קטגוריה: קלאסיקה רויזיטד

קלאסיקה רויזיטד: "שודדי הזמן" (1981)

שלושה דברים החזירו אותי ל"שודדי הזמן":

א. "ג'ורג' הריסון: חיים בעולם חומרני", הדוקומנטרי המשובח של מרטין סקורסזי.

ב. הסרט הקצר החדש של טרי גיליאם, "The Wholly Family" (שמוצע לצפיה כאן, באתר ה"גרדיאן", תמורת 1.99 פאונד).

ג. האיחוד העתידי המרגש של חברי מונטי פייטון לסרט חדש.

הקשר בין מונטי פייטון ל"שודדי הזמן" ברור, אני מניח – טרי גיליאם ביים וכתב את התסריט ביחד עם מייקל פאלין שגם משחק לצד ג'ון קליז. גם על הקשר בין גיליאם לגיליאם לא צריך להרחיב. אבל מה לג'ורג' הריסון ול"שודדי הזמן"?

ובכן, הריסון תרם תרומה קרדינלית להפקת "שודדי הזמן". כפי שמסופר גם בסרטו של סקורסזי, "שודדי הזמן" הופק ע"י חברת ההפקות "Handmade films", שהוקמה לצורך הפקת "בראיין כוכב עליון" של מונטי פייטון. הריסון, שהוכר כבעלי החברה לצד דניס או'בראיין, אף הציץ לרגע באותו סרט. הריסון אמר שהוא רצה לראות את הסרט, ועל כך אומר טרי ג'ונס ב"חיים בעולם חומרני": "זה כנראה היה הכרטיס הכי יקר שמישהו רכש אי פעם כדי לצפות בסרט". כך הריסון מימן את "בראיין כוכב עליון", וב-1981 יצא הסרט הרשמי הראשון מבית היוצר של החברה החדשה: "שודדי הזמן".

ועל נעימת הנושא אחראי, כמובן, ג'ורג' הריסון

"שודדי הזמן" הוא סרט טרי-גיליאמי כהלכתו. יש בו את כל הדמיון ושאר הרוח הגיליאמי הפרוע והמשעשע (מי אמר ענק שחובש ספינה בתור כובע?), גם אם התקציב מוגבל (5 מיליון דולר) והסרט אינו מרהיב עין כפי שיכול היה להיות לו היה מופק היום. אבל גיליאם מעולם לא נתן לתקציב לעמוד בדרכו. כבמאי יומרני ורב המצאות הוא תמיד מצא פתרונות מקוריים (קרדיט גם למעצב האמנותי נורמן גרווד, שלימים זכה לשלוש מועמדויות לאוסקר – עבור "הוק", "גלורי" ו"ברזיל" של גיליאם). "שודדי הזמן", שפורש – כפי שניתן להבין משמו – הרפתקאות המשתרעות על פני תולדות האנושות, מדמויות היסטוריות ועד לדמויות ספרותיות, לא צריך להתבייש בדבר. היום זה אולי נראה מיושן – כמו כל סרט אייטיז – אבל עדיין שובה לב.

"שודדי הזמן" נחשב לראשון ב"טרילוגיית הדמיון" של גיליאם. אחריו באו "ברזיל" ו"הרפתקאות הברון מינכהאוזן". שלושתם מציגים גיבורים בגילאים שונים (ילד, גבר ואדם זקן) הבורחים מהמציאות החונקת אל עולם דמיוני. במידה רבה גיליאם בורח אל עולמות הדמיון האלה בכל סרטיו. אפילו ב"פישר קינג" הריאליסטי. בעצם, הגיבורים האלה הם טרי גיליאם.

היום "שודדי הזמן" נראה לי כמו הטיוטה של ג'ים הנסון ל"הקריסטל האפל" (1982) ול"המבוך" (1986). אותה רוח של פנטזיה רבת קסם שורה על הסרטים האלה (בשניים מהם, אגב – "שודדי הזמן" ו"המבוך" – מופיע קני בייקר, הידוע יותר כ-R2D2 מ"מלחמת הכוכבים". גם כמה מחבריו לכנופיית השודדים השתתפו בטרילוגיה, בתפקידי האיווקים). שנות השמונים היו שנים נהדרות לפנטזיה ("הנסיכה הקסומה", "ווילו והנסיכה", "אגדה", "הסיפור שאינו נגמר", "ילדים בממלכת הצעצועים"), ו"שודדי הזמן" במידה רבה פתח את העשור המוצלח הזה.

ועם זאת, "שודדי הזמן" חייב את רוחו גם למונטי פייטון, כמובן. ההומור של החבורה שורה על הסרט, שכתבו גיליאם ומייקל פאלין, ובו משתתף גם ג'ון קליז בסצנה שהיא אולי המונטי-פייטונית מכולן.

