תגית: בוב דילן

קולות מן הארכיב: הפניה הלא נכונה באלבקרקי ("שובר שורות", לקראת עונה רביעית)

לרגל העונה החמישית של "שובר שורות" – טקסט שפורסם לקראת העונה הרביעית של "שובר שורות" (בגיליון יולי של "בלייזר")

אמא טבע היא מדען מטורף!

(קוזמו קריימר)

וולטר ווייט הוא מורה לכימיה. כשתסריטאי מתייג את גיבורו כמורה לכימיה, הוא מבקש לומר עליו שמדובר באדם נורמטיבי (הוא הרי מורה) שמאמין שהחיים הם מה שאתה עושה מהם (הוא הרי כימאי), בדיוק כפי שתוצר כימי הוא תוצאה של חיבור יסודות. משרה קבועה + אישה יפה + בית עם בריכה = חיים טובים.

אלא שהחיים הם לא משוואה כימית. הם יותר מעבדת ניסויים. וכשוינס גיליגאן, יוצר "שובר שורות", ברא את וולטר ווייט כמורה לכימיה, הוא לא ברא אותו ככזה כדי שידע לפתור את כל מצוקותיו בזכות ההיגיון והכישורים הלוגיים של הכימיה. הוא ברא אותו ככזה כדי לפוצץ לו את המבחנות בפרצוף.

והמבחנות אכן מתפוצצות לווייט בפרצוף כמו מכשולים ב"אנגרי בירדס": ילד עם שיתוק מוחין, הריון לא מתוכנן, קשיים כלכליים, השלמת הכנסה בשטיפת מכוניות. אבל דבר מאלה לא מכין אותו לפיצוץ הגדול שהתבשל בריאותיו: סרטן. סרטן קשה, כנראה סופני, שנופל כרעם ביום בהיר על אדם בריא שלא עישן מימיו.

וולט הוא לא הראשון ולא האחרון ששומע יום אחד מהרופא שיש לו סרטן, אבל ספק אם יש מי שמגיב לכך כמותו. יש מי שבוחר להילחם, לעבור הקרנות מערביות ודיקורים מזרחיים ולא לוותר; יש מי שבוחר לגווע לאט, מיודד ומפויס עם החיים; יש מי שבוחר לטרוף אותם, לרוקן את דלי המשאלות שלו לפני שיאזל החול בשעון, מגלה למה התכוונה ג'ניס ג'ופלין כשאמרה שחופש הוא רק מילה אחרת לאין מה להפסיד. ויש מי שבוחר להשתולל. וכזה הוא, למרבה ההפתעה, המורה לכימיה, איש המשפחה למופת, הגבר המשופם בגיל העמידה, המשוואה הריבועית המהלכת שהיא וולטר ווייט.

למי קראת משוואה ריבועית?

כימיה היא… טוב, מבחינה טכנית היא חקר החומר, אבל אני מעדיף לראות אותה כחקר השינוי

(וולטר ווייט)

אין גיבורים טלוויזיוניים כוולטר ווייט. כשבראיין קרנסטון זוכה במשך שלוש שנים ברציפות בפרס האמי לשחקן הטוב ביותר (בספטמבר הקרוב הוא לא יהיה מועמד מכיוון שהסדרה חזרה לעונה רביעית רק בחודש שעבר), זו לא רק עבודת המשחק המשובחת שלו שזוכה להכרה; זו הדמות המדהימה, שזוכה בפרס על היותה הגיבור הכי מרתק בטלוויזיה. וכן, זה כולל את ד"ר גרגורי האוס.

וולט הוא גיבור שמהסוג שהצופה אמור לרחם עליו, כפי שהיה מרחם על כל אדם שימיו על פני האדמה ספורים. אבל הוא לא מעורר רחמים, ולא מבקש רחמים. הוא גם לא מחפש להיות קול (למרות שאדם מבוגר שמתעסק בסמים ושמחליט לשבור את הידיים של כל מיני טיפוסים נאלחים שמעצבנים אותו הוא קול בהגדרה). הוא גיבור מרתק מכיוון שהוא מורכב כמו תרכובת כימית מסובכת ונפיצה.

איך אוכלים את וולטר ווייט – איש מהוגן, שהסרטן נוגס בגופו, והוא מחליט בתגובה לשבור את הכלים ולפוצץ את המבחנות? הוא אדם טוב לב, מורה ומחנך באלבקרקי, בעל נאמן לאשתו ואב מסור לבנו; אבל גם שמוק לא קטן שמקריב אוכלוסיה הולכת וגדלה של נרקומנים על מזבח טובת משפחתו ומרעיל את הריו גרנדה במתאמפטמין קריסטלי. אדם שגונב ציוד מעבדה ונותן לאיש התחזוקה האינדיאני לחטוף את האש. אדם שהורג, שמבשל סמים ושעושה עסקים עם גנגסטרים. וזה רק בעונה הראשונה, לפני שהוא באמת מתחיל להשתולל.

הטלוויזיה לא אוהבת לראות את הגיבורים שלה משתנים. אורך החיים של הסדרה הטלוויזיונית, שבניגוד לסרט הקולנוע לעולם אינו סופי ותמיד יש פוטנציאל לעונה נוספת באופק, לא מאפשר ליוצר מנעד רחב שעליו הוא יכול להניע את גיבורו. אפילו טוני סופרנו הגדול ישאר, פחות או יותר, טוני סופרנו גם אחרי סשנים רבים אצל ד"ר מלפי.

לא וולטר ווייט. היוצר וינס גיליגאן משלח את גיבורו למסע מוסרי מחוף לחוף. הוא לוקח אדם נורמטיבי, הופך אותו לעבריין מהוסס, ולבסוף לגנגסטר אנוכי. האדם החלש והנבוך, שמעולם לא שלט בחייו ומעולם לא עמד על שלו, הופך לגבר כוחני ומנוול. הבחירה בגבר מת מהלך אפשרה לגיליגאן להוציא את גיבורו למסע החלפת האישיות הזה, במקביל למסע האולטימטיבי שהוא עובר – מן החיים אל המוות.

וולטר ווייט הוא איש טוב שהסרטן מתפשט בגופו ומרעיל את חלקותיו הטובות, המוסריות, הנורמטיביות. הצופה, שהחזיק את ידו למן הרגע שבו התבשר על מותו הקרב, מתקשה לנטוש אותו גם כשהוא הולך ומדרדר אל תהומות מוסריים, ומוצא עצמו מרותק אל האיש הטוב שהפך רע. הוא מסוגל לזהות את הווייט שבאייזנברג. הוא יודע להתמודד עם טיפוס מורכב שאי אפשר להזדהות איתו, אי אפשר לכעוס עליו, אי אפשר לרחם עליו. אפשר רק להתבונן בו בהשתאות שעה שהוא מפרק את כל מה שידענו על גיבורים ומבשל מזה קריסטל מת' טלוויזיוני משובח.

מאסטר שף

זה מצחיק, לא? איך אנחנו מותחים את הקו הזה. מה חוקי, מה לא חוקי. סיגרים קובנים, אלכוהול. אתה יודע, אם היינו שותים את זה ב-1930, היינו עוברים על החוק. שנה לאחר מכן – היינו בסדר. מי יודע מה יהיה חוקי בשנה הבאה

(וולטר ווייט)

וכמו וולט, "שובר שורות" כולה היא קריאת תגר מתמשכת על התפיסות המקובלות של טוב ורע. אלא שבניגוד לוולט, "שובר שורות" אינה מתחבטת בניסיון למצוא את התשובה הנכונה ונעה כילדון מבולבל בין הקטבים. היא לא מציעה מסרים פוסט מודרניים עמומים ומטשטשי גבולות. היא מעלה שורה ארוכה של שאלות מורכבות, אבל חותרת בדרכה החכמה והלא פשטנית אל התשובה הנכונה. והתשובה הנכונה פשוטה כמו המבנה הבסיסי של משוואה כימית: למעשים יש תוצאות. "כשוולט רוצח מישהו", מסביר גיליגאן, "זה נדבק אליו. וכשהוא משקר למישהו, השקר ממשיך להתקיים והופך למעין מוקש קטן שיתפוצץ תחת רגליו אולי חמישה, שישה, שמונה, שנים עשר פרקים מאוחר יותר". גיליגאן מנצל את אורך הנשימה של הפורמט הטלוויזיוני כדי לפרוש את תורת השכר והעונש באופן כזה שהחוטא יכול לחשוב שיחמוק ממתן הדין על מעשיו, והצופה יופתע כמוהו ביום הפרעון.

על "שובר שורות" שורה רוחה הגדולה של הקארמה, מינוס קשקושי הניו אייג'. אף אחד לא נכנס למים המזוהמים ויוצא נקי. ודאי שלא וולט, שטעה לחשוב שאפשר להיכנס לשחק במגרש המשחקים של עבריינים אלימים ולצאת עם מזומנים בכיס ובלי חבלות בגוף ושריטות בנפש.

"שובר שורות" נולדה מתוך סיפור אמיתי על אדם שבישל קריסטל מת' בדירתו וגרם למספר ילדים בבניין לחלות. משם צמח, כבדיחה, הרעיון של גיליגאן לנסוע במעבדה ניידת ולמכור מת'. אבל שורשיה, כאמור, באנקדוטה חדשותית קטנה עם קווים ברורים של טוב ורע. גיליגאן – נער-שרת בכנסייה הקתולית, שהיום לפי דבריו מחפש באתאיזם את הצדק הקוסמי  – אינו חולק את העמימות המוסרית עם גיבורו. בעולם של "שובר שורות" הוא מציע את המשוואה המוסרית התנ"כית המתוקנת, שתרבות המערב הלכה ואיבדה גם בין כתלי הדת וגם מחוצה להם: צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. אבל "שובר שורות" אינה משל מוסרי פשטני ונוח לעיכול. כשהמשוואה הפשוטה נתקלת במרכיבים מורכבים ומשתנים, התוצאה היא סדרה ארוכה של ניסויים, פיצוצים ונפגעים עד לקבלת התוצאה הרצויה.

אב ובן עושים בונדינג בטבע

המוות אינו הסוף

(בוב דילן)

אני יכול להתחיל לספר לכם ש"שובר שורות" היא סדרה על החלום האמריקאי ושברו. שהיא חושפת את הסודות האפלים שמסתירים הפרברים מאחורי גדרות לבנים ורעפים אדומים. שהיא מלמדת כיצד אנשים טובים נדחפים למעשים רעים כשהאשליות מתנפצות. שהיא מספרת על טביעתו של התא המשפחתי בבריכה הקפיטליסטית שבנתה לו החברה האמריקאית בחצר. שהיא כתב אישום סמי-סאטירי על מערכת החינוך האמריקאית, מערכת הבריאות האמריקאית, מערכת הצדק האמריקאית וכן הלאה. וזה יהיה נכון. אבל כבר שמעתם את זה על אלף סדרות בטווח שבין "הסופרנוס" ל"העשב של השכן", ו"שובר שורות" לא עושה את זה טוב מהן.

אבל "שובר שורות" היא גם סדרה על החיים שאחרי המוות, ולא במובן העל-טבעי כמובן – היא עושה זאת עוד בטרם מתעורר המוות לחיים. משום שוולטר ווייט לא סתם "שובר שורות" (אמנם אין ביטוי כזה בעברית, אבל הכוונה למקבילה של Breaking Bad, ביטוי מן הדרום האמריקאי שמשמעותו דומה ל"פורק כל עול"). הוא אינו שובר שורות כיוון שהוא מסרב לקבל את הסוף המתקרב, לא זועם אלי מוות כמו שהציע דילן תומאס. להיפך – הוא מקבל את המוות במראית עין אדישה שמחרידה את אשתו ואת בנו. שבירת השורות של וולטר אינה אקט מרדני ומשוחרר של מי שחייו עומדים להסתיים. הוא אינו קאת'י ג'יימיסון, המורה מ"מזל סרטן" שמלנומה סופנית משחררת אותה מעקרות הבית הפרברית שלה. וולטר ווייט, בחייו ובשארית חייו, הוא אדם רציני שמתנהל בדרכים מושכלות. אם הוא שובר את הכלים, זה לא משום שהכלים אינם מוצאים חן בעיניו; זה משום שאין אלה הכלים המתאימים לתוכניותיו. או לבישול קריסטל מת'.

וכך הופכת "שובר שורות", במסורת "עמוק באדמה", לסדרה מרתקת עם זווית ראייה ייחודית על המוות ועל החיים בצלו. המוות הוא לא רק הגורם המניע את התהליך של וולט; הוא לא רק הקטליזאטור שנוסך שמן בעצמותיו ונוזלים בבקבוקיו; הוא לא רק הקוטב המגנטי שאליו נמשכת ספינתו בעל כורחה – הוא הכוח העליון שלאורו מתנהלת הסדרה כולה: החיים לאור המוות. החיים מוצגים כבחירה מתמדת בין אפשרויות גרועות, ובגרסה ההארד-קורית של "שובר שורות", אין מדובר בהכרעה בין שני סוגי קורנפלקס בסופר. מדובר בשאלות חוזרות של חיים ומוות. "שובר שורות" מציגה את החיים כשרשרת מזון קניבליסטית, שבה הקרבתו של אחד היא גאולתו של אחר, ו-וולטר ווייט משמש בה ככהן הדמים. מותה של חברתו של ג'סי היא הדרך לגמילתו מן הסם; סילוקו של העוזר גייל הוא הדרך להמשכיות העסק; הפצת סמים בכמויות מסחריות היא הדרך להבטיח את בטחונה של משפחת ווייט לאחר לכתו של וולט.

כך, גם לאחר הוצאת הסרטן מהמשוואה, ממשיך המוות לרחף כצל מאיים על גיבורי "שובר שורות". המוות, שכמעט איבד את כוחו המצמית דווקא כשהתייצב מול וולט, זוכה שוב בחוסנו, שתקף רק על מי שיש לו מה להפסיד – להפסיד הרבה כסף, למשל. ומי שחי בצלה של סכנת המוות, הופך בעצמו לסכנת המוות.

מישהו יודע איך שוטפים את הנשמה?

ידעתי שהייתי צריך לקחת את הפניה שמאלה באלבקרקי

(באגס באני)

בסרטוני הלוני טונס מגיח מדי פעם באגס באני מתוך האדמה, מפה בידו, והוא מגרד במצחו, מנסה לזהות את מיקומו ומטיל את האשם על צומת המחילות באלבקרקי. אלבקרקי, העיר הגדולה בניו מקסיקו, היא המקום שבו אתה לוקח פניה לא נכונה ומוצא את עצמך עם רובה הציד של אלמר פאד בפרצוף.

כמו המערבונים הקלאסיים והמערבונים המודרניים, שגיליגאן הוא חסידם, גם "שובר שורות" גוררת את גיבוריה לשממה כדי לירות להם בראש ולהשאיר אותם מדממים בספר המוסרי. אזורי הספר הצחיחים, שבהם הציוויליזציה מתחפרת בתוך עצמה מפני המדבר הגדול, הסדר האמריקאי נושק לבלגן המקסיקני והטבע מאיים לאכול את האדם, הם המקומות אליהם מושלכים גיבורים כדי לבחון מחדש את סולם הערכים שלהם בסיטואציות הקיצוניות ביותר: האם תהרוג את מי שהיה הורג אותך? האם תקריב את חייהם של אחרים כדי להבטיח את אלה של יקיריך?

בני האדם הלכו לכבוש את השממה, ולא חשבו על האפשרות שהשממה תכבוש אותם. הרחק מהחברה האנושית, שממסגרת וממשטרת את התנהגותם בשורה של נורמות ותקנות, בני האדם מוצאים את עצמם במאבקים עם היצרים שלהם, בניסיון לסלול לעצמם את הדרך, לבנות לעצמם את ביתם, להגדיר נכון ולא נכון, טוב ורע. מעוז הציביליזציה בשממה הוא הליכה מתמדת על גבולות של אתיקה ומוסר. וולטר ווייט נע על קו התפר הזה שבין אלבקרקי למדבר, כפי שהוא נע על קו התפר שבין חוק לפריעתו, בין צדק לסדר, בין פרט לחברה, בין ניהול חיי משפחה מסודרים לניהול עסק פלילי. וככל שחולף הזמן, כך הוא מאבד את הסביבה המתוקנת של הציביליזציה ונבלע בחוקיה האכזריים של השממה.

בביתו במדבר

להתייצב מול המוות – זה משנה את האדם. זה חייב לשנות, את לא חושבת?

(מארי שריידר, גיסתו של וולטר)

עזבו אתכם ממשחקי מילים שחוקים של טלוויזיה וסמים. "שובר שורות" היא לא סדרה ממכרת. לא רק שהיא חסרה את המרכיבים המענגים שמובילים להתמכרות – היא אפלה, מרירה וחונקת; אין בה גם את היציבות המתחייבת בחומרים ממכרים. מפני שהדבר הראשון ש"שובר שורות" שוברת, לפני הכל, זה את עצמה. פרק הפיילוט הפנטסטי – יצירת מופת קטנה שעומדת בפני עצמה וכמו נשלפה מהמגירות של האחים כהן, שרוחם שורה על הסדרה כולה – לא מלמד בהכרח על סופת החול הדרומית שתבוא בעקבותיו.

התמכרות היא הרי הרגל, ו"שובר שורות" היא סדרה ששוברת הרגלים. היא מחליפה מצבי רוח כמו חולה מאני-דפרסיבי. היא מתעללת בגיבוריה, והם מתעללים בצופיהם ומקשים עליהם להיקשר. זו סדרה על גיבור שמשתנה באופן קיצוני, והיא משתנה כמותו. כל כניסה לפרק היא כמו כניסה לשטח אש. היא לעולם לא לוקחת את הפניה שמאלה באלבקרקי.

למשל: גם אם ידעתם שלפרק קוראים "Face Off", אני די בטוח שלא ציפיתם לזה

זה כל מה שאני מנסה לומר

ואגב, אם יום אחד תתעורר במקרה

ותמצא את עצמך בדילמה אקזיסטנציאליסטית

מלא בתיעוב ופקפוק בעצמך

והרוס מכאב הבידוד והקיום העלוב

וחסר המשמעות שלך

לפחות תוכל למצוא פיסה קטנה של נחמה בידיעה

שאי שם ביקום המשוגע והמבולבל הזה שלנו

יש עדיין מקום קטן שנקרא

אלבקרקי

("אלבקרקי", מאת ווירד אל ינקוביץ')

ובעודה נכנסת לעונתה הרביעית, הצופים יכולים להתחיל ולראות את מה שגם וולטר ראה פעם: את הסוף. גיליגאן טוען שהסדרה תסתיים לאחר חמש עונות. הדרך כבר הפתיעה את גיליגאן בעבר בפיתולים לא צפויים – דמותו של ג'סי, למשל, היתה מתוכננת למות בסיום העונה הראשונה – אבל נדמה שבשלב זה, בטוח בעצמו ועטור תהילה ביקורתית, גיליגאן יודע היטב לאן הוא מנווט את הסדרה. כשוולטר ווייט ראה את הסוף, חייו השתנו לבלי הכר. כש"שובר שורות" רואה את הסוף, היא רק לוחצת חזק יותר על הדוושה, מטלטלת את גיבוריה בדרך לקפיצה מן הצוק, שואבת אותם עמוק יותר אל לב המאפליה. כשאנחנו רואים את הסוף, אנחנו רק מתפללים שלא נגיע אליו מהר מדי. לא לפני שוולטר ווייט יסיים להשתולל, לשבור שורות ולפוצץ את העסק כמו המדען המטורף שהוא גדל להיות.

תמונת השבוע: בוב דילן מקבל את מדליית החירות מברק אובמה

?How does it feel

[חוגגים יומולדת 71 לבוב – כאן]

פוסט מוזיקלי לשבת: יומולדת לבוב דילן

בוב דילן בן 71. תעשו כבוד. סיימתם? יופי. עכשיו עוד כמה חבר'ה יעשו לו כבוד. חמישה קאברים לדילן שאני אוהב במיוחד.

1.

אולי האהוב עלי מכל: האינדיגו גירלס וג'ואן באאז בקאבר מקסים לאחד משירי דילן שגם הוא אולי האהוב עלי מכל.

2.

ריצ'י הייבנס הגדול עושה את "טומבסטון בלוז" (מתוך פסקול "אני לא שם"). כמה שהקולות של דילן ושלו הפוכים, ככה גדולה ההצלחה.

3.

טוב, אי אפשר בלי זה, נכון? ג'ימי הנדריקס עושה את "All Along the Watchtower" לשלו.

4.

קאבר לדילן, עם דילן. ועוד כמה אמנים זניחים: ניל יאנג, אריק קלפטון, ג'ורג' האריסון, טום פטי, רוג'ר מקגווין. כאלה (צילום של החזרה כאן).

5.

ואחד ישראלי לסיום שאין לו במה להתבייש – אחד הקאברים המעולים שבוצעו לדילן.

מבקש את הקאש

בדיוק לפני חודש שודרה התוכנית האחרונה של "הקצה" (אפשר להאזין לה כאן). זה מרגיש יותר, אבל זה רק חודש בלי קוואמי.

אני לא שומע גלגל"צ, אבל המעט שעוד הייתי שומע, פעם, כמתבגר שהתבגר יחד איתה, זה את "הקצה". ועכשיו ביטלו אותה. גם העצומה לא עזרה.

אז הנה, במקום פרידה – מחווה: זיכרון ממפגש חשוב בחיי שאני חייב לקוואמי: המפגש המאוחר עם ג'וני קאש. הנה הטקסט עליו, שהתפרסם בגרסה דומה (ובאופן טבעי נטולת כל הקישורים המוזיקליים ההכרחיים) בגיליון אוקטובר של "בלייזר" (כאן הכתבה המקורית, כאן רצועות הבונוס).

ג'וני קאש על שער פייסט מגזין (איור: גרהאם סמית)

אני זוכר בדיוק את הרגע שבו התאהבתי בג'וני קאש. טוב, זה לא קרה כל כך מזמן: הרבה אחרי שהתאהבתי בבוב דילן ובביטלס, הרבה אחרי שהתאוששתי מאהבות נעורים כמו משינה והחברים של נטאשה. מאוחר, אבל לא מאוחר מדי. לא מבחינתי לפחות.

זה היה בדצמבר 2003, שלושה חודשים אחרי מותו. ישבתי בבית הורי, ושמעתי את תוכנית סיכום השנה של "הקצה" עם אייל פרידמן בגלגל"צ, שאז עוד ישבה על הסקאלה שלי. בסיום התוכנית הוכתר כשיר השנה קאבר מצמרר לשיר של ניין אינץ' ניילז בשם Hurt. הוא עלה מגרון שרוף של אדם גווע בשם ג'וני קאש.

הכרתי אותו עוד קודם, אבל הוא תמיד נראה לי כמו גיבור קאנטרי אמריקאי – "אגדת הקאנטרי", כך ספדו לו העיתונים המקומיים – וקאנטרי לא היה מהשדות המוסיקליים שרעיתי בהם. פולק? כן. בלוז? בוודאי. בלוגראס? גוספל? למה לא. אבל קאנטרי היה בשבילי קריקטורה אמריקאית: להקה שמופיעה באסם עם כינור, ריקודי זוגות ועז עם מבטא דרומי כבד.

בדיעבד זה נראה לי תמוה. למה עבר זמן רב כל כך לפני שדרכי הצטלבה עם זאת של קאש? הרי הוא נוצק מהחומרים שאני גדלתי עליהם, גיבור במידות שנתפרו לחלומות האמריקאיים שלי. קאובוי קשוח עם לב אוהב, טרובדור עם קול עמוק ושם שנשמע כמו שודד רכבות במערב הפרוע. אחד שהסתובב גם עם אלביס פרסלי וגם עם בוב דילן. גבר של גברים.

היו לנו מספיק צמתים להיפגש בהם: ב־Girl From the North Country של דילן (איך לא זיהיתי את הקול הגדול הזה בשיר שאני כל כך אוהב?). בכתבות של רון מיברג. במערבונים. גדלתי על מערבונים, וקאש שיחק בכמה מהזניחים שבהם. כל כך זניחים שלא נתקלתי בהם בילדותי, ואנחנו מדברים פה על מישהו שראה מערבונים עם קני רוג'רס. אבל בפרובינציה הישראלית, אפילו בתחילת המילניום — טרום יוטיוב, לפני שידעתי מה זה אמאזון, כשאינטרנט היה רק בחיוג ועלה כמו קוטג' — לא היה מקום לגיבורים אמריקאיים ששרים על ישו ושדות חיטה. היו לנו שדות בית לחם לשיר עליהם. ואני, שפיסלתי את הגיבורים שלי בצלמם של קלינט איסטווד וג'ון וויין, שנולדתי להעריץ את ג'וני קאש, פספסתי אותו. ביקשתי לשמוע אותו רגע אחרי שנדם.

לזכותי יצוין שבשנות ה־80 ובחלק נכבד משנות ה־90, ג'וני קאש לא ליקק ברבן גם במולדתו. הוא היה אגדה אמריקאית, אבל בדימוס. בחברת ההקלטות שלו, "קולומביה", כבר לא ספרו אותו. דורות חדשים של חובבי מוסיקה שחיו מצפון לקנטאקי לא הכירו אותו. הוא התבזה עם אלבומי ילדים ושירי כריסמס. באוטוביוגרפיה שלו סיפר שהיה "בלתי נראה". בשנות ה־60 לחייו הוא הפך לבלתי רלוונטי, ממתין למישהו שיספק לו את התחייה הישועית שעליה שר פעם.

קיו ריק רובין. כשאף אחד כבר לא התעניין בקאש הגיע מפיק מוזיקלי מבריק ומגודל שיער, אמר לו "אחוז בזקני הסמיך" ומשך אותו מן הקבר. זה היה חיבור מפתיע; מה לרובין הצעיר, עם ארסנל הראפרים המרשים שלו, ולקאש הזקן עם היסטוריית הקאנטרי העשירה? מה בין אתאיסט ממוצא יהודי מלונג ביץ' לנוצרי אדוק מארקנסו? מה בין המייסד של הלייבל השחור "דף ג'אם" לאמן הראשון שהוציא אלבום באורך מלא — מה שנקרא "אריך נגן" — ב"סאן רקורדס" הלבנה? לכאורה שום דבר. למעשה, הכל.

ג'וני קאש היה צעיר מרדן ובועט עוד לפני שבגנגסטה ראפ ידעו מה זה בלינג. הוא התמכר לסמים ולאלכוהול, ניהל רומן מחוץ לנישואים, ניסה להתאבד, הופיע בבתי סוהר, כתב על פושעים ורוצחים, סירב לשיר נגד היפים ושחורים בפני הנשיא ניקסון, הציע לג'ון קרטר להתחתן איתו באמצע הופעה, נעצר בעוון אחזקת סמים ובעוון השגת גבול, התלבש בשחור, קילל וגידף. באחת מהתמונות האיקוניות שלו הוא זוקר אצבע משולשת למצלמה. בהקשר הזה, שמו העברי של הביופיק אודותיו חטא למקור — Walk the Line אינו "הולך בדרכי" אלא להיפך, "הולך בתלם" — אבל התרגום היה נאמן במידה רבה לאמת. ג'וני קאש הלך בדרכו.

החיבור בין המזוקן למזדקן יצר את American Recordings (כשמה של חברת ההקלטות שפתח רובין), סדרת הקלטות שכל ביקורת מתחת ל"מאסטרפיס" עושה לה עוול. ראשיתה במה שהוא כנראה אלבום הקאמבק הגדול שנוצר אי פעם: רובין הוביל את קאש מגטו הקאנטרי השכוח אל ההמונים, והחזיר אותו באחת למעמד של הדבר הכי קול בסביבה.

הררי טקסט כבר נכתבו על עבודת השחזור המופתית שעשה רובין למיתוס של קאש כשהפשיט את קולו מהפקה כבדה, הניח לו ביד גיטרת מרטין דרדנאוט, ברר איתו בקפדנות שירים של אמנים שההורים שלהם עדיין לא נפגשו כשקאש נכנס להקליט את !Cry! Cry! Cry, והוליד אותו מחדש כגיבור אמריקאי של הדור שלא ידע את האיש בשחור. וגם שלי.

הקאבר ל־Hurt — שהופיע רק ב־The Man Comes Around, חלקה הרביעי של סדרת American Recordings — כבר הפך לקלישאה מרוב שימוש, אבל שום פרסומת ושום פלייליסט בעולם לא יצליחו לשחוק את האמת הפוצעת הגלופה בו, עמוק במיתרים החרוכים של ג'וני קאש.

בזירה מוזיקלית שקורסת מרוב גירסאות כיסוי על גירסאות כיסוי, Hurt הוא פנינה נדירה. קאבר שעומד בזכות עצמו עד כדי כך שרבים סבורים כי הוא אינו גירסת כיסוי, אלא שיר של קאש. לא כולם טועים לחשוב כך מתוך בורות וחוסר היכרות עם המקור; גם מכירי ומוקירי טרנט רזנור אומרים זאת. יודעים מה? המחבר בעצמו אומר זאת.

טרנט רזנור — הסולן, הכותב, המייסד ולמעשה החבר הקבוע היחיד בניין אינץ' ניילז — היה ספקן כשמסר את השיר לרובין. קאש היה ספקן כמוהו כשקיבל אותו. "זה כנראה שיר האנטי־סמים הכי טוב ששמעתי", אמר לרובין, "רק שהוא לא בשבילי". אבל רובין התעקש. "שרתי את השיר אולי מאה פעם לפני שהקלטתי אותו", סיפר קאש, "מפני שהייתי חייב להפוך אותו לשלי". וזה בדיוק מה שקרה.

בניתוח מאלף שהופיע בבלוג "השרת העיוור" מסביר המוזיקאי דויד פרץ איך זה קרה: העבודה הגאונית של רובין על הקומפרסור הופכת את הקאבר האקוסטי של קאש לעוצמתי פי כמה מהאורגינל התעשייתי־מטאלי של רזנור וניין אינץ' ניילז. רובין מנקה את האולפן, ומשאיר שם את קאש עם גיטרה, פסנתר וחור בלב. התוצאה מפעימה, הדורה בקדושה דתית כמעט.

ואז הגיע הקליפ.

הופיע בו אדם בן יותר מ־70, אפור שיער, עיניים חכמות ועייפות בפנים חרושות קמטים. הוא היה זקן וצלול, תשוש ובטוח בעצמו, חלש וחזק מאי־פעם. את תמונותיו של הזקן, ששר ב־House of Cash העזוב בנאשוויל, שזר הבמאי מארק רומאנק בתוך ערימה גדולה של פיסות ויזואליות שמרכיבות את פאזל המיתוס של קאש: סרטי קולנוע וטלוויזיה, הופעות חיות, פוסטרים, תקליטים ישנים במסגרות מנופצות, רכבות, הדגל האמריקאי, ישו הצלוב, ג'וּן היפה, איש בשחור ופסנתר בלבן. כשקאש מישיר עיניים נוצצות למצלמה ומספר על ראש "מלא במחשבות שבורות שאינני יכול לתקן", אי אפשר שלא להיפצע ביחד איתו. אני בטח לא יכולתי.

אף צופה לא יכול שלא להיפצע ביחד איתו. בטח שלא אני.

ב־2004 זכה הקליפ של Hurt בגראמי. בשנה שעברה הוא נבחר במקום החמישי ברשימת הקליפים המשפיעים בכל הזמנים של "מייספייס". ביולי השנה בחר בו המגזין "טיים" כאחד מ־30 הקליפים הגדולים בהיסטוריה, וב־NME הבריטי הוא הוכתר כקליפ הטוב אי פעם. רזנור סיפר שכשצפה בו לראשונה, דומע ומצומרר, הרגיש כאילו איבד את החברה שלו. "השיר הזה כבר לא שלי", אמר. ריק רובין סיפר שבמשך חודשים רבים לאחר מותו של קאש לא יכול היה לצפות בקליפ.

"כל מי שאני מכיר הולך בסוף", שר קאש, ואהובתו ג'ון עמדה וצפתה בו מהמדרגות. שלושה חודשים לאחר מכן היא מתה. ארבעה חודשים אחריה, חולה ושבור לב, מת גם ג'וני קאש. Hurt — שהראה את שניהם בכמה מהרגעים המקסימים שלהם, יפים ואוהבים בעלומיהם ובבלותם — הפך לאפיטף שעל מצבותיהם.

בקליפ עימת רומאנק את דמותו של קאש המזדקן והמפוכח, ששר על אדם נושא כתר של קוצים שיושב על כס של שקרנים, עם דמותו של הכוכב הצעיר והיהיר שהיה בשיא אונו. זה שכמעט ונשרף בלהבות התהילה, עד שהגיעה אהבה ומשכה אותו החוצה מטבעת האש.

לא רבים זוכרים שג'ון היא זאת שכתבה את Ring of Fire (ביחד עם מרל קילגור); מעטים זוכרים שאת השיר ביצעה במקור אחותה, אניטה קרטר, לפני שג'וני לקח אותו ונעץ בו חצוצרות מקסיקניות והפך אותו ללהיט. ב"רולינג סטון" (שבחר בו במקום ה־87 ברשימת השירים הגדולים של כל הזמנים) וב"הולך בדרכי" (הסרט זוכה האוסקר שגם לו ולחואקין פיניקס יש חלק משמעותי בשימור זכרו של קאש כגיבור אמריקאי) מסופר שג'ון כתבה את השיר כשנסעה הביתה מבולבלת, שבורה אחרי עוד אחת מהרפתקאות משככי הכאבים ההרסניות של קאש, מיטלטלת על הקצה עם הרוח שסערה בו וממנו. "אין דרך להיות בגיהנום כזה", כתבה. "אין דרך לכבות להבה בוערת".

ג'ון היתה נשואה עם ילדים כשכתבה על טבעת האש. גם ג'וני. הם התאהבו, וניהלו במשך תקופה ארוכה רומן סודי (פחות או יותר) עד שהתגרשו מבני זוגם והתאחדו. אבל Ring of Fire נכתב כששניהם ניסו עדיין לנהל במקביל משפחה לדוגמה ורומן סוער, וג'ון הרגישה את הטבעת סוגרת עליה ככל שהיא נופלת לתוך האהבה האסורה והמסוכנת עם ג'וני קאש האלכוהוליסט והמסומם.

כמה פשוט, שיר האהבה הזה. "האהבה היא דבר בוער, והיא יוצרת טבעת לוהטת. כרוכה בתשוקה עזה, נפלתי לתוך טבעת אש. נפלתי לתוך טבעת בוערת של אש, נפלתי עוד ועוד ועוד והלהבות רק עלו, וזה שרף, שרף, שרף, טבעת האש". המילים פשוטות, החרוזים פשוטים, המבנה פשוט, המלודיה פשוטה. שיר של שלושה אקורדים והרבה חזרות על burns ו־ring of fire. אז איך זה שהשיר הזה כל כך חכם, כל כך צורב?

סביר להניח ש־Ring of Fire הוא בסיס ההיכרות שלי עם קאש. של רובנו, כנראה; הרי מדובר בלהיט הגדול ביותר שלו. אני יודע שהגעתי אליו בגלל סגנון המאריאצ'י שזרק אותי ישר לפייסטה מקסיקנית במערבון ספגטי, ואני יודע שנשארתי איתו בגלל הלהבות שבוערות בו. בגלל השילוב בין הזעקה הרמה והחמה של החצוצרות המקסיקניות לקרירות המונוטונית של הבס, הצלילים שעוטפים את הקול הבטוח והגברי כל כך של קאש כשהוא יורד עמוק יותר ויותר עם ה־burns, burns, burns אל מעגל האש של האהבה, כמו אורפאוס — עוד מוזיקאי מיתולוגי, בכל מובן — שירד בעקבות אורידיקה אל השאול. טוב, תעצרו אותי כשאני נהיה פואטי מדי. זה הרי שיר פשוט, לא?

צריך לשמוע את הגירסה הנעימה לאוזן של אניטה קרטר כדי להבין איך טען ג'וני קאש את השיר בכל תשוקתו, ועד כמה גאוני היה הרעיון (שבא לו בחלום, לדבריו) להוסיף לו חצוצרות מקסיקניות. שמעתי את Ring of Fire בגירסאות כיסוי רבות, חלקן אפילו מוצלחות — הזעקה השורפת של אריק ברדון מה־Animals, שקלעה במשהו לרוח המקור, היא אולי הטובה שבהן — אבל אף אחת לא מתקרבת לזאת של קאש. אולי משום שאף אחד לא יכול היה לשיר את זה כמוהו. כמו מי שהיה שם, על המוקד.

במקום ה־30 באותה רשימת 500 של "רולינג סטון" נמצא I Walk the Line, שיר שהקליט קאש ב־1956, כמה שנים לפני שיצא למסע הופעות עם משפחת קרטר ופגש את ג'ון הצעירה. למעשה, כשכתב אותו הוא עוד היה חייל שרק חלם להיכנס יום אחד לאולפן הקלטות. אבל הוא נקרא היום כמו שיר אהבה לג'ון — האישה שיישרה אותו, שסעדה אותו במיטתו לאחר שניסה להתאבד, שהלכה איתו את הדרך הארוכה והקשה. האישה שבשבילה הוא החליט ללכת בתלם.

 

וכל הסיפור הזה עם ג'ון מזכיר לי שפעם לא יכולתי לגלות סימפטיה לגבר כמו ג'וני קאש, לא כל שכן לאהוב אותו. קאובוי או לא קאובוי, לא יכולתי לגלות שמץ של הבנה לגבר בוגד.

זמרת הקאנטרי ליאן ריימס, שאולי זכורה לחלקכם כבלונדה השמנמנה ששרה עם הבנות מהסרט "חופשיות על הבר" את קלאסיקת הנערות הקיטשית Can't Fight the Moonlight, אמרה לפני כמה חודשים בראיון רדיו שבמוזיקת הקאנטרי יש מוסר כפול: "ווילי נלסון וג'וני קאש וכל החבר'ה האלה, אלוהים יודע מה הם עשו פעם. אם אישה עשתה את זה, היא לא היתה זכאית להבנה או למחילה. אבל גבר? זה היה פשוט החיים שלהם".

הדברים של ריימס נאמרו כדי להצדיק על דרך המתקפה את הרומן שניהלה בעצמה עם אדי סיבריאן, כוכב "CSI: מיאמי", בזמן ששניהם היו נשואים (סיבריאן עם ילדים). היא סיפרה שהיא מצטערת על כך שפגעה באנשים, אך לא מתחרטת על הרומן.

לפני כמה שנים, כשאהבה נשמעה לי כמו מושג ערטילאי ודביק, לא הייתי יכול להבין אנשים כמו קאש וריימס. ולא רק שלא הייתי יכול להבין אותם: הייתי מטיח את ראשם בסולם הערכים הכבד שלי.

אלא שמאז למדתי משהו על אהבה. לא הרבה אמנם, אבל מספיק כדי לדעת שהיא יכולה לשבש לאנשים את השכל. למדתי שאפשר למשול ברגשות, אבל אי אפשר לקבוע אותם. למדתי שאדם לא יכול לבחור שלא להתאהב רק מכיוון שהוא כבר תפוס בסטטוס. הוא רק יכול לחתוך את זה בזמן, לפני שמישהו יפגע.

גם לג'וני קאש, לג'ון קרטר ול־Ring of Fire יש חלק בשיעור שלמדתי. אז אני לא רוצה להיכנס פה לשיפוטים מוסריים — זה עניין מורכב, כמו אהבה — ואני באופן חד־משמעי לא מצדד באדם שבוגד באמונו של אדם אחר, ולא משנה באיזו מערכת יחסים מדובר. אבל אני מבין שאהבה יכולה להיות חתיכת שריפה בלב.

עם ההבנה הזאת צללתי לתוך המחסן הדיסקוגרפי והביוגרפי העצום שחלק ממנו מפורט במסגרת כאן בצד. עם ההשלמה הזאת הלכתי והתאהבתי, לא רק בקאש אלא גם בג'ון קרטר (או בריס ווית'רספון, אני כבר לא בטוח. וכן, גם את "הולך בדרכי" אהבתי. תהרגו אותי. ככה זה כשאתה מאוהב).

איפשהו על הציר שבין המאהב לבוגד נמצא קאש שבין Folsom Prison Blues ל־I Walk the Line: גבר קשוח כמו מסמר פלדה ורך כמו כרית סיכות. עור מחוספס המסתיר נפש עדינה ופגיעה. קאובוי שכותב שירים. גבר כמו שגברים רוצים להיות. גבר כמו שאני רוצה להיות.

אז לא, ג'וני קאש לא הלחין את פסקול ילדותי. הייתי רחוק מדי, צעיר מדי, ישראלי מדי. הקאש שאהבתי היה השותף של טנגו, והדבר הכי קרוב לקאנטרי שהכרתי היה יונתן מילר ב"הופה היי". אבל היי, זה בכלל לא קאנטרי. כלומר, זה תויג כקאנטרי — ולכן, מן הסתם, לא הגיע לארץ, וחמק גם מאוזניהם של אמריקאים רבים — אבל זה לא קאנטרי. זה ג'וני קאש. וג'וני קאש זה קאנטרי ואאוטלואו־קאנטרי, פולק ובלוז, בלוגראס וגוספל, הונקי טונק ורוק, רוקנרול ורוקבילי, ועוד איזה שלושה־ארבעה היכלי תהילה שעדיין לא החליטו איך לאכול אותו.

ג'וני קאש, שלא הלחין את פסקול ילדותי אבל חיבר די הרבה רצועות לחיי הבוגרים, זה כל האמריקנה כולה בגוף אחד. באיש אחד. בקול אלוהי שלימד אותי דבר חשוב אחד על אהבה.

תיבת המטמון 

ה"מיליון דולר קוורטט" (1965)

סשן אגדי באולפני "סאן רקורדס" שהוקלט במקרה, בכיכובם של קאש, אלביס פרסלי, ג'רי לי לואיס וקארל פרקינס. לשמוע אותם משתטים עם Down by the Riverside ,Don't be cruel ו־That's When Your Heartaches Begin — זה כל כך מהנה, כל כך מרגש, שאפשר להעלים אוזן מהעובדה שספק אם בכלל שומעים שם את קאש. יש שמועות על כך שהוא איחר; יש סיפורים שהוא השתהה באולפן רק לזמן קצר וברח לקניות של חג המולד. הוא עצמו טען, באוטוביוגרפיה שכתב, שהיה שם כל הזמן. הוא רק שר בטונים הגבוהים כדי להשתלב עם אלביס. וחוץ מזה, הוא היה רחוק מהמיקרופון. טוב, למי אכפת. העיקר שאנחנו יודעים שהוא השרה מרוחו הקשוחה על להקת הכוכבים המזדמנת.

At Folsom Prison (1968) ו-At San Quentin (1969)

לג'וני קאש יש אלבומים ישנים מצוינים, אבל הם לא משתווים בעוצמתם לאלבומי ההופעות שלו. קאש היה במיטבו בהופעות, במיוחד כשזה קרה בבתי כלא, מול הגרעין הקשה והקשוח באמת של מעריציו. שם, בהופעות החיות, הוא באמת חי.

קאש אהב את האסירים. הם התלהבו משירי הרוצחים והפושעים שלו וראו בו אחד משלהם, למרות שמעולם לא סגר יותר מלילה בקלבוש (כולל מעצר תמוה במיוחד על קטיפת פרחים בשטח פרטי). וג'וני השיב להם אהבה. לגארי גילמור, רוצח שדרש לקבל עונש מוות על מעשיו (נורמן מיילר כתב עליו את הרומן "שירת התליין"), הוא שר בטלפון את Amazing Grace בלילה שלפני הוצאתו להורג. מחווה יפה של חסד לאיש שמילותיו האחרונות היו "בואו נעשה את זה".

The Dylan/Cash Sessions (1969)

במשך תקופה קצרה חלקו קאש ודילן אולפנים סמוכים בנאשוויל, וקאש קפץ לבקר את ידידו בן ה-28. התוצאה היתה דואט אלמותי אחד שנכנס ל-Nashville Skyline של דילן (Girl From the North Country), וסשן הקלטות נהדר שנותר רק כבוטלג עלום במשך שנים רבות. אפשר לשמוע בו את קולו של דילן הצעיר – עדיין נקי, קצת מאנפף – מתיישב יופי על I Walk the Line; תומך בבס של קאש ב־Just a Closer Walk with Thee; ומתמזג איתו ב־Blue Yodel #5 העתיק והמענג של ג'ימי רודג'רס. העובדה שכל השירים האלה נשארו בחוץ ונזרקו לבוטלג היא אות קין על המצח של מישהו, בוודאי לאור העובדה שהבוטלג שוב קשה מאוד להשגה. אני מקווה, לטובתכם, שסדרת הבוטלגים המתמשכת של דילן לא תשאיר את המצב הזה על כנו לאורך זמן.

The Johnny Cash Show (1969-1971)

לקאש גם היתה תוכנית טלוויזיה בה אירח אמנים שונים – תחשבו על "לילה גוב", רק עם ג'וני קאש. מהתוכנית הזו יצאו כמה דואטים נפלאים, כמו זה של קאש וג'וני מיטשל בת ה-26, שמצטרפת אליו בקולה הצלול ל-Girl from the North Country, ותגליות מתוקות כמו מלאני בת ה-22 (המוכרת בזכות Brand New Keys), ששרה אצלו את Baby Guitar ואיתו את Silver Threads and Golden Needles). אבל גולת הכותרת, nז'אנר ה"אל תחמיצו", הוא הגרסה שלו ל"Blue Yodel #9" עם לואי ארמסטרונג. סאצ'מו היה אז בן 69, תשעה חודשים לפני מותו, זקן ומיוזע אבל קורן מחיוניות, עושה פרצופים לקאש, צוחק בפה גדול, מנגב את המצח במטפחת, מפלבל עיניים ומקסים את הקהל. זה אחד הסרטונים הכי מצחיקים שנתקלתי בהם ביוטיוב, וגם אחד מהמרגשים ביותר. לא רחוק מ־Hurt.

The highwaymen (1985-1995)

טור מיוחד אליו יצא קאש עם רעים ותיקים לנשק: נלסון, וויילון ג'נינגס המנוח וכריס כריסטופרסון. גולת הכותרת היא השיר The Highwayman שאת גרסתו הסופר-גרופית כינה מתן חרמוני ב"הארץ" "אחד ממפגני הגבריות המרשימים ביותר שזכיתי לראות". חרמוני סיפר על היד שחוזרת כל הזמן אל כפתור הריפליי, ואפשר להבין אותו: זה מין שיר כזה, מפגש עוצמתי כל כך של אגואים גבריים, שאתה רק רוצה לשמוע שוב ושוב ושוב.

The Wanderer (1993)

ב-1993, במהלך הקלטות זורופה, פנה בונו לקאש והציע לו להקליט את The Wanderer. זה אחד השירים היחידים של U2 בהם לא נשמע קולו של בונו (למעשה, כמעט ולא נשמע, לבד מאיזו יללה בסיום), והוא כמעט כולו קאש, טייק-אאוט פוסט-אפוקליפטי על שירי הצליינות של מי שתמיד חיפש את האל, ולפעמים גם מצא.

VH1 Storytellers עם ווילי נלסון (1998)

מפגש מלכותי של שני ענקי רוח, אגדות חיות ושרות. הם יושבים שם על הבמה, ערומים מלהקה, מיומרות, מפוזות של רוק סטארים. "שני קשישים דרומיים שיושבים במרפסת עם גיטרות", כתב גיא חג'ג' בטקסט נהדר שפורסם גם הוא ב"השרת העיוור". קאש, הפטריוט המרדן, ונלסון, המרדן הפטריוט. שתי פיסות אמריקנה מהלכות. דו קרב מלבב בערבו של יום.

The American Recordings 1-4 (1994-2002)

כבר דיברנו הרבה על ה-American Recordings, אבל זה אף פעם לא יהיה מספיק. "The Man Comes Around" היה הראשון שלי, ולנצח הפייבוריט. צריך לשמוע כדי להאמין מה עשה קאש בלהיטים מוכרים כל כך. את I Hung My Head של סטינג הוא הפך לשלו — וידוי מצמרר ושקט של רוצח, רחוק כל כך מהאורגינל הכבד והנפוח מכלי נשיפה. את Personal Jesus של דפש מוד (שנכתב בהשראת האהבה של פריסילה פרסלי לאלביס – מכר של קאש, כזכור) עשה לאינטימי כל כך, נקי ואמיתי כמו שיר בלוז שורשי, עם הגיטרות התומכות של ג'ון פרושיאנטה המנוח מרד הוט צ'ילי פפרס ומייק קמפבל מההרטברייקרס של טום פטי. את Bridge Over Troubled Water הגיש כשיר ערש אבהי, עם הבס העמוק שלו במקום ההרמוניות הגבוהות של סיימון וגרפונקל. קצת שר וקצת מדבר, מבטיח לשוט מאחוריך ולהרגיע את נפשך, עוטף אותך בחיבוק חם ביחד עם החיזוק האמהי של פיונה אפל טובת העיניים. וכך היו גם האלבומים שקדמו לרביעי בסדרה, אסופה מופתית של קאברים נפלאים. עד שקאש נפטר, וחשבנו שלא נשמע עוד הקלטות אמריקאיות.

A Hundred Highways (2006) ו-Ain't No Grave (2010)

ואז, יצא פתאום בוקסט מהודר עם חמישה דיסקים של שירים שקאש הקליט טרם מותו (Unearthed), ואחריו יצאו עוד שני אלבומים. "אין קבר שיוכל להחזיק את גופתי", שר קולו של איש מת, ולא נמצא גם הקבר האמנותי שבו ינוחו בשלום על משכבם שירים שטרם ראו אור יום.

מת או לא, השירים של ג'וני קאש – קאברים להלכה, אבל שירים של ג'וני קאש למעשה – המשיכו לחיות.

קחו, למשל, את "Redemption Day". קחו אותו ואמצו אותו ללבכם, את התפילה שנושא קאש לבואו של יום הגאולה, רחוק ועמוק מהבלדה של שריל קרואו, כמו המרחק בין זמרת ברים לנביא נחמה. תפילה שנישאת בקולו הבטוח של אדם שכבר רואה את מותו. כן, גם זו קלישאה – קולו של קאש כקולו של אדם שרואה את הסוף – אבל לפעמים גם קלישאות צודקות. וקאש השליו של "American Recordings" הוא לא קאש הסוער של "Cocaine Blues" או של "Stripes". זה לא רק הקול; זה הטון, האינטונציה, ההגשה.

קחו, למשל, את "(Ain't No Grave (Gonna Hold my Body Down". קחו אותו אל הקבר, כמו ה"זעם!" של דילן תומאס. כשהאח קלוד איליי (אח במובן של חבר קהילה נוצרי, לא במובן של סחבק שלי מהטירונות) שר אותו בשנות החמישים, עם גיטרה שמחה ומחיאות כפיים, הוא שר שיר גוספל מלא נשמה הקורא תגר על המוות שלא יוכל לו. מסוג השירים ששרים בכנסיות בהתלהבות כדי לעורר את המאמינים. כשקאש שר אותו, הוא שר שיר אחר. איטי, אפל, עוצמתי. את הקצב של מחיאות הכפיים מחליף מין רעש גרירה מונוטוני, כמו רגל עייפה שנשרכת על הקרקע – איש מת מהלך? – או חול שמושלך על קבר – ואולי מושלך מן הקבר החוצה. אם איליי מקדם את פניו של המוות בחיוך, קאש מקדם אותם באומץ. האיש שפלירטט עם המוות במוטלים זולים ומאחורי הקלעים של אולמות מפוארים לא מפחד ממנו. האיש שסיפר על חוויה טרנסצנדנטלית שעבר לאחר שניסה להתאבד, עם הארה אלוהית והכל, לא יכול לפחד מהמוות.

וחוץ מזה, כשמדברים על השירים שבאלבום "Ain't No Grave", יש לזכור שלא מדובר כאן בעוד אמן מזדקן, שרואה את המוות כפי שכל אדם זקן רואה את המוות. מדובר כאן באדם שיוצא ובא מבתי חולים, שבריאותו רופפת, שסובל מנזקים נוירולוגיים ומריאות תשושות, שזה עתה קבר את אשתו. וגם, כאמור, באחד שכבר מזהה את המוות כשהוא פוגש בו. הם מכרים ותיקים.

אנשים מעקמים את האף בפני תעשיית הפוסט־מורטם המוזיקלי שמשגשגת באמריקה. אז מה? מצדי, שרוזאן קאש תמשיך למצוא ארגזי הקלטות ישנים במרתף, ושריק רובין ימשיך לברוא מחדש שירים ישנים סביב קולו של המנוח, ושהחיים של קאש אחרי מותו ימשיכו להדהד בעוצמה מכל רמקול. תקראו לזה נצלני, תקראו לזה ציני. מה אכפת לי? לי יש עוד שירים של ג'וני קאש לשמוע.