תגית: ביקורת קולנוע

התמונה מסתכלת עלי: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

שליחותו של הממונה

פורסם במקור ב"NRG" (אוקטובר 2010), ועולה כאן לרגל הקרנתו בערוץ 2 אמש

עובדים זרים

כמה מאיתנו מכירים עובדים זרים? מכירים באמת, לא מתוך עיתונים ומבזקי חדשות, לא דימויים מתווכים של ילד ניגרי בבית ספר תל אביבי, להקת פיליפיניות מקשקשות על ספסל בסמוך ללהקת הקשישים שהן מלוות, או נער סודאני מר גורל מאחורי הסורגים?

זה לא מפריע לנו (בדמיון מסוים לסכסוך הישראלי-ערבי, אך גם עם שוני רב) לקבוע עמדה נחרצת בעדם או נגדם, בעד השארתם בארץ או נגדה, בעד מדיניות שר הפנים אלי ישי או נגדו. קלות הדעת הזו, חריצת דינם של בני אדם משל היו סחורות מיובאות מאסיה ומאפריקה (להלן "יבוא עובדים זרים"), מקוממת. אך היא גם עולו הכבד של ממשל, הנדון לחרוץ דיני נפשות מתוך חשיבה קרה, מושכלת, משוקללת היטב, שלעיתים קרובות מידה של הומניזם אינה בצדה, או לכל הפחות מינוניה דלים בהשוואה ליתר המרכיבים בהחלטה. עיין ערך מלחמה.

ועם זאת, חמלה צריך שתהיה פה. תמיד צריך שתהיה פה חמלה.

האם אנחנו באמת צריכים להכיר אדם כדי לגלות כלפיו אנושיות? האם עלינו להכיר עובד זר כדי לדעת כיצד עלינו לנהוג בו?

באותה מידה יכול הייתי לשאול, האם אנחנו באמת זוכרים מה הרגשנו כגרים במצרים? אותו ציווי מקראי, הקורא לנו לאהוב את הגר "כי גרים הייתם בארץ מצרים", לא מבקש שנזכור איך היה שם. הוא מבקש שנזכור שהיינו שם. הוא מבין שההקשר האמוציונלי יבוא מאליו.

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הוא מעשה שכזה, באדם ללא פנים: עובדת זרה שנהרגה בפיגוע בירושלים. היא העובד הזר היציג, שאיש כמעט אינו מכיר, עוברת אורח במדינה לו לה. אין לה איש, היא מוכרת בשמות שונים, במקום עבודתה לא משגיחים בהיעדרה. במצב קיצוני – כמו מוות פתאומי – אין מי שידאג לה.

לא חמלה מניעה את הממונה על משאבי אנוש לדאוג למנוחה. מבחינתו, העסק יכול היה להסתיים מיד עם תום ההליכים הביורוקרטיים – שגם אותם הוא מבצע בחוסר רצון מופגן. זו אפילו לא הבושה, זו שבוערת על ראשו בתחקיר המקומון שחשף את חדלון המפעל בו הוא מועסק, זו שניבטת אליו מפני הגוויה הקרים שהוא מסרב להישיר אליהם מבט. זה הציווי, הציווי החזק בעולם המודרני – זה של הבוס. ומה באשר לבוס? הבוסית, לא די לה בהכאה על חטא. היא זקוקה לכפרה.

כמו בלש מיוסר ומתוסכל נע הממונה על משאבי אנוש (מארק איווניר) בין תחנות חייה של המנוחה, מקושש פרטים על אודותיה. אך גם בסופה של החקירה, הוא לא ידע עליה כמעט דבר. היא לא תהיה עבורו דבר מלבד אותה עובדת זרה שעבדה כך וכך חודשים במפעל, עזבה ונהרגה. אבל היא תהיה אדם, אינדיבידואל. היא תהיה מה שהיתה עוד בתחילת הדרך – האדם היחיד בסיפור שיש לו שם (ואפילו שניים), ולא רק תפקיד מוגדר במערכת ההיררכית שהוא משרת. כמו הממונה על משאבי אנוש, ששכח שאנוש נשאר אנוש גם כשאינו משאב.

הדיון בגירוש העובדים הזרים מורכב, אבל נקודת המוצא צריכה להיות נקודת הסיום של שליחותו של הממונה על משאבי אנוש. שתי נקודות הסיום, אם לדייק. זו שבסרט, וזו שמעבר לו. זו שנעטפת בכבוד האנושי, האוניברסלי, וזו שמהבהבת בחמלה היהודית, בחסותה של עיר הקודש.

הם לא צריכים פנים, העובדים הזרים. אין צורך שנכיר אותם באופן אישי. די אם נזכור שהם עובדים. ומכאן, שהם בני אדם. שהם לא רק משאבי אנוש, אלא גם אנשים. ולעיתים אפילו אין להם משאבים. סיומו של "שליחותו של הממונה של משאבי אנוש", זה שחורג מגבולות הסרט, מלמד שיש בנו מקום לא רק לאהוב את הגר, אלא גם למצוא לו חלקה בקרבנו.

שליחותו של הממונה מארק איווניר

אחריות

כמה שהמושג הזה הפך זר עבורנו, אחריות. זר כמו אותה יוליה רגאייב המנוחה. הורים אינם אחראים עוד על מעשי ילדיהם, על אלימות, סמים ופשע. מעסיקים אינם אחראים עוד על תנאי העסקתם הירודים של פועליהם, זרים או סתם עלובי חיים. מנהיגים אינם אחראים עוד על דבר שאינו הצלחה או למצער הון פוליטי.

הבוס של הממונה על משאבי אנוש, שהפך לבוסית בסרט – אולי להזכירנו ש"הכל מן האישה", אולי פשוט משום שגילה אלמגור היא ליהוק מושלם – לוקחת אחריות. בתחילה זה נראה כצעד ניהולי מתבקש, מובן מאליו, מזעור מהיר של הנזקים, ניקיון זריז של הלכלוך ושליחת העוול לדרכו בליווי הודעה סטנדרטית וחפה מרגש של הבעת צער והבעת תודה על חשיפת התקלה.

אלא שבעלת המפעל – האלמנה, המבוגרת, שיש בה גם חוכמת חיים, גם תבונה עסקית וגם רוחב לב, כזה שגרם לה להעביר את הממונה על משאבי אנוש לתפקידו הנוכחי כדי להקל על חייו האישיים – לא עוצרת במקום בו עוצר הממונה. לא די לה באיתור העובדת, במודעת אבל ובפיצוי כספי כקבוע בחוק. לא די לה בכך שהכתבה על העוולה שנעשתה לעובדת הזרה תעומעם בהתנצלותו הנכלמת של המפעל, עטופה בזר פרחים. הדיו הארסית, לא נטולת הצביעות, של כתב המקומון, לא הכתימה רק את כיכרות הלחם של המאפיה. היא הכתימה גם את מצפונה.

אשר על כן, היא שולחת את הממונה על משאבי אנוש כנציגה, שומר שמו הטוב של המפעל, ללוות את הארון בדרכו לקבורה במולדתה של המנוחה, מלווה בפיצויים כספיים ברוחב יד, נטולי מגבלות ביורוקרטיות קטנוניות כמו "בעל לשעבר", ובלחם מארץ הקודש, תנובת האדמה שלא מקבלת את המנוחה אל זרועותיה.

כך נושא עליו הממונה את כפרתה של בעלת המפעל, כל הדרך מירושלים אל מדינה חסרת שם, קרה ונחשלת. הוא יוצא לשם מתוקף אחריותו המקצועית, וחוזר לשם מתוקף זו האנושית. זו גם זו, מוטב שנלמד שוב את ערכן.

שליחותו של הממונה (2)

קונטקסט

בעקבות תגובות אחדות שקיבלתי למדור שפורסם בשבוע שעבר על "וול סטריט: הכסף מדבר", שמקורן בהבנת הטקסט שלא בקונטקסט המתאים, נדרשת הבהרה: המדור הנ"ל אינו מבקש להציג ביקורת קולנוע מן הזן הסטנדרטי. כזו תוכלו למצוא, בנפרד, באתר זה ובמקומות אחרים.

הביקורת הזו היא אחרת. אין בה תקציר עלילה, חוות דעת על רמת המשחק וניתוח הכלים הסינמטיים. היא לא עוסקת בבחירות הקולנועיות של הבמאי, ולא מדרגת את הסרט בדירוג כוכבי. בעצם, היא לא ממש ביקורת קולנוע.

היא מבקשת, כטור אישי במסווה של ביקורת קולנוע, לתת את הכבוד למסר. לרעיונות שמניעים סרטים. להתכחש לפוסט מודרניזם משוחרר הרסן, ולהזכיר שבסרטים (בעלי ערך, יש להוסיף) יש גם אמירות שראוי לדון בהן. משום שיצירות אמנות שכוונתן טובה מבקשות לומר לנו משהו. על החברה, על עצמנו. יצירות אמנות טובות, אגב, הן אלו שיודעות לעשות זאת באמצעות הכלים האמנותיים שבידיהן, אך זה כבר עניין אחר.

המדור הזה שייך למחשבות שבעקבות סרטים. הוא משקף את דעתו של הכותב, את הנשקף לו מן המסך, ואת הדיאלוג שבין שני הצדדים. כפי שהיטיבו לנסח חברי להקת תערובת אסקוט, אני רק יושב ומסתכל על התמונה מסתכלת עלי. ואתם מוזמנים להצטרף למשחק המראות הזה.

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". במאי: ערן ריקליס. תסריט: נח סטולמן (עפ"י ספרו של א.ב. יהושע). שחקנים: מארק איווניר, גורי אלפי, נאוה סילבר, רוזינה קמבוס.

איפה אוסי? ("כוננות עם שחר": ביקורת)

כוננות עם שחר

החדשות הרעות הן שאתם יודעים שהוא מת בסוף.

החדשות הטובות הן שזה לא מפריע לרגע.

"לא נשקוט עד שנמצא אותו"

(ג'ורג' וו. בוש, 13 בספטמבר 2001)

לעתים, כאשר מדובר ביצירה המטפלת בנושא רגיש, קשה לשפוט את אופי הטיפול בה על פי התגובה הציבורית המתלהמת. קחו את "שומרי הסף", למשל. בעיני רבים (בעיקר רבים שכלל לא צפו בו) הסרט התיעודי המראיין שישה מראשי השב"כ לשעבר נתפס כסרט תעמולה שמאלני שמוציא את דיבתה של ישראל ברבים (מובן שזה לא נכון, ומתעלם מהשאלה החשובה, שהיא: אם שישה ראשי שב"כ מדברים כשמאלנים, מה משמעות הדבר?). אי אפשר להבין מכך האם הסרט מעניק טיפול ראוי ומורכב לכל סוגיית ביטחון הפנים של מדינת ישראל ולהתנהלותה מול הפלשתינים, או שהוא אכן מציג תמונה חד-ממדית.

