תגית: בראיין קרנסטון

Breaking Badass

פורסם במקור ב"פנאי פלוס", אוגוסט 2012, לרגל עליית העונה החמישית של "שובר שורות" בארץ

"ניצחתי".

כך הסתיימה העונה הרביעית של "שובר שורות". וולטר ווייט, אחרי שעיצב מחדש את פניו של גאס פרינג' בדרכו לגיהנום, מבשר לאשתו המפוחדת סקיילר שהם בטוחים. "ניצחתי".

ניצחון הוא בדרך כלל אות סיום, אבל לוולטר ווייט יש לו עוד עונה אחת, כפולה, לפני שידע אם הוא באמת מבסס את שלטונו על אדמות ניו מקסיקו או עולה בסערה השמיימה. ה"ניצחתי" של וולט בסיום העונה הרביעית נדמה לרגע כניצחון המוחלט, הסופי, הקתרטי, ניצחונו של איש המשפחה שהידרדר לפשע על הארכי-נבל קפוא הדם שרצח ילדים באותו קור רוח בו שחט עופות. אבל חזרתו של ה"ניצחתי" הזה בפרק הפותח את העונה החמישית והאחרונה של "שובר שורות" מבהירה שוולט רחוק מניצחון. גם האיש האינטליגנטי והמחושב הזה, שנראה כאילו תמיד יש לו תוכנית בראש, עתיד לגלות שיש עוד כמה הפתעות בדרך למטה. כשהוא מסביר את תוכניתו להשמיד ראיות מרצח גאס, הוא בטוח כתמיד שהכל יעבוד כשורה. אם הוא היה מקשיב לג'ון לנון הוא כבר היה יודע שהחיים זה מה שקורה כשאתה מתכנן תוכניות, ו"שובר שורות" זה מה שקורה כשאתה מחליט לעשות קצת מת' כדי לחסוך כסף למשפחה לפני מותך.

עם הסתלקותו של הרוצח המנומס גאס נותרה הזירה פנויה לרוע חדש, ופתיחת העונה החמישית מבהירה שוולט מתכוון למלא את הנעליים המבריקות של גאס עם כל מה שיש לו: שכל חריף, חשיבה מקורית, תעוזה ודו פרצופיות. עם חיסולו של גאס – וביתר שאת עם הרעלתו של הילד ברוק – וולט חצה את הרוביקון בדרך להפיכתו מהאזרח הנורמטיבי לקרימינל האולטימטיבי. הוא מצטייר מהרגע הראשון כנבל מטיל אימה, גרוע לא פחות מהאיש אותו שלח לשמיים: אכזר, שפל ומיטיב להתנהל בזהותו הכפולה לא פחות מקודמו. הייזנברג, סיפור כיסוי תפור בחופזה, הפך לאלטר אגו רצחני, אם לא לאגו עצמו. סול רועד מפניו ("סיימנו כשאומר שסיימנו!"), ג'סי מרכין ראשו ("כי ככה אמרתי!"). כפי שהבטיח היוצר וינס גיליגאן, מר צ'יפס הפך לסקארפייס, ו-וולטר ווייט הפך לחתיכת אתגר עבור כל צופה שמבקש להזדהות עם הגיבור שפעם אהב.

אין מי שמנסחת זאת טוב מסקיילר, בהבעת האימה המשתקת הנסוכה על פניה למן תחילת העונה האחרונה. "אני מפחדת", היא אומרת לוולט בתגובה לניצחון שאמור לשחרר אותם מדאגותיהם. "ממי?", הוא תמה. "ממך".

איזה קטע, אתה דומה פה לאבא מ"מלקולם באמצע"

שובר חליפות

לרגע קצר באוגוסט 2011 נדמה היה ש"שובר שורות" עשויה לעזוב את AMC; מנהלי הרשת, שצפו בסדרה משמינה בתקציבה משנה לשנה, ביקשו עונה מקוצרת. מפיקי הסדרה הודיעו בתגובה שהם הולכים לשתות קפה ב-HBO. זה נגמר בעונה כפולה בת 16 פרקים, שגם תחתום את הסדרה, כפי שגיליגאן תכנן – בניגוד ל-AMC, שלא רצתה לחסל את האווזה המטילה פסלוני זהב. הנה עוד משהו טוב שישאר לנו מהסדרה שוברת הקונבנציות שהפכה גיבור לנבל: אמן שמנצח את החליפות.

אני רק נראה בוק. בפנים אני בעצם סוחר סמים פסיכופט. גיליגאן

מבוקש, חי או מת' ("שובר שורות" – עונה חמישית ואחרונה)

פורסם במקור בגיליון יולי של "בלייזר" – אני נגד תומר קמרלינג. קמרלינג כאן.

וולטר ווייט נולד למות. כן, כולנו נמות בסוף, אני מכיר את התיאוריה. אבל ווייט, כדמות טלוויזיונית, נולד למות. זה ארבע עונות הוא מתנהל כמו חץ שלוח מהחיים אל המוות. המיתר ששיחרר אותו מהאחיזה הנוקשה של קשת החיים היה הסרטן, והחץ שהוא וולטר ווייט עשה בדרך חתיכת מסע מוסרי. אבל הוא לא יכול להינעץ בשום מקום אחר חוץ מישבנו של השטן בואכה הגיהנום.

זה לא משום שהיוצר וינס גיליגאן רוצה שתדעו שהפשע לא משתלם. זה לא משום ש"שובר שורות" רוצה לומר שאין גאולה לרשעים. זה לא משום שישו הנחיל לאמריקה את התפיסה האנכרוניסטית שעל חטאים צריך לשלם. זה פשוט משום שחץ לא יכול  לסטות ממסלולו.

בראיון למגזין Today בנובמבר האחרון אמר גיליגאן שהוא לא יודע איך תסתיים הסדרה. אני לא ממש קונה את זה. גיליגאן פשוט מחושב מדי; הוא ידע היטב לאן הוא חותר גם אם טרם החליט באיזו דרך יבחר לסיים את המגנום אופוס שלו. ככה גיליגאן עובד מאז שהגיש ל־AMC סדרה שבמרכזה רעיון ההשתנות, סדרה שכדבריו "הופכת את מיסטר צ'יפס לפני צלקת" ומציגה את השינוי הקיצוני ביותר שעבר על בן אנוש מאז שאורי זוהר החליף את מכנסוני הים הצמודים בקפוטה.

גיליגאן ידע מהרגע הראשון לאן הוא לוקח את הגיבור שלו: מהקצה הנורמטיבי של הסקאלה לקצה הפלילי שלה. ג'ורג' אליוט אמרה שהרומנים שלה היו "סדרה של ניסויים בחיים", וכזאת היא גם "שובר שורות": ניסוי אמנותי בבני אדם. מה קורה כשלוקחים את האדם הסביר עם המשפחה והבית בפרברים, עם ההשכלה הגבוהה והעבודה המסודרת, וגם עם הצרות של המעמד הבינוני — ושולחים אותו למסע אל יסודות הרוע? במסע הזה היו לא מעט סיבובים מפתיעים עד שומטי לסתות, אבל המסלול תמיד היה ברור: מהטוב אל הרע, מהגיבור אל הנבל, מהקונבנציונלי אל הקרימינלי. השאלה היא אם המסלול הזה מסתיים בהפיכתו של וולט לדון של ניו מקסיקו, או שכעת רק מתחיל הפרק הנועל בסיפור עלייתו ונפילתו של הייזנברג.

אמרתי לך, כל הכסף הלך. מה אתה רוצה, פרארי? מוסטנג מרוסקת. זה מה יש

לעומת גיליגאן, לבראיין קרנסטון באמת אין מושג מה הולך לקרות לגיבור שהוא מגלם. קרנסטון הקפיד שלא לשאול שאלות ולא קרא תסריטים מתקדמים מדי. הוא רצה לצעוד בקצב של וולט. התואם התודעתי ביניהם סייע לו לגלם באמינות מפעימה את אחד הגיבורים המורכבים שידעה הטלוויזיה, אבל גם הביא אותו למצבנו: חוסר ודאות. קרנסטון כבר ניחש לא פעם שמותה של הסדרה יביא עימו את מותו הפיזי של וולט. "הוא יודע שהוא הולך לצאת בתוך שנה מסרטן ריאות, והוא הולך לצאת בגדול".

זה בהחלט נראה ככה. וולט המהוגן הפך בחלוף ארבע עונות למפלצת קרת דם, והשטח ערוך לגרנד פינאלה מפוצצת: גאס איבד את הראש, המעבדה עלתה באוויר, השטח נקי וכולם בטוחים. "ניצחתי", חתם וולט את העונה הרביעית. הייזנברג שולט.

מנגד, ה"ניצחתי" הזה עשוי לסמן גם חזרה לשגרה. וולט, עכביש מתוחכם שהלך והסתבך ברשת הקורים שלו, השתחרר סוף סוף. לכאורה הוא יכול לחזור לחיים נורמליים. למעשה אין שום סיכוי שזה יקרה. לא רק משום שיש לנו עוד עונה (כפולה) להעביר, אלא משום שבניגוד לטרנספורמציית האישיות הקיצונית שעברה עליו, ההגדרה הבסיסית של וולטר ווייט לא השתנתה: אדם שסכנת מוות גורמת לו לשבור את המבחנות. כל עוד מלאך המוות מסתובב לו בחצר, הוא ימשיך לשבור שורות.

וזאת הנקודה המרכזית: אין וולטר ווייט בלי שעון חול הפוך וחרב על הצוואר. הסרטן שלח אותו ממעבדת הכימיה למעבדת הקריסטל, אמיליו גרם לו להרוג, קרייזי־אייט גרם לו לרצוח, וגאס גרם לו להפוך למפלצת. וולטר ווייט הוא כמו פתיל שאין לו משמעות בלי הפיצוץ שבקצהו. הוא אדם שחי בצילו של המוות, גבר מת מהלך. לכן אחד דינו למות.

וולטר ווייט במבט מעין הג'וק שמתחת לשולחן

קולות מן הארכיב: הפניה הלא נכונה באלבקרקי ("שובר שורות", לקראת עונה רביעית)

לרגל העונה החמישית של "שובר שורות" – טקסט שפורסם לקראת העונה הרביעית של "שובר שורות" (בגיליון יולי של "בלייזר")

אמא טבע היא מדען מטורף!

(קוזמו קריימר)

וולטר ווייט הוא מורה לכימיה. כשתסריטאי מתייג את גיבורו כמורה לכימיה, הוא מבקש לומר עליו שמדובר באדם נורמטיבי (הוא הרי מורה) שמאמין שהחיים הם מה שאתה עושה מהם (הוא הרי כימאי), בדיוק כפי שתוצר כימי הוא תוצאה של חיבור יסודות. משרה קבועה + אישה יפה + בית עם בריכה = חיים טובים.

אלא שהחיים הם לא משוואה כימית. הם יותר מעבדת ניסויים. וכשוינס גיליגאן, יוצר "שובר שורות", ברא את וולטר ווייט כמורה לכימיה, הוא לא ברא אותו ככזה כדי שידע לפתור את כל מצוקותיו בזכות ההיגיון והכישורים הלוגיים של הכימיה. הוא ברא אותו ככזה כדי לפוצץ לו את המבחנות בפרצוף.

והמבחנות אכן מתפוצצות לווייט בפרצוף כמו מכשולים ב"אנגרי בירדס": ילד עם שיתוק מוחין, הריון לא מתוכנן, קשיים כלכליים, השלמת הכנסה בשטיפת מכוניות. אבל דבר מאלה לא מכין אותו לפיצוץ הגדול שהתבשל בריאותיו: סרטן. סרטן קשה, כנראה סופני, שנופל כרעם ביום בהיר על אדם בריא שלא עישן מימיו.

וולט הוא לא הראשון ולא האחרון ששומע יום אחד מהרופא שיש לו סרטן, אבל ספק אם יש מי שמגיב לכך כמותו. יש מי שבוחר להילחם, לעבור הקרנות מערביות ודיקורים מזרחיים ולא לוותר; יש מי שבוחר לגווע לאט, מיודד ומפויס עם החיים; יש מי שבוחר לטרוף אותם, לרוקן את דלי המשאלות שלו לפני שיאזל החול בשעון, מגלה למה התכוונה ג'ניס ג'ופלין כשאמרה שחופש הוא רק מילה אחרת לאין מה להפסיד. ויש מי שבוחר להשתולל. וכזה הוא, למרבה ההפתעה, המורה לכימיה, איש המשפחה למופת, הגבר המשופם בגיל העמידה, המשוואה הריבועית המהלכת שהיא וולטר ווייט.

למי קראת משוואה ריבועית?

כימיה היא… טוב, מבחינה טכנית היא חקר החומר, אבל אני מעדיף לראות אותה כחקר השינוי

(וולטר ווייט)

אין גיבורים טלוויזיוניים כוולטר ווייט. כשבראיין קרנסטון זוכה במשך שלוש שנים ברציפות בפרס האמי לשחקן הטוב ביותר (בספטמבר הקרוב הוא לא יהיה מועמד מכיוון שהסדרה חזרה לעונה רביעית רק בחודש שעבר), זו לא רק עבודת המשחק המשובחת שלו שזוכה להכרה; זו הדמות המדהימה, שזוכה בפרס על היותה הגיבור הכי מרתק בטלוויזיה. וכן, זה כולל את ד"ר גרגורי האוס.

וולט הוא גיבור שמהסוג שהצופה אמור לרחם עליו, כפי שהיה מרחם על כל אדם שימיו על פני האדמה ספורים. אבל הוא לא מעורר רחמים, ולא מבקש רחמים. הוא גם לא מחפש להיות קול (למרות שאדם מבוגר שמתעסק בסמים ושמחליט לשבור את הידיים של כל מיני טיפוסים נאלחים שמעצבנים אותו הוא קול בהגדרה). הוא גיבור מרתק מכיוון שהוא מורכב כמו תרכובת כימית מסובכת ונפיצה.

איך אוכלים את וולטר ווייט – איש מהוגן, שהסרטן נוגס בגופו, והוא מחליט בתגובה לשבור את הכלים ולפוצץ את המבחנות? הוא אדם טוב לב, מורה ומחנך באלבקרקי, בעל נאמן לאשתו ואב מסור לבנו; אבל גם שמוק לא קטן שמקריב אוכלוסיה הולכת וגדלה של נרקומנים על מזבח טובת משפחתו ומרעיל את הריו גרנדה במתאמפטמין קריסטלי. אדם שגונב ציוד מעבדה ונותן לאיש התחזוקה האינדיאני לחטוף את האש. אדם שהורג, שמבשל סמים ושעושה עסקים עם גנגסטרים. וזה רק בעונה הראשונה, לפני שהוא באמת מתחיל להשתולל.

הטלוויזיה לא אוהבת לראות את הגיבורים שלה משתנים. אורך החיים של הסדרה הטלוויזיונית, שבניגוד לסרט הקולנוע לעולם אינו סופי ותמיד יש פוטנציאל לעונה נוספת באופק, לא מאפשר ליוצר מנעד רחב שעליו הוא יכול להניע את גיבורו. אפילו טוני סופרנו הגדול ישאר, פחות או יותר, טוני סופרנו גם אחרי סשנים רבים אצל ד"ר מלפי.

לא וולטר ווייט. היוצר וינס גיליגאן משלח את גיבורו למסע מוסרי מחוף לחוף. הוא לוקח אדם נורמטיבי, הופך אותו לעבריין מהוסס, ולבסוף לגנגסטר אנוכי. האדם החלש והנבוך, שמעולם לא שלט בחייו ומעולם לא עמד על שלו, הופך לגבר כוחני ומנוול. הבחירה בגבר מת מהלך אפשרה לגיליגאן להוציא את גיבורו למסע החלפת האישיות הזה, במקביל למסע האולטימטיבי שהוא עובר – מן החיים אל המוות.

וולטר ווייט הוא איש טוב שהסרטן מתפשט בגופו ומרעיל את חלקותיו הטובות, המוסריות, הנורמטיביות. הצופה, שהחזיק את ידו למן הרגע שבו התבשר על מותו הקרב, מתקשה לנטוש אותו גם כשהוא הולך ומדרדר אל תהומות מוסריים, ומוצא עצמו מרותק אל האיש הטוב שהפך רע. הוא מסוגל לזהות את הווייט שבאייזנברג. הוא יודע להתמודד עם טיפוס מורכב שאי אפשר להזדהות איתו, אי אפשר לכעוס עליו, אי אפשר לרחם עליו. אפשר רק להתבונן בו בהשתאות שעה שהוא מפרק את כל מה שידענו על גיבורים ומבשל מזה קריסטל מת' טלוויזיוני משובח.

מאסטר שף

זה מצחיק, לא? איך אנחנו מותחים את הקו הזה. מה חוקי, מה לא חוקי. סיגרים קובנים, אלכוהול. אתה יודע, אם היינו שותים את זה ב-1930, היינו עוברים על החוק. שנה לאחר מכן – היינו בסדר. מי יודע מה יהיה חוקי בשנה הבאה

(וולטר ווייט)

וכמו וולט, "שובר שורות" כולה היא קריאת תגר מתמשכת על התפיסות המקובלות של טוב ורע. אלא שבניגוד לוולט, "שובר שורות" אינה מתחבטת בניסיון למצוא את התשובה הנכונה ונעה כילדון מבולבל בין הקטבים. היא לא מציעה מסרים פוסט מודרניים עמומים ומטשטשי גבולות. היא מעלה שורה ארוכה של שאלות מורכבות, אבל חותרת בדרכה החכמה והלא פשטנית אל התשובה הנכונה. והתשובה הנכונה פשוטה כמו המבנה הבסיסי של משוואה כימית: למעשים יש תוצאות. "כשוולט רוצח מישהו", מסביר גיליגאן, "זה נדבק אליו. וכשהוא משקר למישהו, השקר ממשיך להתקיים והופך למעין מוקש קטן שיתפוצץ תחת רגליו אולי חמישה, שישה, שמונה, שנים עשר פרקים מאוחר יותר". גיליגאן מנצל את אורך הנשימה של הפורמט הטלוויזיוני כדי לפרוש את תורת השכר והעונש באופן כזה שהחוטא יכול לחשוב שיחמוק ממתן הדין על מעשיו, והצופה יופתע כמוהו ביום הפרעון.

על "שובר שורות" שורה רוחה הגדולה של הקארמה, מינוס קשקושי הניו אייג'. אף אחד לא נכנס למים המזוהמים ויוצא נקי. ודאי שלא וולט, שטעה לחשוב שאפשר להיכנס לשחק במגרש המשחקים של עבריינים אלימים ולצאת עם מזומנים בכיס ובלי חבלות בגוף ושריטות בנפש.

"שובר שורות" נולדה מתוך סיפור אמיתי על אדם שבישל קריסטל מת' בדירתו וגרם למספר ילדים בבניין לחלות. משם צמח, כבדיחה, הרעיון של גיליגאן לנסוע במעבדה ניידת ולמכור מת'. אבל שורשיה, כאמור, באנקדוטה חדשותית קטנה עם קווים ברורים של טוב ורע. גיליגאן – נער-שרת בכנסייה הקתולית, שהיום לפי דבריו מחפש באתאיזם את הצדק הקוסמי  – אינו חולק את העמימות המוסרית עם גיבורו. בעולם של "שובר שורות" הוא מציע את המשוואה המוסרית התנ"כית המתוקנת, שתרבות המערב הלכה ואיבדה גם בין כתלי הדת וגם מחוצה להם: צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. אבל "שובר שורות" אינה משל מוסרי פשטני ונוח לעיכול. כשהמשוואה הפשוטה נתקלת במרכיבים מורכבים ומשתנים, התוצאה היא סדרה ארוכה של ניסויים, פיצוצים ונפגעים עד לקבלת התוצאה הרצויה.

אב ובן עושים בונדינג בטבע

המוות אינו הסוף

(בוב דילן)

אני יכול להתחיל לספר לכם ש"שובר שורות" היא סדרה על החלום האמריקאי ושברו. שהיא חושפת את הסודות האפלים שמסתירים הפרברים מאחורי גדרות לבנים ורעפים אדומים. שהיא מלמדת כיצד אנשים טובים נדחפים למעשים רעים כשהאשליות מתנפצות. שהיא מספרת על טביעתו של התא המשפחתי בבריכה הקפיטליסטית שבנתה לו החברה האמריקאית בחצר. שהיא כתב אישום סמי-סאטירי על מערכת החינוך האמריקאית, מערכת הבריאות האמריקאית, מערכת הצדק האמריקאית וכן הלאה. וזה יהיה נכון. אבל כבר שמעתם את זה על אלף סדרות בטווח שבין "הסופרנוס" ל"העשב של השכן", ו"שובר שורות" לא עושה את זה טוב מהן.

אבל "שובר שורות" היא גם סדרה על החיים שאחרי המוות, ולא במובן העל-טבעי כמובן – היא עושה זאת עוד בטרם מתעורר המוות לחיים. משום שוולטר ווייט לא סתם "שובר שורות" (אמנם אין ביטוי כזה בעברית, אבל הכוונה למקבילה של Breaking Bad, ביטוי מן הדרום האמריקאי שמשמעותו דומה ל"פורק כל עול"). הוא אינו שובר שורות כיוון שהוא מסרב לקבל את הסוף המתקרב, לא זועם אלי מוות כמו שהציע דילן תומאס. להיפך – הוא מקבל את המוות במראית עין אדישה שמחרידה את אשתו ואת בנו. שבירת השורות של וולטר אינה אקט מרדני ומשוחרר של מי שחייו עומדים להסתיים. הוא אינו קאת'י ג'יימיסון, המורה מ"מזל סרטן" שמלנומה סופנית משחררת אותה מעקרות הבית הפרברית שלה. וולטר ווייט, בחייו ובשארית חייו, הוא אדם רציני שמתנהל בדרכים מושכלות. אם הוא שובר את הכלים, זה לא משום שהכלים אינם מוצאים חן בעיניו; זה משום שאין אלה הכלים המתאימים לתוכניותיו. או לבישול קריסטל מת'.

וכך הופכת "שובר שורות", במסורת "עמוק באדמה", לסדרה מרתקת עם זווית ראייה ייחודית על המוות ועל החיים בצלו. המוות הוא לא רק הגורם המניע את התהליך של וולט; הוא לא רק הקטליזאטור שנוסך שמן בעצמותיו ונוזלים בבקבוקיו; הוא לא רק הקוטב המגנטי שאליו נמשכת ספינתו בעל כורחה – הוא הכוח העליון שלאורו מתנהלת הסדרה כולה: החיים לאור המוות. החיים מוצגים כבחירה מתמדת בין אפשרויות גרועות, ובגרסה ההארד-קורית של "שובר שורות", אין מדובר בהכרעה בין שני סוגי קורנפלקס בסופר. מדובר בשאלות חוזרות של חיים ומוות. "שובר שורות" מציגה את החיים כשרשרת מזון קניבליסטית, שבה הקרבתו של אחד היא גאולתו של אחר, ו-וולטר ווייט משמש בה ככהן הדמים. מותה של חברתו של ג'סי היא הדרך לגמילתו מן הסם; סילוקו של העוזר גייל הוא הדרך להמשכיות העסק; הפצת סמים בכמויות מסחריות היא הדרך להבטיח את בטחונה של משפחת ווייט לאחר לכתו של וולט.

כך, גם לאחר הוצאת הסרטן מהמשוואה, ממשיך המוות לרחף כצל מאיים על גיבורי "שובר שורות". המוות, שכמעט איבד את כוחו המצמית דווקא כשהתייצב מול וולט, זוכה שוב בחוסנו, שתקף רק על מי שיש לו מה להפסיד – להפסיד הרבה כסף, למשל. ומי שחי בצלה של סכנת המוות, הופך בעצמו לסכנת המוות.

מישהו יודע איך שוטפים את הנשמה?

ידעתי שהייתי צריך לקחת את הפניה שמאלה באלבקרקי

(באגס באני)

בסרטוני הלוני טונס מגיח מדי פעם באגס באני מתוך האדמה, מפה בידו, והוא מגרד במצחו, מנסה לזהות את מיקומו ומטיל את האשם על צומת המחילות באלבקרקי. אלבקרקי, העיר הגדולה בניו מקסיקו, היא המקום שבו אתה לוקח פניה לא נכונה ומוצא את עצמך עם רובה הציד של אלמר פאד בפרצוף.

כמו המערבונים הקלאסיים והמערבונים המודרניים, שגיליגאן הוא חסידם, גם "שובר שורות" גוררת את גיבוריה לשממה כדי לירות להם בראש ולהשאיר אותם מדממים בספר המוסרי. אזורי הספר הצחיחים, שבהם הציוויליזציה מתחפרת בתוך עצמה מפני המדבר הגדול, הסדר האמריקאי נושק לבלגן המקסיקני והטבע מאיים לאכול את האדם, הם המקומות אליהם מושלכים גיבורים כדי לבחון מחדש את סולם הערכים שלהם בסיטואציות הקיצוניות ביותר: האם תהרוג את מי שהיה הורג אותך? האם תקריב את חייהם של אחרים כדי להבטיח את אלה של יקיריך?

בני האדם הלכו לכבוש את השממה, ולא חשבו על האפשרות שהשממה תכבוש אותם. הרחק מהחברה האנושית, שממסגרת וממשטרת את התנהגותם בשורה של נורמות ותקנות, בני האדם מוצאים את עצמם במאבקים עם היצרים שלהם, בניסיון לסלול לעצמם את הדרך, לבנות לעצמם את ביתם, להגדיר נכון ולא נכון, טוב ורע. מעוז הציביליזציה בשממה הוא הליכה מתמדת על גבולות של אתיקה ומוסר. וולטר ווייט נע על קו התפר הזה שבין אלבקרקי למדבר, כפי שהוא נע על קו התפר שבין חוק לפריעתו, בין צדק לסדר, בין פרט לחברה, בין ניהול חיי משפחה מסודרים לניהול עסק פלילי. וככל שחולף הזמן, כך הוא מאבד את הסביבה המתוקנת של הציביליזציה ונבלע בחוקיה האכזריים של השממה.

בביתו במדבר

להתייצב מול המוות – זה משנה את האדם. זה חייב לשנות, את לא חושבת?

(מארי שריידר, גיסתו של וולטר)

עזבו אתכם ממשחקי מילים שחוקים של טלוויזיה וסמים. "שובר שורות" היא לא סדרה ממכרת. לא רק שהיא חסרה את המרכיבים המענגים שמובילים להתמכרות – היא אפלה, מרירה וחונקת; אין בה גם את היציבות המתחייבת בחומרים ממכרים. מפני שהדבר הראשון ש"שובר שורות" שוברת, לפני הכל, זה את עצמה. פרק הפיילוט הפנטסטי – יצירת מופת קטנה שעומדת בפני עצמה וכמו נשלפה מהמגירות של האחים כהן, שרוחם שורה על הסדרה כולה – לא מלמד בהכרח על סופת החול הדרומית שתבוא בעקבותיו.

התמכרות היא הרי הרגל, ו"שובר שורות" היא סדרה ששוברת הרגלים. היא מחליפה מצבי רוח כמו חולה מאני-דפרסיבי. היא מתעללת בגיבוריה, והם מתעללים בצופיהם ומקשים עליהם להיקשר. זו סדרה על גיבור שמשתנה באופן קיצוני, והיא משתנה כמותו. כל כניסה לפרק היא כמו כניסה לשטח אש. היא לעולם לא לוקחת את הפניה שמאלה באלבקרקי.

למשל: גם אם ידעתם שלפרק קוראים "Face Off", אני די בטוח שלא ציפיתם לזה

זה כל מה שאני מנסה לומר

ואגב, אם יום אחד תתעורר במקרה

ותמצא את עצמך בדילמה אקזיסטנציאליסטית

מלא בתיעוב ופקפוק בעצמך

והרוס מכאב הבידוד והקיום העלוב

וחסר המשמעות שלך

לפחות תוכל למצוא פיסה קטנה של נחמה בידיעה

שאי שם ביקום המשוגע והמבולבל הזה שלנו

יש עדיין מקום קטן שנקרא

אלבקרקי

("אלבקרקי", מאת ווירד אל ינקוביץ')

ובעודה נכנסת לעונתה הרביעית, הצופים יכולים להתחיל ולראות את מה שגם וולטר ראה פעם: את הסוף. גיליגאן טוען שהסדרה תסתיים לאחר חמש עונות. הדרך כבר הפתיעה את גיליגאן בעבר בפיתולים לא צפויים – דמותו של ג'סי, למשל, היתה מתוכננת למות בסיום העונה הראשונה – אבל נדמה שבשלב זה, בטוח בעצמו ועטור תהילה ביקורתית, גיליגאן יודע היטב לאן הוא מנווט את הסדרה. כשוולטר ווייט ראה את הסוף, חייו השתנו לבלי הכר. כש"שובר שורות" רואה את הסוף, היא רק לוחצת חזק יותר על הדוושה, מטלטלת את גיבוריה בדרך לקפיצה מן הצוק, שואבת אותם עמוק יותר אל לב המאפליה. כשאנחנו רואים את הסוף, אנחנו רק מתפללים שלא נגיע אליו מהר מדי. לא לפני שוולטר ווייט יסיים להשתולל, לשבור שורות ולפוצץ את העסק כמו המדען המטורף שהוא גדל להיות.

אלכס בורח עם הקרקס ("מדגסקר 3" – ביקורת)

בתוך שבוע מגיעים לישראל שני סרטי אנימציה – "מדגסקר 3: מקרקסים את אירופה" ו"עידן הקרח 4: יבשות בתנועה" – שהדמיון ביניהם רב. ראשית, שניהם סיקוולים בסדרות מצליחות. ושנית, שניהם משתייכים לז'אנר האנימציה שמוותר על העומק הדרמטי הבלתי ניתן להשגה של פיקסאר, ופשוט בא לעשות חיים. ושלישית – שניהם עושים את זה.

"מדגסקר" הוא דוגמה מצוינת. זה מותג של דרימוורקס שלא נהנה אפילו מהתחכום/התחכמות שמאפיינים את דרימוורקס בספינת הדגל שלהם "שרק". "מדגסקר" היה סרט אנימציה שנבנה מחומרים כמעט קלאסיים: סרט הרפתקאות, חיות מדברות וכוכבים מדבבים. הוא לא היה בשום שלב מבריק, אבל הוא היה חביב. המוטו שלו היה "כולם להזיז ת'טוסיק". לא מתוחכם, לא עמוק ולא בטיח. פשוט להזיז ת'טוסיק.

"מדגסקר" הראשון השיק סדרה מצליחה עם גיבור-אריה שאי אפשר שלא לאהוב, כי הוא גם אריה, גם לא ממש מתפקד כאלפא-אריה וגם מדובב על ידי בן סטילר; להקת ליווי שכוללת זברה צעקני (כריס רוק), ג'ירף עגמומי (דייויד שווימר) והיפופוטמית שעד היום לא פענחתי את סוד קסמה (ג'אדה פינקט סמית'); ודמויות משנה שגונבות את ההצגה כמו יחידת פינגווינים, צמד קופים אינטלקטואלים ומלך-למור מחופף (סשה ברון כהן). "מדגסקר 2" (הביקורת שכתבתי עליו בשעתו – כאן) ניסה לחזור על נוסחת הקסם, ועשה זאת בהצלחה פחותה. רוב הזמן הוא פשוט שמר על השמרנות.

"מדגסקר 3", נאמן לשמו העברי ולעלילתו המרכזית, מגלה סוף סוף סימנים של שבירת כלים. סיפור המסגרת שולח את חבורת החיות הנמלטות מחופי אפריקה לא מונטה קרלו, שם הם מצטרפים לקרקס חיות נודד, לוקחים עליו בעלות ומשיקים מופע שלידו ה"סירק דה סוליי" נראה כמו קרקס פרעושים. כל זאת בזמן שהם נמלטים מיחידת לוכדי החיות הצרפתית בראשותה של המפקחת המרחרחת שנטל דובואה (פרנסס מקדורמנד). נשמע כמו מתכון לבלגן.

וזה היה הרגע הכי מביך שלי ב"רוקדים עם כוכבים"

הנסיעה ברחבי אירופה הקלאסית הופכת את "מדגסקר 3" למין תאום ל"מכוניות 2" – מהכושלים בסרטי פיקסאר. והנה, מה שרע אצל פיקסאר הגאונית (וכמה שזה נדיר), מתגלה כמצוין אצל דרימוורקס השובבה. אווירת הקרקס הפרועה הולמת את החיות של "מדגסקר". היא הרבה יותר ברוחו של המלך ג'וליאן, ופחות ברוחם המייגעת של מלמן הג'ירף או גלוריה ההיפופוטמית. סיפורו של הזוג המוזר, כמו גם בעיות הזהות של הזברה המעצבן מרטי, מפנים את הבמה לסיפור הרפתקאות קליל ומבדר. אפילו אלכס – עדיין כוכב הסרט – כמעט ומפנה את מקומו, ונדמה שהסיפור הדרמטי המרכזי ב"מדגסקר 3" הוא בכלל סיפורו של ויטאלי (בראיין קרנסטון), טיגריס שהיה כוכב הקרקס ואיבד את ביטחונו בתאונת עבודה איומה. רוח השטות הולמת את הסיטואציה הבסיסית שעליה נוצקה "מדגסקר" – חיות שאוהבות את בית הכלא שלהן – ושהמשיכה לאורך הסדרה באלמנטים עלילתיים נטולי היגיון לכאורה כמו העובדה שכל הזברות נראות כמו מרטי (אבל הג'ירפות וההיפופוטמים לא) או תעלול הקרקס הבלתי יאומן של ויטאלי.

צריך להגיד רגע משהו על הבחירה בקרקס כעולם ההתרחשות המרכזי בסרט שגיבוריו בעלי חיים. הקרקס נחשב לאחד המוקדים הבולטים בהם מתרחשות התעללויות בבעלי חיים, או למצער ניצול מסחרי גס שלהם. אפשר היה לחשוב ששימוש אסקפיסטי וקר לב בעולם הקרקס בסרט כמו "מדגסקר", שבו החיות נהנות מחיי הקרקס וחשות ריק ואובדן כשהוא מצוי בסכנה, יהיה מקומם. אך לא כך הוא; "מדגסקר" מציע קריאה חתרנית, ומשיב את הקרקס לידי בעלי החיים. החיות של "מדגסקר" משתלטות על הקרקס, ואז הופכות אותו לשלהן ומעלות מופע שעולה עשרות מונים על כל מופע אנושי מקביל. למעשה החיות משתלטות על טריטוריה אנושית, שעושה בהן שימוש מסחרי, אבל במקום להחריב אותה – הן בוחרות לאמץ אותה. האם יש כאן מסר אידילי-הרמוני באשר ליחסים הרצויים בין חיות לבני אדם? סביר להניח שלא. נעים לחשוב שכן.

תשובה מסוימת לעתיד היחסים בין הגזעים מגיעה אולי בסיום הסרט, שבו כוכבי "מדגסקר" חוזרים לגן החיות הניו יורקי אותו עזבו ואליו לא הפסיקו להתגעגע. ברגע הזה, מול הגדר, הם נאלצים להכריע בין חזרה למקום שאהב אותם, טיפח אותם ועשה אותם לגיבורים מקומיים, לבין המשך החיים החדשים שסיגלו לעצמם, כגיבורים ברשות עצמם. מחד, החיות האלה, כמו כל חיות, לחופש נולדו. מאידך, הן כבר הפנו לטבע האפריקאי כתף קרה. האם הפעם יעלו על רכבת הקרקס? אתם יכולים לנחש את התשובה. אבל מוטב שפשוט תראו אותה בעצמכם. לא כי היא מבריקה או לא צפויה. פשוט כי הדרך אליה היא ספקטקל קרקסי מענג.

רגע, באמת היה בית כזה ב"מי יודע מדוע ולמה" או שעבדתם עלי?

נ.ב. מי שקצת נשכח בסרט הזה, וחבל, הוא הדבר הכי טוב שיצא מ"מדגסקר" – הפינגווינים. כצופה נלהב בסדרה בכיכובם בניקולודאון, אני עדיין מצפה לספין אוף בכיכובם. "משימה בלתי אפשרית" יהיה פנטסטי. וגם: "ג'וליאן עושה את אמריקה". אם נשאר לברון כהן מה להחריב שם אחרי בוראט, ברונו והדיקטטור.

ביום חמישי: "עידן הקרח 4"

Twitsonfilms: אלכס בורח עם הקרקס? כן, וזה עושה לו רק טוב. החיות מניו יורק מלהטטות באירופה, ונותנות שואו מרהיב ומשעשע. ****

מדגסקר 3: מקרקסים את אירופה (Madagascar 3: Europe's Most Wanted). בימוי: אריק דארנל, טום מקגראת' וקונראד ורנון. תסריט: אריק דארנל ונוח באומבך. שחקנים: בן סטילר, כריס רוק, דייויד שווימר, ג'אדה פינקט סמית', סשה ברון כהן, סדריק הבדרן, אנדי ריכטר, פרנסס מקדורמנד, בראיין קרנסטון, ג'סיקה צ'סטיין, מרטין שורט, טום מקגראת', כריס מילר, כריסטופר נייטס, קונראד ורנון, ויני ג'ונס, סטיב ג'ונס, ניק פלצ'ר, פז וגה, פרנק וולקר. 93 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

שובו של סילביו דנטה

פורסם במקור בגיליון אפריל של "בלייזר"

בעודנו מחכים לשמוע האם ברוס ספרינגסטין יואיל לבקר אותנו בקיץ הקרוב, התבשרנו כי לפחות אחד מחברי האי סטריט בנד צפוי לעשות זאת. בערך. סטיבן ואן זנדט – הגיטריסט של הבוס – יגיע ל-Yes Oh בחודש הבא עם הסדרה "ליליהאמר", שעלתה בינואר השנה לשידור בארה"ב במקום לא צפוי: באינטרנט.

ואן זנדט מנגן עם ספרינגסטין מאז שנות השבעים, אבל את התהילה הוא מצא דווקא במקצוע בו לא עסק מעולם, כשגילם את המאפיונר יפה הבלורית ועקום השפתיים סילביו דנטה ב"הסופרנוס". כשהגיע ל"הסופרנוס" לא היה לו כל ניסיון במשחק. זו היתה הברקה של יוצר הסדרה, דייויד צ'ייס – הברקה שהוכיחה את עצמה ככל שהסדרה התקדמה, שרשרת הפיקוד נטבחה וסיל טיפס בסולם הדרגות. מאז הסתיימה מלחמת המאפיות בין ניו יורק לניו ג'רזי לא שמענו מואן זנדט, שהצהיר שאין לו עניין בפיתוח קריירת המשחק. והנה הוא חוזר, ובדיוק כפי שזכרנו אותו – כגנגסטר. ב"ליליהאמר" – הסדרה הראשונה שהפיקה "נטפליקס", בשיתוף פעולה נורבגי ובלי שום קשר למלצר ביש המזל אחמד בושיקי – מגלם ואן זנדט את פרנק טגליאנו, מאפיונר מניו יורק שנכנס לתוכנית להגנת עדים ויוצא ממנה לכפור הסקנדינבי של לילהאמר. אפשר לומר באופן רשמי שסיל יצא מהתרדמת. הגנגסטר חזר.

עד לעלייתו של טוני סופרנו ב-1999, נעדר הגנגסטר מהטלוויזיה במשך תקופה ארוכה. למעשה, נדמה שמאז סוני סטילגרייב ב"סומן סמוי" המיתולוגית מסוף שנות השמונים לא ראינו אף גנגסטר שהשאיר את חותמו על המסך. פה ושם נעשו ניסיונות: פרמאונט ניסו לחדש את "הבלתי משוחדים" בלי הצלחה, ג'ייסון גדריק (עכשיו ב"לאק") השתתף בניסיון לרכוב שוב על מריו פוזו עם "הדון האחרון". פושעים, כמובן, ראינו בלי סוף, בסדרות פשע, משטרה, כלא ובתי משפט. חלקם אפילו היו עבריינים בכירים, בוסים ודונים. בעיר הברקת של "אוז", למשל, ישבו חבר'ה כמו נינו שיבטה ואנטוניו נאפה (מארק מרגוליס – היום הדון במיל. הקטור סלמנקה ב"שובר שורות"), שיכולים היו בקלות לנהל את העסקים של משפחת סופרנו (או להתנקש בחייה).

ובכל זאת, המאפיונר לא זכה להכרה הטלוויזיונית הראויה. איש לא התעניין בו מעבר להיותו מטרה נוחה ומושחתת לשוטרים צדקנים או מוצג אקזוטי על ספסל הנאשמים. עד שהגיעה "הסופרנוס" ושיקמה את מיתוס הגנגסטר.

בעניין הזה, הטלוויזיה מפגרת כמובן אחרי הקולנוע. הקולנוע תרם לתרבות האמריקאית כמה מהאייקונים הגדולים ביותר שלה – ג'וני רוקו ("קי לארגו"), דון קורליאונה ("הסנדק"), טוני מונטנה ("פני צלקת"). שחקנים כמו ג'יימס קאגני, אדוארד ג'י. רובינסון, אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו ובמאים כמו מרטין סקורסזי ובראיין דה פאלמה בנו קריירות מעסקי המאפיה. הבמאים והכוכבים הכי גדולים בתולדות הקולנוע עשו גנגסטרים: פריץ לאנג, סרג'יו לאונה, פרנסיס פורד קופולה, האחים כהן, פול ניומן, ג'ק ניקולסון, ג'וני דפ. היריעה התרחבה למאפיות רוסיות ("סימנים של כבוד"), שחורות ("גנגסטר אמריקאי"), יפניות ("יאקוזה"). גם מדינות אחרות התאהבו בקסם המאפיוזי: "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" הבריטי, "נביא" הצרפתי, "ממלכת החיות" האוסטרלי. ואני כבר לא מדבר על האסיאתים (וגם לא על "כבוד" של חיים בוזגלו, אבל מסיבות אחרות).

הגנגסטרים הקולנועיים גם לא לקחו יום חופש מאז שנות השלושים. כמעט בכל עשור תוכלו למצוא מספר מכובד של סרטי מאפיה ראויים לשמם, מ"פני צלקת" של הווארד הוקס ועד ל"פני צלקת" של דה פאלמה, מדילינג'ר של ג'ון מיליוס ("דילינג'ר") ועד לדילינג'ר של מייקל מאן ("אויבי הציבור"), מטום פאוארס ("אויב הציבור") ועד טומי דה ויטו ("החבר'ה הטובים").

מז'תומרת יש לך פול האוס בריבר? ג'ו פשי, "החבר'ה הטובים"

ובינתיים, בטלוויזיה, טוני סופרנו נעלם לבלי שוב, אבל הגנגסטרים חיים ובועטים ויורים בטומי-גאנס לכל הכיוונים. נאקי תומפסון (סטיב בושמי) משתין על חוק היובש ב"אימפריית הפשע"; אייס ברנסטין (דסטין הופמן) מתאהב בסוסי מרוץ ב"לאק"; בן דיאמונד (דני יוסטון) מרוקן את כיסי המהמרים ב"מג'יק סיטי" (שעולה החודש בארה"ב וב-Yes Oh). אליהם אפשר להוסיף טיפוסים סופרניים מובהקים כמו טום קיין מ"בוס" (קלסי גראמר), שהוא מאפיונר עם משרה ציבורית; ויק מאקי מ"המגן" (מייקל צ'יקליס), שהוא גנגסטר עם תג משטרתי; ו-וולטר ווייט מ"שובר שורות" (בראיין קרנסטון), שהוא קרימינל עם בעיות משפחתיות. ממש כמו טוני סופרנו. ועוד לא הזכרנו את ברוך אסולין.

ואם אתם מחפשים הוכחה ברורה לשובו של הגנגסטר, אין מדד טוב מהריאליטי. שם אפשר היה למצוא בעשור החולף תוכניות כמו "לגדול עם גוטי", "מעצר בית" (שצילם המאפיונר כריס קולומבו) ו"נשות המאפיה". בגואטמלה הרחיקו לכת וכינסו עשרה מאפיונרים בדימוס בדירה אחת, במטרה שזה לא יגמר במרחץ דמים אלא בעסק לשטיפת מכוניות (רגע, זה לא הטריק של וולטר ווייט?).

ההשפעות של "הסופרנוס" על הטלוויזיה האמריקאית לא מסתיימות כמובן בדמות הגנגסטר, הגיבור הכוחני עם המוסר המפוקפק או הפושע שמנסה לנהל חיי משפחה נורמטיביים. אפשר למצוא אותן גם בעומק העלילתי, בעירוב הז'אנרים, ברף ההפקה. את אחד הביטויים המובהקים לעומק ההשפעה של הסדרה אפשר למצוא בפיזור הכישרון היצירתי שמאחוריה. שני הכינורים הראשונים בתזמורת של צ'ייס אחראים היום על שתיים מהסדרות המובילות בארה"ב: טרנס ווינטר ב"אימפריית הפשע" ומתיו וויינר ב"מד מן". להם אפשר להוסיף את רובין גרין ומיצ'ל ברג'ס (יוצרי "Blue Bloods"), פרנק רנזולי (תסריטאי ומפיק ב"התרסקות"), ג'ייסון קייהיל (תסריטאי ב"פרינג'") ולורנס קונר (תסריטאי ומפיק ב"מג'יק סיטי"). איילין לנדרס, ממפיקות "הסופרנוס", היא המפיקה של הסדרה המדוברת החדשה של לנה דנהאם "בנות" (שתעלה אצלנו במאי ב-Yes Oh).

היתקלות מזדמנת ברוצחים בטריינינגים מניו ג'רזי בשידורים חוזרים ב-Yes Oh מבהירה עד כמה ליחה של "הסופרנוס" רחוק מלנוס גם חמש שנים לאחר שהלכה לישון עם הדגים. העובדה שטוני סופרנו ממשיך להשתקף לעברנו מכל כיוון – בוונדטה קרת הרוח שמנהל אייס, בעוצמה הפסיכוטית של קיין, בחיים הכפולים של וולטר ווייט – מחממת את הלב, אבל לא בהכרח מנחמת. היא רק מזכירה כמה אנחנו מתגעגעים.

אובר דרייב ("דרייב" – ביקורת)

מכירים את הסיפור על העקרב והצפרדע? העקרב ביקש מהצפרדע לעזור לו לחצות את הנהר. הצפרדע התנגדה, מחשש שיעקוץ אותה. למה שאעשה זאת? תמה העקרב, שנינו נמות. אוקיי, הסכימה הצפרדע. נשמע הגיוני. במחצית הדרך, עקץ אותה העקרב. למה? ששאלה הצפרדע בעודה גוססת את דרכה אל מעמקי הנהר. העקרב רק משך בכתפיים שאין לו. זה הטבע שלי.

עכשיו תתבוננו בז'קט (היפהפה, מי משיג לי כזה?) של ראיין גוסלינג. תתבוננו בעקרב הזהוב והיפה הזה, התפור בתפרים גסים על המעוינים הלבנים. העקרב הזה הוא ראיין גוסלינג, או ליתר דיוק גיבורו עלום השם של "דרייב", סרטו החדש והנפלא של ניקולס וינדינג רפן – ובמידה רבה גם של גוסלינג, מי שהבריק ובחר ברפן כבמאי. העקרב הזה הוא טיפוס עצמאי, קטלני, חד ומדויק, ויש לו טבע משלו. האם יוכל לשנות אותו? הצטרפו לנסיעה וגלו בעצמכם.

ככה זה מתחיל. השיר הזה, ואלו שיבואו אחריו, לקוחים מתוך פסקול הסרט

העקרב על הז'קט של גוסלינג הזכיר לי עוד עקרב אחד, קולנועי. באחד הרגעים היפים ב"חבורת הפראים", מערבון המופת של סם פקינפה, משתעשעת חבורת ילדים בעקרב. היא מקיפה אותו בטבעת אש ומצפה בהתרגשות להתאבדותו. כך נוהג עקרב שמוצא את עצמו בדרך ללא מוצא – עוקץ את עצמו למוות. האם זה גם מה שיעלה בגורלו של הנהג?

האזכור של "חבורת הפראים" אינו מקרי, מפני ש"דרייב" הוא במידה רבה מערבון. כלומר, ואריאציה מודרנית על המערבון. יש בו גיבור אלמוני, זאב בודד, מקצוען להשכיר, אקדוחן ללא שם, שתקן ומסוגר, עם אישיות מסתורית ומוסר מפוקפק, שמגלה את הלב שפועם בו פנימה נוכח אהבה, ויוצא להגן על הנערה היפה מפני פורעי החוק המרושעים. הוא פועל כמעט לבדו, נגד חבורה של נבלים בעלי כוח וחסרי לב. ביניהם מונח אוצר כספי, אך הוא הופך שולי בעיני הגיבור, שרגיל לפעול למען הכסף, ופתאום פועל למען מטרה מוסרית נעלה יותר. והוא אפילו לא מתכנן לזכות בלב הנערה, שאינה שלו. הוא רק רוצה להגן עליה – ואולי בכך גם לנקות את מצפונו מחטא שמייסר אותו – ואז להתרחק אל השקיעה. בשאגת מנוע, במקרה הזה.

אבל "דרייב" הוא לא רק מערבון. קודם כל כדאי אולי לציין שהוא לא בדיוק סרט אקשן, בטח שלא במושגים הוליוודיים. השם שלו – וגם סיקוונס הפתיחה – יכולים להטעות. הוא גם לא ממש מותחן שודים, למרות שיש בו שניים כאלה. תקציר העלילה שלו – וגם סיקוונס הפתיחה – יכולים להטעות. הוא סרט פשע, שמציג שילוב כמעט מושלם בין מותחני הפשע הצרפתיים מעדת מלוויל לסרטי פשע קוריאניים בני זמננו. הוא יונק ממסורת קולנועית ארוכה. יש בו מסרטי הפילם נואר הישנים; מסרטי הגל החדש של שנות השישים; מהקולנוע האמריקאי העצמאי של שנות השבעים; מהפסקול ומהצבעים של שנות השמונים; מהקולנוע הפוסט-מודרני של שנות התשעים; ומהאלימות שלוחת הרסן של שנות האלפיים.

הסיפור של "דרייב" הוא סיפור פשע. נהג שודים (שימו את "הנהג" של וולטר היל ברשימת הרפרנסים המתארכת), שהוא גם נהג פעלולים (תוסיפו גם את "הפעלולן" של ריצ'ארד ראש ואת "חסין מוות" של טרנטינו), מסתבך עם צמד גנגסטרים בשם האהבה. זה נשמע בנאלי – וזה לא מאוד רחוק מהאמת – עד שרואים מה עשה רפן עם הסיפור הזה.

רפן הוא מקצוען כמעט כמו הנהג. השליטה שלו במדיום מרשימה, והחיבור שעשה ב"דרייב" בין האלמנטים השונים – תסריט, צילום, משחק, עיצוב, פסקול (שקטעים ממנו משובצים בטקסט הזה – פרי מלאכתו של קליף מרטינז, שיעור בעיצוב אווירה ועניין למאמר בפני עצמו) וכן הלאה – הוא פשוט מלאכת מחשבת. והסצנות שהוא מביים הן חתיכות קטנות של עבודה משובחת, שמצטברות לטור דה פורס קולנועי. רפן הוא במאי דני מעולה, שלמרבה הצער זה סרטו הראשון שמגיע לבתי הקולנוע בישראל. אני קורא למי מהסינמטקים להרים את הכפפה ולנצל את "דרייב" כדי להקרין גם את סרטיו האחרים, שראויים למסך הגדול כדי לחוותם במלוא עוצמתם.

תודה שבחרת בי! רפן וגוסלינג מודים זה לזה

האירוניה הגדולה ביותר בסרט היא שאחרי שסיפרתי לכם על נהג שודים שהוא נהג פעלולים, הסרט הזה, שקוראים לו "דרייב", הוא סרט איטי להפתיע. כשנכנסתי אליו, חשבתי שאני נכנס לגרסה מתוחכמת ואלימה של "עקיצה בשישים שניות", שבסופה אכנס לרכב ואסע חזרה הביתה כמו נהג השודים שתמיד אומרים לי שאני (רק שהפעם זה יהיה לצלילי סינתיסייזרים). אבל כשיצאתי ממנו, הרגשתי שיצאתי מסרט מצוין של מייקל מאן, מ"גנב" ועד ל"הנוסע" (וחזרתי הביתה כמו נהג שודים. אין מה לעשות. זה הטבע שלי).

"דרייב" מתרחק רוב הזמן מאובר-דרייב. בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט שמציב במרכזו נהג ומכונית, יש בו כמות מפתיעה של שקט ואיטיות – קצב איטי, סלואו-מושן, דיאלוגים של שתיקה, ורגעים ארוכים של דממה. יש בו כמה סיקוונסים מצוינים של אקשן, וכמה רגעים חסרי רחמים של אלימות, אבל רוב הזמן הוא על קרוז קונטרול, משייט ברוגע ונותן לנהג לבנות את מערכות היחסים הבעייתיות שמערערות את עולמו – עם השכנה איירין (קארי מאליגן), עם בעלה (אוסקר אייזיק), עם מנהל המוסך שנון (בראיין קרנסטון) ועם צמד הגנגסטרים היהודים נינו (רון פרלמן) וברני (אלברט ברוקס), שכמו נלקחו מתסריטי הביעותים של האחים כהן.

זה המקום לציין גם את הקאסט המצומצם והמשובח. כולם פגיעות בול, אבל את ההצגה גונבים פרלמן ובמיוחד ברוקס, שזוכה סוף סוף לתפקיד עסיסי לנעוץ בו שיניים, ונותן נופך קומי-מפחיד לדמותו של המאפיונר ברני רוז. מעניין, אגב, אם מישהו יאשים את רפן באנטישמיות על כך, כמו שנוהגים לעשות לכל מי שאינו יהודי אבל מעז להדביק שם של יהודי לנבל הספרותי שלו.

מחווה לכל הקאסט המשובח של "דרייב"

ובראש הקאסט ניצב, כמובן, ראיין גוסלינג האחד והיחיד, השחקן הבולט בדורו (שאתם עדיין יכולים לתפוס אותו, במקביל ובתפקידים מצוינים ושונים לחלוטין, ב"טיפש, מטורף, מאוהב" וב"משחקי שלטון"). דמותו של הזאב הבודד – כדאי לקרוא עליה ביתר אריכות בביקורתו היפה של אבנר שביט ב"וואלה" – עובדת יפה במערבונים. היא השתחלה יפה גם לסרטי הפשע והפילם נואר. אבל בשנים שאחרי אלן דלון ("הסמוראי") וקלינט איסטווד, היא הפכה לא פעם לפארודית שלא במתכוון, עמוסה במניירות של שתיקה וסיגריות שמחפות על ריקנות תסריטאית.

הנהג מחזיר את הכבוד לדמות הזו. הוא מאמץ את כל השטיקים – הז'קט מחליף את מעיל הגשם, הקיסם הנעוץ בפה את הסיגר או הסיגריה – ובעיקר את השתיקה והסגירות, אבל מבלי לגלוש למנייריזם. גוסלינג הוא אחד השחקנים המשובחים והמגוונים בתעשייה, אבל גם בתפקידיו הרבים והשונים הוא שומר על הגוסלינגיות שלו – דמות אפופת מסתורין, פנים יפות ואינטליגנטיות שמקרינות נפש מסוכסכת. יש בו איזשהו יסוד בלתי יציב, אפילו מפחיד. הוא טוען את הנהג בכל כך הרבה עומק, עד שהוא הופך אותו לדמות איקונית כמעט כמו הז'קט שהוא לובש. זה מה שהופך את ראיין גוסלינג לכוכב הכי קול על המסך שלכם כרגע; את הנהג לגיבור הכי קול על המסך שלכם כרגע; ואת "דרייב" לסרט הכי קול על המסך שלכם כרגע.

Twitsonfilms: האיש ללא שם מתיישב מאחורי ההגה? למה לא? מותחן פשע מהפנט, מהורהר ואלים. טוב שההגה בידיים של רפן. ½****

"דרייב" (Drive). בימוי: ניקולס וינדינג רפן. תסריט: חוסיין אמיני, על פי ספרו של ג'יימס סאליס. שחקנים: ראיין גוסלינג, קארי מאליגן, בראיין קרנסטון, אלברט ברוקס, רון פרלמן, אוסקר אייזיק, כריסטינה הנדריקס, קיידן לאוס. 100 דקות

אידיבי כאן, IMDB כאן

התמונה מסתכלת עלי: "התפשטות"

מה זה "התמונה מסתכלת עלי"? ניתוח תמאטי, צפייה רפלקסיבית, ואזהרת ספויילרים. והסברים נוספים – כאן

פחד. הסימן הראשון אינו מותה של אישה בשיקגו, או של מלצר בהונג קונג. הסימן הראשון הוא הפוסטר הזה של "התפשטות", סרטו החדש של סטיבן סודרברג, והסלוגן שמתנוסס במרכזו:

כך, חד וברור, אדום על גבי צהוב. "דבר לא מתפשט מהר יותר מן הפחד". כלומר, "התפשטות" – סרט שעלילתו עוסקת בהתפרצותה של מגיפה גלובאלית קטלנית – בכלל מתייחס להתפשטותו של הפחד, הסכנה המיידית לשלומה של האנושות. יותר מסוכן מנגיף מסתורי ורצחני? תתפלאו.

הסימן השני הוא הפוסטר הזה:

(יש, אגב, פוסטרים בכיכובם של הכוכבים האחרים בסרט עתיר הכוכבים הזה, אבל בחרתי במריון קוטיאר מהסיבה הפשוטה שהיא אהובתי וכנראה השחקנית שאני הכי אוהב היום בקולנוע – אבל לאו דווקא בזכות הסרט הזה)

"אל תדבר עם אף אחד, אל תיגע באף אחד". די ברור מדוע ניתנה ההוראה לא לגעת באף אחד. הנגיף עובר במגע. זה מצוין בפירוש בסרט, וגם באופן שבו סודרברג מצלם אותו, ונותן דגש על המגע.

אבל מדוע לא לדבר עם אף אחד? האם הנגיף עובר בדיבור? התשובה היא לא, כמובן. לא הנגיף הזה. יש נגיף אחר שעובר בדיבור (או בקריאה, לצורך העניין), ולנגיף הזה האנושות טרם מצאה פתרון הולם, למרות לא מעט ניסיונות דיכוי, לעתים אפילו בריוניים – הפחד.

האפשרות להפיץ פחד בעולם המודרני, המוכר לכם גם כ"כפר הגלובאלי", היא מפחידה כשלעצמה. ריבוי אמצעי התקשורת, האינטרנט, המיידיות, הפתיחות המוחלטת, הקושי בהפעלת צנזורה, הפיחות החמור ביכולת להבטיח אמינות, ניתוץ מושג האמת – כולם מאפיינים ותוצרים של העידן הזה. ובעידן הזה, מציעים סודרברג ושותפו התסריטאי סקוט ברנס (יחד עשו גם את "המודיע!", שגם בו כיכב מט דיימון), פחד יכול להתפשט מהר יותר מנגיף, ומי בכלל מפחד מקטסטרופה ביולוגית כשעלולים להקדים אותה אנרכיה וכאוס ציבוריים?

מגיפה ביולוגית מוזכרת לא פעם ככלי נשק בידיהם של טרוריסטים. "התפרצות", סרט מגפות שהקדים את "התפשטות" בעשור וחצי, היה אחד הסרטים שהעלה את האפשרות הזו. תחשבו רגע על המילה "טרור", שבעברית אובד לנו פירושה האנגלי המקורי: פחד ומורא. הטרוריסט מבקש להטיל אימה באמצעות פעולות אלימות. הנזק של האימה רחב יותר מהנזק הישיר של הפעולות. הנה לכם כוחו של הפחד ועליונותו על הנגיף.

ההונג קונגים רוצים את מריון לעצמם. אפשר להבין אותם

מידע. שלא תבינו לא נכון – "התפשטות" הוא על סרט על מגיפה. מגיפה מוחשית ושרירה, שמפילה קורבנות. אפילו סבירה, אם תשאלו מדענים כמו הבחור הזה, ד"ר איאן ליפקין, צייד וירוסים שגם סייע לסודרברג ולברנס בתסריט ועל הסט (ושדמותו של אליוט גולד, ד"ר איאן סוסמן, מרפררת אליו). במגזין "סלייט" עסקו בהרחבה, בסדרת התכתבויות בין ארתור אלן (מחבר הספר "חיסון") לקארל זימר (מחבר הספר "כוכב של וירוסים"), בצדדים הביולוגיים והמטרידים של "התפשטות". זימר מספר על זה בקצרה בבלוג שלו במגזין דיסקברי.

אבל לצד חוט העלילה המרכזי הזה משתלשל חוט עלילה משני, שהוא הסימן השלישי לתמה הכפולה של הסרט. במרכז העלילה הזו עומד הבחור הזה:

קוראים לו אלן קרומווייד (מגלם אותו ג'אד לאו), והוא בלוגר פופולארי. וכמו שאתם יכולים לראות, במהלך הסרט הוא הופך בעיני רבים לנביא, כזה שכרזות הנושאות את דמותו האיקונית (בשפה גרפית שמזכירה, ולא במקרה, את שלטי הבחירות של אובמה ואת ה"תקווה") נתלות במנהרות הרכבת התחתית. "דברי הנביאים כתובים על קירות הרכבת התחתית", שרו פעם סיימון וגרפונקל ב"Sounds of Silence". כעת גם דיוקנותיהם.

קרומווייד הופך לנביא ולגיבור העם כשהוא מאשים את הממשל בהונאת הציבור. הוא מציג את עצמו כחולה שנרפא מהמחלה בזכות תרופה הומאופתית, וגורם להסתערות אלימה על בתי מרקחת שמתקשים לעמוד בביקוש האדיר והמיידי לתרופה. זו הנקודה שבה המסר הופך להיות ברור – הרבה לפני שהמגיפה קוטלת מאות אנשים, היא כבר מפוררת את האנושות.

רוג'ר איברט תהה על תפקידו של קרומווייד בסיפור. "עלילת המשנה של הבלוגר לא משתלבת בבהירות בקווי הסיפור העיקריים", הוא כותב, וצודק – אך מפספס את תפקידו של קרומווייד כמי שמוביל את עלילת המשנה, שבמישור התמטי חשובה כאן לא פחות.

בעוד שהסרט כולו הוא אזהרה מפני הרגלי היגיינה ירודים, מדיניות ממשלתית צנזוריאלית והתערבות האדם בטבע – כולם, במידה חלקית, אופייניים למתרחש במדינות עולם שלישי ובמשטרים לא דמוקרטיים להלכה או למעשה – קרומווייד הוא תמרור אזהרה מפני מה שהוא אחד מסמליו של המערב הנאור – הדמוקרטיה.

"התפשטות" תוקף בין השאר את הסכנה שבהסתרת מידע מחשש לזריעת פאניקה בציבור. החשש הזה אופייני למערב ולמזרח כאחד, אם כי במזרח קל לו יותר למצוא ביטוי (ראו, למשל, הטיפול היפני בכור בפוקושימה, או הצנזורה הסינית). המערב מתגאה בחופש המידע שהוא מאפשר, גם אם לפעמים הוא מנסה להגביל אותו. קרומווייד, כבלוגר, הוא תוצר של חופש המידע הזה. הוא גם נהנה מהגישה הליברלית והפלורליסטית, וגם מגשים אותה ואף עושה לה אמפליפיקציה, בבלוג שנשען על עקרון חופש המידע. לכאורה, הוא האנטיתזה לסגירות ולצנזור המשוקצים. למעשה, הוא מתגלה כמי שבעצמו סוחר במידע מטעמים אינטרסנטיים.

במרחב האינטרנטי, שהוא אולי שיאה של הדמוקרטיה, יכול כל אדם בעל כישורים מסוימים (שאינם עולים בהכרח בקנה אחד עם כללי אתיקה ומוסר) לצבור כוח עצום, ולנצל אותו כרצונו. בעלילה אחרת היה עשוי קרומווייד להתגלות כנביא אמת שמסיר את המסכה מעל פניהם של רשויות ותאגידים הקשורים ביניהם בקשרים של כוח וממון. בעלילה של "התפשטות", קרומווייד הופך לנבל שעשוי להמיט על האנושות תוהו ובוהו בהבל פיו, מהר יותר מכפי שעושה זאת הנגיף. מהר כמו החיבור המהיר לאינטרנט.

"בלוגים הם גרפיטי עם סימני פיסוק", אומר ד"ר סוסמן באחד הציטוטים המבריקים בסרט. זה לא בהכרח כך, כמובן. אם זה היה כך, לא הייתי כאן. אבל כן, יש גם בלוגים שהם גרפיטי עם סימני פיסוק. ובעיקר – כל בלוג טומן בחובו את הסכנה שהוא גרפיטי עם סימני פיסוק. וכך, הציטוט האגבי והמשעשע הופך להיות משפט מפתח בסרט. גרפיטי יכול להיות סיסמאות ריקות, דברי הבל והצהרות שזורות פחד, דיסאינפורמציה או דברי הסתה ואלימות. חשבו גם על פשקווילים, למשל, כסוג של גרפיטי הנכתב על הקירות.

ומאידך, הוא יכול להיות גם אמנות, אמירות חריפות ונבואות תוכחה מטרידות. ראו את בנקסי. ראו את הקירות המשקיפים על שדרות רוטשילד. "דברי הנביאים כתובים על קירות הרכבת התחתית", זוכרים?

האינטרנט, אליבא דסודרברג, הוא כנראה הנשא המסוכן ביותר של הנגיף המסוכן ביותר – הפחד. המדע המתקדם והעקשן יכול תמיד (לפחות כך אנו מקווים) למצוא חיסונים למגפות ביולוגיות, אבל הוא לא מצא עדיין חיסון אפקטיבי למידותיהם הרעות של בני האדם.

ג'וד לאו משאיר התרעה לפני נקיטת הליכים

Twitsonfilms: ארווין אלן פוגש את טראפיק פוגש את התפרצות 2.0? למה לא, בעצם? גם מותחן אסונות קצבי וגם דרמה אנושית מעוררת מחשבה. ****

בונוס מוסיקלי:

"התפשטות" (Contagion). בימוי: סטיבן סודרברג. תסריט: סקוט ברנס. שחקנים: מט דיימון, גווינת פאלטרו, קייט ווינסלט, מריון קוטיאר, ג'וד לאו, לורנס פישבורן, ג'ניפר אילי, אליוט גולד, דימיטרי מרטין, בראיין קרנסטון, ג'ון הוקס. 106 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן