תגית: ברוס וויליס

לא עוד פרצוף יפה (במלאת שלושים למותו של ג'יימס גנדולפיני)

James Gandolfini

פורסם במקור בגיליון יולי של "בלייזר"

בראשית היה אנדי סיפוויץ. סיפוויץ היה בלש בגיל העמידה מהלואר איסט סייד של מנהטן עם קרחת שחוצה את הגולגולת, שפם טבול באלכוהול וכרס מלאה בתובנות גזעניות. דמות מרתקת וחריגה, אבל לא פורצת דרך. לא היו בטלוויזיה סיפוויצ'ים לפני ההוא שעשה דניס פרנץ, ולא היו הרבה אחריו. בקושי ג'ורג' קוסנטזה. וגם זה בסיטקום, וגם זה בתפקיד משנה.

ואז בא טוני סופרנו.

כבר שמעתם הכל על טוני סופרנו. ואת מה שלא שמעתם כשטוני חי, שמעתם בחודש שעבר כשגנדולפיני מת. בזמן שדייויד צ'ייס המציא מחדש את הטלוויזיה כז'אנר איכותי ומכובד וכמקבילה המודרנית של הספרות, גנדולפיני המציא מחדש את הגיבור הטלוויזיוני כגבר שלא יצא מהפקת אופנה של GQ.

גנדולפיני – פולי גולטיירי ייקום דמו – חייב הרבה לפרנץ, אבל טוני לקח את סיפוויץ' צעד קדימה. הטלוויזיה הפוסט-סופרנואית, בעיקר זאת של הכבלים האמריקאיים, היא טלוויזיה של גיבורים עם עמוד שדרה מוסרי של ראש עירייה ישראלית מסדר גודל בינוני. אבל הגיבורים הפוסט-סופרנואים הם לא רק אפלים יותר מקודמיהם; לא אחת הם גם מכוערים מהם. פרנץ לא רק הפך אלכוהוליסט גזען לגיבור אהוד של סדרת טלוויזיה. הוא הפך גם גבר כרסתן ומקריח לגיבור כזה.

אלא שלפרנץ הנפלא היה יתרון בסיסי על גנדולפיני: הוא גילם שוטר. אמנם מקלל, אמנם מרביץ, אבל אחד מהחבר'ה הטובים. וגנדולפיני – הוא היה "החבר'ה הטובים". אלו היו נתוני הפתיחה שלו: גבר שמן, קירח, עם סקס אפיל של דוב גריזלי בחלוק בית, שחונק אנשים למוות בזמן שהוא מחפש קולג' לילדה. ואיכשהו, הוא צלח אותם. לראיה, הפיד שלכם בפייסבוק ביום שהוא מת.

כן, טוני סופרנו סיבך את כולנו. לא רק שמצאנו את עצמנו מריעים לנבל; הוא אפילו לא היה סקסי. לנבלים מותר להיות לא אטרקטיביים – לפעמים אלה אפילו כישורים נדרשים – אבל כשהנבל הוא הגיבור שלך, ואתה מחפש ליצור הזדהות בינו לבין הצופה, מראה לא אטרקטיבי עשוי להיות מכשול מיותר. אלה אם כן קוראים לך דייויד צ'ייס ואתה מלמד את כולנו איך עושים טלוויזיה.

אחרי טוני סופרנו הגיעו עוד כמה חבר'ה ששילבו ידיים מלוכלכות עם פרצוף מטונף: ויק מאקי ("המגן") חלק עם טוני משקל עודף וקרחת, וולטר ווייט ("שובר שורות") הציג חזות ממושקפת ומשופמת עם כריזמה מתפרצת של מורה לכימיה. השיא הוא כנראה נאקי תומפסון מ"אימפריית הפשע", גיבור וארכי-נבל שמגולם על ידי אחד הפרצופים הפחות קלים לעיכול בהוליווד, סטיב בושמי, קומפלט עם קו השיער המובס והעיניים שמחזיקות מם אינטרנטי משלהן. ואני כבר לא מדבר על זה שהגיבור הכי בולט בטלוויזיה היום הוא גמד.

זה עוד אחד מהמקומות האלה בהם הטלוויזיה מראה לקולנוע בשנים האחרונות שאת כל מה שהוא יודע לעשות בגדול, היא יודעת לעשות בעמוק. הסחף המתמשך של כוכבים הוליוודיים לכיוון אולפני הטלוויזיה נובע מהאתגרים הבלתי רגילים שהאחרונה מציעה להם. הוליווד הבלוקבאסטרית היא טריטוריה נוצצת של פרצופים יפים שנשלטת על ידי אותם פרצופים: בראד פיט, ג'ורג' קלוני, טום קרוז, וויל סמית'. אפילו ברוס וויליס קשישא. לתעשייה הזאת יש מעט מאוד תפקידים רציניים ו/או מכניסים להציע למאותגרים גילית ורפרזנטטיבית. פיליפ סימור הופמן, אולי השחקן הגדול בדורו, בקושי מצליח לגרד תפקידים ראשיים בצנטרום של הוליווד. כך גם פול ג'יאמטי הנפלא. את תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בסבנטיז הם היו גומרים כאל-פאצ'ינואים ודסטין-הופמנים, הפרצופים הלא מלוקקים של אז. היום, איש לא מניח על כתפיהם את הסרטים הגדולים של התקופה. וזה לא רק ספקטקלים: בזוכי האוסקר האחרונים כיכבו בן אפלק, ז'אן דוז'ארדן, קולין פירת' וג'רמי רנר, קאדר פוטנציאלי לרשימת הגברים הסקסיים של פיפל מגזין. אם צריך גיבור יפה תואר כמו גטסבי, מלהקים את לאונרדו דיקפריו. אם צריך גיבור מזדקן ומכוער כמו ג'יי אדגר הובר, מלהקים את דיקפריו.  יש מעט מאוד שון-פנים בהוליווד.

הנה עוד משהו שהטלוויזיה חייבת לג'יימס גנדולפיני. בחייו ובמותו ציווה לנו את הגיבורים המכוערים.

גלקטיקוס 2.0 ("בלתי נשכחים 2" – ביקורת)

החדשות הרעות הן שהכנופיה הגריאטרית של סטאלון חוזרת, והיא בדיוק כמו מקודם, רק זקנה בשנתיים.

החדשות הטובות הן שהם כבר בשלים לצחוק על זה וליהנות כל הדרך לדיור המוגן.

סיקוונס הפתיחה של "בלתי נשכחים 2" הוא אקספוזיציה מושלמת, שמסבירה לצופה בדיוק לאיזה סרט הוא נכנס. יש בו משוריין שדוהר לתוך מחנה עמוס בברווזי מטווח אסייאתים בשעטת מנועים ובצרורות קליעים; תותח שעליו מתנוססת הכתובת "נוק-נוק", אולי פרפראזה לאחת הסצנות האהובות עלי באחד הסרטים האהובים עלי, "הטורף" (בכלל, הצוות של סטאלון מזכיר את זה של שוורצנגר, כולל הכושי הגדול, המתאבק, בן המיעוטים והבחורה המסופחת); וארנולד שוורצנגר שמופיע במערכה הראשונה והולך לכסח ישבנים במערכה השלישית. כוכבים מזדקנים ואקשן לפרצוף. "בלתי נשכחים 2" בתרמיל פגז.

על עלילת הסרט אין טעם להתעכב. היא שולית. יש כאן יחידת עלית בפיקודו של ברני רוס (סטאלון) שנשלחת לגנוב איזה קוד ולמנוע גניבת פלוטוניום, או כל קשקוש אחר שיכול למלא 103 דקות בעשן מקלעים. תחכום זה לא הקטע של "בלתי נשכחים 2". למה, למשל, הם הולכים עם כומתות על הראש? כי זה נראה מגניב, זה למה. הסרט הזה הוא כולו פוזה מודעת לעצמה, קריצות וירות. וזה טוב, כן?

"בלתי נשכחים" (ביקורת כאן) היה בעיני גימיק. אחרי "בלתי נשכחים 2", אני מתחיל לחשוב שלסדרה הזו יש תוחלת. הקונספט של חבורת גיבורי אקשן משנות השמונים היה מבריק, אבל בוזבז לחלוטין. הסרט יצא ב-2010 מול הרימייק של "צוות לעניין" ונפל ממנו. עכשיו, אחרי צפייה מענגת בסרט ההמשך, אני חושב שלחבורת גיבורים מזדקנים שמתייחסים למקצוע בהומור יש עוד מקום על המסך שלנו. זה בטח עדיף על 70% מתוצרת האקשן הרגילה של הוליווד, וגם על "צוות לעניין". זה טריפל-איי טים.

כן, זה כובע קסקט ומכנסיים בגזרה גבוהה. יש לך בעיה עם זה?

ההחלטה הכי טובה של סילבסטר סטאלון: להחליף את הבמאי סילבסטר סטאלון. סיימון ווסט לא עשה הרבה דברים חשובים בקריירה, אבל הוא עשה "קון אייר". מאז, הוא עשה בעיקר סרטי אקשן בינוניים כמו "המכונאי" (ופספס לחלוטין עם "טומב ריידר"), אבל "הבלתי נשכחים 2" מראה שדווקא יש לו טאץ' טוב לאקשן שטחי ויעיל. יש לי הרגשה ששלושה עשורים אחורה, סיימון ווסט היה יכול להיות מקצוען הוליוודי עסוק למדי.

ההחלטה השניה הכי טובה של סילבסטר סטאלון: להחליף את התסריטאי דייב קלהאם. קלהאם, שכתב עם סטאלון את הסרט הראשון, לא הצליח לטעון אותו בדבר החשוב ביותר ליצירה נוסטלגית כמעט קאמפית שכזו: הומור עצמי. זה בדיוק מה שהפך סרטים כמו "אחרון גיבורי הפעולה" ו"מת לחיות 4.0" למוצלחים.

קלהאם – תסריטאי שלא עשה שום דבר חשוב בקריירה – פינה את מקומו לריצ'ארד וונק. גם וונק הוא לא תסריטאי מבריק (יש לו בקנה את "16 רחובות" ואת "המכונאי"), אבל יתכן שאפשר לזקוף לזכותו את השחרור שעובר על הגיבורים המיתולוגיים של ילדותנו בסרט ההמשך.  ואם לא לזכותו, אז לזכות התסריטאי-השותף, סטאלון. ב"בלתי נשכחים 2" המוצגים המוזיאליים מתחילים סוף סוף לנפק לצופים קצת יותר מאבק כוכבים במילואים שבאו לעשות סיבוב על המעריצים משנות השמונים.

מתלוצצים עם רופאיהם

בתור התחלה, האדונים ב. וויליס וא. שוורצנגר מואילים בטובם לפנות הפעם את הלו"ז שלהם ולהצטלם לכמה סצנות. וזה אחרי שעם ההופעה הקצרצרה שלהם בסרט הראשון אי אפשר היה לפתוח אפילו סניף של "פלאנט הוליווד". אגב, צ'רץ' וטרנץ' זו ברומדי שכותבת את עצמה.

השנים לא עשו טוב לשוורצנגר (צריך לומר – גם לשוורצנגר), אבל "בלתי נשכחים 2" מזכיר שאף אחד לא מחזיק מקלע כמוהו. וויליס, מצדו, עושה גם היום דברים יותר טובים מ"בלתי נשכחים 2" ("לופר", למשל), אבל הוא לפחות מאזן את מדד הנלעגות כשהוא ניצב בין שני הפריקים המנופחים שכבר בקושי אפשר להבין מה הם אומרים בלי כתוביות.

רציתי רק להוסיף שאני מתנגד לחוקים המקלים על החזקת נשק בארה"ב ומתכוון כמושל להילחם בזה. בתת מקלע.

לנבחרת החלומות שלו מצרף סטאלון שני אייקונים הכרחיים: ז'אן קלוד ואן דאם וצ'אק נוריס. ואן דאם תופס את תפקיד הרע – כי מישהו חייב להיות (והוא מחוזק ע"י כוכב סרטי "אלוף ללא עוררין" סקוט אדקינס המבוזבז לחלוטין). שמו של הנבל – ויליין, כמעט כמו "נבל" באנגלית (Villain) – הוא עוד תזכורת לפשטנות של "בלתי נשכחים", אבל ממילא אנחנו לא מחפשים כאן מורכבות. לפחות עושה רושם שוואן דאם נהנה, וגם זוכה לשחזר את הוולה המפורסם שלו. רק חבל שזה אומר שלא נראה אותו בסרט השלישי. נוריס קפוא למדי, אבל אפילו זה כשלעצמו משעשע, ומרפרר היטב למיתולוגיות "העובדות של צ'אק נוריס".

טוב שנזכרתם להגיע. שעה טחנתם אותי בעמדה. זין אני בא לסרט השלישי.

מסביבם חוזר הצוות הקודם – ג'ייסון סטיית'ם (גלגולו המודרני של ברוס וויליס), טרי קרוס, רנדי קוטור, ודולף לונדגרן, שאחרי הופעה גרוגית בסרט הראשון זוכה לכבוד הראוי לו בשני (פאק יה דולף לונדגרן!). ג'ט לי מופיע רק לרגע ופורש, אבל את תקן האסיאתי תופסת נאן יו הסינית. עוד בצוות: ליאם המסוורת' ("משחקי הרעב") בתפקיד הנער החדש בשיכון הוותיקים.

עם ואן דאם ונוריס, סטאלון כבר מתקרב לנבחרת המושלמת. השמועות אומרות שניקולאס קייג' יופיע בסרט השלישי. כמובן שזה אף פעם לא יהיה מושלם כל עוד סטיבן סיגל בחוץ, והייתי שמח לראות גם שמות כמו קורט ראסל, האריסון פורד, ווסלי סנייפס ואדי מרפי. ואני כבר לא מדבר על להחיות דיגיטלית את ברוס לי. והי, מה עם מיסטר טי? בכל מקרה, יש לפחות כוכב אחד שנראה כרגע מוכן לחלוטין. עושה רושם שקלינט איסטווד איבד את זה בדיוק בזמן.

הפרוייקט הבא?

Twitsonfilms: עוד סיבוב קופות של מכסחי קופות בגמלאות? למה לא? המופע הגריאטרי של סטאלון מעלה הילוך. אקשן אולד סקול, בדגש על אולד. ****

בלתי נשכחים 2 (The Expendables 2). במאי: סיימון ווסט. תסריט: סילבסטר סטאלון וריצ'ארד וונק. שחקנים: סילבסטר סטאלון, ג'ייסון סטיית'ם, דולף לונדגרן, טרי קרוס, רנדי קוטור, נאן יו, ליאם המסוורת', ז'אן קלוד ואן דאם, סקוט אדקינס, צ'אק נוריס, ארנולד שוורצנגר, ברוס וויליס. 103 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

קולות מן הארכיב: "בלתי נשכחים"

פורסם במקור ב"פרומו" ("מעריב"), 2010

סילבסטר סטאלון, ארנולד שוורצנגר וברוס ויליס נכנסים לכנסיה. נשמע כמו התחלה של בדיחה? לא בדיוק, אבל אתם בכיוון.

מדובר למעשה בסצנה קטנה, חסרת חשיבות אך רבת רושם, בסרטו החדש של סטאלון, "הבלתי נשכחים" (במקור "The Expendables", שמשמעותו כמעט הופכית לתרגום העברי. לא היה עדיף "מבוזבזים", נניח? בדיוק מידת ההומור העצמי שחסרה לסרט). למעשה יש לקרוא לזה הפרויקט החדש של סטאלון. שהרי מדובר בפרויקט לכל דבר, מכרז שנתפר למידותיהם של כוכבים מקשישים, בדיוק כמו פרויקט הגלקטיקוס המקורי של מכבי תל אביב. וכולנו זוכרים איך זה נגמר שם.

לזכות הכוכבים שאסף סטאלון יאמר שגם הם – כמו ג'ובאני רוסו ואייל ברקוביץ' – לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. שוורצנגר זוכה להקנטות כראוי לגיבור אקשן שעבר לעבודה משרדית, ג'ט לי סופג בדיחות מז'אנר הגמדים, וסטאלון חוטף נוק אאוט מסטיב אוסטין (המתאבק, לא האיש השווה מיליונים). אבל מכמה דאחקות על חשבון גיבורים מזדקנים לא עושים סרט. מקסימום חונכים סניף חדש של פלאנט הוליווד.

אני הולך לגמור על קליפורניה, תקראו לי לסיקוול

הרעיון של סטאלון, צריך להודות, מבריק בפשטותו: לאסוף את כוכבי האקשן הגדולים של שנות השמונים והתשעים, וליצור ביחד סרט עתיר פיצוצים שגם יצדיע לשנים הגדולות של האקשן ההוליוודי, וגם יקרוץ לקהל הצעיר, לדור שלא ידע את רמבו, ג'ון מקליין והמחסל. לפחות לא בגרסאותיהם המקוריות.

הביצוע כבר היה מבריק פחות, עוד משלבי טרום ההפקה. אם כבר סרט שכולו מחווה לגיבורי האקשן של האייטיז, אז איפה ואן דאם? סטיבן סיגל? קורט ראסל? ווסלי סנייפס? עם כל הכבוד לאנסמבל שאסף סטאלון – ובאמת שיש הרבה כבוד, מדובר בגיבורי ילדות – דולף לונדגרן הגרוגי, מיקי רורק מינוס סצנות אקשן ושתי דקות של ויליס ושוורצנגר זה לא לגמרי זה. יש לי הרגשה שלא כך דמיין סטאלון את פרויקט הגלקטיקוס שלו.

כשמתפזר העשן מעל השמות המפוצצים, מתגלה סרט אקשן בינוני, שבוודאי לא ממצה את הפוטנציאל הגלום בקאסט. הסיפור הוא בוודאי לא מקור גאוותו של סטאלון: חבורת שכירי חרב בראשותו – המונה גם את ג'ייסון סטאטהאם (תשובת שנות האלפיים לברוס ויליס – גיבור אקשן שמסוגל להקריח ולהישאר סקסי), ג'ט לי, לונדגרן, שחקן הפוטבול טרי קרוס ומתאבק ה-UFC רנדי קוטור – יוצאת למשימה באי בדרום אמריקה הנשלט בידי גנרל עריץ ושותפו האמריקאי המרושע (אריק רוברטס). כמובן שהמשימה מסתבכת, כמובן שיש אישה יפה בעסק, כמובן שהרגשות מתערבים בעסקים, וכמובן שהטובים מנצחים בסוף. יש דברים שלא השתנו מאז שנות השמונים.

שור, שור! אתה לא רואה שאני עושה צללית של שור?

מצד אחד, מאכזב לראות סרט בעל פוטנציאל קאלטי על הנייר מבזבז תחמושת משובחת על עלילה טריוויאלית ואקשן סביר. מצד שני, מה כבר אפשר לצפות מסרט שהתאים עצמו לכוכביו במקום להיפך?

מצד שלישי, כאן היה אמור להיות כוחו של "הבלתי נשכחים". מה שהיה יכול להציל את הסרט – מלבד, כמובן, עלילה מעניינת, דמויות בעלות עומק ושאר מרכיבים שוליים – הם קצת יותר הומור ומודעות עצמית. "אחרון גיבורי הפעולה" השוורצנגרי ידע לעשות זאת. גם ויליס ב"מת לחיות 4.0" ידע לעשות זאת. סטאלון הוכיח כבר ב"ג'ון רמבו" שלגיבורי האקשן שלו אין שום סנטימנטים לעבר, לא כל שכן יכולת לקריצות נוסטלגיות. מפגש הפסגה של פלאנט הוליווד בכנסייה מצליח להיות רבע מרגש, שליש משעשע, ולגמרי מסורבל.

אלמלא שלל השמות שמעטרים את הסרט, ספק אם "הבלתי נשכחים" היה זוכה לתשומת לב רבה. הוא בוודאי נחות מ"צוות לעניין" היוצא כמעט במקביל אליו, ומציג צוות שהוא הרבה יותר – איך לומר? – לעניין.

פשעים בזמן ("לופר" – ביקורת)

החדשות הרעות: יש סרט מסע בזמן, ויש שאלות שצריכות להישאל.

החדשות הטובות: תשאלו אותן אחר כך. בינתיים יש פה סרט של ראיין ג'ונסון, והוא ממש מגניב.

"אני לא רוצה לדבר על מסע בזמן. כי אם נתחיל לדבר על זה, אנחנו נהיה כאן כל היום, מדברים ומציירים דיאגרמות עם קשים" (ג'ו של 2072 ב-2042)

מסע בזמן הוא קונספט סבוך, סבוך מאוד. למרות שזו אחת התמות המטופלות ביותר בתרבות המד"ב, היא מערימה קשיים רבים על היוצרים הבוחרים להתעסק בה. הסיבה לכך היא לא המורכבות הטכנולוגית האפשרית של מסע בזמן, אלא דווקא השאלות הפילוסופיות והמטא-פיזיות העולות ממנו: מה ההשפעה של מסע בזמן על הזהות, על הזיכרון, על המציאות. השאלות שמושכות את היוצרים, הן בדיוק השאלות שמקשות על עבודתן.

הבעיה הופכת גדולה עשרות מונים כשמדובר בסרט. אם ספרי מד"ב לפחות נהנים מיריעה רחבה וסבלנית להתעמק בסוגיה המורכבת, סרטים נאלצים לעשות זאת במהירות, בתוך 90-120 דקות שרובן מוקדשות בכלל לעלילה. יתר על כן: היוצר אינו רוצה שהצופה יבלה את הסרט במחשבות על המסע בזמן שיסיחו את דעתו מהסרט עצמו, ולכן עליו לפשט את הדברים במידה מסוימת.

זה נשמע כמו מכשול מועד, אבל זה לא גורם ליוצרי מד"ב להתרחק מהמוקש. וגם להצליח: "בחזרה לעתיד", "12 קופים", "שליחות קטלנית". מצד שני, זה לעולם לא עובד באופן מושלם. תמיד מתגלים חורים, ותמיד יהיו הצופים הערניים שיגלו אותם. עכשיו אפשר לעבור לשאלה הבאה: האם זה בכלל משנה?

חמש שקל אבטחה? למה מה קרה?!

אם אתם חושבים שזה משנה, יכול להיות שתתקשו קצת לאכול את "לופר". נקודת המוצא המד"בית שלו מצוינת: בשנת 2072 (או ב-2074, אני כבר לא בטוח ובכל אתר כתוב אחרת. לפי זכרוני, זה 74') האנושות כבר מחזיקה בטכנולוגיית המסע בזמן, אבל היא עדיין אינה חוקית. וכפי שקורה לדברים לא חוקיים, מי שמשתמש בהם ביד רחבה הם החבר'ה הלא חוקיים. ארגוני פשע שולטים במסע בזמן. כבר מבריק.

מה ארגוני הפשע עושים עם המסע בזמן? זה הרבה פחות מבריק, למען האמת. הם לא רוקחים איתם איזו מזימת נוכלות מתוכחמת, וחבל, כי כשראיין ג'ונסון הוא הרעיונאי שלך, דווקא היה סיכוי לא רע לקבל אחת כזו. במקום זה, הם שולחים לעבר את הקורבנות שלהם, לחיסול מהיר ושריפה. ב-2072 מתברר שקשה להיפטר מגופות. למה? ככה. לא קיבלנו הסבר ברור לכך, אבל יכול להיות שמצמצתי.

"לופר" מלווה לופר – רוצח מ-2042, כזה שממתין לקורבנות ביעד הקבוע מראש, מקבל את המשלוח, מוציא אותו להורג ביריה מיידית, שורף את הגופה, אוסף את הכסף והולך לטפטף סמים. מדי פעם הלופרים מקבלים בדואר הזמן את עצמם. זה הסימן שלהם לצאת מהמשחק. כיוון שהם יורים מיד לראשו המכוסה בשק של הקורבן, זה יכול לקרות מבלי שידעו על כך.

הלופר שלנו הוא ג'ו (ג'וזף גורדון-לוויט), והכל עובד עבורו פיקס עד שיום אחד חבר מפשל ונותן לקורבן שלו לברוח. ג'ו מסכים לעזור לו ונכנס לקרב לא רצוי עם הארגון, שיתפתח כשלמשחק יצטרף גם ג'ו מהעתיד (ברוס וויליס), שמבקש לחסל את הרוצח העתידי של אשתו.

אם כל זה נשמע לכם מגניב, אתם צודקים. זה מגניב. אם כל זה נשמע לכם מוכר, אתם גם צודקים. זה כמו "שליחות קטלנית", עם ברוס וויליס בתפקיד ארנולד שוורצנגר, כולל הילד והאמא (אמילי בלאנט) ומינוס הרובוטיקה.

ג'וזף גורדון לוויט. מימין: בדרך להיות רובין. משמאל: בדרך להיות ברוס וויליס

כשתהיה גדול, תהיה חבר של אשטון קוצ'ר

כאמור, אם תפרים מד"בים עלילתיים גסים לא מטרידים אתכם, אין סיבה שלא תיהנו מ"לופר": מותחן פשע מצוין, עם שחקנים מעולים, דיאלוגים שנונים, תיבול של הומור וכמה סצנות שמניעות אותך לקצה הכסא, סצנות מרשימות גם ויזואלית (אופנועים מעופפים) וגם סיפורית-מוסרית (ברוס וויליס עומד מול ילד עם אקדח טעון). ראיין ג'ונסון, האחראי על "בריק" המבריק (אחד הסרטים האהובים עלי בעשור הקודם), מוכיח שהוא מסתדר היטב גם עם תקציב גדול (אם כי לא באמת גדול – אבל הוא גורם לו להיראות כך, ושאפו גם להפקה של רם ברגמן הישראלי). כשתהיה גדול, תהיה כריסטופר נולאן.

לעומת זאת, אם אתם מסוג הצופים שמוטרדים מחורים, לא תתקשו לגלות כאלה ב"לופר". סוגיית פינוי הגופות, שמטופלת ברישול מסוים, הופכת לבעיה של ממש כשמתרחש רצח כפול – אך רק אחת הגופות נשלחת לעבר. הכיצד?

נדמה שהשורה המובאת בפתיחת הביקורת הזו, מפיו של ג'ו, מסכמת היטב את האופן שבו בחר ג'ונסון לפרק את מוקש המסע בזמן: בואו לא נדבר על זה יותר מדי. אין לי כוח להתחיל להתייחס למכניזם המורכב ולהשלכותיו. כשאזדקק לזה – ואני אזדקק לזה, בעיקר בסיום הסרט – אטפל בזה. בינתיים, תנו לי להראות לכם את ברוס וויליס מכסח ישבנים.

אפשר לראות דוגמה אחרת בדיאלוג בין ג'ו לבוס שלו, אייב (ג'ף דניאלס), שסונט בו על העניבה שלובש המחסל הצעיר: "מתי תפסיקו לחקות את הסרטים הישנים שראיתם ותמציאו משהו חדש?". נדמה לי שזו דרך קלה (גם אם חכמה) לפטור את עצמך מהצורך להמציא את האופנה של 2042 (ומהסכנה לסיים כמו "האלמנט החמישי").

אמרתי לך שאתה צריך לעשות פסיכומטרי לפני שהם מוסיפים את החיבור

ג'ונסון אינו חפיפניק. "בריק" הוא תסריט מבריק ובנוי לתלפיות, אחד הטובים שקראתי. הוא גם נעזר לצורך "לופר" בשירותיו של שיין קארות', מהנדס תוכנה לשעבר ויוצר סרט המסע בזמן "Primer".

לכן יש לי סיבה טובה להאמין שהוא פשוט לא הצליח לדחוס את כל העולם המורכב של "לופר" לתוך הסרט. זה אמנם נותן לו הנחה, ובכל זאת זה כישלון מסוים, שמשאיר חלק ניכר מהצופים עם שאלות מטרידות. אם כבר נולאן, הרי שזה יצר ב"התחלה" עולם מורכב ומרובד שממשיך להעסיק את הצופים גם אחרי הסרט. הפורומים האינטרנטיים מוכיחים ש"לופר" הולך באותו הכיוון, אבל נדמה שכאן הצופים משתעשעים במגרש משחקים פתוח, שג'ונסון רק יצק את יסודותיו.

הבעיה של ג'ונסון היא ש"לופר" בן 118 הדקות היה סובל מעשרים דקות נוספות, נניח. גם בקצב ובסגנון, הוא אינו "ההתחלה" המותח. יש בו, כאמור, משחק מצוין, דיאלוגים משעשעים וסצנות נפלאות (ואגב – גם עבודה נהדרת באיפור של גורדון-לוויט, שנעשתה כדי להפוך אותו לדומה לוויליס), אבל גם הרבה רגעים שהזמן, כך נדמה, עומד מלכת. ולמרות המד"ביות, יש בו משהו קצת בנאלי.

ואז מגיע סיום הסרט. והסיום הזה הוא כל כך נכון ומושלם, וכל כך אופטימי ומזכך, שאתה לא יכול שלא לחבק את "לופר" בשתי ידיים.

הי, זה יהודה לוי!

Twitsonfilms: "שליחות קטלנית" לעניים? לא בדיוק. ג'ונסון רוקח מהחומרים המוכרים מותחן פשע מהנה, לא נטול פגמים אך מעורר מחשבה. ****

"לופר" (Looper). תסריט ובימוי: ראיין ג'ונסון. שחקנים: ג'וזף גורדון-לוויט, ברוס וויליס, אמילי בלאנט, ג'ף דניאלס, פירס גגנון, פול דאנו, נואה סיגן, פייפר פראבו, קווינג קסו, טרייסי תומאס, פרנק ברנאן, גארט דילהאנט. 118 דקות.

תמונות קצרות: פיגוע חטיפה ("נקודת שבירה" ו"חטיפה לאור היום")

1. העלילה של "נקודת שבירה" פשוטה מאוד: סטיבן דורף הוא סוכן בשירות החשאי שמתעורר לכוד בתא מטען של מכונית. יש לו מכשיר קשר, שעון דיגיטלי שחוזר על עצמו ואפס מושג. וככה זה הולך להיות בתשעים הדקות הקרובות.

2. מזכיר לכם משהו? את "קבור", נגיד, ההוא שדחף את ראיין ריינולדס לארון ולא עשה לו אאוטינג? אז בצדק. "נקודת שבירה" זה "קבור" בבגאז'.

3. הרעיונות האלה נראים בדרך כלל ממבט ראשון כגימיק במקרה הטוב, וכתירוץ להפקה זולה להחריד במקרה הרע. אבל לפעמים הם עובדים. זה המקרה של "נקודת שבירה".

4. לוקיישן מצומצם הוא בעצם כר יצירתי רחב. אפשר לזרוק עליו הרבה המצאות רבות דמיון – זה לא מה שקורה ב"נקודת שבירה"; ואפשר פשוט לנהל בו סיפור לא מתוחכם אבל אפקטיבי (תסריט סביר: טימות'י מאניון בסרטו הראשון) ולנצל את הממדים המוקטנים לשם אווירת המתח (בימוי אפקטיבי: גייב טורס). זה מה שקורה ב"נקודת שבירה".

5. כי אלה היתרונות של המרחב המצומצם של הבגאז': ריאליזם גבוה (מגובה בסגנון צילום אינטנסיבי), אינפורמציה לוקה בחסר (כי אנחנו תקועים עם הגיבור בתא המטען) ואווירה קלאוסטרופובית (כי אנחנו תקועים עם הגיבור בתא המטען). בידיים של במאי מקצועי – וטורס, עם עבר עשיר של תוכניות תעודה בטלוויזיה, מתגלה כבמאי כזה – אפשר ליצור מותחן מוצלח בתקציב מעליב.

אוקיי, אני רואה פה צידנית, כיסא ים מתקפל ואפוד זוהר (תמונות: יח"צ)

6. ג'רמי ריינס, הדמות שמגלם דורף, הוא אמנם חסר עומק ועניין כמעט לגמרי, וגם התסריט לא מצטיין בהמצאות שעולות בקנה אחד עם הגימיק המרכזי שבו, אבל "נקודת שבירה" בכל זאת מצליח לספק 80 דקות מהנות ומותחות למדי.

7. רגע, לא אמרת שהסרט הוא בן 90 דקות? אמרתי. והנה אנחנו מגיעים לפואנטה.

8. וכשמגיעים לפואנטה, "נקודת שבירה" פשוט מנפץ לרסיסים את כל המתח שבנה עד כאן, בפתרון מגוחך לחלוטין שגורם לך בעיקר לרצות לשרוק "בוז". ואז הוא מביא אותה בטוויסט נוסף שרק מוסיף חטא על פשע, ואתה מצטער שהצטרפת לנסיעה הזו מלכתחילה. אם טורס ומאניון היו מסתפקים בהברקה המקורית שלהם, וממשיכים משם למותחן האפקטיבי שלהם עד לסיום סביר, "נקודת שבירה" היה נזכר כחוויית בידור לא רעה. עכשיו הוא נזכר כבזבוז זמן נלעג.

9. "בזבוז זמן נלעג", אגב, זה בדיוק מה שאפשר להגיד על "חטיפה לאור היום", החדש של ברוס וויליס.

10. גם להגיד עליו "החדש של ברוס וויליס", אגב, לא יהיה הוגן. בואו נגיד שאל תבואו אליו בגלל ברוס. בואו גם נגיד שאל תבואו אליו בכלל.

11. "חטיפה לאור היום" מספר על וויל שואו (הנרי קאוויל), שמשפחתו נעלמת בלב ים ליד חופי ספרד בזמן שהוא קופץ רגע למכולת להביא קולה. מכאן ואילך מתגלגל סיפור מתח לא מותח בעליל, שבו משתתפים סוכנים אמריקאיים, אנשי מוסד ישראלים ושוטרים ספרדים.

בן – אני רוצה שתבטיח לי שלא תספר לאף אחד שעשיתי את הסרט הזה

12. בקיצור – שום דבר שלא ראיתם קודם, רק הרבה פחות טוב ואפילו לא זכאי לקרדיט המוגבל של "מותחן אפקטיבי" של "זהות לא ידועה" עם ליאם ניסן, נניח.

13. העלילה צפויה. האקשן חלש. ההומור נעדר. למעשה, מרגע שמבינים שברוס וויליס הוא לא אלמנט משמעותי פה, אין בסרט הזה שום דבר שיעורר בצופה הסביר עניין למעט כמה דיאלוגים בעברית שבוודאי יסבו הנאה לאוזן ישראלית. אבל עזבו, בשביל זה לא קונים כרטיס. אם אתם רוצים קצת דיאלוגים בעברית, תלכו ל"ההתחלפות". הוא גם יאתגר אתכם.

Twitsonfilms:

נקודת שבירה: "קבור בבגאז'"? למה לא? 80 דקות של מתח אפקטיבי מתנפצות בעשר דקות של התרה דבילית. ***

חטיפה לאור היום: עוד מותחן חטיפה באירופה? לא תודה. מותחן בלי מתח, בלי אקשן ובלי עניין. וגם ההופעה של ברוס נראית כחטיפה לאור היום. ½**

iframe width="560" height="315" src="http://www.youtube.com/embed/QPofHkR5K9E&quot; frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

"נקודת שבירה" (Brake). בימוי: גייב טורס. תסריט: טימות'י מאניון. שחקנים: סטיבן דורף, טום ברנג'ר, צ'יילר לי, ג'. ר. ברן, בובי טומברלין, קאלי רוחה, קינג אורבה, פרואיט טיילר וינס. 92 דקות.

IMDB כאן

"חטיפה לאור היום" (The Cold Light of Day). בימוי: מברוכ אל מכרי. תסריט: סקוט ווייפר וג'ון פטרו. שחקנים: הנרי קאוויל, ורוניקה אצ'גואי, סיגורני וויבר, ברוס וויליס, רושדי זם, רפי גברון, קרוליין גודל, אמה המילטון. 93 דקות.

 IMDB כאן

הרולר (20.1.12)

1.

השבוע עמד, כמובן, בסימן גלובוס הזהב. ושלא במפתיע, "הארטיסט" (זה מה שחשבתי עליו – שהוא קסום) היה הזוכה הגדול של הערב. השנה היה משהו משעשע בבחירה הכפולה של העיתונאים הזרים – שבוחרים את הדרמה הטובה ביותר, ואת הקומדיה הטובה ביותר. בפרס הראשון זכה "היורשים" (האוברייטד לטעמי), שהוא דרמה קומית. בשני זכה "הארטיסט" – שאפשר להגדירו כקומדיה דרמטית. שניהם, למעשה, סרטים שנעים על קו התפר שבין שני הז'אנרים, שההפרדה הגלובוסית-זהבית שלהם הופכת מופרכת משנה לשנה.

ברכות לזוכים.

2.

כמובן שכוכב הטקס היה, כרגיל, ריקי "אם אעשה שוב סקנדלים, אין ספק שיזמינו אותי להנחות גם בשנה הבאה" ג'רבייס. כמה מטעמים ממונולוג הפתיחה המשעשע כתמיד שלו:

"גלובוס הזהב לאוסקר הוא מה שקים קרדשיאן לקייט מידלטון: קצת יותר רעשנית, קצת יותר טראשית, קצת יותר שיכורה וקלה יותר להשגה"

על אדי מרפי והאוסקר: "כשהאיש שאמר כן לנורביט אומר לך לא, אתה יודע שאתה בצרות"

"אסור לי להזכיר את מל גיבסון. במיוחד את הביוור של ג'ודי פוסטר" (באנגלית זה נשמע יותר טוב).

והנה המונולוג המלא. חפשו גם את המונולוגים שלו משנים קודמות, זו תמיד חוויה.

3.

מי שהיו חביבים במיוחד היו וויליאם ה. מייסי ואשתו פליסיטי הופמן, שבחרו להגיש את פרס שחקנית המשנה כך (אם הקישור שוב נחסם – יש גם פה):

4.

מישל וויליאמס כבר זכתה בגלובוס הזהב על "השבוע שלי עם מרילין" החמוד, אבל כנראה שבכל הקשור לאוסקר היא עדיין לא רגועה (בצדק. אני מוכן לשים כסף על מריל סטריפ ב"אשת הברזל" עוד לפני שראיתי יותר משלושה פריימים שלה בסרט). אבל אנחנו מרוויחים מזה, כי מישל הולכת ומתפשטת ל-GQ. מה שנקרא "תחרות בריאה".

Some like it hot. So do I

5.

אם יש מישהו שאין סיכוי שהבחירות שלו יתיישבו עם אלה של עיתונאי "גלובוס הזהב", זה כנראה קוונטין טרנטינו. טרנטינו בחר גם השנה את הסרטים הטובים ביותר שראה, וכרגיל, הוא מקפיד להיות "מיוחד".

עם מרבית הבחירות אין לי בעיה: "כוכב הקופים: המרד" ו"מאניבול" דורגו גבוה גם בסיכום השנה שלי (ואפילו סבלו משאריות 2010 שהתגנבו לרשימה); גם "העור בו אני חי", "חצות בפאריס", "אקס מן: ההתחלה", "לוחם" ואפילו "אחינו האידיוט" היו שם. "הארטיסט", שאצלנו כבר עבר ל-2012, הצליח בכל זאת להיכנס לסוף הרשימה שלי. אבל "שלושת המוסקטרים"? ברצינות, קוונטין?

רשימת הסרטים שהוא חיבב מעניינת יותר וטרנטינואית למדי (הרבה "הצרעה הירוקה", "קפטן אמריקה", "מהיר ועצבני 5", "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" וכאלה). אבל מה שבאמת מפתיע זה של"דרייב" ול"פלדה אמיתית" (כמו גם ל"האנה" ו"מרדף עצבני" – כאן אני איתו) הוא נתן את פרס ה"Nice Try". "דרייב"? "ניסיון יפה"? WTF, קוונטין?

למי קראת "ניסיון יפה"?

6.

ועוד זוכה: "הערת שוליים". הוא עשה עוד צעד בדרך לאוסקר, ונכנס לרשימה המקוצרת של תשעת המועמדים (ביניהם גם הפייבוריט האיראני "פרידה" – שהשבוע התבשרנו שיוקרן בארץ). בשבוע הבא נדע אם סידר יהיה בחמישיה הסופית. נחזיק אצבעות.

תופר חליפות. סידר

7.

סערת יאיר לפיד מסרבת לשכוך.

הכניסה של לפיד לפוליטיקה (כאן הטור המלא שמסביר למה) העלתה שוב את קרנו הגוגלית של האתר הצ'אק-נוריסי "עובדות על יאיר לפיד", שכולל הברקות כמו "יאיר לפיד כתב את התנ"ך שנתיים לפני אלוהים", "יאיר לפיד מריח כל כך טוב עד שלפעמים הוא מסכים למרוח את עצמו על דאודורנט", ו"יאיר לפיד הזיז את הגבינה שלך. יש לך בעיה עם זה?". לרותם עידו קינן יש עוד כמה תוספות.

בינתיים, ב"נו ניוז" ו"מקור ראשון" פרסמו מאמר תגובה – "הטור האמיתי" של לפיד. למה הוא הולך לפוליטיקה? כי זה ישראלי בעיניו.

מיותר לציין ששי גולדן לא אוהב את המהלך. הנה עיתונאי אחד שלא יכנס לרשימה של לפיד.

פרופ' דני גוטוויין נשלח לבדוק את משנתו של לפיד באמצעות ספרו "שוב עומדים בטור". זה בעייתי, בלשון המעטה – עמדתו האנטיתטית של גוטוויין ידועה, וכך גם נקרא המאמר כולו, שהוא כלל אינו ביקורת ספרותית כמובן, אלא מאמר פובליציסטי (לגיטימי) שהשתרבב למוסף הלא נכון. אפשר ללמוד ממנו על לפיד, אבל בעיקר אפשר ללמוד ממנו על חילוקי הדעות בינו לבין גוטוויין (שקורא לו ניאו-ליברל ש"משתמש ברטוריקה של (שלי) יחימוביץ' כדי לקדם מדיניות בנוסח נתניהו).

ורותם שטרקמן ב"דה מארקר" עשה חתיכת עבודה והוציא מ-400 טורים של לפיד את המצע המפלגתי הפוטנציאלי. בין השאר הוא כותב "מתי אתה מבין שהמדינה מושחתת? כשבניין מתרומם במקום שבו אין שום סיכוי שבעולם שהתקנות העירוניות או המשרד לאיכות הסביבה היו מאשרים". וזה בא ממי שהתייעץ עם אהוד אולמרט על כניסה לפוליטיקה.

חבר, אתה מעיק. יאיר ואהוד

ועם זאת, במקום אחר הוא מאחל "שתהיה שנה כנה שבה פוליטיקאי יגיד 'אני כאן בשביל הכסא'". בעניין הזה אני מאמין לו. הוא לא הולך בשביל הכיסא. הוא כבר ישב על כיסא הרבה יותר נוח.

מתוך "TheMarker"

8.

דייויד מאמט חביבי נתן ראיון לאלוף בן ב"מוסף הארץ". את דייויד מאמט תמיד חייבים לקרוא, לא משנה באיזה פורמט.

9.

מה קורה כשמחברים את טים טיבו עם דייויד בואי? טים טיבואי.

10.

ואם כבר טים טיבו – פלייאוף ה-NFL הזכיר לי שאלה הפרסומות הכי טובות שאני רואה כרגע (לפוקס), בכיכובו של ג'יי. בי. סמוב, המוכר כלאון מ"תרגיע" (טוב, אני לא מסתכל על פרסומות ישראליות):

חפשו עוד ממנו ביוטיוב.

11.

ובינתיים, גם לליונל ריצ'י יש עדנה.

<iframe src="http://player.vimeo.com/video/35055590?title=0&amp;byline=0&amp;portrait=0&quot; width="400" height="225" frameborder="0" webkitAllowFullScreen mozallowfullscreen allowFullScreen></iframe><p><a href="http://vimeo.com/35055590">Hello</a&gt; from <a href="http://vimeo.com/ant1mat3rie">ant1mat3rie</a&gt; on <a href="http://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

12.

האם אנג'לינה ובראד חוזרים בתשובה, או שהם סתם מגדלים משפחה של 15 נפשות? כן, מספרים שאנג'לינה בהריון עם מה שהוא כנראה העובר הכי יפה בעולם.

אם הבחורה הזו בהריון, כנראה שגם אני בהריון

13.

לא נפלתי מהסוס מ"סוס מלחמה", שהיה מרשים אך שמאלצי ומיושן לטעמי. אבל זה לא אומר שלא כדאי לראות אותו – ואת המערכון של "סאטרדיי נייט לייב".

14.

מה היה לנו השבוע בבלוג? ביקורות ("הארטיסט""היורשים"), קרבות (ג'ייסון סיגל נגד ארמי האמר) והרבה האחיות מארה (רוני וקייט בשער, "נערה עם קעקוע דרקון" ו"המבצר האחרון"). בקיצור – הרבה דברים טובים.

15.

זה שבוע טוב בקולנוע, שבו אפשר לפגוש את קייט בקינסייל פעמיים ("המבריח" ו"מלחמת האופל: התעוררות").  לא יודע מה איתכם – אני לא מחמיץ את קייט.

נשקיני, קייט. בבקשה!

16.

אין שום סיכוי שלאונרד כהן, גבר שאני מעריץ וזמר החורף הרשמי של הבלוג, יוציא שיר חדש אחרי שמונה שנים ולא תשמעו אותו כאן (גם אם באיחור רב).

17.

וזה בכלל רק בגלל שגם ברוס ספרינגסטין הגדול מבשל אלבום חדש. ויש גם סינגל:

http://ahref=

18.

ב"הארץ" הזכירו לי השבוע את המשחק "חמש אבנים". הידעתם שיש לו גרסאות רבות כל כך? ולמה הירושלמים תמיד צריכים להיות הכי מסובכים?

19.

"רחוב סומסום" חוזר לעונה חדשה ב"הופ". מוישה אופניק שם, חווה אלברשטיין מתארחת, ואפילו אלמו עושה עליה.

עד כאן החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שאריק ובנץ נשארו על רצפת חדר העריכה, וקיפי עדיין מאופסן במחסנים של החינוכית.

זה לא אותו דבר בלעדיהם.

אבל אלה לא כל החדשות הרעות. יש עוד: הגרסה הפלסטינית של הרחוב בוטלה.

וגם בכך לא תמו החדשות הרעות. כי גם המקור האמריקאי בצרות. מיט רומני, שהולך ומסתמן כמועמד הרפובליקאי שיאיים על אובמה, כבר מאיים על PBS: "לא נהרוג את ציפורת, אבל לציפורת הולכות להיות פרסומות". הי, זה ממש כמו ביבי והחינוכית!

20.

הנה עוד פוליטיקאי מתוסבך: יובל בן עמי חובט באיווט ליברמן, על פי השיר האירי "Hey, Ronnie Reagan", או בגרסה החדשה: "שק לי, איווט" (נוסח עברי: רותי פליסקין ויובל בן עמי).

21.

אפרופו ליברמן (בערך): יגאל שתיים מזהה את אויבי האומה החדשים.

22.

אפרופו ליברמן (בערך) (2): הקומיקאי אילון גולד (כן, הוא יהודי. הוא אפילו אח של ארי גולד – לא ההוא מה"פמליה". ממש לא. הוא זמר R&B, והוא גיי) – בקיצור, אילון גולד צוחק על מבטאים. גם של ישראלים.

23.

עפרון אטקין נפטר השבוע, בן 59, לאחר מאבק במחלת הסרטן.

את פניו של אטקין אתם זוכרים בוודאי מתפקידו כאלוף הפיקוד מ"מבצע סבתא" ששכח איפה למד לעשות רוורס על עגלה (רמז: לא בפו"מ), ולאחרונה גם כמיקי כץ המשוקץ ב"פולישוק". את קולו אתם בוודאי זוכרים מתפקידיו כדולף מ"שאלתיאל קוואק" וכאחד מגלגוליו של קרנג ב"צבי הנינג'ה" (קדמו לו יהויכין פרידלנדר ועמי מנדלמן). יהי זכרו ברוך.

24.

ובאותה אווירה מדכאת: עלי מוהר, שבנובמבר האחרון צוינו חמש שנים לפטירתו, יזכה בשבוע הבא למופע מחווה. בין השאר תבצע בו נורית גלרון שיר מעזבונו של מוהר, שהלחין לה אבי גרייניק. הנה הוא לשיפוטכם.

25.

והנה עוד עלי מוהר – שיר ישן, ביצוע חדש ומקסים של מיכל שפירא ונפתלי קון (בקליפ בבימויו של גיא דיין).

26.

והנפטר הטרי ברשימה המצערת הוא שרגא גפני ז"ל, AKA און שריג ("דני דין"), AKA אבנר כרמלי ("הכדורגלנים הצעירים"). כמו עבור רבים אחרים, גם בשבילי מדובר בגיבור תרבות (או במי שברא כמה מגיבורי ילדותי). וברשימה שלי, אגב, אלון הכדורגלן ניצב אפילו מעל דני דין הרואה ואינו נראה. מומלץ לקרוא את אלי אשד, שכתב עליו בעבר כאן.

27.

ובאווירה אחרת: ג'ורג' טאקיי (סולו מ"מסע בין כוכבים") משתעשע על חשבון יוצאי הוגוורטס.

28.

אני לא רואה את "המרוץ למיליון", אבל השבוע, במהלך זפזופ מקרי, נתקלתי ונתקעתי על הקטע הזה.

אני מקווה שלא כל הקטעים בתוכנית נראים כמו זה, שפה ישראלים צוחקים על זרים בעברית, לועגים להם לפני המצלמה ומשפילים אותם ב"התחלות" שווא. מזמן לא הרגשתי "הישראלי המכוער בחו"ל" כמו אתמול.

29.

ויש גם טלוויזיה טובה: yes oh, שעולה ביום שבת ב-21:00 לאוויר עם מיטב התוצרת האמריקאית, מ"אימפריית הפשע" ועד "הומלנד", מ"ההריגה" ועד "משחקי הכס". הולך להיות חורף ארוך.

30.

חדשות טובות מהרצליה: "אולפני הרצליה" חוזרים להפיק סרטים. שיהיה במזל.

31.

הקרנות אחרונות ל"מורעלים" בסינמטק תל אביב. לכו!

32.

תשמעו, אני כל כך במקצוע הלא נכון…

33.

שמעתם על הסקנדל ב"האח הגדול" בברזיל? אני לא יודע מה מטריד אותי יותר – עצם ההטרדה המינית, העובדה שהיא נעשתה במקום הכי פומבי שאפשר להעלות על הדעת (טלוויזיה במעגל סגור שמשודרת לכל המדינה), או העובדה שאף אחד לא עצר את זה. אלוהים, שלא נגיע לשם.

34.

הקריקטורה הבאה (של לילך ארנשטיין) אינה מיועדת לצופי "האח הגדול". הם עלולים להיפגע.

35.

זה משעשע: עמוד האינטרנט של "חמש עם רפי רשף", כפי שנתפסה ע"י ניתאי אלבוים (ויה "סטטוסים מצייצים").

36.

"וניה הימן" היה המושג המחופש ביותר בבלוג השבוע (וליתר דיוק – המחופש בגוגל שהוביל לבלוג). זה קרה מכיוון שהימן ("בקיצור") שוב השתלט על הרשת עם סרטון חדש: "חיי מדף". אתם חייבים להודות שבשביל "תרגיל שנה ב'" זה די מרשים.

קרדיט יוצרים: וניה הימן, דנה פינטו ומרים נובופלסקי. שחקנים: ד"ר יעקב הימן, אסף סנפירי, דוד שוטנפלס, אלי רינמן, דבורה אחלדד ארושס, איתי אמינוף, סטפן הולצברג, קובי סוויסה, אליה לואיס, אורי לואיס ויוליוס הכלב.

37.

וגם זה סרטון מעולה (של "פולקסווגן" וה"גיים-דיי" שהם מכינים לסוף החודש, לכבוד "מלחמת הכוכבים")

38.

טריילר לשבת: "Moonrise Kingdom"

לווס אנדרסון יש סרט חדש. זה בהחלט נראה כמו סרט חדש של ווס אנדרסון (שכתב את התסריט ביחד עם רומן קופולה). וזה כל כך מסקרן.

וחוץ מזה, כל גדוד צופים שהרשג"ד שלו הוא ברוס ויליס הוא גדוד צופים שאני מוכן להיות חבר בו.

הרולר (3.12.11)

למצולם אין קשר למשחק

1.

אני מבין את ההיתלות של ערוץ 10 בנכס היקר מפז של מכבי תל אביב. באמת שאני מבין. אבל זה לא מצדיק את הפרומואים המביכים האלה.

לא את זה שנפרד מג'ורדן פארמר – חודשיים בקבוצה! – כאילו היה מדובר במיקי ברקוביץ', ועוד משתמש בפריים של שמעון מזרחי מזיל דמעה.

ולא את זה שבו גיא פניני מבקש לצפות במכבי תל אביב בערוץ 10, אבל עושה את העשר עם האצבעות הפוך. שזו סתם פאדיחה.

2.

איזה חמוד אמארה סטודמאייר. השבוע הוא הגיע ללמד עברית ב"רחוב סומסום". ומתי הוא עושה עלייה? אז אולי אני אוכל לקבל את הפרומואים המתייפחים.

3.

זה גובל במבריק: ארנולד שוורצנגר מציע פירוש חדש למושג "קומנטרי" ב-DVD של "זיכרון גורלי".

והאיש הזה ניהל מדינה. גוד בלס אמריקה.

(אגב: שוורצנגר היה הבחירה של רלף קליין לגלם את דמותו ב"פלייאוף". מה שאומר שקליין הוא גאון כדורסל, אבל בקולנוע עוד יש לו מה ללמוד)

4.

בין הקומנטרי של שוורצנגר, הצרות של סטיבן סיגל והתוכניות של סילבסטר סטאלון לעשות מ"רוקי" מחזמר – ואפילו השטויות של אל פאצ'ינו אצל אדם סנדלר, הקומדיה הרומנטית של רוברט דה נירו והפרישה מהנחיית טקס האוסקר של אדי מרפי – אני לא יכול שלא לתהות בקול זעקה: מה לעזאזל עובר על גיבורי שנות השמונים?

חדשות כאלה, אגב – אסון על סט "בלתי נשכחים 2" – לא עוזרות.

אבל יש למה לחכות. תראו את הפוסטר הזה ותתחילו לרייר.

לפחות לברוס וויליס הולך לא רע, עכשיו כשאשטון ודמי כבר לא.

והנה חדשות קצת יותר טובות משנות השמונים – צ'אק נוריס:

5.

עם כל צעקות ה"יאללה, יאללה!", כנסיית "The Shekhina Fellowship" (אחוות השכינה) ומחנות הפליטים, אפשר להרגיש ב"נשק של תקווה" כמו בבית.

6.

אפרופו "נשק של תקווה":

התפקיד של ניקולאס קייג' ב"רודף צדק" מזכיר את זה של ג'רארד באטלר, שמככב ב"נשק של תקווה", ב"אזרח שומר חוק". שאגב, אל תתבלבלו בינו לבין "שומר חוק", סרטו של ג'ון מייקל מקדונה. שהוא אינו מרטין מקדונה, אלא אחיו. אותו מרטין מקדונה שביים את "ברוז'". שבו מככב ברנדן גליסון. שמככב גם ב"שומר חוק". שהוא אינו "אזרח שומר חוק", כאמור, שבו כיכב ג'רארד באטלר. שמככב עכשיו ב"נשק של תקווה".

אזרח רודף צדק

אזרח שומר חוק

שמן שומר חוק

בכל מקרה, כמו שכבר אמרתי בפוסט אחר, "Machine Gun Preacher" הוא השם הקולי של השנה, אחרי "Hobo with a Shotgun". אני אוהב שסרטים אומרים לך בדיוק מה תקבל. ושהשם שלהם נשמע כמו בי-מובי.

7.

אני לא מבין (א)

אני לא מבין את הזעקה הגברית נגד הפרסומת של "עלמה" שמציגה גברים בתור גורילות. מילא השוביניסטיות שכועסות עליה. הן לפחות עקביות. אבל גברים? מה נסגר אתכם? אתם לא מסוגלים לקבל בדיחה (לא מבריקה במיוחד, אבל בדיחה)? עוד רגע תבכו שמחפצנים אתכם.

בחייכם. Men up!

גילוי נאות:

א. אני אוהב מאוד את מסטיק "עלמה".

ב. אני זן של גורילה.

(דעתי המורחבת כאן)

המציג אינו גבר. מתוך הפרסומת

8.

אני לא מבין (ב)

אני לא מבין את מחאת הזמזמים. רשת "קפה קפה" פתחה בפיילוט ונתנה למלצריה צמידים אלקטרוניים, באמצעותם יכולים הלקוחות לקרוא למלצר. יושבי בתי קפה רבים החליטו שזו השפלה, החתימו עצומה, והביאו לביטול הפיילוט.

בעיני זו צדקנות וצביעות לשמה. לקרוא לדיילת במטוס באמצעות לחצן זה בסדר. ללחוץ על פעמון בדלפק הקבלה בבית המלון זה לא "פבלובי". אבל לזמזם למלצר שאתה זקוק לשירותיו? חס וחלילה.

אני מבין את הבעייתיות שבהצמדת צמיד אלקטרוני לעובד, ובכל זאת חושב שעברנו את גבול ה-PC הטוב. לו בביפר עסקינן, הכל היה עובר בשלום. צמיד אלקטרוני הוא בחירה בעייתית, אבל לא כזו שמצדיקה את הזעקה (הפבלובית?), ועוד מבלי לבחון את השפעת הרעיון על העובדים (אולי הם מרוצים? אולי קל להם יותר לעבוד כך, להיענות ללקוחות על פי קריאה? אולי הטיפים גבוהים יותר?). הרצון להגן על העובדים הוא חשוב ומבורך. אבל לפעמים הוא גם נמהר. מוטב לחכות רגע לפני שמזמזמים בהיסטריה.

גילוי נאות:

א. אינני נוהג לשבת בבתי קפה.

ב. מעולם לא ענדתי צמיד אלקטרוני. אבל אני מכיר הרבה גברים שכן.

(דעתי המורחבת – גם כאן)

מלצריות שובתות. CC License: CWA District 6 Photos

9.

אפרופו עסקים כלכליים: מתן חודורוב – השילוב הכי מפעים בין רובוט לילד פלא מאז ויקי לאוסון – ממשיך להפתיע. אחרי שכבר גילינו אותו משתגע בהופעה של שלמה ארצי כמו אחרונת הדודות:

מסתבר שהילד לא טמן ידו בצלחת עוד כשהיה רק עולל פלא. לא תתקשו לזהות.

טוב, האמת היא שאין כמו ויקי.

פסגה טכנולוגית של עשייה טלוויזיונית.

ויקי (טיפאני בריסט) גדלה להיות נערה חמודה, בסך הכל. לא מבריקה כמו מתן חודורוב, אבל חמודה.

טלוויזיה היא כבר לא עושה, אבל אם תתאשפזו בבית חולים בבולדר, קולורדו, כנראה שתמצאו אותה שם במדי אחות. קינקי.

11.

ובנימה יותר קודרת: קן ראסל, אחד מהבמאים הכי מעניינים בקולנוע, נפטר. אורי קליין סופד לו כאן.

הנה סצנת ההיאבקות המפורסמת מתוך "נשים אוהבות". זהירות – אין כאן נשים אוהבות בכלל.

והנה קטע מ"Mindbender", הביופיק מ-1996 של ראסל על אורי גלר, בכיכובו של ישי גולן. עוד בתמונה: עידן אלתרמן.

12.

אפרופו גיבורים מתים: הניו יורק טיימס מציין 48 שנים להתנקשות בג'ון קנדי בעזרתו של ארול מוריס. מוריס מביא כאן, בסרטון קצר בן שש דקות, עוד זווית על ההתנקשות ובעיקר על התיאוריות הפורחות סביבו. והפעם – "איש המטריה", אדם מסתורי שבחר להסתובב עם מטריה פתוחה באותו יום שטוף שמש בדאלאס. גיבור הסרטון הוא טינק תומפסון, סיפור מדהים בפני עצמו על מרצה לפילוסופיה שעזב את משרתו והפך לבלש פרטי. הוא חיבר ספר בשם "שש שניות בדאלאס" על סרט ההתנקשות המפורסם של אברהם זאפרודר. עוד על הסרט בדברי המבוא של מוריס.

טוב, אי אפשר לדבר על הסרט של זאפרודר בלי הדבר המבריק הזה, נכון? (גרסת "סיינפלד")

13.

הנה עוד סרט קצר ומעניין: "Webcam". סרט אימה דל תקציב וטורד שלווה על מה שמסתתר מהצד השני של מצלמת הרשת. יוצרים: סטיבן הברקמפ, ג'אן ג'וורסקי, ברנדן קריימר וטום קרופ. ויה "חורים ברשת".

14.

את הדוקומנטרי המדובר של PBS על וודי אלן כבר ראיתם? חפשו אותו כאן.

מייק הייל מהניו יורק טיימס כותב עליו כאן (מתורגם לעברית, מתוך "הארץ").

15.

אוקיי, אני רגיל לקבל את הפניות האישיות מאנשי וויקיפדיה, אבל הבחור הזה פשוט מפחיד אותי.

אני אשלם כמה שתגידו.

16.

דברים שגיליתי השבוע דרך רון פרסלר במוסף "הארץ": "דג עם שלוש עיניים נלכד באגם ליד תחנת כוח גרעינית בארגנטינה".

מה חדש פה? הרי הדג הזה נלכד באגם בספרינגפילד כבר לפני שנים!

17.

ולסיום – המלצת החודש: "עין הדג" מארגנים הקרנה חגיגית של טרילוגיית "שר הטבעות", בפילם, לכבוד עשור לצאת הסרט הראשון בסדרה. זה יקרה ב-29 בדצמבר בסינמטק חולון. ב-19:00 יתחיל המפגש, ב-20:00 יפתח האירוע, ב-20:30 יעלה ויבוא גנדלף האפור, ומתי שהוא עם אור השחר תושמד הטבעת (ספוילר?). המחירים: 35 ₪ לכרטיס, 84 ₪ למרתון, והנחות למי שאומר שהגיע דרך "עין הדג". עוד פרטים באתר "עין הדג" ובפייסבוק.