קטגוריה: קולנוע

לבי היום ריק (אריק איינשטיין, 1939-2013)

צילום: ויקישיתוף

צילום: ויקישיתוף

אריק איינשטיין הוא פסקול חיי. אני יודע, אין יותר בנאלי מזה. אבל כשאני פורט את זה לרצועות שמע, אני מגלה שאריק איינשטיין הוא באמת פסקול חיי.

רואה "מציצים" עם האחים שלי ובני הדודים אחרי ליל הסדר. צופה ב"כמו גדולים" עם אחי הקטן, שר עם "הייתי פעם ילד". שומע בפעם הראשונה את חידון התנ"ך. משנן את "ואלה שמות". מדקלם את החיקוי של שימי ריגר ב"כבלים".

לומד לנגן עם "בית הערבה". מגלה את "שבלול בקופסא". נפעם מהסופרגרופ שנפגש על גשר הירקון. מתאהב בחלונות הגבוהים. רואה אותה בדרך לגימנסיה, חולם לראות את ד"ר ג'יי ועבדול ג'באר בסן פרנסיסקו על המים, אוהב להיות בבית, אבל לא יושב על הגדר, לא נוסע לאט. לא יוצא מזה. מה איתי, מה איתי, מה איתי.

צולל עם הולדת האינטרנט לתוך החומרים הישנים, ל"כהה כהה" ו"רחוק רחוק מכאן" ו"לילה לילה". לא יודע מאיפה לאכול שירים הפכפכים כמו "אמא אדמה" ו"למה לי לקחת ללב?". שר את ההמנונים המודרניים של "אני ואתה נשנה את העולם" ו"כמה טוב שבאת הביתה" ו"עוף גוזל". שונא את הפועל, אוהב את "אמרו לו". מתאהב עם קארין אופיר וסשה דמידוב ב"רותי". נשבר עם "שביר". מאמין ש"היא תבוא" ו"עוד יהיה". וכמה שרציתי כלב. וכמה חם.

אוסף בשקדנות את כל סדרת "ארץ ישראל הישנה והטובה". אין יותר טוב מאריק ושלום, אין יותר טוב מאריק ושם טוב, אין יותר טוב מאריק ורוטבליט, אין יותר טוב מאריק וחלפי, אין יותר טוב מאריק ורכטר, אין יותר טוב מאריק וארגוב. ומיקיס גבריאליס, ויאסו יודה. מגלה מחדש עם להקת שבע עם "שיר מספר שמונה". מתאהב בדואטים, מ"לי ולך" עם גאולה נוני, דרך "איילת אהבים" עם יהודית רביץ, ועד "אל נא תאמר לי שלום" עם איילה אשרוב ו"פרידת מלח" עם רוני אלטר.

שומע, בטיול הראשון של הנוער העובד עם לינה בשטח, מישהו שר "יש לי אישה שאוהבת אותי", ומתאמץ לא לבכות. עושה לחניכה שלי פרודיה על שלושה חתולים. מקבל מיאיר קלינגר את הסולו ב"ערב מול גלעד". מקבל מעדי כהן הברון את הסולו ב"ילדים של החיים".
שר ביער בפולין את "דמעות של מלאכים", ורועד מקור, ואולי לא רק מקור. שר בטקס את "שיר על תוכי יוסי", ומישהי אומרת שעשיתי לה צמרמורת, ואני רק חושב על "העצבות כמו כוס היא ובה יין מר מענבי הנשמה" הזה, ושאף פעם לא נהניתי להגות כך מילים.

שר את "לבכות לך" בטקס רבין הראשון, ומישהי מתקשרת להגיד לאמא שלי שזה היה יותר יפה מאביב גפן (ואני אומר לה שזו לא מחמאה גדולה). שר את "שלום חבר" בטקס רבין האחרון (שלי), עם כל הרוטבליט-חנוך-איינשטיין על הגב, ושורד, למרות שמישהי אמרה לי לא לעשות את זה, זה אריק איינשטיין, אי אפשר לשכפל.

שר למישהי "זו אותה האהבה", והיא אומרת שזה על אהבה של זקנים, ואני חושב שמה זה חשוב, זה ה"אהבה בת עשרים" של אריק איינשטיין, ומה יותר מקסים מה"על הכל הייתי שוב חוזרת" הזה. רואה שמישהי כותבת "אז התחלתי ללכת, לא ידעתי בכלל לאן", ויודע שהיא חושבת עלי. עוד ניפגש. ויהיה לנו טוב. זה קרוב.

ונפעם, נפעם, נפעם מ"עטור מצחך" – השיר הכי מושלם שנכתב, הולחן, עובד ובוצע בעברית – בכל פעם מחדש.

*

יצא שלפחות בשני טקסים לזכר יצחק רבין שרתי אריק איינשטיין. יצא במקרה, אבל זה לא היה מקרי. כי הנה, 16 שנים אחרי הטקסים, אריק איינשטיין מת, ואנשים מדברים במונחים של רצח רבין. גבי ברבש מבשר בפתח בית החולים, זעקות שבר ברקע. נערות מדליקות נרות בכיכר. הארון יוצב שם מחר. שינויים בלוח המשדרים. יום אבל לאומי, בלי שאף אחד הכריז על אחד כזה. מישהו בוכה, אומר לי שהוא לא הרגיש ככה מאז שרבין מת.

זה לא דומה. זה בכלל לא דומה. זה אחר. זה לא רצח, וזה לא ראש ממשלה, וזה לא פוליטי, וזה לא סמלי, וזה לא מזעזע, וזה לא מכעיס, וזה לא. זה אחר.

אבל זה חזק כמעט באותה מידה. כי בניגוד לרבין, אריק איינשטיין זה הקונצנזוס. כל כך קונצנזוס, שהאדם המזוהה ביותר עם הפועל תל אביב – מחנה האוהדים הכי בדלני בארץ, אלה מ"מייצגים את הפועל ולא את ישראל" – הוא הדבר שמייצג את ישראל יותר מכל. או לפחות את מה שישראל רוצה היום לחשוב על עצמה ועל הזמרים הלאומיים שלה.

זה ארץ ישראל הישנה והטובה. זה הכי מלכותי והכי צנוע. זה כל הדרך מהבוהמה וחוף מציצים אל התה והלימון והספרים הישנים. זה תוצרת הארץ. זה מה ששלמה וישינסקי ניסה להגיד היום לכל עם ישראל: משתתף בצערכם.

*

אולי זה צער לך, אבל זה לא רק צער לי. זו גם החמצה. זו התחושה שפספסתי את ההזדמנות להכיר מקרוב אדם גדול באמת. כל כך גדול, שאני לא יודע לגמרי להסביר את גדולתו. מילים יודעות לעשות הכל, אבל אני לא בטוח שהן יודעות לתפוס את הנוכחות של אריק איינשטיין. נוכחות שיודעת להיות, בבת אחת, כל כך רחוקה ומורמת מעם, וכל כך קרובה ופועמת בקרבו.

קיוויתי לעבוד פעם עם אריק איינשטיין. רציתי לבוא אליו פעם ולהגיד לו "קח, כתבתי את זה בשבילך, כי אתה היחיד שיכול לשיר את זה". וזה כבר לא יקרה. הרגשתי ככה כשיורם קניוק נפטר, אבל לא באותה עוצמה. לא היתה לזה אותה התהודה מסביב. הפעם האחרונה שבאמת הרגשתי ככה היתה כשיוסי בנאי נפטר. השילוב הזה בין אבל לאומי לאבל פרטי, בין האבדה הענקית והמשותפת של כולם לאבדה הקטנה והאנוכית שלי. יוסי בנאי, אריק איינשטיין. זה הקליבר. ואין גדול ממנו.

*

שש בבוקר. לילה לא לילה.

*

נומי, דרך. בא הקץ.

נומה, מלך.

קלוני. אפילו מפרסומות הוא יוצא טוב

קלוניפורסם במקור ב"פנאי פלוס", אוגוסט 2013

אף אחד לא אוהב פרסומות. זה מס שפתיים שכולנו נושכים כדי לקבל את ליטרת התוכניות שלנו. בהתאם לכך, אף אחד לא אוהב כוכבים שמשתתפים בפרסומות. אנחנו אוהבים אותם כי הם מוכשרים, או מצחיקים, או פליטי ריאליטי. אבל אנחנו לא אוהבים אותם בזכות הפרסומות.

ואז מגיע ג'ורג' קלוני ומאתגר את כל מה שחשבתי על סלבריטאים בפרסומות. הוא נכנס לביצה הממוסחרת, שולה מתוכה את תיבת האוצר, ועוד זוכה לתשואות הקהל. למה? כי קלוני פורט חוזי פרסום למטבעות פוליטיים.

קלוני הוא הפנים היפות של "נספרסו". וכשאדם כמו קלוני הופך לפרזנטור, זה לא מגיע רק עם שארם הוליוודי וסעיף שכר אסטרונומי; זה מגיע גם עם אג'נדה. קלוני מסתובב עם משפחת מגדלי קפה בקוסטה ריקה, פועל למען הגדלת ייצוא הקפה מאפריקה, יושב במועצת הקיימות של נספרסו.

אבל זה עוד כלום. לאחרונה התברר מה קלוני קונה עם הכסף של נספרסו: לוויין ריגול. לא, זו לא גחמה מגלומנית של כוכב משועמם. הלוויין של קלוני עומד על הגבול בין דרום סודאן לסודאן וצופה בעומאר אל-באשיר, המכשפה הרעה מהצפון, מתעד את צבאו ומתריע על תנועותיו. או כפי שקלוני הסביר זאת בפשטות: "אני רוצה שפושע המלחמה הזה יזכה לאותה כמות תשומת לב שאני מקבל".

קלוני הוא מנהיג חברתי לא פחות מכפי שהוא כוכב הוליוודי. כשאסון טבע מכה בגלובוס, קלוני מתייצב. בטבח בדארפור הוא מטפל ישירות מול הנשיא אובמה, במה שנראה כמו פגישת פסגה טבעית של מנהיגי העולם החופשי. את הכסף שהוא מרוויח בכל מיני "אושנים" הוא משקיע בסרטים עם אג'נדה שקרובה לליבו. קמפיין נספרסו הוא יוצא דופן, אבל רק אם מתעלמים מהעובדה שבמרכזו ניצב הצליין הכסוף. אל תתפלאו כשתראו אותו יום אחד רץ לנשיאות. אם הפרזנטור של בנק הפועלים יכול להיות שר אוצר, אז הפרזנטור שלקח את נספרסו לסודאן יכול להיות נשיא ארה"ב.

לא עוד פרצוף יפה (במלאת שלושים למותו של ג'יימס גנדולפיני)

James Gandolfini

פורסם במקור בגיליון יולי של "בלייזר"

בראשית היה אנדי סיפוויץ. סיפוויץ היה בלש בגיל העמידה מהלואר איסט סייד של מנהטן עם קרחת שחוצה את הגולגולת, שפם טבול באלכוהול וכרס מלאה בתובנות גזעניות. דמות מרתקת וחריגה, אבל לא פורצת דרך. לא היו בטלוויזיה סיפוויצ'ים לפני ההוא שעשה דניס פרנץ, ולא היו הרבה אחריו. בקושי ג'ורג' קוסנטזה. וגם זה בסיטקום, וגם זה בתפקיד משנה.

ואז בא טוני סופרנו.

כבר שמעתם הכל על טוני סופרנו. ואת מה שלא שמעתם כשטוני חי, שמעתם בחודש שעבר כשגנדולפיני מת. בזמן שדייויד צ'ייס המציא מחדש את הטלוויזיה כז'אנר איכותי ומכובד וכמקבילה המודרנית של הספרות, גנדולפיני המציא מחדש את הגיבור הטלוויזיוני כגבר שלא יצא מהפקת אופנה של GQ.

גנדולפיני – פולי גולטיירי ייקום דמו – חייב הרבה לפרנץ, אבל טוני לקח את סיפוויץ' צעד קדימה. הטלוויזיה הפוסט-סופרנואית, בעיקר זאת של הכבלים האמריקאיים, היא טלוויזיה של גיבורים עם עמוד שדרה מוסרי של ראש עירייה ישראלית מסדר גודל בינוני. אבל הגיבורים הפוסט-סופרנואים הם לא רק אפלים יותר מקודמיהם; לא אחת הם גם מכוערים מהם. פרנץ לא רק הפך אלכוהוליסט גזען לגיבור אהוד של סדרת טלוויזיה. הוא הפך גם גבר כרסתן ומקריח לגיבור כזה.

אלא שלפרנץ הנפלא היה יתרון בסיסי על גנדולפיני: הוא גילם שוטר. אמנם מקלל, אמנם מרביץ, אבל אחד מהחבר'ה הטובים. וגנדולפיני – הוא היה "החבר'ה הטובים". אלו היו נתוני הפתיחה שלו: גבר שמן, קירח, עם סקס אפיל של דוב גריזלי בחלוק בית, שחונק אנשים למוות בזמן שהוא מחפש קולג' לילדה. ואיכשהו, הוא צלח אותם. לראיה, הפיד שלכם בפייסבוק ביום שהוא מת.

כן, טוני סופרנו סיבך את כולנו. לא רק שמצאנו את עצמנו מריעים לנבל; הוא אפילו לא היה סקסי. לנבלים מותר להיות לא אטרקטיביים – לפעמים אלה אפילו כישורים נדרשים – אבל כשהנבל הוא הגיבור שלך, ואתה מחפש ליצור הזדהות בינו לבין הצופה, מראה לא אטרקטיבי עשוי להיות מכשול מיותר. אלה אם כן קוראים לך דייויד צ'ייס ואתה מלמד את כולנו איך עושים טלוויזיה.

אחרי טוני סופרנו הגיעו עוד כמה חבר'ה ששילבו ידיים מלוכלכות עם פרצוף מטונף: ויק מאקי ("המגן") חלק עם טוני משקל עודף וקרחת, וולטר ווייט ("שובר שורות") הציג חזות ממושקפת ומשופמת עם כריזמה מתפרצת של מורה לכימיה. השיא הוא כנראה נאקי תומפסון מ"אימפריית הפשע", גיבור וארכי-נבל שמגולם על ידי אחד הפרצופים הפחות קלים לעיכול בהוליווד, סטיב בושמי, קומפלט עם קו השיער המובס והעיניים שמחזיקות מם אינטרנטי משלהן. ואני כבר לא מדבר על זה שהגיבור הכי בולט בטלוויזיה היום הוא גמד.

זה עוד אחד מהמקומות האלה בהם הטלוויזיה מראה לקולנוע בשנים האחרונות שאת כל מה שהוא יודע לעשות בגדול, היא יודעת לעשות בעמוק. הסחף המתמשך של כוכבים הוליוודיים לכיוון אולפני הטלוויזיה נובע מהאתגרים הבלתי רגילים שהאחרונה מציעה להם. הוליווד הבלוקבאסטרית היא טריטוריה נוצצת של פרצופים יפים שנשלטת על ידי אותם פרצופים: בראד פיט, ג'ורג' קלוני, טום קרוז, וויל סמית'. אפילו ברוס וויליס קשישא. לתעשייה הזאת יש מעט מאוד תפקידים רציניים ו/או מכניסים להציע למאותגרים גילית ורפרזנטטיבית. פיליפ סימור הופמן, אולי השחקן הגדול בדורו, בקושי מצליח לגרד תפקידים ראשיים בצנטרום של הוליווד. כך גם פול ג'יאמטי הנפלא. את תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בסבנטיז הם היו גומרים כאל-פאצ'ינואים ודסטין-הופמנים, הפרצופים הלא מלוקקים של אז. היום, איש לא מניח על כתפיהם את הסרטים הגדולים של התקופה. וזה לא רק ספקטקלים: בזוכי האוסקר האחרונים כיכבו בן אפלק, ז'אן דוז'ארדן, קולין פירת' וג'רמי רנר, קאדר פוטנציאלי לרשימת הגברים הסקסיים של פיפל מגזין. אם צריך גיבור יפה תואר כמו גטסבי, מלהקים את לאונרדו דיקפריו. אם צריך גיבור מזדקן ומכוער כמו ג'יי אדגר הובר, מלהקים את דיקפריו.  יש מעט מאוד שון-פנים בהוליווד.

הנה עוד משהו שהטלוויזיה חייבת לג'יימס גנדולפיני. בחייו ובמותו ציווה לנו את הגיבורים המכוערים.

קטנות מאי ("המתחזה", "בייטס מוטל", ספיישל מורגן ספרלוק)

המתחזה

פורסם במקור בגיליון מאי של "בלייזר"

נניח שיום אחד הילד שלכם היה נעלם. ונניח שאחרי שלוש שנים וחצי פתאום הייתם מקבלים טלפון מספרד: "הילד נמצא". רק שעכשיו הילד הזה, שהיה אמריקאי בן 13 עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, הפך לנער עם עיניים חומות. וחתימת זקן של בחור אחרי צבא. עם זיפים כהים. ומבטא צרפתי.

אני מניח שלו הייתי נתקל בנער הזה, כשכולי נרגש ונסער וגם מפורק מטיסה טרנס-אטלנטית, הייתי מוריד לו סטירה שהייתה מעיפה אותו בחזרה למיטה שלו בבית היתומים. אבל אני לא משפחת דולורהייד מסן אנטוניו, שבנה ניקולס בארקלי נעדר. משפחת דולורהייד בחרה לאמץ את הנער הזה אל ליבה ולקרוא לו בנה. ולא במובן המטאפורי, אלא במובן של לקרוא לו ניקולס.

את הסיפור הלא יאומן של האיש שהתחזה לניקולס בארקלי לא הייתם אוכלים בלי הלוגו של Yes דוקו בפינת המסך. בשביל סרטים כמו "המתחזה" המציאו את הקולנוע התיעודי; בשביל להציג את הסיפורים שהקולנוע הבדיוני לעולם לא יוכל להציג. אפילו עם תגית ה"מבוסס על סיפור אמיתי" לא תהיה לזה אותה העוצמה. יצירות בדיוניות יכולות לעסוק בחייזרים, בדרקונים ובזומבים, אבל הן לא יכולות לגולל דרמות אנושיות שדוחפות את גבול הסבירות אל מעבר למתקבל על הדעת. אם "המתחזה" היה סרט הוליוודי הייתם נוחרים לעומתו בבוז אחרי שלוש דקות. אבל "המתחזה" הוא סרט דוקומנטרי, ואחרי שלוש דקות אתם נשאבים אליו. ואז, אחרי קצת יותר משעה, הוא גם מתהפך לכם בפרצוף.

"המתחזה" הוא לא רק סיפור בלתי רגיל, אלא גם עבודה קולנועית מהמעלה הראשונה. הבמאי בארט לייטון יכול היה לגולל את הסיפור כעלילת מתח סטנדרטית, כפי שהיו עושים רוב היוצרים שהיו מוצאים חומר מדהים שכזה: מיהו הנער ששב לאמריקה? האם הוא ניקולס האובד? מתחזה? מרגל? לייטון בוחר לפרק את המתח הזה כבר בהתחלה: "המתחזה" הוא מתחזה, חד משמעית, בלי סימני שאלה. נדמה שהיחידים שלא מולכים שולל בסרט הזה הם הדולורהיידים.

ואז – כשאתה כבר בטוח שאתה יודע יותר מגיבורי הסרט, שאתה יודע מי הנבל ומי הקורבן – לייטון לוקח פנייה חדה ומפתיעה, ומותחן הזהויות הלא רגיל הופך לסרט אימה של ממש, שבו כבר לא ברור מי משקר למי. המתח של חלקו הראשון של "המתחזה", שהיה מתח נוסח הפצצה מתחת לשולחן של היצ'קוק – האם, מתי ואיך תתגלה זהותו של המתחזה – מתפוצץ באופן בלתי צפוי לחלוטין, כזה שהופך סרט תיעודי מרתק למותחן אימה מבריק.

*****

"המתחזה", 12.5 ב-22:00, Yes דוקו ו-Yes VOD

בייטס מוטל

רשמי ביקורי במלון בייטס: נורמה בייטס הייתה אמא פולנייה; מים קרים זה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך במקלחות של המוטל; פרדי היימור הוא יופי של נורמן; ורה פרמיגה היא יופי של נורמה; ניקולה פלץ (הבת של השכן) היא יופי; אלפרד היצ'קוק יש רק אחד; אבל הפריקוול של "פסיכו" לא רע בכלל.

****

"בייטס מוטל", החל ב-16.5 ב-Hot3 וב-Hot VOD

מורגן ספרלוק

מורגן ספרלוק הוא דוקומנטריסט שנוי במחלוקת. מי שטרם התוודע לאיש שקנה את שמו באכילת ביג-מקים מוזמן לעשות זאת בספיישל שיציג את "לאכול בגדול" לצד סרטיו האחרים של ספרלוק, שבהם הוא מנסה לממן סרט שלם מפרסום סמוי, בוחן את הגבריות החדשה, משתתף בבחינת תיאוריות הפריקונומיקס ויוצא לפסטיבל קומיק-קון. לא תמיד קל עם ספרלוק, אבל בדרך כלל מעניין איתו.

****

ספיישל מורגן ספרלוק, 26-30.5 ב-22:00, Yes דוקו ו-Yes VOD

התמונה מסתכלת עלי: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

שליחותו של הממונה

פורסם במקור ב"NRG" (אוקטובר 2010), ועולה כאן לרגל הקרנתו בערוץ 2 אמש

עובדים זרים

כמה מאיתנו מכירים עובדים זרים? מכירים באמת, לא מתוך עיתונים ומבזקי חדשות, לא דימויים מתווכים של ילד ניגרי בבית ספר תל אביבי, להקת פיליפיניות מקשקשות על ספסל בסמוך ללהקת הקשישים שהן מלוות, או נער סודאני מר גורל מאחורי הסורגים?

זה לא מפריע לנו (בדמיון מסוים לסכסוך הישראלי-ערבי, אך גם עם שוני רב) לקבוע עמדה נחרצת בעדם או נגדם, בעד השארתם בארץ או נגדה, בעד מדיניות שר הפנים אלי ישי או נגדו. קלות הדעת הזו, חריצת דינם של בני אדם משל היו סחורות מיובאות מאסיה ומאפריקה (להלן "יבוא עובדים זרים"), מקוממת. אך היא גם עולו הכבד של ממשל, הנדון לחרוץ דיני נפשות מתוך חשיבה קרה, מושכלת, משוקללת היטב, שלעיתים קרובות מידה של הומניזם אינה בצדה, או לכל הפחות מינוניה דלים בהשוואה ליתר המרכיבים בהחלטה. עיין ערך מלחמה.

ועם זאת, חמלה צריך שתהיה פה. תמיד צריך שתהיה פה חמלה.

האם אנחנו באמת צריכים להכיר אדם כדי לגלות כלפיו אנושיות? האם עלינו להכיר עובד זר כדי לדעת כיצד עלינו לנהוג בו?

באותה מידה יכול הייתי לשאול, האם אנחנו באמת זוכרים מה הרגשנו כגרים במצרים? אותו ציווי מקראי, הקורא לנו לאהוב את הגר "כי גרים הייתם בארץ מצרים", לא מבקש שנזכור איך היה שם. הוא מבקש שנזכור שהיינו שם. הוא מבין שההקשר האמוציונלי יבוא מאליו.

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הוא מעשה שכזה, באדם ללא פנים: עובדת זרה שנהרגה בפיגוע בירושלים. היא העובד הזר היציג, שאיש כמעט אינו מכיר, עוברת אורח במדינה לו לה. אין לה איש, היא מוכרת בשמות שונים, במקום עבודתה לא משגיחים בהיעדרה. במצב קיצוני – כמו מוות פתאומי – אין מי שידאג לה.

לא חמלה מניעה את הממונה על משאבי אנוש לדאוג למנוחה. מבחינתו, העסק יכול היה להסתיים מיד עם תום ההליכים הביורוקרטיים – שגם אותם הוא מבצע בחוסר רצון מופגן. זו אפילו לא הבושה, זו שבוערת על ראשו בתחקיר המקומון שחשף את חדלון המפעל בו הוא מועסק, זו שניבטת אליו מפני הגוויה הקרים שהוא מסרב להישיר אליהם מבט. זה הציווי, הציווי החזק בעולם המודרני – זה של הבוס. ומה באשר לבוס? הבוסית, לא די לה בהכאה על חטא. היא זקוקה לכפרה.

כמו בלש מיוסר ומתוסכל נע הממונה על משאבי אנוש (מארק איווניר) בין תחנות חייה של המנוחה, מקושש פרטים על אודותיה. אך גם בסופה של החקירה, הוא לא ידע עליה כמעט דבר. היא לא תהיה עבורו דבר מלבד אותה עובדת זרה שעבדה כך וכך חודשים במפעל, עזבה ונהרגה. אבל היא תהיה אדם, אינדיבידואל. היא תהיה מה שהיתה עוד בתחילת הדרך – האדם היחיד בסיפור שיש לו שם (ואפילו שניים), ולא רק תפקיד מוגדר במערכת ההיררכית שהוא משרת. כמו הממונה על משאבי אנוש, ששכח שאנוש נשאר אנוש גם כשאינו משאב.

הדיון בגירוש העובדים הזרים מורכב, אבל נקודת המוצא צריכה להיות נקודת הסיום של שליחותו של הממונה על משאבי אנוש. שתי נקודות הסיום, אם לדייק. זו שבסרט, וזו שמעבר לו. זו שנעטפת בכבוד האנושי, האוניברסלי, וזו שמהבהבת בחמלה היהודית, בחסותה של עיר הקודש.

הם לא צריכים פנים, העובדים הזרים. אין צורך שנכיר אותם באופן אישי. די אם נזכור שהם עובדים. ומכאן, שהם בני אדם. שהם לא רק משאבי אנוש, אלא גם אנשים. ולעיתים אפילו אין להם משאבים. סיומו של "שליחותו של הממונה של משאבי אנוש", זה שחורג מגבולות הסרט, מלמד שיש בנו מקום לא רק לאהוב את הגר, אלא גם למצוא לו חלקה בקרבנו.

שליחותו של הממונה מארק איווניר

אחריות

כמה שהמושג הזה הפך זר עבורנו, אחריות. זר כמו אותה יוליה רגאייב המנוחה. הורים אינם אחראים עוד על מעשי ילדיהם, על אלימות, סמים ופשע. מעסיקים אינם אחראים עוד על תנאי העסקתם הירודים של פועליהם, זרים או סתם עלובי חיים. מנהיגים אינם אחראים עוד על דבר שאינו הצלחה או למצער הון פוליטי.

הבוס של הממונה על משאבי אנוש, שהפך לבוסית בסרט – אולי להזכירנו ש"הכל מן האישה", אולי פשוט משום שגילה אלמגור היא ליהוק מושלם – לוקחת אחריות. בתחילה זה נראה כצעד ניהולי מתבקש, מובן מאליו, מזעור מהיר של הנזקים, ניקיון זריז של הלכלוך ושליחת העוול לדרכו בליווי הודעה סטנדרטית וחפה מרגש של הבעת צער והבעת תודה על חשיפת התקלה.

אלא שבעלת המפעל – האלמנה, המבוגרת, שיש בה גם חוכמת חיים, גם תבונה עסקית וגם רוחב לב, כזה שגרם לה להעביר את הממונה על משאבי אנוש לתפקידו הנוכחי כדי להקל על חייו האישיים – לא עוצרת במקום בו עוצר הממונה. לא די לה באיתור העובדת, במודעת אבל ובפיצוי כספי כקבוע בחוק. לא די לה בכך שהכתבה על העוולה שנעשתה לעובדת הזרה תעומעם בהתנצלותו הנכלמת של המפעל, עטופה בזר פרחים. הדיו הארסית, לא נטולת הצביעות, של כתב המקומון, לא הכתימה רק את כיכרות הלחם של המאפיה. היא הכתימה גם את מצפונה.

אשר על כן, היא שולחת את הממונה על משאבי אנוש כנציגה, שומר שמו הטוב של המפעל, ללוות את הארון בדרכו לקבורה במולדתה של המנוחה, מלווה בפיצויים כספיים ברוחב יד, נטולי מגבלות ביורוקרטיות קטנוניות כמו "בעל לשעבר", ובלחם מארץ הקודש, תנובת האדמה שלא מקבלת את המנוחה אל זרועותיה.

כך נושא עליו הממונה את כפרתה של בעלת המפעל, כל הדרך מירושלים אל מדינה חסרת שם, קרה ונחשלת. הוא יוצא לשם מתוקף אחריותו המקצועית, וחוזר לשם מתוקף זו האנושית. זו גם זו, מוטב שנלמד שוב את ערכן.

שליחותו של הממונה (2)

קונטקסט

בעקבות תגובות אחדות שקיבלתי למדור שפורסם בשבוע שעבר על "וול סטריט: הכסף מדבר", שמקורן בהבנת הטקסט שלא בקונטקסט המתאים, נדרשת הבהרה: המדור הנ"ל אינו מבקש להציג ביקורת קולנוע מן הזן הסטנדרטי. כזו תוכלו למצוא, בנפרד, באתר זה ובמקומות אחרים.

הביקורת הזו היא אחרת. אין בה תקציר עלילה, חוות דעת על רמת המשחק וניתוח הכלים הסינמטיים. היא לא עוסקת בבחירות הקולנועיות של הבמאי, ולא מדרגת את הסרט בדירוג כוכבי. בעצם, היא לא ממש ביקורת קולנוע.

היא מבקשת, כטור אישי במסווה של ביקורת קולנוע, לתת את הכבוד למסר. לרעיונות שמניעים סרטים. להתכחש לפוסט מודרניזם משוחרר הרסן, ולהזכיר שבסרטים (בעלי ערך, יש להוסיף) יש גם אמירות שראוי לדון בהן. משום שיצירות אמנות שכוונתן טובה מבקשות לומר לנו משהו. על החברה, על עצמנו. יצירות אמנות טובות, אגב, הן אלו שיודעות לעשות זאת באמצעות הכלים האמנותיים שבידיהן, אך זה כבר עניין אחר.

המדור הזה שייך למחשבות שבעקבות סרטים. הוא משקף את דעתו של הכותב, את הנשקף לו מן המסך, ואת הדיאלוג שבין שני הצדדים. כפי שהיטיבו לנסח חברי להקת תערובת אסקוט, אני רק יושב ומסתכל על התמונה מסתכלת עלי. ואתם מוזמנים להצטרף למשחק המראות הזה.

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". במאי: ערן ריקליס. תסריט: נח סטולמן (עפ"י ספרו של א.ב. יהושע). שחקנים: מארק איווניר, גורי אלפי, נאוה סילבר, רוזינה קמבוס.

קטנות פברואר: "טרמיי" 3, "המתים המהלכים" 3, "ויפ" מההתחלה ו"Penn 1600"

המתים המהלכים 3

סדרת הטלוויזיה הנצפית ביותר בכבלים האמריקאיים היום היא סדרת זומבים ז'אנרית לחלוטין. הפרמיירה של העונה השלישית של "המתים המהלכים" הדביקה 10.9 מיליון צופים למסך והפכה לשידור הנצפה בתולדות הטלוויזיה בכבלים בסיסיים (להבדיל מהפרימיום). מחציתה השנייה של העונה עולה כעת בארה"ב ואצלנו, וכרגיל בסדרה, ההמלצה הכי טובה היא לא לפתח רגשות לאף דמות שעלולה להיאכל לפני שתגידו "שאול מופז הוא בעצם זומבי".

****

"המתים המהלכים" 3, החל מה-21.2 ב-Yes Oh וב-VOD

טרמיי 3

"טרמיי" היא סדרה למיטיבי שבת: אין בה עלילה מרכזית, והיא דורשת סבלנות. בתמורה היא מציעה יצירה עירונית מרובדת שמגישה את הלב הפועם של ניו אורלינס בקערה של גאמבו. כמו מנגינת ג'אז היא מאלתרת בין דמויות שובות לב וסיפורים אנושיים, בין חוק ואי-סדר, בין אוכל ומוזיקה, בין לוויות וקרנבלים ובין אבל ויום טוב. אחרי "הסמויה", דייויד סיימון מוכיח שוב שאין שני לו בציור דיוקנאות אורבניים.

*****

"טרמיי" 3, החל מה-10.2 ב-Yes Oh וב-VOD

ויפ

1600 penn

ויפ (משודרת בארץ ב-Yes Oh, כל הפרקים מההתחלה החל מה-7.2)

1600 Penn (משודרת בארה"ב באן-בי-סי)

מה?

סיטקום סגן-נשיאותי

סיטקום משפחתי-נשיאותי

מה קורה בממשל?

בעיות קטנות וטיפשיות של מי שמחזיק בתפקיד חסר משמעות

הנשיא מנסה לנהל חיי משפחה תקינים בבית הלבן, אובמה-סטייל

יוצרים

ארמנדו יאנוצ'י, ש"ויפ" היא מעין גרסה אמריקאית (אך לא ספין-אוף) ל-The Thick of It המצליחה שלו מהבי-בי-סי

ג'וש ג'אד, ג'ייסון וויינר וג'ון לווט. הראשון מוכר בעיקר כשחקן, השני מביים את "משפחה מודרנית", השלישי כתב נאומים לאובמה

כוכב

ג'וליה לואי דרייפוס בתפקיד סגנית הנשיא סלינה מייר ממשיכה להוכיח ש"קללת סיינפלד" זה תירוץ של חלשים

ביל פולמן בתפקיד הנשיא דייל גילכריסט מתקאמבק לחדר הסגלגל, 17 שנים אחרי שהציל את העולם ב"היום השלישי"

מי גונב את ההצגה?

כולם, מיועץ התקשורת הבוטה מייק מקלינטוק (מט וולש) ועד נציג הבית הלבן סופג העלבונות ג'ונה ראיין (טימות'י סימונס)

סקיפ (ג'אד), הבן הסורר, הדביל וטוב הלב של הנשיא, שלידו הנסיך הארי נראה כמו מיסטר דארסי

מי הבייב של המשרד?

אנה קלאמסקי כאיימי, ראש הסגל

ג'נה אלפמן כאמילי, הגברת הראשונה

מאיפה אתם מכירים אותה?

מ"החברה שלי". היא הייתה החברה שלו (של מקולי קאלקין)

מ"דארמה וגרג". היא הייתה דארמה

איך?

סגנון ייחודי, צילום כמו-תיעודי, דיאלוגים שנונים ולואיס דרייפוס נהדרת

אין קומדיה, אין סאטירה, והאמת היא שבלי ג'אד לא היה כאן כלום

כמו מה?

כמו The Thick of It בלי המבטא

כמו פרודיה בינונית על "הבית הלבן"

כמה?

****

**

נערות בשער: הבנות היפות של הטלוויזיה

שלוש בחורות יפהפיות שמככבות עכשיו על המסך שלכם, ואחת שעזבה אותנו לגניחות.

אליסון וויליאמס (Allison Williams)

 אליסון וויליאמס 2

שלושה דברים שאתם צריכים לדעת על אליסון (מארני מ"בנות"):

1. היא בתו של בראיין וויליאמס, מגיש החדשות של אן-בי-סי. אז היא באה מבית טוב.

2. היא למדה בייל. אז היא קיבלה חינוך טוב.

3. היא הופיעה בקליפ ביוטיוב. ג'אד אפאטאו ראה אותו וליהק אותה ל"בנות". אז יש לה מזל טוב.

אליסון וויליאמס מגזין

שרה היילנד (Sarah Hyland)

שרה היילנד

שלושה דברים שאתם צריכים לדעת על שרה (היילי מ"משפחה מודרנית"):

1. התפקיד הראשון שלה היה כבתו של הווארד סטרן ב"פרטים אינטימיים". משפחה בעייתית.

2. התפקיד הקבוע הראשון שלה בטלוויזיה היה כבתה של ברוק שילדס ב"ג'ונגל הליספטיק". משפחה אופנתית.

3. בחיי היומיום היא בתו של אדוארד מרקוס היילנד, שתרם לה בשנה שעברה כליה. משפחה אמיתית.

שרה היילנד מגזין

ג'ניפר מוריסון (Jennifer Morrison)

ג'ניפר מוריסון

שלושה דברים שאתם צריכים לדעת על ג'ניפר (אמה מ"עד עצם היום הזה"):

1. אתם בטח זוכרים אותה בתור ד"ר אליסון מ"האוס".

2. או בתור זואי מ"איך פגשתי את אמא".

3. או בתור אמא של קירק ב"סטארטרק". בכל מקרה, אני מבטיח לכם שלא תשכחו אותה.

ג'ניפר מוריסון מגזין

קתרינה בואודן (Katrina Bowden)

קתרינה בואודן

שלושה דברים שאתם צריכים על קתרינה (סרי מ"רוק 30"):

1. היא למדה בתיכון קתולי. היא היתה התלמידה הפוריטנית-אך-סקסית.

2. היא שיחקה ב"אמריקן פאי: האיחוד". היא היתה החברה הדוגמנית-פלוס-זורמת של אוז.

3. השנה היא תככב בסרט האימה הצפוי-להיות-טראשי "אחות 3D" (יעני, Nurse). היא בטח תהיה האחות הרחמניה-סלאש-סקסית.

קתרינה בואודן מגזין