תגית: אוז

הסדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה

פורסם במקור בגיליון אוקטובר 2013 של "בלייזר"

סדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה.jpg (1)

סדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה.jpg (2)

נמרים על סירות, הוביטים על סוסים וכלבים על הבד: סיכום 2012 בקולנוע

עלייתו של האביר האפל

כמעט ולא סיכמתי את השנה. קודם כל, אין לי זמן. שנית, אני קצת משתעל. שלישית, לבושתי ואחרי שנים של הופעות סדרתיות בבתי הקולנוע, פספסתי לא מעט סרטים השנה. הרשימה שערורייתית כמעט כמו זו של הליכוד-ביתנו, ורק מלהעלותה על הכתב עולה סומק בלחיי: "פרנורמן", "הוואלס האחרון", "עד החתונה זה יעבור", "שטח פראי", "זיכרון גורלי 3", "האחות של אחותך", "פיץ' פרפקט", "פרוג'קט X", "ראלף ההורס". אלה רק כמה, מהראש. ועוד לא דיברתי על הסרטים הזניחים ועל הסרטים הזרים שפספסתי. עזבו את זה – לא ראיתי את "מחוברים לחיים"!

מבטיח להשלים, בחיי.

ובכל זאת, זה מפעל שאני מעמיד (נדמה לי שבהפסקות) מאז 2006. ולכן, הנני כאן, ועמדי הסיכום, שיהיה קצר אך קולע. מעולם לא הצטיינתי בהגבלת הבחירות (ראה סיכום 2011), אז אני מרשה לעצמי יריעה רחבה של בחירה ויריעה קצרה של הסברים. ביקורות מורחבות תוכלו למצוא בקישורים.

הכלל בעינו עומד: רק סרטים באורך מלא שהוצגו במהלך שנת 2012 בבתי הקולנוע המסחריים בישראל הועמדו לבחירה. וזה אומר שהסרטים שלא הופצו כאן או שנגאלו רק בזכות סינמטקים ופסטיבלים נותרו בחוץ, ושיש כאן גם סרטים ששייכים באופן רשמי ל-2011, אם לא למטה מכך.

במשפט אחד: זאת לא 2011, השנה של "דרייב" ו"אומץ אמיתי" ו"ברבור שחור" ו"כוכב הקופים: המרד" ו"קר עד העצם" ו"מאניבול" (וואו). אבל זאת אחלה שנה.

הוגו

סרטי השנה

עלייתו של האביר האפל

הוגו

ההוביט: מסע בלתי צפוי

היו זמנים באנטוליה

הארטיסט

החמישייה השנייה, בפער ניכר:

הרוג אותם ברכות

פרידה

ניצוד

ממלכת אור הירח

סקייפול

והעשירייה השנייה, כבר לא לפי סדר חשיבות:

אופטימיות היא שם המשחק

הבלתי אפשרי

היורשים

חיי פיי

ארץ יבשה

חיות הדרום הפראי

המאסטר

ג'יי. אדגר

לופר

הנוקמים

THE HOBBIT: AN UNEXPECTED JOURNEY

הכי אוברייטד

"ענן אטלס" ו"סוס מלחמה"

דווקא השנה לא זיהיתי אוברייטד מובהק כמו בשנים קודמות ("העזרה" ב-2011, למשל). אני לא אוונגרדי בטעמי, אבל בדרך כלל יש סרט או שניים שאני מופתע לראות את ההשתפכות בפניהם. בשנה שעברה, למשל, לא הבנתי את ההתלהבות מ"האנה", שבעיני רוב המבקרים נראה נורא מגניב ובעיני הזיע ממאמץ להיות נורא מגניב. השנה, אני מודה, מצאתי את עצמי קולע לטעם הרוב, או להיפך.

וישנו "ענן אטלס". שבעיני חלק מהמבקרים הוא יצירת מופת, ובעיני אחרים בלוף. אני חושב שהוא סרט שקופץ הרבה מעל לפופיק ושלא מצליח לעמוד ברף הציפיות שהוא עצמו מציב. אין ספק שהתשואות היו מוגזמות.

Twitsonfilms: ניאו-מטריקס? לא ממש. יצירת אינדי מגלומנית ושלם שאמור להיות גדול מסכום חלקיו אך קטן ממנו. ובכל זאת – מאתגר ומעניין. true-true. ***

וישנם גם אלו שמחכים לשובו בסערה של סטיבן ספילברג. זה לא קרה עם "סוס מלחמה", שהיה רכיבה מתישה על סוס מסוכר (מה שלא מנע שש מועמדויות לאוסקר). יש לי הרגשה (תקווה) שעם "לינקולן" זה יגמר אחרת. יותר טוב.

Twitsonfilms: הם יורים גם בסוסים מגויסים? לא אם זה תלוי בספילברג. אפוס הרפתקאות רומנטי מרשים אך אפיזודלי, מתקתק ונטול עניין וערך. ½***

הכי אנדרייטד

"שלגיה והצייד"

אולי בגלל הסמיכות המוזרה שבין הקרנתו לבין הקרנת "מראה, מראה", גרסת שלגיה לכל המשפחה; אולי בגלל קריסטן סטיוארט המעצבנת; ואולי כי קצת קשה לשפוט בהגינות סרט שיוצא במקביל ל"עלייתו של האביר האפל". כך או אחרת, "שלגיה והצייד" זכה לכתף ביקורתית קרירה, ולא בצדק. הוא אמנם חטא במידה רבה לאגדה של האחים גרים, אבל בה בעת הרים יצירה אפית, קצת ז'אן-דארקית, לא רעה בכלל. בסוף הערב יכולתי אפילו להריע לסטיוארט בדרכה לקרב האחרון. הישג לא מבוטל.

עוד באנדרייטד: "פרנקוויני" של טים ברטון. כן, הוא ארוך מדי, ומרגיש ארוך מדי (בדיוק כפי שהוא: סרט קצר שנמתח), אבל יש בו סיפור נהדר, רפרנסים קולנועיים משעשעים ואנימציה מקסימה. כן, אני סאקר של ברטון, תהרגו אותי. בעצם, חכו לסעיף הבא.

