קטגוריה: רדיו

בשביל זה יש חברות

(צילום מסך מתוך "אייל גולן קורא לך")

(צילום מסך מתוך "אייל גולן קורא לך")

בשבוע שעבר כבש אייל גולן את אצטדיון בלומפילד. שתי הופעות, 32 אלף מעריצים, אצבע משולשת לעבר כל מי שקבר את הקריירה של "הזמר הלאומי". המופע נקרא "פעם בחיים" (אף שהועלה פעמיים) והותיר בקרב כל מי שעקב אחריו – אם מהיציעים ואם מהדיווחים – את התחושה שכל מה שעבר על גולן בחודשים האחרונים קרה פעם בחיים. אולי בחיים אחרים.

הקאמבק הזה היה צפוי. מה שהיה פחות צפוי הוא זהות הדמות ששיתפה אתו פעולה. רני רהב זה מובן, ניקוס ורטיס זה חסר משמעות. שרית חדד, לעומת זאת, זו הפתעה, שלא לומר אכזבה מרה. מכל הגברים שבעולם, דווקא חדד היתה זו שניאותה להכשיר את גולן קבל עם ועדת מעריצים. דווקא חדד. דווקא אישה.

חדד לא לבד. מי שחשב שגולן יישאר רק עם המיקרופון, ההופעות והפות-מוביל, לא בדק קודם עם אופירה אסייג. אסייג סידרה לגולן את הג'וב הראשון שלו מאז הודח מ"קשת", כפרשן בתכנית הספורט שלה ברדיו תל אביב. בשביל זה יש חברות.

חדד ואסייג הן נשים עצמאיות, חזקות ומצליחות. שתיהן הצליחו לפלס דרכן לפסגה בעולמות שמאופיינים בתרבות מאצ'ואיסטית-שוביניסטית. לשתיהן זה לא הפריע להתייצב כתף אל כתף עם מי שהנציח תרבות שכזו בעולמו הפרטי ובעולמו העסקי, אדם שהפך את חולשתן של נשים צעירות לעסקי שעשועים. העובדה שדווקא שתיהן לוקחות חלק פעיל בקאמבק הציבורי של גולן היא אכזבה לנשים בפרט ולחברה בכלל. חברות היא ערך חשוב, אך מוסר חשוב ממנה. חדד ואסייג יכלו להיות חברות תומכות גם מבלי להעניק לגולן לגיטימציה ציבורית. חבל שהן בחרו להיות אלו שעל כתפיהן גולן כובש מחדש את מקומו.

בראיון יח"צ לקראת המופע המשותף הסבירה חדד שהחיבור עם גולן הוא טבעי. אפשר היה רק להיזכר בימים שבהם חדד רצתה רק בחור נחמד לצעוד אתו לעד, ולדעת שלא גולן הוא האיש.

פורסם במקור ב"פנאי פלוס", 2.7.14

מי שמברבר

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.6.2012

החודש יפתח היורו. מדובר באחד מטורנירי הכדורגל הטובים בעולם, בהשתתפות כמה מהשחקנים הטובים בעולם ובעידודם של כמה מהאוהדים הטובים בעולם. ואת כל האורגזמה הספורטיבית הזאת, שלפרקים נוגעת בתרבות עילית, תלווה מקהלה צעקנית שתשלב בחוסר כישרון מופגן עילגות, התלהמות ולהגנות. כי ככה זה כשצורכים כדורגל אירופי מישראל. ככה זה כששותים נקטר דרך צינור ביוב.

נדמה שקיים יחס הפוך בין האבולוציה של שידורי הספורט בישראל לבין הדבולוציה של הפרשנות שמלווה אותם. בעבר נהגנו לצרוך את הכדורגל שלנו כמעט מבלי להזדקק לתיווכם של פרשנים מרכזיים. פרשני "שירים ושערים" (חנן קריסטל, יהודה שהרבני וכן, גם דני נוימן) ניגנו כינור שני לשדרים הדומיננטיים (דני דבורין, זוהיר בהלול), שקולם מילא את מקום התמונה והכניס אותם למיתולוגיה.

במקביל הלכה והתפתחה הטלוויזיה הישראלית. "מבט ספורט" מיצבה את עצמה כמקבילה של "שירים ושערים", למרות שלא דמתה לה במאום – לא בצבע, לא בלהט ולא באינטנסיביות. היא נתנה לצופה את הסיכום השבועי, אבל במנות תקצירים מרוכזות – מה ששוב הבליט את מקומם של השדרים: יורם ארבל, ניסים קיוויתי, משה גרטל ואחרים. ואז הגיע אבי רצון.

 

רצון הוא כנראה פרשן הכדורגל החשוב הראשון של התקשורת האלקטרונית. במידה רבה הוא שעיצב את דמותו של הפרשן לשנים הבאות: חריף, בוטה ולא לוקח שבויים. רצון אינו אדם נטול זכויות; הוא הוביל את מערכת הספורט של "חדשות", ניסה להקים את המקבילה הישראלית של ה"גאזטה דלו ספורט", וגם הצליח להרגיע את מאיר איינשטיין – הישג לא מבוטל בהתחשב בכך שהיום סביבתו של איינשטיין עסוקה לרוב בהלהטת רוחו. ועם זאת, רצון הוא גם אבי "בטריבונה", שהיא הורתן של כמה טומאות בנות זמננו. כל הפרשנים, או לפחות רובם הקולני והמכריע, יצאו מתחת למיקרופון של רצון. לא כולם יצאו משם טוב.

באיחור מסוים אחרי העולם הנאור החלו גם שידורי הספורט להתפתח. הערוצים המסחריים החלו לנגוס שהיו פעם רשומים בטאבו על שם הערוץ של המדינה, שאיבד אפילו את הקבוצה של המדינה; ערוץ הספורט שינה את כללי המשחק עם עושר תוכני, ריבוי שידורים מחו"ל ומהדורת חדשות יומית; ובהמשך הוא הוליד בנים (השלישייה "פלוס", "לייב" ו"גולד") ובנים חורגים (צ'רלטון, One). גם ברדיו חלה התקדמות: "שירים ושערים" עברה גלגולים ותחנות, ואליה הצטרפו תוכניות יומיות ופופולאריות. ישראל נכנסה לעידן אחר וכמעט יישרה קו נבדל עם העולם: שידורים ישירים על בסיס יומי, דיווחי חדשות שוטפים ועדכניים, "שירים ושערים" טלוויזיוני, רף הפקה גבוה. אז איך זה שככל שהתעשייה התקדמה כך נסוגה הפרשנות לתהומות של בערות וגסות רוח?

 

הגורם הראשון שנהוג להפנות אליו אצבע מאשימה הוא הכדורגל. אם הכדורגל הוא פני החברה – ובמקרה הישראלי, הוא לחלוטין פני החברה הבריונית, גסת הרוח, האגוצנטרית וחסרת הסבלנות – אז למה שעיתונות הספורט לא תהיה פני הכדורגל? זה בוודאי יכול להסביר איך ענף שנתפס כנקי וכסימפטי יותר כמו הכדורסל זוכה לפרשנים אינטליגנטיים ונעימים לאוזן כמו עופר שלח ואביב לביא.

אבל זה לא מסביר, למשל, מדוע הפוליטיקה – מתועבת ומסואבת פי כמה מהכדורגל – דווקא זוכה לעיתונות מצוינת. למעשה, גם הכדורגל זוכה למסקרים מעולים שמתייחסים אליו ברצינות שאינה הולמת את רמתו. הבעיה היא בפרשני הרדיו והטלוויזיה שדווקא הולמים אותה.

כשמדובר בפרשנים שבאו מתוך המשחק זה מובן מאליו. רהיטות, חדות מחשבה ואפילו חוט שדרה מוסרי אינם נמצאים בטופס הבחינה של הסקאוטים ואינם קריטריונים להצלחה על הדשא. לדרוש מכדורגלנים לשעבר – גאוני משחק מבריקים ככל שהיו – להפגין את היכולות האלה מחוץ לגבולות המגרש יהיה משולל היגיון. זו תאונת עבודה שמחכה להתרחש. החריגים – זאביק זלצר שמחפה על חסרונותיו המובנים כאיש תקשורת בידענות וביכולת ניתוח, או עומרי אפק שמשלב כישורי משחק עם כישורי שפה – רק מלמדים על הכלל.

מהכדורגל האנגלי ומהספורט האמריקאי לא נפקד מקומם של פרשנים-שחקנים, אלא ששם ניכר כי לא ניתנו להם הנחות סלב בכניסה. את משחקי הפרמייר ליג מלווים פרשנים שספק אם הצופה הישראלי מכיר בשמם, אבל הוא בוודאי יכול לזהות (כשצוות השידור הישראלי מנמיך פרופיל) את הפרשנות הנבונה והקולחת. בשידורי ה-NBA ניתן להיתקל בטיפוסים כמו צ'ארלס בארקלי וסטן ואן גאנדי, שיכולים ללמד את אייל ברקוביץ' איך להיות צבעוני מבלי להיות רעשני. אלה פרשנים שסמכותם המקצועית לא משמשת כסות לחולשות תקשורתיות והתנהגותיות. עילגות או וולגריות היו מנפים אותם מהסגל. גם פליטות פה, אגב, מהסוג ששלחו את אנדי גריי מ"סקיי" ללשכת האבטלה, אבל לא הצליחו לגרד את דני נוימן מהכסא אליו הוא דבוק.

בצד השני של הקשת נמצאים הפרשנים שלא ניהלו קריירה מקצוענית מפוארת בליגת העל המקומית, שהיא כמובן תו תקן איכותי בסטנדרט אירופי (לפחות בדרגה השישית שלו). אלה מתקבלים לרוב בבוז ע"י הקהילה המכונה "אנשי המקצוע", ורק מתי מעט – עיתונאים ותיקים ובעלי מוניטין כאבי מלר ונדב יעקבי – זוכים להתייחסות סלחנית לכתם בעברם (וגם הם אינם מתפקדים עוד כפרשני משחק). פרשנים צעירים ומוכשרים צומחים בעיתונות הספורט רק מחוץ לגופי השידור (עמיחי שפיגלר הוא היוצא מן הכלל, וגם הוא לא פרשן משחקים). ברדיו ובטלוויזיה תמיד יעדיפו עוד מאמן מובטל מאותגר ורבאלית או שחקן עבר עם חולשה לקלישאות.

הגישה הזו, שמזלזלת בעיתונאים שלא חוו כדורגל מקצועני, בלעדית לספורט הישראלי. מפרשנים פוליטיים לא מצפים להיות ח"כים בפנסיה, מפרשנים צבאיים לא דורשים להיות קצינים בדימוס, וממבקרי קולנוע לא מבקשים להיות במאים עטורי פרסים. רק בעיתונות הספורט ניסיון קרבי מביס כישורים עיתונאיים אלמנטריים כמו עושר לשוני וכושר ביטוי. התוצאה היא שורת פרשנים שידעו לחבר מסירה לגול אבל לא מסוגלים לחבר מילים למשפט.

לא זאת ועוד: פרשנות הכדורגל הפכה לרשת חברתית סבוכה וסמויה מעין של אינטרסים ואינטריגות. אלי אוחנה, מאמן נבחרת הנוער, מתפקד כנציג ההתאחדות לכדורגל ב"יציע העיתונות"; שלמה שרף מגונן על חברים וסונט בצ'ילבות; וניצן שירזי מתוודה כי כפרשן הוא מעדן את הביקורת כלפי הקולגות (מה שהוכח כצעד נבון כשחזר לכסא המאמן). במקום להיות כלב שמירה עיתונאי, עסוקים פרשני הכדורגל בעיקר בשמירה על האינטרסים שלהם ושל מקורביהם, וחוצים את הקווים יותר פעמים משאול מופז ערב בחירות.

וכשסטנדרטים מקצועיים נרמסים בלשון גסה, מה הפלא שצומחת תרבות של נהמות, פרובוקציות וסנסציות בשקל? מה הפלא שתוכנית אחת חורטת על דגלה את עסקי הרכילות, ורעותה מנהלת פאנל צעקות? מה הפלא שהפרשנים מתחרים זה בזה בדלות השפה, בדלות המחשבה ובדלות האתיקה?

בשיאו של גל האירועים האלימים שליוו את סיומה הגועלי של עונת הכדורגל האחרונה, נשאל משה פרימו ע"י העיתונאי שלמה מן אם אינו סבור שיש לפרשנים שכמותו חלק במצב המביש. פרימו, כמובן, ניער חוצנו. פרימו, כמובן, טועה. הוא רושף אש לכל עבר, אך לא נוטל קורת שער מבין עיניו. בעת ובעונה אחת הוא מתפאר בכוחו ("אומרים לי 'אתה גדול'") וממעיט בו. מי שמעיד על עצמו שהוא "נמצא בשתי הבמות המרכזיות של התקשורת" ובאותה נשימה טוען שאין קשר בין הסגנון האלים שלו להתנהלות האלימה של הענף שהוא מסקר מיתמם, עוצם עיניים או לוקה בהבנת תפקידו, כוחו ואחריותו הציבוריים. מי שלא מבין את האחריות שבאה עם הכוח הזה, לא יכול להיות עיתונאי. תשאלו את צלם העיתונות פיטר פארקר.

פרשן הכדורגל המתלהם והוולגרי אינו רק נגזרת של הענף, אלא גם של תעשיית הבידור והחברה שבהן הוא פועל. צעקנות, פרובוקטיביות וריגושים זולים תפסו את מקומם של תחכום, מעודנות ומחשבה מעמיקה. במקום להוביל, לשנות ולהשפיע, הטלוויזיה מהדהדת את החברה ובכך רק מדגישה, מעצימה ואף מאשררת את הפגמים. כשמתייחסים לכדורגל כאל תרבות, כפי שהציעה ועדת טיילור האנגלית ב-1989, מבינים שלאופי הסיקור התקשורתי השפעה שאינה נופלת מאיכות המשחק. שלא יהיה לכם ולפרימו ספק – ילד שרואה דיון טלוויזיוני שמתנהל בצעקות לומד מכך בדיוק כפי שהוא לומד ממשחק כדורגל שמסתיים בוולה לפרצוף. צעיר ששומע פרשן כדורגל שלא מסוגל לנסח משפט תקני בעברית מסיק שהשפה אינה כלי הכרחי לאיש תקשורת. אם אותו צעיר יחשוב שיו"ר ההתאחדות יכול להיות אדם אימפולסיבי שאינו שולט בעצביו, יסבירו לו הפרשנים שזו התנהגות שאינה מקובלת. אבל מי יסביר לו שגם עילגות בטלוויזיה אינה מקובלת?

ויש עוד אשם אחד בכל הסיפור הזה: הצופה. הצופה שמוכן לקבל את זה, שמצביע בממיר, בעכבר ובחוגת הרדיו לטובת המתלהמים והמתבהמים. הצופה שמתפקע מהשטויות של ברקו, שמחכה להחלקות הלשון של שליימה ושמתמוגג מהצעקות של פרימו. הצופה שלא מקבל את ההצעה של אותו פרימו: "מי שלא מוצא חן בעיניו – שיעבור תחנה".

תעברו תחנה. תנמיכו את הווליום. תגידו שמגיע לכם יותר מזה. שמגיע לכם דיון אינטליגנטי כמו זה שמציעים לכם באולפן ליגת האלופות, אפילו כשמדובר בליגת העלובות. שמגיע לכם שיתייחסו אליכם כמו אל צרכנים סקרנים ותאבי דעת של ענף ספורט נפלא שהוא תרבות לכל דבר ועניין. ואם זה לא עובד – פשוט תנו להם בגונג.

כנגד חמישה פרשנים

הצבעוני: אייל ברקוביץ'

ברקו הוא אמנם "קוסם" ססגוני, אלא שמאחורי הצבעוניות מסתתרות כמויות מגלומניה שיכולות להטביע אפילו את אלי אוחנה. ברקוביץ' טוען שהוא אומר את מה שהוא חושב, והוא צודק. הבעיה היא שהוא אינו מבחין בין תוכן לסגנון (לקות אופיינית לז'אנר הצעקנים), ושהוא מאמין שה"דוגריות" והפופולאריות שלו הן קארט בלאנש להשתלחויות וקיצור דרך למימוש מאוויים אישיים.

פלוס: מסוגל לעורר עניין אפילו בכדורגל הישראלי.

מינוס: אמור לפרשן את האירוע, אבל מעדיף להיות האירוע.

תחום הצטיינות: תמיכה נטולת סייגים בכדורגל התקפי חסר אחריות ("אני הייתי עולה עם ארבעה חלוצים!").

ציטוט מיתולוגי: "שופט גרמני? יימח שמו" (ישראל נגד קרואטיה).

משפט אופייני: "כדורגל זה משחק פשוט". לו רק גם הפרשנות היתה כזו.

הפילוסוף: שגיא כהן

בכיר הפרשנים הנעדרים עבר כדורגלני. אפשר היה לצפות שראש נקי ממקורבים, דימוי אשכנזי-אליטיסטי ומוניטין של מבקר מסעדות נשכני ישחררו אותו להתקפה, אבל לא – כהן מעדיף את הגישה השכלתנית וקרת המזג. לפחות עד שעושים פאול ברור על מסי וקופץ לו הפיוז. ככה זה עם איסטניסים – הם יכולים להבין בישול בינוני, אבל תיגע להם בנובל קוויזין והם מאבדים כל רסן.

פלוס: רהוט, אינטליגנטי ומשכיל.

מינוס: כופה על המשחק רציונליזציות מפוקפקות בפסקנות עיקשת.

תחום הצטיינות: חלוקת סופרלטיבים וזיהוי הוראות טקטיות נסתרות.

ציטוט מיתולוגי: "שחקן ארגנטינאי זה שחקן ארגנטינאי. אפילו אם הוא מאורוגוואי" (על רודריגו גולדברג).

משפט אופייני: "זה בדיוק מה שמוריניו אומר לו". הבנאדם קורא שפתיים. בשבע שפות.

 

הסתמי: דני נוימן

דני נוימן לעיתונות הספורט הוא מה שג'קי מנחם לקהילת הסלבס: הוכחה שכל אחד יכול. בפרפראזה על שלמה שרף, מדובר באדם זר לענף. שחקני עבר מתקבלים לרוב כאוטוריטה מקצועית, אבל נוימן לא מצליח לחפות על העילגות, האינטרסנטיות, פליטות הפה והבכיינות הפתטית ("אני לא מהברנז'ה") בתובנה אחת שאיננה קלישאה גמורה. פיו לא יפיק דבר חוכמה גם אם חייו של איציק קורנפיין יהיו תלויים בכך.

פלוס: לא יודע. בחיי שחיפשתי.

מינוס: מחכים כמו חוברת צביעה.

תחום הצטיינות: ירי קלישאות ("הוא לא הוריד את הגוף").

ציטוט מיתולוגי: "שם המשחק הוא הבקעת שערים".

משפט אופייני: "באדיר חופשי" (בקרן). שיטה בדוקה: אם מצביעים על שחקנים פנויים 15 פעמים במשחק, בסוף פוגעים ואומרים להורסקי "אמרתי לך!".

היחצ"ן: אבי נמני

כשמרגול נחשדה בקידום אינטרסים ב"כוכב נולד", המדינה רעשה. בינתיים, סוכן השחקנים אבי נמני מפרשן את בכירי לקוחותיו, והעולם שותק. השפה המוגבלת, הטון היבש והתובנות הריקות מחווירים לעומת ניגוד האינטרסים המשווע. כשהקליינטורה שלך מפוזרת בכל הליגה, אי אפשר לצפות שתשתוק כשמספסלים את מונאס דאבור, לא מוסרים לעמית בן שושן ומפילים הכל על אבירם ברוכיאן.

פלוס: מכיר הרבה שחקנים מקרוב.

מינוס: בגלל שהוא מייצג אותם.

תחום הצטיינות: חלוקת פרסים ללקוחות מצטיינים ("משחק מצוין של אלירן עטר").

ציטוט מיתולוגי: "הפועל תל אביב יכולה לנצח, אבל גם בני יהודה".

משפט אופייני: "הוא יכול להגיע רחוק". סמכו עליו, יש לו טביעת עין של סוכן.

הבהמי: שלמה שרף

שרף הוא איש הכדורגל הבכיר והמנוסה מבין הפרשנים, אבל מתנהג כנחות שבהם. רמת התובנות וכושר הביטוי שלו דומים לאלו של יושב טריבונות גס רוח, ואין פלא שכמו אותו אוהד הוא נוהג לפנות בצעקות ובגידופים לשחקנים, למאמנים ולשופטים. כל עוד הם לא עונים לשם שום יצחק, לא שייכים לטביב אלי ולא גדלו בטוברוק נס.

פלוס: ניסיון מקצועי רב שנים.

מינוס: יכולת אפסית להביא אותו לכדי ביטוי.

תחום הצטיינות: הטחת עלבונות עם הבדלי גזע, מין ורפי כהן.

ציטוט מיתולוגי: "הכדורגלן הישראלי חייב לעשות שינוי של 360 מעלות".

משפט אופייני: "בושה". מושג שהוא מטיח בכדורגל הישראלי – הפרחחי, המשעמם והעצל בעיניו – ללא שמץ מודעות עצמית. טול קיסם מבין שיניך.

הרולר (10.2.12)

1.

אוסקר 2012: הספירה לאחור נמשכת. השבוע התכנסו כל המועמדים לצילום המסורתי של האקדמיה. הנה כמה מהתמונות (ועוד תמונות כאן).

קלוני - מאחוריך. דוז'ארדן.

אומרים שהחזה של האוסקר מבוסס על דמותו. פיט

להיות זבוב על הוילון הכחול הזה. ספילברג וסקורסזי

תמונה קבוצתית של כל המועמדים. אין טעם לחפש את וודי אלן.

2.

ומפגש פסגה הוליוודי למפגש פסגה מוסיקלי שקרם סוף סוף עור וגידים: אריק איינשטיין ושלמה ארצי – לטעמי, באופן חד משמעי ובלי להיכנס לקריטריונים איכותיים, שניים משלושת הזמרים הגדולים בתולדות המדינה – חברו לשיר משותף. ובכך גם נסגר משולש עם הצלע השלישית, שלום חנוך, ששיתף פעולה עם השניים.

בעצם, אולי המילה "מפגש" אינה במקום. כפי שמספר אורי זר אביב ב"גלריה", השניים אפילו לא נפגשו באולפן. שלמה שלח שיר, אריק הרים אגודל לאישור, כל אחד הגיע לאולפן, והיידה לתחנות הרדיו המשתוקקות.

צריך לומר שאפו לארצי. הוא יודע שהמעמד שלו בציבור הרחב נמצא כמעט ביחס הפוך למעמדו בקרב מבקרי המוסיקה. הוא לא אריק ולא שלום, וכנראה לעולם לא יהיה (אלא אם יביא אותה בטוויסט ג'וני-קאש-ריק-רובין בסיום הקריירה). אז הוא מנסה לקבל את הלגיטימציה הביקורתית-אליטיסטית דרך החיבור איתם. ההצלחה, בינתיים, חלקית.

ואיך השיר? תשפטו בעצמכם. ותקראו גם את שי להב ב-YNET.

להתראות באיזו הופעה? לא הייתי בונה על זה. יש דברים שאפילו שלמה ארצי הגדול לא יכול להשיג.

הנה הטקסט:

בנקודה שבה הכל מתחיל תגיד לי, האם ליבך בוכה מאושר או כאב? האם אתה זוכר רגעים אינטימיים, בהם אתה פותח את הלב

בנקודה שבה הכל ממשיך יש קושי, תמיד האמנתי שבאמת יהיה רק טוב, ולפעמים כשהופיע רגע אושר, ניסיתי רק לשמור שלא ייעלם בסוף.

פזמון: עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה, שנינו נעים בין אהבה לבין בריחה, בנסיעות הארוכות הייתי שר לה, האם על מה שבאמת קרה לך?

עומדים על שביל חיים בתוך החושך, שים לב הטוב מגיע בדממה דקה, כשהרחוב מתחיל להתעורר בבוקר, הרעש הגדול מכסה את השתיקה.

בנקודה שבה הזמן עוצר לרגע, האם פגשת לפעמים את הבדידות? הייתי נעמד לא פעם ומחכה לה, מת להרגיש אצלה האיש הכי אהוב.

פזמון: עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה

בנקודה שבה הכל מתחיל בלי רשע, האם אפשר לחיות בתוך בועה? תקשיב לרוח וללב יש צל חומק שם, להתראות באיזו הופעה…".

3.

אז הופעה של אריק ושלמה עדיין לא באופק, אבל זו של מדונה דווקא כן. המדונה תופיע באצטדיון ר"ג ב-29.5, והמחירים שווים לכל נפש שיכולה להרשות לעצמה כרטיס ב-250 ₪. רכישת כרטיסים ב-eventim.co.il, החל מהיום.

4.

בדיוק באותו שבוע בו התבשרנו על הופעתה של מדונה בארץ, קיבלנו גם חתיכת טיזר: מדונה בהופעת המחצית של הסופרבול.

הנה קטע מתוכה, עם M.I.A וניקי מינאז'.

(ההופעה במלואה – כאן)

וכמובן שבלי הפשלה התורנית אי אפשר. הפשלה מוגשת בחסות M.I.A והעורכים הלא ערניים ב-NBC.

5.

ואי אפשר להגיד סופרבול בלי להגיד "3.5 מיליון דולר על חצי דקת פרסומת?!". כן, זה המצב. האם זה שווה רק בשביל לתת לקלינט איסטווד לדברר אותך? מבחינתי התשובה היא כמובן כן.

