למקרה שהתגעגעתם. וכנהוג אצל ספיידרמן, הכל אישי: פלינט מרקו (תומאס היידן צ'רץ', ללא צל של חיוך על פניו) מתגלה כאיש שבאמת רצח את הדוד בן; ונום – אדי ברוק (טופר גרייס) – הוא צלם פרילאנס נכלולי וחסר מעצורים שמבקש לתפוס את מקומו של פארקר בעיתון; ועל האישיוז שעומדים בין פארקר להארי אוסבורן (ג'יימס פרנקו) אני לא צריך לספר לכם.

כל אחד מהנבלים הללו יכול לספק חומר לסרט ספיידרמן בפני עצמו, אבל ה"תפסת מרובה" של ריימי יוצא הפעם בבחינת "לא תפסת". סאנדמן הוא דמות מורכבת שסיפורה מוצג בפשטנות ובמהירות ולכן לא מספיק לעורר אהדה (מה שמקשה על קבלת תגובתו הסופית של פארקר). סיפור עלייתו ונפילתו של ונום כל כך קצר עד שהוא אפילו לא מוזכר בשמו, ודאי שלא מספיק לתעל את מלוא שטמתו לקרב עכבישים מדמם. הגרין גובלין ניצל איכשהו בזכות הפסיכולוגיה שכבר נבנתה לו בסרטים הקודמים, אבל קו העלילה המעניין והמשמעותי ביותר של הסרט – ספיידרמן האפל – נכנס לפעולה רק בחצי השני של הסרט, מה שמבטיח שגזר דינו יהיה מהיר וחד.

ההחלטה לתת הפעם גם את המושכות התסריטאיות בידיו של ריימי (כשלצדו אחיו איוון ואלווין סרג'נט הוותיק, שעבד גם על "ספיידרמן 2") היא נועזת, והחירות היצירתית שניתנה לו היא שהופכת את "ספיידרמן 3" למוצר קליל ומשעשע אף יותר מקודמיו. אבל היא גם עומדת בעוכרי התסריט הקורס מעומס הדמויות והתהפוכות. לשלושת הנבלים ולאויב שבפנים תוסיפו שתי נערות – מרי ג'יין (קירסטן דאנסט), אשת העכביש, וגוון (ברייס דאלאס הווארד), בתו הדוגמנית של מפקד המשטרה – שמרכיבות שני משולשים רומנטיים (אחת עם הארי, האחרת עם אדי); עורך עיתון עצבני שרוצה לחשוף את פרצופו האמיתי של ספיידרמן בכל מחיר; דודה אלמנה שמנסה לשמור על איזון (רוזמרי האריס); ושורה של דמויות משנה עם גיחות קטנטנות שטומנות פוטנציאל גדול (כמו נורמן אוסבורן האב ושכנתו הרוסייה האנורקטית של פיטר). עם כל כך הרבה מורכבויות, פיתולים ומערכות יחסים, קשה לנסח אמירות פשוטות ואפקטיביות. ובהתאם לכך "ספיידרמן 3" שופע ברגעים תסריטאיים שבנייתם החפוזה גוררת הרמת גבה: מה עבר לפיטר בראש כשנישק את גוון? למה מניחים לאחד הקורבנות לגסוס בניחותה במקום להקפיץ אותו על גבי הקורים לבית החולים הקרוב? ואיך בדיוק הורגים בנאדם "בטעות"? לכל השאלות הללו יש תשובות, אבל לריימי אין זמן לספק לכם אותן.

לחובתו של סרג'נט, אני מניח, נזקף עודף הרגשנות ש"ספיידרמן 3" לוקה בו. אני מניח שבחינת מבנה התסריט של הסרט יוכיח שהוא נבנה כמשחק שחמט בין ריימי הקליל לסרג'נט כבד הראש. על כל סצנה קומית של ריימי, מגיב סרג'נט בסצנה דרמטית רגשנית. השליטה של ריימי במקצב ובמעבר בין הטונים עובדת במרבית הסרט, אך מתפספסת ברגעים אחרים, שהופכים סצנות מסוימות לפיהוקון דביק ומתמשך. והכי גרוע – בין שני הטונים הללו, שכח ריימי לגמרי מה אנחנו עושים כאן מלכתחילה: מחפשים סרט אקשן מגניב להתחיל איתו את הקיץ. סצנות האקשן של "ספיידרמן 3" נהדרות, אך מוגשות בכזו קמצנות שהן רק משאירות טעם לעוד.

עודף מעשרים מילה: ריימי טווה הפעם קורים ארוכים מדי, דביקים מדי ומסורבלים מדי – אבל עדיין תענוג להילכד ברשת הזו.