לבי היום ריק (אריק איינשטיין, 1939-2013)

צילום: ויקישיתוף

צילום: ויקישיתוף

אריק איינשטיין הוא פסקול חיי. אני יודע, אין יותר בנאלי מזה. אבל כשאני פורט את זה לרצועות שמע, אני מגלה שאריק איינשטיין הוא באמת פסקול חיי.

רואה "מציצים" עם האחים שלי ובני הדודים אחרי ליל הסדר. צופה ב"כמו גדולים" עם אחי הקטן, שר עם "הייתי פעם ילד". שומע בפעם הראשונה את חידון התנ"ך. משנן את "ואלה שמות". מדקלם את החיקוי של שימי ריגר ב"כבלים".

לומד לנגן עם "בית הערבה". מגלה את "שבלול בקופסא". נפעם מהסופרגרופ שנפגש על גשר הירקון. מתאהב בחלונות הגבוהים. רואה אותה בדרך לגימנסיה, חולם לראות את ד"ר ג'יי ועבדול ג'באר בסן פרנסיסקו על המים, אוהב להיות בבית, אבל לא יושב על הגדר, לא נוסע לאט. לא יוצא מזה. מה איתי, מה איתי, מה איתי.

צולל עם הולדת האינטרנט לתוך החומרים הישנים, ל"כהה כהה" ו"רחוק רחוק מכאן" ו"לילה לילה". לא יודע מאיפה לאכול שירים הפכפכים כמו "אמא אדמה" ו"למה לי לקחת ללב?". שר את ההמנונים המודרניים של "אני ואתה נשנה את העולם" ו"כמה טוב שבאת הביתה" ו"עוף גוזל". שונא את הפועל, אוהב את "אמרו לו". מתאהב עם קארין אופיר וסשה דמידוב ב"רותי". נשבר עם "שביר". מאמין ש"היא תבוא" ו"עוד יהיה". וכמה שרציתי כלב. וכמה חם.

אוסף בשקדנות את כל סדרת "ארץ ישראל הישנה והטובה". אין יותר טוב מאריק ושלום, אין יותר טוב מאריק ושם טוב, אין יותר טוב מאריק ורוטבליט, אין יותר טוב מאריק וחלפי, אין יותר טוב מאריק ורכטר, אין יותר טוב מאריק וארגוב. ומיקיס גבריאליס, ויאסו יודה. מגלה מחדש עם להקת שבע עם "שיר מספר שמונה". מתאהב בדואטים, מ"לי ולך" עם גאולה נוני, דרך "איילת אהבים" עם יהודית רביץ, ועד "אל נא תאמר לי שלום" עם איילה אשרוב ו"פרידת מלח" עם רוני אלטר.

שומע, בטיול הראשון של הנוער העובד עם לינה בשטח, מישהו שר "יש לי אישה שאוהבת אותי", ומתאמץ לא לבכות. עושה לחניכה שלי פרודיה על שלושה חתולים. מקבל מיאיר קלינגר את הסולו ב"ערב מול גלעד". מקבל מעדי כהן הברון את הסולו ב"ילדים של החיים".
שר ביער בפולין את "דמעות של מלאכים", ורועד מקור, ואולי לא רק מקור. שר בטקס את "שיר על תוכי יוסי", ומישהי אומרת שעשיתי לה צמרמורת, ואני רק חושב על "העצבות כמו כוס היא ובה יין מר מענבי הנשמה" הזה, ושאף פעם לא נהניתי להגות כך מילים.

שר את "לבכות לך" בטקס רבין הראשון, ומישהי מתקשרת להגיד לאמא שלי שזה היה יותר יפה מאביב גפן (ואני אומר לה שזו לא מחמאה גדולה). שר את "שלום חבר" בטקס רבין האחרון (שלי), עם כל הרוטבליט-חנוך-איינשטיין על הגב, ושורד, למרות שמישהי אמרה לי לא לעשות את זה, זה אריק איינשטיין, אי אפשר לשכפל.

שר למישהי "זו אותה האהבה", והיא אומרת שזה על אהבה של זקנים, ואני חושב שמה זה חשוב, זה ה"אהבה בת עשרים" של אריק איינשטיין, ומה יותר מקסים מה"על הכל הייתי שוב חוזרת" הזה. רואה שמישהי כותבת "אז התחלתי ללכת, לא ידעתי בכלל לאן", ויודע שהיא חושבת עלי. עוד ניפגש. ויהיה לנו טוב. זה קרוב.

ונפעם, נפעם, נפעם מ"עטור מצחך" – השיר הכי מושלם שנכתב, הולחן, עובד ובוצע בעברית – בכל פעם מחדש.

