תגית: אבודים

הסדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה

פורסם במקור בגיליון אוקטובר 2013 של "בלייזר"

סדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה.jpg (1)

סדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה.jpg (2)

"לדברים גדולים יש התחלות קטנות" ("פרומתיאוס" – ביקורת)

שימה גדולה ויומרנית נטל על עצמו רידלי סקוט כשהחליט לחזור ל"הנוסע השמיני", אחד משני הסרטים הטובים ביותר שביים, לצד "בלייד ראנר" – שני סרטים נפלאים ורבי חשיבות בתולדות הקולנוע, ושני סרטים שמגדירים לנצח את סקוט כחידה בעבור חובבי קולנוע. האם האיש שיצר את "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר" הוא אותו האיש שיצר את "שנה נפלאה" ו"ממלכת גן עדן"?

אמרתם גדול ויומרני, אמרתם רידלי סקוט – האיש שבזמן שאנחנו מדברים כבר עובד על פרויקט "בלייד ראנר" חדש (מדאיג, אה?). האיש מעולם לא נרתע מאתגרים ומהזדמנויות להפגין מגלומניה. האיש שלעולם לא אי אפשר לדעת למה לצפות ממנו.

על הרקע הזה, קשה היה להיכנס להקרנת "פרומתיאוס" – הפריקוול של "הנוסע השמיני" – עם ציפיות מרקיעות שחקים שתואמות את הרף התרבותי-היסטורי של המקור. לכל היותר אפשר היה לקוות שסקוט לא יחרבן את העסק, יתקשקש עם המיתולוגיה ויוציא אותנו מהאולם עם תחושה של "למה היה צריך את זה?" או פשוט "WTF?". לזכותו של סקוט יאמר שלפחות במשימה הזו הוא עמד.

היומרות הרידלי-סקוטיות של "פרומתיאוס" לא נשמרות לצד המטא-קולנועי, אלא זולגות גם לסיפור עצמו. "פרומתיאוס" לא רק חוזר ומעמיק חקר במיתולוגיה של "הנוסע השמיני", אלא מתיימר לספר, לא פחות ולא יותר, על בריאת האדם. סיפור המסגרת מספר על גזע עליון של יצורים שברא את האדם. צמד חוקרים (לוגן מרשל גרין ונומי ראפאס בהופעה פחות פראית ומוחצנת ממה שהתרגלנו לקבל ממנה) יוצאים לחקור את סיפור הבריאה ועומדים בראש משלחת מחקר הממומנת על ידי מיליארד קשיש (גאי פירס) ומנוהלת ע"י שני נציגיו – מפקדת קרת דם (שרליז ת'רון) ואנדרואיד מנומס בשם דייויד (מייקל פסבנדר). החללית שבה הם נמצאים קרויה "פרומתיאוס" – כשמו של בורא המין האנושי וגואלו, הטיטאן המיתולוגי שהעניק לאדם את מתנת האש, שמרד באלי האולימפוס ושגם הביא בעקיפין ליצירת תיבת פנדורה עתירת הפורענויות. בקיצור, חתיכת מטען מועמס על החללית ועל הסרט.

אמרתי לך לא להדליק ביחד מכונת כביסה ומדיח

המסלול שבין "הנוסע השמיני" ל"פרומתיאוס" מלמד היטב על הדרך שעבר רידלי סקוט במהלך השנים. "הנוסע השמיני" היה, בבסיסו, בי-מובי. מבריק, מופתי, עשוי לעילא, סרט האימה הטוב בהיסטוריה לצד "פסיכו" – אבל בי-מובי, סרט אימה-מד"ב הארדקור, עם חללית וחייזרים מפלצתיים והכל. "פרומתיאוס" כבר מכוון לכוכבים, או לפחות ל"2001 אודיסיאה בחלל".

הטיפול בתמה הפילוסופית-אקזיסטנציאליסטית של "פרומתיאוס" לא מורכב, לא מעמיק ולא מגשים את היומרות. בעצם, בניגוד למה שאפשר היה להבין מהטריילרים או מהחזית שפתח רידלי סקוט מול הכנסיה הקתולית, "פרומתיאוס" לא באמת מציע תובנות מרחיקות לכת על ראשית האדם. הוא משתמש בסיפור בסיסי ולא מתוחכם במיוחד על גזע עליון שיצר גזע תחתון ומאס בו. באחד מהדיאלוגים היפים הבודדים בו משוחח דייויד עם אחד המדענים, שואל האנדרואיד "למה אתה חושב שאתם בני האדם יצרתם אותי?". "כי יכולנו", עונה המדען. "אתה יכול לתאר לעצמך עד כמה מאכזב יהיה לשמוע את זה מהיוצר שלך?", שואל דייויד. דיאלוג שנוגע בעומק השאלה הקיומית של האדם, ובדיוק כמו המדען השותק – לא זוכה למענה הולם.

יתכן שהפיי-אוף של המיתולוגיה החדשה שמספר סקוט ב"פרומתיאוס" יגיע בסרט המשך עתידי שיביא את בני האדם אל מולדת אותו גזע עילי. בינתיים אין ל"פרומתיאוס" שום דבר חדש להציע. אפילו לרעיונות שהציגה סדרת "הנוסע השמיני" על נשיות וגבריות, על אנושי ומפלצתי, על טבעי ומכני ועל אדם וחיה אין מקום ב"פרומתיאוס".

וזה כדור ברקים. זה היה מאוד פופולארי באייטיז.

אף על פי כן, העובדה הזו דווקא משחקת לטובתו של הסרט, כשסקוט חוזר ליסודות ומציג מותחן אימה מד"בי עם סיפור שחוק (צוות שמגיע לכוכב מסתורי) שמנצל את מעטפת הז'אנר. ברגעים היפים שלו, "פרומתיאוס" מזכיר את מה שהיה נפלא ב"הנוסע השמיני" המקורי של סקוט. זה היה סרט שהעמיד במרכזו את הקלאוסטרופוביה: חלל צר, אווירה עוכרת שלווה ופחד משתק מהלא נודע. סקוט וצוותו עשו פלאים עם הפקה בקנה מידה צנוע, בדיוק כפי שספילברג ידע לנקז את מלוא עוצמות הפחד מהכריש של "מלתעות" מבלי להזדקק לפעלולי CGI או אפילו לכריש בשר ודם. "פרומתיאוס" הוא כבר סרט של עידן אחר, תקציבים אחרים ורידלי סקוט אחר, ורף ההפקה בהתאם. ובכל זאת, רגעיו הטובים ביותר הם דווקא אלה צנועי הממדים, שבהם בני אדם מפוחדים מוצאים את עצמם במקומות סגורים, חשוכים ושורצי חרקים ריריים ורצחניים.

זה בדיוק החומר ממנו עשויות שתי הסצנות המוצלחות ביותר ב"פרומתיאוס". הבעיה היא שסצנות כאלו מוגשות במשורה, בזמן שסקוט מעדיף לבזבז זמן על קשקושים פילוסופיים פסבדו-עמוקים. לו היה ניתן הפרויקט בידי במאי אחר, במסורת "הנוסע השמיני" – סדרה שזכתה לשורה של יוצרים ייחודיים ובעלי חזון (ג'יימס קמרון, דייויד פינצ'ר וז'אן פייר ז'נה) ותגמלה את הצופה בהתאם – אין ספק ש"פרומתיאוס" היה נראה אחרת לגמרי, ואולי באמת מצדיק את חזרתו ליסודות המיתוס דווקא מהפן הז'אנרי.

סקוט לא יכול היה להרשות לעצמו ככל הנראה לחזור על הבי-מובי הנפלא שלו, ונכנע לצורך (המובן) ליצור סרט במשקל כבד. מבחינה זו, התוצאה מאכזבת. לא רק ש"פרומתיאוס" לא מגולל מיתולוגיה מעניינת ועמוקה, אלא שהוא גם נופל לכתיבה רשלנית להביך (פרי מקלדתם של ג'ון ספייהטס ודיימון לינדלוף, מכותבי "אבודים", שאחראי גם על היצירה המרושלת לא פחות "הפלישה למערב" וצריך להיזרק לבוליווד במקום לקבל את כתיבת הסיקוול של "סטארק טרק"). בסצנה הגרועה ביותר בסרט נכנס קפטן הספינה (אידריס אלבה האומלל) ופשוט יורה במונולוג מהיר את כל סיפור הרקע של הגזע העליון והכוכב. ככה: בלי הצדקה, בלי הסברים, בלי גיבוי עלילתי, כמו זכה להארה אלוהית, או תסריטאית.

יש ל"פרומתיאוס" את הרגעים המוצלחים שלו. יש לו את הנומי ראפאס היעילה והמייקל פסבנדר המעולה שלו. יש לו את המפלצות הה.ר. גייגריות המדהימות שלו. יש לו את כל הפוטנציאל הוליד אחלה סיקוול. אם רק יתנו למישהו אחר את הגה הספינה. מישהו יודע מה עושה כריסטופר נולאן בקיץ הבא?

Twitsonfilms: ה"אודיסיאה בחלל" של "הנוסע השמיני"? לא ממש. סקוט מכוון לכוכבים ומפספס יותר מדי חייזרים רצחניים בדרך לטובת פסבדו-פילוסופיה. ½***

"פרומתיאוס" (Prometheus). בימוי: רידלי סקוט. תסריט: ג'ון ספייהטס ודיימון לינדלוף. שחקנים: מייקל פסבנדר, נומי ראפאס, שרליז ת'רון, אידריס אלבה, לוגן מארשל גרין, גאי פירס, שון האריס, רייף ספאל, אימון אליוט, בנדיקט וונג, קייט דיקי. 124 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

גם מאפיוזים בחליפות הם מתים מהלכים (עונות שניות ל"אימפריית הפשע" ו"המתים המהלכים")

פורסם במקור בגיליון אוקטובר 2011 של "בלייזר", לרגל עלייתן לעונה שניה של "אימפריית הפשע" ו"המתים המהלכים"

ב-5 בדצמבר, כמעט בזו אחר זו, באו לקצן עונותיהן הראשונות של שתי סדרות אמריקאיות מדוברות. ב-AMC נעצר מסע ההרג הקצר של "המתים המהלכים", וב-HBO פיזרו את מסיבת הנשף המתמשכת של "אימפריית הפשע". אבל זה היה זמני; כמו האלכוהול המבריח את גבולות חוק היובש, כמו הזומבים השוטפים את רחובות אמריקה, היה ברור שאת הסדרות האלה אי אפשר לעצור. אחרי שני פרקים, "המתים המהלכים" כבר קיבלה עונה שניה. ל"אימפריית הפשע" זה לקח פרק אחד.

לכאורה, אין כמעט דבר בין השתיים. "אימפריית הפשע" מספרת על עליית הפשע המאורגן באמריקה  של אחרי מלחמת העולם הראשונה; "המתים המהלכים" מספרת על עליית הקניבליזם הלא-מאורגן באמריקה הפוסט-אפוקליפטית. למעשה, המרחק בין הגנגסטרים מאטלנטיק סיטי לזומבים מהסיטי של אטלנטה קצר משנדמה. בשתיהן יש מפלצות דמויות אנוש ואוכלות אדם המשתלטות על העיר. ב"אימפריית הפשע" הן רק לבושות יותר יפה, זה הכל.

מדובר בשתי סדרות שהפכו לספינות הדגל החדשות של ערוצי הכבלים הבולטים בארה"ב, הנאבקים ראש בראש על ירושתו של הסנדק המנוח טוני סופרנו. "אימפריית הפשע" תפסה את מקומה בחזית HBO, לצד "משחקי הכס". לעומת סדרת הפנטזיה הפנטסטית, "אימפריית הפשע" נוצקה ממש בצלמה של "הסופרנוס", מהנושא (מאפיה) דרך היוצר (טרנס ווינטר, מכותבי "הסופרנוס") ועד לכוכב (סטיב בושמי, ששיחק ב"הסופרנוס"). אפילו בשביל הלוקיישן הם לא נסעו רחוק – אטלנטיק סיטי שבניו ג'רזי, לא רחוק ממקום מושבה של משפחת סופרנו. בבתי הקזינו שנוקי תומפסון פתח על הטיילת, טוני סופרנו גלגל קוביות כמה עשורים מאוחר יותר.

מי? טוני סופרנו? תאמר לו שאני בדרך אליו. ארנולד רות'סטיין

"המתים המהלכים", לעומת זאת, היא סדרת מד"ב המבוססת על קומיקס. למעשה, היא נראית יותר כמו אחותה הזומבית של "אבודים". היא לא בקליבר של "מד מן" ו"שובר שורות", אבל היא אחת הסדרות המצליחות של AMC.

מי שעוד מחבר בין השתיים הם הכוחות ההוליוודיים שמאחוריהן. מרטין סקורסזה הוא ממפיקי "אימפריית הפשע", ואף ביים את פרק הפיילוט המגלומני והמצליח שלה. החיבור בין סקורסזה וגנגסטרים עשה את שלו. פרנק דרבונט, מאסטר של מתח ואימה (חפשו את "הערפל" ותבינו), לקח חלק פעיל יותר ב"המתים המהלכים". הוא לא סתם מפיק בפועל ושם מרשים לתקוע בפוסטר, אלא היוצר של הסדרה והכוח האמנותי והניהולי מאחוריה.

סקורסזה ודרבונט עשויים לרמוז גם על הכיוונים השונים אליהם פונות שתי הסדרות בעונתן השניה. סקורסזה עדיין כאן, ו"אימפריית הפשע" תמשיך כנראה להיות מפתה כמו וויסקי לא חוקי. הגנגסטרים נראים טיפ-טופ, העיצוב האמנותי מרשים, והעובדה שמסתובבות בה דמויות משנה עם שמות כמו לאקי לוצ'יאנו, מאיר לנסקי ואל קפון מבטיחה שיש למה לצפות. אז נכון שהמאפיוזים המלוקקים לעולם לא יוכלו להתחרות בגנגסטרים בטריינינגים מניו ג'רזי, אבל ממילא אף אחד לא הצליח.

על "המתים המהלכים", לעומת זאת, מוטל צל כבד. דרבונט פיטר את כל צוות הכותבים בסוף העונה, ואז התפוטר בעצמו לאחר שביקשו לקצץ לו בתקציב. כשאתה עושה סדרת אקשן-קומיקס פוסט-אפוקליפטית עם זומבים, תקציב גבוה זו דרישה בסיסית למדי. יש הטוענים שהאשם ב"מד מן", השותה ל-AMC את הכסף, אבל זה תירוץ שב-HBO לא תשמעו.

בעונתה הראשונה התגלתה "המתים המהלכים" כאכזבה, עם עלילה בנאלית ודמויות אנושיות שהיו יותר מתות מהזומבים. היא הצליחה ליפול בין כל הכיסאות עליהם ניסתה לשבת: לא מפתיעה כמו "אבודים", לא לוהטת כמו "דם אמיתי", לא עמוקה כמו "משחקי הכס" ובעיקר לא אלימה, אפלה, טראשית או מתחכמת כמו רוב סרטי הזומבים שראיתם. היא התחילה את חייה כיצור חי עם תקווה לעתיד ורוד, אך הפכה בחלוף הזמן לעוד אחד מאותם זומבים טלוויזיוניים המשוטטים על המסך ומחרחרים את דרכם אל העונה הבאה (מלשון "חררר…"). ובשביל לראות מתים מהלכים די לנו בחבר'ה שמרגיזים את נאקי תומפסון.

נאקי תומפסון וחבר קטן. מחוץ לתמונה: מתים זוחלים

תלת קרב בצהרי היום (ספיישל מב"א): סטיבן מויר וג'וש הולוויי נגד אלכס סקארסגארד

קרב ראשון

מדובר בשני הערפדים הכי חמים בהוליווד. וכן, זה לגמרי כולל את הצל החיוור ההוא, רוברט פטינסון. כשמדובר בערפדים, אני מעדיף אותם בשני תצורות: מפלצתיים כמו כריסטופר לי, וסקנדינביים כמו אלכס סקארסגארד. ואלימים. תמיד אלימים.

ביל קומפטון (סטיבן מויר) היה הכוכב המקורי של "דם אמיתי", אבל לאט לאט החל השריף המחוזי, הערפד אריק נורתמן (סקארסגארד), להאפיל עליו. ביל הרומנטי התגלה כערפד משעמם ורגשן לעומת אריק הסוער, הכריזמטי והפראי. ואז התחיל אלן בול לשחק קצת עם היוצרות, לבלבל קצת בין הערפדים, לגרום לאחד לאבד את זיכרונו ולשני לאבד את נערתו, והפך את שניהם ליריבים במשקל דומה. זה הגיע לשיא כששניהם חברו לפנטזיה של סוקי סטקהאוס.

עכשיו מויר קופץ להופעה קטנה ב"דאבל" – והוא הדבר הכי טוב במותחן הבינוני הזה, להוציא את אודט אנאבל. הוא מגלם שם מתנקש רוסי, ועושה זאת בצורה וירטואוזית, מלהיבה ואלימה כדרוש. טוב בהרבה מריצ'רד גיר המאובן.

סקארסגארד, בינתיים – אחד השמות החמים בהוליווד גם בלי להיות ערפד – קופץ לביקור בחלק הראשון של "מלנכוליה" של לארס פון טרייר, כבעלה לרגע של קירסטן דאנסט. תפקיד עם הרבה פחות עסיס ודם מזה של מויר, וגם סטנדרטי ואנושי מזה של אריק נורתמן. וסקארסגארד צולח אותו בלי לעשות רעש ובלי לגנוב את ההצגה. התחנה הבאה שלו היתה תפקיד שכבר הולם יותר את מידותיו ברימייק ל"כלבי הקש", ובדרך – תפקיד מרכזי ב"ספינת מלחמה" של פיטר ברג. סקארסגארד, כך נראה, בדרך להיות כוכב הוליוודי לגיטימי, ואני נשאר בצד של הבלונדיני.

 קרב שני

מי שעוד בלונדיני הוא ג'וש הולוויי. הולוויי ל"אבודים" הוא מה שסקארסגארד ל"דם אמיתי" – הגיבור הבלונדיני המפוקפק, המורכב, השרירי, הסקסי, המרושע, החצוף והמלהיב. בקיצור, כל מה שג'ק שפרד/ביל קומפטון לא. הם כל כך מזכירים זה את זה – בהופעה, בהבעות הפנים, בטייפ-קאסטינג – שנדמה שהיו יכולים בקלות להתחלף באודישנים ולקבל על עצמם את התפקיד החלופי.

עכשיו גם הולוויי מגיע לקולנוע, ב"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים". אם סקארסגארד מופיע בחצי מ"מלנכוליה", הולוויי מופיע אולי בשמינית מ"משימה", אבל הוא בכל זאת מצליח להטביע בו חותם ולעורר געגועים. כפי שמוכיח התפקיד הקטן ב"משימה", הוא יכול בקלות לגלם גם את תפקיד גיבור האקשן הטוב. פרקלס (אוונג'לין לילי) כבר עלתה על המסך הגדול. בואו נקווה שסוייר לא יאחר להצטרף אליה.

נערת השער: אוונג'לין לילי

אוונג'לין לילי, AKA פרקלס, היא כבר לא תגלית. היא היתה תגלית ב-2004, כשעלתה לראשונה על הביקיני של קייט אוסטין והצטרפה לחבורת האבודים של "אבודים" בתפקיד הכוסית שנקרעת בין שני הגיבורים – מהלך שחזה כמעט במדויק את מה שקרה מקץ שנים אחדות לסוקי ב"דם אמיתי", קרועה בין הגיבור הטוב עם השיער השחור והמוסר היחסי, לבין הילד הבלונדיני הרע והשרירי (שגם הוא דופק נפקדות, אבל יופיע בסוף השנה ב"משימה בלתי אפשרית" החדש). אצל קייט זה לא נגמר במנאז'. ההפסד כולו שלנו.

אבל אוונג'לין היא נערת השער, כלומר התגלית החדשה שלי (כמה זמן עבר מאז גבריאלה וויילד?), כי היא שבה אלינו סוף סוף מן הכפור. למעלה משנה וחצי עברו מאז ירדה "אבודים" מהמרקע, ומה אומר? התגעגעתי לפרקלס. במשך השנים הלא-אבודות שלה ב-ABC היא עשתה שני סרטים קנדים זניחים (צריך לציין בשלב הזה שהיא קנדית, אז זה איכשהו בסדר), גילמה את עצמה בסרט חינוכי שמזהיר נערות מאנסים פוטנציאליים, ולא הרבה יותר מזה.

החדשות הטובות הן שהיא חזרה, וב"פלדה אמיתית" היא שוב מחייכת את החיוך המקסים שלה. החדשות העוד יותר טובות הן שהיא כבר משובצת לעבודה בשנים הקרובות, בשני סרטי ה"הוביט" של פיטר ג'קסון. אחרי שנפטרה מההוביט דומיניק מונהאן – בחור חמוד, אבל זיווג מוזר, ציון-ברוך סטייל – החליטה לילי להצטרף לאלפים. בצדק – זה גזע אצילי ויפה שהולם יותר את מידותיה הטובות. והיא בטח תהיה אלפית קשוחה יותר מאורלנדו בלום.

נשקיני, קייט