תגית: אליזבת' בנקס

סדר פסח: "משחקי הרעב" (ביקורת)

שוב מגיעה סדרת ספרים שהפכה ללהיט בקרב בני נוער לקולנוע, ושוב אני עומד מולה תמה. מה בדיוק הפך את "משחקי הרעב" ללהיט? הביקורת (הקלושה)? האלימות (המרוככת)? הפוריטניות המינית (כן – זה עבד ל"דמדומים")?

"משחקי הרעב" מתרחש במציאות עתידנית בה אמריקה מחולקת למחוזות, המשתתפים מדי שנה – באמצעות צמד נציגים צעירים – במשחק הישרדות אכזרי, שרק אחד יוצא ממנו חי. הרעיון הזה אולי נשמע מבריק, אבל רק עבור מי שלא מודע להיסטוריה האמנותית הארוכה של אותו רעיון, שכבר הופיע בספרים (רוברט שאקלי, ריצ'רד קונל), בסרטים ("Surviving the Game", "הם יורים גם בסוסים") ובסדרות טלוויזיה ("גולשים בזמן"). אם כך, מקוריות היא בודאי אינה המעלה הבולטת של ספריה של סוזן קולינס.

אבל אין בכך כדי לגרוע מהספרים. גם מבלי שהרעיון יהיה מקורי או מבריק, הוא בודאי מניח נקודת מוצא מעניינת לסיפור שהוא גם אלגוריה. נדמה שלשם מכוונת קולינס: משל עתידני על תרבות המערב, על הריאליטי, על החטטנות והסקרנות שאין להן שובע, ועל הצלם האכזרי שהן לובשות בחלוף השנים.

אלא שגם כאן חוטאת קולינס, ו"משחקי הרעב" אינו מציע יותר מאלגוריה פשטנית לחלוטין על כל אותם נושאים שהועלו כאן. אה, הריאליטי חודר לכל מקום. הוא הופך אותנו לאכזריים ולקהי חושים. החיצוניות היא חזות הכל. האלימות היא כלי שרת בידי הבידור. אנחנו מקריבים את ילדינו לטובת סיפוק היצרים של האנושות. פיהוק. לא שזו אינה ביקורת מעניינת וראויה, אבל מה החידוש כאן? ואם כבר בוחרים בדרכים אלימות קיצוניות, איפה הביקורתיות הבוטה שצריכה להתלוות אליה? ואיפה לעזאזל הסאבטקסט? ואם אין כאן תובנות ביקורתיות חריפות, אין מקוריות ואין ברק, מה יש כאן?

מה שיש כאן הוא סרט לבני הנעורים, שנעשה במתכונת "דמדומים" – כלומר, בלי להציע שום דבר פוגעני מדי. אין כאן אלימות קשה, למרות שהאלימות הקשה היא לב לבם של העלילה ושל המשל. אין כאן מיניות, למרות שמדובר בחבורת מתבגרים שרצה ביערות בלי השגחה. יש כאן סרט הרפתקאות חלבי, לא יותר.

כדי להבין את הכישלון של "משחקי הרעב", צריך לחשוב למשל על "בעל זבוב" – אלגוריה כמותו, אך עמוקה ומרתקת פי כמה. "בעל זבוב" בודד חבורת נערים מהציוויליזציה, והניח ליצרים הקמאיים שלהם להשתלט עליהם, לטוב ולרע, כמו בניסוי סוציולוגי נטול בקרה. ל"בעל זבוב" לא היה אלמנט עלילתי שכפה עליו אכזריות, כמו ב"משחקי הרעב", ובכל זאת הוא אכזרי ועוצמתי מהאחרון פי כמה. בניגוד לוויליאם גולדינג, שהניח לגיבוריו לטפס בכוחות עצמם על העץ, קולינס התקינה עבור גיבוריה את הסולם – אבל לא נתנה להם לטפס עליו. סביר להניח שעשתה זאת כדי לשמור על קהל היעד.

(זה המקום להעיר שלא קראתי עדיין את ספריה של קולינס. כתבה ב"ניו יורק טיימס" טענה שהספר מותח "ביקורת נוקבת", ולפיכך יתכן כי כל הביקורת על רעיונותיו ועלילתו של "משחקי הרעב" צריכה להיות מופנית לתסריטאי הסרט, ולא אליה. הבעיה היא שקולינס נזכרת כאחת מתסריטאיות הסרט)

זו קשת ענקית או שאת שמחה לראות אותי? ג'יי-לו

אם ספריה של קולינס חריפים ומורכבים מהסרט המבוסס על הראשון שבהם, הרי שעיקר האשמה נופלת על כתפיו של הבמאי גרי רוס – והמפיקים שבחרו בו. רוס אינו במאי נטול כישרון (ביים את "פלזנטוויל", "דספרו" ו"סיביסקיט", וכתב את "ביג"), אבל הסגנון הדרמטי המרוכך שלו אינו הולם יצירה שאמורה להציע ביקורת חברתית נוקבת. אלא אם אותה יצירה אמורה להיות בלוקבסטר לבני הנעורים. במקרה הזה, ולאור נתוני הקופות, נראה שמדובר בבינגו.

כואב לי במיוחד על ג'ניפר לורנס, שחקנית צעירה מעולה ("קר עד העצם"), שמקבלת כאן תפקיד חד ממדי ועלולה להישאר מזוהה איתו במשך שנים, כמו דניאל רטקליף ("הארי פוטר") וקריסטן סטיוארט ("דמדומים"), אם לא תעשה את הבחירות הנכונות בקריירה. והבחירה הנכונה הבאה בקריירה תהיה להציב דרישה בפני מפיקי "משחקי הרעב": או אני, או רוס.

Twitsonfilms: 'בעל זבוב' פוגש את 'הישרדות'? לא ממש. יותר תאום עתידני ל'דמדומים'. כלומר שטחי, חלבי ואולי מרגש נערות. אולי. ½**

"משחקי הרעב" (The Hunger Games). בימוי: גרי רוס. תסריט: גרי רוס, בילי ריי וסוזן קולינס, על פי ספרה של קולינס. שחקנים: ג'ניפר לורנס, ג'וש האטצ'רסון, וודי הארלסון, אליזבת' בנקס, סטנלי טוצ'י, דונלד סאת'רלנד, ווס בנטלי, לני קרביץ, טובי ג'ונס, ליאם המסוורת', פאולה מלקומסון, אמנדה סטנברג, אלכסנדר לודוויג. 142 דקות.

IMDB כאן

נערת השער: ג'נסיס רודריגז

"ילדה – את יצירת אמנות מהלכת"

כך אומר ג'יימי בל לנערתו ג'נסיס רודריגז במותחן החדש "אדם על הקצה", ומה אומר? צודק הילד המחוצ'קן.

ג'נסיס היא שחקנית טלנובלות ואופרות סבון קלאסית – אבל גם סופיה ורגרה היתה כזו פעם. שלא תטעו בה – אמנם קוראים לה ג'נסיס רודריגז, אבל היא אמריקאית ילידת מיאמי, בתו של השחקן והזמר הונצואליאני חוזה לואיס רודריגז.

ואחרי שנים של אופרות סבון כמו "Prisonera" ו"ימי חיינו" (והופעה קטנה ב"הפמליה" – כמו ורגרה), יש לה גם סרטי קולנוע ברזומה. אמנם זה במותחן העלוב "אדם על הקצה", אבל כל אחד צריך להתחיל מאיפשהו. ובעתיד שלה מופיעים כבר הקומדיה "Casa de mi Padre" של מט פיידמונט (תסריטאי ב"סאטרדיי נייט לייב" ו"Funny or Die") בכיכובו של וויל פארל; הקומדיה עתירת הכוכבות של קירק ג'ונס ("נני מקפי") "What you expect when you expecting" (בין השאר: קמרון דיאז, ג'ניפר לופז, ברוקלין דקר, אנה קנדריק ושותפתה ל"אדם על הקצה" אליזבת' בנקס); וסרט האקשן ההוליוודי של ג'י וון קים ("הטוב, הרע והמוזר") "Last Stand", בכיכובו של ארנולד שוורצנגר. יש עתיד לילדה.

גבר הולך לאיבוד דרך תסריט מרושל: "אדם על הקצה" (ביקורת)

אני רוצה להגיד משהו על היגיון בקולנוע:

יש נטייה של צופים (וגם של מבקרים) לנחור בבוז כלפי סצנה מסוימת בסרט "פחחח… זה לא הגיוני". ואז, יש נטייה של צופים אחרים (ולפעמים של צופים כלפי מבקרים) להגיד משהו כמו "עזוב אותנו מהיגיון, זה אחלה". כלומר, להגיד על משהו שהוא לא הגיוני זו טרחנות.

לפעמים זה נכון. לפעמים צופים ומבקרים, בעיקר כאלה שלא מנוסים בחוויית הצפייה בקולנוע, הולכים בקלות אל ה"זה לא הגיוני". ולפעמים ה"לא הגיוני" הוא באמת לא הגיוני, ובכל זאת בסדר בקונטקסט של הסרט (למשל, בקומדיות מסוימות – לא הסטנדרטיות, אלא אלה שממילא שוברות את הכללים).

אז ככה – סרט לא צריך הגיוני במובן המוכר לנו. סרט צריך להיות נאמן להיגיון הפנימי של העולם שלו. וזה אומר, למשל, שאם בעולם הזה גיבורים עפים (בשבילה או בשביל מישהו אחר), אז הם עפים, וזהו. ואם יש מישהו שלא יודע לעוף, אז יש לזה סיבה שקשורה בעולם הקולנועי הספציפי הזה.

היגיון (מתוך Demotination)

איך כל זה קשור ל"אדם על הקצה"? פשוט מאוד. ל"אדם על הקצה" יש בעיה של היגיון. הוא לא סרט חסר היגיון, אבל יש לו בעיה קשה של היגיון פנימי. אני נזהר מלהגיד "מופרכות", אבל זה על הגבול.

מדוע?

זוהי עלילת "אדם על הקצה": אסיר נמלט עומד על אדן חלון של בית מלון רב קומות ומאיים לקפוץ. שוטרת מנסה לעצור בעדו. אבל האיום בהתאבדות הוא רק הסחת דעת משוד יהלומים שמתקיים במקביל לאירוע ועשרות מטרים ספורים ממנו (זה לא ספויילר – זהו תקציר הסרט המופיע גם בפרסומים).

אני חושב שאם המשטרה היתה מגייסת בחורות כמו אליזבת' בנקס, הרבה פחות אנשים היו מתאבדים. אני יודע שאותי היא היתה משכנעת ב"שלום".

עד כאן הכל בסדר. מכאן מתחילות הבעיות. הגיבור, ניק קאסידי (סם וורת'ינגטון), הוא אדם מאוד מתוחכם. הוא הצליח לברוח ממאסר, ואז תכנן שוד מחוכם עם הסוואה של ניסיון התאבדות. הבנאדם לא פראייר.

אבל כשבוחנים מקרוב את השוד, מגלים שהוא הרבה פחות מתוחכם ממה שהתסריטאי פאבלו פנחווז (ונצואליאני, בן לניצולי שואה הונגרים וידוע בעיקר כסופר הצללים של או.ג'יי. סימפסון) רוצה שנחשוב. לדוגמה: באחד מרגעי השוד מוצבת תמונה סטטית לפני מצלמת אבטחה. זה קורה בדיוק ברגע שבו איש האבטחה של הבניין אינו מביט במצלמות. למה הוא אינו מביט במצלמות? סתם. פוקס. ככה מתכננים שוד.

לשם השוואה: ב"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" נעשה מהלך דומה, כשטום קרוז וסיימון פג שודדים מסמך מהקרמלין ומערימים על השומר. אלא ששם, כדי לגרום לו שלא להביט לכיוונם, הם מסיחים את דעת השומר באמצעות הפקת קולות של טפטוף. ו"מב"א 4" הוא סרט שרחוק מהיגיון כמו שטום קרוז רחוק מהיגיון. זה בדיוק העניין – קוהרנטיות ונאמנות להיגיון הפנימי.

עוד דוגמה: צמד השודדים (ג'יימי בל וג'נסיס רודריגז) מצליחים לחמוק מהמסדרון ברגע האחרון, לפני שנכנסים אליו השוטרים בלוויית אחד מאנשיו של דייויד אנגלנדר (סם האריס), האיש העשיר שעומד להישדד. במסדרון הזה, מן הסתם, שותקו אמצעי ההתרעה. כעת נכנס נציגו של אנגלנדר ומבקש לכבות את האמצעים (בעצם – לכבות אותם שוב). שום דבר לא מעלה את חשדו של איש האבטחה היושב בחדר הבקרה, כנראה. גם (ובעיקר) העובדה שהוא לא רואה את האיש והשוטרים עוברים במסדרון (משום שהמצלמות מתות) לא מטרידה אותו כנראה. או שאולי הוא פשוט שוב לא מסתכל במסכים (למרות שהוא בדיוק נמצא בקשר עם נציגו של אנגלנדר שבדרכו לכספת). כמה נוח.

ואני כבר לא מדבר על העובדה ששני אנשים פשוטים למדי מבצעים שוד מתוחכם ברמה של פורצי-חתול מנוסים, כמו השתלשלות בפיר של מעלית ובתעלות אוורור (רודריגז עוד מקבלת איזה שמץ של ביסוס תסריטאי, בל לא). ואני לא מדבר על השאלה הראשונה שלא עברה במוחו של קאסידי – האם ברגע שתתגלה זהותו (והוא יודע שהיא תתגלה מהר) לא ימהר אנגלנדר להחביא את היהלום שהוא מבקש למצוא, או להגביר עליו את האבטחה. ואני לא מדבר על זה שכל השוד המורכב הזה מבוסס, בדיעבד, על השערה, הנחת עבודה. לא סתם דיסאינפורמציה או מידע חלקי – הנחה! לא, אני לא מדבר על כל אלה.

!Suplex coming

ודוגמה הפוכה: במהלך השוד נתקלים השודדים בתקלה בלתי צפויה. הם מצליחים להתגבר עליה, אבל בהמשך זה כמעט ומביא להסגרתם. זה בסדר. לעומת שני המקרים האחרים, בהם נסמכו על המזל ועל רשלנות התסריטאי, כאן הם נתקלים במכשול לא צפוי ומטפלים בו (טוב או לא – זה פחות חשוב). כך כותבים זאת.

העניין הוא פשוט – אתה לא יכול לכתוב על שוד מתוחכם ולהרשות לעצמך להיות מרושל. זו סתירה פנימית שהיא סטירה בפני הצופה. והתסריט של פנחווז מרושל לכל אורכו. במקום אחד בסרט, השודדת עוצרת באמצע הדרך. היא לא יכולה להמשיך. למה? אל תשאלו. לא, באמת, אל תשאלו, כי אין תשובה. ככה. במקום אחר בסרט, קאסידי מבקש מהפסיכולוגית המשטרתית מרסר (אליזבת' בנקס) למשוך זמן בשבילו. למה? אל תשאלו. היא לא שואלת. היא אמנם עובדת במשטרה, אבל היא לא שואלת. זה בדיוק חוסר האופי שיביא אותה בהמשך לסכן את חייה ואת הקריירה שלה למען קאסידי. ככה, סתם. כנראה התאהבה בעיניים של וורת'ינגטון. ובהמשך, האיש הרע נפצע מיריה ונופל, וקאסידי ומרסר עוזבים אותו. הם לא חושבים להרחיק קודם כל את האקדח מקרבתו. למה? אל תשאלו. אני הפסקתי לשאול.

כך עושים זאת נכון (מצטער על האיכות, אבל זה היחיד שמצאתי שאפשר היה לאמבד. אפשר למצוא את זה באיכות טובה כאן)

זה אותו היגיון שמביא את קאסידי מלכתחילה לבחור בדרך המסובכת ביותר שניתן להעלות על הדעת כדי להוכיח את חפותו (גם זה לא ספויילר – זה מהתקציר). טרי ג'ונס אומר ב"ג'ורג' הריסון: חיים בעולם חומרני" שהמימון שנתן ג'ורג' הריסון ל"בראיין כוכב עליון" היה "הכרטיס הכי יקר שמישהו רכש אי פעם כדי לצפות בסרט". נדמה לי שדברים ברוח זו אפשר להגיד על ניק קאסידי, שבחר בדרך הכי קשה, מורכבת ומסוכנת כדי להוכיח שהוא חף מפשע.

אני לא יודע מה יותר מפתיע אותי: שהסרט הזה כל כך חלש, או שהוא הצליח למשוך אליו כוכבים עולים כמו וורת'ינגטון ובנקס, כוכב מנוסה כמו אד האריס ואפילו את אד ברנס וקיירה סדג'וויק לתפקידים סתמיים. אני יודע מה לא מפתיע אותי: התסריט. כל מי שראה שניים-שלושה סרטי שוד בחיים שלו יזהה את כל הטוויסטים של "אדם על הקצה" מקילומטרים.

צריך לציין לגנות "אדם על הקצה" שגם השוד שלו הוא אחד ממעשי השוד הפחות מבריקים וסקסיים שראיתי. לעומת זאת, יש פה לא פחות משלוש סצנות אקשן מעולות שאפילו סחטו ממני "OMG!". למרבה הצער, שלושתן לא קשורות לשוד, ושלושתן לא מעידות על העיסה המרושלת.

לפחות הפוסטר הזה יפה...

Twitsonfilms: שוד מתוחכם שמתחזה לניסיון התאבדות? לא ממש. יותר מותחן מרושל שמתחזה לסרט שודים מתוחכם. מוטב היה שיקפוץ ויגמור עם זה. ½**

"אדם על הקצה" (Man on a Ledge). בימוי: אסגר לת'. תסריט: פבלו פנחווז. שחקנים: סם וורת'ינגטון, אליזבת' בנקס, ג'יימי בל, ג'נסיס רודריגז, אד האריס, אנתוני מקי, אד ברנס, טיטוס ווליבר, קיירה סדג'וויק. 102 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

Not just a pretty face – בראד פיט ותסמונת דייויד בקהאם

פורסם במקור בגיליון דצמבר 2011 של "בלייזר"

לו היה בראד פיט פוסע לתוך הקליניקה הוירטואלית לכוכבי קולנוע שבניהולי, מתיישב על הכסא ושואל "מה הבעיה איתי?", הייתי מיד שם לו את המראה מול הפנים. הייתי פשוט שולף מראה, ושם לו אותה מול הפנים. הייתי מסביר לו שלא קל להיות פנים יפות בהוליווד. שהנפילה מג'ורג' קלוני לאשטון קוצ'ר מהירה וכואבת. שיש מעט מאוד ג'וני דפים, והרבה מאוד טיילור לאוטנרים. ושהוא, בחור יפה שכמותו, שגם בגיל 47 נראה כמו אותו ג'יגולו צעיר שפיתה את תלמה ולואיז העסיסיות, ושעדיין יכול לגלם את בנג'מין באטן בטיול אחרי צבא, לעולם לא יוכל להשתחרר מקללת היופי שלו. בראד פיט הוא דוריאן גריי. לנצח יהיה פוסטר.

את התופעה ממנה סובל פיט אני מכנה "תסמונת דייויד בקהאם". זוהי מחלה גברית תורשתית, שמתפרצת אצל גברים בגיל צעיר ומלווה אותם עד לגיל העמידה. הסובלים מהתופעה ניחנים במראה מצודד באופן יוצא דופן, שדוחה כל אפשרות להתייחס אליהם ברצינות. כזה היה דייויד בקהאם – כדורגלן מוכשר ואמביציוזי, שנפל קורבן למראהו הטוב, ומעולם לא זכה לקרדיט שהיה ראוי לו על כישוריו המקצועיים.

אני לא שמח לראות אותך - זה מייבש שיער. ג'יי.די

לו היה תוהה פיט מדוע אשתו עבת השפתיים, המיניקה תינוק מאלזי בחדר ההמתנה, לא סובלת מאותה מחלה, הייתי מסביר לו כי מדובר במחלה שלרוב לא מתפרצת אצל נשים. שחקנית צריכה להיות יפה כמו ששחקן צריך לנשום. זה המובן מאליו. בלי זה, אי אפשר לקבל אפילו אודישן. אם יש לה גם יכולת משחק, זה בונוס.

אצל גברים, לעומת זאת, היופי הוא אופציונאלי. כל גבר חצי פוטוגני עם כשרון וכריזמה יכול להיות שחקן. שחקני האופי הנחשבים ביותר בהוליווד היום הם פיליפ סימור הופמן ופול ג'יאמאטי, שניים שיכולים להשוות את היקף הכרס ועומק נסיגת השיער. גם כוכבים מוכחים כמו ג'ק ניקולסון, רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו, דאסטין הופמן, טום הנקס וקווין ספייסי הסתדרו היטב בלי לוק של דוגמן.

תביטו ברשימת הזוכים באוסקר בעשור האחרון: לצד סמלי סקס כמו דנזל וושינגטון וראסל קרואו, מופיעים שם אדריאן ברודי ארך-החוטם, פורסט ויטאקר עצל-העין, ג'ף ברידג'ס המקשיש ופיליפ סימור הופמן המקליש. עכשיו תסתכלו על הנשים: ג'וליה רוברטס, האלי ברי, ניקול קידמן, שרליז ת'רון, הילארי סוואנק, ריס ווית'רספון, מריון קוטיאר, קייט ווינסלט, סנדרה בולוק ונטלי פורטמן. נשמע כמו תצוגת מסלול. החריגה היחידה היא הלן מירן, אבל היא כבר מזמן בספירה אחרת (וחוץ מזה, יחסית לגילה היא נראית די מדהים בביקיני).

ועם זאת, התסמונת תוקפת נשים מסוימות, בעיקר בלונדיניות. הרי כמעט כל הבלונדיניות ברשימה – קידמן, ת'רון, ווית'רספון – צבעו את שערן, ורק אז זכו. המנהג הנפוץ בקרב שחקניות כדי להסיט את תשומת הלב מאזור החזה שלהן אל כישורי המשחק הוא לעשות מייקאובר הפוך. ת'רון הפכה למפלצת, רוברטס לפרחה, סוואנק למתאגרפת ו-ווינסלט לכרטיסנית גרמניה. אמנדה סייפריד ואליזבת' בנקס בחרו לאחרונה לעטות פאות קארה כדי להסוות שורשים בלונדיניים ולהבהיר שהן שחקניות רציניות. גם גברים עושים את זה: טום קרוז כיער עצמו לדעת ב"רעם טרופי", קולין פארל החרה-החזיק אחריו ב"איך להיפטר מהבוס". אבל בראד המסכן – אפילו הקמטים של בנג'מין באטן לא עזרו לו למחות את זכר הריבועים של אכילס.

מי יגלם את אכילס כשהוא יהיה קטן? בנג'מין באטן

אני מודה שכשזה מגיע לפיט, אני לא ממש אובייקטיבי. אני אוהב כמעט את כל סרטיו, וכמה מהמחמאות הנעימות שקיבלתי בחיי היו קשורות בו – החשובה שבהן במסיבת פורים בה אלתור של הרגע האחרון (כובע קאובוי על ג'ינס וטישירט) התגלה כהברקה ששווה זהב: "בראד פיט בתלמה ולואיז". ובכלל, כבחור ששואף להיות טיילר דרדן, אני קצת משוחד.

אבל אני הרי ביקשתי במפורש לא לדבר על מועדון קרב, לא? טיילר דרדן

ובכל זאת, אני באמת חושב שהוא שחקן נהדר שפניו הנאות מסיחות את הדעת מהעובדה שיש לו גם יכולת משחק מלאת ברק, קסם אישי, כריזמה משפריצה. תראו את התצוגה האקסטטית שלו ב"12 קופים", את הפסיכיות המבעבעת ב"קליפורניה", את הגגים הקומיים ב"לקרוא ולשרוף", את הלב המרוסק בסוף "שבעה חטאים". ואני כבר לא מדבר על "ההתנקשות בג'סי ג'יימס". מי שאומר שהוא לא שחקן, צריך לבדוק למה דייויד פינצ'ר הגאון הפך אותו לדה נירו של הסקורסזה שבו; לשאול את ג'ורג' קלוני החכם מכל אדם למה נהיה אחוק שלו; לברר מה פתאום קוונטין טרנטינו, האחים כהן, טרנס מאליק, סטיבן סודברג וספייק ג'ונז ביקשו לעבוד איתו.

going nuts. ג'פרי גוינס

בראד פיט היה שחקן מצוין גם לו היה פרי אהבתם של קלי אוסבורן וקרלוס טבס. העובדה שהוא בחור יפה מגבילה אותו במנעד התפקידים, אבל גם הופכת אותו למושלם כל כך לדמויות התפורות למידותיו. דמויות דרמטיות מן השורה כמו ב"בבל" או ב"עץ החיים" מגלות שחקן טוב, אבל לא מיוחד. בראד פיט הוא גיבור גדול מהחיים, והוא במיטבו כשהוא משחק גיבור גדול מהחיים, אייקון שמהדהד אייקון – אכילס, ג'סי ג'יימס, מלאך המוות, אלדו ריין, טיילר דרדן. גם ג'יי.די. מ"תלמה ולואיז", ראסטי מ"אושן 11" ואפילו בנג'מין באטן הם כאלה, ואריאציות קולנועיות על בראד פיט. פיט במיטבו כשהוא מגלם את עצמו.

מישהו קרא לגיבור? אכילס

זה קורה גם ב"מאניבול", כשפיט מגלם את בילי בין – הג'נרל מנג'ר שמחליט ללמד את עולם הבייסבול איך לעבוד, ומנפץ את כל החשיבה הבייסבוליאנית בזריקת כדור מסובבת. בשביל להיות בין, האיש שאתגר את הספורט האמריקאי, צריך להפגין פקחות, לפזר כריזמה, ולהסתובב עם טונות של ביטחון עצמי. התפקיד הזה תפור על פיט – האיש שיודע יותר טוב ממך, וגם נראה יותר טוב ממך.

כל מי שחושב שאני חתיך - להרים את היד. בילי בין

אולי זו הסיבה שאנשים שונאים אותו ומזלזלים בו. זו תסמונת דייויד בקהאם עם סימפטומים של תסמונת כריסטיאנו רונאלדו – מראית עין מתעתעת של יהירות, זחיחות, זלזול וחוסר מאמץ. הוא משתמש הרבה בהבעות פנים ובמחוות ידיים כמו חוסך במילים, אוכל תוך כדי שיחה, מדבר מהר כדי לא לבזבז זמן, מנפנף אותך בתנועות ידיים חדות. הוא משדר למי שמולו, באופן ברור אך לא גס רוח, מי הכוכב בחדר. וזה מה שדורשים ממנו. מי שמלהק את ראיין גוסלינג, רוצה את הדמות שלו מגולמת ע"י גוסלינג. מי שמלהק את בראד פיט, רוצה את בראד פיט.

בנובמבר הודיע פיט כי בגיל חמישים יפרוש ממשחק וישקע בהפקות. נו מור מיסטר פריטי-גאי. אני מקווה שהוא עוד ישנה את דעתו. אולי אוסקר על "מאניבול" יעשה זאת, אולי הצלחה בפרויקט של סטיב מקווין. בינתיים, עלי להתפנות למטופל הבא בקליניקה. הבדיקות של לאונרדו דיקפריו הגיעו, והן לא מעודדות.

תזכרו אותי כשרוח המערב תעבור בשדה השעורה. ג'סי ג'יימס

תמונות קצרות: אז סיימון אמר – מחשבות חטופות על "רודף צדק"

1. "רודף צדק" במשפט: מורה לספרות (ניקולאס קייג') שמנהל חיים יאפים מאושרים מסתבך כשאשתו (ג'נוארי ג'ונס) מותקפת באישון לילה ואיש זר בשם סיימון (גאי פירס) מציע לו לטפל באותו פושע במקום המשטרה, בתמורה לטובה עתידית.

2. תודו שזה נשמע טוב.

3. בפועל, זה מתחיל כמו "אזרח שומר חוק", והופך באמצע ל"הנמלט".

4. שזה עדיין נשמע טוב.

5. אבל פחות. כי "רודף צדק" מתחיל כמו סרט נקמה על אדם שלוקח את החוק לידיים – בשלב הזה אני מחכך ידי בהנאה, כי אני מת על הז'אנר הזה – וממשיך כמו מותחן שגרתי על אדם שהסתבך עם החוק. שזה מעניין, אבל קצת פחות מגניב.

ניקולאס קייג' רודף צדק. לא בתמונה: צדק

6. אפרופו "אזרח שומר חוק": אם כבר גבר נוקם, נסו את ג'רארד באטלר ב"נשק של תקווה".

7. שגם השם שלו – לא העברי המבאס, אלא המקורי – יותר קולי: Machine Gun Preacher. השם הקולי של השנה ליד Hobo with a Shotgun, והכי בעל פוטנציאל של מערבון ספגטי אחרי Bulletproof Monk.

מאשין גאן פריצ'ר ההעתק

מאשין גאן פריצ'ר המקורי

8. בינינו, ניק: בשביל ג'נוארי ג'ונס, הייתי עושה אותו דבר.

זה אקדח או שאתה שמח לראות אותי? הו, שיט. זה אקדח.

9. המסקנה הברורה מ"רודף צדק" היא שלא כל מה שסיימון אומר, צריך לעשות.

אלא אם כן זה סיימון פיניקס

10. רוג'ר דונלדסון הוא במאי מיומן. מה שנקרא בהוליוודית "מקצוען". גם "רודף צדק" לא שינה את דעתי בעניין. הבחור מקצוען. ואני אומר זאת לחיוב.

11. לרגע חשבתי שויגו מורטנסן נותן פה קמאו. אבל לא. זה דיקראן טוליין.

תייגו תחת "דאבל אימפקט"

12. ניקולאס קייג' הוא ארגיובלי הבחור עם החוש הכי גרוע לבחירת סרטים בהוליווד כרגע. לאור זאת, "רודף צדק" מסתמן כהצלחה יחסית בפילמוגרפיה האחרונה שלו.

ניקו שוב מסתבך עם החוק

13. ומעבר לפינה: אל פאצ'ינו לוקח הרבה יותר מדי דקות ב"ג'ק וג'יל" של אדם סנדלר.

14. והכי גרוע: הוא מסתמן כדבר הכי טוב בסרט.

פאצ'ינו מסמן לסנדלר להתקשר. Big mistake

15. מאחוריכם, חברים: רוברט דה נירו. עוד רגע בקומדיה רומנטית עם אשטון קוצ'ר ושרה ג'סיקה פארקר. טוב לדעת שתמיד יש מישהו שמוכן לרדת יותר נמוך ממך, אה, ניק?

16. בגדול, אני מוכן לראות כל סרט שרם ברגמן ("בריק") מצא ראוי להפקה.

17. בין הרולד פריניו מ"אוז" (של טום פונטנה, שצמח מ"רצח מאדום לשחור"), מארדי גרא בניו אורלינס ("טרמיי") וטקס אשכבה של שיכורים בפאב אירי ("הסמויה"), לרגע חשבתי שאני במחווה לדייויד סיימון.

18. אני לא.

19. כבר סיפרתי לכם פעם עד כמה אני מתגעגע ל"הסמויה"?

געגועי לעומאר

20. מה שמזכיר לי – מה קורה עם הפרויקט של סיימון ופונטנה המכונה "Manhunt", על תריסר ימי המרדף אחר ג'ון ווילקס בות', רוצחו של לינקולן? ברינג איט און!!!

21. אני מרגיש לגבי "רודף צדק" קצת כמו שהרגשתי לגבי "שלושת הימים הבאים": לבד. כלומר, די מבסוט מסרט שרוב המבקרים, דומני, התאכזבו ממנו.

22. בהתחשב בעובדה שמככב כאן ניקולאס קייג' – שחקן מצוין אבל בהחלט לא פייבוריט שלי – זה מאוד מפתיע.

חייב לסיים את הטייק ולהגיע לשירותים...

23. "רודף צדק" הזכיר לי את "שלושת הימים הבאים", מכיוון שבשניהם יש גיבור אקשן שהוא אדם נורמטיבי שנאלץ לגלות את צדדיו הרעים כדי להגן על אשתו. הטאגליין של "שלושת" – Lose who you are to save what you love – יכול לעבוד גם על "רודף צדק". ב"רודף צדק" הגיבור לכאורה נשאב על כורחו אל הפשע והאלימות, אבל למעשה – הוא מביא את זה על עצמו ברגע שהוא מחליט להעמיד את עצמו מעל לחוק.

24. והם גם דומים, כאמור, משום שאת שניהם מאוד חיבבתי (את "שלושת הימים הבאים" יותר – הוא באמת מצוין בעיני).

25. והם גם דומים בגלל שבאחד מהם משחק ראסל קרואו, ובשני – גאי פירס. וזה עושה לי צמרמורת נעימה של "סודות L.A" בגב. ג'נוארי יכולה לשחק את קים בייסינגר, וניקולאס קייג' ממילא כבר מקריח כמו קווין ספייסי.

הגברים של אל.איי.

26. והם גם דומים בגלל שבשניהם יש בחורות שאני מאוד אוהב: אליזבת' בנקס וג'נוארי ג'ונס.

27. תמיד זה נגמר בבחורה.

Twitsonfilms: ניקולאס קייג' הוא 'אזרח שומר חוק'? ממש לא. הוא סתם בחור טוב שהסתבך עם גאי פירס בגלל ג'נוארי ג'ונס. מותר לו. ½***

"רודף צדק" (Seeking Justice). במאי: רוג'ר דונלדסון. תסריט: רוברט טאנן. שחקנים: ניקולאס קייג', ג'נוארי ג'ונס, גאי פירס, הרולד פריניו. שעה ו-45 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

דאבל דאבל אימפקט: אחינו האידיוט

אני מניח שלא חידשתי לכם כלום בתמונות למעלה. זואי דשאנל דומה לקייטי פרי (אבל נראה אתכם מזהים מי מהפרחים זו זואי ומי קייטי). אוקיי, מה עוד חדש?

נסו את זה:

אני יודע שזה לא מושלם, אבל בסרטים זה עובד הרבה יותר טוב. כדי לוודא שאני לא היחיד שראה את הדמיון הזה, גם גיגלתי את שמותיהן ביחד, ולפחות בלוגר אמריקאי אחד חשב כמוני – שהבחורה החמודה עם העיניים הגדולות משמאל היא כפילה לא רעה של יקירת הבלוג מימין.

גם כאן אפשר לראות את הדמיון בין שתי נערות נאות שמככבות כרגע על מסכינו, האחת ב"אחינו האידיוט" (זוהי זואי) והשניה, לורן ביטנר, ב"פעילות על טבעית 3".

ואם דיברנו על זואי, בואו נדבר גם על אחותה הקולנועית, אליזבת' בנקס היפהפיה – בין השאר כוכבת משנה ב"רוק 30" והעזר המושלם כנגדו של ג'ק דונגי. והיא דומה להפליא לכוכבת טלוויזיה אחרת, ג'ולי בוון מ"משפחה מודרנית".

שבינינו, לכולנו ברור מאיפה הן אימצו את מראה הבלונדה המתוקה שלהן.

מקלי באנדי, כמובן.

ואם אנחנו כבר ב"אחינו האידיוט", מה תגידו על שתי אלה:

מימין – ראשידה ג'ונס, שמופיעה ב"אחינו האידיוט" לצד זואי. משמאל – מגי ג'ילנהאל (ששיחקה השנה ב"היסטריה" לצד יו דנסי – שמשחק ב"אחינו האידיוט").

טוב, מילא זה, אבל מה תגידו על זה:

מימין – ראשידה ג'ונס. משמאל – דנה הרמן. מכאן שמגי ג'ילנהאל דומה לדנה הרמן. מש"ל.

סיור מצולם בארץ הנשים של "אחינו האידיוט"

"אחינו האידיוט" היא קומדיה חביבה להפליא. זה מה שהיה לי לצייץ עליה:

Twitsonfilms: פול ראד כטמבל פלוס שלוש אחיות שוות? למה לא? קומדיה קטנה וחמודה שקשה לעמוד בקסמה, בדיוק כמו בקסמי הגיבור שלה. ½***

אולי אכתוב עליה עוד, ככל שיותיר לי הזמן. אם לא, לפחות אשאיר אחרי את המזכרת המצולמת הזו – אלבום תמונות של הנשים הרבות והיפהפיות שעוטפות את פול ראד בר המזל בסרט הזה. כי אם יש אח אידיוט, ברור שיש שם מסביב כמה אחיות אינטליגנטיות וטובות מראה, ושיש להן חברות, וידידות, ואקסיות וכן הלאה. אז תהנו מאחוות האחיות של "אחינו האידיוט".

זואי דשאנל

(נסיכה וחביבת הבלוג)

אליזבת' בנקס

(נראית כאן הרבה יותר טוב מאשר בסרט, אגב)

אמילי מורטימר

קת'רין האהן

ג'נט מונטגומרי

(הברבורה שפספסתם ב"ברבור שחור")

רן שמידט

ראשידה ג'ונס

(עוד אריץ אותה כאן ב"דאבל אימפקט" – נחשו ככפילה למי)

אלקסיה רסמוסן

קייטי אסלטון

לידיה האוג

דניאל מק'קי

קלי בריטר

(כי החלטתי לסיים בטעם של עוד, ובחרתי בבריטר, שאני רוצה לטעום ממנה עוד)

זה בסדר, אל תודו לי.