Twitsonfilms: עוד סיפור שלגיה? למה לא? במקום סרט לכל המשפחה – דרמה אפית קודרת עם יער אפל באמת ושלגיה בתפקיד ז'אן ד'ארק. ****

הכי אוברייטד-אנדרייטד

"ג'יי. אדגר"

אני גם סאקר של קלינט איסטווד. בקטגוריה החביבה עלי במיוחד מופיעים סרטים שמגיעים עם שק ציפיות, עולים על המסך וחוטפים מהמבקרים סנוקרת. השנה זה קרה לאדם שקרוב ללבי במיוחד: קלינט איסטווד, האגדה והאגדה. "ג'יי. אדגר" חטף על ימין ועל שמאל, ולא בצדק. בעיני הוא היה סרט שצייר דיוקן מרתק של אדם מרתק. התסריט (של דאסטין לאנס בלאק) עמד לעתים בעוכריו, אבל איסטווד, בכישרונו יוצא הדופן לייצר קולנוע שהוא קשוח ורך בעת ובעונה אחת, התגבר עליו.

ודיקפריו שוב הוכיח שהוא שחקן מעולה.

עוד באוברייטד-אנדרייטד: "נערה עם קעקוע דרקון". גם פינצ'ר בינוני זה סרט מצוין.

Twitsonfilms: דיוקנו של השטן כלובש שמלות? לא ממש. פרופיל מקיף, מורכב ומרתק של גיבור-נבל שניסה להוציא את אויבי האומה מהארון וננעל בפנים. ****

הכי חבל שלא באתם

"כרוניקה בזמן אמת"

יש לי הרגשה שלכמה מה"הכי חבל שלא באתם" של השנה גם אני לא באתי. ככה זה, כשנאלצים לוותר על סרטים מתחילים עם אלה שנראים זניחים, ודווקא אז מפסידים את התענוגות הכיפיות באמת. איך היה "That's my boy"? ואיך "שומרים על השכונה"? ו"סוף המשמרת"? משהו אומר לי שהייתי נהנה בכולם, אבל אצטרך לחכות ולבדוק את זה ב-2013.

ובכל זאת, הנה אחד שלא באתם אליו, וחבל: "כרוניקה בזמן אמת". כמו פריקוול על הולדת מסדר הג'דיי, רק עם תיכוניסטים ומעודדות. ואם זה לא מספיק לכם כדי לרוץ לראות, אז אני לא יודע מה כן.

עוד חבל שלא באתם: "קוריולאנוס". רייף פיינס עושה שייקספיר.

Twitsonfilms: "גיבורים" פוגש את "קלוברפילד"? למה לא? אפס דמויות ועלילה, שפע בידור ואקשן. כמו קומדיית התבגרות בכיכובם של אבירי ג'דיי. ½***

IMG_3074.CR2

הכי שיר השנה

"סקייפול"

שיר בונד כמו ששיר בונד צריך להיות.

הכי כיף לשמוע

"ארץ יבשה"

נו, מה? ניק קייב.

עוד שירים כאן.

הכי גיבור על

"עלייתו של האביר האפל"

כל הנוקמים שבעולם וכל הקורים שבעולם לא יוכלו לאפילוג המנצח של טרילוגיית המופת.

Twitsonfilms: סיום מנצח לטרילוגיה מופתית? בהחלט כן. טור דה פורס קולנועי, צדק חברתי ותחייה עטלפית. ½****

הכי נסיכה

"אמיצה"

שתי שלגיות רבות והג'ינג'ית הסקוטית מנצחת. קריסטן סטיוארט היתה שלגיה מעצבנת בסרט לא רע ("שלגיה והצייד"), לילי קולינס היתה שלגיה חביבה בסרט קצת ילדותי ("מראה מראה"), אבל הנסיכה הטובה מכולן היתה בכלל בחורה מצוירת עם רעמה אדמונית אדירה. "אמיצה" לא היה הסרט הכי טוב של פיקסאר, אבל הוא בהחלט עמד בסטנדרט והבהיר שגם כשפיקסאר נאלצים לעשות "דיסני", עם נסיכה ומכשפה והכל, הם עושים את זה כמו פיקסאר. בחוכמה.

Twitsonfilms: "מולאן" פוגשת את "שלגיה" ביערות סקוטלנד? למעלה מכך. סינרגיה קרובה לשלמות בין השורשים הקלאסיים של דיסני לטאץ' האינטליגנטי של פיקסאר. ½****

הכי נבל

ביין ("עלייתו של האביר האפל")

סילבה מ"סקייפול" היה אחד הנבלים הגדולים בתולדות ג'יימס בונד, אבל ביין הוא אחד הנבלים הגדולים בתולדות באטמן, וזה שווה יותר. נולאן לקח אותו למקומות חדשים עם השילוב בין הגוף הבריוני של טום הארדי וקול השון-קונרי המכובד שבקע מתוך המסכה ונשמע כאילו הגיע מעולם אחר, שהפך את ביין למעין דמון מיתולוגי מטיל מורא. וכשביין פירק את באטמן כמו מתאבק WWE – זה היה רגע קולנועי עוצר נשימה. רגע שמסביר את המשפט הנהדר שאומר ביין לבאטמן: "אתה רק אימצת את האפילה. אני נולדתי לתוכה".

עוד בנבלים: סילבה ב"סקייפול" (חביאר בארדם ב"סקייפול"), אזוג ("ההוביט"), ג'קי (בראד פיט ב"הרוג אותם ברכות"), פורסט (טום הארדי ב"ארץ יבשה"), לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן ב"המאסטר"), ג'יי. אדגר הובר (לאונרדו דיקפריו ב"ג'יי. אדגר").

עלייתו של האביר האפל - ביין

הכי אנימציה

"מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4"

אני מת על סרטי אנימציה, והפסדתי השנה לפחות ארבעה מהיותר מסקרנים שבהם ("פראנורמן", "רלף ההורס", "מלון טרנסילבניה" ו"שומרי האגדות"). בלעדיהם, ובלי "אמיצה" שכבר הוזכר, נשארתי עם שני מתחרים דומים להפליא – "מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4" – שני סרטי המשך שמוותרים על עומק דרמטי לטובת הנאה צרופה. שניהם עמדו היטב במשימה.

עוד באנימציה: "הלורקס", "פרנקנוויני".

Twitsonfilms: שוב החיות בסכנת הכחדה? למה לא? הן הרי תמיד יודעות להוציא מעצמן את המיטב עם הגב לקיר. משב קפוא של בידור קיצי מהנה. ****

Twitsonfilms: אלכס בורח עם הקרקס? כן, וזה עושה לו רק טוב. החיות מניו יורק מלהטטות באירופה, ונותנות שואו מרהיב ומשעשע. ****

הכי חיה

אוגי ("הארטיסט")

היו מתחרים ראויים. הסוס ב"סוס מלחמה" היה מרגש. הטיגריס הדיגיטלי ב"חיי פיי" היה מפעים (אבל דיגיטלי). אבל אוגי היה שחקן.

הכי גילטי פלז'ר

"באטלשיפ"

"באטלשיפ" מבוסס על רעיון מטופש: לעבד את המשחק "צוללות" לסרט. פיטר ברג הפך את זה לסרט ארמגדוני עם מודעות עצמית גבוהה, כזה שאומר לעצמו מדי פעם "מי מדבר ככה?". שובר קופות הוליוודי מדבר ככה. וזה בסדר.

עוד גילטי פלז'רס: "בלתי נשכחים 2", "ג'ק ריצ'ר".

Twitsonfilms: סרט אסונות ארמגדוני? למה לא? מי רוצה לשחק צוללות עם נייר ועיפרון כשאפשר לשחק עם טילים וחייזרים? ½***

הכי מאכזב

"פרומתיאוס"

מתבקש להגיד "ג'ון קרטר", אבל אני לא הגעתי ל"ג'ון קרטר" עם ציפיות גבוהות. למען האמת, גם ל"פרומתיאוס" לא הגעתי עם ציפיות גבוהות. בכל זאת, רידלי סקוט, האיש והיומרה. זה נגמר ביותר מדי התקשקשות פילוסופית ומחשבה שזאת התחלה לא רעה לסדרה חדשה של "הנוסע השמיני", כל עוד מישהו אחר יתפוס את הגאי הספינה בסיקוול. הי, כריסטופר נולאן בדיוק התפנה!

Twitsonfilms: ה"אודיסיאה בחלל" של "הנוסע השמיני"? לא ממש. סקוט מכוון לכוכבים ומפספס יותר מדי חייזרים רצחניים בדרך לטובת פסבדו-פילוסופיה. ½***

הכי מחכה לסיקוול

"האביר האפל"

כן, זה נגמר. אבל הי, ג'וזף גורדון-לוויט הפך לנייטווינג, לא?

עוד מחכה לסיקוול: "ההוביט", "לופר", "פרומתיאוס".

הכי ברוך שפטרנו

"דמדומים: שחר מפציע, חלק 2"

את כל מה שיש לי להגיד על "דמדומים" כבר אמרתי בחלק הראשון. כולל: " הדבר הכי טוב שיצא מ'דמדומים' זו אנה קנדריק". וזה עוד לפני שראיתי את "פיץ' פרפקט".

דמדומים - רוברט פטינסון

הכי וואו

סצנת הצונאמי ב"הבלתי אפשרי"

ל-2011 היתה סצנת צונאמי נפלאה. הנה היא כאן, מתוך "מכאן והלאה":

סצנת הצונאמי של 2012 לא נופלת ממנה. הנה היא קצת כאן, בטריילר:

חואן אנטוניו באיונה עושה עם הצונאמי דברים נפלאים. הוא עושה מנעמי ווטס בובת סמרטוטים פצועה. הוא עושה מהלב של הצופה קווץ'.

עוד בוואו: סקורסזי משחזר את צילומי "המסע אל הירח" בהוגו, ביין שובר את באטמן ב"עלייתו של האביר האפל", הסיום הקתרטי של "לופר" ואיזה עשר סצנות מופלאות של חואקין פיניקס ב"המאסטר".

Twitsonfilms: סרט אסונות מניפולטיבי? לא ממש. מפחיד ומטלטל, ותסלחו לי על משחק המילים על חשבון הצונאמי, אבל זה פשוט קולנוע סוחף. ****

הכי מפתיע

דיסני רוכשת את לוקאספילם

יש מעריצים שהריעו. יש כאלה שהתחילו למכור את כל הממורביליה. יש כאלה שבשבילם זו מכה ניצחת לאימפריה. יש כאלה שבשבילם זו תקווה חדשה.

לפחות קיבלנו מלא ממים מעולים.

מלחמת הכוכבים ודיסני - מלחמות החנונים

הכי ישראלי

"הבלדה לאביב הבוכה"

אחרי פתיחת שנה צולעת ("נמס בגשם", "סרק סרק", "רסיסי אהבה") הלכה השנה והשתפרה מבחינת הקולנוע הישראלי. שמי זרחין הגיע עם סרט חדש ("העולם מצחיק"), ערן קולירין חזר מ"ביקור התזמורת" עם סרט חריג ("ההתחלפות"), אסי דיין חזר ("ד"ר פומרנץ"), איתן פוקס הקים לתחייה את יוסי וג'אגר ב"הסיפור של יוסי", דינה צבי-ריקליס עלתה עם "ברקיע החמישי". מני יעיש ("המשגיחים") ורמה בורשטיין ("למלא את החלל") הרשימו בסרטי ביכוריהם. וכן, היה שם גם את דובר קוסאשווילי ("רווקה פלוס").

אבל ההפתעה הנעימה חיכתה בסוף השנה, עם סרטו החדש של בני תורתי, שלא דומה לשום דבר שרואים כאן בדרך כלל. מעין מערבון ים-תיכוני, עם הרבה סגנון, הרבה רפרורים והרבה אומץ להיות אחר.

עוד בישראלים: "למלא את החלל", "ההתחלפות", "המשגיחים".

הכי זר

"היו זמנים באנטוליה"

הסרט הזה מסתובב בעולם מ-2011. הוא גם עבר בארץ בפסטיבלים, פעמיים. אבל השנה הוא הגיע להקרנות מסחריות, בזכות סרטי אורלנדו, וצריך להצדיע להם על כך. סרט מופתי.

עוד בזרים: "פרידה", "בושה", "אהבה"', "ניצוד" וגם כמה סרטים עם יותר ממילה אחת בשמם.

היו זמנים באנטוליה

הכי גבר

ג'וזף גורדון לוויט

2011 היתה השנה של ראיין גוסלינג עם "משחקי שלטון", "טיפש, מטורף, מאוהב" וכמובן "דרייב". ב-2012 הוא הוריד פרופיל ופינה את הבמה ליריב הבולט ביותר שלו על כתר "השחקן הצעיר הגדול של דורו". לגורדון לוויט היתה שנה נהדרת עם "לופר" ו"עלייתו של האביר האפל", וזה עוד לפני שראיתי את "Premium Rush" ועוד לפני שראינו את "לינקולן". יצויין שאני מעריץ עוד מ"בריק".

עוד גבר: טום הארדי ממשיך לנסוק עם שנה נהדרת ("ארץ יבשה" ו"עלייתו של האביר האפל"), רגע לפני שהוא הופך להיות מקס הזועם ואל קאפון.

Twitsonfilms: "שליחות קטלנית" לעניים? לא בדיוק. ג'ונסון רוקח מהחומרים המוכרים מותחן פשע מהנה, לא נטול פגמים אך מעורר מחשבה. ****

הכי גבירה

קייט בקינסייל וג'ניפר לורנס

קייט בקינסייל היא אחת הנשים המועדפות עלי, ולא משנה כמה היא מנסה לאתגר אותי עם בחירות הסרטים הבעייתיות שלה. השנה היא עשתה את זה שלוש פעמים. ב"המבריח" היא עשתה את אחד התפקידים המבוזבזים בקריירה שלה: להיות יפה. מובן שהיא עשתה את זה נהדר. וזה בדיוק מה שהיא עשתה גם ב"מלחמת האופל: התעוררות", עם תפקיד הרבה יותר משמעותי, אבל אפילו לא טיפה יותר מורכב. טוב, ממילא תמיד חשבתי של"מלחמת האופל" לא היו מעולם יומרות שחרגו מ"מלהראות את קייט בקינסייל בבגדי עור צמודים". הריעו לזה.

את "זיכרון גורלי 3" עוד לא ראיתי. תנו לי לנחש: עוד מאותו הדבר. כלומר, בקינסייל מדהימה. סליחה, אני חייב ללכת לראות איזה סרט.

מלחמת האופל התעוררות - קייט בקינסייל

הבחורה השנייה שעבדה יפה השנה כיכבה בשני סרטים שעדיין לא ראיתי ("Devil you know" ו"הבית בקצה הרחוב") ובשניים שכן ("משחקי הרעב" השטחי ו"אופטימיות היא שם המשחק" הנפלא). אז תנו לי לספר לכם משהו: ג'ניפר לורנס היא נסיכה. אני שבוי בקסמיה מאז "קר עד העצם" בשנה שעברה. והיא לא עוזבת אותי.

ג'ניפר לורנס - הבית בקצה הרחוב

הכי שחקן

חואקין פיניקס

בדור שמעל לגוסלינג ולגורדון לוויט, חואקין פיניקס הוא השחקן הגדול של דורו. ההופעה שלו ב"המאסטר" היא עבודת מופת מחשמלת של שחקן טוטאלי, שלוקחת את התפקיד האדיר שלו ב"הולך בדרכי" עוד שלושה צעדים אל הפנתיאון. לא להאמין מה צמח מהאח הקטן והכאילו פחות מוכשר של ריבר פיניקס. מרלון ברנדו, זה מה שצמח.

פרס המשנה הולך לאנדי סרקיס, שוב באחד התפקידים הקולנועיים הגדולים של השנה (גולום ב"ההוביט") ושוב בלי שאף אחד יכיר בכך.

הכי שחקנית

מישל וויליאמס

לא ראיתי אל מישל ב"הוואלס האחרון", אבל כן ראיתי אותה עושה מרלין מונרו נפלאה ב"השבוע שלי עם מרילין". אז נכון שזאת היתה השנה שבה מריל סטריפ עשתה תפקיד מעורר התפעלות ב"אשת הברזל", אבל וויליאמס מרשימה אותי יותר. דווקא משום שהוא לא סומנה לגדולה, ויכולה היתה בקלות להפוך לעוד בלונדה מן המניין בהוליווד. אבל היא טיפסה מ"דוסון קריק" במעלה סרטים קטנים ותפקידים מעולים ("וונדי ולוסי", "סינקדוכה, ניו יורק", "בלו ולנטיין"), והיא תמשיך לטפס גם בשנים הבאות. הבטחה.

וחוץ מזה, תראו אותה.

מישל וויליאמס GQ

הכי נערת השער

ברוקלין דקר

על התואר הידוע גם כ"התחלתי לראות ממך קצת השנה ואני מצפה לעוד" התחרו, כרגיל, הרבה נערות יפהפיות. אני עדיין רוצה לשמוע עוד על רוקסי מקי מ"משחקי הכס", על האנה ווייר מ"בוס" ועל ג'נסיס רודריגז מ"אדם על הקצה", למשל. גם אחרי שיילין וודלי מ"היורשים" אני ממשיך לעקוב (איפשהו ב-2013 היא תשחק אצל גרג אראקי, איפשהו ב-2014 היא תהפוך למרי ג'יין ווטסון ב"ספיידרמן המופלא 2").

אבל עד אז, מי שהראתה צעדים קלילים ועדינים של התקדמות בתעשייה היא ברוקלין דקר, שאחרי הופעה אחת בשנה שעברה ("תזרום עם זה") השתדרגה לשתי הופעות חסרות משמעות השנה ("למה לצפות כשאתה לא מצפה" ו"באטלשיפ"). וזו סיבה מספיק טובה להביא כאן תמונה שלה, נכון?

ברוקלין דקר

הכי 2011

"הארטיסט"

לא להאמין שהחוויה הקולנועית הזאת היתה השנה.

Twitsonfilms: סרט אילם? למה לא? מחווה שנונה, אוהבת ורבת קסם לקולנוע האילם. קולנוע מסוגנן, תמים ומרומם לב. אין מילים. ½****

הכי 2013

"ארגו"

Didn't make the cut. תזכירו לי אותו בסיכום השנה הבאה. אם הוא לא יהיה בעשירייה, תדעו ש-2013 היתה שנה גדולה.

הכי מחכה לו ב-2013

"דג'אנגו חסר מעצורים". ברור שדג'אנגו.

אבל גם "לינקולן", "כוננות עם שחר", "ההוביט: ישימון סמוג", "ארץ אוז", "והרי החדשות: האגדה ממשיכה", "A Good Day to Die Hard", "Evil Dead", "מלחמת העולם Z", "סוף העולם" (על פי סיימון פג ואדגר רייט), "The Wolverine", "סטוקר" (ההוליוודי של פארק צ'אן ווק), "Pacific Rim" (דל טורו), "ג'ק מחסלים הענקים" (סוף סוף משהו חדש מבראיין סינגר), "קיק אס 2" (בעיקר בגלל ג'ים קארי), "איירון מן 3" (בעיקר בגלל שיין בלאק), "הפרש הבודד", "הקבר" (סטאלון ושוורצנגר בשיתוף פעולה עם קצת יותר משקל מ"בלתי נשכחים"?), "שבעה צעדים" (גרסת ספייק לי), "עיר החטאים: עלמה להרוג בשבילה", "המשחק של אנדר", "רונין 47" (קיאנו ריבס!) ו"Star Trek into Darkness". ויש עוד מלא, חפשו כאן (דן אוף גיק) או כאן (av club), או במדריך הסיקוולים של "נקסט מובי". ויש גם את המדריך הענק של אמפייר.

אבל דג'אנגו. ברור שדג'אנגו.

הנה 2012 בקולנוע. נתראה בעוד שנה.

שובו של סילביו דנטה

פורסם במקור בגיליון אפריל של "בלייזר"

בעודנו מחכים לשמוע האם ברוס ספרינגסטין יואיל לבקר אותנו בקיץ הקרוב, התבשרנו כי לפחות אחד מחברי האי סטריט בנד צפוי לעשות זאת. בערך. סטיבן ואן זנדט – הגיטריסט של הבוס – יגיע ל-Yes Oh בחודש הבא עם הסדרה "ליליהאמר", שעלתה בינואר השנה לשידור בארה"ב במקום לא צפוי: באינטרנט.

ואן זנדט מנגן עם ספרינגסטין מאז שנות השבעים, אבל את התהילה הוא מצא דווקא במקצוע בו לא עסק מעולם, כשגילם את המאפיונר יפה הבלורית ועקום השפתיים סילביו דנטה ב"הסופרנוס". כשהגיע ל"הסופרנוס" לא היה לו כל ניסיון במשחק. זו היתה הברקה של יוצר הסדרה, דייויד צ'ייס – הברקה שהוכיחה את עצמה ככל שהסדרה התקדמה, שרשרת הפיקוד נטבחה וסיל טיפס בסולם הדרגות. מאז הסתיימה מלחמת המאפיות בין ניו יורק לניו ג'רזי לא שמענו מואן זנדט, שהצהיר שאין לו עניין בפיתוח קריירת המשחק. והנה הוא חוזר, ובדיוק כפי שזכרנו אותו – כגנגסטר. ב"ליליהאמר" – הסדרה הראשונה שהפיקה "נטפליקס", בשיתוף פעולה נורבגי ובלי שום קשר למלצר ביש המזל אחמד בושיקי – מגלם ואן זנדט את פרנק טגליאנו, מאפיונר מניו יורק שנכנס לתוכנית להגנת עדים ויוצא ממנה לכפור הסקנדינבי של לילהאמר. אפשר לומר באופן רשמי שסיל יצא מהתרדמת. הגנגסטר חזר.

עד לעלייתו של טוני סופרנו ב-1999, נעדר הגנגסטר מהטלוויזיה במשך תקופה ארוכה. למעשה, נדמה שמאז סוני סטילגרייב ב"סומן סמוי" המיתולוגית מסוף שנות השמונים לא ראינו אף גנגסטר שהשאיר את חותמו על המסך. פה ושם נעשו ניסיונות: פרמאונט ניסו לחדש את "הבלתי משוחדים" בלי הצלחה, ג'ייסון גדריק (עכשיו ב"לאק") השתתף בניסיון לרכוב שוב על מריו פוזו עם "הדון האחרון". פושעים, כמובן, ראינו בלי סוף, בסדרות פשע, משטרה, כלא ובתי משפט. חלקם אפילו היו עבריינים בכירים, בוסים ודונים. בעיר הברקת של "אוז", למשל, ישבו חבר'ה כמו נינו שיבטה ואנטוניו נאפה (מארק מרגוליס – היום הדון במיל. הקטור סלמנקה ב"שובר שורות"), שיכולים היו בקלות לנהל את העסקים של משפחת סופרנו (או להתנקש בחייה).

ובכל זאת, המאפיונר לא זכה להכרה הטלוויזיונית הראויה. איש לא התעניין בו מעבר להיותו מטרה נוחה ומושחתת לשוטרים צדקנים או מוצג אקזוטי על ספסל הנאשמים. עד שהגיעה "הסופרנוס" ושיקמה את מיתוס הגנגסטר.

בעניין הזה, הטלוויזיה מפגרת כמובן אחרי הקולנוע. הקולנוע תרם לתרבות האמריקאית כמה מהאייקונים הגדולים ביותר שלה – ג'וני רוקו ("קי לארגו"), דון קורליאונה ("הסנדק"), טוני מונטנה ("פני צלקת"). שחקנים כמו ג'יימס קאגני, אדוארד ג'י. רובינסון, אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו ובמאים כמו מרטין סקורסזי ובראיין דה פאלמה בנו קריירות מעסקי המאפיה. הבמאים והכוכבים הכי גדולים בתולדות הקולנוע עשו גנגסטרים: פריץ לאנג, סרג'יו לאונה, פרנסיס פורד קופולה, האחים כהן, פול ניומן, ג'ק ניקולסון, ג'וני דפ. היריעה התרחבה למאפיות רוסיות ("סימנים של כבוד"), שחורות ("גנגסטר אמריקאי"), יפניות ("יאקוזה"). גם מדינות אחרות התאהבו בקסם המאפיוזי: "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" הבריטי, "נביא" הצרפתי, "ממלכת החיות" האוסטרלי. ואני כבר לא מדבר על האסיאתים (וגם לא על "כבוד" של חיים בוזגלו, אבל מסיבות אחרות).

הגנגסטרים הקולנועיים גם לא לקחו יום חופש מאז שנות השלושים. כמעט בכל עשור תוכלו למצוא מספר מכובד של סרטי מאפיה ראויים לשמם, מ"פני צלקת" של הווארד הוקס ועד ל"פני צלקת" של דה פאלמה, מדילינג'ר של ג'ון מיליוס ("דילינג'ר") ועד לדילינג'ר של מייקל מאן ("אויבי הציבור"), מטום פאוארס ("אויב הציבור") ועד טומי דה ויטו ("החבר'ה הטובים").

מז'תומרת יש לך פול האוס בריבר? ג'ו פשי, "החבר'ה הטובים"

ובינתיים, בטלוויזיה, טוני סופרנו נעלם לבלי שוב, אבל הגנגסטרים חיים ובועטים ויורים בטומי-גאנס לכל הכיוונים. נאקי תומפסון (סטיב בושמי) משתין על חוק היובש ב"אימפריית הפשע"; אייס ברנסטין (דסטין הופמן) מתאהב בסוסי מרוץ ב"לאק"; בן דיאמונד (דני יוסטון) מרוקן את כיסי המהמרים ב"מג'יק סיטי" (שעולה החודש בארה"ב וב-Yes Oh). אליהם אפשר להוסיף טיפוסים סופרניים מובהקים כמו טום קיין מ"בוס" (קלסי גראמר), שהוא מאפיונר עם משרה ציבורית; ויק מאקי מ"המגן" (מייקל צ'יקליס), שהוא גנגסטר עם תג משטרתי; ו-וולטר ווייט מ"שובר שורות" (בראיין קרנסטון), שהוא קרימינל עם בעיות משפחתיות. ממש כמו טוני סופרנו. ועוד לא הזכרנו את ברוך אסולין.

ואם אתם מחפשים הוכחה ברורה לשובו של הגנגסטר, אין מדד טוב מהריאליטי. שם אפשר היה למצוא בעשור החולף תוכניות כמו "לגדול עם גוטי", "מעצר בית" (שצילם המאפיונר כריס קולומבו) ו"נשות המאפיה". בגואטמלה הרחיקו לכת וכינסו עשרה מאפיונרים בדימוס בדירה אחת, במטרה שזה לא יגמר במרחץ דמים אלא בעסק לשטיפת מכוניות (רגע, זה לא הטריק של וולטר ווייט?).

ההשפעות של "הסופרנוס" על הטלוויזיה האמריקאית לא מסתיימות כמובן בדמות הגנגסטר, הגיבור הכוחני עם המוסר המפוקפק או הפושע שמנסה לנהל חיי משפחה נורמטיביים. אפשר למצוא אותן גם בעומק העלילתי, בעירוב הז'אנרים, ברף ההפקה. את אחד הביטויים המובהקים לעומק ההשפעה של הסדרה אפשר למצוא בפיזור הכישרון היצירתי שמאחוריה. שני הכינורים הראשונים בתזמורת של צ'ייס אחראים היום על שתיים מהסדרות המובילות בארה"ב: טרנס ווינטר ב"אימפריית הפשע" ומתיו וויינר ב"מד מן". להם אפשר להוסיף את רובין גרין ומיצ'ל ברג'ס (יוצרי "Blue Bloods"), פרנק רנזולי (תסריטאי ומפיק ב"התרסקות"), ג'ייסון קייהיל (תסריטאי ב"פרינג'") ולורנס קונר (תסריטאי ומפיק ב"מג'יק סיטי"). איילין לנדרס, ממפיקות "הסופרנוס", היא המפיקה של הסדרה המדוברת החדשה של לנה דנהאם "בנות" (שתעלה אצלנו במאי ב-Yes Oh).

היתקלות מזדמנת ברוצחים בטריינינגים מניו ג'רזי בשידורים חוזרים ב-Yes Oh מבהירה עד כמה ליחה של "הסופרנוס" רחוק מלנוס גם חמש שנים לאחר שהלכה לישון עם הדגים. העובדה שטוני סופרנו ממשיך להשתקף לעברנו מכל כיוון – בוונדטה קרת הרוח שמנהל אייס, בעוצמה הפסיכוטית של קיין, בחיים הכפולים של וולטר ווייט – מחממת את הלב, אבל לא בהכרח מנחמת. היא רק מזכירה כמה אנחנו מתגעגעים.

יש משהו טוב לקרוא בטלוויזיה? (על טלוויזיה שיודעת מה לעשות עם עצמה, ועל כזו שלא)

פורסם במקור בגיליון ינואר 2012 של בלייזר, ועולה כאן ביחד עם חזרתה לשידורים חוזרים מההתחלה של הסדרה הכי טובה בטלוויזיה: "הסמויה" (ביס oh)

בחודש שעבר הסתיימה העונה הראשונה של "טרה נובה", סדרה נפוחת אגו שהדבר הכי טוב בה היה השם של סטיבן ספילברג בקרדיטים. זה קרה אחרי 13 פרקים, ו-12 פרקים מאוחר מדי. נכון לשעת כתיבת שורות אלה לא ברור אם היא תזכה בעונה שניה. לאור התוצאה המחפירה, יש לקוות כי היא תכחד כמו הדינוזאורים שהתרוצצו בה.

הסיבות לכישלונה של "טרה נובה" רבות: למשל, פיתולי העלילה הנדושים ואופן הגשתם, שהופכים את ההשוואה בינה לבין כל סדרת טלוויזיה סבירה להשוואה בין המונה ליזה לציור השבועי לילד; למשל, דמויות שטוחות כמו תפאורות אולפן; למשל, השימוש הקמצני להכעיס בסיבה שלשמה התלהבנו – דינוזאורים.

למצולם אין קשר לכתבה

אבל יותר מכל, "טרה נובה" – שסומנה כסדרה המבטיחה של עונת הסתיו בארה"ב – הדגימה שוב עד כמה הדרמה הטלוויזיונית האמריקאית, גם בשיא מה שמכונה "תור הזהב" שלה, מתקשה להתנתק מבסיס האם שלה: הקולנוע.

הסלוגן המפורסם של HBO יודע לספר שמה שהם מציגים זו לא טלוויזיה. זה HBO. והם צודקים, במידה רבה. HBO נוצצת בטלוויזיה האמריקאית כמו לאו מסי בליגה למקומות עבודה. רשתות אחרות נותנות לה תחרות פה ושם – AMC עם "שובר שורות", FX עם "המגן" ו"צדק פרטי" – אבל לאורך זמן, HBO מפגינה עליונות מוחלטת, ומתחרה בעיקר עם עצמה.

כשב-HBO אומרים שהם לא עושים טלוויזיה, הם רומזים שהם עושים קולנוע. שהם מביאים את הקולנוע הענק, המפעים, הספקטקולארי, אל המסך הקטן (שבעצמו הולך וגדל בהתאמה). גם כאן הם צודקים, במידה רבה. בכל הקשור לשפה קולנועית, לסגנון ולרף הפקה, אכן מדובר בשדרוג עצום מתפאורות הסטודיו הזולות. פרק הבכורה של "אימפריית הפשע", בתקציב של 18 מיליון דולר ובבימויו של מרטין סקורסזה, יכול להתחרות מבחינה זו בכל סרט קולנוע.

כן, אני די מבסוט ממה שעשינו פה. נאקי תומפסון ("אימפריית הפשע")

אבל ב-HBO הצליחו לעשות יותר מכך. HBO לא מביאים את הקולנוע הביתה. הם פשוט עושים טלוויזיה כפי שלא עשו לפניהם. אם כבר, הם מביאים את הספרות אל המסך.

זה מה שעשתה, למשל, "הסמויה" – בעיני הח"מ סדרת הטלוויזיה הטובה אי פעם. "הסמויה" היא הנציגה הטובה והחשובה ביותר של "הספרות הטלוויזיונית" – טלוויזיה שפורשת קשת רחבה של דמויות מורכבות וטווה חוטי עלילה רבים. דייויד סיימון, יוצר הסדרה, קרא לזה "נובלה ויזואלית". וכשהוא אומר נובלה ויזואלית, הוא מתכוון בעיקר לדבר אחד – אין פיי-אוף מיידי. כמו בספר, שבו פרק מוביל לפרק וכך בשרשרת עד לסוף הסיפור, כך בנה סיימון את "הסמויה". חלק מהפרקים הסתיימו בנשימה עצורה, במה שמכונה קליף האנגר. אחרים לא. חוויית הצפייה ב"הסמויה" לא היתה תובענית (בזכות עשייה טלוויזיונית מעולה), אבל היא היתה מאתגרת. היא דרשה סבלנות והתמסרות. כמו ספר ששואב אותך פנימה לאט לאט.

למי קראת "ספרות"? עומאר ("הסמויה")

והרי כך בדיוק צריכה לעבוד טלוויזיה. הטלוויזיה, כמדיום ויזואלי, לא מתחרה בספרות – היא מתחרה בקולנוע. והקולנוע גדול ממנה, חזק ממנה ומרשים ממנה. אילו יתרונות יש לטלוויזיה? אחד, לפני כולם – אורך היריעה. סרט קולנוע נדרש לפעול מהר. יש לו 90-120 דקות לספר לך סיפור. הוא לא יכול להתעכב על פיתוח דמויות וצירי עלילה. הוא לא יכול לעצב גלריה רחבה של דמויות מעניינות ומורכבות, אפילו אם הוא האחים כהן. הוא לא יכול לפרוש מספר רב של סיפורים ולהעמיק בהם באופן זהה, אפילו אם הוא רוברט אלטמן. קולנוע יכול להיות הרבה דברים. הוא יכול להיות מרגש כמו ספילברג, מדויק כמו היצ'קוק, עוצמתי כמו סקורסזה, מרתק כמו קובריק. אבל הוא לא יכול להיות טלוויזיה. אין לו זמן.

הבעיה היא שגם הטלוויזיה לא תמיד רוצה להיות טלוויזיה. עמוסה ברגשי נחיתות שמלווים אותה מאז נולדה בצלו של הקולנוע, היא רוצה להיות האח הקטן של הענק הסינמטי. והתוצאה – שורה ארוכה של יצירה דרמטית שהיא לא יותר מסרט קולנוע ב-13 חלקים. וב-13 חלקים מתבלטות לא פעם החולשות שבסרט קולנוע עשויות להיות שוליות: עלילה נטולת רבדים ודמויות עם ציר התפתחות מוגבל.

הדוגמה ההפוכה היא, למשל, "משחקי הכס" הנפלאה. בשביל לעשות משהו כמו "משחקי הכס" בקולנוע, פיטר ג'קסון ("שר הטבעות") היה צריך שלושה סרטים באורך מצטבר של למעלה מתשע שעות (וגם זה אחרי שזרק החוצה את טום בומבדיל). והטרילוגיה המופלאה של ג'.ר.ר. טולקין לא מתקרבת אפילו לסבך העלילות והדמויות של "משחקי הכס" של ג'.ר.ר. מרטין.

כבר עשרים דקות שאני עומד פה ומנסה להיזכר מי נגד מי. נד סטארק ("משחקי הכס")

כמה סדרות נכנסות לקישקעס של הדמויות שלהן כמו "הסופרנוס"? כמה סדרות מרכיבות פסיפס אנושי כמו "אוז"? כמה סדרות מנצלות את תוחלת החיים שלהן – אלפי דקות מסך – כדי לטלטל את הגיבור שלהן מקצה לקצה כמו "שובר שורות"? כמה סדרות מציעות פרספקטיבה רחבה ופוליפונית כמו "הסמויה"? כמה סדרות מעזות להעביר עונה שלמה בלי עלילה כמו "טרמיי"?

הטענה המפורסמת שטלוויזיה היא מדיום שטחי היא תירוץ של מפיקי ריאליטי. הטלוויזיה היא מדיום עמוק לא פחות מהקולנוע, ובמובנים מסוימים אף יותר. זהו בוודאי מדיום סיפורי יותר מהקולנוע (לראיה – מעמד התסריטאי בטלוויזיה לעומת מעמדו בקולנוע, ותפקיד השואוראנר לעומת הבמאי). נדמה שדווקא צמצום הפערים הטכני בין הטלוויזיה לקולנוע הביא למצב שבו הטלוויזיה הופכת לקולנוע על מסך קטן, במקום להפוך לטלוויזיה עם איכויות קולנועיות.

שיהיה ברור – הטלוויזיה האמריקאית אכן נהנית מאחת התקופות הזהובות בתולדותיה. לשמות שכבר נזרקו כאן אתם יכולים להוסיף את "המשרד", "דדווד", "האוס" ועוד כהנה וכהנה סדרות שמפוצצות לכם את ההארד דיסק. אבל מעטות מהן מנצלות באמת את המשאב הטלוויזיוני היקר שניתן להן.

"טרה נובה" היתה גרסה מוחלשת וחסרת שאר רוח של "פארק היורה" שנמרחה על פני יותר מדי דקות. היא ניסתה לחקות הצלחה קולנועית וכשלה פעמיים: לא עמדה ברף הקולנועי, ולא נתנה ערך מוסף טלוויזיוני. זה לא HBO (זה פוקס), וזה לא טלוויזיה. זה סתם בזבוז זמן.

אתה רשאי להשמיד את הסט

תמונות קצרות: אז סיימון אמר – מחשבות חטופות על "רודף צדק"

1. "רודף צדק" במשפט: מורה לספרות (ניקולאס קייג') שמנהל חיים יאפים מאושרים מסתבך כשאשתו (ג'נוארי ג'ונס) מותקפת באישון לילה ואיש זר בשם סיימון (גאי פירס) מציע לו לטפל באותו פושע במקום המשטרה, בתמורה לטובה עתידית.

2. תודו שזה נשמע טוב.

3. בפועל, זה מתחיל כמו "אזרח שומר חוק", והופך באמצע ל"הנמלט".

4. שזה עדיין נשמע טוב.

5. אבל פחות. כי "רודף צדק" מתחיל כמו סרט נקמה על אדם שלוקח את החוק לידיים – בשלב הזה אני מחכך ידי בהנאה, כי אני מת על הז'אנר הזה – וממשיך כמו מותחן שגרתי על אדם שהסתבך עם החוק. שזה מעניין, אבל קצת פחות מגניב.

ניקולאס קייג' רודף צדק. לא בתמונה: צדק

6. אפרופו "אזרח שומר חוק": אם כבר גבר נוקם, נסו את ג'רארד באטלר ב"נשק של תקווה".

7. שגם השם שלו – לא העברי המבאס, אלא המקורי – יותר קולי: Machine Gun Preacher. השם הקולי של השנה ליד Hobo with a Shotgun, והכי בעל פוטנציאל של מערבון ספגטי אחרי Bulletproof Monk.

מאשין גאן פריצ'ר ההעתק

מאשין גאן פריצ'ר המקורי

8. בינינו, ניק: בשביל ג'נוארי ג'ונס, הייתי עושה אותו דבר.

זה אקדח או שאתה שמח לראות אותי? הו, שיט. זה אקדח.

9. המסקנה הברורה מ"רודף צדק" היא שלא כל מה שסיימון אומר, צריך לעשות.

אלא אם כן זה סיימון פיניקס

10. רוג'ר דונלדסון הוא במאי מיומן. מה שנקרא בהוליוודית "מקצוען". גם "רודף צדק" לא שינה את דעתי בעניין. הבחור מקצוען. ואני אומר זאת לחיוב.

11. לרגע חשבתי שויגו מורטנסן נותן פה קמאו. אבל לא. זה דיקראן טוליין.

תייגו תחת "דאבל אימפקט"

12. ניקולאס קייג' הוא ארגיובלי הבחור עם החוש הכי גרוע לבחירת סרטים בהוליווד כרגע. לאור זאת, "רודף צדק" מסתמן כהצלחה יחסית בפילמוגרפיה האחרונה שלו.

ניקו שוב מסתבך עם החוק

13. ומעבר לפינה: אל פאצ'ינו לוקח הרבה יותר מדי דקות ב"ג'ק וג'יל" של אדם סנדלר.

14. והכי גרוע: הוא מסתמן כדבר הכי טוב בסרט.

פאצ'ינו מסמן לסנדלר להתקשר. Big mistake

15. מאחוריכם, חברים: רוברט דה נירו. עוד רגע בקומדיה רומנטית עם אשטון קוצ'ר ושרה ג'סיקה פארקר. טוב לדעת שתמיד יש מישהו שמוכן לרדת יותר נמוך ממך, אה, ניק?

16. בגדול, אני מוכן לראות כל סרט שרם ברגמן ("בריק") מצא ראוי להפקה.

17. בין הרולד פריניו מ"אוז" (של טום פונטנה, שצמח מ"רצח מאדום לשחור"), מארדי גרא בניו אורלינס ("טרמיי") וטקס אשכבה של שיכורים בפאב אירי ("הסמויה"), לרגע חשבתי שאני במחווה לדייויד סיימון.

18. אני לא.

19. כבר סיפרתי לכם פעם עד כמה אני מתגעגע ל"הסמויה"?

געגועי לעומאר

20. מה שמזכיר לי – מה קורה עם הפרויקט של סיימון ופונטנה המכונה "Manhunt", על תריסר ימי המרדף אחר ג'ון ווילקס בות', רוצחו של לינקולן? ברינג איט און!!!

21. אני מרגיש לגבי "רודף צדק" קצת כמו שהרגשתי לגבי "שלושת הימים הבאים": לבד. כלומר, די מבסוט מסרט שרוב המבקרים, דומני, התאכזבו ממנו.

22. בהתחשב בעובדה שמככב כאן ניקולאס קייג' – שחקן מצוין אבל בהחלט לא פייבוריט שלי – זה מאוד מפתיע.

חייב לסיים את הטייק ולהגיע לשירותים...

23. "רודף צדק" הזכיר לי את "שלושת הימים הבאים", מכיוון שבשניהם יש גיבור אקשן שהוא אדם נורמטיבי שנאלץ לגלות את צדדיו הרעים כדי להגן על אשתו. הטאגליין של "שלושת" – Lose who you are to save what you love – יכול לעבוד גם על "רודף צדק". ב"רודף צדק" הגיבור לכאורה נשאב על כורחו אל הפשע והאלימות, אבל למעשה – הוא מביא את זה על עצמו ברגע שהוא מחליט להעמיד את עצמו מעל לחוק.

24. והם גם דומים, כאמור, משום שאת שניהם מאוד חיבבתי (את "שלושת הימים הבאים" יותר – הוא באמת מצוין בעיני).

25. והם גם דומים בגלל שבאחד מהם משחק ראסל קרואו, ובשני – גאי פירס. וזה עושה לי צמרמורת נעימה של "סודות L.A" בגב. ג'נוארי יכולה לשחק את קים בייסינגר, וניקולאס קייג' ממילא כבר מקריח כמו קווין ספייסי.

הגברים של אל.איי.

26. והם גם דומים בגלל שבשניהם יש בחורות שאני מאוד אוהב: אליזבת' בנקס וג'נוארי ג'ונס.

27. תמיד זה נגמר בבחורה.

Twitsonfilms: ניקולאס קייג' הוא 'אזרח שומר חוק'? ממש לא. הוא סתם בחור טוב שהסתבך עם גאי פירס בגלל ג'נוארי ג'ונס. מותר לו. ½***

"רודף צדק" (Seeking Justice). במאי: רוג'ר דונלדסון. תסריט: רוברט טאנן. שחקנים: ניקולאס קייג', ג'נוארי ג'ונס, גאי פירס, הרולד פריניו. שעה ו-45 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן