תגית: אוסקר

פעמיים היצ'קוק ("היצ'קוק" ו"נערתו של היצ'קוק": ביקורות)

היצ'קוק טובי ג'ונס ואנת'וני הופקינס

החדשות הרעות הן שיש לנו שני סרטי היצ'קוק שיוצאים בסמיכות.

החדשות הטובות הן שביחד הרווחנו דאבל פיצ'ר מרתק.

"אתה הורס את מה שאתה אוהב" (אוסקר וויילד)

שני סרטים על אלפרד היצ'קוק, ושניהם מצוינים. כרונולוגית, "נערתו של היצ'קוק" של HBO קדם בחודש ל"היצ'קוק" הקולנועי. אולם בהתייחס לתקופה אותה הם מציגים, "היצ'קוק" מקדים את "נערתו". "היצ'קוק" עוסק בתקופת הפקתו של "פסיכו", שיצא לאקרנים ב-1960. הוא מסתיים עם נחיתתו של עורב על כתפו של הבמאי, רמז לסרטו הבא – "הציפורים" (1963), שעומד (ביחד עם "מארני") במרכז "נערתו של היצ'קוק".

צפייה בסרטים בסמיכות, ואפילו בסדר הזה, פורשת יריעה על חלק מתור הזהב ביצירתו של היצ'קוק; "פסיכו" הגיע אחרי "מזימות בינלאומיות" הנפלא, שהיה, כמו שקרא לזה דונלד ספוטו, "פרידה מרה-מתוקה מן הזוהר והרומנטיות. משהו חדש התרחש בסרטיו של היצ'קוק, משהו טעון פחדים שמימיו לא חשף אותם במלואם על המסך, משהו שעורר את הזעקה הנזעמת והרצחנית של 'פסיכו'" ("היצ'קוק: צידה האפל של הגאונות"). את "פסיכו" הפיק היצ'קוק מכספו שלו, והיום נחשב הסרט לאחד מסרטיו הטובים ביותר (אם כי בזמן אמת לא התקבל בחיבוק כה רחב, גם אם הסרט מצייר תמונה אחרת. עבר זמן בין הביקורות הראשונות – "יצירה של ברברי מתוחכם" היתה אחת מהן – לבין הצעידה לטקס האוסקר ולפנתיאון הקולנועי). הוא גם הביא את היצ'קוק לרווחה כלכלית ולחופש יצירתי מוחלט, וכך העביר תקופה שלווה יחסית בין "פסיכו" לבין "הציפורים" – אף הוא קלאסיקה היצ'קוקית שנכנסה אל הנצח, עם העורבים והכל. אח"כ הגיע "מארני" (1964), סרט אותו מגדיר "נערתו של היצ'קוק" כקלאסיקה האחרונה של הבמאי. על מיצובו של "מארני" לא-נטול-הפגמים כקלאסיקה ישנה מחלוקת, אבל דבר אחד בטוח: עם כל הכבוד לבלונדיניות שבארבעת סרטיו הבאים והאחרונים של היצ'קוק (ג'ולי אנדרוז ב"המסך הקרוע", דני רובין ב"טופז", ברברה לי-האנט ב"פרנזי" וקארן בלאק עם פאה בלונדינית ב"מזימות"), "מארני" היה סרט ההיצ'קוק-בלונד האחרון.

משני הסרטים החדשים עולה דמותו היצ'קוקיאנית מוכרת למדי למי שבקיא ולו במעט בביוגרפיה של הבמאי. שניהם מזניחים כמעט לחלוטין את העיסוק בגאונותו הסינמטית, כמו מצפים שהקהל כבר יקבל את זה כמובן מאליו (היצ'קוק=גאון, זו אקסיומה קולנועית ידועה); שניהם נוגעים ביחסים המורכבים שלו עם אשתו, אלמה רוויל (ב"היצ'קוק" מדובר בתמה העיקרית, ב"נערתו" פחות); ושניהם עוסקים באובססיה שנהג לפתח לכוכבות שלו, שהיו שכפולים בלונדיניים של יפהפיה זוהרת ובלתי מושגת.

כאלה היו אווה מארי סיינט, ג'נט לי, קים נובאק, אינגריד ברגמן ואחרות. גרייס קלי היתה הרול-מודל והטייפ-קאסטינג של האלילה. אין זה מקרה שהיא סיימה את דרכה הקולנועית בהכתרה לנסיכה אמיתית, עם תואר אצולה רשמי. קלי מוזכרת בשני הסרטים: היצ'קוק של "היצ'קוק" (אנת'וני הופקינס) אומר לוורה מיילס (ג'סיקה בייל) שהיא היתה יכולה להפוך לכוכבת גדולה כמו קלי; היצ'קוק של "נערתו" (טובי ג'ונס, פעם שניה בביופיק שיוצא במקביל לביופיק זהה, אחרי טרומן קפוטה) אומר לטיפי הדרן (סיינה מילר, ליהוק מצוין) שלא חסר לה דבר ממה שיש לקלי, ואף יותר.

נערתו של היצ'קוק

האובססיה של היצ'קוק לכוכבות הבלונדיניות שלו היא נושא מוכר, אבל שני הסרטים משרטטים קווים שונים לאובססיה הזאת. ב"היצ'קוק" מדובר באובססיה ברורה לג'נט לי (וכעס על ורה מיילס, מושא-האובססיה הקודם, שהעזה להיכנס להריון במקום לקחת את התפקיד שיועד לה כיורשת של קלי). היצ'קוק בוחר לה תלבושות ותסרוקות (עוד מאפיין מוכר של האיש), ואפילו מציץ בה דרך חור בקיר, מעשה נורמן בייטס. אולם, לאובססיה הזאת אין ביטוי מיני ממשי, אלא מרומז בלבד.

לעומת זאת, ב"נערתו" (במקור The Girl, כפי שהחל היצ'קוק לכנות את הדרן לאחר שסירבה לחיזוריו במהלך "מארני") מוצג היצ'קוק כאדם שמפתח אובססיה מינית מוחצנת כלפי הדרן, ואפילו הופך לתוקפני לעתים. בכלל, מה שמסופר ב"נערתו" הוא לא פחות מתיאור של מקרה התעללות ממושך. זה תיאור שיש לו בסיס עובדתי מוצק – הדרן עצמה מסרה את הדברים (היא גם סייעה למילר בשיחות רקע),שגובו לפי התסריטאית גווינת' יוז גם בדבריו של עוזר הבמאי המנוח ג'יימס בראון. "נערתו" עורר עליו גל של ביקורת (קים נובאק, דוריס דיי ואווה מארי סיינט היו בין האנשים שגויסו להגן על שמו של היצ'קוק).

אבל גם אם אפשר להתווכח לגבי המוטיבים המיניים באובססיה של היצ'קוק כלפי הכוכבת החדשה שלו, הרי שאין מחלוקת לגבי העובדה שהוא הרס אותה באותה מידה שבה בנה אותה. היצ'קוק לקח את הדרן כדוגמנית אלמונית לחלוטין מפרסומת טלוויזיה (וכבר אז כבל אותה בחוזה לא מכובד לשבע שנים), הפך אותה לכוכבת שניים מסרטיו הטובים והחשובים ביותר, ואז חיבל לה בהמשך הקריירה כיוון שסירבה להמשיך לעבוד איתו. כיוון שהיתה קשורה איתו בחוזה, הדרן לא היתה יכולה לעבוד בשום סרט אחר. כשבמאים פנו אל היצ'קוק לגביה, הוא סירב לשחרר אותה מסוגרה. "הוא הותיר אותי תחת חוזה", סיפרה הדרן, "המשיך לשלם לי מדי שבוע במשך שנתיים כדי שלא אעשה דבר". הדרן לא הפכה מעולם לכוכבת שהיתה מיועדת להיות. היום אפשר לראות אותה מדי פעם בתפקידי אורח בסדרות טלוויזיה ובסרטים שוליים. ורה מיילס, שמשותקת על ידי היצ'קוק ב"היצ'קוק", כמו מבשרת להדרן את עתידה.

בשום פנים ואופן לא! לא נשב בממשלת ימין קיצוני!

בשום פנים ואופן לא! לא נשב בממשלת ימין קיצוני!

"נערתו" משחזר את התקופה של צילומי "הציפורים" ו"מארני", שהיתה תקופה של כוח יצירתי יוצא דופן ושל יצר אנושי נטול רסן. צילומי "הציפורים" היו טראומטיים עבור הדרן, שחוותה בלילות סיוטים בהם היא נתקפת ע"י ציפורים. עוד קודם לכן החלה ההשתלטות של היצ'קוק על חייה, כשהוא בוחר לה תכשיטים ורוכש עבורה מלתחה (אירועים שמוזכרים בסרט, כמו גם שקי תפוחי האדמה ששלח לה כדי שתשמין לטובת התפקיד). הוא שכר בלשים שיעקבו אחריה, היה מזמן אותה לישיבות ארוכות ונועץ בה מבטים בכל הזדמנות. "הוא עשה שוב את 'ורטיגו' עם טיפי הדרן", אמר על כך סמואל טיילור. מי שטוען כנגד "נערתו" צריך לזכור שהסרט עוד עושה חסד עם היצ'קוק כשאינו מזכיר אירועים מטרידים אף יותר שהתרחשו במהלך הסרטת "מארני", כמו בובה בדמות הדרן ששלח היצ'קוק לבתה (מלאני גריפית') או מסיכה בדמות פניה שהחזיק ברשותו.

הנסיגה של גרייס קלי מהאפשרות לחזור לקולנוע ולהשתתף ב"מארני" רק הגבירה את האובססיה של היצ'קוק להדרן. האובססיה הזאת הפכה להתעללות בצילומים שבהן היו מעורבות ציפורים חיות וציפורים מכניות בשלל צילומי פעלולים מסוכנים. השיא היה בסצנה שבה עולה מלאני דאגלס לעליית הגג ומותקפת ע"י ציפורים. זו סצנה שאת צילומיה משחזר "נערתו" היטב, ועדיין לא מצליח להמחיש במלואה את האימה שבחזרה על ההתרחשות – ציפורים עצבניות תוקפות כוכבת הוליוודית צעירה, פרועת שיער ואיפור – במשך שבוע ימים. ביום החמישי נקשרו הציפורים אל הדרן, כדי שלא יוכלו להתרחק ממנה. ביום השישי, לאחר שאחת הציפורים פצעה אותה מתחת לעינה, התמוטטה.

אחרי כל זה, אין פלא ש"היצ'קוק" ו"נערתו" מסתיימים בטון שונה לחלוטין גם מזווית הבלונדינית. "היצ'קוק" מסתיים בג'נט לי המאושרת, שמודה להיץ' על החוויה. אזהרותיה של מיילס לא נגעו לה, מסתבר. "נערתו" מסתיים בשחזור שוט מ"מארני" ובו עוזבת הגיבורה את המקום בדרכה אל הלא נודע. הדרן השאירה מאחוריה את היצ'קוק ואת הצלקות הפיזיות והנפשיות שגרם לה, ובמידה רבה גם את הקריירה הפוטנציאלית שלה ככוכבת קולנוע. מי שמבקר את "נערתו" הבוטה לפרקים למול הייצוג הנוח יותר לעיכול של היצ'קוק ב"היצ'קוק" צריך לזכור שקשה להשוות בין המקרים, וסביר בהחלט ששניהם עושים צדק היסטורי עם הבמאי. "פסיכו" היה כרוך באובססיה מסוימת אחרי ההיצ'קוק-בלונד; "הציפורים" דרדר את האובססיה הזאת למקומות מסוכנים.

היצ'קוק 2012

"מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, ומאחוריה עומדת אשתו"

(גראוצ'ו מרקס)

"היצ'קוק", שהוא הסרט הטוב מבין השניים (ושניהם מצוינים), עוסק בתקופה הכי פחות סוערת ואמוציונאלית. מנגד, הוא עוסק בעשיית סרט מרתק שכולו סמלים ורמזים, ועל רקע זה מאכזב מעט לגלות עד כמה הוא ממעט להפנות זרקור אל החוכמה שבבסיס הסרט: הסמלים והדימויים (מראות), העיצוב (קווים אנכיים ואופקיים), השימוש בנקודות מבט, השמות (מאסטר בייטס=מאונן, מפחלץ ציפורים=שוכב עם בחורות). הסרט מזכיר את הסצנה המוכרת ביותר מ"פסיכו" – סצנת המקלחת, המוכרת אפילו למי שלא צפה בו – תוך שהוא מציג את המאבק של היצ'קוק עם הצנזורה, את האופן שבו הדריך את לי בסרט (לפי "היצ'קוק", הוא "תקף" אותה בעצמו) ואת הדרך שבה שיפרו אותה אלמה והפסקול הצורמני של ברנרד הרמן. אבל לבד מזה, אין כמעט רגעים בסרט שעושים חסד עם הגאונות ההיצ'קוקית.

להיפך – רובו של "היצ'קוק" דווקא מעמעם את זוהרו של היץ' וחולק קרדיט לאלמה (הלן מירן המצוינת, אם כי נדמית לי כקצת כריזמטית מכדי לגלם את הדמות). היא שמסייעת לו בבחירת תסריטים ובשכתובם, היא שעוזרת בליהוק – וברגע האמת, כאשר הוא נופל למשכב, היא שממלאת את מקומו על הסט.

לא!!! מי פתח מים חמים?!

לא!!! מי פתח מים חמים?!

"היצ'קוק" נע סביב מרובע אהבים פתוח שבמרכזו אלפרד ואלמה. בזמן שאלפרד מסתובב סביב הבלונדיניות שלו, ג'נט לי (סקרלט ג'והנסון הנהדרת) ו-ורה מיילס, אלמה מפתחת סמי-רומן משלה עם הסופר-מחזאי ווילפרד קוק (דני יוסטון). "פסיכו" הוא רק הרקע לסיפור האהבה הזה שכל כולו אילוסטרציה למימרה הידועה "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה". ובמקרה של היצ'קוק, מתאימה יותר אמירתו של גראוצ'ו מרקס המופיעה כאן למעלה. ומאחורי אלפרד היצ'קוק עמדה אישה חזקה שהיתה מוכנה להתמודד עם אובססיית הבלונדינית שלו, ונשארה לעמוד אחרונה (כדאי לקרוא כאן את תומר קמרלינג על הדמיון שביחסי היצ'קוק-רוויל וביחסי ג'ורג' לוקאס ורעייתו. חוץ מזה שהיצ'קוק גאון ולוקאס מחורבן). בדיאלוג הסיום הנהדר של הסרט מכריז היץ' שלעולם לא ימצא היצ'קוק-בלונד כמוה. "חיכיתי 30 שנה לשמוע אותך אומר את זה", אומרת אלמה הנרגשת. "ולכן, יקירתי", אומר היצ'קוק, "קוראים לי אמן המתח".

בכך מתעלה "היצ'קוק" על יריבו הטלוויזיוני. אף שהחומרים מהם הוא עשוי מעניינים פחות מהסיפור המזעזע של היצ'קוק והדרן, ולמרות חלקים בעייתיים (כמו הרומן המשעמם של אלמה ודמות הרוצח הפסיכולוגיסטית בגרוש שרודפת את היצ'קוק), הרי שהוא עשוי באופן חינני ומענג כל כך (לרבות המשחק המצוין של כל הנזכרים למעלה, לרבות-לרבות הופקינס-מירן), שהצפייה בו היא בידור מצוין. לא ברמה של היץ' עצמו, אבל בהחלט ברוחו שכה אהבה לבדר את הקהל, לבצע עליו מניפולציות ולתזמר את תגובותיו, כמו בסצנה הנפלאה שבה עומד היצ'קוק מחוץ לאולם בו מוקרן "פסיכו" ומנצח על צרחות הצופים לצלילי כלי המיתר של הרמן.

זה המקום גם לציין שבשני המקרים מדובר בהיצ'קוקים פנומנליים. ואני לא מתכוון לסרטים, אני מתכוון להיצ'קוקים. אנת'וני הופקינס וטובי ג'ונס – שני שחקנים מעולים, גם אם לא באותה הסקאלה – יוצרים בראש ובראשונה חיקויים מרשימים של היצ'קוק. הקול, האינטונציה, ההליכה, המבט והמבע שמשתלבים עם האיפור (השפתיים המרירות, הסנטר הכפול בריבוע) והשומן (נדמה לי שהופקינס שמן יותר) ממש מפיחים חיים בצדודית-צללית האיקונית.

לא יכולתי לוותר על זה

אלפרד היצ'קוק לא יוצא טוב מ"היצ'קוק" ומ"נערתו של היצ'קוק". בראשון מוצגת התזה שלפיה המאסטרו הקולנועי היה חייב את הצלחתו לאישה שמאחוריו. בשני מוצג אדם שגאוניותו היתה כרוכה בהרגלים אנושיים מגונים ואפילו מתועבים. יתכן בהחלט שלהיצ'קוק מגיע יותר מזה. אבל האיש שלא זכה מעולם באוסקר על סרטיו (אלא על מפעל חיים) כבר רגיל לקבל מהוליווד את היחס הזה. על כך כבר אמר פעם: "תמיד השושבינה, לעולם לא הכלה".

(ומי שרוצה לקרוא עוד על היצ'קוק, מוזמן לבקר בבלוג ההיצ'קוקיאני של יסמין גיל)

Twitsonfilms:

היצ'קוק: דיוקנו של האמן כגבר שתלוי באשתו? בהחלט. בידור טוב במסורת כמו-היצ'קוקית שעושה צדק עם אלמה רוויל וקסם עם אנת'וני הופקינס. ****

נערתו של היצ'קוק: דיוקנו של האמן כאשמאי חרמן? בהחלט. תיאור מעניין ומזעזע לפרקים של אובססיית הבלונד ההיצ'קוקית ברגעיה האכזריים. ½***

"היצ'קוק" (Hitchcock). בימוי: סשה ג'רבסי. תסריט: ג'ון ג'יי. מקלפלין (על פי Alfred Hitchcock and the making of Psycho מאת סטיבן רבלו). שחקנים: אנת'וני הופקינס, הלן מירן, סקרלט ג'והנסון, ג'סיקה בייל, טוני קולט, דייויד ד'ארסי, דני יוסטון, מייקל סטולברג, ראלף מאצ'יו, מייקל ווינקוט, קורטווד סמית', ריצ'ארד פורטנאו, וואלאס לאנגהאם, ריצ'ארד צ'סלר, פול שקמן. 98 דקות.

IMDB כאן

"נערתו של היצ'קוק" (The Girl). בימוי: ג'וליאן ג'רולד. תסריט: גווינת' יוז (על פי Spellbound by Beauty מאת דונלד ספוטו). שחקנים: טובי ג'ונס, סיינה מילר, אימלדה סטנטון, פנלופה ווילטון, קנדיס ד'ארסי, קרל ביוקס, קונראד קמפ. 91 דקות.

IMDB כאן

הרולר (2.3.12)

1.

בשל לחץ עבודה, הרולר לא עלה במשך השבועיים האחרונים, והצטברו חומרים רבים על השולחן. למשל – וויטני יוסטון מתה. זוכרים?

 

תעזבו אותי מכל הקיטש שלה. בעיני זה עדיין השיר הכי טוב שלה. ורק בגרסה הזו.

2.

וביום רביעי מת דייוי ג'ונס – מהמאנקיז, לא מ"שודדי הקאריביים". כמה עצוב.

אז כולם מכירים את "I'm a Believer", ואני מניח שגם את "Sleepy Jean" – שניהם נפלאים – אבל הנה משהו אחר. במחווה לסצנה שהבאתי כאן לפני זמן לא רב, מתוך "פרח הקטטוס", הנה "She Hangs Out" לזכרו (ג'ונס הוא הסולן עם החולצה המצחיקה והתנועות המצחיקות עוד יותר).

(וכאן ג'ונס מבצע את השיר בהופעה מהשנים האחרונות, עם הרבה חן והומור עצמי)

3.

ובזמן שלא היינו פה אדל הספיקה לחזור מנבצרות, להכחיש פרישה ולקטוף את כל הפרסים בעולם. בצדק.

4.

עוד מהגראמי: ברוס אלמייטי מאותת שהוא חוזר.

5.

אבל הדבר הכי מרגש בגראמי היה זה.

לא יודע מה איתכם – I'm thinking of Good Vibrations.

6.

ומהגראמי – לאוסקר. סיכום מזורז של אוסקר די משעמם תמצאו כאן.

אם אתם מתעקשים על קטע מהאוסקר, קחו את זה.

וזו, כמובן, תמונת השבוע:

7.

אמנם הפסדנו לאיראנים, אבל אפשר להתנחם בכמה דברים. ראשית, הפסדנו לסרט מצוין. שנית, פוליטיקה בלה בלה בלה. שלישית, כבוד בלה בלה בלה. ורביעית, יצא מזה יופי של מערכון ל"ארץ נהדרת", שהיה מחווה ראויה לשלמה בראבא (שבטח חלפה לחצי מצופי "ארץ" הצעירים מעל לראש).

8.

"הארטיסט" הוא הזוכה הגדול של האוסקר, עם פרסי הסרט, הבמאי והשחקן הטובים ביותר – אבל "הוגו" יצא עם מספר שווה של פסלונים (חמישה). הביקורת על הסרט הנפלא הזה כאן (ועל "הארטיסט" – כאן).

9.

בחזרה למוסיקאים ולאמנים מתים – גם לאריק לביא הגדול מתוכנן אלבום חדש – אוסף שילווה ביוגרפיה שכתבה רעייתו שושיק שני – ובאוסף שיר חדש של נעמי שמר. אני מאלה שמברכים תמיד על גילויים חדשים של אמנים מתים.

את זה אתם מכירים? (מתוך אוסף קודם של הקלטות נדירות של לביא – "בדרכי שלי". דוד אבידן התפרע)

10.

וממוסיקה – לשירה. יום השירה הבינלאומי צוין השבוע בעולם – וגם כאן בבלוג.

11.

גם זו שירה:

מיכאל הנדלזלץ מביא בביקורתו על "קומדיה של טעויות" של "הקאמרי" טקסט נהדר – מונולוג של תומאס מור, ממחזה המשויך בין השאר לשייקספיר, בתרגומו של דורי פרנס. פרנס קושר בין המונולוג לבין "קומדיה של טעויות" כמחזה על שוהים לא חוקיים – עניין רלוונטי כמובן לנו ולזמננו. הנה המונולוג:

תדמיינו לראות את הזרים

האומללים, עם תינוקות על גב,

נושאים מטען עלוב, מדשדשים

אל הנמלים והחופים בכדי

להישלח אך אתם מתרווחים

כמו מלכים במשאלות לבכם.

ומה השגתם, אה? הוריתם איך

עוז מצח והיד החזקה הם המנצחים!

לפי תקדים זה איש מביניכם

אף פעם לא יחיה עד גיל זקנה:

כי עדר בריונים אחר, אם רק

יצוץ בו חשק – באותה היד,

בשם אותן סיבות, אותה הזכות,

יעוט גם עליכם כמו כריש,

ובני-אדם כמו דגי-טרף רק

יאכלו זה את בשר זה.

ואם, נאמר, המלך, אשר חס על מי

שמתחרט, לא יעניש אתכם,

רק יגרש, לאן תלכו? צרפת,

גרמניה, הולנד, פורטוגל, ספרד?

לא-לא, בכל מקום שלא כפוף

לאנגליה – אתם תהיו זרים.

ינעם לכם למצוא אומה כל כך

ברברית שבפרץ אלימות

מחריד לא תעניק לכם מעון,

תבעט בכם כמו בכלבים?… כיצד

תרגישו אם כך ינהגו בכם?

זה מצבם של הזרים, וזה

לבכם: הר פרא בלי אנושיות.

12.

"שלושת החזרזירים" – גרסת העיתונות המודרנית (פרסומת של הגרדיאן)

13.

אסי דיין העניק ראיון מעניין לאורי קליין ב"גלריה" לרגל עליית "ד"ר פומרנץ".

14.

זוכרים את "Iron Sky" (הסרט על הנאצים בחלל)? אז הוא יופץ בישראל!

15.

זינוק של 100% בהוצאת שכר המנהלים מ-2006; 34 מיליון ש"ח הוצאות גביה; 45 מיליון ש"ח הוצאות נסיעות, טלפון ואש"ל – דברים שצריך לדעת על רשות השידור (רגע לפני ש"המדריך למהפכה" של דורון צברי מגיע ליס דוקו).

(נתי טוקר ב"דה מארקר")

16.

שמתם לב שהריאליטי בארץ נהיה רכרוכי? גילי אייזקוביץ' מ"גלריה" שמה לב. אחת האמירות של עמי גלאם (מנהל תחום בידור וריאליטי ב"קשת") מתוך הכתבה מעניינת במיוחד. גלאם מספר על פרק ב"מאסטר שף" שבו הוחלט, ללא תכנון מראש, לוותר על ההדחה. "בתחילת דרכנו בריאליטי בטחנו רק ברגע ההדחה. חשבנו שזה מה שאנשים רוצים לראות. עם הזמן התברר שלצופה הדרך חשובה כמו התוצאה, לפעמים אפילו יותר".

17.

נילי אושרוב תמהה, ובצדק, על ההתלהבות מכך שעומר אדם הואיל בטובו להתגייס לאיזה תפקיד עורפי.

18.

ואני שמח לגלות שסוגיות פוליטיות וחברתיות שהחברה הישראלית זרקה מהדלת חוזרים אליה מהבריכה בוילה של "האח הגדול" (מתוך "עכבר העיר").

וכמעט באותו הקשר – מברך על עצם קיומה של "עבודה ערבית" (מתוך "בית אבי חי").

19.

שמעתם על המלצר שהכה סועד שלא השאיר לו טיפ? הגיע הזמן לדבר על עניין הטיפים. את הנורמה הנפסדת הזו צריך להפסיק.

מובן שלרובנו (לרבות אנוכי) לא יהיה האומץ לא לתת טיפ. הנה תרגיל מחשבתי שאולי ישחרר אותנו מעכבות: נניח שנפסיק לתת טיפים. הכנסתם של המלצרים תצנח – הרי רוב משכורתם מבוססת על הטיפים. המקצוע יאבד אטרקטיביות – והרי כל האטרקטיביות שבו היא הטיפים. המלצרות היא עבודה מייגעת, ובלי הטיפים היא גם לא מתגמלת. מלצרים יתפטרו מעבודתם. בעלי המסעדות יאלצו להעסיק בשכר הנמוך מלצרים מוכשרים פחות, אדיבים פחות, מיומנים פחות. לקוחות יפסיקו להגיע למסעדות שבהן השירות יהיה ירוד. בעלי המסעדות שירצו להתאושש ולהתבלט, ישפרו את תנאי המלצרים, יגייסו כוח אדם טוב יותר ויחזירו את הלקוחות. בסופו של התהליך, כולם ירוויחו: המסעדות ישובו לשגשג, המלצרים יהנו משכר קבוע והולם, הלקוחות יהנו משירות טוב, והטיפ יחזור להיות טיפ: ינתן במקרים החריגים בהם הוא ראוי להינתן.

עוד בנושא – כאן.

20.

מה אם גברים ונשים היו מתחלפים בתפקידים בסצנות הברים? זה היה נראה בערך ככה.

וזה ההמשך

מזכיר את זה.

וזה ההמשך

יש גם את זה

21.

טריילר לשבת

טים ברטון חוזר ל"פרנקנוויני".

בונוס: "פרנקנוויני" המקורי (ובונוס בבונוס – הופעות מפתיעות של שלי דובאל, דניאל סטרן, סופיה קופולה וג'ייסון הרווי, שהיה האח וויין המעצבן ב"שנות הקסם" – שם, אגב, שימש סטרן כמספר, קולו של קווין ארנולד המבוגר)

טקס אילם (סיכום אוסקר 2012)

היה משעמם. ולא רק בגלל שהבחירות היו שמרניות כצפוי (מה שסייע לי לפגוע בהימורים עם 17 מ-21, ואם הייתי הולך עד הסוף עם האקדמיה ולא מפנטז על פיצול הבחירות לסרט ולבמאי זה היה 18). הנה, בכל זאת, בדחק, כמה רגעים ששווים אזכור.

סשה ברון כהן על השטיח האדום. מזל שהזמינו אותו להציל את הערב.

מונולוג הפתיחה של בילי קריסטל

בילי קריסטל: הסרט

מריל סטריפ עם האוסקר השלישי שלה. מזל שהם לא פישלו את זה.

ג'יי-לו. לא צריכה סרט בשביל לגנוב את ההצגה.

לא מבין גדול בתלבושות, אבל מבחינתי זו המנצחת. ללא מילה.

הלהקה של כריסטופר גסט כקבוצת מיקוד ל"קוסם מארץ עוץ"

זה לא ממש מהאוסקר, אבל זה מהמסיבה שאחרי. ולא יכולתי להתאפק. בכל זאת, בר והיידי.

אמה סטון הכובשת תמיד

כריס רוק מציל את הטקס עם רגע של עסיסיות

(לא הצלחתי למצוא בינתיים בשום מקום את הסרטון, אז תסתפקו בקטע הקצרצר הזה, ב-0:19 – שאגב, עדיין משמיטה את בדיחת השחורים שלו: "בעולם האנימציה אתה יכול להיות כל מה שתרצה. אם אתה אישה שמנה אתה יכול להיות נסיכה רזה. אם אתה רכרוכי, אתה יכול להיות גלדיאטור. אם אתה בחור לבן, אתה יכול להיות נסיך ערבי. ואם אתה בחור שחור, אתה יכול להיות חמור, או זברה")

אנג'לינה מציגה. פרס.

סירק דה סוליי. לא קשור לכלום, כמובן, אבל אחרי הסופרבול, מדובר בכוכבים הרשמיים של החגיגות האמריקאיות

העבודה של שלמה בראבא על השטיח האדום

אוסקר 2012 – ההימורים

הסרט: "הארטיסט"

לבי לא יחמץ אם "הוגו" הנפלא יקח את הפרס. זה מגיע לסקורסזי על "הוגו" ועל בכלל. ו"הוגו" הוא סרט הולם ביותר למחווה של כבוד לקולנוען הכביר הזה, שמצדיע לחלוץ הקולנוע ז'ורז' מלייס. אבל גם זכייה של "הארטיסט" – סרט זר ואילם – תהיה מחממת לב.

הבמאי: מרטין סקורסזי ("הוגו")

כן, דווקא כאן אני צופה הפתעה, שתאפשר למצביעי האקדמיה לחלוק את הכבוד הראוי גם ל"הארטיסט" וגם ל"הוגו". אחרי הזכיה של מישל הזנוויציוס גם באיגוד הבמאים וגם בבאפט"א הסיכויים לכך לא גבוהים, אבל הבחירה של גלובוס הזהב מעודדת.

מרטי מקבל כבוד על "השתולים"

השחקן: ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט")

למרות שיש לא מעט המהמרים על ג'ורג' קלוני ("היורשים"), כל בחירה אחרת מדוז'ארדן תהיה מבחינתי הפתעה גדולה.

השחקנית: מריל סטריפ ("גברת הברזל")

אחת הקטגוריות הפתוחות בטקס. מישל וויליאמס ("השבוע שלי עם מרילין") נחשבת למועמדת מעולה, ו-ויולה דייויס הפכה לפייבוריטית לאחר זכייתה באיגוד השחקנים. ובכל זאת, בניגוד לרוב התחזיות, אני מתקשה להאמין שחברי האקדמיה יוכלו להתעלם מההופעה של סטריפ. בצדק.

מריל סטריפ והראשון שלה - "קריימר נגד קריימר", 1980

שחקן משנה: כריסטופר פלאמר ("בגינרס")

קרב בין מועמדים קשישים וג'ונה היל אחד. פלאמר הראוי – זוכה גלובוס הזהב ואיגוד השחקנים – יקח.

שחקנית משנה: אוקטביה ספנסר ("העזרה")

"העזרה" המנופח חייב לקבל את ליטרת הבשר שלו, וספנסר – זוכת גלובוס הזהב ואיגוד השחקנים – תעשה זאת.

תסריט מקורי: מישל הזנוויציוס ("הארטיסט")

וודי אלן ("חצות בפריס") כתב תסריט מלא קסם, אבל נדמה לי שהוליווד כבר נשבתה בקסמי "הארטיסט", ותבקש גם לקרוץ כאן עם זכייתו של סרט אילם, נטול דיאלוגים, בפרס התסריט. זה יהיה נהדר.

תסריט מעובד: אלכסנדר פיין, נאט פקסון וג'ים ראש ("היורשים")

קטגוריה קשה במיוחד מבחינה איכותית. יש כאן חמישה תסריטים שעשו עבודת עיבוד מעולה. בעיני הטוב שביניהם הוא זה של ארון סורקין וסטיבן זייליאן ל"מאניבול", אבל אני מאמין שאנשי האקדמיה יעדיפו לתת את זה לפיין.

אלכסנדר פיין עם אוסקר התסריט המעובד הקודם שלו, עבור "דרכים צדדיות"

סרט האנימציה: "רנגו"

זו הבחירה הראויה ואין בלתה. והשנה, בלי פיקסאר, אין בכלל ספק שזה מה שיקרה.

סרט התעודה: "גן העדן האבוד 3"

למרות שזה בהחלט עשוי להיות "פינה".

עיצוב אמנותי: "הוגו"

פשוט סרט יפהפה כמו ציור. כל בחירה אחרת לא תהיה מוצדקת.

צילום: "הוגו"

תחרות קשה. "סוס מלחמה" הוא אולי הטוב שבמועמדים, "עץ החיים" תהיה בחירה הגיונית, אבל הסחף של "הוגו" ינצח.

רוברט ריצ'רדסון והאוסקר הקודם שהשיג עם סקורסזי - עבור "הטייס"

עריכה: "נערה עם קעקוע דרקון"

מבין המועמדים, "נערה" הוא הפייבוריט הקלאסי בקטגוריה כזו – כלומר, הוא מותחן אקשן. זה – והעריכה המצוינת – אמורים להספיק לו לנצח את "הוגו" ו"הארטיסט".

פסקול: "הארטיסט"

לא נתקלתי השנה, ככל הזכור לי, בפסקולים יוצאי דופן (למעט "דרייב") ואני מאמין ש"הארטיסט", כסרט אילם שנשען על הפסקול, יזכה.

השיר המקורי: "Man or Muppet" ("החבובות: הסרט")

בסך הכל שני מועמדים בקטגוריה. כמה לא נעים יהיה לפספס, כמה לא נעים יהיה להפסיד.

 

עריכת סאונד: "הוגו"

אני רוצה להגיד "דרייב", אבל מאמין שזה יהיה "הוגו".

מיקס סאונד: "הוגו"

אם "סוס מלחמה" לא יפתיע.

עיצוב תלבושות: "הארטיסט"

לא יודע. בדר"כ הנטיה כאן היא ללכת עם הדרמה ההיסטורית, אבל אני לא מרגיש של"ג'יין אייר" יש את זה, ובטח שלא ל"W.E". נשארתי עם "הארטיסט".

איפור: "אשת הברזל"

בזכות העבודה על מריל סטריפ. "אלברט נובס" בכל זאת עשוי לקחת.

אפקטים מיוחדים: "כוכב הקופים: המרד"

כי מגיע לו פרס בשנה הזו, ומגיע לו בפרט הפרס הזה.

וקטגוריה אחרונה חביבה:

הסרט הזר: "פרידה"

מצטער. אני מחזיק את כל אצבעותי לסידר ולסרטו המצוין, אבל לא רואה אותו מנצח בקטגוריה משנית כל כך מבחינת הוליווד סרט שזכה למועמדות על פרס התסריט. גם הפוליטיקה לטובתו, כך נדמה לי. האמת היא שאני מאוד מתלבט, אבל לא בין "פרידה" ל"הערת שוליים", אלא בינו לבין הסרט הפולני "באפילה". אני בוחר לבסוף ב"פרידה" בגלל המועמדות לתסריט ובגלל הסחף הבינלאומי. אבל אם "באפילה" יזכה, לפחות נוכל להסתפק בניצחון יהודי. ונשאר, כהרגלנו, עם ההופעה המכובדת.

בהצלחה למנחשים.

לסיום, מילות פרידה מושחזות המופנות לאקדמיה לסרטים, אמנויות וציונים.

עדכון מסכם: 17 מ-21. כבוד לעין.

תמונת השבוע

המועמדים לפרס הסרט הזר הטוב ביותר. מחוץ לתמונה: הבמאי האיראני. חזק בתמונה: הבמאי האיראני.

הרולר (10.2.12)

1.

אוסקר 2012: הספירה לאחור נמשכת. השבוע התכנסו כל המועמדים לצילום המסורתי של האקדמיה. הנה כמה מהתמונות (ועוד תמונות כאן).

קלוני - מאחוריך. דוז'ארדן.

אומרים שהחזה של האוסקר מבוסס על דמותו. פיט

להיות זבוב על הוילון הכחול הזה. ספילברג וסקורסזי

תמונה קבוצתית של כל המועמדים. אין טעם לחפש את וודי אלן.

2.

ומפגש פסגה הוליוודי למפגש פסגה מוסיקלי שקרם סוף סוף עור וגידים: אריק איינשטיין ושלמה ארצי – לטעמי, באופן חד משמעי ובלי להיכנס לקריטריונים איכותיים, שניים משלושת הזמרים הגדולים בתולדות המדינה – חברו לשיר משותף. ובכך גם נסגר משולש עם הצלע השלישית, שלום חנוך, ששיתף פעולה עם השניים.

בעצם, אולי המילה "מפגש" אינה במקום. כפי שמספר אורי זר אביב ב"גלריה", השניים אפילו לא נפגשו באולפן. שלמה שלח שיר, אריק הרים אגודל לאישור, כל אחד הגיע לאולפן, והיידה לתחנות הרדיו המשתוקקות.

צריך לומר שאפו לארצי. הוא יודע שהמעמד שלו בציבור הרחב נמצא כמעט ביחס הפוך למעמדו בקרב מבקרי המוסיקה. הוא לא אריק ולא שלום, וכנראה לעולם לא יהיה (אלא אם יביא אותה בטוויסט ג'וני-קאש-ריק-רובין בסיום הקריירה). אז הוא מנסה לקבל את הלגיטימציה הביקורתית-אליטיסטית דרך החיבור איתם. ההצלחה, בינתיים, חלקית.

ואיך השיר? תשפטו בעצמכם. ותקראו גם את שי להב ב-YNET.

להתראות באיזו הופעה? לא הייתי בונה על זה. יש דברים שאפילו שלמה ארצי הגדול לא יכול להשיג.

הנה הטקסט:

בנקודה שבה הכל מתחיל תגיד לי, האם ליבך בוכה מאושר או כאב? האם אתה זוכר רגעים אינטימיים, בהם אתה פותח את הלב

בנקודה שבה הכל ממשיך יש קושי, תמיד האמנתי שבאמת יהיה רק טוב, ולפעמים כשהופיע רגע אושר, ניסיתי רק לשמור שלא ייעלם בסוף.

פזמון: עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה, שנינו נעים בין אהבה לבין בריחה, בנסיעות הארוכות הייתי שר לה, האם על מה שבאמת קרה לך?

עומדים על שביל חיים בתוך החושך, שים לב הטוב מגיע בדממה דקה, כשהרחוב מתחיל להתעורר בבוקר, הרעש הגדול מכסה את השתיקה.

בנקודה שבה הזמן עוצר לרגע, האם פגשת לפעמים את הבדידות? הייתי נעמד לא פעם ומחכה לה, מת להרגיש אצלה האיש הכי אהוב.

פזמון: עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה

בנקודה שבה הכל מתחיל בלי רשע, האם אפשר לחיות בתוך בועה? תקשיב לרוח וללב יש צל חומק שם, להתראות באיזו הופעה…".

3.

אז הופעה של אריק ושלמה עדיין לא באופק, אבל זו של מדונה דווקא כן. המדונה תופיע באצטדיון ר"ג ב-29.5, והמחירים שווים לכל נפש שיכולה להרשות לעצמה כרטיס ב-250 ₪. רכישת כרטיסים ב-eventim.co.il, החל מהיום.

4.

בדיוק באותו שבוע בו התבשרנו על הופעתה של מדונה בארץ, קיבלנו גם חתיכת טיזר: מדונה בהופעת המחצית של הסופרבול.

הנה קטע מתוכה, עם M.I.A וניקי מינאז'.

(ההופעה במלואה – כאן)

וכמובן שבלי הפשלה התורנית אי אפשר. הפשלה מוגשת בחסות M.I.A והעורכים הלא ערניים ב-NBC.

5.

ואי אפשר להגיד סופרבול בלי להגיד "3.5 מיליון דולר על חצי דקת פרסומת?!". כן, זה המצב. האם זה שווה רק בשביל לתת לקלינט איסטווד לדברר אותך? מבחינתי התשובה היא כמובן כן.

פוסט הפרסומות המלא כאן.

6.

אפרופו פרסומות: בשעה טובה ובאיחור של שנתיים הגיעה לישראל (ביחד עם המותג עצמו) הפרסומת המפורסמת, הנפלאה והמצליחה של "אולד ספייס".

איזו פרסומת מעולה. מצחיקה אותי בכל פעם מחדש (מאחורי הקלעים שלה – כאן).

מרשים במיוחד אייזיאה מוסטפה, שחקן פוטבול לשעבר שמגלה כאן כישורים קומיים אדירים (וכשנשאל ממה הוא הכי נהנה בקמפיין, ענה בקולו העמוק: "The Ladies").

ויש עוד עשרות סרטונים כאלה, ששווה לבדוק. לא כולל פרודיות.

כל הפרסומות של "אולד ספייס" – כאן.

והנה הפרודיה הישראלית (יוצר: גל ינאי).

7.

אפרופו תגובה מאוחרת: בשעה טובה נוסחה התשובה הישראלית הזו: "דברים שתל אביבים אומרים" (יוצרים: רפי ברבירו ונועה לביא).

זו כמובן תגובה לסרטון המצוין "Shit Girls Say" (והנה פרקים 2 ו-3)

ויש גם שיט שרווקות אומרות, שיט ששיכורות אומרות, שיט ששמנות אומרות וכן הלאה עד הנצח.

הבעיה היא שכמעט כולן לא מתקרבות למקור. באופן מאוד לא מפתיע, דווקא זו שעשעה אותי. זה ישעשע כל גבר, אני מניח:

8.

וואו. אני כבר רגיל לזה ששני סרטים של כוכב קולנוע עולים במקביל: ניקולאס קייג', ראיין גוסלינג, קייט בקינסייל לאחרונה. אבל צ'נינג טייטום? שני סרטים של צ'נינג טייטום? במקביל? זה גדול עלי. דו"חות צפיה ב"בן של אף אחד" ו"לא תשכח" בהמשך השבוע. אולי.

9.

ועוד עלה השבוע: "מלחמת הכוכבים: אימת הפאנטום". בתלת ממד. השד יודע למה אנחנו צריכים את זה. בטח שלא בשביל זה – הטריילר הזה לבדו הצליח לגרום לי לוותר על הצפייה.

10.

זה הרבה יותר טוב – "Star Wars Uncut". זוהי גרסת השיווד האולטימטיבית שיצרו מעריצי הסדרה למיתולוגיה שג'ורג' לוקאס מחריב בהתמדה. מדובר במקטעים בני 15 שניות שיצרו מעריצים מכל רחבי העולם, אשר בראו מחדש את "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה" (באורך מלא, כן?). זה די סמטוחה – היא כוללת כלבים, רובי מים, לגו, מטוסי נייר, שקיות קרטון ומה לא, כשהכל מתערבב בתוך הסצנות – אבל זו סמטוחה משעשעת מאוד.

הנה הטריילר:

11.

אז מה היה לנו השבוע בבלוג? חוץ מהסופרבול, דיברנו גם על סרט גיבורי העל המפתיע "כרוניקה בזמן אמת" ועל גיבורת העל מריל סטריפ ב"אשת הברזל", וציינו 200 שנים להולדת דיקנס. אבל הפוסט הפופולארי ביותר בבלוג בשבוע האחרון היה – ועלי להוסיף כאן "במפתיע" – זה שהביא מבחר קטן מיצירתה של ויסלבה שימבורסקה המנוחה. מסתבר שרבים ביקשו לחשוב רגע קט על גורל שימבורסקה. בימי "האח הגדול", זו מחשבה מנחמת מאוד.

12.

בשעה שבתי קולנוע בתל אביב רק נעלמים, טוב לשמוע גם על אחד שנולד. זה קרה השבוע בבית ציוני אמריקה: "אורלנדו סינמה", בית קולנוע בן שני אולמות שמתכוון להוות אלטרנטיבה לקומפלקסים הגדולים. מה זה אומר? הקרנות בוקר (מהשעה 10:00), למשל, ואפילו במחיר מוזל (לפחות בתקופת ההרצה) – 29 ₪ ליומית. הבעלים, עודד הורביץ-ראובני, מבטיח גם רצועות נושאיות, הזדמנות לסרטים שהדרישות המסחריות סותר את אופיים, וקלאסיקות מהאוצר של סרטי אורלנדו. בקיצור – נדמה שמדובר בקולנוע שבאמת נולד מאהבת סרטים.

בשבועות הקרובים יוקרן ב"אורלנדו סינמה", בין השאר, סרטו המצוין של קמרון קרואו על פרל ג'אם, "20", שזכה בארץ להקרנה חד-פעמית בלבד. זה בהחלט שיבוץ בכיוון הנכון.

13.

דיווחים ממחלקת אבידות:

בשבוע שעבר נפטר איאן אברקומבי – לא מ"אברקומבי אנד פיטץ'", אלא מ"סיינפלד". מיסטר פיט, כמובן.

בשישי שעבר נפטר ממחלת הסרטן בגיל 69 זלמן קינג, שחתום על כמה מהיצירות האירוטיות המפורסמות בתולדות הקולנוע המודרני – ""סחלב פראי", "יומני הנעל האדומה" ו"תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" (אותו הפיק לאדריאן ליין). היה זה אך הולם שאת הבשורה על מותו נשא צ'ארלי שין.

אתמול הלכה לעולמה המשוררת ש. שפרה (שפרה שמואלביץ'), שחתומה בין השאר (לצד פרופ' יעקב קליין) על אנתולוגיית שירת המזרח הקדום המונומנטלית "בימים הרחוקים ההם".

הנה טליה אליאב שרה את "פשוט" שכתבה ש. שפרה (לחן: חיים רחמני).

אבל האבידה שנגעה ללבי יותר מכל התרחשה בדיוק לפני שבוע, כשבגיל 81 הלך לעולמו בן גזארה – מהמעולים שבשחקני הוליווד, שבעיני זכור בראש ובראשונה דווקא כאביו של וינסנט גאלו ב"בפאלו 66".

מכיוון שאת הקטע שבלינק לא ניתן לאמבד, הבאתי לכם במקום קטע מ"רציחתו של סוכן הימורים סיני" של ג'ון קסאווטס, שגזארה נמנה על הלהקה הקבועה שלו (הופיע גם ב"בעלים" וב"ליל הבכורה")

14.

בשבוע הבא יצוין ולנטיינ'ס דיי. ואם אתם מחוסרי עבודה בולנטיין כמוני, אין סיבה שלא תבחרו בדרך הזומבית לציין את היום.

מדובר ברעיון של חובבי זומבים בכלל ו"המתים המהלכים" בפרט, המבקשים לאתגר את יום האהבה הסכריני ולצאת למצעד זומבי בינלאומי ב-11 בפברואר. אתם מוזמנים להצטרף לצעדה התל אביבית, מחר ב-19:00. פרטים נוספים כאן (יום הזומבי-ולנטיין) וכאן (מצעד הזומבים בישראל).

15.

אפרופו "The Walking Dead" – אתם כבר מכירים את ה"The Walken Dead"?

16.

מרצ בחרה מנהיג. הבעיה היא שהיא בחרה בין (זהבה) גלאון ל(אילן) גילאון. הכרעה על קוצו של יוד – זו ממש עילה לתביעה בגין זיופים, לא?

17.

אפרופו תביעות: שבוע מצוין עבר על "עובדה"; זיכוי ראוי בפרשת סגן ר', ותחקיר מקומם ופוקח עיניים על עבודת הלוביסטים בכנסת. שווה צפייה.

18.

אפרופו תחקירים: ברוך קרא פרסם בערוץ 10 תחקיר על הנעשה באגף הפיקוח על הגז במשרד התשתיות. באחד הרגעים בכתבה נשמעת היועצת המשפטית של האגף, אולגה רזניקוב-גבאי, כשהיא מודיעה לבעליה של חברת גז כי האגף השתיל סוכן סמוי בחברתו, ומפלילה את הסוכן במילים "הוא לא עשה בר מצווה". אני נתפס למשפט הזה, כי הוא כל כך מטומטם עד שהוא מצחיק. האם היועצת המשפטית המלומדת באמת חושבת שהמשפט "המעורפל" הזה הוא שיציל אותה מלתת דין על מעשיה?

19.

ובחזרה לכנסת: חברת הכנסת אורית זוארץ מקדמת חקיקה נגד משלמים על שירותי מין. מבלי להיכנס לסוגיה המורכבת, צריך לגנות את מי שבחר להלחם בה באמצעות הפצת כרטיסי ביקור עם המספר שלה בתל אביב, במתכונת המוכרת לכל מי שחנה בתל אביב אי פעם ומצא את הכרטיס המבטיח צמוד לשמשה. כמה נמוך.

20.

ועוד מהכנסת: החוק המטומטם שחייב את ערוץ 10 לשדר את מהדורת החדשות שלו מירושלים יצר מצב אבסורדי שבו המהדורה המרכזית מתנהלת כשהמגיש באולפן, וכל הכתבים והפרשנים נמצאים מגבעתיים. אז מה בדיוק הרוויחו מהחוק? האם יעקב אילון ותמר איש שלום העתיקו את מגוריהם לבירה? מובן שלא. הוא שאמרתי – טמטום.

21.

השבוע שמעתי את יעל דן מראיינת ברדיו את יובל בן עמי. לפני הראיון היא הקדימה וסיפרה על החשיפה הגדולה של חייו. שתי מחשבות עלו בי. הראשונה: די. עד מתי תתואר כל יציאה של סלבריטאי מהארון כ"חשיפה" מרעישה?

השניה היתה רעיון: אנחנו כבר לא מתרגשים מהומואים, לסביות ואפילו טרנסג'נדרים שיוצאים מהארון, אבל מה בדבר יציאה מהארון של טרנסווסטיט או קרוסדרסר? זה יהיה חדש. זה יהיה מעניין.

בום. דקות מאוחר יותר, ומסתבר שזו בדיוק החשיפה האמיצה להדהים של בן עמי: בלילות הוא מגלח רגליים, שם בלונים עם מים בחזייה, לובש שמלה אדומה ויוצא לכבוש את תל אביב בדמותה של אנה לולו.

הסיפור המלא והנועז בראיון של בן עמי עם יגאל סרנה, לרגל יציאת ספרו האוטוביוגרפי "הקומדיה התל אביבית".

22.

לידיעת קוראי מה שאלון עידן מכנה "נייר העמדה היומי של ראש הממשלה" ("ישראל היום").

23.

"אפרת" – העמותה המתנגדת להפלות – מתחילה להסעיר את הזירה הציבורית. השבוע נתקלתי לראשונה בתשדיר הרדיו שלה.

הבעיה עם התשדירים של "אפרת" היא לא שהעמותה מעודדת נשים לא לבצע הפלות. הבעיה היא שהיא לא אומרת את זה. הבעיה היא שבתשדיר היא פשוט מזמינה נשים ששוקלות לעבור הפלה להתקשר, במסווה של ייעוץ – כשבעצם יש כאן אג'נדה ברורה ומוצהרת. אני דווקא בעד פרישה של התמונה המלאה, ולא להגיד אוטומטית "כן להפלות!", אבל אני בספק אם זה מה שקורה ב"אפרת". וזה בטח לא מה שעולה מהקמפיין המעורפל שלה.

24.

הנה נשים שבאמת זקוקות לעזרה: האחיות סנגלי מהודו.

הן סובלות מתסמונת נדירה המכונה "תסמונת איש הזאב". אני לא חושב שצריך להכביר מילים. הדוקומנטריסט סנה גופטה מבקש כעת ליצור סרט אודותיהן, כדי לסייע במימון ניתוחי לייזר יקרים שיגאלו את הבנות. הסיפור המלא כאן.

25.

חדשות נפלאות: כתביו התיאולוגיים של אייזיק ניוטון עלו לאתר הספריה הלאומית. מי שמכיר את ניוטון בעיקר כפיזיקאי דגול – כלומר כולנו – יופתע לגלות את ניוטון התיאולוג הסקרן, עם פרשנויות מקראיות ונבואה לגבי אחרית הימים (2060, אם אתם צריכים להתכונן). מרתק.

26.

ברכות למנהלי הרדיו החדשים: מיקי מירו, שמינויו למנהל קול ישראל אושרר, וירון דקל, המפקד המפתיע של גל"צ. עם שניהם יהיה לכל הפחות מעניין – מירו כבר הצליח לעורר תסיסה בקול ישראל, ודקל הוא עיתונאי פוליטי אסרטיבי שיהיה מעניין לראות את חותמו על התחנה הנתונה למרותו של שר הביטחון המושמץ. שיהיה בהצלחה.

27.

ובטלוויזיה: "עבודה ערבית" חזרה לעונה שלישית, אמנון לוי פגש את אליקו כהן. כתבתי על שניהם (הלינקים בפנים).

28.

יאיר רוה מבקש ליצור מאגר תסריטים ישראלי. אם יש בידיכם כאלה, אתם מוזמנים להצטרף.

29.

"האלבומים" בערוץ 8 מגיע לסיומה בשבת עם הפרק על "פלונטר" של רמי פורטיס. השבוע גם התבשרנו בשמחה שהיא תזכה לעונה שניה (ובוואלה גם הציעו אלבומים חדשים לעסוק בהם).

הנה רצועה חביבה עלי במיוחד מ"פלונטר".

30.

תראו מי נפגשו בבית החולים.

זה מה שקורה כשמשחקים גיבורי אקשן אחרי גיל 60.

ועל כך כבר אמר רבנו דגלובר:

 31.

טריילר לשבת

ספיידרמן מתקרב. אני מאוד פסימי לגביו.

הרולר (3.2.12)

1.

"הארטיסט" ממשיך לחמם מנועים לקראת האוסקר. הזכיה האחרונה – פרס איגוד הבמאים. סמנו פייבוריט.

2.

ומרטין סקורסזי לא אוהב את זה שכל התהילה הכלבית השנה הולכת לאוגי מ"הארטיסט". גם לבלאקי מ"הוגו" מגיע להתחרות על קולר הזהב (לא, ברצינות, יש דבר כזה). ולכן ישב מרטי וכתב מכתב.

Dog Fight

החדשות האחרונות, אגב, הן שאוגי פורש ממשחק. ודווקא כשהוא בשיאו, לפני שהוא מתחיל להתבזות בבי-מוביז דה נירו סטייל.

3.

ובשנה כלבית כל כך, זה היה אך טבעי שמישהו יבוא ויתחיל לשבץ אותם בפוסטרים.

4.

כל כך הרבה כלבים, שאני לא יכול בלי איזו קריקטורה.

ועוד אחת של צ'ארלס ברסלוטי, כי אי אפשר לתת קריקטורה עם כלבים בלעדיו.

5.

אפרופו פרסים – "שלטון החוק" זכה בפרס התעודה בפסטיבל סאנדאנס (ו"חמש מצלמות שבורות" בפרס הבימוי). בואו נקווה שזה יביא אותם גם לבתי הקולנוע הלא סינמטקים.

6.

מה היה השבוע בבלוג?

ביקורת על הכישלון החדש של מדונה, "W.E"; נערת שער חדשה, ג'נסיס רודריגז מ"אדם על הקצה"; ביקור חוזר ב"שודדי הזמן"; ופוסט מוסיקלי מלא תענוגות בחסות ג'וני קאש ולזכר "הקצה" ז"ל (שלמרבה השמחה תזכה לחיים חדשים ב-88FM). בקיצור – היה מגוון.

7.

אפרופו ג'וני קאש, שלא מפסיק להוציא אלבומים אחרי מותו – הנה אחד מהג'וני קאש שלנו (במובן של "אגדה"): יוסי בנאי. "שירים אחרונים" של בנאי, שהעבודה עליו החלה בימיו האחרונים של המלך המנוח, עתיד לראות אור בקרוב בהליקון, בהשתתפות ברי סחרוף, מיכה שטרית, ארקדי דוכין, שלומי שבן, עידן רייכל ועוד רבים וטובים ובנאים (האחיין אהוד והבן יובל). ויהיה גם סרט (בבימוי מיקי שטיינר). אם לא אכפת לכם, כמי שבנאי הוא האמן הישראלי הנערץ עליו, תרשו לי לכסוס ציפורניים בציפיה.

8.

סקוט וויבר עבד במשך 35 שנים על בניית סן פרנסיסקו מקסמי שיניים. אני לא יודע אם המשפט הזה מגדיר מחדש את המושג "הובי", או את המושג "שעמום".

9.

מתי כספי וריקי גל מתאחדים אחרי 25 שנה. אפשר להכריז על שובה של נערת הרוק

10.

אפרופו זמר ישראלי קלאסי – "קול ישראל" משחררים הקלטות ישנות לרשת. מדובר בחתיכת תיבת מטמון בלי תחתית. הנה קטע לדוגמה: יוסי ידין, שאני מכור לקולו מאז דיבב את שירקאן ב"ספר הג'ונגל", מציג שני קטעים מתוך "על עכברים ואנשים" (עם זלמן לביוש).

11.

ומהקלאסיקה הישנה למודרנית: השבוע בסדרה המשובחת של יואב קוטנר ואבידע לבני "האלבומים" בערוץ 8 – "זקני צפת" עם "זקני צפת". אני לא בטוח לגבי הקלאסיקה, אבל סמכו על קוטנר שיהיה לכם מעניין.

הנה "ריקי", עם בונוס: אקי אבני, יעל אלמוג וירדן בר כוכבא הצעירים והתוססים.

11.

ולבשורות המשמחות של השבוע: מונטי פייטון יתאחדו לרגל סרט חדש.

כך זה נראה בפעם האחרונה שהם התאחדו, ב-1998 בפסטיבל אמנויות הקומדיה האמריקאי, כשזכו בפרס והתראיינו לרוברט קליין בהרכב מלא (כולל מה שהתחזה לאפר של גרהאם צ'פמן).

בעצם, זה לא לגמרי מדויק, כי החבורה נפגשה שוב גם ב-2009, לרגל 40 שנה למונטי פייטון, בתיאטרון זיגפילד בניו יורק.

וזו הפעם האחרונה בה הם התאחדו ליצירת סרט: "טעם החיים", 1983

13.

ולבשורות העצובות של השבוע: ויסלבה שימבורסקה נפטרה בגיל 88. אריאנה מלמד סופדת לה ב-YNET; מיכאל הנדלזלץ, רפי וייכרט ויובל אלבשן ב"הארץ"; ורן יגיל מומלץ במיוחד בהכנסו לעובי הקורה הפואטית ב-NRG.

שימבורסקה, כלת פרס נובל, היתה משוררת דגולה. היא הצליחה להיות פשוטה ונגישה מבלי לוותר על עומק ומורכבות, והיכולת שלה לתאר סיטואציות אנושיות קטנות כדי לתאר רעיון גדול – ושימבורסקה היא משוררת של רעיונות ושל פואנטות – יוצאת מן הכלל.

השבוע נפתח פסטיבל אפוס השלישי לסרטי תרבות ואמנות. בשנה שעברה הוקרן במסגרתו "החיים נסבלים. לפעמים", סרט תיעודי על שימבורסקה, מעשנת כבדה שנפטרה מסרטן ריאות.

ובאלבום שירי המשוררים החדש של ירונה כספי, "מאפיה של אישה אחת", היא שרה שימבורסקה (כפי שעשתה כבר באלבומה הראשון, "תני לשתיקה לבעור", בשיר " target="_blank">"פרידה מן הנוף").

מחר אביא כאן כמה משיריה. הנה משהו קטן ונפלא.

כף היד / ויסלבה שימבורסקה

עשרים ושבע עצמות,

שלושים וחמישה שרירים,

קרוב לאלפיים תאי עצבים

יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.

הרי זה די והוֹתר,

כדי לכתב את "מין קמפף"

או את "פו הדב".

14.

אם יש לכם חשבון פייסבוק – כלומר, אם אתם ישראלים, סיימתם גן חובה או נולדתם אחרי מלחה"ע הראשונה ואתם נושמים – בוודאי לא החמצתם השבוע את תמונותיו של החרדי החופן. זה שבא אחרי הישראלי המכוער, רוצח החתולים הסדרתי והחיילת המצטלמת/החיילים המצטלמים.

גבירותי ורבותי וחברי הוירטואליים – פייסבוק עובר מהפך. ולא, אני לא מדבר על הטיימליין. אני מדבר על המהות. אני מדבר על הרשת שהפכה מאוטוסטראדה של סטטוסים לאלבום תמונות אינטרנטי לרשימת המלצות תוכן ללוח מודעות משטרתי לעמוד קלון ציבורי. ככה זה כשהאצבע קלה על הדק השיתופים, וכל עבריין/ישראלי מכוער לכאורה הופך בלחיצת עכבר לעבריין מורשע עם אות קין של דיסלייק על המצח. תחשבו טוב לפני שאתם משתפים תמונות שמכתימות בני אדם. אל תתנו לאצבעות ללכת במקום השכל.

פרטים נוספים במאמר שכתבתי כאן (או כאן).

15.

מחר (שבת) ישוב אלינו פסטיבל הקולנוע הבריטי. אבנר שביט ממליץ ב"וואלה". בין השאר, זו הזדמנות לראות את "בושה" של סטיב מקווין, שרבים התאכזבו לא למצוא את שמו של כוכבו, מייקל פסבנדר, ברשימת המועמדויות לאוסקר.

16.

ובתזמון מושלם עלה אתמול בבתי הקולנוע "אשת הברזל", הביופיק על מרגרט תאצ'ר. ובתזמון "מושלם", איי פוקלנד שוב חוזרים לכותרות. ב-2 באפריל השנה יצויינו 30 שנה לפלישת ארגנטינה לאיים ולתגובה הצבאית הבריטית בעקבותיה, והנה שתי המדינות שוב מחממות את הגזרה: זו מבטלת טיסות, זו שולחת משחתת, ופוקלנד מצטחצחת לקראת סיבוב שני.

ואני שואל: אין גבול ליחצ"נות?

17.

דברים שאפשר ללמוד מפוקלנד:

ההיסטוריון המומחה למדינות דרום אמריקה הלטיניות, ד"ר אפרים דוידי, אינו הבלם המיתולוגי מהפועל ב"ש המומחה לבלימת מסירות עומק ומתפרצות, אפרים דוידי.

פעמיים דוידי

18.

אפרופו כדורגל: טקסט מעולה של אלון עידן ב"הארץ" על שדרי ופרשני כדורגל ישראלים בכלל, ועל דני נוימן בפרט. "נוימן ושולחיו ושולחי שולחיו הם יריקה מתמשכת בפניו של הציבור".

תודה לפוג'יקום

19.

שרגא גפני ז"ל היה גיבור שיצר גיבורים. אבל במבט מפוכח, קשה להתעלם מהממד הלאומני שהיה בספריו. במידה רבה זה רק הדהד את התקופה שבה נולדו דני דין וחבריו (אבל לאו דווקא את התקופה בה התבגרו – גפני פירסם את הדני דין האחרון שלו ב-2001). תמר רותם מתייחסת לכך בכתבה מעניינת ב"גלריה".

איפה היית במלחמת לבנון השניה, איפה?

20.

הבת של הוגו צ'אבז, רוזינס, הסתבכה. להצטלם עם סרייה של דולרים במדינה שמגבילה את אזרחיה בהחזקת מטבע זר – לא רעיון טוב.

לא-פוקר-פייס

21.

דברים שאפשר ללמוד מהאקרים סעודים:

האקר בעברית הוא "פצחן". למשל, בבדיחה מ"ארץ נהדרת": האקרים סעודיים פרצו לאתר "הארץ", שוטטו באתר ולבסוף עשו לייק.

ברכות לתקשורת על הניסיון להשתמש במונח העברי, אבל נדמה לי שבכל זאת נעשתה כאן טעות. אם כבר, היה צריך לומר "פרצן", כלומר קראקר – מונח שגם באנגלית לא תפס פה משום מה, וכך כולם נהיים האקרים, לא משנה האג'נדה.

22.

מה יהיה עם הדרת הנשים? (ויה הטיש של גורנישט)

(השבוע, אגב, נחשפה במדריד תגלית חדשה וחשובה – העתק נוסף של המונה ליזה, שמור טוב יותר. לא שזה עזר לפענוח התעלומה)

23.

יש לי וידוי: אני מת על נסיכות דיסני. אני מת עליהן כמו אחרונת הילדות בנות ה-11 (מינוס האקססוריז), ובמיוחד על העולם האמנותי הפורה שמשגשג סביבן (מנסיכות דיסני כאמהות, דרך נסיכות דיסני כאחוות הג'ינס ועד נסיכות דיסני במסיבת פיג'מות). והשבוע הלוק האופנתי שלהן כבש את הרשת.

Viria13

24.

והנה עוד משהו על נסיכות דיסני

25.

והנה עוד נסיכה: נסיכת הבלוג

26.

טריילר לשבת

האויב עדיין בפנים. ולא, זה לא פרסומת לסלולרי.