גם שאר הסרט ניחן בהומור הזה לכל אורכו, עד לשורה התחתונה שמובילה את חבורת גנבי הזמן – גמדים המטיילים בזמן באמצעות מפה סודית ובוזזים אוצרות – אל החפץ הנפלא ביותר בעולם, שמוצג בדרך הסופרלטיבית בה מוצגים מוצרים בפרסומות ובערוצי הקניות.

בויקיפדיה מסופר שרוברט יואיסון כתב בספרו "Monty Python: The Case Against" שחבורת הגמדים מייצגת את חברי מונטי פייטון. זה בהחלט נשמע כמו ההומור של גיליאם ופאלין: רנדל המנהיג הדומיננטי הוא ג'ון קליז, וולי המורד בסמכותו הוא טרי ג'ונס, פידג'יט החביב הוא פאלין, סטראטר חמוץ הפנים הוא אריק איידל, אוג השקט והאומלל (שהופך לחזיר) הוא גרהאם צ'פמן, ו-ורמין, המטונף שבחבורה, מייצג את גיליאם עצמו.

המפה הסודית

הבעיה היא שרוח מונטי פייטון גם הופכת את "שודדי הזמן" לסדרת מערכונים (ומזכיר בכך קצת את "ההיסטוריה המטורפת של העולם" של מל ברוקס, שיצא באותה שנה). בסופו של דבר, אפיזודה רודפת אפיזודה, והקשר העלילתי ביניהן – מסעה של חבורת גמדים-גנבים וילד אל החפץ הנחשק ביותר בעולם – קלוש. האפיזודות עצמן מהנות – שון קונרי כאגממנון הלוחם במינוטאור (למרות שהיה זה תזאוס שעשה זאת), איאן הולם כנפוליאון המתוסבך, שקיעת הטיטאניק – אבל החיבור רופף. זה עובד מצוין בסדרות טלוויזיה, ופחות בסרטים (אם כן בסרטי מונטי פייטון זה מעולם לא הפריע).

"שודדי הזמן" הוא סרט לכל המשפחה, אבל הוא בכל זאת שומר על מידה של תחכום בהומור שלו. זה בולט בעיקר בדיאלוגים, אבל גם, למשל, בסיום (ספויילר? לא ראיתם את "שודדי הזמן"?!), שבו מוצאים הוריו של קווין את מותם המפתיע. זה לא קורה הרבה בסרטים לילדים ולכל המשפחה, תודו.

גיליאם תכנן סיקוול ל"שודדי הזמן". טוב, הוא גם מתכנן את הגרסה שלו ל"דון קיחוטה" כבר למעלה מעשור. לא נעצור את נשימתנו בציפיה.

½*** כוכבים

שישיית הגמדים. לא בתמונה: שלגיה

כאן תוכלו לשאול בשלומם של כוכבי "שודדי הזמן" (אמיר בוגן, YNET)

"שודדי הזמן" (Time Bandits). בימוי: טרי גיליאם. תסריט: מייקל פאלין וטרי גיליאם. שחקנים: קרייג וורנוק, דייויד רפפורט, ג'ק פרוויס, קני בייקר, מייק אדמונדס, מלקולם דיקסון, טייני רוס, דייויד וורנר, מייקל פאלין, שלי דובאל, איאן הולם, שון קונרי, ג'ון קליז, קתרין הלמונד, פיטר ווהן, ראלף ריצ'רדסון. 116 דקות. 

IMDB כאן


קלאסיקה רויזיטד: "התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" (1977)

"אדם לא יחזיק בעמדה מוסרית אלא אם הוא מפחד ממישהו"

"התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" הוא מקרה מעניין למבחן מול "ג'יי. אדגר", הגרסה החדשה של קלינט איסטווד לאותו מיתוס.

על פניו, הם מאוד דומים זה לזה. יש בהם סצנות דומות (גריסת התיקים הסודיים, מעצרו של ג'ון דילינג'ר) ולפעמים אפילו דיאלוגים זהים (למשל, כשהובר מקבל את משרת מנהל ה-FBI ומציג את תנאיו הנוקשים, עונה לו מנהלו: "לא הייתי מסכים לכך בשום אופן אחר"); השתלשלות העניינים בהם דומה (הכניסה לתפקיד, הבעיה עם נשים, המלחמה בגנגסטרים, רדיפת הקומוניסטים ורצח קנדי); ושניהם מגוללים כזיכרון.

