תגית: אייל ברקוביץ'

קופמניזם

פורסם במקור ב"פנאי פלוס", 17.10.12

נתחיל מהשורה התחתונה והמובנת מאליה: רון קופמן לא היה צריך לחטוף מכות מאיש, ולא משנה אם הסיבה היא חובות מהימורים, סכסוך בין קולגות או גניבה מהקופה הציבורית. אלימות היא אקט מגונה ופסול. אבל לפעמים הסיפור מורכב יותר, ומתחת לחתך השטחי מתגלית מורסה עמוקה. לפעמים הפוסל במומו פוסל, והחוטף באגרופו חוטף.

רון קופמן נפל קורבן לאלימות שהוא מחוללה. אין להשוות בין אלימות מילולית לפיזית, אבל אין לנתק את הקשר ביניהן. האלימות בחברה הישראלית בכלל ובספורט בפרט היא תופעה רחבה ושורשית מכדי להפיל אותה על כתפיו של קופמן, אבל האחרון הוא נציגה המובהק של תרבות נפסדת שמלבה ומנציחה את הסגנון הבריוני. לולא היה מדובר באירוע אלים ומגונה, אפשר היה לכנות זאת צדק פואטי.

רון קופמן הוא אדם המעודד אלימות. סגנונו בוטה ומלגלג, הביקורת שלו גסה וחסרת הבחנה: כולם מושחתים, רקובים, חלאות וטינופות. כל יושבי ההתאחדות הם עסקנים זוללי רוגלעך, כל שחקני הכדורגל הם סמרטוטים אימפוטנטים, כל הדתיים הם עלוקות מוצצות כסף. בחסות הרייטינג של "יציע העיתונות" הפך קופמן – עיתונאי ותיק ובעל זכויות – למכונת יריה של סיסמאות מתלהמות.

עמיתו-יריבו אייל ברקוביץ' לא טוב ממנו. שניהם אינם אלא גמלים שלא רואים את דבשתם. שניהם לא מזהים את הקשר בין סגנון צעקני או התנהלות מגלומנית לחברה אלימה. שניהם לעגו יחד לבוני גינזבורג כשזה התריס נגד "יציע העיתונות". "בוא לא נצעק", התלוצץ ברקוביץ' עם צ'ילבתו לעתיד, "זה לא תרבותי".

גינזבורג, אגב, היה האיש שנקרא למלא את מקומו עם קופמן ב"יציע" כשזה הושעה מהתוכנית. יתכן שבבחירה באנטיתזה של הקופמניזם כמוסה אמירה, הודאה בטעות, הכאה על חטא. סביר להניח שלא כך הוא. קופמן – טאלנט, סלב, פרזנטור ומושא לחיקוי תרתי משמע בערוץ ומחוצה לו – לא יפנה את מקומו. זו לפחות הפעם החמישית שקופמן מושעה מעבודתו. חמש פעמים נפל הצדיק – וקם. קופמן משתלח בבית הדין המשמעתי שמקל בעונשם של אנשי כדורגל סוררים, אבל לא מוצא כל פגם בכך שמקום העבודה שלו נוהג בו בסלחנות פתולוגית. לו היה קופמן יציע אוהדים, היה דורש קופמן העיתונאי את סגירתו לצמיתות.

קופמן, למרבה השמחה, יהיה בריא. קופמן, למרבה הצער, ימשיך להשתלח בכל. למשטרה סיפר כי לא זיהה את התוקף. אולי משום שהמכה שחטף לא היתה נחת זרועו של עבריין אלמוני, אלא פגיעתו של הבומרנג.

מי שמברבר

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.6.2012

החודש יפתח היורו. מדובר באחד מטורנירי הכדורגל הטובים בעולם, בהשתתפות כמה מהשחקנים הטובים בעולם ובעידודם של כמה מהאוהדים הטובים בעולם. ואת כל האורגזמה הספורטיבית הזאת, שלפרקים נוגעת בתרבות עילית, תלווה מקהלה צעקנית שתשלב בחוסר כישרון מופגן עילגות, התלהמות ולהגנות. כי ככה זה כשצורכים כדורגל אירופי מישראל. ככה זה כששותים נקטר דרך צינור ביוב.

נדמה שקיים יחס הפוך בין האבולוציה של שידורי הספורט בישראל לבין הדבולוציה של הפרשנות שמלווה אותם. בעבר נהגנו לצרוך את הכדורגל שלנו כמעט מבלי להזדקק לתיווכם של פרשנים מרכזיים. פרשני "שירים ושערים" (חנן קריסטל, יהודה שהרבני וכן, גם דני נוימן) ניגנו כינור שני לשדרים הדומיננטיים (דני דבורין, זוהיר בהלול), שקולם מילא את מקום התמונה והכניס אותם למיתולוגיה.

במקביל הלכה והתפתחה הטלוויזיה הישראלית. "מבט ספורט" מיצבה את עצמה כמקבילה של "שירים ושערים", למרות שלא דמתה לה במאום – לא בצבע, לא בלהט ולא באינטנסיביות. היא נתנה לצופה את הסיכום השבועי, אבל במנות תקצירים מרוכזות – מה ששוב הבליט את מקומם של השדרים: יורם ארבל, ניסים קיוויתי, משה גרטל ואחרים. ואז הגיע אבי רצון.

 

רצון הוא כנראה פרשן הכדורגל החשוב הראשון של התקשורת האלקטרונית. במידה רבה הוא שעיצב את דמותו של הפרשן לשנים הבאות: חריף, בוטה ולא לוקח שבויים. רצון אינו אדם נטול זכויות; הוא הוביל את מערכת הספורט של "חדשות", ניסה להקים את המקבילה הישראלית של ה"גאזטה דלו ספורט", וגם הצליח להרגיע את מאיר איינשטיין – הישג לא מבוטל בהתחשב בכך שהיום סביבתו של איינשטיין עסוקה לרוב בהלהטת רוחו. ועם זאת, רצון הוא גם אבי "בטריבונה", שהיא הורתן של כמה טומאות בנות זמננו. כל הפרשנים, או לפחות רובם הקולני והמכריע, יצאו מתחת למיקרופון של רצון. לא כולם יצאו משם טוב.

באיחור מסוים אחרי העולם הנאור החלו גם שידורי הספורט להתפתח. הערוצים המסחריים החלו לנגוס שהיו פעם רשומים בטאבו על שם הערוץ של המדינה, שאיבד אפילו את הקבוצה של המדינה; ערוץ הספורט שינה את כללי המשחק עם עושר תוכני, ריבוי שידורים מחו"ל ומהדורת חדשות יומית; ובהמשך הוא הוליד בנים (השלישייה "פלוס", "לייב" ו"גולד") ובנים חורגים (צ'רלטון, One). גם ברדיו חלה התקדמות: "שירים ושערים" עברה גלגולים ותחנות, ואליה הצטרפו תוכניות יומיות ופופולאריות. ישראל נכנסה לעידן אחר וכמעט יישרה קו נבדל עם העולם: שידורים ישירים על בסיס יומי, דיווחי חדשות שוטפים ועדכניים, "שירים ושערים" טלוויזיוני, רף הפקה גבוה. אז איך זה שככל שהתעשייה התקדמה כך נסוגה הפרשנות לתהומות של בערות וגסות רוח?

 

הגורם הראשון שנהוג להפנות אליו אצבע מאשימה הוא הכדורגל. אם הכדורגל הוא פני החברה – ובמקרה הישראלי, הוא לחלוטין פני החברה הבריונית, גסת הרוח, האגוצנטרית וחסרת הסבלנות – אז למה שעיתונות הספורט לא תהיה פני הכדורגל? זה בוודאי יכול להסביר איך ענף שנתפס כנקי וכסימפטי יותר כמו הכדורסל זוכה לפרשנים אינטליגנטיים ונעימים לאוזן כמו עופר שלח ואביב לביא.

אבל זה לא מסביר, למשל, מדוע הפוליטיקה – מתועבת ומסואבת פי כמה מהכדורגל – דווקא זוכה לעיתונות מצוינת. למעשה, גם הכדורגל זוכה למסקרים מעולים שמתייחסים אליו ברצינות שאינה הולמת את רמתו. הבעיה היא בפרשני הרדיו והטלוויזיה שדווקא הולמים אותה.

כשמדובר בפרשנים שבאו מתוך המשחק זה מובן מאליו. רהיטות, חדות מחשבה ואפילו חוט שדרה מוסרי אינם נמצאים בטופס הבחינה של הסקאוטים ואינם קריטריונים להצלחה על הדשא. לדרוש מכדורגלנים לשעבר – גאוני משחק מבריקים ככל שהיו – להפגין את היכולות האלה מחוץ לגבולות המגרש יהיה משולל היגיון. זו תאונת עבודה שמחכה להתרחש. החריגים – זאביק זלצר שמחפה על חסרונותיו המובנים כאיש תקשורת בידענות וביכולת ניתוח, או עומרי אפק שמשלב כישורי משחק עם כישורי שפה – רק מלמדים על הכלל.

מהכדורגל האנגלי ומהספורט האמריקאי לא נפקד מקומם של פרשנים-שחקנים, אלא ששם ניכר כי לא ניתנו להם הנחות סלב בכניסה. את משחקי הפרמייר ליג מלווים פרשנים שספק אם הצופה הישראלי מכיר בשמם, אבל הוא בוודאי יכול לזהות (כשצוות השידור הישראלי מנמיך פרופיל) את הפרשנות הנבונה והקולחת. בשידורי ה-NBA ניתן להיתקל בטיפוסים כמו צ'ארלס בארקלי וסטן ואן גאנדי, שיכולים ללמד את אייל ברקוביץ' איך להיות צבעוני מבלי להיות רעשני. אלה פרשנים שסמכותם המקצועית לא משמשת כסות לחולשות תקשורתיות והתנהגותיות. עילגות או וולגריות היו מנפים אותם מהסגל. גם פליטות פה, אגב, מהסוג ששלחו את אנדי גריי מ"סקיי" ללשכת האבטלה, אבל לא הצליחו לגרד את דני נוימן מהכסא אליו הוא דבוק.

בצד השני של הקשת נמצאים הפרשנים שלא ניהלו קריירה מקצוענית מפוארת בליגת העל המקומית, שהיא כמובן תו תקן איכותי בסטנדרט אירופי (לפחות בדרגה השישית שלו). אלה מתקבלים לרוב בבוז ע"י הקהילה המכונה "אנשי המקצוע", ורק מתי מעט – עיתונאים ותיקים ובעלי מוניטין כאבי מלר ונדב יעקבי – זוכים להתייחסות סלחנית לכתם בעברם (וגם הם אינם מתפקדים עוד כפרשני משחק). פרשנים צעירים ומוכשרים צומחים בעיתונות הספורט רק מחוץ לגופי השידור (עמיחי שפיגלר הוא היוצא מן הכלל, וגם הוא לא פרשן משחקים). ברדיו ובטלוויזיה תמיד יעדיפו עוד מאמן מובטל מאותגר ורבאלית או שחקן עבר עם חולשה לקלישאות.

הגישה הזו, שמזלזלת בעיתונאים שלא חוו כדורגל מקצועני, בלעדית לספורט הישראלי. מפרשנים פוליטיים לא מצפים להיות ח"כים בפנסיה, מפרשנים צבאיים לא דורשים להיות קצינים בדימוס, וממבקרי קולנוע לא מבקשים להיות במאים עטורי פרסים. רק בעיתונות הספורט ניסיון קרבי מביס כישורים עיתונאיים אלמנטריים כמו עושר לשוני וכושר ביטוי. התוצאה היא שורת פרשנים שידעו לחבר מסירה לגול אבל לא מסוגלים לחבר מילים למשפט.

לא זאת ועוד: פרשנות הכדורגל הפכה לרשת חברתית סבוכה וסמויה מעין של אינטרסים ואינטריגות. אלי אוחנה, מאמן נבחרת הנוער, מתפקד כנציג ההתאחדות לכדורגל ב"יציע העיתונות"; שלמה שרף מגונן על חברים וסונט בצ'ילבות; וניצן שירזי מתוודה כי כפרשן הוא מעדן את הביקורת כלפי הקולגות (מה שהוכח כצעד נבון כשחזר לכסא המאמן). במקום להיות כלב שמירה עיתונאי, עסוקים פרשני הכדורגל בעיקר בשמירה על האינטרסים שלהם ושל מקורביהם, וחוצים את הקווים יותר פעמים משאול מופז ערב בחירות.

וכשסטנדרטים מקצועיים נרמסים בלשון גסה, מה הפלא שצומחת תרבות של נהמות, פרובוקציות וסנסציות בשקל? מה הפלא שתוכנית אחת חורטת על דגלה את עסקי הרכילות, ורעותה מנהלת פאנל צעקות? מה הפלא שהפרשנים מתחרים זה בזה בדלות השפה, בדלות המחשבה ובדלות האתיקה?

בשיאו של גל האירועים האלימים שליוו את סיומה הגועלי של עונת הכדורגל האחרונה, נשאל משה פרימו ע"י העיתונאי שלמה מן אם אינו סבור שיש לפרשנים שכמותו חלק במצב המביש. פרימו, כמובן, ניער חוצנו. פרימו, כמובן, טועה. הוא רושף אש לכל עבר, אך לא נוטל קורת שער מבין עיניו. בעת ובעונה אחת הוא מתפאר בכוחו ("אומרים לי 'אתה גדול'") וממעיט בו. מי שמעיד על עצמו שהוא "נמצא בשתי הבמות המרכזיות של התקשורת" ובאותה נשימה טוען שאין קשר בין הסגנון האלים שלו להתנהלות האלימה של הענף שהוא מסקר מיתמם, עוצם עיניים או לוקה בהבנת תפקידו, כוחו ואחריותו הציבוריים. מי שלא מבין את האחריות שבאה עם הכוח הזה, לא יכול להיות עיתונאי. תשאלו את צלם העיתונות פיטר פארקר.

פרשן הכדורגל המתלהם והוולגרי אינו רק נגזרת של הענף, אלא גם של תעשיית הבידור והחברה שבהן הוא פועל. צעקנות, פרובוקטיביות וריגושים זולים תפסו את מקומם של תחכום, מעודנות ומחשבה מעמיקה. במקום להוביל, לשנות ולהשפיע, הטלוויזיה מהדהדת את החברה ובכך רק מדגישה, מעצימה ואף מאשררת את הפגמים. כשמתייחסים לכדורגל כאל תרבות, כפי שהציעה ועדת טיילור האנגלית ב-1989, מבינים שלאופי הסיקור התקשורתי השפעה שאינה נופלת מאיכות המשחק. שלא יהיה לכם ולפרימו ספק – ילד שרואה דיון טלוויזיוני שמתנהל בצעקות לומד מכך בדיוק כפי שהוא לומד ממשחק כדורגל שמסתיים בוולה לפרצוף. צעיר ששומע פרשן כדורגל שלא מסוגל לנסח משפט תקני בעברית מסיק שהשפה אינה כלי הכרחי לאיש תקשורת. אם אותו צעיר יחשוב שיו"ר ההתאחדות יכול להיות אדם אימפולסיבי שאינו שולט בעצביו, יסבירו לו הפרשנים שזו התנהגות שאינה מקובלת. אבל מי יסביר לו שגם עילגות בטלוויזיה אינה מקובלת?

ויש עוד אשם אחד בכל הסיפור הזה: הצופה. הצופה שמוכן לקבל את זה, שמצביע בממיר, בעכבר ובחוגת הרדיו לטובת המתלהמים והמתבהמים. הצופה שמתפקע מהשטויות של ברקו, שמחכה להחלקות הלשון של שליימה ושמתמוגג מהצעקות של פרימו. הצופה שלא מקבל את ההצעה של אותו פרימו: "מי שלא מוצא חן בעיניו – שיעבור תחנה".

תעברו תחנה. תנמיכו את הווליום. תגידו שמגיע לכם יותר מזה. שמגיע לכם דיון אינטליגנטי כמו זה שמציעים לכם באולפן ליגת האלופות, אפילו כשמדובר בליגת העלובות. שמגיע לכם שיתייחסו אליכם כמו אל צרכנים סקרנים ותאבי דעת של ענף ספורט נפלא שהוא תרבות לכל דבר ועניין. ואם זה לא עובד – פשוט תנו להם בגונג.

כנגד חמישה פרשנים

הצבעוני: אייל ברקוביץ'

ברקו הוא אמנם "קוסם" ססגוני, אלא שמאחורי הצבעוניות מסתתרות כמויות מגלומניה שיכולות להטביע אפילו את אלי אוחנה. ברקוביץ' טוען שהוא אומר את מה שהוא חושב, והוא צודק. הבעיה היא שהוא אינו מבחין בין תוכן לסגנון (לקות אופיינית לז'אנר הצעקנים), ושהוא מאמין שה"דוגריות" והפופולאריות שלו הן קארט בלאנש להשתלחויות וקיצור דרך למימוש מאוויים אישיים.

פלוס: מסוגל לעורר עניין אפילו בכדורגל הישראלי.

מינוס: אמור לפרשן את האירוע, אבל מעדיף להיות האירוע.

תחום הצטיינות: תמיכה נטולת סייגים בכדורגל התקפי חסר אחריות ("אני הייתי עולה עם ארבעה חלוצים!").

ציטוט מיתולוגי: "שופט גרמני? יימח שמו" (ישראל נגד קרואטיה).

משפט אופייני: "כדורגל זה משחק פשוט". לו רק גם הפרשנות היתה כזו.

הפילוסוף: שגיא כהן

בכיר הפרשנים הנעדרים עבר כדורגלני. אפשר היה לצפות שראש נקי ממקורבים, דימוי אשכנזי-אליטיסטי ומוניטין של מבקר מסעדות נשכני ישחררו אותו להתקפה, אבל לא – כהן מעדיף את הגישה השכלתנית וקרת המזג. לפחות עד שעושים פאול ברור על מסי וקופץ לו הפיוז. ככה זה עם איסטניסים – הם יכולים להבין בישול בינוני, אבל תיגע להם בנובל קוויזין והם מאבדים כל רסן.

פלוס: רהוט, אינטליגנטי ומשכיל.

מינוס: כופה על המשחק רציונליזציות מפוקפקות בפסקנות עיקשת.

תחום הצטיינות: חלוקת סופרלטיבים וזיהוי הוראות טקטיות נסתרות.

ציטוט מיתולוגי: "שחקן ארגנטינאי זה שחקן ארגנטינאי. אפילו אם הוא מאורוגוואי" (על רודריגו גולדברג).

משפט אופייני: "זה בדיוק מה שמוריניו אומר לו". הבנאדם קורא שפתיים. בשבע שפות.

 

הסתמי: דני נוימן

דני נוימן לעיתונות הספורט הוא מה שג'קי מנחם לקהילת הסלבס: הוכחה שכל אחד יכול. בפרפראזה על שלמה שרף, מדובר באדם זר לענף. שחקני עבר מתקבלים לרוב כאוטוריטה מקצועית, אבל נוימן לא מצליח לחפות על העילגות, האינטרסנטיות, פליטות הפה והבכיינות הפתטית ("אני לא מהברנז'ה") בתובנה אחת שאיננה קלישאה גמורה. פיו לא יפיק דבר חוכמה גם אם חייו של איציק קורנפיין יהיו תלויים בכך.

פלוס: לא יודע. בחיי שחיפשתי.

מינוס: מחכים כמו חוברת צביעה.

תחום הצטיינות: ירי קלישאות ("הוא לא הוריד את הגוף").

ציטוט מיתולוגי: "שם המשחק הוא הבקעת שערים".

משפט אופייני: "באדיר חופשי" (בקרן). שיטה בדוקה: אם מצביעים על שחקנים פנויים 15 פעמים במשחק, בסוף פוגעים ואומרים להורסקי "אמרתי לך!".

היחצ"ן: אבי נמני

כשמרגול נחשדה בקידום אינטרסים ב"כוכב נולד", המדינה רעשה. בינתיים, סוכן השחקנים אבי נמני מפרשן את בכירי לקוחותיו, והעולם שותק. השפה המוגבלת, הטון היבש והתובנות הריקות מחווירים לעומת ניגוד האינטרסים המשווע. כשהקליינטורה שלך מפוזרת בכל הליגה, אי אפשר לצפות שתשתוק כשמספסלים את מונאס דאבור, לא מוסרים לעמית בן שושן ומפילים הכל על אבירם ברוכיאן.

פלוס: מכיר הרבה שחקנים מקרוב.

מינוס: בגלל שהוא מייצג אותם.

תחום הצטיינות: חלוקת פרסים ללקוחות מצטיינים ("משחק מצוין של אלירן עטר").

ציטוט מיתולוגי: "הפועל תל אביב יכולה לנצח, אבל גם בני יהודה".

משפט אופייני: "הוא יכול להגיע רחוק". סמכו עליו, יש לו טביעת עין של סוכן.

הבהמי: שלמה שרף

שרף הוא איש הכדורגל הבכיר והמנוסה מבין הפרשנים, אבל מתנהג כנחות שבהם. רמת התובנות וכושר הביטוי שלו דומים לאלו של יושב טריבונות גס רוח, ואין פלא שכמו אותו אוהד הוא נוהג לפנות בצעקות ובגידופים לשחקנים, למאמנים ולשופטים. כל עוד הם לא עונים לשם שום יצחק, לא שייכים לטביב אלי ולא גדלו בטוברוק נס.

פלוס: ניסיון מקצועי רב שנים.

מינוס: יכולת אפסית להביא אותו לכדי ביטוי.

תחום הצטיינות: הטחת עלבונות עם הבדלי גזע, מין ורפי כהן.

ציטוט מיתולוגי: "הכדורגלן הישראלי חייב לעשות שינוי של 360 מעלות".

משפט אופייני: "בושה". מושג שהוא מטיח בכדורגל הישראלי – הפרחחי, המשעמם והעצל בעיניו – ללא שמץ מודעות עצמית. טול קיסם מבין שיניך.

הרולר (16.12.12)

1.

נתחיל בזה, כי לעומתו – הכל מתגמד: פרולוג בן שש דקות ל"עלייתו של האביר האפל" נחשף בפני עיתונאים ברי מזל בהקרנת איימקס. נכון לשעת כתיבת שורות אלו, טרם דלף החומר לרשת. אבל הדיווחים נרגשים כצפוי. MTV: "יפיל לכם את הלסת". "בוסטון הראלד": "A Knight to Remember". "וול סטריט ג'ורנל": "לא הבנתי מה טום הארדי אומר". מקורות המקורבים להפקה: "אלון אבוטבול שוב גונב את ההצגה".

האם יש דבר כזה - "פוסטר רע של האביר האפל"?

זה לא הפרולוג. זה "סתם" טריילר.

האם יש דבר כזה – "סתם טריילר של האביר האפל"?

2.

ומסתבר שלא רק האביר האפל עולה. גם כמה אמני קומיקס גדולים עולים. השמימה. למשל ג'רי רובינסון, האיש שאחראי (בין אחרים) להצמדת רובין לבאטמן, ושיזכר יותר מכל בזכות הגיית הארכי-נבל האולטימטיבי של גיבורי העל – הג'וקר.

ולא הרבה אחריו הלך לעולמו גם ג'ו סיימון, יוצר הגיבור הכל-אמריקאי "קפטן אמריקה". אולי הוא הספיק לראות את הסרט הבינוני שנעשה מהקומיקס שלו, אולי לא.

כך או אחרת, השמיים קיבלו קצת צבע השבוע.

(Luxords (devian art

3.

כן לציטוט? (1)

"הבית שימוש פה לא נמצא במלון דן"

(ראש עיריית פתח תקווה איציק אוחיון מתרגש לרגל פתיחת איצטדיון המושבה)

4.

כן לציטוט? (2)

"תשאלו כל תושב בעיר והוא יגיד שמשה אבוטבול חולה על אתיופים"

(ראש עיריית בית שמש משה אבוטבול מסביר את הגטו שפתח בעיר)

5.

כן לציטוט? (3)

"הם כמו דגים באקווריום שצריך להגן עליהם מדגים טורפים"

(ראש עיריית בית שמש משה אבוטבול מסביר את הגטו שפתח בעיר – טייק 2)

6.

כן לציטוט? (4)

"הוא צדק בכל מילה"

(אופיר אקוניס נזכר שמקארתי צדק)

7.

כן לציטוט? (5)

"קוקסינלים", "צ'יוואוות", "מי שלא מכבד אותי – אני יזיין את אמא שלו"

(המופע של פרוספר אזגי)

פרוספר משחרר נפיחות בציבור

[גם ב-103FM]

8.

בשעה שבתי קולנוע בתל אביב ממשיכים להיסגר, טוב להיתקל בחדשות כאלה: מתחם קולנוע חדש שעתיד להיפתח בנמל תל אביב. רוב הפרטים עדיין מעורפלים, אבל הכיוון הכללי מעודד. אפילו רעיון האסקימו לימון. אפילו אם יודל'ה יעבוד במזנון, מומו ימזמז בחורות בשורה האחרונה. ויאנוש? יאנוש ימכור נקניקיות. חצי נקניקיות.

9.

פרס האב הקולנועי הלא מתפקד של חודש דצמבר הולך לג'ון סי. ריילי, שמצליח לגדל שני ילדים עם בעיות אלימות, ואחראי באופן עקיף להפרדתם של שני אוגרים אומללים מהאדוניות הצעירות שלהן.

מה אתה מבסוט? ג'וני סי. מימין - "חייבים לדבר על קווין". משמאל - "אלוהי הקטל". ביניהם - אלוהים ישמור.

10.

ולעומת זאת – זה חודש טוב לג'ון הארט. רב מרגלים ב"החפרפרת", קשיש חכם ב"בני אלמוות" ואב הולל ב"מלנכוליה".

בשבילי הוא תמיד יהיה האיש עם הכלב.

11.

אפרופו ג'ים הנסון – כבר הצטרפתם לחגיגת החבובות שלי?

אחת (ביקורת)

שתיים (טריילרים)

שלוש (קלאסיקות)

עזבו את זה – כבר ראיתם את "החבובות"? מה זאת אומרת "לא"? החבובות כבר כאן!

12.

אני מבין שהשיר הזה, "Ai se eu te pego" של מישל טלו, משגע את כולם. הוא קליט וכיפי (לפחות עד שהטחינה שלו תעבור את גבול הטעם הטוב לכיוון גבול הטעם הגלגלצי). אני רק מקווה שהילדות שלומדות את התנועות שלו בלהיטות, לא טרחו לרדת לעומקו של הטקסט, שהוא, נדמה לי – כמו במקרים רבים בהם נפגשים ברזיל וסקס – לא ממש תמים. אם זה לא ברור מהתנועות של "מה שאני אעשה לך אם תיפלי לי בידיים".

כאן מופיע השיר המדבק הזה עם תרגום שהוא, נדמה לי, מעודן יחסית.

13.

אני מבטיח לכתוב (1)

זיר"ה סגרו לכם את אתרי ההורדות, אני יודע. אבל ביוטיוב מחכים לכם סרטים נפלאים, מלאים, שרק תלחצו עליהם. ב-Buzzfeed הכינו לכם יופי של רשימה לנבור בה. למי שמחפש המלצות, אני מבטיח לדאוג לכמה בשבוע הבא.

14.

אני מבטיח לכתוב (2)

השבוע התפרסמה "הרשימה השחורה" של הוליווד. אתם מכירים את הרשימה השחורה? זו רשימת תסריטים שמתפרסמת מדי שנה על ידי הסוכנים ההוליוודיים, ובה מדורגים התסריטים שהכי מצאו חן ביניהם ב-2011 וטרם הגיעו לשלבי הצילומים. זו תמיד רשימה מסקרנת (בעצם, השנה פחות), ואני מבטיח להתייחס אליה קצת יותר בהרחבה בשבוע הבא. בינתיים, הנה היא לעיונכם.

15.

אני מבטיח לכתוב (3)

העונה הרביעית של "שובר שורות" הלכה השבוע (בארץ) לעולמה בפיצוץ. בסדרה הזו, שהיא על סף המופתית באופן כללי, הביאה אותה בפינאלה כפול שהוא מופתי באופן ספציפי. אחרי פרק 12 שנראה כמו פרק סיום מעולה, הגיע פרק 13 שהיה פרק סיום מעולה והפוך לחלוטין. לכאורה, הוא סגר את הבאסטה, והחזיר את וולטר ווייט לנקודת האפס, משוחרר מברון הסמים המעיק שמעליו, שהלך לעולמו כמו היה הטרמינייטור. למעשה, וולטר ווייט לא חזר לנקודת האפס. הוא חזר להיות הייזנברג. הייזנברג בריבוע.

בשבוע הבא אני מבטיח להביא כאן את הטקסט שכתבתי על "שובר שורות" ב"בלייזר" של אוגוסט, לרגל עליית העונה הרביעית. בינתיים, אני מציע לכם לקרוא את נטלי דוברזן ב"סופרבלוב", שעקבה במסירות, באהבה ובחקרנות אין קץ אחרי העונה הזו, וחגגה את סיום הסדרה בפוסט משולש. תתחילו כאן.

ואייל רוב מסכם עונה בוואלה.

מחווה לסעיף 1

16.

מה שמזכיר לי שהשבוע היו לי שני פלאשבקים של מחסלים.

הראשון ב"שובר שורות"

והשני ב"משימה בלתי אפשרית 4"

אתם מודעים לעניין הזה של טום קרוז עם ריצות, כן?

17.

בין "משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים" לבין "שרלוק הולמס: משחק הצללים", הולך להיות דצמבר אפל בקולנוע.

18.

אפרופו "משימה בלתי אפשרית" – אני לא יודע אם המלחמה הקרה באמת חוזרת כמו שמזהירים אותנו, אבל אין ספק שבין "החפרפרת", "דאבל" ו"משימה בלתי אפשרית 4", הוליווד לגמרי מנסה לחמם את האווירה.

19.

אפרופו המלחמה הקרה, שמותנעת מחדש על גלי הבחירות הדמוקרטיות לעילא ברוסיה, כפי שמדווח משקיפנו לענייני דמוקרטיה וטוהר מידות אביגדור ליברמן: את הטאמבלר החדש "האמת של איווט" כבר בדקתם? יש לו גם פייסבוק, לפייסבוק יש זקן.

20.

רגע, חזרה לטרמינייטור ולשוורצנגר, כי אם כבר הראינו את ארני – מה בקשר לטריילר של "בלתי נשכחים 2"? אבק של כוכבים. כמו "סילבסטר בניו יורק", רק עם פוטנציאל. ועם סילבסטר.

21.

מה שמזכיר לי – נובאק ג'וקוביץ' קיבל תפקיד ב"בלתי נשכחים 2". סחטיין עליו.

ב-Tennis.fm, בתגובה, העלו עוד כמה הצעות חביבות:

רוג'ר פדרר בתפקיד מר דארסי ב"גאווה ודעה קדומה".

רפאל נדאל בטלנובלה שתאלץ אותו ללבוש חולצות ללא שרוולים, להעביר אצבעות בשיער ולהגיד כל הזמן "How you say?".

סרינה וויליאמס בתפקיד הנשי הראשי בסרט הבא של טרנטינו.

אנדי רודיק כמיזנטרופ סרקסטי בסרט הבא של ג'ייסון רייטמן ודיאבלו קודי.

ויקטוריה אזרנקה נגד לינדזי לוהאן בסיקוול של "ילדות רעות".

פרנצ'סקה סקיאבונה כבלשית מתוחכמת בגרסה האירופאית של "חוק וסדר".

וגולת הכותרת – מריה שראפובה בתפקיד נערת בונד החדשה: איוואנה דאבלפולט.

(ויה אלעד זאבי ב"ספורט הארץ")

מריה ושני עיגולים. שמה את ה-00 ב-007.

אל תזלזלו ביכולות המשחק של נובה

22.

טריילר לשבת