תגית: ג'ואל אדגרטון

איפה אוסי? ("כוננות עם שחר": ביקורת)

כוננות עם שחר

החדשות הרעות הן שאתם יודעים שהוא מת בסוף.

החדשות הטובות הן שזה לא מפריע לרגע.

"לא נשקוט עד שנמצא אותו"

(ג'ורג' וו. בוש, 13 בספטמבר 2001)

לעתים, כאשר מדובר ביצירה המטפלת בנושא רגיש, קשה לשפוט את אופי הטיפול בה על פי התגובה הציבורית המתלהמת. קחו את "שומרי הסף", למשל. בעיני רבים (בעיקר רבים שכלל לא צפו בו) הסרט התיעודי המראיין שישה מראשי השב"כ לשעבר נתפס כסרט תעמולה שמאלני שמוציא את דיבתה של ישראל ברבים (מובן שזה לא נכון, ומתעלם מהשאלה החשובה, שהיא: אם שישה ראשי שב"כ מדברים כשמאלנים, מה משמעות הדבר?). אי אפשר להבין מכך האם הסרט מעניק טיפול ראוי ומורכב לכל סוגיית ביטחון הפנים של מדינת ישראל ולהתנהלותה מול הפלשתינים, או שהוא אכן מציג תמונה חד-ממדית.

לעומת זאת, "כוננות עם שחר" עורר עליו ביקורות נזעמות משני צדי הקשת. הדמוקרטים מצאו בו (במידה מסוימת של צדק) תמיכה במדיניות העינויים של ארה"ב, כאשר הוא קושר בין עינויי עצירים לבין גילוי מידע שמוביל בסופו של דבר ללכידת אוסאמה בן לאדן; הרפובליקאים מצאו בו (במידה מסוימת של צדק) תמיכה בממשל אובמה, שקצר את התהילה על חיסול מנהיג אל קאעידה. ואם שני הצדדים מבקרים את הטיפול בנושא בו בחרת, סימן שלכל הפחות הצגת תמונה מורכבת.

שמעת חדשות? העבירו את החוק לשוויון בנטל?

שמעת חדשות? העבירו את החוק לשוויון בנטל?

"כוננות עם שחר" (שם עברי נטול קשר לסרט שמנסה לחקות באופן לא מוצלח את המקור, Zero Dark Thirty, שפירושו "שלושים אחר חצות". מה רע ב"אפס אפס שלושים"?) עוקב אחר המצוד הארוך של ארצות הברית אחרי היישות הטרוריסטית שרדפה אותה מאז ה-11 בספטמבר 2001 ועד ל-2 במאי 2011: אוסאמה בן לאדן. כשהחלה העבודה עליו, בן לאדן היה עדיין רוח רפאים שטורפת את ימיה ולילותיה של אמריקה. לכידתו והריגתו ב-2011 לא רק הוסיפו לסרט את החלק הטוב ביותר שלו – סיקוונס אקשן מרתק בעיר הפקיסטנית אבוטבאד – אלא גם שינו את אופיו. מסרט שעוסק במרדף סיזיפי, שעשוי היה להעלות ביקורת כלפי האובססיה האמריקאית לרב המרצחים (בדומה לביקורת שהועלתה ב"מטען הכאב" כלפי המלחמה בעיראק), הוא הפך לסרט גבורה שחוגג את הנחישות והעיקשות האמריקאיים. "אמריקה לא תשקוט", שהיה נשאר כאיום סרק נלעג בגרסה אחת, הפך למשפט ניצחון בגרסה השנייה. בסופו של דבר, מדיניות הביטחון נשפטת במדד ההצלחה. הכישלון של בוש להביא אקדחים מעשנים מעיראק צייר את המלחמה בעיני רבים כמיותרת (אף על פי שהיא שיחררה את העם העיראקי מרודנות אכזרית רבת שנים); חיסולו של בן לאדן הכתירה את המצוד בן העשור שהתנהל אחריו, מצוד שדרש תשומות אדירות ושעלה לאזרח האמריקאי 3 טריליון דולר (3,000 מיליארד, וזה לפי ההערכות השמרניות יותר), כהצלחה.

"כוננות עם שחר" מצליח לתאר באופן מרשים ומותח את המצוד המדובר. הוא מתחיל מחדרי העינויים ומשם פותח במסע חוצה מדינות ויבשות בניתוב המסלול הפתלתל אחר בן לאדן, מסלול שלעתים מסתיים בדרך ללא מוצא. עבודה מודיעינית יכולה להיות עסק משעמם ולא קולנועי בעליל; איסוף פיסות מידע, מעקבים בטלים ושעות ארוכות של ברירת מוץ מבר. קת'רין ביגלו והתסריטאי מארק בול (שעבד איתה גם ב"מטען הכאב") מצליחה למצות מעבודת המודיעין את רגעיה המסעירים והמרתקים – עינויים, ניסיון לאתר רכב ולאכן שיחת טלפון בלב פקיסטן, פיגועים כנגד אנשי ביון. התוצאה היא דקות ארוכות של מתח המלוות את טוויית רשת הקורים סביב בן לאדן, איפה שלא יהיה.

במרכז הסרט עומדת גיבורה יחידה, מאיה (ג'סיקה צ'סטיין המעולה). אולי היא מגלמת סוכנת בודדה, שאכן הביאה בנחישות ובעקשנות חסרות מעצורים ללכידתו של בן לאדן; סביר יותר שהיא מגלמת, לצרכים דרמטיים, את כל אנשי המודיעין שנטלו חלק במאמץ. כך או אחרת, זו אחת הדמויות הנשיות המרשימות שנראו על המסך. במידה רבה, היא המשך טבעי לקרי מת'יסון, גיבורת "הומלנד" וגיבורת המולדת כמוה: סוכנת שפועלת בסביבה גברית ומאצ'ואיסטית, נשואה לעבודתה, מצליחה לראות את שהגברים סביבה לא רואים, מסתמכת על האינטואיציות שלה (קרי מאמינה שברודי משקר, מאיה מאמינה שאבו-אחמד כלשהו הוא החוט לבן לאדן) ולבסוף מתגלה כצודקת. ההבדל הבולט ביניהן הוא העובדה שקרי סובלת מהפרעות פסיכיאטריות, בעוד מאיה היא אדם שפוי, ככל שהמצב מאפשר זאת.

וישנו הבדל חשוב יותר: קרי, בסופו של דבר, מתנהגת "כאישה". היא נופלת בקסמיו של ברודי, אלמנט עלילתי שבאופן מפתיע לא גורר ביקורת פמיניסטית זועמת (אולי כי סוף סוף יש גיבורה נשית שאפשר להתגאות בה ולהזדהות איתה). מאיה, לעומתה, לא מערבת כמעט לרגע רגשות. המרדף אחר בן לאדן הופך אמנם גם לוונדטה אישית מרגע שאחת מעמיתותיה נהרגת בפיגוע, אבל הוא היה נותר מפעל חייה בכל מקרה. הפיגוע נותן נופך נוסף ואישי לפעולתה של מאיה, אך לא משנה אותה באופן מהותי.

יתר על כן: מאיה לא קושרת קשרים רומנטיים עם הגיבור הגברי המקביל לה, דן (ג'ייסון קלארק). זה נראה כל כך מתבקש בסרט אמריקאי, אבל ביגלו חולפת על פני הדרישה "הבסיסית" הזאת בלי להתאמץ בכלל, והסרט לא נפגע כהוא זה. בזמן שמאיה מלמדת את גברברי ה-CIA איך ללכוד טרוריסטים, גם לביגלו יש מסר צנוע יותר לגברברי הוליווד: אם הסיפור טוב, הוא עובד גם בלי רומנטיקה.

יאללה, שיביאו את הגופה ונעלה את זה לאינסטגרם

יאללה, שיביאו את הגופה ונעלה את זה לאינסטגרם

כמו "מטען הכאב", "כוננות עם שחר" נוטל סיפור אינדיבידואלי והופך אותו למשל על אמריקה במלחמה. זאת אמריקה פצועה, פגועה ובעיקר תאבת נקם. אמריקה של "לא נשכח ולא נסלח". רק לרגע צצה ועולה השאלה האם לא מוטב להשקיע את הכסף והמאמץ שמוקצים לתפיסת בן לאדן במניעת פיגועים. אמריקה של מאיה רוצה את בן לאדן, והיא גם משיגה אותו, אך תוך כדי שהיא משלמת מחירים כבדים בדרך: בחיי אדם, בכסף, בעמימות מוסרית. "כוננות עם שחר" נופל מ"מטען הכאב" בניסוח האמירות ובעומקן, אבל מצליח כמוהו לשרטט את דמותה של אמריקה כמעצמה במשבר שמחפשת את רגעי התהילה שלה. זאת אמריקה של כוח ושל רוח. אמריקה שהאמריקאים, גם אם הם זועמים על ביגלו, בעצם אוהבים לראות.

Twitsonfilms: "מטען הכאב" 2.0? לא בדיוק. קצת פחות מורכב ומעמיק, קצת יותר מותח וסוחף – ומצוין. עוד מסע ניצחון על חשבון בן לאדן. ****

"כוננות עם שחר" (Zero Dark Thirty). בימוי: קת'רין ביגלו. תסריט: מארק בול. שחקנים: ג'סטיקה צ'סטיין, ג'ייסון קלארק, ג'ואל אדגרטון, מארק סטרונג, ג'ניפר אהל, קייל צ'נדלר, ג'יימס גנדולפיני, יואב לוי, סקוט אדקינס, הרולד פריניו, רדה קאטב, פארס פארס, לורן שואו, פרדריק להן, אדגר רמירז, ג'ון בארומן. 157 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

יד איש באחיו ("לוחם", ביקורת)

הצרה של "לוחם" היא שהוא מגיע שלוש שנים אחרי "המתאבק", ושנה אחרי "פייטר". באנגלית זה אפילו יותר משעשע/מבלבל: קודם The Wrestler, אחר כך The Fighter, עכשיו Warrior. באמצע, אגב, להשלמת הרצף, היה גם סרט קצת פחות מוכר בשם The Boxer (עם סטייסי קיץ'). בקיצור, התחום עומד להיסגר, לפחות בכל הקשור לחיבור בין מקצועות לחימה לשמות סרטים, וגאווין או'קונור ("גאווה ותהילה") הגיע אחרון. בעצם, אף אחד עדיין לא עשה את "The Pugilist". בעצם, חוץ מהפסל האיטלקי ג'. רוג'רי. וט'ום ג'ונס (לא הזמר מ"דלילה" – הסופר מ"The Pugilist at Rest").

מנוחת הלוחם - גרסת רוג'רי

אבל כששופטים אותו בנפרד מ"המתאבק" ומ"פייטר" – שני סרטים מעולים שמפילים אותו בנוק אאוט ומשאירים אותו לדמם על המסך – מתברר ש"לוחם" הוא סרט לא רע בכלל. יודעים מה? אפילו מצוין.

סיבוב ראשון: גישושים

"לוחם" עובד במתכונת של סרטי האגרוף המנצחים, עם גיבור מצולק נפשית במרכז ושורה של קרבות שהופכים אותו לאלוף גם בזירה וגם מחוצה לה, ניצחונות שקונים לו גם את התואר העולמי וגם שקט נפשי.  הסיפורים של סרטי האגרוף האלה מציגים לרוב גיבור עם נפש מסוכסכת שמוציא את העצבים שלו בזירה האלימה. הם מציעים (לרוב) לוגיקה מעניינת וקצת אירונית: אפשר לפתור דברים באלימות, כל עוד היא ממוסדת ונתונה לתקנות ולהגבלות. במילים אחרות: אלימות ספורטיבית. שהרי בשביל מה המציא הגבר את הספורט אם לא כדי לתעל את היצרים האלימים והתחרותיים שלו למטרות לא מזיקות. בקולנוע, נצחונו של הגיבור במגרש משלים את נצחונו על עצמו, את ההתגברות שלו על הכאבים ועל הטראומות. כי זה מה שקורה בזירה: אתה נלחם, אתה מדמם, אתה מנצח.

"לוחם", שכתב או'קונור ביחד עם אנתוני תמבקיס וקליף דורפמן, מפצל את הסיפור הקלאסי של הז'אנר לשניים. את הצד של הגיבור המצולק מייצג טומי ריורדן (טום הארדי, "התחלה" ובקרוב ביין ב"The Dark Knight Rises"), גיבור מלחמה שבמקום ליהנות מהתהילה ברח ממנה, הלום ונסער. את הצד של סיפור הסינדרלה, שעובד כל כך יפה בז'אנר (פרטים נוספים אצל ר. בלבואה), מייצג ברנדן קונלון (ג'ואל אדגרטון, "ממלכת החיות" וגם כוכב העיבוד החדש ל"הדבר", במהירה על מסכינו), לוחם MMA אלמוני בעבר ומורה לפיזיקה בהווה, ששוקע בחובות ומושעה מעבודתו, וכעת נאלץ להרביץ את דרכו לפסגת הלוחמים כדי להציל את משפחתו. עכשיו מגיע העוקץ – ריורדן וקונלון הם אחים (הארדי ואדגרטון קצת פחות. אני מניח שמה שעושה אותם לאחים קולנועיים קבילים זו השישייה התואמת באזור הבטן התחתונה). כלומר, תכניסו את שני הסיפורים האלה לתוך מסגרת משפחתית טעונה, ותקבלו דרמת ספורט משפחתית "פייטר"-סטייל.

אחים לסיקס-פאק

סיבוב שני: חילופי מהלומות

כל אמנות לחימה זכאית לסרט ייצוגי משלה – לא סתם סרט מכות טראשי ומגניב, אלא דרמה רצינית שמסתכלת לאוסקר בעיניים. "המתאבק" עשה את זה להיאבקות, "פייטר" הצטרף לשושלת ארוכה של סרטי אגרוף משובחים. גם לקראטה יש יצירת קאלט משלו, "קראטה קיד". ועכשיו ל-MMA יש את "לוחם".

ל-MMA – אמנויות לחימה משולבות (Mixed Martial Arts) – אמנם יש כבר כמה סרטים על החגורה, טובים יותר ופחות, כולל שני המשכוני "Undisputed" המבדרים (ביקורת שלי על "בלתי מנוצח", השלישי בטרילוגיה המהנה, כאן), "לעולם אל תיכנע" ו"חגורה אדומה" של דייויד מאמט. אבל "לוחם", שעובד על התבנית הקלאסית של סרטי האגרוף, עשוי להתגלות כדרמה המכוננת של הענף.

ה-MMA הוא אחת מאמנויות הלחימה המרתקות ביותר להניח עליהן מצלמת קולנוע. הוא אלים, הוא אכזרי – ועם זאת, הוא ממוסד. זה כמו "מועדון קרב" ("אין חוקים"), רק עם חוקים. מאוד גמישים. כמו אגרוף רחוב שמתקיים בתנאים של אגרוף זירה.

לכן, סצנות האקשן של "לוחם" מספקות קרבות ברוטאליים ומדממים שנראים כמו משהו בין ואן דאם ללינץ' מאורגן, ושלידם קרבות אגרוף נראים כמו סצנות מחול מ"ברבור שחור". במקומות בהם שופט האגרוף נחלץ להפסיק את הקרב, נדמה שב"לוחם" הם רק נמתחים עד אחרי הקצה. "שבור לו את הברך!", למשל, היא טקטיקה מקובלת ולגיטימית, ושבירת עצמות שחורגת מאזור האף מתקבלת בזירת "לוחם" באותה טבעיות שבה מתקבל גליץ' במגרש כדורגל. זה שונה, זה כואב, וזה הופך את הקרבות לאכזריים במיוחד.

אמא השאירה שניצל אחד במקרר. בואו נלחם על זה

סיבוב שלישי: עימות חזיתי

אבל לעומת "פייטר", בו חברו שני האחים זה לזה ליצירת מכונת אגרוף מנצחת, ב"לוחם" הם נאבקים זה מול זה. זה ברור כבר מהרגע הראשון. הסרט מגולל לנו שני סיפורים מקבילים – זה של ריורדן, שחוזר לבית אביו האלכוהוליסט לשעבר (ניק נולטה) כדי להתאמן תחת הדרכתו, וזה של קונלון, שחוזר בעצמו להתאמן תחת הדרכת מאמנו לשעבר (פרנק גרילו). אפשר היה לצפות לאיזה איחוד מרגש, אלמלא היו השניים מצטרפים – במקביל ובלי שאיש מהם יודע על רעהו – לתחרות MMA אולטימטיבית שמוגדרת כסופרבול של הענף. עכשיו גם לצופה שחסר כל ניסיון בסרטי הז'אנר ברור שזה יגמר בהתנגשות חזיתית.

הטריק הזה הופך את משימתו של או'קונור למורכבת. מלבד אורך יריעה ("לוחם" אורך שעתיים ועשרים דקות – והאמת היא שהוא זקוק לעוד איזה רבע שעה כדי לתת לכמה קרבות לשפוך קצת דם בנחת), הוא מתבקש לדלג במידה שווה בין שני פרוטגוניסטים, ליצור עבור שניהם הזדהות אצל הצופה, ולבסוף גם לבחור ביניהם. הוא עושה זאת בהצלחה רבה: בורא שני גיבורים מורכבים, נותן זמן מסך שווה לשניהם, לא מסמן העדפות מוקדמות, נותן לכל אחד מהם את הקרב המכונן שלו – ברנדן נגד הלוחם האגדי של הענף, כדי להפוך לסינדרלה של התחרות (כמו רוקי, יש לו את האיוון דראגו הסובייטי שלו), וטומי נגד היריב הגדול שלו ממועדון האימונים – ולבסוף מאפשר להם לנגוח זה בזה עד זוב דם, באכזריות כמעט בלתי נתפסת ונטולת רגשנות מוגזמת. כן, הם יתחבקו בסוף (עלק ספויילר), אבל מה שיקרה בדרך הוא הרבה יותר מעוד איזה ריב בין שני אחים בסלון. זה חתיכת קרב, עם גבות פתוחות וכתפיים שבורות. עם דם, עם יזע וגם עם דמעות. דמעות של לוחמים.

Twitsonfilms: 'פייטר' של ה-MMA? למה לא? גם לו מגיע סרט מכונן, ואו'קונור מציע מתחרה ראוי – מלהיב, עוצמתי ואלים. אחים, ודם. ****

"לוחם" (Warrior). בימוי: גאווין או'קונור. תסריט: גאווין או'קונור, אנתוני תמבקיס וקליף דורפמן. שחקנים: טום הארדי, ג'ואל אדגרטון, ניק נולטה, ג'ניפר מוריסון, פרנק גרילו, קווין דאן, דנזל וויטאקר. 140 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן