תגית: ברק אובמה

קלוני. אפילו מפרסומות הוא יוצא טוב

קלוניפורסם במקור ב"פנאי פלוס", אוגוסט 2013

אף אחד לא אוהב פרסומות. זה מס שפתיים שכולנו נושכים כדי לקבל את ליטרת התוכניות שלנו. בהתאם לכך, אף אחד לא אוהב כוכבים שמשתתפים בפרסומות. אנחנו אוהבים אותם כי הם מוכשרים, או מצחיקים, או פליטי ריאליטי. אבל אנחנו לא אוהבים אותם בזכות הפרסומות.

ואז מגיע ג'ורג' קלוני ומאתגר את כל מה שחשבתי על סלבריטאים בפרסומות. הוא נכנס לביצה הממוסחרת, שולה מתוכה את תיבת האוצר, ועוד זוכה לתשואות הקהל. למה? כי קלוני פורט חוזי פרסום למטבעות פוליטיים.

קלוני הוא הפנים היפות של "נספרסו". וכשאדם כמו קלוני הופך לפרזנטור, זה לא מגיע רק עם שארם הוליוודי וסעיף שכר אסטרונומי; זה מגיע גם עם אג'נדה. קלוני מסתובב עם משפחת מגדלי קפה בקוסטה ריקה, פועל למען הגדלת ייצוא הקפה מאפריקה, יושב במועצת הקיימות של נספרסו.

אבל זה עוד כלום. לאחרונה התברר מה קלוני קונה עם הכסף של נספרסו: לוויין ריגול. לא, זו לא גחמה מגלומנית של כוכב משועמם. הלוויין של קלוני עומד על הגבול בין דרום סודאן לסודאן וצופה בעומאר אל-באשיר, המכשפה הרעה מהצפון, מתעד את צבאו ומתריע על תנועותיו. או כפי שקלוני הסביר זאת בפשטות: "אני רוצה שפושע המלחמה הזה יזכה לאותה כמות תשומת לב שאני מקבל".

קלוני הוא מנהיג חברתי לא פחות מכפי שהוא כוכב הוליוודי. כשאסון טבע מכה בגלובוס, קלוני מתייצב. בטבח בדארפור הוא מטפל ישירות מול הנשיא אובמה, במה שנראה כמו פגישת פסגה טבעית של מנהיגי העולם החופשי. את הכסף שהוא מרוויח בכל מיני "אושנים" הוא משקיע בסרטים עם אג'נדה שקרובה לליבו. קמפיין נספרסו הוא יוצא דופן, אבל רק אם מתעלמים מהעובדה שבמרכזו ניצב הצליין הכסוף. אל תתפלאו כשתראו אותו יום אחד רץ לנשיאות. אם הפרזנטור של בנק הפועלים יכול להיות שר אוצר, אז הפרזנטור שלקח את נספרסו לסודאן יכול להיות נשיא ארה"ב.

קטנות פברואר: "טרמיי" 3, "המתים המהלכים" 3, "ויפ" מההתחלה ו"Penn 1600"

המתים המהלכים 3

סדרת הטלוויזיה הנצפית ביותר בכבלים האמריקאיים היום היא סדרת זומבים ז'אנרית לחלוטין. הפרמיירה של העונה השלישית של "המתים המהלכים" הדביקה 10.9 מיליון צופים למסך והפכה לשידור הנצפה בתולדות הטלוויזיה בכבלים בסיסיים (להבדיל מהפרימיום). מחציתה השנייה של העונה עולה כעת בארה"ב ואצלנו, וכרגיל בסדרה, ההמלצה הכי טובה היא לא לפתח רגשות לאף דמות שעלולה להיאכל לפני שתגידו "שאול מופז הוא בעצם זומבי".

****

"המתים המהלכים" 3, החל מה-21.2 ב-Yes Oh וב-VOD

טרמיי 3

"טרמיי" היא סדרה למיטיבי שבת: אין בה עלילה מרכזית, והיא דורשת סבלנות. בתמורה היא מציעה יצירה עירונית מרובדת שמגישה את הלב הפועם של ניו אורלינס בקערה של גאמבו. כמו מנגינת ג'אז היא מאלתרת בין דמויות שובות לב וסיפורים אנושיים, בין חוק ואי-סדר, בין אוכל ומוזיקה, בין לוויות וקרנבלים ובין אבל ויום טוב. אחרי "הסמויה", דייויד סיימון מוכיח שוב שאין שני לו בציור דיוקנאות אורבניים.

*****

"טרמיי" 3, החל מה-10.2 ב-Yes Oh וב-VOD

ויפ

1600 penn

ויפ (משודרת בארץ ב-Yes Oh, כל הפרקים מההתחלה החל מה-7.2)

1600 Penn (משודרת בארה"ב באן-בי-סי)

מה?

סיטקום סגן-נשיאותי

סיטקום משפחתי-נשיאותי

מה קורה בממשל?

בעיות קטנות וטיפשיות של מי שמחזיק בתפקיד חסר משמעות

הנשיא מנסה לנהל חיי משפחה תקינים בבית הלבן, אובמה-סטייל

יוצרים

ארמנדו יאנוצ'י, ש"ויפ" היא מעין גרסה אמריקאית (אך לא ספין-אוף) ל-The Thick of It המצליחה שלו מהבי-בי-סי

ג'וש ג'אד, ג'ייסון וויינר וג'ון לווט. הראשון מוכר בעיקר כשחקן, השני מביים את "משפחה מודרנית", השלישי כתב נאומים לאובמה

כוכב

ג'וליה לואי דרייפוס בתפקיד סגנית הנשיא סלינה מייר ממשיכה להוכיח ש"קללת סיינפלד" זה תירוץ של חלשים

ביל פולמן בתפקיד הנשיא דייל גילכריסט מתקאמבק לחדר הסגלגל, 17 שנים אחרי שהציל את העולם ב"היום השלישי"

מי גונב את ההצגה?

כולם, מיועץ התקשורת הבוטה מייק מקלינטוק (מט וולש) ועד נציג הבית הלבן סופג העלבונות ג'ונה ראיין (טימות'י סימונס)

סקיפ (ג'אד), הבן הסורר, הדביל וטוב הלב של הנשיא, שלידו הנסיך הארי נראה כמו מיסטר דארסי

מי הבייב של המשרד?

אנה קלאמסקי כאיימי, ראש הסגל

ג'נה אלפמן כאמילי, הגברת הראשונה

מאיפה אתם מכירים אותה?

מ"החברה שלי". היא הייתה החברה שלו (של מקולי קאלקין)

מ"דארמה וגרג". היא הייתה דארמה

איך?

סגנון ייחודי, צילום כמו-תיעודי, דיאלוגים שנונים ולואיס דרייפוס נהדרת

אין קומדיה, אין סאטירה, והאמת היא שבלי ג'אד לא היה כאן כלום

כמו מה?

כמו The Thick of It בלי המבטא

כמו פרודיה בינונית על "הבית הלבן"

כמה?

****

**

איפה אוסי? ("כוננות עם שחר": ביקורת)

כוננות עם שחר

החדשות הרעות הן שאתם יודעים שהוא מת בסוף.

החדשות הטובות הן שזה לא מפריע לרגע.

"לא נשקוט עד שנמצא אותו"

(ג'ורג' וו. בוש, 13 בספטמבר 2001)

לעתים, כאשר מדובר ביצירה המטפלת בנושא רגיש, קשה לשפוט את אופי הטיפול בה על פי התגובה הציבורית המתלהמת. קחו את "שומרי הסף", למשל. בעיני רבים (בעיקר רבים שכלל לא צפו בו) הסרט התיעודי המראיין שישה מראשי השב"כ לשעבר נתפס כסרט תעמולה שמאלני שמוציא את דיבתה של ישראל ברבים (מובן שזה לא נכון, ומתעלם מהשאלה החשובה, שהיא: אם שישה ראשי שב"כ מדברים כשמאלנים, מה משמעות הדבר?). אי אפשר להבין מכך האם הסרט מעניק טיפול ראוי ומורכב לכל סוגיית ביטחון הפנים של מדינת ישראל ולהתנהלותה מול הפלשתינים, או שהוא אכן מציג תמונה חד-ממדית.

לעומת זאת, "כוננות עם שחר" עורר עליו ביקורות נזעמות משני צדי הקשת. הדמוקרטים מצאו בו (במידה מסוימת של צדק) תמיכה במדיניות העינויים של ארה"ב, כאשר הוא קושר בין עינויי עצירים לבין גילוי מידע שמוביל בסופו של דבר ללכידת אוסאמה בן לאדן; הרפובליקאים מצאו בו (במידה מסוימת של צדק) תמיכה בממשל אובמה, שקצר את התהילה על חיסול מנהיג אל קאעידה. ואם שני הצדדים מבקרים את הטיפול בנושא בו בחרת, סימן שלכל הפחות הצגת תמונה מורכבת.

שמעת חדשות? העבירו את החוק לשוויון בנטל?

שמעת חדשות? העבירו את החוק לשוויון בנטל?

"כוננות עם שחר" (שם עברי נטול קשר לסרט שמנסה לחקות באופן לא מוצלח את המקור, Zero Dark Thirty, שפירושו "שלושים אחר חצות". מה רע ב"אפס אפס שלושים"?) עוקב אחר המצוד הארוך של ארצות הברית אחרי היישות הטרוריסטית שרדפה אותה מאז ה-11 בספטמבר 2001 ועד ל-2 במאי 2011: אוסאמה בן לאדן. כשהחלה העבודה עליו, בן לאדן היה עדיין רוח רפאים שטורפת את ימיה ולילותיה של אמריקה. לכידתו והריגתו ב-2011 לא רק הוסיפו לסרט את החלק הטוב ביותר שלו – סיקוונס אקשן מרתק בעיר הפקיסטנית אבוטבאד – אלא גם שינו את אופיו. מסרט שעוסק במרדף סיזיפי, שעשוי היה להעלות ביקורת כלפי האובססיה האמריקאית לרב המרצחים (בדומה לביקורת שהועלתה ב"מטען הכאב" כלפי המלחמה בעיראק), הוא הפך לסרט גבורה שחוגג את הנחישות והעיקשות האמריקאיים. "אמריקה לא תשקוט", שהיה נשאר כאיום סרק נלעג בגרסה אחת, הפך למשפט ניצחון בגרסה השנייה. בסופו של דבר, מדיניות הביטחון נשפטת במדד ההצלחה. הכישלון של בוש להביא אקדחים מעשנים מעיראק צייר את המלחמה בעיני רבים כמיותרת (אף על פי שהיא שיחררה את העם העיראקי מרודנות אכזרית רבת שנים); חיסולו של בן לאדן הכתירה את המצוד בן העשור שהתנהל אחריו, מצוד שדרש תשומות אדירות ושעלה לאזרח האמריקאי 3 טריליון דולר (3,000 מיליארד, וזה לפי ההערכות השמרניות יותר), כהצלחה.

"כוננות עם שחר" מצליח לתאר באופן מרשים ומותח את המצוד המדובר. הוא מתחיל מחדרי העינויים ומשם פותח במסע חוצה מדינות ויבשות בניתוב המסלול הפתלתל אחר בן לאדן, מסלול שלעתים מסתיים בדרך ללא מוצא. עבודה מודיעינית יכולה להיות עסק משעמם ולא קולנועי בעליל; איסוף פיסות מידע, מעקבים בטלים ושעות ארוכות של ברירת מוץ מבר. קת'רין ביגלו והתסריטאי מארק בול (שעבד איתה גם ב"מטען הכאב") מצליחה למצות מעבודת המודיעין את רגעיה המסעירים והמרתקים – עינויים, ניסיון לאתר רכב ולאכן שיחת טלפון בלב פקיסטן, פיגועים כנגד אנשי ביון. התוצאה היא דקות ארוכות של מתח המלוות את טוויית רשת הקורים סביב בן לאדן, איפה שלא יהיה.

במרכז הסרט עומדת גיבורה יחידה, מאיה (ג'סיקה צ'סטיין המעולה). אולי היא מגלמת סוכנת בודדה, שאכן הביאה בנחישות ובעקשנות חסרות מעצורים ללכידתו של בן לאדן; סביר יותר שהיא מגלמת, לצרכים דרמטיים, את כל אנשי המודיעין שנטלו חלק במאמץ. כך או אחרת, זו אחת הדמויות הנשיות המרשימות שנראו על המסך. במידה רבה, היא המשך טבעי לקרי מת'יסון, גיבורת "הומלנד" וגיבורת המולדת כמוה: סוכנת שפועלת בסביבה גברית ומאצ'ואיסטית, נשואה לעבודתה, מצליחה לראות את שהגברים סביבה לא רואים, מסתמכת על האינטואיציות שלה (קרי מאמינה שברודי משקר, מאיה מאמינה שאבו-אחמד כלשהו הוא החוט לבן לאדן) ולבסוף מתגלה כצודקת. ההבדל הבולט ביניהן הוא העובדה שקרי סובלת מהפרעות פסיכיאטריות, בעוד מאיה היא אדם שפוי, ככל שהמצב מאפשר זאת.

וישנו הבדל חשוב יותר: קרי, בסופו של דבר, מתנהגת "כאישה". היא נופלת בקסמיו של ברודי, אלמנט עלילתי שבאופן מפתיע לא גורר ביקורת פמיניסטית זועמת (אולי כי סוף סוף יש גיבורה נשית שאפשר להתגאות בה ולהזדהות איתה). מאיה, לעומתה, לא מערבת כמעט לרגע רגשות. המרדף אחר בן לאדן הופך אמנם גם לוונדטה אישית מרגע שאחת מעמיתותיה נהרגת בפיגוע, אבל הוא היה נותר מפעל חייה בכל מקרה. הפיגוע נותן נופך נוסף ואישי לפעולתה של מאיה, אך לא משנה אותה באופן מהותי.

יתר על כן: מאיה לא קושרת קשרים רומנטיים עם הגיבור הגברי המקביל לה, דן (ג'ייסון קלארק). זה נראה כל כך מתבקש בסרט אמריקאי, אבל ביגלו חולפת על פני הדרישה "הבסיסית" הזאת בלי להתאמץ בכלל, והסרט לא נפגע כהוא זה. בזמן שמאיה מלמדת את גברברי ה-CIA איך ללכוד טרוריסטים, גם לביגלו יש מסר צנוע יותר לגברברי הוליווד: אם הסיפור טוב, הוא עובד גם בלי רומנטיקה.

יאללה, שיביאו את הגופה ונעלה את זה לאינסטגרם

יאללה, שיביאו את הגופה ונעלה את זה לאינסטגרם

כמו "מטען הכאב", "כוננות עם שחר" נוטל סיפור אינדיבידואלי והופך אותו למשל על אמריקה במלחמה. זאת אמריקה פצועה, פגועה ובעיקר תאבת נקם. אמריקה של "לא נשכח ולא נסלח". רק לרגע צצה ועולה השאלה האם לא מוטב להשקיע את הכסף והמאמץ שמוקצים לתפיסת בן לאדן במניעת פיגועים. אמריקה של מאיה רוצה את בן לאדן, והיא גם משיגה אותו, אך תוך כדי שהיא משלמת מחירים כבדים בדרך: בחיי אדם, בכסף, בעמימות מוסרית. "כוננות עם שחר" נופל מ"מטען הכאב" בניסוח האמירות ובעומקן, אבל מצליח כמוהו לשרטט את דמותה של אמריקה כמעצמה במשבר שמחפשת את רגעי התהילה שלה. זאת אמריקה של כוח ושל רוח. אמריקה שהאמריקאים, גם אם הם זועמים על ביגלו, בעצם אוהבים לראות.

Twitsonfilms: "מטען הכאב" 2.0? לא בדיוק. קצת פחות מורכב ומעמיק, קצת יותר מותח וסוחף – ומצוין. עוד מסע ניצחון על חשבון בן לאדן. ****

"כוננות עם שחר" (Zero Dark Thirty). בימוי: קת'רין ביגלו. תסריט: מארק בול. שחקנים: ג'סטיקה צ'סטיין, ג'ייסון קלארק, ג'ואל אדגרטון, מארק סטרונג, ג'ניפר אהל, קייל צ'נדלר, ג'יימס גנדולפיני, יואב לוי, סקוט אדקינס, הרולד פריניו, רדה קאטב, פארס פארס, לורן שואו, פרדריק להן, אדגר רמירז, ג'ון בארומן. 157 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

קטנות ינואר: מד מן, קרייזי ווימן ("יומני הרופא הצעיר", "בנות 2" ו"מוארת 2"

אוקיי. נהיה פה חם. ואני יודע שאני לא השתנתי.

אוקיי. נהיה פה חם. ואני יודע שאני לא השתנתי.

פורסם במקור במגזין ינואר 2013 של "בלייזר"

התגעגעתם להארי פוטר? אם לא, טוב שכך. אתם רשאים להמשיך לקרוא את המגזין הזה. אם כן, תנחומי. בטח קשה לכם עכשיו, כשגם "דמדומים" מדממת למוות, ולגיקים כבר אין על מה לפנטז חוץ מעל רגליים שעירות של הוביטים. אז הנה חדשות מעודדות: דניאל רדקליף חוזר, והוא אפילו מעצבן פחות מתמיד.

זה לא שרדקליף הפסיק לעבוד מאז שחיסל את וולדמורט. מאז הוא שיחק בווסט אנד ובברודוויי, הובהל בסרט אימה מצליח וצפוי לככב בשנה הקרובה בשלושה נוספים. ועכשיו תוכלו לראות אותו גם על המסך הקטן, מה שאומר שלא תצטרכו להגיד לאף אחד במבוכה שהלכתם לראות סרט עם ההוא מהארי פוטר.

"יומני הרופא הצעיר" מבוססת על סיפוריו של מיכאל בולגקוב. לפני שבולגקוב היה סופר (לא מצליח במיוחד) הוא היה רופא. בצעירותו מונה בולגקוב לתפקיד הרופא האזורי בכפר נידח שמאשש את כל ההנחות המוקדמות שלכם על כפרים רוסיים נידחים. חום ואוכל לא היו שם, אבל תחת זאת צבר דוקטור בולגקוב שלל חוויות אותן הפך למאמרים במגזינים רפואיים. כן, אם הייתם רופאים רוסיים במחצית הראשונה של המאה ה-20 יכולתם לקרוא במגזינים סיפורים של בולגקוב ולא להעריך את זה אפילו. חכו, חכו, יום אחד תגידו את זה על "בלייזר".

"רשימות של רופא צעיר" (כך נקרא הספר בעברית) פורסם לאחר מותו של בולגקוב, כמו רוב כתביו. אבל הוא כן פורסם בחייו של ג'ון האם, מעריץ של בולגקוב, שהחליט להפוך אותו למיני סדרה (ארבעה חלקים בני חצי שעה כל אחד) ב-Sky Arts.

האם מגלם את בן דמותו של בולגקוב, ורדקליף הוא בן דמותו של האם, כלומר הרופא הצעיר. יחד מגיעים הדוקטור וגלגולו המבוגר לכפר המושלג, יחד הם לומדים להסתדר עם הצוות הספקטי ועם צלו המאיים של רופא הכפר המיתולוגי, ויחד הם יושבים באמבטיה ומסעירים את הרשת.

"יומני הרופא הצעיר" מצליחה לשלב היטב קדרות רוסית עם הומור בריטי. החיוך הדק של בולגקוב התרחב מעט, אך מבלי להיות מוגזם, ורדקליף – בן 23 ועדיין נראה כאילו הוא עומד לפני הבגרויות בהוגוורטס – מתגלה כליהוק מצוין לתפקיד הרופא שנראה צעיר מכפי חלוקו. והאם? הוא פה בשביל הצופות.

יומני הרופא הצעיר, החל מה-13.1 ב-Yes Oh וב-VOD

ayout 1

העולם מתחלק לשניים: אלה שרואים את "בנות" ואומרים "וואו, זה ממש כמו החיים שלי!", ואלה שרואים את "בנות" ואומרים "אה, אז ככה נראית שיחת בנות". לראשונים קוראים נשים, לאחרונים גברים. הראשונים מאוד מתרגשים ש"בנות" חוזרת. האחרונים חושבים שזה די מעניין, כי רואים שם בחורות שמדברות מלוכלך.

"בנות 2", החל מה-16.1 ב-Yes Oh וב-VOD

 r-ENLIGHTENED-SEASON-2-large570

ואם כבר הרשיתם לעצמכם לראות סדרה עם גיבורה, למה שלא תלכו גם על העונה השנייה של "מוארת", שבה לורה דרן ממשיכה לעשות את תפקיד חייה הנוירוטי. מה שיפה ב"מוארת" הוא שמחד גיסא היא לא מוכרת אשליות ניו-אייג'יות, ומאידך גיסא היא לא לועגת בגסות לאופטימיות הקוסמית. כשחושבים על זה ככה מבינים ש"מוארת" בעצם מנסה ללמד את אמריקה איך לאכול את אובמה.

"מוארת 2", החל מה-16.1 ב-Yes Oh וב-VOD

ארבעה ממים ושיר (לכבוד הבחירות בארה"ב)

פוסט מוסיקלי לשבת: Call Me Maybe – פרויקט הקאברים

אוקיי, זמן לוידוי: בשבועיים האחרונים התמכרתי לשני דברים. השני נגמר. קראו לו אולימפיאדה. תהיה גמילה קשה, אבל מהירה. עוד רגע מתחילות הליגות.
ההתמכרות השניה קשה יותר. כן, התמכרתי לשיר פופ מטופש. זה קורה לי לפעמים, ואני מאשים את בריטני ספירס (בעצם, לא. אני אף פעם לא מאשים את בריטני בשום דבר. תמחקו את זה).

אז זהו, נדבקתי ל"Call me maybe". כן, כמו ילדה בת 16. וטבעתי בים הקאברים המשעשעים שנוצרו לו. ניסיתי לתת אחד במשך כל יום בשבוע – עד שיצא לכם מהאוזניים – אבל לא הספקתי. אז הנה הריכוז השבועי שלא היה:

1.

נבחרת השחייה האמריקאית.

ולרגל סיום האולימפיאדה והורדת הדגל האולימפי לחצי התורן, נתחיל בזה: אחד החביבים עלי, תוצרת נבחרת השחייה האמריקאית.
כמה הערות:
1. כל השחיינים האלה מתנהגים בדיוק כמו שהם: נערי ונערות קולג'ים. זה כמו מסיבת בריכה, רק בלי הבירה. שלא יובן אחרת: אני לחלוטין מקנא.
2. הבנות מתוקות. הבנים שוליים.
3. השחורים מודרים לגמרי. קאלן ג'ונס מקבל שניה של מסך. הראש של ליה ניל פשוט נחתך.
4. ברנדן האנסן בוהה בג'ימי פייגן (0:44). פרייסלס.
5. תמיד נחמד לגלות שחייניות בלי כובע ים. זו לא נבחרת משובחת במיוחד מבחינה אסתטית, אבל יש כמה חמודות: אליזבת' בייזל (0:07), קלואי סאטון (0:31), לורן פרדו (0:37). וכמובן שנטלי קופלין (1:30), אבל היא כבר חדשות ישנות.
6. דיינה וולמר (2:31) לא.
7. כמו בבריכה, גם כאן מיסי פרנקלין שולטת.
8. אבל אני במחנה רבקה סוני.
9. וכמו בבריכה, מייקל פלפס וראיין לוכטה מעל כל זה. הם בקושי נותנים שש שניות משותפות של חיוך. מזל שבבריכה הם משקיעים יותר.

בונוס: לוכטה נגד פלפס

http://www.youtube.com/watch?v=JZYJa1RowwU

2.

קארלי עושה קאבר לעצמה, בעזרתם האדיבה של ג'ימי פאלון החביב והרוטס המגניבים.

יוצאת פה די חמודה, קארלי. שלוש הערות:
1. שימו לב לצד שמאל של התמונה ב-1:12. לרגע חשבתי שהוא מחזיק ויברטור. אבל לא, תודה לאל.
2. שימו לב לאיך שהוא מבהיל את קארלי ב-2:36.
3. שימו לב לקווגמאייר על הבונגוס!

3.

אובמה.

ראיתי לא מעט קאברים שניסו להרכיב את השירים מחיתוכי ציטוטים ("חברים", "מלחמת הכוכבים"), וזה בלי ספק הטוב שבהם.

4.

אחת הפארודיות המוצלחות.

5.

פארודיה חביבה שמתכתבת עם הקליפ המקורי של קארלי.

 

6.

עוד פארודיה מוצלחת מאוד, למרבה ההפתעה – חיבור בין בנות סימורלי לראפר הצעיר מאטי בי.

כל מיני אושיות אינטרנט שאתם בטח לא מכירים, ובצדק. מצד שני, זה סרטון עם כמעט 30,500,00 צפיות. אז הן אמנם לא שרות מי יודע מה, אבל זה חמוד.

7.

גרסת עוגיפלצת.

8.

ומסיימים עם המנצחים.

סליחה, המנצחות. מיד תבינו למה.

בונוס: חמישה ממים מעולים

Wireless

ארט: טים דויל

פורסם במקור במגזין יוני של "בלייזר"

בין התענוגות הרעננים והמלהיבים שמורעפים על המסך מדי יום בערוץ Yes Oh צצים גם שידורים חוזרים של סדרות שכבר ראינו, מעט פה מעט שם. אלא שבניגוד למתכונת המעייפת של רי־ראנז שאינם אלא פילרים בלוח השידורים, כאן מדובר בתוצרת הטלוויזיונית הכי משובחת של השנים האחרונות. חלק מהסדרות נועדו להוביל אותנו לעונות חדשות, אבל חלקן שם פשוט כי מדובר בסדרות מעולות שתמיד כיף לפגוש. כל היתקלות בסמטה חשוכה או בסלון מואר עם הגנגסטרים של "הסופרנוס" מזכירה עד כמה רוחם עדיין שורה על הטלוויזיה האמריקאית; חזרה ל"אימפריית הפשע", שמשודרת החודש מההתחלה בשידור יומי, מגלה את האופן שבו התפתחה ויצאה מצילה של הסדרה־האם. וכל מפגש עם "הסמויה", שחוגגת החודש עשור לעלייתה לאוויר, מזכיר שפשוט לא הייתה עוד סדרה כזאת.
"הסמויה" היא מין בון טון של מבקרים שהקהל הרחב לא תמיד ידע איך לאכול. היא כוכבת קבועה בצמרת רשימות סדרות הטלוויזיה הטובות ביותר, לא פעם במקום הראשון. ניק הורנבי אמר שהיה מת לכתוב לה. ברק אובמה אמר שזאת הסדרה האהובה עליו. מריו ורגס יוסה אמר שמעולם לא ראה סדרה כמותה. ראש עיריית רייקיאוויק יון גנאר — שהוא גם שחקן קולנוע — אמר שלא ישב בקואליציה עם אדם שלא ראה את "הסמויה". אבל הרייטינג — הרייטינג היה סביר. לא יותר.
גם אני כבר הכרזתי מעל דפי מגזין זה על "הסמויה" כסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שנעשתה אי פעם — לא הצהרה מובנת מאליה כשעולים בראש שמות כמו "הסופרנוס" המופתית, "סיינפלד" המבריקה ו"הסימפסונס" פורצת הדרך (היום מקובל לחבוט בה, רק שבלעדיה היו פיטר גריפין ואריק קרטמן נשארים סקיצות במחברת). אבל זאת הצהרה שאני עומד מאחוריה גם היום, ארבע שנים אחרי שתושבי בולטימור, שוטריה ועברייניה נפוצו לכל עבר, ובעיקר לעבר שערי שמיים.

מה הופך את "הסמויה" לראויה לתואר האולטימטיבי? תשובה הולמת לשאלה דורשת בערך חצי גיליון, אבל אם לתמצת את זה לכדי מדור, אפשר לנקוב בשלוש סיבות מרכזיות.
1) היא אמיתית. כן, אני יודע שהיום בטלוויזיה כולם "אמיתיים" (כלומר, רגע לפני שהם משקרים לחבר שבט או לדייר וילה), אבל "הסמויה" באמת אמיתית. זה לא רק עניין סגנוני של ליהוק שחקנים לא מקצועיים וצילומי חוץ סיטוניים; זה עניין של בחירה יצירתית, של תחקיר מעמיק ושל מחויבות למציאות. אם נערים שחורים מספרים לוושינגטון פוסט שהם רואים בסדרה סיפורים שהם מכירים מהחיים, ואם צעירה מבולטימור תוהה אם היוצר דייויד סיימון לא הציב מצלמה נסתרת במסדרונות בית הספר שלה, אז נראה ש"הסמויה" יכולה להתגאות בצדק בתדמית הריאליזם הכמעט־דוקומנטרי שלה.
אחרי הניסיון המוצלח עם "רצח מאדום לשחור" המעולה, סיימון החליט לקחת את החספוס צעד אחד קדימה ולייצר סדרת משטרה לא קונבנציונלית, אותנטית וחסרת פשרות. הוא קרא לזה "אנטי סדרת משטרה", ו־HBO משום מה קנו את זה.
סיימון הצטייד בכלים המתאימים: בצוות שלו היו בין השאר אד ברנס, שהיה בלש משטרה במשך 20 שנה (ואחר כך גם מורה, מה שתרם לקו העלילה הבית־ספרי שנפתח בעונה הרביעית); רפאל אלוורז, שעבד בצי הסוחר (העונה השנייה מתרחשת בנמל); וביל זורזי, כתב פוליטי ותיק (העונה השלישית עוסקת בפוליטיקה המקומית). סיימון עצמו היה עיתונאי (העונה החמישית נכנסת למערכת עיתון) שהכיר את הרחוב מקרוב וכבר המיר אותו בהצלחה לפורמטים ספרותיים וטלוויזיוניים — ב"רצח מאדום לשחור" וב־The Corner, שהייתה במידה רבה הבסיס ל"הסמויה". בקיצור, לא מדובר בישיבת תסריטאים צעירים ושזופים במגדל במנהטן. זה דמה יותר לסדנת כתיבה מיוזעת, אפופת עשן סיגריות ואדי אלכוהול, שמתקיימת בפאב מטונף ומשחררת מתוכה את הסיפורים הכי עוצמתיים שמסתובבים ברחוב.

ואז גלפנד עשה פרש לג4 וניצח

2) היא עמוקה. כמות הדמויות, העלילות והרבדים שהתרוצצו על המסך במשך חמש עונותיה של "הסמויה" לא דומה לשום דבר אחר שנראה על המסך לפניה או אחריה. בכל עונה יצק סיימון קומה חדשה על הסדרה, שעה שעלה וטיפס במגדל המשקיף על בולטימור עד שהציג פנורמה של החברה האמריקאית ברגעיה העלובים והמסואבים ביותר: העולם התחתון, המשטרה, הפרולטריון, הפוליטיקה המוניציפלית, מערכת החינוך, העיתונות. תמונת לוויין של טבעות חנק: כולן אלימות, כולן מושחתות, בכולן נקודות אור קטנות של מוסר וצדק נחנקות באפלה. זרועות רקובות משתרגות זו בזו עד ליצירת מין נמק חברתי ענקי שאין ממנו גאולה. "זו טרגדיה יוונית", הסביר סיימון בראיון מאלף שנתן להורנבי ב־The Beliver (חפשו אותו מתורגם בבלוג "הסיפור האמיתי והמזעזע של").
וזה עוד נדבך באותנטיות של "הסמויה": המוסדות הגדולים והכוחניים משחקים בסדרה הזאת את תפקיד האלים שמתעללים באנשים הקטנים והיהירים שמסתובבים ברחוב משני צידיו של החוק. והם מנצחים. אם אני ביבי, במקום להילחם במחאה החברתית אני מקרין את "הסמויה" בלופ. היא יכולה לרוקן את המצברים גם לדני האדום.
"אף אחד לא מנצח", קבע השוטר־מורה פרז, "צד אחד פשוט מפסיד לאט יותר". "הסמויה" — שמתעללת באופן כמעט שיטתי בכל מוכי הגורל שמאכלסים אותה, שיוצרה אמר במגזין "סלון" שהיא עוסקת "ברעיון הפשוט שבעולם הפוסט־מודרני כל בני האדם חסרי ערך" — היא אחת מיצירות הייאוש המושלמות שנכתבו, והיא עושה זאת מבלי להיות מלנכולית או סנטימנטלית לרגע. היא פשוט נוקבת. כמו קליע בלב.

בואו ננסח את זה מחדש: "נתניהו היה הראשון שהתריע שגלפנד עומד להפסיד בגלל צריח לד5"

3) היא מכבדת את הצופה. קצת מצחיק להגיד את זה על סדרה שיוצרה אמר בראיון "שילך להזדיין הקורא הממוצע", אבל זה בדיוק מה ש"הסמויה" עשתה: שלחה את הקורא הממוצע להזדיין, ואמרה לו לחזור כשהוא יחליט שהוא מעל לממוצע.
זה לא בא על חשבון קומוניקטיביות. "הסמויה" לא הייתה סדרה ניסיונית, הזויה או מוזרה. היא נעשתה בכלים הטלוויזיוניים המקובלים וברמה הגבוהה ש־HBO יודעת להציג. האותנטיות שלה לא באה על חשבון עוצמת הדרמה והמתח, והיא נעזרה בכותבים מקצוענים כמו דניס ליהיין ("מיסטיק ריבר") וריצ'ארד פרייס ("קלוקרס"). לא מדובר כאן ביצירה אינטלקטואלית כבדת ראש אלא בבידור משובח.
אבל היא הייתה מאתגרת. היא לא הציעה אסקפיזם, פרובוקציות או סנסציות, והיא דרשה מהצופה הקשבה מלאה. ריבוי הדמויות, הסלנג הייחודי והלא מובן, הסיפורים שנמשכים מפרק לפרק ומסרבים להיסגר — כל אלה חייבו את הצופה להתמסר אליה כדי להפיק את מלוא ההנאה. "כמה אנשים יכולים לראות עונה שלמה של 'הסמויה' בפעם אחת?", שואל הכלב האנושי ווילפרד בסדרה הנקראת על שמו. "החרא הזה דחוס!". זאת סדרה של טרם עידן האייפון והאייפד ותרבות "המסך השני" שבה אנשים צופים בטלוויזיה אגב גלישה בגוגל ופרסום סטטוסים בפייסבוק. ספק אם הייתה שורדת היום. גם בשעתה לא היה לה קל.
"הסמויה" הייתה כמו ספר מצוין שדורש ממך להגיע לעמוד 50 לפני שיותר לך להתלונן שאתה לא מבין מה הולך פה, והוא כל כך טוב שבעמוד 50 הוא כבר תופס אותך בגרון ואתה לא רוצה ללכת לשום מקום, למרות שגיבורים חדשים עם סיפורים חדשים ממעגלים חברתיים חדשים ממשיכים להגיע ולדרוש ממך להתחיל בכל התהליך מחדש. הסדרה כמו הידהדה את עבודת הבילוש נטולת הזוהר של גיבוריה: פחות מעצרים אלימים ופשיטות ראוותניות ויותר מלאכת איסוף פרטים עמלנית, אינטליגנטית — ומאוד מספקת כשהיא מביאה את הסחורה.

אני לא מצליח להבין את הבחירה בהגנת גרינפלד

"כשלא נהיה באוויר כמה שנים, כבר נהיה להיט", אמר סיימון באותו ראיון להורנבי ב־2007. לא בטוח שהנבואה התגשמה, אבל לפחות מבחינה אחת הגשימה הסדרה את ייעודה; סיימון יצא ב"הסמויה" נגד הבריונות הכלכלית שהשתלטה על אמריקה כבר לפני עשר שנים. "קפיטליזם נטול מחויבות אינו תחליף למדיניות חברתית", אמר באחד הראיונות. "קפיטליזם בצורתו הבסיסית נועד לשרת מעטים על חשבון רבים". היום יכול סיימון להביט במידה של שביעות רצון באנשי Occupy Wall Street ובאזרחים שמאסו בשחיתות שלטונית ובתאוות בצע תאגידית. זה מה שהוא רצה לראות כשעיצב לאמריקה מראה, קרא לה "הסמויה" וניפץ אותה על ראשה.