לעומת זאת, "כוננות עם שחר" עורר עליו ביקורות נזעמות משני צדי הקשת. הדמוקרטים מצאו בו (במידה מסוימת של צדק) תמיכה במדיניות העינויים של ארה"ב, כאשר הוא קושר בין עינויי עצירים לבין גילוי מידע שמוביל בסופו של דבר ללכידת אוסאמה בן לאדן; הרפובליקאים מצאו בו (במידה מסוימת של צדק) תמיכה בממשל אובמה, שקצר את התהילה על חיסול מנהיג אל קאעידה. ואם שני הצדדים מבקרים את הטיפול בנושא בו בחרת, סימן שלכל הפחות הצגת תמונה מורכבת.

שמעת חדשות? העבירו את החוק לשוויון בנטל?

שמעת חדשות? העבירו את החוק לשוויון בנטל?

"כוננות עם שחר" (שם עברי נטול קשר לסרט שמנסה לחקות באופן לא מוצלח את המקור, Zero Dark Thirty, שפירושו "שלושים אחר חצות". מה רע ב"אפס אפס שלושים"?) עוקב אחר המצוד הארוך של ארצות הברית אחרי היישות הטרוריסטית שרדפה אותה מאז ה-11 בספטמבר 2001 ועד ל-2 במאי 2011: אוסאמה בן לאדן. כשהחלה העבודה עליו, בן לאדן היה עדיין רוח רפאים שטורפת את ימיה ולילותיה של אמריקה. לכידתו והריגתו ב-2011 לא רק הוסיפו לסרט את החלק הטוב ביותר שלו – סיקוונס אקשן מרתק בעיר הפקיסטנית אבוטבאד – אלא גם שינו את אופיו. מסרט שעוסק במרדף סיזיפי, שעשוי היה להעלות ביקורת כלפי האובססיה האמריקאית לרב המרצחים (בדומה לביקורת שהועלתה ב"מטען הכאב" כלפי המלחמה בעיראק), הוא הפך לסרט גבורה שחוגג את הנחישות והעיקשות האמריקאיים. "אמריקה לא תשקוט", שהיה נשאר כאיום סרק נלעג בגרסה אחת, הפך למשפט ניצחון בגרסה השנייה. בסופו של דבר, מדיניות הביטחון נשפטת במדד ההצלחה. הכישלון של בוש להביא אקדחים מעשנים מעיראק צייר את המלחמה בעיני רבים כמיותרת (אף על פי שהיא שיחררה את העם העיראקי מרודנות אכזרית רבת שנים); חיסולו של בן לאדן הכתירה את המצוד בן העשור שהתנהל אחריו, מצוד שדרש תשומות אדירות ושעלה לאזרח האמריקאי 3 טריליון דולר (3,000 מיליארד, וזה לפי ההערכות השמרניות יותר), כהצלחה.

"כוננות עם שחר" מצליח לתאר באופן מרשים ומותח את המצוד המדובר. הוא מתחיל מחדרי העינויים ומשם פותח במסע חוצה מדינות ויבשות בניתוב המסלול הפתלתל אחר בן לאדן, מסלול שלעתים מסתיים בדרך ללא מוצא. עבודה מודיעינית יכולה להיות עסק משעמם ולא קולנועי בעליל; איסוף פיסות מידע, מעקבים בטלים ושעות ארוכות של ברירת מוץ מבר. קת'רין ביגלו והתסריטאי מארק בול (שעבד איתה גם ב"מטען הכאב") מצליחה למצות מעבודת המודיעין את רגעיה המסעירים והמרתקים – עינויים, ניסיון לאתר רכב ולאכן שיחת טלפון בלב פקיסטן, פיגועים כנגד אנשי ביון. התוצאה היא דקות ארוכות של מתח המלוות את טוויית רשת הקורים סביב בן לאדן, איפה שלא יהיה.

במרכז הסרט עומדת גיבורה יחידה, מאיה (ג'סיקה צ'סטיין המעולה). אולי היא מגלמת סוכנת בודדה, שאכן הביאה בנחישות ובעקשנות חסרות מעצורים ללכידתו של בן לאדן; סביר יותר שהיא מגלמת, לצרכים דרמטיים, את כל אנשי המודיעין שנטלו חלק במאמץ. כך או אחרת, זו אחת הדמויות הנשיות המרשימות שנראו על המסך. במידה רבה, היא המשך טבעי לקרי מת'יסון, גיבורת "הומלנד" וגיבורת המולדת כמוה: סוכנת שפועלת בסביבה גברית ומאצ'ואיסטית, נשואה לעבודתה, מצליחה לראות את שהגברים סביבה לא רואים, מסתמכת על האינטואיציות שלה (קרי מאמינה שברודי משקר, מאיה מאמינה שאבו-אחמד כלשהו הוא החוט לבן לאדן) ולבסוף מתגלה כצודקת. ההבדל הבולט ביניהן הוא העובדה שקרי סובלת מהפרעות פסיכיאטריות, בעוד מאיה היא אדם שפוי, ככל שהמצב מאפשר זאת.

וישנו הבדל חשוב יותר: קרי, בסופו של דבר, מתנהגת "כאישה". היא נופלת בקסמיו של ברודי, אלמנט עלילתי שבאופן מפתיע לא גורר ביקורת פמיניסטית זועמת (אולי כי סוף סוף יש גיבורה נשית שאפשר להתגאות בה ולהזדהות איתה). מאיה, לעומתה, לא מערבת כמעט לרגע רגשות. המרדף אחר בן לאדן הופך אמנם גם לוונדטה אישית מרגע שאחת מעמיתותיה נהרגת בפיגוע, אבל הוא היה נותר מפעל חייה בכל מקרה. הפיגוע נותן נופך נוסף ואישי לפעולתה של מאיה, אך לא משנה אותה באופן מהותי.

יתר על כן: מאיה לא קושרת קשרים רומנטיים עם הגיבור הגברי המקביל לה, דן (ג'ייסון קלארק). זה נראה כל כך מתבקש בסרט אמריקאי, אבל ביגלו חולפת על פני הדרישה "הבסיסית" הזאת בלי להתאמץ בכלל, והסרט לא נפגע כהוא זה. בזמן שמאיה מלמדת את גברברי ה-CIA איך ללכוד טרוריסטים, גם לביגלו יש מסר צנוע יותר לגברברי הוליווד: אם הסיפור טוב, הוא עובד גם בלי רומנטיקה.

יאללה, שיביאו את הגופה ונעלה את זה לאינסטגרם

יאללה, שיביאו את הגופה ונעלה את זה לאינסטגרם

כמו "מטען הכאב", "כוננות עם שחר" נוטל סיפור אינדיבידואלי והופך אותו למשל על אמריקה במלחמה. זאת אמריקה פצועה, פגועה ובעיקר תאבת נקם. אמריקה של "לא נשכח ולא נסלח". רק לרגע צצה ועולה השאלה האם לא מוטב להשקיע את הכסף והמאמץ שמוקצים לתפיסת בן לאדן במניעת פיגועים. אמריקה של מאיה רוצה את בן לאדן, והיא גם משיגה אותו, אך תוך כדי שהיא משלמת מחירים כבדים בדרך: בחיי אדם, בכסף, בעמימות מוסרית. "כוננות עם שחר" נופל מ"מטען הכאב" בניסוח האמירות ובעומקן, אבל מצליח כמוהו לשרטט את דמותה של אמריקה כמעצמה במשבר שמחפשת את רגעי התהילה שלה. זאת אמריקה של כוח ושל רוח. אמריקה שהאמריקאים, גם אם הם זועמים על ביגלו, בעצם אוהבים לראות.

Twitsonfilms: "מטען הכאב" 2.0? לא בדיוק. קצת פחות מורכב ומעמיק, קצת יותר מותח וסוחף – ומצוין. עוד מסע ניצחון על חשבון בן לאדן. ****

"כוננות עם שחר" (Zero Dark Thirty). בימוי: קת'רין ביגלו. תסריט: מארק בול. שחקנים: ג'סטיקה צ'סטיין, ג'ייסון קלארק, ג'ואל אדגרטון, מארק סטרונג, ג'ניפר אהל, קייל צ'נדלר, ג'יימס גנדולפיני, יואב לוי, סקוט אדקינס, הרולד פריניו, רדה קאטב, פארס פארס, לורן שואו, פרדריק להן, אדגר רמירז, ג'ון בארומן. 157 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

עבד כי ימלוק ("ג'אנגו ללא מעצורים" – ביקורת)

דג'אנגו ללא מעצורים

החדשות הרעות הן ש"ג'אנגו חסר מעצורים" אורך 165 דקות.

החדשות הטובות הן שזה לא הפריע לי לשניה: ג'אנגו, אקדוחן ספגטי שחור וטרנטינואי ממגף ועד כובע בוקרים, רץ לי מול העיניים, והוא רץ ללא מעצורים.

קוונטין טרנטינו עושה סרטים מגניבים. הוא לא עושה סרטים עם אמירות חברתיות מעמיקות או עם כוונה אוסקרית נפוחה מחשיבות עצמית. הוא עושה סרטים "קוליים", סרטים שכיף לו לעשות, סרטים שהוא בעצמו היה נהנה לראות.

טרנטינו הגיע למעמד שבו הוא יכול לממש כל פנטזיה שעולה על דעתו. סרט נקמה אולטימטיבי? קול. מחווה לסרטי הגריינדהאוס? קול. יחידת חיילים יהודים שנוקמת בנאצים בצרפת הכבושה? קול. ועכשיו: מערבון, אבל כזה עם צייד ראשים שהוא רופא שיניים גרמני ועם כושי על סוס. סופר-קול.

טרנטינו, עכבר קולנוע מהרמות הפסיכוטיות של הסקאלה, מעיד על עצמו כמעריץ מערבוני ספגטי. "הטוב, הרע והמכוער" ניצב בראש רשימת הסרטים הגדולים של כל הזמנים על פי טרנטינו. לפיכך, הפלישה שלו למערב נראית טבעית, מתבקשת ומגרה את הדמיון. אלו טוויסטים מתוחכמים ורפרורים תרבותיים ייצוק טרנטינו לז'אנר העתיק והנשכח למדי?

זאת הפעם האחרונה שאני קונה ריהוט לאחוזה באיקאה

זאת הפעם האחרונה שאני קונה ריהוט לאחוזה באיקאה

זאת ההזדמנות להבהיר מראש למעריצי "ג'אנגו" המקורי, הנפלא והאהוב (לרבות הח"מ, שהוא סאקר מערבונים בכלל וספגטי בכללם), שאין כל קשר בין היצירה של סרג'יו קורבוצ'י הגדול לזאת של טרנטינו. חוץ מקריצה טרנטינואית שמתרחשת כשפרנקו נרו, ג'אנגו המקורי, מתיישב על הבר ליד ג'יימי פוקס, ג'אנגו החדש, ומקבל ממנו הסבר איך מבטאים את שמו. "אני יודע".

הסיפור של טרנטינו (תסריט שהוא חתן גלובוס הזהב הטרי ואפשר לקרוא ולהוריד אותו כאן) מציע טוויסט נחמד על סרטי המערבונים: עבד שחור (פוקס) משוחרר מכבליו על ידי צייד ראשים גרמני (כריסטופר וולץ המעולה) כדי לסייע לו ללכוד שלושה מבוקשים. כשהקשרים בין השניים מתהדקים, מציע הגרמני, ד"ר שולץ, לעבד ג'אנגו "פרימן" (משעשע) לצאת ביחד ולשחרר את אשתו השפחה מחזקתו של האריסטוקרט הדרומי מיסייה קנדי (לאונרדו דיקפריו), שמארגן בחוותו קנדילנד קרבות מנדינגו לחיים ולמוות בין עבדים בריונים אך כנועים.

צייד ראשים גרמני, שהוא בכלל רופא שיניים במקור ומסתובב בעגלה עם שן על קפיץ על הגג, זה ואריאציה מערבונית מצוינת ומאוד טרנטינואית (כי היא "מגניבה"). עבד שחור שהופך לבאונטי האנטר ויוצא למסע נקמה זאת כבר הברקה.

גיבור שחור, כמעט מיותר לציין, הוא עניין חריג בז'אנר כל-לבן (מקסימום אדום-עור) כמו מערבונים. ראשית, המערבון הקלאסי מתרחש, בטח ניחשתם, במערב, ולא בארצות הדרום. שנית, שני דגמי הדו-קרב הבסיסיים של המערבונים הם אנשי חוק נגד פושעים ולבנים נגד אינדיאנים. השחורים נשארו מחוץ לתחום. לא מעט סרטים עסקו בחיילי הבאפלו (כמו סרט הטלוויזיה "חיילי הבפאלו" עם דני גלובר מ-1997), אבל מעט סרטים העמידו אקדוחן שחור לדו קרב בצהרי היום. אני נזכר למשל במריו ואן פיבלס שעשה את זה ב"נקמתו של ג'סי לי" (Posse, 1993). סידני פואטייה נכנס למערבונים כבר ב-1966 ב"דו קרב בדיאבלו" של ראלף נלסון, והמשיך דרך "באק והמטיף" עם הארי בלפונטה (1972) ועד למערבון הטלוויזיוני "ילדי האבק" (1995). שנה לפני שפואטייה חגר את אקדחיו הופיע בחוברות קומיקס הקאובוי השחור הראשון, "לובו". וישנו שריף בארט מ"אוכפים לוהטים", אבל זאת היתה כמובן פארודיה על מערבונים, ודי בכך כדי להבהיר עד כמה מדובר ברעיון לא שגרתי.

"70 שקל כניסה בשביל להחליק על שקית ניילון? אתה נורמלי?!"

80 שקל כניסה בשביל להחליק על שקית ניילון? אתה נורמלי?!

הבעיה היא שלא די ברעיון מגניב כדי ליצור סיפור טוב. "ג'אנגו חסר מעצורים" (להלן "ג'אנגו", ברשותכם) מורכב משלושה חלקים. בראשון, ג'אנגו unchained, כשמו המקורי של הסרט, ולומד להפוך לבאונטי האנטר; בשני, ג'אנגו ושולץ יוצאים לאתר את שלושת המבוקשים, שגם אחראים באופן אישי לצלקות על גבו של העבד ולאות הקין הצרוב על לחיו; בשלישי, צמד הרעים יוצא לשחרר את אשתו של ג'אנגו, ברומהילדה (קרי וושינגטון).

החלקים האלה אינם מאוזנים משום בחינה. החלק הראשון בונה באופן קצת איטי את הסט-אפ של הסיפור; החלק השני, לעומתו, ממהר להגיע אל המטרה (הוא נפתח עם ביקורם של ג'אנגו ושולץ בחווה בה מסתתרים הפושעים ונגמר לא הרבה אחר כך); החלק השלישי הוא מרכז הכובד של הסיפור, אבל הוא מגיע אחרי זמן רב כל כך שהוא עלול להיראות ארוך ומתיש מדי (אם כי הוא לא היה כזה עבורי. אני בכלל מחכה לגרסת הבמאי, טרנטינו הבטיח שיש לו עוד הרבה רצועות פילם על רצפת חדר העריכה).

מפתיע גם ש"ג'אנגו" זכה בגלובוס על התסריט למרות שיש בו לא מעט בורות והנחות. למשל, ציר מרכזי עליו נשען הסיפור נראה כמהלך מיותר ומסורבל: מדוע ג'אנגו ושולץ מתכננים להערים על קנדי במקום להציע לקנות ממנו את ברומהילדה? גם העובדה שמשרתו של קנדי, סטיבן (סמואל ל. ג'קסון בתפקיד מצוין), חושד בקשר בין ג'אנגו לברומהילדה אבל איש לא משגיח בעובדה שלשניהם יש סימן זהה על הלחי (אותו אות קלון של נמלטים), תמוהה. ובכלל, כשהחשד הזה נחשף – לא ברור למה זה בדיוק מפריע לקנדי. למה הוא לא מוכר את השפחה, או פשוט זורק את הרמאים מביתו? על מה כל הסצנה (שהיא סצנה מצוינת, אגב)?

אם מוכנים לתת לקצוות הלא משויפים האלה להחליק, ביחד עם עוד כמה רגעים פחות מוצלחים (כמו שימוש מיותר בהילוך איטי או הגזמות מסוימות בסצנות האקשן), מקבלים מערבון כיפי לחלוטין שמצטיין בכל מה שטרנטינו מצטיין בו: דמויות נפלאות (מג'אנגו רב הפאסון, דרך שולץ הפיקח וקנדי המזויף, ועד לסטיבן רב הפרצופים); דיאלוגים שנונים (גם אם סצנת קו-קלאקס-קלאן אחת מיותרת ונמרחת); ציטוטים תרבותיים ("ג'אנגו" עשיר בהם עד להתפקע, ואפשר למצוא מילון רחב למדי כאן, באדיבות אבנר שביט); ופסקול נהדר (כולל יצירה חדשה של אניו מוריקונה, עניין ששווה כשלעצמו יצירת סרט). "ג'אנגו" גם נראה מצוין (צילום שווה-אוסקר עתיר מעברים בין זומים ללונג-שוטים סינמסקופיים של רוברט ריצ'רדסון) ומצליח לשחזר לא פעם פריימים שנראים כאילו נלקחו מהמערבונים הקלאסיים של ג'ון פורד, ממערבוני הספגטי של קורבוצ'י וסרג'יו לאונה, וממערבונים מאוחרים כמו "הקלפן והיצאנית".

"ג'אנגו" הוא אמנם מערבון לפי הגדרתו, אבל הוא מערבון על העבדות. אם תרצו, "ג'אנגו" הוא מה שקורה כשמערבון פוגש בלקספלוייטשן. הוא מתרחש שנתיים לפני מלחמת האזרחים ומציג דרום ששרוי עמוק בתוך תרבות מסואבת של אדונים ומשרתים. יש פה את כל הדימויים הקלאסיים של העבדות: עבדים כבולים בשלשלאות, הצלפות שוט על הגב, עבדות שחורה וכנועה משרתת אצילות דרומית מפוארת באחוזות ענק. חלק מהדימויים האלה מובאים בנועזות גרפית יוצאת דופן: עבד נקרע לגזרים בידי כלבים, עבדים נלחמים עד המוות למצהלות אדוניהם הלבנים. ו"ניגר" היא בוודאי המילה הנפוצה ביותר בתסריט לצד "ג'אנגו" (ב"ווראייטי" ספרו 109 פעמים).

"ג'אנגו" אף מזכיר שגם בעבדות יש דרגות, וכל עבד אומלל על פי דרכו. יש את עבדי החצר ויש את עבדי הבית. יש את השפחות העובדות בשדה ויש את אלה שנדרשות לענג את האדונים הלבנים. יש את העבדים מן השורה, ויש את רב המשרתים, שהוא הבזוי מכולם.

ג'אנגו עצמו הוא עבד שמקבל דרגה חדשה עם שחרורו. החברה הלבנה מתקשה לעכל את היותו אדם חופשי, בהיותו עדיין אדם שחור. אנשים מביטים בו ברחוב במבט מופתע, בעל מסבאה מסרב לשרת אותו, בעל חווה מסרב להכניס אותו לביתו. התגובה החריפה מכולם היא דווקא של סטיבן, העבד השחור שהשתכנז ושמתקשה לקבל את השינוי הפתאומי בכללי המשחק, אף שהוא אמור לגלות אמפטיה כלפי השינוי ולהתמלא גאווה. סטיבן, גרסה מתקדמת ואקסצנטרית של הדוד תום של הארייט ביצ'ר סטו, הפנים לחלוטין את תרבות העבדים, ובתמורה זכה למעמד מיוחד בעיני אדונו, שרואה בו משרת נרצע אך גם ידיד נאמן. זה הפרס שמקבל עבד נאמן על שיתוף הפעולה, בניגוד לצלקות על עורו של עבד סורר כג'אנגו.

מנגד, ליחס האנושי ביותר, כזה שלא רואה בו אפילו לרגע אדם פחות ערך, זוכה ג'אנגו דווקא מד"ר שולץ, שעושה רהביליטציה לנבל הנאצי של וולץ מ"ממזרים חסרי כבוד". בהשוואה בין העבדות לשואה (השוואה שהיא חלק מהסערה סביב הסרט בעקבות התבטאויות של ספייק לי) מעניין לראות את דמות הגרמני אצל טרנטינו דרך וולץ, שמגלם נבל שפל ב"ממזרים" ואילו עכשיו מגלם את הגרמני הטוב, שרק הולך והופך לטוב יותר ככל שהעלילה מתקדמת.

תגיד לי עוד פעם אחת ללכת לעשן בחוץ. עוד פעם אחת!

תגיד לי עוד פעם אחת ללכת לעשן בחוץ. עוד פעם אחת!

ג'אנגו, מצדו, מתחיל בשינוי קיצוני של אורחות חייו. ההופעה הראשונה שהוא בוחר לעצמו נראית כאילו נלקחה מחצרות אירופה הפאודלית. בהמשך, כשהוא מתחזה לסוחר עבדים שחור (השחור הבזוי מכולם, לדבריו), הוא הופך לעבד כי ימלוך, נוגש בגסות בעבדים אחרים ומתעמת עם הלבנים שסביבו בחוצפה ובתעוזה כמו היה שווה להם. סיום הסרט מוצא אותו בבגדיו של קנדי, הסיגריה עם הפומית בזווית פיו. המהפך הושלם: ג'אנגו המשוחרר הפך לאדם לבן בצבע שחור. ואם זה חזון השחרור של טרנטינו, לא פלא שהוא עורר את חמתו של ספייק לי.

טרנטינו, בתגובה, אחרי שאמר משהו כמו "אין תגובה" ואז שהביקורת "מגוחכת", הסביר שביקש להיות דווקא נאמן לאמת. "זה היה משהו אחד אם אנשים היו אומרים 'הגזמת עם זה (עם העבדות, נ.ש) בסרט לעומת מה שהיה ב-1858 במיסיסיפי'", אמר בראיון לחוקר התרבות הנרי לואי גייטס ג'וניור, "אף אחד לא אומר את זה. ואם אתה לא אומר את זה, אתה בעצם אומר שאני צריך לשקר, שאני צריך למתן את זה, שאני צריך לעשות את זה יותר קל לעיכול. לא, אני לא רוצה לעשות את זה קל לעיכול".

משעשע לשמוע את טרנטינו, יוצר שמניפולציות בידוריות הן חלק מרכזי בקולנוע שלו, מדבר על נאמנות למציאות. אבל אפשר להבין למה הוא מתכוון, ו"ג'אנגו" אכן לא עושה הנחות לצדדים המכוערים של העבדות. לי כינה את העבדות "השואה" של השחורים; מובן מדוע לטרנטינו, שכבר נכנס לטריטוריה של השואה ב"ממזרים חסרי כבוד" ויצא עם שריטות קלות, לא מתרגש (טרנטינו אגב מדבר על "ממזרים" ו"ג'אנגו" כשני חלקים בטרילוגיה, שחלקה השלישי יעסוק בקבוצת חיילים שחורים שלוחת רסן המחסלת חיילים לבנים בשווייץ ב-1944).

טרנטינו אמנם מדבר על נאמנות לאמת, אבל הוא לא מבקש לעשות צדק היסטורי. הוא מבקש לספר סיפור. "ג'אנגו" הוא אגדה, לא פיסת חיים אותנטית מתקופת העבדות האמריקאית נוסח "אוהל הדוד טום". הוא אפילו נתלה באגדה הגרמנית העתיקה מ"טבעת הניבלונגים" על זיגפריד שהציל את אהובתו ברונהילדה (נכון, דומה לשם אשתו של ג'אנגו, שהיא, אגב, פון שאפט – והשאפט מרמז כמובן לגיבור השחור הקולנועי המיתולוגי בעצמו). גם הפסקול העדכני לפרקים מחבר את "ג'אנגו" לזמנים אחרים.

בשביל דרמטיזציה של ההיסטוריה אנחנו לא צריכים מספר סיפורים שנון ומוכשר כמו טרנטינו. בשביל זה יש לנו מישהו כמו סטיבן ספילברג, ש"לינקולן" שלו יצטרף ל"ג'אנגו" על המסכים בשבוע הבא, והוא עוסק בעבדות מזווית שונה לחלוטין (ספילברג עשה גם את "אמיסטד" על אותה תקופה, ואפשר להכניס גם את "הצבע ארגמן" לדיון). לעומת ספילברג, טרנטינו מספר סיפור תקופתי מבלי להיות מחויב באמת לתקופה במובנה הרחב, ההיסטורי והמכונן. זה לא הסיפור רחב ההיקף של "שורשים" או הסיפור הפרטי שהוא הסיפור הלאומי של הארייט טאבמן, פרדריק דאגלס, נט טרנר או חמדת (גיבורת ספרה של טוני מוריסון וסרטה של אופרה ווינפרי).

טרנטינו מתעניין בפרטים המסעירים, "האקזוטיים": בעבד השחור שמשתחרר, באציל הדרומי האכזרי, בקרבות העבדים. בתוכם הוא מחפש את הסיפור המעניין, ומספר אותו בדרכו הטרנטינואית, המדממת והמהדהדת בתוכה את כל תולדות התרבות הפופולרית. הוא עושה מתקופת העבדות ספרות זולה, למגינת ליבו המובנת של ספייק לי, ולתשואות הקהל שמריע לקאובוי שחור שמנצח את הנבל הלבן, בגרסה אלטרנטיבית ומהנה של ההיסטוריה.

וכך, בזמן שספילברג מספר סיפור לאומי על גיבור לבן שמציל את הגזע השחור, טרנטינו מספר סיפור פרטי על גיבור שחור שמציל את אהובתו. אלה סיפורים שיכולים לחיות זה בצד זה כפי ש"רשימת שינדלר" יכול לחיות לצד "ממזרים חסרי כבוד". וממילא גורלם ההיסטורי לא יהיה זהה: "לינקולן" יקבל אוסקר, ו"ג'אנגו" ישאר עוד סרט מגניב, מצוטט ואהוב, בפילמוגרפיה הפולחנית של קוונטין טרנטינו. אני יכול לחיות עם זה.

טרנטינו

Twitsonfilms: מערבון פוגש בלקספלויטיישן בדרום הגזעני? למה לא? טרנטינו נכנס בעבדות במערבון נקמה מדמם שהוא, כמו בסרט של קורבוצ'י, "חופן דינמיט". ½****

"ג'אנגו ללא מעצורים" (Django Unchained). תסריט ובימוי: קוונטין טרנטינו. שחקנים: ג'יימי פוקס, כריסטופר וולץ, לאונרדו דיקפריו, קרי וושינגטון, סמואל ל. ג'קסון, דון ג'ונסון, ג'ונה היל, וולטון גוגינס, ג'יימס רמר, דניס כריסטופר, קוונטין טרנטינו, דייויד סטין, דנה מישל גורייה, ניקול גליסיה, לורה קיוטה, אטו אסנדו, אסקלנטה לאנדי, מרים פ. גלובר, דון סטראוד, טום וופט, ברוס דרן, מ. ס. גייני, קופר האקבי, דוק דוהיים, מייקל פארקס, ג'ון ג'ארט, זואי בל, ראס טמבלין, אמבר טמבלין, פרנקו נרו. 165 דקות.

IMDB כאן

דג'אנגו ללא מעצורים - פוסטרים

50 גוונים של איפור: "ענן אטלס" – מדריך צפייה*

ענן אטלס

"מה לעזאזל אני עושה פה?"

(לואיזה ריי)

"ענן אטלס" הוא סרט יומרני כמו ברק אובמה לפני קמפיין בחירות ראשון. יומרות כשלעצמן אינן דבר רע. להיפך – הן מחיות, מכוונות ומעוררות השראה. גם יומרות ללא כיסוי אינן דבר רע – הן דבר טבעי. אבל יומרות שמרחפות כל כך גבוה עד שכבר אינן רואות את הקרקע ושמכתיבות התנהלות נפוחה מחשיבות עצמית ומתחושת עליונות נטולת בסיס – הן דבר רע.

"ענן אטלס" הוא סרט אינטלקטואלי כמו שיחת בית קפה בין סארטר לקאמי. טוב, אולי קצת פחות. זה אמנם קולנוע אינטלקטואלי – כזה שמחייב אותך לחשוב בצאתך מאולם הקולנוע – אבלך הוא הרבה יותר קומוניקטיבי. הוא לא אינטלקטואלי כמו סרט של גודאר, נניח, וגם לא טריפי ומוזר כמו "המעיין" של ארונופסקי. הוא מורכב משישה סגמנטים שמגוללים סיפורים לא מורכבים כשלעצמם, אבל החיבור ביניהם הוא שאמור לתת לסרט את המשמעות. וזה לא ממש עובד. התחושה הראשונה שמעוררת הצפייה ב"ענן אטלס" היא שמדובר בסרט שלא מובן עד סופו מה הוא בדיוק מנסה להגיד, וזה בדיוק הסיבה – רק בסופו, בחיבור הסיפורים, אפשר לזקק מתוכו את האמירה (הלא-גדולה, אגב). התחושה השנייה שמעוררת הצפייה בסרט היא שמדובר בסרט שיכול היה להיות קצר בהרבה. לכן הוא גם נתפס כיומרני – זה הפער שבין הנפח שלו (שלושה במאים, אנסמבל שחקנים, שישה סיפורים, מאות שנים, שלוש שעות ומאה מיליון דולר) לבין המשקל הסגולי שלו. זהו סרט שעל שכמותו נאמר: "השלם גדול מסכום חלקיו". סיפוריו כשלעצמם אינם גדולים ואף אינם אחידים ברמתם. אלא שגם השלם אינו עולה על סכום חלקיו, ובדרך לחוויה האינטלקטואלית נרמסת לחלוטין החוויה הרגשית. יש ב"ענן אטלס" שישה גיבורים (לפחות) שנמצאים במצוקה, אבל לא ממש אכפת לך מאף אחד מהם.

"ענן אטלס" הוא סרט שזקוק לפרשנים. הוא סרט שהמפגש שאחריו בין צופה למבקר תיטיב איתו, תאיר את מעלותיו ותקהה מעט את פגמיו. לפיכך, הנה כמה מפתחות שאולי יכולים לעזור בפענוחו, ומוטב לקרוא אותם רק לאחר הצפייה בו (כאן, אגב, יש חמישה דברים ש-eonline מציעים לדעת לפני הצפייה).

מדריך-נספח לסיפורים, לשחקנים ולדמויות מופיע בסוף מדריך זה. לצורך הקלת ההבנה אני מתייחס לדמויות בצירוף שמות השחקנים המגלמים אותם, ומכנה את הסגמנטים הסיפוריים כך: הספינה (ספינת העבדים באוקיאנוס השקט, 1849); המלחינים (ביתו של מלחין באדינבורו, 1936); הקונספירציה (העיתונאית החוקרת בסן פרנסיסקו, 1973); בית האבות (המו"ל המזדקן בלונדון ובאדינבורו, 2012); ניאו סיאול (המותחן המטריקסי בסיאול העתידנית, 2144); ואחרי הנפילה (השבטים בהוואי הפוסט-אפוקליפטית, 2321).

* הקרדיט לכותרת אינו שלי, אלא של מרלו סטרן מ"הדיילי ביסט". בעברית זה נשמע אפילו יותר טוב, אז לא יכולתי לוותר על זה.

ענן אטלס סטרג'ס וביי

חופש.

זו התמה המרכזית של "ענן אטלס". התמה הזאת עולה מכל הסיפורים: מסיפורו של העבד המשתחרר מכבליו על סיפון הספינה באוקיאנוס השקט ומסיפורו של הפרקליט הצעיר המשתחרר מעריצות החברה העסקית והנוגשת בעבדים (באותו סגמנט); מסיפורה של המשרתת המשתחררת מתפקידה בניאו-סיאול; מסיפורו של המלחין הצעיר המשתחרר מרודנותו של פטרונו המבוגר; מסיפורה של העיתונאית המשתחררת מאימתו של איש עסקים עשיר וחושפת מזימה לשואה גרעינית; מסיפורו של בן השבט העתידני שמשתחרר מעריצותה של כנופיית ברברים אלימה; ואפילו מסיפורה של חבורת הזקנים הנמלטת מבית האבות בו היא כלואה.

בכל הסיפורים מופיעה חברה, או מיקרוקוסמוס חברתי, שמגבילה את הפרט: לעתים באמצעות דפוסים חברתיים (הספינה); לעתים באמצעים דכאניים (בית האבות); לעתים במכשירים אלימים (הקונספירציה); לעתים בהתנהגות קניבלית ממש (השבטים, ניאו-סיאול). ובמרכז כל סיפור עומד גיבור שקורא תגר על החברה הזו ועל האופן שבו היא מתנהלת ויוצא לחופשי, ואף למעלה מכך: מניע תהליך הנפרש על פני תולדות האנושות, תהליך של יציאה מעבדות לחירות.

ענן אטלס גרנט

זהויות.

"ענן אטלס" נשען על קאסט גרעיני של עשרה שחקנים שחולקים ביניהם כמה עשרות תפקידים (ראה הנספח שבסוף מדריך זה). חלק מהתפקידים האלה רחוקים מלהיות מובנים מאליהם. ג'ים סטארג'ס מגלם לוחם חופש קוריאני; דונה ביי מגלמת אישה ג'ינג'ית; בן ווישו מגלם אישה; יו גרנט מגלם זקן; האלי ברי מגלמת רופא קוריאני; הוגו וויבינג מגלם אחות בלונדינית. ככה זה ב"ענן אטלס": אין גזעים, אין מינים, אין גילים. זאת לא רק אמירה דרמטית (שחקנים טובים יכולים לגלם כל תפקיד); זאת אמירה חברתית שמבקשת לטשטש את ההבדלים. וכשנזכרים בפרט מטא-קולנועי כמו זהותו של אחד מהאחים וושאובסקי – לארי שהפך ללנה – מבינים במידה מסוימת גם מהיכן זה הגיע.

אגב: זאת נקודה מעניינת שבה נבדל הסרט מהספר עליו הוא מבוסס – שהרי בספר כל דמות עומדת בפני עצמה, ואילו בסרט העובדה ששחקן מגלם מספר דמויות קושרת ביניהן.

ענן אטלס וויבינג

גלגולים.

ובכל זאת, יש מרכיב אינדיבידואלי חזק ב"ענן אטלס", והוא מובע היטב לא רק בסיפוריהם של גיבוריו אלא גם בעובדה שסיפורי הדמויות מתגלגלים מסיפור לסיפור דרך השחקנים המגלמים אותן. זיהוי השחקנים (מלאכת צפייה מהנה כשלעצמה) יכול לשמש כמפתח להבנת הסיפורים, אבל לא תמיד.

טום הנקס, למשל – בסרטו הטוב ביותר מזה שנים, סוף סוף נראה שהוא נהנה מעבודתו – מגלם רופא חמדן (על הספינה) וסופר בריטי תאב פרסום (בסגמנט בית האבות), אבל גם רועה צאן מוג לב שמתגבר על פחדיו ועומד מול רוצחי עמו (השבטים) ופיזיקאי שעוזר לעיתונאית לחשוף שחיתויות במפעל בו הוא עובד (בסגמנט הקונספירציה).

כמוהו גם ג'ים ברודבנט הנפלא (שתמיד נותן לי את התחושה הנעימה שאני צופה בפרק של "וואלאס וגרומיט"). הוא קברניט נוקשה (הספינה) ומלחין קשה עורף (המלחינים), אבל גם מו"ל שמתעשר בפתאומיות, נקלע דווקא אז לקשיים כלכליים ולאיומים, ומוצא תאוות חיים חדשה מתוך זיכרון עבר ואפיזודת הווה משעשעת (בית האבות).

הוגו וויבינג, לעומתו, הוא סמלה האכזרי של החברה בכל הסיפורים: הוא אב נוקשה וסוחר עבדים (הספינה), הוא נאצי (המלחינים); הוא אחות מרשעת (בית האבות); הוא רוצח (קונספירציה) והוא שד דמיוני וחורש רעה (השבטים). כשמזהים את וויבינג על המסך, יודעים שזה לא יכול להיות טוב.

יו גרנט, בליהוק הפוך-על-הפוך מצוין, נבל אף הוא: בעל מפעל בעל תוכניות זדוניות (קונספירציה); מנהל מסעדה קוריאני ששוכב עם העובדות שלו (ניאו-סיאול); זקן שמאשפז בכפייה את אחיו (בית האבות); מנהיג כנופיית רוצחים (השבטים). לרוב הוא נראה בתחילה כאדם הגון וחביב, אך מתחת למסכה מתגלה הלב הקר.

הצד השני הוא דונה ביי, שמגלמת תמיד את האישה המשוחררת, בין אם היא רעייה סקוטית שמתייצבת לצד בעלה ונגד אביה (הספינה); אישה מקסיקנית שמשיבה לגבר שהורג את הכלב שלה כגמולו; או משרתת שהופכת למנהיגת מרד (ניאו-סיאול).

כשבוחנים את "ענן אטלס" דרך השחקנים והתפקידים שהם מתגלגלים ביניהם, אפשר להבין טוב יותר את התמאטיקה ואת הרעיונות שחוזרים על עצמם. כמו השחקנים, הרעיון האנושיים האוניברסאליים האלה חוצים גזעים, מינים וגילים. זה לא מבריק, זה פשוט שימוש חכם בכלי הדרמטי שנקרא שחקן.

(קיימת כמובן גם האפשרות שזאת פשוט דרך לחסוך בתקציב. אני רוצה להאמין שלא, וכך או כך – זה משרת את הסרט)

ענן אטלס ווישואו וברודבנט

כתם לידה.

המקבילה הספרותית המסוימת של השימוש בשחקנים לגילום מספר דמויות הוא כתם הלידה. בספר (שאותו לא קראתי, אך כך קראתי על אודותיו) משמש כתם הלידה לזיהוי הנפש המתגלגלת בין הדורות.

מיהם הנפשות "המסומנות" בסרט? רועה הצאן הנקס (אחרי הנפילה); עורך הדין הצעיר סטארג'ס (הספינה); המלחין הצעיר ווישואו (המלחינים); העיתונאית ברי (הקונספירציה); המוציא לאור ברודבנט (בית האבות); והמשרתת ביי (ניאו-סיאול). קל לזהות את המשותף לכולן, תמטית ודרמטית. הן מגולמות על ידי כל השחקנים (למעט שני הנבלים, וויבינג וגרנט; וד'ארסי ודייויד, שהינם גיבור-משנה); נפרשות על פני כל הסיפורים; והן גיבורות סיפורן.

נקל להבין מכך שזו אותה הנשמה המתגלגלת מסיפור לסיפור. ומיהי אותה נשמה? "פרי ספיריט", נשמה חופשית, זו שיוצאת כנגד החברה שבה היא חיה, חושפת את הרע שבה ומובילה את המרד נגדה. אלו הם ששת הגיבורים המגלים התנגדות והקוראים לחופש. קו ישיר נמתח מהפרקליט הצעיר המתריס כנגד העבדות אל המשרתת שהופכת לנביאת החופש של חברת העתיד.

ובל נשכח מהי צורתו של כתם הלידה – כוכב שביט. גרם שמיים עצמאי, סוליסט ברקיע, נע בחופשיות בין האורות הרחוקים העומדים כסדרם. אות של חופש.

ענן אטלס ברי

ז'אנרים.

זו אחת החולשות הבולטות של "ענן אטלס", סרט שנע לא רק בין סיפורים, אלא גם בין ז'אנרים: מותחן קונספירציה מהסבנטיז, מותחן סייברפאנקי סטייל "מטריקס", דרמת עבדים היסטורית, דרמת מד"ב שבכלל נראית כמו סרט אקשן היסטורי, קומדיית בריחה מהכלא בריטית קלילה. זה חוסר אחידות סגנונית שמשתקף למרבה הצער גם בחוסר אחידות איכותית. זה כבר עניין קולנועי. הבעיה העמוקה יותר היא שהסיפורים מלכתחילה אינם שווי ערך, כך שהצגתם זה לצד זה (ליתר דיוק, זה בתוך זה) לא עושה חסד עם הסיפור הגדול. איך יכול להיות שקומדיית הקשישים החביבה בכיכובו של דרבונט דרה לצד האפוס המשיחי בכיכובם של הנקס וברי, למשל?

ערבוב הז'אנרים מקביל לערבוב הדמויות והשחקנים כדי לייצר את אותה אמירה המבטלת גבולות. רק שבמקרה הזה הוא אינו תורם לה.

ענן אטלס ווישואו

ענן אטלס.

הגיע הזמן לשאול על פירוש שמו של הסרט (שהוא גם שם הספר עליו הוא מבוסס). מקור השם, בסרט, ב"שישיית ענן אטלס" – יצירת המופת שעליה שוקד המלחין פרובישר-ווישואו, ושאת הקרדיט עליה מבקש לעצמו גם פטרונו איירס-ברודבנט (אגב: את היצירה המוזיקלית הלחין לצרכי הסרט טום טיקוור עצמו, ביחד עם ג'וני קלימק וריינהולד הייל).

מה בין הקונצ'רטו לבין התמאטיקה של הסרט שנקרא בשמו? זוהי יצירת מופת, המגנום אופוס של המלחין הצעיר. למעשה, זו יצירתו (לפחות המשמעותית) הראשונה. למעשה, זו גם יצירתו האחרונה. אבל כוחה איתן, הזמן לא יכול לה. זו כוחה של יצירה, והוא כמו מהדהד את כוחה של הנשמה החוצה את הדורות והזמנים בסרט. גם כשהגופים האנושיים מתים, נרקבים ומתחלפים זה בזה, ענן אטלס ממשיך לרחף ממעל.

"ענן אטלס" הוא גם שמה של התחנה אליה עושים דרכם זאכרי-הנקס ומרונים-ברי (אחרי הנפילה). מתחנה זו יוצרת מרונים קשר עם האנשים שנטשו את כדור הארץ, ובתחנה זו נחשף זכארי למסרי החופש החתרניים (נגיד. בינינו, מדובר בקלישאות) של סונמי-ביי (ניאו-סיאול). זוהי הנקודה הרחוקה ביותר בסגמנט הרחוק ביותר (בכרונולוגיה ההיסטורית של הסרט), זו שחותמת את מסעה של הנפש שהתגלגלה לבסוף אל זאכרי. כל מה שהוטבע בנשמה בחלוף הסיפורים מובא כאן לכדי העצמה והערה עד שזכארי חוזר לכפרו ומשתחרר מאימת הכובש הברברי קונה-גרנט. זהו, לפיכך, שיאו של התהליך. וזהו גם מפגש בין-דורי של אותה הנשמה, כשזאכרי צופה בגלגולה הקודם של נשמתו בגופה של סונמי. אף זהו שיאו של תהליך: הרפלקציה של הנפש.

ומה פירוש ענן אטלס? אטלס במיתולוגיה היה הטיטאן שנשא על כתפיו את העולם. נדמה שכמוהו מנסה הסרט היומרני כאמור לשאת בחובו סיפור אנושי אוניברסאלי עמוק ועשיר (ועושה זאת בהצלחה חלקית בלבד). אבל יש פה גם ענן, צבר מים שמרחף מעל העולם. השילוב הזה, שהוא ממש ניגוד פיזי (האחד למטה, השני למעלה), כמו עוטף את העולם כולו. למצער, הוא הולם את יומרותיו של הסרט.

בעולם הזה, בכדור הכחול, מביט זאכרי הזקן בסיומו של הסרט. כמו ענן אטלס הוא מתבונן בו ממרחק, עוטף אותו במבטו שאנו כבר יודעים שמתגלמים בו כל הזמנים כולם. מהמרחק הזה, מכוכב אחר, לא רואים שום אטלס שנושא את הכדור, וגם לא ענן שמעיב עליו. אולי אין עוד תקווה לעולם הזה, אבל יש עוד תקווה לאנושות שחיה בו.

ענן אטלס ווישואו וד'ארסי

Twitsonfilms: ניאו-מטריקס? לא ממש. יצירת אינדי מגלומנית ושלם שאמור להיות גדול מסכום חלקיו אך קטן ממנו. ובכל זאת – מאתגר ומעניין. true-true. ***

<div style="background-color:#000000;width:520px;"><div style="padding:4px;"><p style="text-align:left;background-color:#FFFFFF;padding:4px;margin-top:4px;margin-bottom:0px;font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;font-size:12px;">Get More: <p class="nextmovie_seo_wrapper" style="color:white;"><a href="http://www.nextmovie.com/?xrs=vrl_player">NextMovie.com</a&gt;: <a href="http://www.nextmovie.com/video/featured/?xrs=vrl_player">More Videos</a> | <a href="http://www.film.com/trailers/?xrs=vrl_player">Trailers</a&gt; | <a href="http://www.nextmovie.com/category/blog/?xrs=vrl_player">Movie News</a> | <a href="http://www.nextmovie.com/dvd/?xrs=vrl_player">New on DVD &amp; Blu-Ray</a></p></p></div></div>

"ענן אטלס" (Cloud Atlas). בימוי: אנדי וושובסקי, לאנה וושובסקי וטום טיקוור. תסריט: אנדי וושובסקי, לאנה וושובסקי וטום טיקוור (על פי ספרו של דייויד מיצ'ל). שחקנים: טום הנקס, האלי ברי, דונה ביי, ג'ים סטארג'ס, ג'ים ברודבנט, בן ווישואו, ג'יימס ד'ארסי, יו גרנט, הוגו וויבינג, סוזן סרנדון, דייויד קית', דייויד ג'יאסי, ז'או שון, ברודי ניקולאס לי, רוברט פייף, מרטין ווטקה. 172 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

נספח: מדריך דמויות, שחקנים וזמנים

שחקן

הספינה (1849)

המלחינים (1936)

הקונספירציה (1973)

בית האבות (2012)

ניאו-סיאול (2144)

אחרי הנפילה (2321)

טום הנקס

ד"ר הנרי גוס (רופא)

מנהל מלון

אייזיק סאקס (עובד במפעל הגרעיני)

דרמוט הוגינס (סופר)

שחקן המגלם את קבנדיש בסרט

זאכרי (רועה צאן)

האלי ברי

שפחה אבוריג'ינית

ג'וקסטה איירס (אשתו של המלחין ויויאן)

לואיזה ריי (עיתונאית)

אורחת היפית במסיבה

אוביד (רופא)

מרונים (נוסעת מתרבות מתקדמת)

ג'ים ברודבנט

קפטן מולינקס (רב חובל)

ויויאן איירס (מלחין)

טימות'י קאבנדיש (מו"ל)

מוזיקאי קוריאני

חוזה

הוגו וויבינג

האסקל מור (חותנו של יואינג)

תדאוס קסלרינג (נאצי)

ביל סמוק (מתנקש)

האחות נוקס

בורדמן מפי (סמכות עליונה שרודפת אחרי סונמי)

אולד ג'ורג'י (שד)

ג'ים סטארג'ס

אדם יואינג (עו"ד)

אורח במלון

אב

אוהד כדורגל

היי ג'ו צ'אנג (לוחם חופש)

אדם (גיסו של זאכרי)

דונה ביי

טילדה יואינג (אשתו של אדם)

אם/אישה מקסיקנית

סונמי (מלצרית-רפליקנטית)

בן ווישואו

נער סיפון

רוברט פרובישר (מלחין צעיר)

מוכר בחנות תקליטים

ג'ורג'ט (אשתו של דנהולם)

בן שבט

ג'יימס ד'ארסי

רופוס סיקסמית' הצעיר (מאהבו של פרובישר)

רופוס סיקסמית' המבוגר (פיזיקאי במפעל)

האח ג'יימס (מטפל בבית האבות)

הארכיבאי

קית' דייויד

קופאקה (עבד)

נפייר (מנהל אבטחה במפעל)

אן-קור אפיס (מנהיג המורדים)

חוזה

ז'או שון

מנהלת מלון

יונה (מלצרית-רפליקנטית)

רוז (גיסתו של זאכרי)

דייויד ג'יאסי

אאוטאה (עבד)

לסטר ריי (אביה של לואיזה)

דאופיסייט (אחד החוזים)

סוזן סרנדון

מדאם הורוקס (אשתו של הכומר)

אורסולה (אהובת נעוריו של קאבנדיש)

יוסוף סולימן (פיזיקאי המופיע בוידאו)

הכוהנת הגדולה

יו גרנט

ג'יילס הורוקס (כומר)

לויד הוקס (בעל המפעל)

דנהולם קאבנדיש (אחיו של טימות'י)

סיר רי (בעל המסעדה)

קונה (מנהיג הברברים)

ויה Cinemablend

ויה Cinemablend

טום הנקס

הלי ברי ג'ים סטארג'ס בן ווישואו דונה ביי הוגו וויבינג יו גרנט ג'ים ברודבנט ג'יימס ד'ארסי קית' דייויד

תמונות קצרות: קרוז קונטרול ("ג'ק ריצ'ר")

 ג'ק ריצ'ר

1. "יש את הבחור הזה. הוא סוג של שוטר. לפחות היה. הוא לא שם על הוכחות, הוא לא שם על החוק. רק צדק מעניין אותו. הוא יודע מה עשיתי. את לא יכולה להגן עלי. אף אחד לא יכול".

2. ידוע שג'ק ריצ'ר הוא בחור שנושק לשני מטר. ידוע גם שטום קרוז הוא בחור בגובה 1.72 מ'. גם אם תוסיפו לו סטאר קוואליטי לא תגיעו ליותר מ-1.85. על ריצ'ר יש גם 100-115 קילו. על קרוז, לפי גוגל, יש משהו כמו 77 קילו. הי, לפחות בגיל הם קרובים (ריצ'ר נולד ב-1960, קרוז שנתיים אחר כך). ריצ'ר גם בלונדיני, קרוז לא.

ההבדלים הפיזיים בין קרוז לריצ'ר כבר הצליחו לעורר לא מעט ביקורת. בצדק; הגודל של ריצ'ר הוא עניין משמעותי. תחשבו על צ'אק נוריס – עם כל הכבוד המיתולוגי לצ'אק נוריס, ויש כבוד כזה – עושה את הטרמינייטור. זה פשוט לא מסתדר.

3. לכן, אגב, סטיבן סיגל היה יכול להיות ג'ק ריצ'ר לא פחות טוב מקרוז. גם אם הרבה פחות רווחי.

4. לי צ'יילד (הוא ג'ים גרנט) סיכם זאת כך: "המידות של ריצ'ר בספרים הן מטאפורה לכוח בלתי ניתן לעצירה, וקרוז עושה זאת בדרכו שלו". טוב, שילמו לו הרבה כדי להגיד את זה.

5. "ג'ק ריצ'ר הוא רוח רפאים. אתה לא מוצא את הבחור הזה אלא אם הוא רוצה שימצאו אותו"

6. ג'ק ריצ'ר הוא גיבור פעולה כלבבי. הוא גיבור שהוא צאצא ישיר לשושלת של גיבורי על כמו באטמן וגיבורי מערבונים כמו האיש ללא שם, שאיש אינו יודע מאין באו, אבל הם תמיד שם כשצריך אותם. והם מאוד חזקים. ומאוד קולים. ומאוד שנונים.

7. "סנדי עובדת כאן?"

"מי אתה, שוטר? אני צריך שתראה לי תעודה"

"לך תקרא לסנדי"

"אני צריך לראות משהו"

"מה בקשר לבפנים של אמבולנס?"

8. כן, שנינויות רצות על ימין ועל שמאל ב"ג'ק ריצ'ר". אם הסרט הזה מרגיש כמו מותחן אקשן משנות השמונים זה בעיקר בגלל שאין בו דיאלוג שלא הושחז באבן. כן, ג'ק ריצ'ר הוא לא רק בריון מסוקס, אלא גם בדרן חד לשון. הוא בעצם פיליפ מארלו עם ימנית קטלנית.

9. "נולדתי באוקטובר. כשאגיע ליום ההולדת שלי, אירה. אחת, שתיים…"

10. עוד תכונה שג'ק ריצ'ר הביא מהאייטיז: לשמור שורות מנצחות לטיימינג המושלם. למשל, לא לענות בזמן על השאלה מה המספר הסידורי של הרובה של הרוצח. כמו שלימד אותנו בארני סטינסון – Wait for it. ואז זה יהיה לג'נדרי.

11. "אני מתכוון לפרק לך את הצורה ואז לשתות את הדם שלך ממגף"

12. ועוד משהו: כשצריך להסביר משהו, מסבירים. למשל, כשריצ'ר צריך להסביר אם הוא היה באמת הורג אדם עליו איים (ולמעשה, להסביר למה האדם הזה נשבר אחרי שתי שניות), הוא מסביר ("הוא ידע שאני לא מבלף"). כי הלן רודין (רוזמונד פייק) שאלה, כלומר הצופה שאל. כלומר, התסריטאי שאל, כי הוא הבין שזה קצת קלוש ושעדיף לשים את זה על השולחן ולגמור את זה, אפילו במחיר של דיאלוג מטופש. הי, ככה עשו סרטים פעם, deal with it.

13. קראתי ראיון עם צ'יילד שבו הוא ציין את אחת הבעיות בעיבוד של ריצ'ר לקולנוע: "איך מוציאים דברים מתוך הראש שלו ומעבירים אותם אל המסך?". מקווארי בחר לפעמים בדרך הגרועה ביותר: בדיאלוג ישיר. האמת? צריך להיות מאוד פתוח לקולנוע מיושן ב-2013 כדי לקבל את זה. בחיוך.

מה זאת אומרת "אין בסקר את המפלגה של אלדד יניב?"

מה זאת אומרת "אין בסקר את המפלגה של אלדד יניב?"

14. "מה עושה בכלל שוטר צבאי?"

"מה שאתה עושה, בהבדל אחד – כל חשוד הוא רוצח מאומן"

15. יש סיפור. תמיד יש סיפור. הפעם (כי יהיו עוד פעמים), בסיפור המבוסס על "הצלף", ג'ק ריצ'ר מגיע לעבוד עם פרקליטה שמתגייסת להגן על צלף מטורף שהרג חמישה עוברי אורח תמימים. ומובן שמה שנראה כמו תיק סגור מתגלה כתיק מאוד פתוח.

16. האמת? סיפור לא רע.

17. טרם קראתי ספר של ג'ק ריצ'ר. סביר להניח שזה בגלל שלכל חמשת הראשונים שבספריו קוראים (בעברית) "משהו קטלני". האמת? עכשיו אני אתחיל.

18. אם בשביל זה עזב טום קרוז את סדרת "משימה בלתי אפשרית", אז זה בסדר מבחינתי. בעיקר בגלל שאני שמח שג'רמי רנר יקבל את "משימה בלתי אפשרית", אבל גם בגלל שאני רוצה לראות עוד ג'ק ריצ'רים.

19. וחוץ מזה, קרוז הוא עדיין אית'ן האנט, רק אחרי שהפשיטו אותו מכל הטכנולוגיה וזרקו אותו לבד בשטח. הי, הוא בכלל הסמוראי האחרון! או שזה הנוסע?…

20. לטום קרוז יש שני סרטים. האחד זה "אהבה בשחקים", השני זה "הסמוראי האחרון". כל השאר זה ואריאציות.

21. לכן קרוז תמיד עובד כמו על אוטומט, משחק ללא מאמץ. נוסע על קרוז קונטרול.

אוקיי, ברגע שהיא יוצאת, תירה בה. ואז אני רץ, תופס את סורי ובורח.

אוקיי, ברגע שהיא יוצאת, תירה בה. ואז אני רץ, תופס את סורי ובורח.

22. כריסטופר מקווארי כתב את "החשוד המיידי". בעיני זה מספיק כדי שאראה כל סרט שהוא מעורב בו.

23. מה שמזכיר לי – לאן נעלם בראיין סינגר?

24. אה, ל"ג'ק קוטל הענקים". אני כל כך מתפלל למענו. אני כל כך לא אופטימי.

25. רוזמונד פייק, נערת בונד לרגע, לא מצליחה לפרוץ להוליווד. זה לא קרה עד עכשיו, וזה גם לא יקרה. צוננת מדי. אני נותן לה חודשים ספורים לפני שהיא חותכת לטלוויזיה.

26. וורנר הרצוג, לעומת זאת – וואו. אני תמיד נהנה לראות במאי מפציע לתפקיד בסרט. אני שמח במיוחד כשזה מישהו כמו וורנר הרצוג. מישהו שחנך את קלאוס קינסקי. אני חושב שאם קינסקי היה חי, הוא היה גאה היום בהרצוג.

27. גם רוברט דובאל וריצ'ארד ג'נקינס פה. הם מצוינים, כצפוי, רק שקצת מפתיע למצוא כל כך הרבה שחקנים טובים בסרט אקשן שהיה שגרתי כבר לפני עשרים שנה.

28. אלקסיה פאסט. נערה בשער.

29. האמת? סתם סרט.

30. האמת? נהניתי לאללה.

31. "אתה חושב שאני גיבור? אני לא גיבור. אני נווד שאין לו מה להפסיד. ואם אתה חכם, זה מפחיד אותך. כי אני אהיה בשטח המת שלך, ואין לי שום דבר אחר לעשות".

Twitsonfilms: טום קרוז בתפקיד בלש בריון בגובה שני מטר? למה לא? אולד סקול אקשן שעושה את העבודה כמו שקרוז עושה אותה בדר"כ. ½***

"ג'ק ריצ'ר" (Jack Reacher). בימוי: סטיבן מקווארי. תסריט: סטיבן מקווארי (על פי "הצלף" מאת לי צ'יילד). שחקנים: טום קרוז, רוזמונד פייק, ריצ'רד ג'נקינס, דייויד אויילוו, ג'יי קורטני, ג'וזף סיקורה, ורנר הרצוג, רוברט דובאל, ולדימיר סיזוב, אלקסיה פאסט, ג'וש הלמן. 130 דקות.

IMDB כאן

http://www.imdb.com/title/tt0790724/

שיא הרגש ("הבלתי אפשרי" – ביקורת)

הבלתי אפשרי

החדשות הרעות הן שאיי. או. סקוט מה"ניו יורק טיימס" נתן לסרט 50 מ-100 (לפי השקלול של מטהקריטיק).

החדשות הטובות הן שרוג'ר איברט נתן לו מאה, ואיברט יותר צודק.

אולי זה בגלל שהגעתי עם ציפיות נמוכות. זה תמיד מתכון טוב, אם לא להגברת ההתלהבות אז לפחות למיתון האכזבה. הטריילר של "הבלתי אפשרי" נראה לי כמו מסחטת דמעות מהסוג הזול ביותר, בדיוק כמו שהסיפור שלו נשמע מלודרמטי מכדי להיות אמיתי: בני משפחה נקרעים האחד מזרועות השני, על טפם, במהלך אסון הצונאמי. הדרך שלהם בחזרה לזרועות שווה 114 דקות של סחיטה רגשית.

לא הייתי רחוק מהאמת. "הבלתי אפשרי" הוא אכן מסחטת דמעות. אבל הוא עושה זאת כמעט בלי מניפולציות ועם רגל זהירה יחסית על דוושת הסנטימנטליות בואך מחוזות הקיטש. תחת זאת, הוא עושה זאת כמו שסרט צריך לעשות זאת: באופן קולנועי.

זה מתחיל בסצנת הפתיחה המפעימה. קצת יותר משנה אחרי שקלינט איסטווד שפך עלינו צוננים עם סצנת הצונאמי המדהימה של "מכאן והלאה", חואן אנטוניו באיונה מטביע אותנו באוקיאנוס עם סצנת צונאמי מדהימה אפילו יותר. הצונאמי ב"מכאן והלאה" היה מפחיד לא פחות מאשר מרשים; הצונאמי ב"הבלתי אפשרי" הוא כבר אימה של ממש. באיונה, בעבודת צילום, עריכה וסאונד יוצאות מן הכלל, מצליח לשתול את הצופה בתוך הנחשול האדיר. המחזה של נעמי ווטס המיטלטלת כבובת סמרטוטים חסרת אונים בתוך המים שעה שעצמים נתקעים בה ומצלקים את גופה אינו קל לצפייה.

ככה זה נראה ב"מכאן והלאה". חלק מהצונאמי של "הבלתי אפשרי" אפשר לראות בטריילר שבקצה הביקורת

כזה הוא קם המשכו של הסרט, שאינו מתלוצץ עם צופיו. בדקות הקרובות הם צפויים להביט בפצע המכוער שנפער ברגלה של ווטס, או בשחקנית מקיאה אצות על רצפת בית החולים. "הבלתי אפשרי" היא דרמה שאנשים מגיבים אליה כמו אל סרט אימה.

וזהו אכן סרט אימה. "הבלתי אפשרי" הואשם ע"י מבקרים אחדים שהוא נצלני ומניפולטיבי, אך אין זה כך. רוב הזמן הוא מעביר את הצופה חוויית צפייה מחרידה ונוגעת ללב כאחד. מחד הוא נאחז בסיפור (האמיתי) על המשפחה שהתפצלה בתוך גלי הצונאמי, סיפור שאינו יכול להיות אלא נוגע ללב. מאידך זהו סיפור איום ונורא על אנשים שבאו לשכשך בחופי גן עדן ומצאו את עצמם טובעים בגיהנום.

עוד נקודה לביקורת היתה העובדה שבאיונה והתסריטאי סרג'יו ג'י. סנצ'ז (שהיו שותפים ל"בית היתומים") בחרו להתמקד בסיפורה של משפחה אנגלוסקסית, כמעט מושלמת ונטולת פגמים, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מגורלם של המקומיים (וגם תוך כדי הפיכת עורה של המשפחה הספרדית במקור, ועוד בסרט ספרדי). גם זו טענה מופרכת. סיפורה של משפחת בנט הוא סיפורו של כל תייר שבא לחופשת חג מולד חלומית ומצא עצמו בסיוט שלא יתואר, וכך רק הפך קרוב יותר לליבו של הצופה. למשל, הצופה שהוא אני, שהעביר את כל דקות הסרט במחשבה כיצד היה מתמודד עם החוויה המטלטלת תרתי משמע. ומה עוד שאין בסיפור אחד כדי לגרוע מסיפורים אחרים, וודאי לא חסרים סיפורים אנושיים מרגשים לדלות מהיבשה המוצפת שהותיר אחריו הצונאמי.

הבלתי אפשרי צונאמי

הבחירה בשחקנים לא מוכרים היתה יכולה להיות מעניינת, אבל אפשר להבין את באיונה שבחר בשני פרצופים מוכרים כמו ווטס ויואן מקגרגור להוביל את הסרט. ומה עוד שהשניים עושים עבודה נפלאה. ווטס פנטסטית כאם הפצועה שהולכת ומחליפה תפקידים עם בנה הבכור בעודה שוקעת בדמדומי כאבה, ולעתים פשוט צורחת אותו עד שהאוזניים ניצלות; מקגרגור מצדיק את משכורתו בסצנה אחת קורעת לב בה הוא מספר לקרוב משפחה רחוק על האסון, נשבר ושובר. טוב לא פחות מהם טום הולנד בתפקיד לוקאס, הבן הבכור שתופס פיקוד על מבצע הצלתה של אמו. גם אחיו הצעירים (סמואל ג'וסלין ואוקלי פנדרגאסט) כובשים.

"הבלתי אפשרי" לא חף מפגמים. כך, למשל, סצנה מיותרת לחלוטין שבה ג'רלדין צ'פלין מעבירה באופן פשטני מסרים אלגוריים בדיאלוג עם אחד הילדים. יש בסרט גם מאותם צירופי מקרים תמוהים, ורגעים שבהם קשה להבין אם באיונה וסנצ'ז בחרו להיצמד לסיפור האמיתי או דווקא הגזימו בחופשיות העיבוד. לעתים נדמה שדרוש היה פיתול תסריטאי מחוכם יותר; לעתים נדמה שדווקא החומרים המציאותיים, שהם לא תמיד מדהימים אלא לפעמים גם מעשיים ונטולי נסים, עמדו לטובתם.

אז מה כאן "בלתי אפשרי"? פתאומיותו של האסון ועוצמתו ההרסנית של הטבע? היכולת האנושית לשרוד אותם? או אולי פשוט הסיפור המשפחתי הנסי שבמרכז הסרט? אולי כל אלה גם יחד. ובכל אלה יחד טמון כוחו של הסרט, שאינו אחד הסרטים הגדולים שראיתי, ואף על פי כן הוא אחראי לאחת החוויות המרגשות, המטלטלות, המפחידות ומעוררות ההשראה שעברתי.

Twitsonfilms: סרט אסונות מניפולטיבי? לא ממש. מפחיד ומטלטל, ותסלחו לי על משחק המילים על חשבון הצונאמי, אבל זה פשוט קולנוע סוחף. ****

"הבלתי אפשרי" (The Impossible). בימוי: חואן אנטוניו באיונה. תסריט: סרג'יו ג'י. סנצ'ז. שחקנים: נעמי ווטס, יואן מקגרגור, טום הולנד, סמואל ג'וסלין, אוקלי פנדרגאסט, ג'רלדין צ'פלין, ג'ומג'אוי סיי-לימה. 114 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

נמר של צלולויד ("חיי פיי" – ביקורת)

 חיי פיי

החדשות הרעות הן של"חיי פיי" יש חצי שעה עם יותר קשקושים רוחניים מאשר בסופשבוע באשרם במדבר.

החדשות הטובות הן של"חיי פיי" יש עוד שעה וחצי של קולנוע מפעים.

עמוס חששות נכנסתי לאולם שבו הוקרן "חיי פיי". האשמה היתה טמונה בספר. לא, לא קראתי אותו. הוא היה מונח על אחד ממדפי ספרייתי, אך לא פתחתי אותו עד היום. משהו בעטיפה, משהו בסיפור ומשהו בהצלחה המסחררת הרתיע אותי. נמר ונער על רפסודה, בסיפור שכתב סופר מערבי? נשמע לי כמו מעשיית זן יומרנית שאין לי שום סבלנות אליה.

ההתחלה לא היתה מבטיחה. סופר (רייף ספאל) מגיע לפגוש הודי חכם (אירפאן קהאן), שמאמין בכל הדתות שבעולם (הוא הינדו-נוצרי-מוסלמי שמלמד קבלה) ומתחיל לזרוק קשקושים רוחניים כמו "אמונה היא בית עם חדרים רבים". אם לא הייתי הצופה העקשן שאני, הייתי נשבר.

אבל הסיפור המשיך. ההודי, פיי פאטל שמו, התחיל לגולל את סיפורו כנער, ואיך נאלץ לעזוב את הודו עם משפחתו ולהפליג בספינה שנטרפה בלב ים, ואיך מצא את עצמו על סירת הצלה עם צבוע, זברה, קופה – ונמר (כולם חלק מגן החיות שהפליג עם המשפחה). וכאן, אחרי משהו כמו חצי שעה של פטפטת תיאולוגית מלאת אוויר, התחיל הסרט.

הסיפור של פיי הוא סיפור מרתק. הוא לא יכול להיות פחות מזה כשמדובר באדם שתקוע בלב ים עם טיגריס בנגלי שמאגרי המזון שלו הולכים ומידלדלים. האופן שבו פיי לומד לחיות עם הטיגריס אותו הוא מכנה ריצ'ארד פארקר, האופן שבו הוא הולך וצובר ביטחון, מאלף את הנמר, מכבד אותו ולבסוף נקשר בו, הוא סיפור נהדר שלי מיטיב לספר ולהציג (עוד נגיע לחלק הוויזואלי). הוא גורם לך לפחד, ואז להתפעל, ואז להתלהב, ואז להתרגש. הוא מעורר בך השראה.

עוד פעם אחת! שאל אותי עוד פעם אחת מה המצע המדיני שלי!

עוד פעם אחת! שאל אותי עוד פעם אחת מה המצע המדיני שלי!

לא צריך להגיע לסופו של הסרט כדי להבין שבין אם מדובר בסיפור אמיתי (לכאורה) ובין אם פיי בדה אותו מליבו, מדובר באלגוריה. אבל זה קורה בסיום הסרט, כשפיי מספר שוב את הסיפור, והפעם באופן שונה לחלוטין, ומותיר בידי הצופה את הבחירה בסיפור המועדף בעיניו. לי, בסיפור המסגרת של הסרט, הופך את מלאכת הבנת הסרט לפשטנית במידה רבה, אבל הוא לפחות מציב בפני הצופה באופן ברור את הצורך בהכרעה בין סיפור הרפתקאות קסום לבין התרחשות אלימה ומכוערת. הבחירה הזאת אינה בחירה דרמטית – היא בחירה מוסרית. היא הבחירה בין להתעלם מהאמת על חולשותיו של המין האנושי לבין להכיר בהן בעיניים מפוכחות ויראות. אם אתם זקוקים למפתח, תוכלו למצוא אותו בטיגריס הבנגלי שאינו חתול ידידותי ונוח לאילוף אלא טורף אכזר ומשתתף מן המניין בגלגל החיים, מהצד הגבוה שלו.

הדעה הרווחת היא ש"חיי פיי" הוא סרט על אמונה, שהרי גיבורו המאמין בכל הוא כמו כל-מאמין. אבל, כרגיל עם מאמינים, "חיי פיי" משאיר כר נרחב מדי לאינטרפרטציה. האם סיפור על אדם שהושלך לנפשו בלב ים עם טיגריס הוא סיפור שאמור לעורר אמונה באל? האם זה סיפור הישרדות או סיפור גאולה? פיי המבוגר מבטיח לסופר כי הסיפור יגרום לו להאמין באלוהים. אולי, אם אתה אוהב את האלוהים שלך סדיסט מרושע או מנחה ריאליטי אכזרי.

חיי פיי (2)

ובכל זאת, הרבדים הפילוסופיים של "חיי פיי" כמעט וניגפים מפני האסתטיקה המפעימה של הסרט, שברובו עומד גיבור בשר ודם בלב אוקיאנוס דיגיטלי עם טיגריס שעשוי (לרוב) מפיקסלים אבל מרגיש כמו הדבר האמיתי. לא ידעתי שהטיגריס אינו אמיתי, והיו רגעים בודדים בלבד בהם חשדתי בכך. זוהי אחת החיות היפהפיות שנראו על מסכי הקולנוע מאז ומעולם. מעבר לכך, לי עובד כאן עם טכנולוגיית התלת ממד, וזו אחת מעבודות הקולנוע הטובות ביותר שנעשו איתה.

"חיי פיי" הוא סיפור הרפתקאות נהדר שמתגלה בסופו גם כמשל מעורר מחשבה. אני לא בטוח שהוא יגרום לכם להאמין באלוהים, אבל סיכוי לא רע שהוא יגרום לכם להאמין שוב בקולנוע של אנג לי.

Twitsonfilms: מעשיית זן יומרנית? ממש לא. ולהפוך רב מכר מלא רעיונות לסרט הרפתקאות כובש לב ושובה עין זה לא פשוט, זה קצת כמו לאלף נמר. ****

"חיי פיי" (Life of Pi). בימוי: אנג לי. תסריט: דייויד מגי (עפ"י ספרו של יאן מרטל). שחקנים: סוראג' שארמה, אירפאן קהאן, אדיל חוסיין, טאבו, רייף ספאל, ז'ראר דפרדייה, שראוואנט'י סיינאט'. 127 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן