תגית: איאן פלמינג

ג'יימס בונד ברבולושנרי רואד ("סקייפול" – ביקורת)

החדשות הרעות הן שלא בטוח שג'יימס בונד המזדקן עוד יכול לתת פייט לחבר'ה כמו ג'ייסון בורן בגזרת האקשן.

החדשות הטובות הן שזה בכלל לא משנה.

אני מאוד אוהב את ג'יימס בלונד. כלומר, את עידן דניאל קרייג בטוקסידו המפורסם בעולם. זה הדבר הכי טוב שקרה למיתולוגיה הנמשכת של 007 מאז שרוג'ר מור תלה את הפפיון. "קזינו רויאל" (ביקורת מ-2006 כאן) היה מצוין וברא את בונד מחדש כגיבור אפל, אלים ופרחחי. "קוונטום של נחמה" היה הרבה פחות מוצלח והרבה יותר טריוויאלי. "סקייפול" מחזיר את בונד לעניינים.

האחראי הראשי לסיפור הזה הוא סם מנדז, האיש שחתום בין השאר על הסרט שבכותרת הפוסט הזה (המוכר יותר בעברית כ"חלון פנורמי"). מנדז הוא במאי רציני עם רגליים בתיאטרון ועם אוסקר. הוא לא אחד מהמקצוענים להשכיר שמגיעים בדרך כלל למפעל של משפחת ברוקולי כדי לייצר עוד בונד סדרתי. הוא אחד שכבר עשה את "אמריקן ביוטי" ואת "חלון פנורמי", וכשהוא כבר מתעסק עם ז'אנרים, זה יוצא כמו "הדרך לפרדישן" או "ג'ארהד" – כלומר, מצוין.

הסכנה הגדולה היתה שהמותג הבונדי יבלע את מנדז חיים. זה מה שקרה למרק פורסטר ב"קוואנטום". אבל לא מנדז. מנדז לקח את המנדט שקיבל ברצינות, ועשה איתו את אחד הבונדים הטובים בסדרה (יש הטוענים – הטוב שבהם. אני קצת יותר מתון. אני אפילו לא בטוח שהוא טוב מ"קזינו רויאל", זה יצריך צפייה חוזרת במקור).

תהרגו אותי, לא מבין מה מוצאים ברמברנדט הזה

ההבדל הגדול בין "סקייפול" (ו"קזינו רויאל") לבין רוב הבונדים שקדמו לו – אפשר אפילו לומר בינו לבין כל הבונדים מאז הראשונים של שון קונרי – הוא שג'יימס בונד האחרון הוא דמות בשר ודם. ג'יימס בונד שהצטבר לכדי אייקון של גבריות מסוקסת, שרמנטית ואלגנטית, הפך מהר מאוד לכלי בסרטי הסדרה. לא תמצאו הבדלים מבניים משמעותיים בין בונד אחד למשנהו, מאז "ד"ר נו" ועד ל"למות ביום אחר" (האחרון של פירס ברוסנן). זהו חלק מקסמו של בונד ומהצלחתה של הסדרה, שכמו כל מותג טוב ידעה לספק לצרכניה מוצר שאפשר לסמוך עליו (בדרך כלל).

"קזינו רויאל" טרף את הקלפים וברא מחדש את בונד האפל והמיוסר, רחוק מההדוניזם הסקסי של שון קונרי ומהעלילות חובקת העולם עם הנבלים הקאמפיים. "סקייפול", כמוהו, הוא כבר סרט של פחות ג'יימס בונד המותג ויותר ג'יימס בונד הדמות – דמות מיוסרת, מזדקנת ושבירה. בנוסח עדות כריסטופר נולאן ו"האביר האפל" בונים מנדז ותסריטאיו (בעיקר ג'ון לוגאן המצוין), על יסודות התבנית המוכרת של מותחן אקשן, דרמה אמיתית, דרמה של דמות. בעצם, של שתיים וחצי דמויות.

גם אחד משירי בונד הטובים בסדרה. ויה אדל

אחת הסצנות הטובות ביותר ב"סקייפול" היא מעין רפרנס ל"שתיקת הכבשים". הנבל התורן, סילבה (חביאר בארדם בעוד הופעה וירטואוזית שמרפרפרת גם לג'וקר של באטמן וגם לאנטון מ"ארץ קשוחה", אך לבטח אחד הנבלים הגדולים בסדרה), סגור בתא זכוכית במרכזו של חדר ב-MI6. מולו ניצבים בונד והבוסית M (ג'ודי דנץ'). זו סצנה נדירה בסרטי בונד, אולי חסרת תקדים: לג'יימס בונד אין בה אף שורת דיאלוג. מנדז והצלם רוג'ר דיקינס – בעוד הישג יוצא מן הכלל, אגב – בקושי מתעכבים על פניו. הסצנה הזו היא כולה דו קרב מצמרר בין סילבה לבין M, שלה הוא קורא "אמא". זו סצנה שמקבלת פיי-אוף חלקי בלבד בהמשך הסרט, אף שהיא דורשת זאת – באחד הרגעים המצמיתים בה סילבה מסיר חלק משיניו ופניו מתעוותות. אבל מה שמעניין בה הוא כאמור הדחיקה של בונד הצידה. "סקייפול" הוא לא רק סיפורו של בונד – והוא בהחלט סיפורו של בונד, והמערכה האחרונה הנפלאה שלו מתרחשת במקום בו נולד בונד – אלא גם סיפורה של M, דמות מרתקת בגילומה של דיים דנץ'. הפרידה ממנה, לכשתגיע, תהיה קשה. ממש כמו להיפרד מאם.

?Why so serious

זה לא שהכל נפלא בבונד. האקשן, למשל, פחות. הוא טוב – מרדף אופנועים-רכבות מסעיר בפתיחה וסצנה מרהיבה בדירה גורדת שחקים – אבל אנחנו כבר רגילים לאקשן טוב פי כמה מזה מסביב, לרבות מהסדרה המתחרה של ג'ייסון בורן. יש בו כמה מהלכים תסריטאיים בעייתיים, כמו בסצנה (מותחת) שבה סילבה עושה את דרכו לתפוס את אם בפרלמנט, וכולם יודעים על זה ואף אחד לא עושה משהו בקשר לזה.

וחוץ מזה, לוקח ל"סקייפול" זמן רב להתניע, להשאיר את ההיי-קונספט שלו מאחור (סיפור על רשימת סוכנים שנופלת לידיים הלא נכונות ועל נבל שמאיים ישירות על אם) ולפנות את הבמה לבארדם. אבל כשזה קורה, "סקייפול" קופץ שלוש מדרגות בבת אחת, בדרך למערכה שלישית אדירה (שוב צילום נפלא של דיקינס לאורה של אחוזה בוערת) ולקתרזיס ראוי לסיפור האדיפלי הזה.

בונוס: זה אחד הסרטים העצובים ביותר מנקודת הזווית של נערות בונד, שנדמות כאן שוליות לחלוטין למלכה ה-M. הנה משהו על הטרגדיה של נערות בונד, וההוכחה של אולגה קורילנקו שזה נכון

Twitsonfilms: ג'יימס בלונד ממשיך להתרחק מהמחוזות הנהנתניים של שון קונרי ולהפליג למחוזות הקודרים של כריסטופר נולאן. זה עובד נהדר. ****

"סקייפול" (Skyfall). בימוי: סם מנדז. תסריט: ניל פרוויס, רוברט ווייד וג'ון לוגאן. שחקנים: דניאל קרייג, ג'ודי דנץ', חביאר בארדם, רלף פיינס, בן ווישואו, ברניס מרלו, נעמי האריס, רורי קיניר, אלברט פיני. 143 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

קולות מן הארכיב: ג'יימס בונד, לא מי שחשבתם ("קזינו רויאל", ביקורת)

פורסם במקור ב"NRG מעריב", נובמבר 2006

העולם נחלק למעריצי ג'יימס בונד ולשונאיו. לאלה גם לאלה מיועדת הבשורה הבאה: "קזינו רויאל", הצאצא ה-21 לשושלת המפוארת, הוא הרבה דברים, ובעיקר סרט אקשן מבדר, אבל הוא לא ממש סרט ג'יימס בונד. לכל הפחות, זה "ג'יימס בונד: לא מי שחשבתם".

אחרי שהצעתו של טרנטינו לביים נדחתה, נראה שמרטין קמפבל, האיש שפתח את הרנסאנס הבונדי עם "גולדן איי", ביקש להוכיח כבר בפתיחה שגם הוא יודע לעשות טרנטינו, בסצנת שחור-לבן אלימה שמבהירה שלושה דברים:

1. קמפבל זה לא טרנטינו.

2. בונד של דניאל קרייג זה בונד שעוד לא ראינו.

3. אם בונד קיבל את ה-00 בשירותים ציבוריים, אז גם ל-MI6 יש חוש הומור.

סרטי בונד בעידן פירס ברוסנן ביקשו לשחזר את קסמה של הסדרה. "קזינו רויאל" הוא ניסיון מודע, גם אם מופרך לרגעים, לברוא אותה מחדש. הסרט חוזר לרגע כינונו של הסוכן החשאי המפורסם ביותר בעולם, על פי הספר הראשון שכתב אודותיו איאן פלמינג. אחרי 44 שנים ו-20 סרטים, תלמדו סוף סוף איך בונד קיבל את הטוקסידו שלו, מאיפה הגיעה האסטון מרטין האגדית, והאם הוא תמיד שתה מרטיני מנוער ולא מעורבב (התשובה היא לא, או ליתר דיוק: "נראה לך שאכפת לי?"). ובסוף הוא יסנן, לראשונה, את ה"בונד. ג'יימס בונד", ונשקע בנוסטלגיה לצלילי הנעימה האהובה.

טוב, כשדיברנו על מקלחת משותפת, חשבתי יותר על, אה… בלי הבגדים.

אין כינוי שיהלום פחות את בונד החדש מאשר "ג'יימס בלונד", הכינוי שהודבק לקרייג כשנבחר להיכנס לנעליים הגדולות והמבריקות. זה הבלונד הכי מלוכלך שיש. M (ג'ודי דנץ') רוצה שיהיה "חצי נזיר, חצי רוצח שכיר", אבל הוא רחוק מזה כרחוק ד"ר נו מד"ר איוול. אם כבר, הוא חצי נוכל, מין פושע מקסים, חצוף ויהיר (ג'ורג' קלוני היה יכול לעשות כאן בונד נפלא). לא בכדי בונד מתחיל את דרכו המחודשת במשחק פוקר, משחק הרמאים הקלאסי. כשמדובר בבונד, גם בגלגולו החדש, נזירות זו לא אופציה (הוא מעדיף נשים נשואות, אם תהיתם).

רבבות מעריצים בעולם כבר הרימו קול זעקה, אבל עושה רושם שמדובר דווקא בצעד נבון (ואמיץ): לנתץ את פסל הגיבור הישן, ולבנות אחד חדש תחתיו. הסרטים האחרונים שידרו תחושה כבדה של אנכרוניזם, וחבו את הצלחתם המסחרית לא לרוח החדשה שפיעמה בהם, ואף לא לברוסנן האלגנטי, אלא לאקשן המעולה, ולמותג "ג'יימס בונד" שכבר עושה את העבודה בכוחות עצמו. אבל כל השאר היה שייך לעידן אחר, עידן שגווע זה מכבר, ולא סיפק את ההנאה שסיפקו בשעתם מעלליו הראשונים של בונד. בעולם הקולנועי שאחרי ג'ון מקליין, היה משהו מיושן בגיבור פעולה שעדיין יוצא מכל פרשה חלק כאהוד ברק אחרי צאלים ב', עם תלתל שנופל היטב על המצח ובלי פירור אבק על הטוקסידו המצוחצח.

וכעת לפנינו בונד שחוטף בלי הכרה, כולל עינויים שפוגעים במקום שהכי כואב לו – בגבריות. קמפבל ביים אקשן מצוין, ששיאו בסצנת פתיחה מרהיבה. גם כשהקצב נשבר לרבע שעה מתמשכת של רומנטיקה קיטשית, מתברר שבעוד שזו בדר"כ נקודת הסיום של סרטי בונד, הפעם זו רק ההמתנה לקינוח – קינוח שמסתיים כמו טיזר לזוועתון אימה.

כן, יש לי שערות באוזן. אני כבר כמעט בן פאקינג ארבעים, למה ציפית?

התסריט של ניל פרוויס ורוברט ווייד אמנם בורא בונד חדש, אבל לא מרוקן את המותג מכל תוכנו, ושומר על הנוסחה, בעדכונים קלים: הרשע ניחן בפיזיונומיה גרוטסקית (דומע טיפות דם), אבל הוא בעצם רק כלי שרת בידי כוחות גדולים ממנו; הקונספירציה חובקת עולם (מימון ארגוני טרור), אבל הארכי נבל נותר באפילה; לנערה התורנית (אווה גרין) יש שם לא שגרתי (וספר לינד), אבל היא מסתירה לא מעט במחשוף הנדיב. חבל שהשכתוב של פול האגיס המוערך לא גאל את התסריט מהסתבכויותיו בין עבר להווה. מצד אחד, זה הבונד הראשון. מצד שני, M מדברת על היום שלמחרת ה-11/9. מצד שלישי, קוהרנטיות כרונולוגית אף פעם לא היתה הצד החזק של בונד.

בונד החדש מבשר טובות. נכון, אין לו עדיין שארם, הוא לא מספיק סקסי, ואת הגאדג'טים שלו יש לכם במשרד כבר מזמן. אבל הוא אלים, וממזרי, ועדיין סקסיסטי ככל שהפוליטיקלי קורקט מותיר לו (הימים ימי קצב, ולפלרטט עם מאניפני זה כבר מסוכן), ושייך לימינו אנו. הוא עוד ישתפר. רק התחלנו, לא?

עודף מעשרים מילה: הצד האפל של בונד. אלים, פרחחי ונקמני. אז מה אם זה לא הבונד שהכרתם? תתנו לו צ'אנס.