אלא שבעוד ב"ג'יי. אדגר" הובר הוא המגולל את סיפורו בפני סוכני ה-FBI המשמשים לו כביוגרפים, ב"התיקים הסודיים" זהו אחד הסוכנים (בגילומו של ריפ תורן הצעיר) המספר לעיתונאי את הסיפור, לאחר מותו של הובר (בגילומם של ג'יימס וויינרייט בצעירותו וברודריק קרופורד בבגרותו). זוהי נקודה מהותית להבנת השוני בין שני הסרטים: לארי כהן, במאי ותסריטאי "התיקים הסודיים", מציע את גרסתו לסיפורו של הובר; איסטווד והתסריטאי דאסטין לאנס בלייק מציעים את גרסתו של הובר לאירועים (ורק בשלב מאוחר מעמתים אותה עם המציאות, כפי שמכיר אותה יד ימינו וידיד נפשו קלייד טולסון).

הדבר נובע מכך שאיסטווד מתעניין (לא לראשונה) בפער שבין המיתוס למציאות, בין הכזב לאמת, וכך יוצר דיוקן מורכב ומעמיק של הובר. כהן, לעומתו, תקיף ובוטה בהרבה. הוא מצייר דיוקן מפלצתי למדי של הובר, ואפילו רומז לאחריותו להתנקשויות בחייהם של מרטין לותר קינג ורוברט קנדי.

בהתאם לכך, גם סגנון הסרט בוטה. קצב האירועים מהיר (אולי אפילו מהיר מדי), המוסיקה דומיננטית, הכל אקספרסיבי. כהן נותן לסרטו פיל מלוכלך שהולם את האירועים המגוללים בו, ו"התיקים הסודיים" לא מרגיש כמו דרמת מתח פוליטית מהוקצעת (כמו "ג'יי. אדגר" או "משחקי שלטון"), אלא בי-מובי על בי-הירו.

"התיקים הסודיים" גם מוותר על כל הפסיכולוגיסטיקה שעומדת בבסיסו של "ג'יי. אדגר". הוא אמנם מתייחס לנטיותיו המיניות השנויות במחלוקת של הובר, ליחסיו עם טולסון ולמקומה הדומיננטי של אמו בחייו, אך אינו מתעכב על כך כמעט. ישנן מספר הלצות על הומוסקסואליות, שתי סצנות בהן הובר עומד בפני נשים, ובעיקר רגע בו כותב טור מפרסם דברים על יחסיהם של הובר וטולסון, אולם האירועים האלו נותרים זניחים בעלילה הרחבה שפורש הסרט.

קלייד טולסון וג'יי. אדגר הובר

כנגד זאת, מציג כהן את הובר כאדם תאב כוח אך בעל אתיקה משלו – לא מוסרית, אבל קשוחה. בפתיחת הסרט, כפקיד צעיר במשרד המשפטים, הוא ממונה על טיפול בגירוש זרים, ומתקשה להתמודד עם שלילת זכותם החוקתית להגנה משפטית. מאוחר יותר, באחת הסצנות החשובות בסרט, הוא מתעמת עם הנשיא ניקסון ויועציו המבקשים ממנו לבצע ברשות ובסמכות את מה שעשה את כה במחשכים: מעקב רחב היקף אחר אזרחי ארה"ב. את הכוח הזה, עוצמה שאין לה שיעור, הוא מבקש להשאיר לו ולו בלבד. הוא לא מוכן לעשות את העבודה הרעה מטעם הממשל. "לי אין שאיפות פוליטיות", הוא מסביר ליועצים את ההבדל בינו לביניהם.

התיקים הסודיים שאליהם מכוון שם הסרט הם התיקים שהחזיק הובר על בכירי הממשל האמריקאיים לאורך השנים. הם שקנו לו את כהונתו הנצחית בתפקיד ראש ה-FBI, בהתאם לעמדה שהביע בציטוט המופיע בתחילת מאמר זה: "אדם לא יחזיק בעמדה מוסרית אלא אם הוא מפחד ממישהו". הוא החזיק משהו על כולם, והם לא יכולים היו להיפרע ממנו.

אבל השם מכוון גם לתיקיו "הפרטיים" של הובר – חייו הסודיים, החיים הכפולים שאולי ניהל עם טולסון. לעומת העלילה הפוליטית, בביוגרפיה האישית מעדיף כהן להישאר מרומז. הן טולסון והן אמו של הובר נותרים ברקע סיפורו של הובר, שהוא בעיקרו סיפור על כוחניות דורסנית ושלוחת רסן. הוא פשוט וישיר פי כמה מ"ג'יי. אדגר", אבל בבוטותו יש משהו שהולם את מידותיו הגדולות של גיבורו.

*** כוכבים

"התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" (The Private Files of J. Edgar Hoover). בימוי ותסריט: לארי כהן. שחקנים: ברודריק קרופורד, ג'יימס וויינרייט, מייקל פארקס, חוזה פרר, ריפ תורן, דן דיילי, סלסט הולם, ג'ון האבוק, לויד נולאן. 112 דקות.

IMDB כאן