*

יצא שלפחות בשני טקסים לזכר יצחק רבין שרתי אריק איינשטיין. יצא במקרה, אבל זה לא היה מקרי. כי הנה, 16 שנים אחרי הטקסים, אריק איינשטיין מת, ואנשים מדברים במונחים של רצח רבין. גבי ברבש מבשר בפתח בית החולים, זעקות שבר ברקע. נערות מדליקות נרות בכיכר. הארון יוצב שם מחר. שינויים בלוח המשדרים. יום אבל לאומי, בלי שאף אחד הכריז על אחד כזה. מישהו בוכה, אומר לי שהוא לא הרגיש ככה מאז שרבין מת.

זה לא דומה. זה בכלל לא דומה. זה אחר. זה לא רצח, וזה לא ראש ממשלה, וזה לא פוליטי, וזה לא סמלי, וזה לא מזעזע, וזה לא מכעיס, וזה לא. זה אחר.

אבל זה חזק כמעט באותה מידה. כי בניגוד לרבין, אריק איינשטיין זה הקונצנזוס. כל כך קונצנזוס, שהאדם המזוהה ביותר עם הפועל תל אביב – מחנה האוהדים הכי בדלני בארץ, אלה מ"מייצגים את הפועל ולא את ישראל" – הוא הדבר שמייצג את ישראל יותר מכל. או לפחות את מה שישראל רוצה היום לחשוב על עצמה ועל הזמרים הלאומיים שלה.

זה ארץ ישראל הישנה והטובה. זה הכי מלכותי והכי צנוע. זה כל הדרך מהבוהמה וחוף מציצים אל התה והלימון והספרים הישנים. זה תוצרת הארץ. זה מה ששלמה וישינסקי ניסה להגיד היום לכל עם ישראל: משתתף בצערכם.

*

אולי זה צער לך, אבל זה לא רק צער לי. זו גם החמצה. זו התחושה שפספסתי את ההזדמנות להכיר מקרוב אדם גדול באמת. כל כך גדול, שאני לא יודע לגמרי להסביר את גדולתו. מילים יודעות לעשות הכל, אבל אני לא בטוח שהן יודעות לתפוס את הנוכחות של אריק איינשטיין. נוכחות שיודעת להיות, בבת אחת, כל כך רחוקה ומורמת מעם, וכל כך קרובה ופועמת בקרבו.

קיוויתי לעבוד פעם עם אריק איינשטיין. רציתי לבוא אליו פעם ולהגיד לו "קח, כתבתי את זה בשבילך, כי אתה היחיד שיכול לשיר את זה". וזה כבר לא יקרה. הרגשתי ככה כשיורם קניוק נפטר, אבל לא באותה עוצמה. לא היתה לזה אותה התהודה מסביב. הפעם האחרונה שבאמת הרגשתי ככה היתה כשיוסי בנאי נפטר. השילוב הזה בין אבל לאומי לאבל פרטי, בין האבדה הענקית והמשותפת של כולם לאבדה הקטנה והאנוכית שלי. יוסי בנאי, אריק איינשטיין. זה הקליבר. ואין גדול ממנו.

*

שש בבוקר. לילה לא לילה.

*

נומי, דרך. בא הקץ.

נומה, מלך.

קלוני. אפילו מפרסומות הוא יוצא טוב

קלוניפורסם במקור ב"פנאי פלוס", אוגוסט 2013

אף אחד לא אוהב פרסומות. זה מס שפתיים שכולנו נושכים כדי לקבל את ליטרת התוכניות שלנו. בהתאם לכך, אף אחד לא אוהב כוכבים שמשתתפים בפרסומות. אנחנו אוהבים אותם כי הם מוכשרים, או מצחיקים, או פליטי ריאליטי. אבל אנחנו לא אוהבים אותם בזכות הפרסומות.

ואז מגיע ג'ורג' קלוני ומאתגר את כל מה שחשבתי על סלבריטאים בפרסומות. הוא נכנס לביצה הממוסחרת, שולה מתוכה את תיבת האוצר, ועוד זוכה לתשואות הקהל. למה? כי קלוני פורט חוזי פרסום למטבעות פוליטיים.

קלוני הוא הפנים היפות של "נספרסו". וכשאדם כמו קלוני הופך לפרזנטור, זה לא מגיע רק עם שארם הוליוודי וסעיף שכר אסטרונומי; זה מגיע גם עם אג'נדה. קלוני מסתובב עם משפחת מגדלי קפה בקוסטה ריקה, פועל למען הגדלת ייצוא הקפה מאפריקה, יושב במועצת הקיימות של נספרסו.

אבל זה עוד כלום. לאחרונה התברר מה קלוני קונה עם הכסף של נספרסו: לוויין ריגול. לא, זו לא גחמה מגלומנית של כוכב משועמם. הלוויין של קלוני עומד על הגבול בין דרום סודאן לסודאן וצופה בעומאר אל-באשיר, המכשפה הרעה מהצפון, מתעד את צבאו ומתריע על תנועותיו. או כפי שקלוני הסביר זאת בפשטות: "אני רוצה שפושע המלחמה הזה יזכה לאותה כמות תשומת לב שאני מקבל".

קלוני הוא מנהיג חברתי לא פחות מכפי שהוא כוכב הוליוודי. כשאסון טבע מכה בגלובוס, קלוני מתייצב. בטבח בדארפור הוא מטפל ישירות מול הנשיא אובמה, במה שנראה כמו פגישת פסגה טבעית של מנהיגי העולם החופשי. את הכסף שהוא מרוויח בכל מיני "אושנים" הוא משקיע בסרטים עם אג'נדה שקרובה לליבו. קמפיין נספרסו הוא יוצא דופן, אבל רק אם מתעלמים מהעובדה שבמרכזו ניצב הצליין הכסוף. אל תתפלאו כשתראו אותו יום אחד רץ לנשיאות. אם הפרזנטור של בנק הפועלים יכול להיות שר אוצר, אז הפרזנטור שלקח את נספרסו לסודאן יכול להיות נשיא ארה"ב.

לא עוד פרצוף יפה (במלאת שלושים למותו של ג'יימס גנדולפיני)

James Gandolfini

פורסם במקור בגיליון יולי של "בלייזר"

בראשית היה אנדי סיפוויץ. סיפוויץ היה בלש בגיל העמידה מהלואר איסט סייד של מנהטן עם קרחת שחוצה את הגולגולת, שפם טבול באלכוהול וכרס מלאה בתובנות גזעניות. דמות מרתקת וחריגה, אבל לא פורצת דרך. לא היו בטלוויזיה סיפוויצ'ים לפני ההוא שעשה דניס פרנץ, ולא היו הרבה אחריו. בקושי ג'ורג' קוסנטזה. וגם זה בסיטקום, וגם זה בתפקיד משנה.

ואז בא טוני סופרנו.

כבר שמעתם הכל על טוני סופרנו. ואת מה שלא שמעתם כשטוני חי, שמעתם בחודש שעבר כשגנדולפיני מת. בזמן שדייויד צ'ייס המציא מחדש את הטלוויזיה כז'אנר איכותי ומכובד וכמקבילה המודרנית של הספרות, גנדולפיני המציא מחדש את הגיבור הטלוויזיוני כגבר שלא יצא מהפקת אופנה של GQ.

גנדולפיני – פולי גולטיירי ייקום דמו – חייב הרבה לפרנץ, אבל טוני לקח את סיפוויץ' צעד קדימה. הטלוויזיה הפוסט-סופרנואית, בעיקר זאת של הכבלים האמריקאיים, היא טלוויזיה של גיבורים עם עמוד שדרה מוסרי של ראש עירייה ישראלית מסדר גודל בינוני. אבל הגיבורים הפוסט-סופרנואים הם לא רק אפלים יותר מקודמיהם; לא אחת הם גם מכוערים מהם. פרנץ לא רק הפך אלכוהוליסט גזען לגיבור אהוד של סדרת טלוויזיה. הוא הפך גם גבר כרסתן ומקריח לגיבור כזה.

אלא שלפרנץ הנפלא היה יתרון בסיסי על גנדולפיני: הוא גילם שוטר. אמנם מקלל, אמנם מרביץ, אבל אחד מהחבר'ה הטובים. וגנדולפיני – הוא היה "החבר'ה הטובים". אלו היו נתוני הפתיחה שלו: גבר שמן, קירח, עם סקס אפיל של דוב גריזלי בחלוק בית, שחונק אנשים למוות בזמן שהוא מחפש קולג' לילדה. ואיכשהו, הוא צלח אותם. לראיה, הפיד שלכם בפייסבוק ביום שהוא מת.

כן, טוני סופרנו סיבך את כולנו. לא רק שמצאנו את עצמנו מריעים לנבל; הוא אפילו לא היה סקסי. לנבלים מותר להיות לא אטרקטיביים – לפעמים אלה אפילו כישורים נדרשים – אבל כשהנבל הוא הגיבור שלך, ואתה מחפש ליצור הזדהות בינו לבין הצופה, מראה לא אטרקטיבי עשוי להיות מכשול מיותר. אלה אם כן קוראים לך דייויד צ'ייס ואתה מלמד את כולנו איך עושים טלוויזיה.

אחרי טוני סופרנו הגיעו עוד כמה חבר'ה ששילבו ידיים מלוכלכות עם פרצוף מטונף: ויק מאקי ("המגן") חלק עם טוני משקל עודף וקרחת, וולטר ווייט ("שובר שורות") הציג חזות ממושקפת ומשופמת עם כריזמה מתפרצת של מורה לכימיה. השיא הוא כנראה נאקי תומפסון מ"אימפריית הפשע", גיבור וארכי-נבל שמגולם על ידי אחד הפרצופים הפחות קלים לעיכול בהוליווד, סטיב בושמי, קומפלט עם קו השיער המובס והעיניים שמחזיקות מם אינטרנטי משלהן. ואני כבר לא מדבר על זה שהגיבור הכי בולט בטלוויזיה היום הוא גמד.

זה עוד אחד מהמקומות האלה בהם הטלוויזיה מראה לקולנוע בשנים האחרונות שאת כל מה שהוא יודע לעשות בגדול, היא יודעת לעשות בעמוק. הסחף המתמשך של כוכבים הוליוודיים לכיוון אולפני הטלוויזיה נובע מהאתגרים הבלתי רגילים שהאחרונה מציעה להם. הוליווד הבלוקבאסטרית היא טריטוריה נוצצת של פרצופים יפים שנשלטת על ידי אותם פרצופים: בראד פיט, ג'ורג' קלוני, טום קרוז, וויל סמית'. אפילו ברוס וויליס קשישא. לתעשייה הזאת יש מעט מאוד תפקידים רציניים ו/או מכניסים להציע למאותגרים גילית ורפרזנטטיבית. פיליפ סימור הופמן, אולי השחקן הגדול בדורו, בקושי מצליח לגרד תפקידים ראשיים בצנטרום של הוליווד. כך גם פול ג'יאמטי הנפלא. את תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בסבנטיז הם היו גומרים כאל-פאצ'ינואים ודסטין-הופמנים, הפרצופים הלא מלוקקים של אז. היום, איש לא מניח על כתפיהם את הסרטים הגדולים של התקופה. וזה לא רק ספקטקלים: בזוכי האוסקר האחרונים כיכבו בן אפלק, ז'אן דוז'ארדן, קולין פירת' וג'רמי רנר, קאדר פוטנציאלי לרשימת הגברים הסקסיים של פיפל מגזין. אם צריך גיבור יפה תואר כמו גטסבי, מלהקים את לאונרדו דיקפריו. אם צריך גיבור מזדקן ומכוער כמו ג'יי אדגר הובר, מלהקים את דיקפריו.  יש מעט מאוד שון-פנים בהוליווד.

הנה עוד משהו שהטלוויזיה חייבת לג'יימס גנדולפיני. בחייו ובמותו ציווה לנו את הגיבורים המכוערים.

מוגבלות המוחות

יצחק שמעוני

פורסם במקור ב"פנאי פלוס", 19.6.13

בסופו של דבר, כפי שתמיד הבטיח, יצחק שמעוני סיים את אשר התחיל. וכששמעוני הלך לעולמו בשבוע שעבר, הוא הותיר אחריו שובל קטן של געגועים לתרבות אחרת. ההתרפקות על התוכנית שהייתה מזוהה איתו יותר מכל, "מקבילית המוחות", נעה בין נוסטלגיה לדאחקה, אבל פספסה את הביקורת שאפשר לדמות את שמעוני שואל אותנו בקולו החגיגי: מה קרה לכם? מתי הפסקתם לחשוב?

"מקבילית המוחות" הייתה מרשימה כבר בזמן אמת. התפעלנו מהידע העצום שהופגן תחת לחץ הזמן וזרקור החקירות. עם שמעוני קפוא הפנים, התאורה האפלולית והחקירה הצולבת והתובענית, אפשר היה לתהות אם בכלל נכון לקרוא למקבילית "שעשועון".

היום, המקבילית מרשימה עשרות מונים. על רקע האובססיה לגימיקים של השעשועונים החדשים ודגל הבורות של תרבות הריאליטי, "מקבילית המוחות" נראית כמאובן מתקופה אחרת: אינטלקטואלית, כבדה אך מכובדת, לא מחפשת לשעשע את הקהל בתעלולים, לא מאתגרת את המתמודדים במכשולים שאינם מן העניין. מקדשת את הידע.

ידע אינו קדוש עוד. מרגע שהפך בחסות גוגל לנחלת הכלל, קרה לו מה שקורה לכל מוצר נדיר שעובר לייצור המוני: ערכו ירד. פתאום "השכלה רחבה" זה לא גליק. מי צריך השכלה רחבה כשיש מנועי חיפוש? מי צריך לאכסן ידע בתאים אפורים כשיש שרתי ענק?

כן, נחמד לראות בטלוויזיה אנשים מפגינים את השכלתם, אבל זה כבר לא יכול לעבוד כמו פעם: מתמודד יושב (יושב!) מול מנחה, דו-קרב בזק של שאלות ותשובות. דרושים גימיקים: שהמתמודד יתחרה מול מאה איש, שייסע במונית תוך כדי החידון, שיעמוד על פתחו של בור. ובעצם, למה בכלל לשאול שאלות אם אפשר פשוט לרסק אותו על מתנפחים?

וחוץ מזה, זאת כבר לא התרבות שלנו. אלה לא הערכים שאנחנו מעודדים, אלה לא הגיבורים שאנחנו מעריצים. כולם מכירים את קותי סבג, אבל לכו תמצאו מישהו שיודע מיהו משה אבו עזיז, זוכה המיליון ב"1 נגד 100". הנה שאלה שאפילו מתחרי "מקבילית המוחות" היו מנפנפים ב"עבור".

קול העם (עם מותו של יורם קניוק)

קניוק

פורסם במקור ב"פנאי פלוס" (13.6.13)

עשו לעצמכם ניסוי: לכו בין דוכני שבוע הספר העברי השבוע, ונסו לשייך סופר ישראלי למחנה פוליטי. אבל לא בניחוש מושכל (ברור, כולם שמאלנים, חוץ מאלה מספריית בית אל), אלא מתוך ידיעה אמיתית. לא הטרויקה הוותיקה עוז-יהושע-גרוסמן, לא בעל הטור מאיר שלו, לא סופרי דור תש"ח ודור המדינה. חפשו את הצעירים. את כמה מהם שמעתם מדברים נגד הממשלה? כותבים בזכות התקציב? מביעים את דעתם בנוגע לסוגיית הפליטים או ההתנחלויות? על הרקע הזה, רקע אפור לתפאורה החגיגית של שבוע הספר, אובדנו של יורם קניוק השבוע הוא לא רק אובדן אנושי וספרותי, אלא גם אובדן ציבורי מהמעלה הראשונה.

קניוק ראוי להיזכר בראש ובראשונה כסופר יוצא מן הכלל ובעיקר יוצא דופן במחוז הישראלי של הרפובליקה הספרותית. לא פחות מכך, הוא ייזכר כטיפוס מרתק שנוצר בצלמם של אייקוני תרבות אמריקאיים, מין ג'ק לונדון פוגש את ג'ק קרואק בלבנט: בן סנדקאות של ביאליק, לוחם פלמ"ח, ספן, מחפש זהב ויהלומים, ביטניק בניו יורק ובוהמיין בתל אביב. אבל קניוק גם ייזכר כקניוק של העשור האחרון לחייו, איש חכם ואמיץ שככל שהזמן השח את קומתו, כן הלך והצטלל קולו התקיף.

בשנים האלה, שבהן זכה קניוק לעדנה מאוחרת ומוצדקת, הוא היה גם לקולה החד וחסר הפשרות של ישראליות שפויה ומפוכחת, מרירה ולוחמנית, אוהבת אדם ורודפת צדק. ישראליות שלפעמים מרימה ידיים בכניעה ומבקשת לפרוש מן המשחק המכור (להירשם בתעודת הזהות כחסר דת, להקים את מדינת תל אביב), ולפעמים מסרבת לקבל את הדין ולמסור את הארץ אותה הקימה למול הסהר. כי הרי, מסביב יהום הסער, אך ראשנו לא ישח.

"כולנו שרשרת", כתב קניוק ב"יומן הליכתי אל סופי", עוד רשימה אמיצה בבלוג המרתק שלו, שהקריאה הפוסט-מורטמית בו מצמררת. "אחד הולך ואחד בא". יורם קניוק היה לעת זקנתו נביאם העיקש של צעירים אידיאליסטים שמתקשים למצוא את קולם אצל הסופרים בני דורם. במותו ציווה לנו וואקום גדול.

קטנות מאי ("המתחזה", "בייטס מוטל", ספיישל מורגן ספרלוק)

המתחזה

פורסם במקור בגיליון מאי של "בלייזר"

נניח שיום אחד הילד שלכם היה נעלם. ונניח שאחרי שלוש שנים וחצי פתאום הייתם מקבלים טלפון מספרד: "הילד נמצא". רק שעכשיו הילד הזה, שהיה אמריקאי בן 13 עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, הפך לנער עם עיניים חומות. וחתימת זקן של בחור אחרי צבא. עם זיפים כהים. ומבטא צרפתי.

אני מניח שלו הייתי נתקל בנער הזה, כשכולי נרגש ונסער וגם מפורק מטיסה טרנס-אטלנטית, הייתי מוריד לו סטירה שהייתה מעיפה אותו בחזרה למיטה שלו בבית היתומים. אבל אני לא משפחת דולורהייד מסן אנטוניו, שבנה ניקולס בארקלי נעדר. משפחת דולורהייד בחרה לאמץ את הנער הזה אל ליבה ולקרוא לו בנה. ולא במובן המטאפורי, אלא במובן של לקרוא לו ניקולס.

את הסיפור הלא יאומן של האיש שהתחזה לניקולס בארקלי לא הייתם אוכלים בלי הלוגו של Yes דוקו בפינת המסך. בשביל סרטים כמו "המתחזה" המציאו את הקולנוע התיעודי; בשביל להציג את הסיפורים שהקולנוע הבדיוני לעולם לא יוכל להציג. אפילו עם תגית ה"מבוסס על סיפור אמיתי" לא תהיה לזה אותה העוצמה. יצירות בדיוניות יכולות לעסוק בחייזרים, בדרקונים ובזומבים, אבל הן לא יכולות לגולל דרמות אנושיות שדוחפות את גבול הסבירות אל מעבר למתקבל על הדעת. אם "המתחזה" היה סרט הוליוודי הייתם נוחרים לעומתו בבוז אחרי שלוש דקות. אבל "המתחזה" הוא סרט דוקומנטרי, ואחרי שלוש דקות אתם נשאבים אליו. ואז, אחרי קצת יותר משעה, הוא גם מתהפך לכם בפרצוף.

"המתחזה" הוא לא רק סיפור בלתי רגיל, אלא גם עבודה קולנועית מהמעלה הראשונה. הבמאי בארט לייטון יכול היה לגולל את הסיפור כעלילת מתח סטנדרטית, כפי שהיו עושים רוב היוצרים שהיו מוצאים חומר מדהים שכזה: מיהו הנער ששב לאמריקה? האם הוא ניקולס האובד? מתחזה? מרגל? לייטון בוחר לפרק את המתח הזה כבר בהתחלה: "המתחזה" הוא מתחזה, חד משמעית, בלי סימני שאלה. נדמה שהיחידים שלא מולכים שולל בסרט הזה הם הדולורהיידים.

ואז – כשאתה כבר בטוח שאתה יודע יותר מגיבורי הסרט, שאתה יודע מי הנבל ומי הקורבן – לייטון לוקח פנייה חדה ומפתיעה, ומותחן הזהויות הלא רגיל הופך לסרט אימה של ממש, שבו כבר לא ברור מי משקר למי. המתח של חלקו הראשון של "המתחזה", שהיה מתח נוסח הפצצה מתחת לשולחן של היצ'קוק – האם, מתי ואיך תתגלה זהותו של המתחזה – מתפוצץ באופן בלתי צפוי לחלוטין, כזה שהופך סרט תיעודי מרתק למותחן אימה מבריק.

*****

"המתחזה", 12.5 ב-22:00, Yes דוקו ו-Yes VOD

בייטס מוטל

רשמי ביקורי במלון בייטס: נורמה בייטס הייתה אמא פולנייה; מים קרים זה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך במקלחות של המוטל; פרדי היימור הוא יופי של נורמן; ורה פרמיגה היא יופי של נורמה; ניקולה פלץ (הבת של השכן) היא יופי; אלפרד היצ'קוק יש רק אחד; אבל הפריקוול של "פסיכו" לא רע בכלל.

****

"בייטס מוטל", החל ב-16.5 ב-Hot3 וב-Hot VOD

מורגן ספרלוק

מורגן ספרלוק הוא דוקומנטריסט שנוי במחלוקת. מי שטרם התוודע לאיש שקנה את שמו באכילת ביג-מקים מוזמן לעשות זאת בספיישל שיציג את "לאכול בגדול" לצד סרטיו האחרים של ספרלוק, שבהם הוא מנסה לממן סרט שלם מפרסום סמוי, בוחן את הגבריות החדשה, משתתף בבחינת תיאוריות הפריקונומיקס ויוצא לפסטיבל קומיק-קון. לא תמיד קל עם ספרלוק, אבל בדרך כלל מעניין איתו.

****

ספיישל מורגן ספרלוק, 26-30.5 ב-22:00, Yes דוקו ו-Yes VOD

הומור לגיטימי (על Legit של ג'ים ג'פריס)

לג'יט

פורסם במקור בגיליון מאי של "בלייזר" 

פתאום הבנתי ששום דבר בטלוויזיה לא מצחיק אותי יותר. "איך פגשתי את אימא" התדרדרה לקיטש של "חברים" מהר מהצפוי והתמכרה לגימיקים מעייפים, ב"המפץ הגדול" אני ממשיך לצפות רק בשביל הציצי של קיילי קווקו. "משפחה מודרנית" עוד מצליחה להצחיק אותי פה ושם, אבל גם זה רק בזכות ריי דאנפי. "איש משפחה" סוחטת טיפות אחרונות מהלימון הסימפסוני, שלא מתבגר בחן כשלעצמו. ואני אפילו לא מדבר על "שוות בקליבלנד", שאני מתקשה לזהות את הקהל שעשוי גם לצחוק ממנה וגם להיות צעיר מבטי ווייט, ועל "שני גברים וחצי" בגרסת אשטון קוצ'ר. בקצב הזה, הבנתי, אני כפסע מערב מול "הנורמאלים החדשים". בלי "המופע של ריקי ג'רבייס" הקורעת (שכנראה סיימה את תפקידה ההיסטורי), "רוק 30" השנונה (שסיימה אותו בוודאות) ו"לואי" המבריקה (שתחזור רק בעוד שנה), נותרתי חמור סבר ועגום כמו יאיר לפיד ביום הראשון במשרד, נאחז בשידורים החוזרים של "סיינפלד" וממלמל כמוכה שיגעון "גאוני… גאוני…". וככה, אחוז געגועים לימים שבהם בארני סטינסון הצחיק אותי וג'ק דונגי חנך אותי, נפלתי במקרה על Legit.

Legit היא סדרה קומית מבית FX שמעמידה במרכזה סטנדאפיסט לא מאוד אטרקטיבי ומאוד לא מנומס ומתעדת לכאורה את חייו. אם זה נשמע לכם כמו "לואי", אז עשיתם את מנהלי FX מאושרים. נכון שג'ים ג'פריס הוא לא ג'ינג'י קירח ומכריס כמו לואי סי-קיי, אבל הוא אוסטרלי (מה שמזכיר לי שגם "ווילפרד" האוסטרלית במקור לא מצחיקה אותי). ונכון שעדיין אין לו את התובנות החותכות של לואי על החיים, אבל גם ללואי לקח זמן להפוך מסדרה קומית לדרמה המרירה ויוצאת הדופן שהיא היום. ועד שיהיו לו תובנות, ג'פריס פשוט לא שם זין על אף אחד. בפרק הראשון של Legit הוא לוקח את אחיו המשותק של חברו הטוב לזונה. האסקלציה של האירועים, אני יכול להבטיח לכם, תהיה מהירה, ומגע אקראי של יד גבר על הבולבול של רעהו יהפוך בחלוף שני פרקים למגע מרצון, מהתנדבות, אפילו מהקרבה. ורעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח.

ג'פריס מככב ב-Legit בתפקיד עצמו. מי שכבר מכיר את פועלו מבימות הסטנד אפ, יודע שמדובר באחד הפיות הכי מזוהמים מחוץ לבית של גיא פניני. המופע I Swear to God הוא משהו ששווה לכם לשים עליו את היד, מסוג הדברים שג'ורג' קארלין היה גאה בהם (ג'פריס מאוד מזכיר את קארלין, הן בסגנון הבוטה והן באתיאיזם הבועט). לג'פריס אין מעצורים, ובארסנל שלו הוא מחזיק בדיחות שואה, 11 בספטמבר, צונאמי. יו ניים איט. שלא לדבר על בדיחות על הבדלי דת, גזע ומין. ואת כל זה הוא יורה על הקהל במבטא כבד ובאינטונציה סטלנית במה שנראה כמו הדבר הכי פוגעני שעשתה אוסטרליה לארה"ב מאז החזרת מל גיבסון. כמה ג'פריס פוגעני? באחת ההופעות שלו עלה צופה על הבמה והוריד לו אגרוף. אחרי שאנשי האולם השתלטו על הצופה, ג'פריס חזר לעוד חמש דקות של סטנד אפ. "אם נהניתם מהמופע ואתם רוצים לראות עוד", אמר, "אני אהיה בסמטה בחוץ, חוטף בעיטות בראש".

את המטען החריג הזה מביא איתו ג'פריס ל-Legit, ביחד עם שותפים מוכשרים כמו דן בקדאהל ("הדיילי שואו"), די-ג'יי קוואלס (הבחור המוזר מ"רוד טריפ"), מינדי סטרלינג (פראו פרביסינה מ"אוסטין פאוארס") וג'ון רצנברגר (קליף מ"חופשי על הבר"). התוצאה מצחיקה, מוזרה, ולעתים אפילו נוגעת ללב באופן שמרמז על הליכה בדרכי "לואי". בכל זאת, המעשים שמוכנים ג'ים וחברו סטיב לעשות למען בילי האומלל לא יסולאו בפז ולא יחוטאו באתנול, וקשה להישאר אדיש מול אחווה גברית שכזו.

ואז הגיע איזה כתב ושאל אם הוא הזקנה מהמסדרון והוא נורא נעלב

ואז הגיע איזה כתב ושאל אם הוא הזקנה מהמסדרון והוא נורא נעלב

אף על פי ש-Legit לא ממש מספקת את המספרים (ובארץ אפילו לא קנו אותה לשידור עדיין), ב-FX בהחלט בונים עליה. בספטמבר ישיק הערוץ את FXX, ערוץ הצעירים שלו (צעירים במונחי רייטינג אמריקאים זה 18-34, אגב). את ההשקה תלווה העונה השנייה של Legit, לצד התשיעית של "פילדלפיה זורחת" והחמישית של "הליגה", עוד שתיים מהקומדיות הצעירות והמצליחות של הערוץ (שתיהן אף חודשו לעונה נוספת, ואף אחד לא רואה את הסוף). "פילדלפיה זורחת", על אודות ארבעה חברים פלוס דני דה ויטו ויחסי החברות המוזרים והמעורערים שלהם, אמנם איבדה מרעננותה, אבל היא עדיין אחת הקומדיות הכיפיות והחצופות שיש לטלוויזיה להציע. "הליגה" מזכירה את "פילדלפיה", אלא שהיא רק בחצי הדרך, כך שהיא עדיין שומרת על חדותה. התקציר שלה אמנם נשמע מקורי כמו שיר של משה פרץ – חמישה חברים שמנהלים אחוות גברים ילדותית סביב משחקי פנטזי פוטבול – אבל היא מספיק טובה כדי לקבל פה בעתיד התייחסות נפרדת.

בכלל, כשזה מגיעה לקומדיות, אפשר לסמוך על FX. הערוץ שיחגוג בשנה הבאה 20 שנים להיווסדו מיצב את עצמו בעשור החולף כאחיו הצעיר והמסעיר של HBO, עם סדרות כמו "המגן", "הצילו" ו"דמג'ס". בשנים האחרונות מריץ הערוץ את "צדק פרטי", "סיפור אימה אמריקאי" ו"האמריקנים" החדשה. אבל לצד הדרמות המשובחות צמח ב-FX יבול נאה של קומדיות שמתמחות בלהיות לא-פוליטיקלי-קורקטיות: "פילדלפיה זורחת", "הליגה", "ווילפרד" וכמובן "לואי". בסדרות האלה אנשים מתעללים זה בזה עד זוב דם, מתגוללים איש על רעהו עד חורמה, ומתמסטלים ומשתכרים עד אובדן הכרה. Legit היא צאצא הפיגולים הטבעי של השושלת המטונפת הזאת.

ב-29.5 יחזרו ל-Yes "הליגה" בעונתה השלישית (זאת שהסתיימה בארה"ב לפני שנה וחצי, רק כדי להבהיר לכם כמה זמן לקח לסדרה הזאת לתפוס), וריקי ג'רווייס עם ספיישל של "קטן מהחיים" המצוינת שיאחד בין ווריק דייויס לואל קילמר לסיקוול "ווילו והנסיכה" פוטנציאלי. עוד לפני כן יחזור לואי – אמנם לא הסדרה, אבל לפחות המופע (Oh My God ב-14.5). ואפילו זואי דשאנל חזרה לעונה שנייה של "הבחורה החדשה" החמודה, שאמנם מחווירה לעומת הקולגות שהזכרתי כאן, אבל לפחות מחווירה בחן. שלא לדבר על מרתון "משפחה בהפרעה" לקראת הקאמבק ב-19.5. וב-Hot רצה "מינדי" המצוינת, וגם "סדנה לעצבים" של צ'ארלי שין (עוד קומדיה של FX).

יודעים מה? יכול להיות שיהיה ממה לצחוק החודש בטלוויזיה. ואם לא, תמיד יהיו לנו את דיוני ועדת הפנים בערוץ הכנסת בכיכובה של מירי רגב.