פוסט הפרסומות המלא כאן.

6.

אפרופו פרסומות: בשעה טובה ובאיחור של שנתיים הגיעה לישראל (ביחד עם המותג עצמו) הפרסומת המפורסמת, הנפלאה והמצליחה של "אולד ספייס".

איזו פרסומת מעולה. מצחיקה אותי בכל פעם מחדש (מאחורי הקלעים שלה – כאן).

מרשים במיוחד אייזיאה מוסטפה, שחקן פוטבול לשעבר שמגלה כאן כישורים קומיים אדירים (וכשנשאל ממה הוא הכי נהנה בקמפיין, ענה בקולו העמוק: "The Ladies").

ויש עוד עשרות סרטונים כאלה, ששווה לבדוק. לא כולל פרודיות.

כל הפרסומות של "אולד ספייס" – כאן.

והנה הפרודיה הישראלית (יוצר: גל ינאי).

7.

אפרופו תגובה מאוחרת: בשעה טובה נוסחה התשובה הישראלית הזו: "דברים שתל אביבים אומרים" (יוצרים: רפי ברבירו ונועה לביא).

זו כמובן תגובה לסרטון המצוין "Shit Girls Say" (והנה פרקים 2 ו-3)

ויש גם שיט שרווקות אומרות, שיט ששיכורות אומרות, שיט ששמנות אומרות וכן הלאה עד הנצח.

הבעיה היא שכמעט כולן לא מתקרבות למקור. באופן מאוד לא מפתיע, דווקא זו שעשעה אותי. זה ישעשע כל גבר, אני מניח:

8.

וואו. אני כבר רגיל לזה ששני סרטים של כוכב קולנוע עולים במקביל: ניקולאס קייג', ראיין גוסלינג, קייט בקינסייל לאחרונה. אבל צ'נינג טייטום? שני סרטים של צ'נינג טייטום? במקביל? זה גדול עלי. דו"חות צפיה ב"בן של אף אחד" ו"לא תשכח" בהמשך השבוע. אולי.

9.

ועוד עלה השבוע: "מלחמת הכוכבים: אימת הפאנטום". בתלת ממד. השד יודע למה אנחנו צריכים את זה. בטח שלא בשביל זה – הטריילר הזה לבדו הצליח לגרום לי לוותר על הצפייה.

10.

זה הרבה יותר טוב – "Star Wars Uncut". זוהי גרסת השיווד האולטימטיבית שיצרו מעריצי הסדרה למיתולוגיה שג'ורג' לוקאס מחריב בהתמדה. מדובר במקטעים בני 15 שניות שיצרו מעריצים מכל רחבי העולם, אשר בראו מחדש את "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה" (באורך מלא, כן?). זה די סמטוחה – היא כוללת כלבים, רובי מים, לגו, מטוסי נייר, שקיות קרטון ומה לא, כשהכל מתערבב בתוך הסצנות – אבל זו סמטוחה משעשעת מאוד.

הנה הטריילר:

11.

אז מה היה לנו השבוע בבלוג? חוץ מהסופרבול, דיברנו גם על סרט גיבורי העל המפתיע "כרוניקה בזמן אמת" ועל גיבורת העל מריל סטריפ ב"אשת הברזל", וציינו 200 שנים להולדת דיקנס. אבל הפוסט הפופולארי ביותר בבלוג בשבוע האחרון היה – ועלי להוסיף כאן "במפתיע" – זה שהביא מבחר קטן מיצירתה של ויסלבה שימבורסקה המנוחה. מסתבר שרבים ביקשו לחשוב רגע קט על גורל שימבורסקה. בימי "האח הגדול", זו מחשבה מנחמת מאוד.

12.

בשעה שבתי קולנוע בתל אביב רק נעלמים, טוב לשמוע גם על אחד שנולד. זה קרה השבוע בבית ציוני אמריקה: "אורלנדו סינמה", בית קולנוע בן שני אולמות שמתכוון להוות אלטרנטיבה לקומפלקסים הגדולים. מה זה אומר? הקרנות בוקר (מהשעה 10:00), למשל, ואפילו במחיר מוזל (לפחות בתקופת ההרצה) – 29 ₪ ליומית. הבעלים, עודד הורביץ-ראובני, מבטיח גם רצועות נושאיות, הזדמנות לסרטים שהדרישות המסחריות סותר את אופיים, וקלאסיקות מהאוצר של סרטי אורלנדו. בקיצור – נדמה שמדובר בקולנוע שבאמת נולד מאהבת סרטים.

בשבועות הקרובים יוקרן ב"אורלנדו סינמה", בין השאר, סרטו המצוין של קמרון קרואו על פרל ג'אם, "20", שזכה בארץ להקרנה חד-פעמית בלבד. זה בהחלט שיבוץ בכיוון הנכון.

13.

דיווחים ממחלקת אבידות:

בשבוע שעבר נפטר איאן אברקומבי – לא מ"אברקומבי אנד פיטץ'", אלא מ"סיינפלד". מיסטר פיט, כמובן.

בשישי שעבר נפטר ממחלת הסרטן בגיל 69 זלמן קינג, שחתום על כמה מהיצירות האירוטיות המפורסמות בתולדות הקולנוע המודרני – ""סחלב פראי", "יומני הנעל האדומה" ו"תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" (אותו הפיק לאדריאן ליין). היה זה אך הולם שאת הבשורה על מותו נשא צ'ארלי שין.

אתמול הלכה לעולמה המשוררת ש. שפרה (שפרה שמואלביץ'), שחתומה בין השאר (לצד פרופ' יעקב קליין) על אנתולוגיית שירת המזרח הקדום המונומנטלית "בימים הרחוקים ההם".

הנה טליה אליאב שרה את "פשוט" שכתבה ש. שפרה (לחן: חיים רחמני).

אבל האבידה שנגעה ללבי יותר מכל התרחשה בדיוק לפני שבוע, כשבגיל 81 הלך לעולמו בן גזארה – מהמעולים שבשחקני הוליווד, שבעיני זכור בראש ובראשונה דווקא כאביו של וינסנט גאלו ב"בפאלו 66".

מכיוון שאת הקטע שבלינק לא ניתן לאמבד, הבאתי לכם במקום קטע מ"רציחתו של סוכן הימורים סיני" של ג'ון קסאווטס, שגזארה נמנה על הלהקה הקבועה שלו (הופיע גם ב"בעלים" וב"ליל הבכורה")

14.

בשבוע הבא יצוין ולנטיינ'ס דיי. ואם אתם מחוסרי עבודה בולנטיין כמוני, אין סיבה שלא תבחרו בדרך הזומבית לציין את היום.

מדובר ברעיון של חובבי זומבים בכלל ו"המתים המהלכים" בפרט, המבקשים לאתגר את יום האהבה הסכריני ולצאת למצעד זומבי בינלאומי ב-11 בפברואר. אתם מוזמנים להצטרף לצעדה התל אביבית, מחר ב-19:00. פרטים נוספים כאן (יום הזומבי-ולנטיין) וכאן (מצעד הזומבים בישראל).

15.

אפרופו "The Walking Dead" – אתם כבר מכירים את ה"The Walken Dead"?

16.

מרצ בחרה מנהיג. הבעיה היא שהיא בחרה בין (זהבה) גלאון ל(אילן) גילאון. הכרעה על קוצו של יוד – זו ממש עילה לתביעה בגין זיופים, לא?

17.

אפרופו תביעות: שבוע מצוין עבר על "עובדה"; זיכוי ראוי בפרשת סגן ר', ותחקיר מקומם ופוקח עיניים על עבודת הלוביסטים בכנסת. שווה צפייה.

18.

אפרופו תחקירים: ברוך קרא פרסם בערוץ 10 תחקיר על הנעשה באגף הפיקוח על הגז במשרד התשתיות. באחד הרגעים בכתבה נשמעת היועצת המשפטית של האגף, אולגה רזניקוב-גבאי, כשהיא מודיעה לבעליה של חברת גז כי האגף השתיל סוכן סמוי בחברתו, ומפלילה את הסוכן במילים "הוא לא עשה בר מצווה". אני נתפס למשפט הזה, כי הוא כל כך מטומטם עד שהוא מצחיק. האם היועצת המשפטית המלומדת באמת חושבת שהמשפט "המעורפל" הזה הוא שיציל אותה מלתת דין על מעשיה?

19.

ובחזרה לכנסת: חברת הכנסת אורית זוארץ מקדמת חקיקה נגד משלמים על שירותי מין. מבלי להיכנס לסוגיה המורכבת, צריך לגנות את מי שבחר להלחם בה באמצעות הפצת כרטיסי ביקור עם המספר שלה בתל אביב, במתכונת המוכרת לכל מי שחנה בתל אביב אי פעם ומצא את הכרטיס המבטיח צמוד לשמשה. כמה נמוך.

20.

ועוד מהכנסת: החוק המטומטם שחייב את ערוץ 10 לשדר את מהדורת החדשות שלו מירושלים יצר מצב אבסורדי שבו המהדורה המרכזית מתנהלת כשהמגיש באולפן, וכל הכתבים והפרשנים נמצאים מגבעתיים. אז מה בדיוק הרוויחו מהחוק? האם יעקב אילון ותמר איש שלום העתיקו את מגוריהם לבירה? מובן שלא. הוא שאמרתי – טמטום.

21.

השבוע שמעתי את יעל דן מראיינת ברדיו את יובל בן עמי. לפני הראיון היא הקדימה וסיפרה על החשיפה הגדולה של חייו. שתי מחשבות עלו בי. הראשונה: די. עד מתי תתואר כל יציאה של סלבריטאי מהארון כ"חשיפה" מרעישה?

השניה היתה רעיון: אנחנו כבר לא מתרגשים מהומואים, לסביות ואפילו טרנסג'נדרים שיוצאים מהארון, אבל מה בדבר יציאה מהארון של טרנסווסטיט או קרוסדרסר? זה יהיה חדש. זה יהיה מעניין.

בום. דקות מאוחר יותר, ומסתבר שזו בדיוק החשיפה האמיצה להדהים של בן עמי: בלילות הוא מגלח רגליים, שם בלונים עם מים בחזייה, לובש שמלה אדומה ויוצא לכבוש את תל אביב בדמותה של אנה לולו.

הסיפור המלא והנועז בראיון של בן עמי עם יגאל סרנה, לרגל יציאת ספרו האוטוביוגרפי "הקומדיה התל אביבית".

22.

לידיעת קוראי מה שאלון עידן מכנה "נייר העמדה היומי של ראש הממשלה" ("ישראל היום").

23.

"אפרת" – העמותה המתנגדת להפלות – מתחילה להסעיר את הזירה הציבורית. השבוע נתקלתי לראשונה בתשדיר הרדיו שלה.

הבעיה עם התשדירים של "אפרת" היא לא שהעמותה מעודדת נשים לא לבצע הפלות. הבעיה היא שהיא לא אומרת את זה. הבעיה היא שבתשדיר היא פשוט מזמינה נשים ששוקלות לעבור הפלה להתקשר, במסווה של ייעוץ – כשבעצם יש כאן אג'נדה ברורה ומוצהרת. אני דווקא בעד פרישה של התמונה המלאה, ולא להגיד אוטומטית "כן להפלות!", אבל אני בספק אם זה מה שקורה ב"אפרת". וזה בטח לא מה שעולה מהקמפיין המעורפל שלה.

24.

הנה נשים שבאמת זקוקות לעזרה: האחיות סנגלי מהודו.

הן סובלות מתסמונת נדירה המכונה "תסמונת איש הזאב". אני לא חושב שצריך להכביר מילים. הדוקומנטריסט סנה גופטה מבקש כעת ליצור סרט אודותיהן, כדי לסייע במימון ניתוחי לייזר יקרים שיגאלו את הבנות. הסיפור המלא כאן.

25.

חדשות נפלאות: כתביו התיאולוגיים של אייזיק ניוטון עלו לאתר הספריה הלאומית. מי שמכיר את ניוטון בעיקר כפיזיקאי דגול – כלומר כולנו – יופתע לגלות את ניוטון התיאולוג הסקרן, עם פרשנויות מקראיות ונבואה לגבי אחרית הימים (2060, אם אתם צריכים להתכונן). מרתק.

26.

ברכות למנהלי הרדיו החדשים: מיקי מירו, שמינויו למנהל קול ישראל אושרר, וירון דקל, המפקד המפתיע של גל"צ. עם שניהם יהיה לכל הפחות מעניין – מירו כבר הצליח לעורר תסיסה בקול ישראל, ודקל הוא עיתונאי פוליטי אסרטיבי שיהיה מעניין לראות את חותמו על התחנה הנתונה למרותו של שר הביטחון המושמץ. שיהיה בהצלחה.

27.

ובטלוויזיה: "עבודה ערבית" חזרה לעונה שלישית, אמנון לוי פגש את אליקו כהן. כתבתי על שניהם (הלינקים בפנים).

28.

יאיר רוה מבקש ליצור מאגר תסריטים ישראלי. אם יש בידיכם כאלה, אתם מוזמנים להצטרף.

29.

"האלבומים" בערוץ 8 מגיע לסיומה בשבת עם הפרק על "פלונטר" של רמי פורטיס. השבוע גם התבשרנו בשמחה שהיא תזכה לעונה שניה (ובוואלה גם הציעו אלבומים חדשים לעסוק בהם).

הנה רצועה חביבה עלי במיוחד מ"פלונטר".

30.

תראו מי נפגשו בבית החולים.

זה מה שקורה כשמשחקים גיבורי אקשן אחרי גיל 60.

ועל כך כבר אמר רבנו דגלובר:

 31.

טריילר לשבת

ספיידרמן מתקרב. אני מאוד פסימי לגביו.

הרולר (3.2.12)

1.

"הארטיסט" ממשיך לחמם מנועים לקראת האוסקר. הזכיה האחרונה – פרס איגוד הבמאים. סמנו פייבוריט.

2.

ומרטין סקורסזי לא אוהב את זה שכל התהילה הכלבית השנה הולכת לאוגי מ"הארטיסט". גם לבלאקי מ"הוגו" מגיע להתחרות על קולר הזהב (לא, ברצינות, יש דבר כזה). ולכן ישב מרטי וכתב מכתב.

Dog Fight

החדשות האחרונות, אגב, הן שאוגי פורש ממשחק. ודווקא כשהוא בשיאו, לפני שהוא מתחיל להתבזות בבי-מוביז דה נירו סטייל.

3.

ובשנה כלבית כל כך, זה היה אך טבעי שמישהו יבוא ויתחיל לשבץ אותם בפוסטרים.

4.

כל כך הרבה כלבים, שאני לא יכול בלי איזו קריקטורה.

ועוד אחת של צ'ארלס ברסלוטי, כי אי אפשר לתת קריקטורה עם כלבים בלעדיו.

5.

אפרופו פרסים – "שלטון החוק" זכה בפרס התעודה בפסטיבל סאנדאנס (ו"חמש מצלמות שבורות" בפרס הבימוי). בואו נקווה שזה יביא אותם גם לבתי הקולנוע הלא סינמטקים.

6.

מה היה השבוע בבלוג?

ביקורת על הכישלון החדש של מדונה, "W.E"; נערת שער חדשה, ג'נסיס רודריגז מ"אדם על הקצה"; ביקור חוזר ב"שודדי הזמן"; ופוסט מוסיקלי מלא תענוגות בחסות ג'וני קאש ולזכר "הקצה" ז"ל (שלמרבה השמחה תזכה לחיים חדשים ב-88FM). בקיצור – היה מגוון.

7.

אפרופו ג'וני קאש, שלא מפסיק להוציא אלבומים אחרי מותו – הנה אחד מהג'וני קאש שלנו (במובן של "אגדה"): יוסי בנאי. "שירים אחרונים" של בנאי, שהעבודה עליו החלה בימיו האחרונים של המלך המנוח, עתיד לראות אור בקרוב בהליקון, בהשתתפות ברי סחרוף, מיכה שטרית, ארקדי דוכין, שלומי שבן, עידן רייכל ועוד רבים וטובים ובנאים (האחיין אהוד והבן יובל). ויהיה גם סרט (בבימוי מיקי שטיינר). אם לא אכפת לכם, כמי שבנאי הוא האמן הישראלי הנערץ עליו, תרשו לי לכסוס ציפורניים בציפיה.

8.

סקוט וויבר עבד במשך 35 שנים על בניית סן פרנסיסקו מקסמי שיניים. אני לא יודע אם המשפט הזה מגדיר מחדש את המושג "הובי", או את המושג "שעמום".

9.

מתי כספי וריקי גל מתאחדים אחרי 25 שנה. אפשר להכריז על שובה של נערת הרוק

10.

אפרופו זמר ישראלי קלאסי – "קול ישראל" משחררים הקלטות ישנות לרשת. מדובר בחתיכת תיבת מטמון בלי תחתית. הנה קטע לדוגמה: יוסי ידין, שאני מכור לקולו מאז דיבב את שירקאן ב"ספר הג'ונגל", מציג שני קטעים מתוך "על עכברים ואנשים" (עם זלמן לביוש).

11.

ומהקלאסיקה הישנה למודרנית: השבוע בסדרה המשובחת של יואב קוטנר ואבידע לבני "האלבומים" בערוץ 8 – "זקני צפת" עם "זקני צפת". אני לא בטוח לגבי הקלאסיקה, אבל סמכו על קוטנר שיהיה לכם מעניין.

הנה "ריקי", עם בונוס: אקי אבני, יעל אלמוג וירדן בר כוכבא הצעירים והתוססים.

11.

ולבשורות המשמחות של השבוע: מונטי פייטון יתאחדו לרגל סרט חדש.

כך זה נראה בפעם האחרונה שהם התאחדו, ב-1998 בפסטיבל אמנויות הקומדיה האמריקאי, כשזכו בפרס והתראיינו לרוברט קליין בהרכב מלא (כולל מה שהתחזה לאפר של גרהאם צ'פמן).

בעצם, זה לא לגמרי מדויק, כי החבורה נפגשה שוב גם ב-2009, לרגל 40 שנה למונטי פייטון, בתיאטרון זיגפילד בניו יורק.

וזו הפעם האחרונה בה הם התאחדו ליצירת סרט: "טעם החיים", 1983

13.

ולבשורות העצובות של השבוע: ויסלבה שימבורסקה נפטרה בגיל 88. אריאנה מלמד סופדת לה ב-YNET; מיכאל הנדלזלץ, רפי וייכרט ויובל אלבשן ב"הארץ"; ורן יגיל מומלץ במיוחד בהכנסו לעובי הקורה הפואטית ב-NRG.

שימבורסקה, כלת פרס נובל, היתה משוררת דגולה. היא הצליחה להיות פשוטה ונגישה מבלי לוותר על עומק ומורכבות, והיכולת שלה לתאר סיטואציות אנושיות קטנות כדי לתאר רעיון גדול – ושימבורסקה היא משוררת של רעיונות ושל פואנטות – יוצאת מן הכלל.

השבוע נפתח פסטיבל אפוס השלישי לסרטי תרבות ואמנות. בשנה שעברה הוקרן במסגרתו "החיים נסבלים. לפעמים", סרט תיעודי על שימבורסקה, מעשנת כבדה שנפטרה מסרטן ריאות.

ובאלבום שירי המשוררים החדש של ירונה כספי, "מאפיה של אישה אחת", היא שרה שימבורסקה (כפי שעשתה כבר באלבומה הראשון, "תני לשתיקה לבעור", בשיר " target="_blank">"פרידה מן הנוף").

מחר אביא כאן כמה משיריה. הנה משהו קטן ונפלא.

כף היד / ויסלבה שימבורסקה

עשרים ושבע עצמות,

שלושים וחמישה שרירים,

קרוב לאלפיים תאי עצבים

יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.

הרי זה די והוֹתר,

כדי לכתב את "מין קמפף"

או את "פו הדב".

14.

אם יש לכם חשבון פייסבוק – כלומר, אם אתם ישראלים, סיימתם גן חובה או נולדתם אחרי מלחה"ע הראשונה ואתם נושמים – בוודאי לא החמצתם השבוע את תמונותיו של החרדי החופן. זה שבא אחרי הישראלי המכוער, רוצח החתולים הסדרתי והחיילת המצטלמת/החיילים המצטלמים.

גבירותי ורבותי וחברי הוירטואליים – פייסבוק עובר מהפך. ולא, אני לא מדבר על הטיימליין. אני מדבר על המהות. אני מדבר על הרשת שהפכה מאוטוסטראדה של סטטוסים לאלבום תמונות אינטרנטי לרשימת המלצות תוכן ללוח מודעות משטרתי לעמוד קלון ציבורי. ככה זה כשהאצבע קלה על הדק השיתופים, וכל עבריין/ישראלי מכוער לכאורה הופך בלחיצת עכבר לעבריין מורשע עם אות קין של דיסלייק על המצח. תחשבו טוב לפני שאתם משתפים תמונות שמכתימות בני אדם. אל תתנו לאצבעות ללכת במקום השכל.

פרטים נוספים במאמר שכתבתי כאן (או כאן).

15.

מחר (שבת) ישוב אלינו פסטיבל הקולנוע הבריטי. אבנר שביט ממליץ ב"וואלה". בין השאר, זו הזדמנות לראות את "בושה" של סטיב מקווין, שרבים התאכזבו לא למצוא את שמו של כוכבו, מייקל פסבנדר, ברשימת המועמדויות לאוסקר.

16.

ובתזמון מושלם עלה אתמול בבתי הקולנוע "אשת הברזל", הביופיק על מרגרט תאצ'ר. ובתזמון "מושלם", איי פוקלנד שוב חוזרים לכותרות. ב-2 באפריל השנה יצויינו 30 שנה לפלישת ארגנטינה לאיים ולתגובה הצבאית הבריטית בעקבותיה, והנה שתי המדינות שוב מחממות את הגזרה: זו מבטלת טיסות, זו שולחת משחתת, ופוקלנד מצטחצחת לקראת סיבוב שני.

ואני שואל: אין גבול ליחצ"נות?

17.

דברים שאפשר ללמוד מפוקלנד:

ההיסטוריון המומחה למדינות דרום אמריקה הלטיניות, ד"ר אפרים דוידי, אינו הבלם המיתולוגי מהפועל ב"ש המומחה לבלימת מסירות עומק ומתפרצות, אפרים דוידי.

פעמיים דוידי

18.

אפרופו כדורגל: טקסט מעולה של אלון עידן ב"הארץ" על שדרי ופרשני כדורגל ישראלים בכלל, ועל דני נוימן בפרט. "נוימן ושולחיו ושולחי שולחיו הם יריקה מתמשכת בפניו של הציבור".

תודה לפוג'יקום

19.

שרגא גפני ז"ל היה גיבור שיצר גיבורים. אבל במבט מפוכח, קשה להתעלם מהממד הלאומני שהיה בספריו. במידה רבה זה רק הדהד את התקופה שבה נולדו דני דין וחבריו (אבל לאו דווקא את התקופה בה התבגרו – גפני פירסם את הדני דין האחרון שלו ב-2001). תמר רותם מתייחסת לכך בכתבה מעניינת ב"גלריה".

איפה היית במלחמת לבנון השניה, איפה?

20.

הבת של הוגו צ'אבז, רוזינס, הסתבכה. להצטלם עם סרייה של דולרים במדינה שמגבילה את אזרחיה בהחזקת מטבע זר – לא רעיון טוב.

לא-פוקר-פייס

21.

דברים שאפשר ללמוד מהאקרים סעודים:

האקר בעברית הוא "פצחן". למשל, בבדיחה מ"ארץ נהדרת": האקרים סעודיים פרצו לאתר "הארץ", שוטטו באתר ולבסוף עשו לייק.

ברכות לתקשורת על הניסיון להשתמש במונח העברי, אבל נדמה לי שבכל זאת נעשתה כאן טעות. אם כבר, היה צריך לומר "פרצן", כלומר קראקר – מונח שגם באנגלית לא תפס פה משום מה, וכך כולם נהיים האקרים, לא משנה האג'נדה.

22.

מה יהיה עם הדרת הנשים? (ויה הטיש של גורנישט)

(השבוע, אגב, נחשפה במדריד תגלית חדשה וחשובה – העתק נוסף של המונה ליזה, שמור טוב יותר. לא שזה עזר לפענוח התעלומה)

23.

יש לי וידוי: אני מת על נסיכות דיסני. אני מת עליהן כמו אחרונת הילדות בנות ה-11 (מינוס האקססוריז), ובמיוחד על העולם האמנותי הפורה שמשגשג סביבן (מנסיכות דיסני כאמהות, דרך נסיכות דיסני כאחוות הג'ינס ועד נסיכות דיסני במסיבת פיג'מות). והשבוע הלוק האופנתי שלהן כבש את הרשת.

Viria13

24.

והנה עוד משהו על נסיכות דיסני

25.

והנה עוד נסיכה: נסיכת הבלוג

26.

טריילר לשבת

האויב עדיין בפנים. ולא, זה לא פרסומת לסלולרי.

מבקש את הקאש

בדיוק לפני חודש שודרה התוכנית האחרונה של "הקצה" (אפשר להאזין לה כאן). זה מרגיש יותר, אבל זה רק חודש בלי קוואמי.

אני לא שומע גלגל"צ, אבל המעט שעוד הייתי שומע, פעם, כמתבגר שהתבגר יחד איתה, זה את "הקצה". ועכשיו ביטלו אותה. גם העצומה לא עזרה.

אז הנה, במקום פרידה – מחווה: זיכרון ממפגש חשוב בחיי שאני חייב לקוואמי: המפגש המאוחר עם ג'וני קאש. הנה הטקסט עליו, שהתפרסם בגרסה דומה (ובאופן טבעי נטולת כל הקישורים המוזיקליים ההכרחיים) בגיליון אוקטובר של "בלייזר" (כאן הכתבה המקורית, כאן רצועות הבונוס).

ג'וני קאש על שער פייסט מגזין (איור: גרהאם סמית)

אני זוכר בדיוק את הרגע שבו התאהבתי בג'וני קאש. טוב, זה לא קרה כל כך מזמן: הרבה אחרי שהתאהבתי בבוב דילן ובביטלס, הרבה אחרי שהתאוששתי מאהבות נעורים כמו משינה והחברים של נטאשה. מאוחר, אבל לא מאוחר מדי. לא מבחינתי לפחות.

זה היה בדצמבר 2003, שלושה חודשים אחרי מותו. ישבתי בבית הורי, ושמעתי את תוכנית סיכום השנה של "הקצה" עם אייל פרידמן בגלגל"צ, שאז עוד ישבה על הסקאלה שלי. בסיום התוכנית הוכתר כשיר השנה קאבר מצמרר לשיר של ניין אינץ' ניילז בשם Hurt. הוא עלה מגרון שרוף של אדם גווע בשם ג'וני קאש.

הכרתי אותו עוד קודם, אבל הוא תמיד נראה לי כמו גיבור קאנטרי אמריקאי – "אגדת הקאנטרי", כך ספדו לו העיתונים המקומיים – וקאנטרי לא היה מהשדות המוסיקליים שרעיתי בהם. פולק? כן. בלוז? בוודאי. בלוגראס? גוספל? למה לא. אבל קאנטרי היה בשבילי קריקטורה אמריקאית: להקה שמופיעה באסם עם כינור, ריקודי זוגות ועז עם מבטא דרומי כבד.

בדיעבד זה נראה לי תמוה. למה עבר זמן רב כל כך לפני שדרכי הצטלבה עם זאת של קאש? הרי הוא נוצק מהחומרים שאני גדלתי עליהם, גיבור במידות שנתפרו לחלומות האמריקאיים שלי. קאובוי קשוח עם לב אוהב, טרובדור עם קול עמוק ושם שנשמע כמו שודד רכבות במערב הפרוע. אחד שהסתובב גם עם אלביס פרסלי וגם עם בוב דילן. גבר של גברים.

היו לנו מספיק צמתים להיפגש בהם: ב־Girl From the North Country של דילן (איך לא זיהיתי את הקול הגדול הזה בשיר שאני כל כך אוהב?). בכתבות של רון מיברג. במערבונים. גדלתי על מערבונים, וקאש שיחק בכמה מהזניחים שבהם. כל כך זניחים שלא נתקלתי בהם בילדותי, ואנחנו מדברים פה על מישהו שראה מערבונים עם קני רוג'רס. אבל בפרובינציה הישראלית, אפילו בתחילת המילניום — טרום יוטיוב, לפני שידעתי מה זה אמאזון, כשאינטרנט היה רק בחיוג ועלה כמו קוטג' — לא היה מקום לגיבורים אמריקאיים ששרים על ישו ושדות חיטה. היו לנו שדות בית לחם לשיר עליהם. ואני, שפיסלתי את הגיבורים שלי בצלמם של קלינט איסטווד וג'ון וויין, שנולדתי להעריץ את ג'וני קאש, פספסתי אותו. ביקשתי לשמוע אותו רגע אחרי שנדם.

לזכותי יצוין שבשנות ה־80 ובחלק נכבד משנות ה־90, ג'וני קאש לא ליקק ברבן גם במולדתו. הוא היה אגדה אמריקאית, אבל בדימוס. בחברת ההקלטות שלו, "קולומביה", כבר לא ספרו אותו. דורות חדשים של חובבי מוסיקה שחיו מצפון לקנטאקי לא הכירו אותו. הוא התבזה עם אלבומי ילדים ושירי כריסמס. באוטוביוגרפיה שלו סיפר שהיה "בלתי נראה". בשנות ה־60 לחייו הוא הפך לבלתי רלוונטי, ממתין למישהו שיספק לו את התחייה הישועית שעליה שר פעם.

קיו ריק רובין. כשאף אחד כבר לא התעניין בקאש הגיע מפיק מוזיקלי מבריק ומגודל שיער, אמר לו "אחוז בזקני הסמיך" ומשך אותו מן הקבר. זה היה חיבור מפתיע; מה לרובין הצעיר, עם ארסנל הראפרים המרשים שלו, ולקאש הזקן עם היסטוריית הקאנטרי העשירה? מה בין אתאיסט ממוצא יהודי מלונג ביץ' לנוצרי אדוק מארקנסו? מה בין המייסד של הלייבל השחור "דף ג'אם" לאמן הראשון שהוציא אלבום באורך מלא — מה שנקרא "אריך נגן" — ב"סאן רקורדס" הלבנה? לכאורה שום דבר. למעשה, הכל.

ג'וני קאש היה צעיר מרדן ובועט עוד לפני שבגנגסטה ראפ ידעו מה זה בלינג. הוא התמכר לסמים ולאלכוהול, ניהל רומן מחוץ לנישואים, ניסה להתאבד, הופיע בבתי סוהר, כתב על פושעים ורוצחים, סירב לשיר נגד היפים ושחורים בפני הנשיא ניקסון, הציע לג'ון קרטר להתחתן איתו באמצע הופעה, נעצר בעוון אחזקת סמים ובעוון השגת גבול, התלבש בשחור, קילל וגידף. באחת מהתמונות האיקוניות שלו הוא זוקר אצבע משולשת למצלמה. בהקשר הזה, שמו העברי של הביופיק אודותיו חטא למקור — Walk the Line אינו "הולך בדרכי" אלא להיפך, "הולך בתלם" — אבל התרגום היה נאמן במידה רבה לאמת. ג'וני קאש הלך בדרכו.

החיבור בין המזוקן למזדקן יצר את American Recordings (כשמה של חברת ההקלטות שפתח רובין), סדרת הקלטות שכל ביקורת מתחת ל"מאסטרפיס" עושה לה עוול. ראשיתה במה שהוא כנראה אלבום הקאמבק הגדול שנוצר אי פעם: רובין הוביל את קאש מגטו הקאנטרי השכוח אל ההמונים, והחזיר אותו באחת למעמד של הדבר הכי קול בסביבה.

הררי טקסט כבר נכתבו על עבודת השחזור המופתית שעשה רובין למיתוס של קאש כשהפשיט את קולו מהפקה כבדה, הניח לו ביד גיטרת מרטין דרדנאוט, ברר איתו בקפדנות שירים של אמנים שההורים שלהם עדיין לא נפגשו כשקאש נכנס להקליט את !Cry! Cry! Cry, והוליד אותו מחדש כגיבור אמריקאי של הדור שלא ידע את האיש בשחור. וגם שלי.

הקאבר ל־Hurt — שהופיע רק ב־The Man Comes Around, חלקה הרביעי של סדרת American Recordings — כבר הפך לקלישאה מרוב שימוש, אבל שום פרסומת ושום פלייליסט בעולם לא יצליחו לשחוק את האמת הפוצעת הגלופה בו, עמוק במיתרים החרוכים של ג'וני קאש.

בזירה מוזיקלית שקורסת מרוב גירסאות כיסוי על גירסאות כיסוי, Hurt הוא פנינה נדירה. קאבר שעומד בזכות עצמו עד כדי כך שרבים סבורים כי הוא אינו גירסת כיסוי, אלא שיר של קאש. לא כולם טועים לחשוב כך מתוך בורות וחוסר היכרות עם המקור; גם מכירי ומוקירי טרנט רזנור אומרים זאת. יודעים מה? המחבר בעצמו אומר זאת.

טרנט רזנור — הסולן, הכותב, המייסד ולמעשה החבר הקבוע היחיד בניין אינץ' ניילז — היה ספקן כשמסר את השיר לרובין. קאש היה ספקן כמוהו כשקיבל אותו. "זה כנראה שיר האנטי־סמים הכי טוב ששמעתי", אמר לרובין, "רק שהוא לא בשבילי". אבל רובין התעקש. "שרתי את השיר אולי מאה פעם לפני שהקלטתי אותו", סיפר קאש, "מפני שהייתי חייב להפוך אותו לשלי". וזה בדיוק מה שקרה.

בניתוח מאלף שהופיע בבלוג "השרת העיוור" מסביר המוזיקאי דויד פרץ איך זה קרה: העבודה הגאונית של רובין על הקומפרסור הופכת את הקאבר האקוסטי של קאש לעוצמתי פי כמה מהאורגינל התעשייתי־מטאלי של רזנור וניין אינץ' ניילז. רובין מנקה את האולפן, ומשאיר שם את קאש עם גיטרה, פסנתר וחור בלב. התוצאה מפעימה, הדורה בקדושה דתית כמעט.

ואז הגיע הקליפ.

הופיע בו אדם בן יותר מ־70, אפור שיער, עיניים חכמות ועייפות בפנים חרושות קמטים. הוא היה זקן וצלול, תשוש ובטוח בעצמו, חלש וחזק מאי־פעם. את תמונותיו של הזקן, ששר ב־House of Cash העזוב בנאשוויל, שזר הבמאי מארק רומאנק בתוך ערימה גדולה של פיסות ויזואליות שמרכיבות את פאזל המיתוס של קאש: סרטי קולנוע וטלוויזיה, הופעות חיות, פוסטרים, תקליטים ישנים במסגרות מנופצות, רכבות, הדגל האמריקאי, ישו הצלוב, ג'וּן היפה, איש בשחור ופסנתר בלבן. כשקאש מישיר עיניים נוצצות למצלמה ומספר על ראש "מלא במחשבות שבורות שאינני יכול לתקן", אי אפשר שלא להיפצע ביחד איתו. אני בטח לא יכולתי.

אף צופה לא יכול שלא להיפצע ביחד איתו. בטח שלא אני.

ב־2004 זכה הקליפ של Hurt בגראמי. בשנה שעברה הוא נבחר במקום החמישי ברשימת הקליפים המשפיעים בכל הזמנים של "מייספייס". ביולי השנה בחר בו המגזין "טיים" כאחד מ־30 הקליפים הגדולים בהיסטוריה, וב־NME הבריטי הוא הוכתר כקליפ הטוב אי פעם. רזנור סיפר שכשצפה בו לראשונה, דומע ומצומרר, הרגיש כאילו איבד את החברה שלו. "השיר הזה כבר לא שלי", אמר. ריק רובין סיפר שבמשך חודשים רבים לאחר מותו של קאש לא יכול היה לצפות בקליפ.

"כל מי שאני מכיר הולך בסוף", שר קאש, ואהובתו ג'ון עמדה וצפתה בו מהמדרגות. שלושה חודשים לאחר מכן היא מתה. ארבעה חודשים אחריה, חולה ושבור לב, מת גם ג'וני קאש. Hurt — שהראה את שניהם בכמה מהרגעים המקסימים שלהם, יפים ואוהבים בעלומיהם ובבלותם — הפך לאפיטף שעל מצבותיהם.

בקליפ עימת רומאנק את דמותו של קאש המזדקן והמפוכח, ששר על אדם נושא כתר של קוצים שיושב על כס של שקרנים, עם דמותו של הכוכב הצעיר והיהיר שהיה בשיא אונו. זה שכמעט ונשרף בלהבות התהילה, עד שהגיעה אהבה ומשכה אותו החוצה מטבעת האש.

לא רבים זוכרים שג'ון היא זאת שכתבה את Ring of Fire (ביחד עם מרל קילגור); מעטים זוכרים שאת השיר ביצעה במקור אחותה, אניטה קרטר, לפני שג'וני לקח אותו ונעץ בו חצוצרות מקסיקניות והפך אותו ללהיט. ב"רולינג סטון" (שבחר בו במקום ה־87 ברשימת השירים הגדולים של כל הזמנים) וב"הולך בדרכי" (הסרט זוכה האוסקר שגם לו ולחואקין פיניקס יש חלק משמעותי בשימור זכרו של קאש כגיבור אמריקאי) מסופר שג'ון כתבה את השיר כשנסעה הביתה מבולבלת, שבורה אחרי עוד אחת מהרפתקאות משככי הכאבים ההרסניות של קאש, מיטלטלת על הקצה עם הרוח שסערה בו וממנו. "אין דרך להיות בגיהנום כזה", כתבה. "אין דרך לכבות להבה בוערת".

ג'ון היתה נשואה עם ילדים כשכתבה על טבעת האש. גם ג'וני. הם התאהבו, וניהלו במשך תקופה ארוכה רומן סודי (פחות או יותר) עד שהתגרשו מבני זוגם והתאחדו. אבל Ring of Fire נכתב כששניהם ניסו עדיין לנהל במקביל משפחה לדוגמה ורומן סוער, וג'ון הרגישה את הטבעת סוגרת עליה ככל שהיא נופלת לתוך האהבה האסורה והמסוכנת עם ג'וני קאש האלכוהוליסט והמסומם.

כמה פשוט, שיר האהבה הזה. "האהבה היא דבר בוער, והיא יוצרת טבעת לוהטת. כרוכה בתשוקה עזה, נפלתי לתוך טבעת אש. נפלתי לתוך טבעת בוערת של אש, נפלתי עוד ועוד ועוד והלהבות רק עלו, וזה שרף, שרף, שרף, טבעת האש". המילים פשוטות, החרוזים פשוטים, המבנה פשוט, המלודיה פשוטה. שיר של שלושה אקורדים והרבה חזרות על burns ו־ring of fire. אז איך זה שהשיר הזה כל כך חכם, כל כך צורב?

סביר להניח ש־Ring of Fire הוא בסיס ההיכרות שלי עם קאש. של רובנו, כנראה; הרי מדובר בלהיט הגדול ביותר שלו. אני יודע שהגעתי אליו בגלל סגנון המאריאצ'י שזרק אותי ישר לפייסטה מקסיקנית במערבון ספגטי, ואני יודע שנשארתי איתו בגלל הלהבות שבוערות בו. בגלל השילוב בין הזעקה הרמה והחמה של החצוצרות המקסיקניות לקרירות המונוטונית של הבס, הצלילים שעוטפים את הקול הבטוח והגברי כל כך של קאש כשהוא יורד עמוק יותר ויותר עם ה־burns, burns, burns אל מעגל האש של האהבה, כמו אורפאוס — עוד מוזיקאי מיתולוגי, בכל מובן — שירד בעקבות אורידיקה אל השאול. טוב, תעצרו אותי כשאני נהיה פואטי מדי. זה הרי שיר פשוט, לא?

צריך לשמוע את הגירסה הנעימה לאוזן של אניטה קרטר כדי להבין איך טען ג'וני קאש את השיר בכל תשוקתו, ועד כמה גאוני היה הרעיון (שבא לו בחלום, לדבריו) להוסיף לו חצוצרות מקסיקניות. שמעתי את Ring of Fire בגירסאות כיסוי רבות, חלקן אפילו מוצלחות — הזעקה השורפת של אריק ברדון מה־Animals, שקלעה במשהו לרוח המקור, היא אולי הטובה שבהן — אבל אף אחת לא מתקרבת לזאת של קאש. אולי משום שאף אחד לא יכול היה לשיר את זה כמוהו. כמו מי שהיה שם, על המוקד.

במקום ה־30 באותה רשימת 500 של "רולינג סטון" נמצא I Walk the Line, שיר שהקליט קאש ב־1956, כמה שנים לפני שיצא למסע הופעות עם משפחת קרטר ופגש את ג'ון הצעירה. למעשה, כשכתב אותו הוא עוד היה חייל שרק חלם להיכנס יום אחד לאולפן הקלטות. אבל הוא נקרא היום כמו שיר אהבה לג'ון — האישה שיישרה אותו, שסעדה אותו במיטתו לאחר שניסה להתאבד, שהלכה איתו את הדרך הארוכה והקשה. האישה שבשבילה הוא החליט ללכת בתלם.

 

וכל הסיפור הזה עם ג'ון מזכיר לי שפעם לא יכולתי לגלות סימפטיה לגבר כמו ג'וני קאש, לא כל שכן לאהוב אותו. קאובוי או לא קאובוי, לא יכולתי לגלות שמץ של הבנה לגבר בוגד.

זמרת הקאנטרי ליאן ריימס, שאולי זכורה לחלקכם כבלונדה השמנמנה ששרה עם הבנות מהסרט "חופשיות על הבר" את קלאסיקת הנערות הקיטשית Can't Fight the Moonlight, אמרה לפני כמה חודשים בראיון רדיו שבמוזיקת הקאנטרי יש מוסר כפול: "ווילי נלסון וג'וני קאש וכל החבר'ה האלה, אלוהים יודע מה הם עשו פעם. אם אישה עשתה את זה, היא לא היתה זכאית להבנה או למחילה. אבל גבר? זה היה פשוט החיים שלהם".

הדברים של ריימס נאמרו כדי להצדיק על דרך המתקפה את הרומן שניהלה בעצמה עם אדי סיבריאן, כוכב "CSI: מיאמי", בזמן ששניהם היו נשואים (סיבריאן עם ילדים). היא סיפרה שהיא מצטערת על כך שפגעה באנשים, אך לא מתחרטת על הרומן.

לפני כמה שנים, כשאהבה נשמעה לי כמו מושג ערטילאי ודביק, לא הייתי יכול להבין אנשים כמו קאש וריימס. ולא רק שלא הייתי יכול להבין אותם: הייתי מטיח את ראשם בסולם הערכים הכבד שלי.

אלא שמאז למדתי משהו על אהבה. לא הרבה אמנם, אבל מספיק כדי לדעת שהיא יכולה לשבש לאנשים את השכל. למדתי שאפשר למשול ברגשות, אבל אי אפשר לקבוע אותם. למדתי שאדם לא יכול לבחור שלא להתאהב רק מכיוון שהוא כבר תפוס בסטטוס. הוא רק יכול לחתוך את זה בזמן, לפני שמישהו יפגע.

גם לג'וני קאש, לג'ון קרטר ול־Ring of Fire יש חלק בשיעור שלמדתי. אז אני לא רוצה להיכנס פה לשיפוטים מוסריים — זה עניין מורכב, כמו אהבה — ואני באופן חד־משמעי לא מצדד באדם שבוגד באמונו של אדם אחר, ולא משנה באיזו מערכת יחסים מדובר. אבל אני מבין שאהבה יכולה להיות חתיכת שריפה בלב.

עם ההבנה הזאת צללתי לתוך המחסן הדיסקוגרפי והביוגרפי העצום שחלק ממנו מפורט במסגרת כאן בצד. עם ההשלמה הזאת הלכתי והתאהבתי, לא רק בקאש אלא גם בג'ון קרטר (או בריס ווית'רספון, אני כבר לא בטוח. וכן, גם את "הולך בדרכי" אהבתי. תהרגו אותי. ככה זה כשאתה מאוהב).

איפשהו על הציר שבין המאהב לבוגד נמצא קאש שבין Folsom Prison Blues ל־I Walk the Line: גבר קשוח כמו מסמר פלדה ורך כמו כרית סיכות. עור מחוספס המסתיר נפש עדינה ופגיעה. קאובוי שכותב שירים. גבר כמו שגברים רוצים להיות. גבר כמו שאני רוצה להיות.

אז לא, ג'וני קאש לא הלחין את פסקול ילדותי. הייתי רחוק מדי, צעיר מדי, ישראלי מדי. הקאש שאהבתי היה השותף של טנגו, והדבר הכי קרוב לקאנטרי שהכרתי היה יונתן מילר ב"הופה היי". אבל היי, זה בכלל לא קאנטרי. כלומר, זה תויג כקאנטרי — ולכן, מן הסתם, לא הגיע לארץ, וחמק גם מאוזניהם של אמריקאים רבים — אבל זה לא קאנטרי. זה ג'וני קאש. וג'וני קאש זה קאנטרי ואאוטלואו־קאנטרי, פולק ובלוז, בלוגראס וגוספל, הונקי טונק ורוק, רוקנרול ורוקבילי, ועוד איזה שלושה־ארבעה היכלי תהילה שעדיין לא החליטו איך לאכול אותו.

ג'וני קאש, שלא הלחין את פסקול ילדותי אבל חיבר די הרבה רצועות לחיי הבוגרים, זה כל האמריקנה כולה בגוף אחד. באיש אחד. בקול אלוהי שלימד אותי דבר חשוב אחד על אהבה.

תיבת המטמון 

ה"מיליון דולר קוורטט" (1965)

סשן אגדי באולפני "סאן רקורדס" שהוקלט במקרה, בכיכובם של קאש, אלביס פרסלי, ג'רי לי לואיס וקארל פרקינס. לשמוע אותם משתטים עם Down by the Riverside ,Don't be cruel ו־That's When Your Heartaches Begin — זה כל כך מהנה, כל כך מרגש, שאפשר להעלים אוזן מהעובדה שספק אם בכלל שומעים שם את קאש. יש שמועות על כך שהוא איחר; יש סיפורים שהוא השתהה באולפן רק לזמן קצר וברח לקניות של חג המולד. הוא עצמו טען, באוטוביוגרפיה שכתב, שהיה שם כל הזמן. הוא רק שר בטונים הגבוהים כדי להשתלב עם אלביס. וחוץ מזה, הוא היה רחוק מהמיקרופון. טוב, למי אכפת. העיקר שאנחנו יודעים שהוא השרה מרוחו הקשוחה על להקת הכוכבים המזדמנת.

At Folsom Prison (1968) ו-At San Quentin (1969)

לג'וני קאש יש אלבומים ישנים מצוינים, אבל הם לא משתווים בעוצמתם לאלבומי ההופעות שלו. קאש היה במיטבו בהופעות, במיוחד כשזה קרה בבתי כלא, מול הגרעין הקשה והקשוח באמת של מעריציו. שם, בהופעות החיות, הוא באמת חי.

קאש אהב את האסירים. הם התלהבו משירי הרוצחים והפושעים שלו וראו בו אחד משלהם, למרות שמעולם לא סגר יותר מלילה בקלבוש (כולל מעצר תמוה במיוחד על קטיפת פרחים בשטח פרטי). וג'וני השיב להם אהבה. לגארי גילמור, רוצח שדרש לקבל עונש מוות על מעשיו (נורמן מיילר כתב עליו את הרומן "שירת התליין"), הוא שר בטלפון את Amazing Grace בלילה שלפני הוצאתו להורג. מחווה יפה של חסד לאיש שמילותיו האחרונות היו "בואו נעשה את זה".

The Dylan/Cash Sessions (1969)

במשך תקופה קצרה חלקו קאש ודילן אולפנים סמוכים בנאשוויל, וקאש קפץ לבקר את ידידו בן ה-28. התוצאה היתה דואט אלמותי אחד שנכנס ל-Nashville Skyline של דילן (Girl From the North Country), וסשן הקלטות נהדר שנותר רק כבוטלג עלום במשך שנים רבות. אפשר לשמוע בו את קולו של דילן הצעיר – עדיין נקי, קצת מאנפף – מתיישב יופי על I Walk the Line; תומך בבס של קאש ב־Just a Closer Walk with Thee; ומתמזג איתו ב־Blue Yodel #5 העתיק והמענג של ג'ימי רודג'רס. העובדה שכל השירים האלה נשארו בחוץ ונזרקו לבוטלג היא אות קין על המצח של מישהו, בוודאי לאור העובדה שהבוטלג שוב קשה מאוד להשגה. אני מקווה, לטובתכם, שסדרת הבוטלגים המתמשכת של דילן לא תשאיר את המצב הזה על כנו לאורך זמן.

The Johnny Cash Show (1969-1971)

לקאש גם היתה תוכנית טלוויזיה בה אירח אמנים שונים – תחשבו על "לילה גוב", רק עם ג'וני קאש. מהתוכנית הזו יצאו כמה דואטים נפלאים, כמו זה של קאש וג'וני מיטשל בת ה-26, שמצטרפת אליו בקולה הצלול ל-Girl from the North Country, ותגליות מתוקות כמו מלאני בת ה-22 (המוכרת בזכות Brand New Keys), ששרה אצלו את Baby Guitar ואיתו את Silver Threads and Golden Needles). אבל גולת הכותרת, nז'אנר ה"אל תחמיצו", הוא הגרסה שלו ל"Blue Yodel #9" עם לואי ארמסטרונג. סאצ'מו היה אז בן 69, תשעה חודשים לפני מותו, זקן ומיוזע אבל קורן מחיוניות, עושה פרצופים לקאש, צוחק בפה גדול, מנגב את המצח במטפחת, מפלבל עיניים ומקסים את הקהל. זה אחד הסרטונים הכי מצחיקים שנתקלתי בהם ביוטיוב, וגם אחד מהמרגשים ביותר. לא רחוק מ־Hurt.

The highwaymen (1985-1995)

טור מיוחד אליו יצא קאש עם רעים ותיקים לנשק: נלסון, וויילון ג'נינגס המנוח וכריס כריסטופרסון. גולת הכותרת היא השיר The Highwayman שאת גרסתו הסופר-גרופית כינה מתן חרמוני ב"הארץ" "אחד ממפגני הגבריות המרשימים ביותר שזכיתי לראות". חרמוני סיפר על היד שחוזרת כל הזמן אל כפתור הריפליי, ואפשר להבין אותו: זה מין שיר כזה, מפגש עוצמתי כל כך של אגואים גבריים, שאתה רק רוצה לשמוע שוב ושוב ושוב.

The Wanderer (1993)

ב-1993, במהלך הקלטות זורופה, פנה בונו לקאש והציע לו להקליט את The Wanderer. זה אחד השירים היחידים של U2 בהם לא נשמע קולו של בונו (למעשה, כמעט ולא נשמע, לבד מאיזו יללה בסיום), והוא כמעט כולו קאש, טייק-אאוט פוסט-אפוקליפטי על שירי הצליינות של מי שתמיד חיפש את האל, ולפעמים גם מצא.

VH1 Storytellers עם ווילי נלסון (1998)

מפגש מלכותי של שני ענקי רוח, אגדות חיות ושרות. הם יושבים שם על הבמה, ערומים מלהקה, מיומרות, מפוזות של רוק סטארים. "שני קשישים דרומיים שיושבים במרפסת עם גיטרות", כתב גיא חג'ג' בטקסט נהדר שפורסם גם הוא ב"השרת העיוור". קאש, הפטריוט המרדן, ונלסון, המרדן הפטריוט. שתי פיסות אמריקנה מהלכות. דו קרב מלבב בערבו של יום.

The American Recordings 1-4 (1994-2002)

כבר דיברנו הרבה על ה-American Recordings, אבל זה אף פעם לא יהיה מספיק. "The Man Comes Around" היה הראשון שלי, ולנצח הפייבוריט. צריך לשמוע כדי להאמין מה עשה קאש בלהיטים מוכרים כל כך. את I Hung My Head של סטינג הוא הפך לשלו — וידוי מצמרר ושקט של רוצח, רחוק כל כך מהאורגינל הכבד והנפוח מכלי נשיפה. את Personal Jesus של דפש מוד (שנכתב בהשראת האהבה של פריסילה פרסלי לאלביס – מכר של קאש, כזכור) עשה לאינטימי כל כך, נקי ואמיתי כמו שיר בלוז שורשי, עם הגיטרות התומכות של ג'ון פרושיאנטה המנוח מרד הוט צ'ילי פפרס ומייק קמפבל מההרטברייקרס של טום פטי. את Bridge Over Troubled Water הגיש כשיר ערש אבהי, עם הבס העמוק שלו במקום ההרמוניות הגבוהות של סיימון וגרפונקל. קצת שר וקצת מדבר, מבטיח לשוט מאחוריך ולהרגיע את נפשך, עוטף אותך בחיבוק חם ביחד עם החיזוק האמהי של פיונה אפל טובת העיניים. וכך היו גם האלבומים שקדמו לרביעי בסדרה, אסופה מופתית של קאברים נפלאים. עד שקאש נפטר, וחשבנו שלא נשמע עוד הקלטות אמריקאיות.

A Hundred Highways (2006) ו-Ain't No Grave (2010)

ואז, יצא פתאום בוקסט מהודר עם חמישה דיסקים של שירים שקאש הקליט טרם מותו (Unearthed), ואחריו יצאו עוד שני אלבומים. "אין קבר שיוכל להחזיק את גופתי", שר קולו של איש מת, ולא נמצא גם הקבר האמנותי שבו ינוחו בשלום על משכבם שירים שטרם ראו אור יום.

מת או לא, השירים של ג'וני קאש – קאברים להלכה, אבל שירים של ג'וני קאש למעשה – המשיכו לחיות.

קחו, למשל, את "Redemption Day". קחו אותו ואמצו אותו ללבכם, את התפילה שנושא קאש לבואו של יום הגאולה, רחוק ועמוק מהבלדה של שריל קרואו, כמו המרחק בין זמרת ברים לנביא נחמה. תפילה שנישאת בקולו הבטוח של אדם שכבר רואה את מותו. כן, גם זו קלישאה – קולו של קאש כקולו של אדם שרואה את הסוף – אבל לפעמים גם קלישאות צודקות. וקאש השליו של "American Recordings" הוא לא קאש הסוער של "Cocaine Blues" או של "Stripes". זה לא רק הקול; זה הטון, האינטונציה, ההגשה.

קחו, למשל, את "(Ain't No Grave (Gonna Hold my Body Down". קחו אותו אל הקבר, כמו ה"זעם!" של דילן תומאס. כשהאח קלוד איליי (אח במובן של חבר קהילה נוצרי, לא במובן של סחבק שלי מהטירונות) שר אותו בשנות החמישים, עם גיטרה שמחה ומחיאות כפיים, הוא שר שיר גוספל מלא נשמה הקורא תגר על המוות שלא יוכל לו. מסוג השירים ששרים בכנסיות בהתלהבות כדי לעורר את המאמינים. כשקאש שר אותו, הוא שר שיר אחר. איטי, אפל, עוצמתי. את הקצב של מחיאות הכפיים מחליף מין רעש גרירה מונוטוני, כמו רגל עייפה שנשרכת על הקרקע – איש מת מהלך? – או חול שמושלך על קבר – ואולי מושלך מן הקבר החוצה. אם איליי מקדם את פניו של המוות בחיוך, קאש מקדם אותם באומץ. האיש שפלירטט עם המוות במוטלים זולים ומאחורי הקלעים של אולמות מפוארים לא מפחד ממנו. האיש שסיפר על חוויה טרנסצנדנטלית שעבר לאחר שניסה להתאבד, עם הארה אלוהית והכל, לא יכול לפחד מהמוות.

וחוץ מזה, כשמדברים על השירים שבאלבום "Ain't No Grave", יש לזכור שלא מדובר כאן בעוד אמן מזדקן, שרואה את המוות כפי שכל אדם זקן רואה את המוות. מדובר כאן באדם שיוצא ובא מבתי חולים, שבריאותו רופפת, שסובל מנזקים נוירולוגיים ומריאות תשושות, שזה עתה קבר את אשתו. וגם, כאמור, באחד שכבר מזהה את המוות כשהוא פוגש בו. הם מכרים ותיקים.

אנשים מעקמים את האף בפני תעשיית הפוסט־מורטם המוזיקלי שמשגשגת באמריקה. אז מה? מצדי, שרוזאן קאש תמשיך למצוא ארגזי הקלטות ישנים במרתף, ושריק רובין ימשיך לברוא מחדש שירים ישנים סביב קולו של המנוח, ושהחיים של קאש אחרי מותו ימשיכו להדהד בעוצמה מכל רמקול. תקראו לזה נצלני, תקראו לזה ציני. מה אכפת לי? לי יש עוד שירים של ג'וני קאש לשמוע.

הרולר (27.1.12)

1.

זוהי קריאה אחרונה: היום (10:00-16:00) ומחר (10:00-22:00) זו ההזדמנות האחרונה שלכם לבקר בתערוכת World Press Photo 2011, ובתערוכת "עדות מקומית" המלווה אותה. אם תעזבו עכשיו את הפוסט הזה ותלכו לשם, אני לא אעלב. כמדי שנה, היא שווה כל שקל.

אני מתאפק ומביא לכם רק שלוש דוגמיות. הראשונה היא תמונת השנה (ביבי עיישה האפגנית, שנענשה על עזיבת בעלה בחיתוך אפה ואוזניה), השניה פשוט מרהיבה, והשלישית גרמה לי לפלוט בקול "וואו".

פרטים נוספים כאן

2.

השבוע עמד כמובן בסימן הכרזת המועמדים הסופיים לאוסקר, ובראשם, לפחות מבחינתנו, "הערת שוליים". עכשיו רק צריך להחזיק אצבעות לפרישה איראנית מסורתית, ואנחנו כפסע מהגביע.

עיקר העניין היה, כרגיל, מי נשאר בחוץ. טינטין נשאר בחוץ. טילדה סווינטון (וכל "חייבים לדבר על קווין") נשארה בחוץ. וראיין גוסלינג (וכמעט כל "דרייב") נשאר בחוץ. והוא לא אוהב את זה. גם אני לא.

20 הערות על המועמדויות לאוסקר כאן, והעתידות של יוצרי וכוכבי "הערת שוליים" – כאן.

3.

זו היתה, אגב, שנה טובה לחיות בהוליווד. הזכרתי כבר בעבר שלאוסקר הקרוב היו אמורים להיות מועמדים קוף מדבר, כלב פנטומימאי, סוס קרבות ולאונרדו דיקפריו. כולם בחוץ, כולל דיקפריו.

נטע אלכסנדר כתבה על הכוכבים האמיתיים של השנה הקולנועית ב"עכבר העיר".

4.

סיכום השבוע בבלוג:

כאמור – הרהורי אוסקר והערות שוליים, עיונים נוספים בחייו ומורשתו של ג'יי. אדגר הובר ("התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" ומחשבות אקטואליות בעקבות "ג'יי. אדגר"), נערת שער חדשה (שיילין וודלי מ"היורשים"), ביקורות קולנוע ("המבריח", "מלחמת האופל: התעוררות", "אדם על הקצה") וטלוויזיה (עונות שניות ל"אימפריית הפשע" ו"המתים המהלכים"), וקבלת פניה של הסדרה הכי טובה שהיתה בטלוויזיה לשידורים חוזרים עם מחשבות על איך עושים טלוויזיה טובה (נניח – "הסמויה") ואיך לא (נניח – "טרה נובה").

וכך היתה נראית "הסמויה" כסיטקום מהניינטיז:

וכך היתה נראית "המפץ הגדול" בלי הצחוקים המוקלטים. בעייתי משהו.

5.

תיאו אנגלופולוס הלך השבוע במפתיע לעולמו. אורי קליין סופד לו ב"גלריה", ויאיר רוה מעלה בבלוגו טקסט שכתב ב-2005 לרגל המחווה בפסטיבל חיפה לבמאי היווני. אנגלופולוס, אגב, מעולם לא היה מועמד לאוסקר (אבל זכה בדקל הזהב ובפרס הגדול של חבר השופטים בקאן).

את כמה מסרטיו – כמו "נוף בערפל" ו"מבטו של יוליסס" – תוכלו למצוא במלואם ביוטיוב.

6.

אטה ג'יימס הלכה למותה ביום שישי שעבר. באמת שמדובר באחת הגדולות, שניה כנראה רק לארית'ה פרנקלין תבדל"א, כפי שכתב עמוס הראל ב"גלריה". גם אם קשה לי לסלוח לה על מה שאמרה על ביונסה אהובתי.

גם אייל רוב ספד לה ב"וואלה". ומחר ב-21:00 בגל"צ תוקדש לה שעה מוסיקלית.

7.

במוסיקה גדולה עסקינן, וגם קוטנר בעניין. אם אתם לא רואים את "האלבומים" – בערוץ 8, ב-VOD או באתר האינטרנט – כדאי שתתחילו. זה לינק לפרק הראשון (אביתר בנאי), זה לשני ("זמן סוכר" של "איפה הילד"). ובשבת – האלבום האהוב עלי בסדרה: "סימנים של חולשה". הוא כולל את אחד מ"השירים שלי" – "כמה יוסי". אבל בחרתי להביא לכאן דווקא רצועה אחרת שאני לא מצליח לעולם לעמוד בפניה. ליתר דיוק – לשבת בפניה.

8.

הזכרתי בשבוע שעבר את מופע המחווה לעלי מוהר. היום ב-12:00 תוכלו להאזין לו בגל"צ. די ברור שזה משהו שאסור להחמיץ. הנה אחד העלי-מוהרים האהובים עלי.

9.

השבוע בפינתנו "מחפש מימון לסרט": יואב שמיר. הסרט שלו נשמע מרתק: בעקבות הניסויים המפורסמים של מילגרם וסטנפורד על הרוע האנושי, יוצא שמיר לבחון דווקא את הגיבורים, ה"10%" שיוצאים נגד הטבע האנושי, החברה והסביבה. חוץ מזה שהוא מכליל כאן את יונתן שפירא, הטייס הסרבן, שזה קצת תמוה בעיני. ובכל זאת, זה פרויקט מעניין. וחוץ מזה, מייקל מור כבר בפנים. עוד פרטים כאן. ויש בונוס:

"אני חושב שזו פעם ראשונה שמישהו עושה את זה: כתמריץ עבור תרומה של 10,000 דולר אתה מקבל אותי ל-48 שעות, עם ציוד צילום ועריכה, ואני עושה איתך סרט קצר. שזה דיל לא רע, לאדם חובב סרטים שרוצה לחוות את זה בצורה מעשית, או שתישאר לו איזו מזכרת מגניבה ממשהו"

אז אם במקרה הפרוטה נמצאת בכיסכם, ביחד עם עוד כמה אלפי פרוטות – זה ממש דיל בהזדמנות.

10.

שלושה סיפורים מרתקים על קולנוע, שואה ומלחמת העולם השניה:

א. מיכה שגריר, זוכה טרי בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע על מפעל חיים, עובד על פרויקט יוצא דופן: "הבריחה 3G", שמתחקה אחר תנועת ניצולי השואה מאירופה לישראל. הסרט לוקח בני נוער במסלול אותו עברו הניצולים, במעין ריאליטי-זיכרון דוקומנטרי. זה לכל הפחות נשמע מעניין. הרבה יותר מ"המרוץ למיליון", נניח.

ב. נירית אנדרמן הביאה ב"גלריה" את סיפורו של הסרט "הבלתי לגאליים", סרטו מ-1947 של מאיר לוין, שהוקרן בשבוע שעבר בסינמטק, ומלווה זוג במסעו מאירופה לישראל אחרי מלחה"ע השניה, בשילוב של קטעים עלילתיים ותיעודיים. אריאל שוייצר מרחיב במאמר כאן.

ג. הסיפור המדהים שמאחורי "הבריחה הגדולה". לא הסרט – הבריחה.

11.

"דה מארקר" בשירות הציבור: כך תצפו בסרטים באופן חוקי. יש גם יוטיוב, זוכרים?

12.

כלל בסיסי בעיתונות קובע ש"כלב נשך אדם" זה לא סיפור. "אדם נשך כלב" – זה כבר סיפור.

טוב, אז הסיפור על התינוק שנשך נחש זה חתיכת סיפור.

13.

אפרופו עיתונות: אחד הסיפורים המעניינים של השבוע היה, כרגיל, יאיר לפיד. הפעם הופצץ הדף של לפיד בשאלות הנוגעות לעישון סמים קלים – וליתר דיוק, האם לפיד עצמו אחז פעם ג'וינט. לפיד, וסביר יותר להניח שמי שמנהל מטעמו את הדף, לא רק שהעדיף להתעלם מהשאלות – הוא פשוט מחק אותן. מה שכמובן הסעיר את הרשת. בוא נגיד ש"יאיר לפיד+סמים" שווה כרגע בגוגל למעלה מ-55,000 תוצאות. הנה רק כמה מההתייחסויות: ב"חורים ברשת" מסופר על התופעה, ב"דה באזר" איתן בקרמן שואל ונמחק ושואל ונמחק, וב"הארץ" ספי קרופסקי כותב על יאיר לפיד כסירי אנושי.

נדמה לי שלפיד – ושוב, כנראה מישהו מאנשיו – עשה כאן טעות. זה בסדר, אנשיו של ביבי עושים טעויות כאלה כל יום לפני ארוחת הבוקר. רק צריך להכיר בכך ולתקן. ואולי לנהוג כמו החבר'ה האלה, למשל.

ויש גם ממ חדש: "Israelist Yair"

ויש עם עוזי וייל חדש:

זה הכל היה מתוכנן. פחדנו שהאיראנים, שתגידו עליהם מה שתגידו, פראיירים הם לא – יתחילו גם לחסל לנו מדענים. אז אמרנו, בוא ניתן להם מדען שאפשר בלעדיו. והלכנו ליאיר לפיד, ואמרנו לו: הי גבר, רוצה להיות דוקטור תוך שלושה חודשים? חשב שתי דקות, ואמר: דוקטור למה? גבר, אמרנו והענקנו לו סנוקרת חביבה על הלקקן, למה שבא לך. ואם רק הייתם שותקים, תוך שלושה חודשים הוא היה הופך להיות הדוקטור הישראלי המפורסם ביותר אחרי דוקטור לק, ואז ההוא מהפרס נובל היה יכול לחזור לחקור גבישים קוואזי-מחזוריים בשקט. אבל אתם התקשורת, לא יכולים לסתום את הפה, אה? לעזאזל איתכם. עד שלאוניברסיטת בר אילן היה, סוף סוף, תלמיד מפורסם שלא רצח ראש ממשלה (דובר האוניברסיטה)

14.

מה הקשר בין יאיר לפיד לצ'אק נוריס? העובדות, כמובן. והנה עובדה חדשה על צ'אק נוריס.

ועוד בגזרת צ'אק נוריס.

15.

אם הסתובבתם לרגע בפייסבוק בשבוע האחרון, סביר להניח שלא חמקתם מזה:

ואם במקרה כן – זו חידה. את התשובה תגלו אם תניחו את סמן העכבר על התמונה.

16.

מישל טלו וה"Ai Se Eu Te Pego" שלו משגעים גם את אמריקה. הנה הלהקה הרב-לאומית של הדנבר נאגטס מבצעת. משתתפים: רודי פרננדז הספרדי, דנילו גלינארי האיטלקי, קוסטה קופוס היווני, טימופיי מוזגוב הרוסי והאמריקאים אל הרינגטון וג'וליאן סטון.

17.

יואב קוטנר (ההוא מ"האלבומים") יקדיש מחר (שבת) בצהריים תוכנית לכבוד אלבומו החדש של לאונרד כהן, "Old Ideas". ובינתיים אפשר להאזין לו במלואו (!) לתקופה מוגבלת כאן.

18.

חפשו כאן מחר פוסט מוזיקלי לרגל חודש לנפילת "הקצה". הנה רמז עבה (שדווקא לא יהיה שם מחר), מתוך "Roadie".

עדכון: הנה הפוסט

19.

טריילר לשבת

מאדר-פאקינג ספייס נאציז.

לחיילים מגיע יותר, אבל למה אני צריך לשלם על זה פעמיים?

היום ישודר השירותרום בגלי צה"ל. עניין שדי מרגיז אותי. השנה הוא גם מוקדש למילואים – שגם זה עניין שמרגיז אותי (כמו שאפשר לראות כאן). אז היום אזכר בכך שאני כועס על השירותרום, ומחרתיים אלך למילואים כדי להיזכר שאני כועס גם עליהם. זה יהיה שבוע מבחן לעצבים שלי.

זה מה שכתבתי בשנה שעברה על התופעה המקוממת הזאת.

פורסם במקור ב"עכבר העיר"

זוכרים את "השירושנור"? הפארודיה של "זהו זה", כמו רוב הפארודיות של "זהו זה", לא היתה מבריקה או חריפה במיוחד, אבל היא קלעה, במילה אחת ובהומור זהו-זהי אופייני וקצת מיושן, לעצם הבעיה. זה לא "שירותרום" פטריוטי ומרגש, שבו העם נקרא לתרום מכספו לצבא. זהו "שירושנור" מביך ומביש, שבו הצבא נקרא לדגל כדי להתרים את העם.

קשה להיכנס במפעל החגיגי הזה, השירותרום (גלעד שגב כינה אותו בפירוש "יום חג"). הוא כל כך מקסים, מלבב ומאחד, שקל להתעלם מן הפגמים. הרי איך אפשר להגיד מילה נגד פרויקט שרותם אליו חברות רבות כל כך (אפילו חברת הסלולר השטניות הטו שכם!), מגייס אמנים וסלבריטאים רבים כל כך, מזרים כסף ישירות לחיילים, ומאחד את העם מקצה לקצה. הרי זוהי בבואתו של צה"ל כפי שאנו עדיין אוהבים לראות אותו, בעיקר בדמיוננו, מוסד ציבורי שאינו מבחין בהבדלי דת, גזע ומין, שמתנייע על אידיאלים ונושא על חזהו כעיטורי גבורה סיפורים אנושיים מרגשים.

אם נרפה לרגע מדוושת הציניות, ונתעלם מתגרנות השוק המביכה שמלווה אותו לא פעם, חייבים להודות שהשירותרום הוא אכן מפעל נהדר במובנים רבים. גם אם הוא אינו מציג את התמונה המלאה, הרי שהוא משקף לנו כמה מהתווים היפים בפניה של החברה הישראלית, כאלה שנראים לרוב רק כשהתותחים רועמים. שהות ארוכה ליד מקלטי הרדיו ומסכי הטלוויזיה והמחשב מספקת עשרות סיפורים מחממי לב של אנשים שראויים למפעל הזה, ושמות על שמות של תורמים, בני כל הגילאים, אנשים פרטיים ומנהלי חברות, שפותחים את סגור ארנקם בפני חיילי צה"ל. צריך להיות ציניקן קשה עורף או מתנגד משטר רדיקלי כדי לסלוד מכל אלה.

אלא שמתוך הסיפורים האנושיים המרגשים, שמזכירים למי ששכח שיש עוד כמה עשרות אלפי אנשים נפלאים בעם הזה, עולים דווקא פניו המבישות של מפעל שכולו התרמה למען הגוף השמן ביותר במדינת ישראל. מערכת החינוך מדרדרת כמו רכבת אל התהום, מערכת הבריאות קורסת כמו מגדל קלפים, צירי התחבורה סתומים ומשק המים גווע, אבל לצה"ל כבר תרמתם?

אז זהו, שכן. מדי שנה אתם תורמים לו, וביד רחבה. קוראים לזה, כנהוג בכל מדינה מתוקנת שלא מתרימה את אזרחיה, מסים. ואין מי שנתחו בארוחת המסים הישראלית גדול יותר ממשרד הביטחון.

איך זה שמכל המערכות הקורסות, דווקא מערכת הביטחון היא זו שפושטת את ידה בפנינו? התשובה פשוטה – היא יכולה. אין לך עוד גוף במדינת ישראל שנהנה מאמון הציבור כמו צה"ל, כפי שמלמד סקר שנערך לאחרונה ומצא שצה"ל נתפס כגוף הכי פחות מושחת בישראל, כאילו לא היה בועז הרפז מעולם.

ההתרמה מספקת כלי נאה לרבים לסגור חשבונות נפש פנימיים. כל מי שלא התייצב מעולם לשירות מילואים, שאינו בוש בבנו המשתמט, ששירותו הצבאי הסתכם בפתיחת ממטרות, ממהר לנצל את ההזדמנות ולמרק את מצפונו בכסף, מתייצב בחזית לצד הלוחמים בהווה ובעבר (שגם חלקם בתורמים רב, כמובן). אל התורמים מכספם נוספים התורמים מזמנם, האמנים והידוענים, שחלקם פסחו על השירות הצבאי המיותר, אבל כעת מתנפלים על ההזדמנות להצטרף לחיבוק הקבוצתי.

גבי מקבץ נדבות. שירותרום 2010

אבל האשמים כמובן אינם התורמים, לא הנדבנים ולא האמנים, ודאי שלא החיילים, ואפילו לא צה"ל והאגודה למען החייל, שעושה את מלאכתה כאמור משמה. האשם הוא במדינה, שמשאירה את הצורך במפעל כמו השירותרום, בעת שהיא שופכת את תקציב הביטחון הכבד על משכורות מנופחות, פנסיות מוקדמות, תיקונים בגדר ההפרדה ושאר בזבוזים.

יש שמתרגשים לשמוע על הנער שתרם את מתנות בר המצווה שלו לשירותרום, ועל ילדים מקסימים אחרים שתורמים את דמי הכיס הצנועים שלהם לטובת צה"ל. אני חש צער על כך. המדינה תסתדר גם בלי כספי בר המצווה, שיכולים היו לקנות לנער נסיעה למשחק של ברצלונה או השד יודע מה. ממילא ההורים שלו כבר משלמים גם את חשבון מערכת הביטחון. כשילדה שוברת קופת חזיר כדי לשלם לארגון שקונה מטוסים במיליארדי דולרים, זה מביש.

השנה הרחיב השירותרום את גבולות החיבוק, וכלל בתוכו גם את הכבאים, אנשי מד"א, השב"ס ושאר הכוחות שחירפו את נפשם באסון הכרמל (מרביתם אינם חלק ממערכת הביטחון). גבולות החיבוק של השירותרום הם גבולות החיבוק של העם, וזהו סימן טוב לכוחות ההצלה. סימן שמלמד על המקום שמייעד להם הציבור באגם הגדול המכונה תקציב המדינה, האגם שממנו נהנות חיות היער רק אחרי שהאריה הצה"לי שתה כל צרכו. אולי כעת יוכלו גם הכבאים והחובשים לרכון לידו.

חזי לוי, גיבור אירועי הכרמל, המשיך במיתוג המחודש של הכבאים כ"לוחמי אש". יש בכך מן הצדק – הם אכן לוחמים באש, ובגבורה. אבל מעניין לראות כיצד הפנימו גם הכבאים את כללי המשחק, לפיהם במדינת ישראל כדי לקבל תמורה הולמת למאמציך, מוטב להשתייך לכוחות הלוחמים. גם הם למדו היכן מרוחה החמאה.

הבעיה היא לא השירותרום. הבעיה היא השנור. השירותרום מייצג תופעה רחבה בהרבה. מי שלא משרת בצה"ל אולי לא יודע שהיא קיימת בו מזמן, לכל אורכו ועומקו, ביחידות סדיר ומילואים שמחזרות על פתחי תורמים, חברות שמאמצות יחידות ופערים בלתי נמנעים שנוצרים בין יחידות עלית ומפקדים מקושרים לבין הפרולטריון הצה"לי, לרבות לוחמיו.

והתופעה קיימת גם בחברה הישראלית כולה, בה עמותות תפסו את מקומה של המדינה, שמייצרת ואקום אחר ואקום וסומכת ידיה על המגזר השלישי. ובשירותרום היא כבר פשוט מבקשת מלווה מרצון ומלווה בששון, כמאמר הגשש. אבל לאזרח הקטן אסור לשלוף את הארנק כשהמדינה באה לנקוש על דלתו. גם מול המפגן הפטריוטי המרשים, צריך להתאפק ולהגיד לה את האמת: כבר תרמנו.