תגית: ג'ון וויין

היו זמנים במערבון

פורסם במקור בגיליון אוגוסט של "בלייזר"

בחסות HBO הפך Yes Oh למנהרת זמן טלוויזיונית – לא עמוקה במיוחד, אבל כזו שממחזרת (בצדק גמור) יצירה משובחת שעזבה אותנו זה מכבר. בחודש שעבר עלתה באוב של הערוץ סדרה נפלאה שהלכה לעולמה בגיל הצעיר מדי של שלוש עונות, וטוב לראות אותה שולחת יד מהקבר: "דדווד", סדרת המערבון המופתית של HBO, שרון מיברג כתב עליה פעם ש"צפייה מרוכזת בעונה הראשונה (…) היא מה שהייתה קריאה ראשונה ב'מלחמה ושלום' לבני דורו של טולסטוי".

אם אתם חושבים שהוא הגזים, אולי תסתפקו בסופרלטיבים קצת יותר מתונים כמו "שייקספירית" ("Volture"), "דיקנסיאנית" (שיקגו טריביון), "לא דומה לאף סדרה אחרת" (וראייטי) ו"הסופרנוס במערב הפרוע" (כל השאר). אז אני רק אוסיף שהכל נכון; שזו הייתה סדרה מרתקת, ריאליסטית, עמוקה, אלימה, אפלה ועוצמתית, שעשתה למערבון את מה שלא עשה לו איש מאז שוויל מאני (קלינט איסטווד), גיבור "הבלתי נסלח" (1992), נכנס למסבאה וניער לז'אנר המאובן את הצורה.

מצד שני, בטח איבדתי אתכם ב"מערבון".

בשבילי וויסקי, והבחור פה שנראה כמו הגרסה המטרוסקסואלית של הברון מינכהאוזן יקח כנראה קוסמופוליטן

אם אבחר בגישה האפולוגטית, שמקבלת כתכתיב תרבותי את חוסר העניין המקומי בז'אנר מועדף עלי, אספר לכם ש"דדווד" לא הייתה (רק) מערבון – בדיוק כפי ש"משחקי הכס" אינה (רק) סדרת פנטזיה. "דדווד" הייתה סדרה על כוח, על יחסים בין-גזעיים, בין-מעמדיים ובין-מגדריים – ועל אמריקה. אמריקה שנולדה שם, בעיירות נידחות כמו דדווד, צפון דקוטה; שעלתה מתוך שממת המדבר וצחנת הרחובות; שגדלה מתוך מפגשים הרסניים בין האנרכיה של המערב להון של המזרח; שנבנתה על כתפיהם של מיתוסים מהלכים שבוססו בבוץ ובצואת סוסים. שם נולדה אמריקה השסועה מרוב פרדוקסים, שלא מצליחה עד היום להחליט אם היא ליברלית או פוריטנית, שכלואה בין הכוכב של שריף סת' בולוק לבין הפה המלוכלך של אל סוורנג'ן.

אבל אם אבחר בגישה הישירה והלא מתנצלת, אספר לכם ש"דדווד" היא היפר-מערבון, נציגה מודרנית, אותנטית וריאליסטית של ז'אנר שכל גבר שמכבד את עצמו חייב לראות לפחות פעם בשנה, בין שתהיה זו מרקחת ספגטי של סרג'יו לאונה ובין שיהיה אפוס נפוח חזה של ג'ון פורד או אופרה מדממת של סם פקינפה. אני יכול להתחיל לשכנע אתכם למה אתם צריכים לראות מערבונים, אבל יהיה פשוט יותר לשלוח אתכם לראות (שוב, אני מקווה) את אחד מסרטי טרילוגיית האיש ללא שם כדי שתבינו לבד.

אבל לאונה או לא, המערבון נותר מיושן. גם אם התגברתם על חסמי התודעה המקומיים שמרחיקים את הצופה הישראלי הממוצע מהז'אנר האמריקאי ממגף ועד כובע, יתכן שעדיין תתקשו להתחבר אליו. לצופה המודרני יש פחות סבלנות לקולנוע מיושן. צריך להודות שעם כל האהבה לג'ון וויין וההערצה לגארי קופר, יש אלמנטים בסיסיים מיושנים להחריד בדמויות שגילמו, בסיפורים שסיפרו ובקולנוע שבו שיחקו. והמערבון נותר למרבה הצער ז'אנר מעט מיושן, כיוון שבקולנוע הוא כמעט ומת.

אני תמיד מתבלבל, זה עץ או פלי?

המערבון – ז'אנר שגילו כמעט כגיל הקולנוע – חווה גסיסה ארוכה מאז תחייתו הרוויזיוניסטית בשנות ה-60 וה-70 בידיהם של רבי אמן כפקינפה, ארתור פן ורוברט אלטמן. "הבלתי נסלח", שהיה בה בעת מערבון ומטא-מערבון שאתגר את הז'אנר, בישר על בואו של הניאו-מערבון: תת-ז'אנר מרתק ששאל את האלמנטים הקלאסיים למציאות המודרנית. בעשורים האחרונים יכולנו לראות כמה ניאו-מערבונים משובחים – "ההצעה" האוסטרלי, "כוכב בודד", "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה", "ארץ קשוחה". לצד הניאו-מערבון, התגלגל המערבון והתפתח לתת-ז'אנרים חדשים (מערבוני קומיקס, מערבוני חלל), פגש בז'אנרים אחרים (מד"ב, אנימציה) והגיע לשווקים זרים (מערבוני קארי ומערבוני נודלס).

ובאותה העת, נכחד המערבון הקלאסי כמו שבט אינדיאני במאה ה-19. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתם בקולנוע מערבון לפני או אחרי "אומץ אמיתי" ב-2010. ולא, "הפלישה למערב" זה לא מערבון, ואני לא אתייחס לשאלות נוספות בעניינו כי זה מביך את כולנו. היו אמנם כמה מערבונים בעשור האחרון, חלקם אפילו מצוינים, כמו "אפלוסה", "3:10 ליומה" ו"ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י רוברט פורד הפחדן". אבל אלה היוצאים מן הכלל שנתוני הקופות שלהם מלמדים על הכלל. והכלל אומר שהמערבון הקולנועי מת, כשם סרטו הגדול של ראול וולש, עם המגפיים על הרגליים.

תזכיר לי איזה עין אני אמור לעצום?

החדשות הטובות הן שהמערבון מת, והוא חי בטלוויזיה. "דדווד" – הגם שהלכה לעולמה כמו אחד מגיבורי המערב הפרוע, שמעולם לא ידעו מאיפה יגיע הכדור שישלח אותם למיתולוגיה – הניחה את מסילת הברזל שעליה דוהרים קרונות עמוסי מערבונים חדשים. בארה"ב חוזרת החודש "גיהנום על גלגלים" לעונה שנייה. הסדרה, שהיא מערבון שמתרחש דווקא במזרח ארה"ב ומשלב בין דרמה היסטורית לסיפור נקמה, היא אמנם לא "דדווד", אבל היא הצליחה לתפוס קצב עם התקדמותה. היום, תאמינו או לא, זו הסדרה השניה הכי נצפית של AMC: לפני "מד מן", לפני "שובר שורות". במקביל לחזרתה, יסיים את עונתו הראשונה המערבון המודרני Longmire של A&E, בדרך לעונה שניה.

בעקבות "גיהנום על גלגלים" נדמה שהיום כל רשת שידור אמריקאית מחזיקה מערבון בנרתיק האקדח: "ראלף למב" (של ניקולס פילג'י, תסריטאי "החבר'ה הטובים", וג'יימס מנגולד, במאי "הולך בדרכי") ו"The Rifleman" (רימייק של כריס קולומבוס לסדרה משנות ה-50 של פקינפה הצעיר) ב-CBS; "Hangtown" (של רון מור, יוצר "באטלסטאר גלקטיקה") ואולי גם "Gunslinger" של דייויד זאבל ("אי.אר") ב-ABC; "The Frontier" (של שון קסידי, "פשע מן העבר") ומערבון מנקודת מבט נשי של פיטר ברג וליז הלדנס ("אורות ליל שישי") ב-NBC; Tin Star של ברוס מק'נה (תסריטאי "הפסיפיק") הגיעה לפיילוט (שלא צלח) ב-TNT; אלכס קורצמן ורוברט אורסי הלוהטים (שאחראים על "סטאר טרק", אבל גם על "הפלישה למערב") עובדים על סדרה על ווייט ארפ עבור פוקס; רון הווארד ועקיבא גולדסמן (הצמד שאחראי בין השאר על "נפלאות התבונה" ו"סינדרלה מן") עונים עם מערבון על ידידו דוק הולידיי ל-HBO. ב-AMC יאבדו בקרוב את "שובר שורות", אבל ישמחו בוודאי לעבוד על הפרויקט הבא של וינס גיליגאן. כן, מערבון.

המערבונים לא זרים לטלוויזיה. בראשית פריחתה, בשנות ה-40 וה-50, היא מיהרה לאמץ את הז'אנר הקולנועי עם שורה של מערבונים מצליחים כמו "Rawhide", שהנעילה את איסטווד במגפי בוקרים; "The Lone Ranger", שתזכה בשנה הבאה לרימייק קולנועי שני באדיבות אנשי המערבון המצויר "רנגו", ג'וני דפ והבמאי גור ורבינסקי; "Gunsmoke", שהייתה הסדרה הארוכה בתולדות הטלוויזיה האמריקאית (20 עונות) עד ל"משפחת סימפסון"; ו"בוננזה" האגדית. שתי האחרונות, שמתו בזו אחר זו באמצע שנות ה-70, סימנו את תום עידן המערבון הקלאסי בטלוויזיה. בשנים הבאות עלו סדרות שנשענו על התבנית המערבונית אבל התרחקו מהז'אנר, כמו "בית קטן בערבה", שהייתה דרמה לכל המשפחה, ו"קונג פו", שהייתה מערבון עם נזיר שאולין בתפקיד הקאובוי. בשנות ה-90 עוד נצפו פה ושם מערבונים קלאסיים כמו "הרוכבים הצעירים" (עם סטיבן בולדווין וג'וש ברולין הצעירים) ו"ד"ר קווין, רופאה במערב", אבל נדמה שעד ל"דדווד" המערבון הכי טוב בטלוויזיה התרחש בכלל בחלל וקראו לו "פיירפליי".

אני די בטוח שהוא הרגע קרא לנו "זקנים"

לא מפתיע, אם כן, שגם המערבון הכי טוב בטלוויזיה היום, בין "דדווד" למה שלא יהיה בשנה הבאה, מתרחש בקנטאקי של ימינו. קוראים לו "צדק פרטי", והכוכב שלו הוא טימוטי אוליפנט, שחבש את כובע הבוקרים שלו ב"דדווד" ולא הוריד אותו מאז. אוליפנט הוא הדבר הכי קרוב לקלינט איסטווד בתעשייה האמריקאית; כל כך קרוב, שכשב"רנגו" ביקש ורבינסקי לעשות מחווה לאיסטווד, הוא השתמש בקולו של אוליפנט.

אם ב"דדווד" אוליפנט היה מרשל (לשעבר) שהסתובב במערב הפרוע של המאה ה-19, כעת הוא מרשל שמסתובב בדרום הקרתני והגזעני של המאה ה-21. חוץ מזה, לא הרבה השתנה: ריילן גיבנס שלו עדיין נוהג לפי הקודים של האולד ווסט, מהשנינויות המלוטשות המוגשות בטון צונן ועד לשליפה הכי המהירה במזרח קנטאקי. "צדק פרטי" היא סינתזה נהדרת בין שני ז'אנרים אמריקאיים קלאסיים – המערבון והפילם נואר – שתחת המקלדת המושחזת של הסופר אלמור לנארד מתחברים לכדי עונג צרוף. היא גם משלבת בהצלחה בין מאפיינים של דרמת Serial (שמציגה קשת סיפורית רחבה) לבין אלמנטים של דרמת Procedural (שבה כל פרק מציג סיפור בודד). כך אפשר להתחבר לסיפורים המעולים שהיא מציגה בכל שלב. אבל עם גיבור כל כך מגניב, אין שום סיבה שלא להתחיל בהתחלה.

ובזמן שגרהאם יוסט, יוצר "צדק פרטי", עובד על עונתה הרביעית, והטלוויזיה האמריקאית כולה עומדת בפני הסתערות חיל הפרשים, ניצת זיק של תקווה גם לתחייתו הקולנועית של המערבון. "The Lone Ranger" צפוי לצאת לאקרנים רק בקיץ הבא, אבל כבר בסוף השנה נזכה לראות את הואריאציה על הז'אנר של קוונטין טרנטינו – אחד שיודע לשחק בז'אנרים, וש"הטוב, הרע והמכוער" הוא הסרט האהוב עליו בכל הזמנים. "Django Unchained" נשמע בדיוק כמו מערבון של טרנטינו – מגניב, אלים, קצת טראשי ועמוס רפרורים תרבותיים. לא בטוח שזה יחזיר לחיים את המערבון הקולנועי, אבל אולי זה יחזיר לחיים את דון ג'ונסון.

אינוויקטוס – יומולדת 82 לקלינט איסטווד

קלינטון איסטווד ג'וניור – ראש פנתיאון הבלוג – חגג השבוע יומולדת 82. את טקסט המעריץ הזה כתבתי כבר לפני כמה שנים, ואני מביא אותו כאן בעדכונים קלים ובאהבה גדולה.

"אתה מבין, יש בעולם הזה שני סוגים של אנשים, ידידי: זה שמחזיק רובה טעון, וזה שחופר. אתה חופר".

פעם, כשהמערב הפרוע עוד היה פרוע, גברים היו גברים ונשים היו זונות, הסתובב שם אקדוחן אחד שאין לו שם ועשה צחוק מכולם. אחר כך, כשסן פרנסיסקו עוד היתה מושחתת, והתושבים שם היו יורים בצרורות ולא נושכים כריות, הסתובב שם אקדוחן אחד – שדווקא יש לו שם, ואפילו מפחיד – ועשה קציצות מכולם. היום, כשהוליווד כבר ממוסחרת עד זרא, גברים שרים במיוזיקלס ונשים מביאות אותה בבעיטות קונג פו (איפה הסדר בעולם?), מסתובב שם אקדוחן אחד, עם שם ענק, ועושה לכולם קורסים מזורזים בגבריות קולנועית. קוראים לו קלינט איסטווד, והוא המאצ'ו הבנזונה הכי גדול שהמסך הזה ראה אי פעם.

ולחשוב שיוניברסל זרקו אותו ב-56' אחרי שנה וחצי (כשמגלים שבאותו יום העיפו גם את ברט ריינולדס, ברור שזה מחייב עריפת ראשים). קלינט הצעיר לא וויתר, המשיך ללקט תפקידים שוליים בהפקות מערבונים (ביניהם הופעה חד פעמית אך מרשימה בסדרת הטלוויזיה "מייבריק"), לצד עבודות מזדמנות כמו כריית בריכות שחיה בסן פרנסיסקו ואלי. כמו תמיד בסיפורים האלו, הקץ לאלמוניות הגיע כשמנהל חד עין ב-CBS, שבדיוק חיפש שחקן משנה לסדרת הטלוויזיה המערבונית החדשה "רוהייד", הבחין בו במסדרון כשביקר חבר, וליהק אותו בו במקום לתפקיד ראודי ייטס, הקאובוי הראשון עמו מזוהה איסטווד.

איסטווד היה די ממורמר מהתפקיד, שלא עשה חסד עם יכולות המשחק שלו. ב-64' – והוא כבר בן 34 – עדיין גילם איסטווד בוקר צעיר ומנומס. אין פלא שהוא הסכים, למרבה מזלנו, לבלות את הפסקת הצילומים של "רוהייד" באותה שנה בספרד, במערבון שביים במאי איטלקי אלמוני בשם סרג'יו לאונה. לסרט הזה קראו "בעבור חופן דולרים", ואיך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

קלינט גילם שם אקדוחן קשוח ומסוקס עם מוסר גמיש וחצי סיגר לעוס בזוית הפה, ששם עיירה שלמה של מקסיקנים חמומי מוח ללעג, בסיפור המבוסס על "יוג'ימבו" של אקירה קורוסאווה. הסרט – שהיה זריקת מרץ אלימה לישבן הרדום של הז'אנר – זכה להצלחה מדהימה. גם לאונה וגם איסטווד זכו לעבוד עם אווזות המטילות ביצי זהב – איסטווד קיבל במאי גאוני עם סגנון מקורי וחוש ויזואלי מבריק (סליחה על הסופרלטיבים, אבל כולם במקום), ולאונה זכה באבטיפוס האולטימטיבי של הקאובוי החדש. הגיבור הפשוט והישיר, שוחר הטוב והצדק, של ג'ון וויין, הפך לאופורטוניסט קשה זיפים, מתוחכם וערמומי. הדמות הזו, של האקדוחן ללא שם, ליוותה את איסטווד מכאן ואילך, בטרילוגיית מערבוני הספגטי של לאונה ("For a Few Dollars More" שנקרא בעברית "הצלפים", ו"הטוב, הרע והמכוער") ולכל אורך הקריירה שלו.

אחת הסצנות האהובות עלי בתולדות הקולנוע. מלאכת מחשבת

צריך להבין את הסיכון שאיסטווד לקח כאן: הוא עבד בשכר זעום, בהפקה זניחה, ללא סיכוי ממשי לתוספת יוקרה. ובנוסף לכל, הוא ניפץ לרסיסים את התדמית שהעניקה לו לראשונה בחייו ביטחון כלכלי כשחקן. פעם, מספרות האגדות, היית צריך להיות כזה כדי להיות כוכב. לקלינט איסטווד אף אחד לא שלח סמסים.

טרילוגיית הספגטי של לאונה שינתה את פני המערבון לנצח, ואיסטווד היה שם כדי להמשיך ולהטביע את חותמו, למצב את עצמו כגיבור המיתולוגי החדש של הז'אנר: "תלה אותם גבוה", "פורע החוק ג'וסי וולס", "הנוקם", "עיר ושמה גיהנום" ועוד. הידעתם: שיכול אותיות השם Clint Eastwood יוצר את המילה Old West Action. צירוף מקרים?

ריצ'ארד שיקל, הביוגרף של איסטווד, כתב ש"קלינט איסטווד הפך לכוכב במערבונים, אך נהיה סופרסטאר כשגילם שוטרים". הכל התחיל ב"הארי המזוהם" של דון סיגל מ-71'. ככה נולדה האגדה: עומד לו הארי קלהאן ולועס להנאתו נקניקיה, תוך שהוא מזעיק ניידות משטרה לשוד בבנק סמוך. כשהפושעים מתחפפים מוקדם מהצפוי, הוא מסנן קללה, שולף את האקדח הכי מפורסם בתולדות הקולנוע – מאגנום 44 אימתני – יורה בנמלטים, הופך את רכב המילוט על ברז כיבוי – הכול תוך כדי לעיסה, כמובן – ניגש לשודד הפצוע, ואז משחרר מולו את הדיאלוג הנצחי שרובנו כבר דקלמנו מול המראה עם אקדח דמיוני ביד בשלב מסוים בחיינו.

מותר לקום ולהצדיע.

הארי המזוהם היה שוטר חסר מעצורים עם נטייה לשיפוט מהיר. החוק מבחינתו זה קווים מנחים, והאלימות זה לא יצר חבוי – זו דרך חיים. להגיד עליו שהוא קשוח, זה כמו להגיד על אהוד ברק שהוא שאפתן. אמסטף לידו זה חתול סיאמי.

הארי המזוהם הפך לדמות הקולנועית המיתולוגית השנייה המזוהה עם איסטווד לאורך שנים, כאשר קלינט גילם את דמותו ארבע פעמים נוספות: ב"הארי המזוהם חוזר", ב"בכוח החוק", ב"מכת פתע" וב"הימור מסוכן". רבים בלבלו בין השוטר הפשיסטי המסוכן לשחקן המגלם אותו, והדימוי רדף את איסטווד זמן רב. מבט מפוכח היום, הרחק מן הביקורת שהשתלחה אז בבלש האכזרי, מגלה שהאלימות של הארי נראית כמעט כירורגית ליד נהרות האש ונחילי הדם השוטפים את הרחובות בסרטי הפשע של העשורים האחרונים, מ"מת לחיות" ועד "השתולים".

הארי המזוהם זכה לפופולאריות עצומה. אך יותר משזו נבעה מן האלימות המצטלמת היטב שלו, או מהצדק הפואטי שלו, היא נבעה מהיותו איש פשוט, עם משכורת נמוכה, תנאים מסריחים ובוסים מעצבנים, שהיתה לו החוצפה שלא תיאמן לקחת שליטה על חייו. תוסיפו לזה פרצוף עגמומי, מלתחה מוזנחת, הרבה ג'אנק פוד וחיי אהבה ריקים, וקיבלתם את הסופר מאצ'ו הגדול בתולדות התרבות הפופולארית.

כמו עם האקדוחן האלמוני, קלינט מיחזר גם את דמות השוטר המיוסר שלו שוב ושוב – ב"מלכודת לבלש", ב"על חבל מתוח", ב"שיעור באש" ועוד. אבל איך אפשר להאשים אותו? הרי ככה אנחנו אוהבים אותו. לקוני, מסוקס ונותן בראש.

חוץ מלתת לנו את שניים מהגיבורים הקולנועיים החשובים בהיסטוריה, ובוודאי שניים מהגברים החשובים בתולדות המאצ'ואיזם, איסטווד גם המשיך לטפח את תדמיתו כראשון גיבורי הפעולה, בסרטים כמו "הנשרים פשטו עם שחר", "שועל האש", "המקצוע: לוחם" ו"הבריחה מאלקטרז". בדרך הוא גם עשה כמה שטויות שכמעריץ אני מוכן להעלים מהן עין (רק ארמוז שהיו מעורבים בהן קופים), נבחר לראשות עיריית כרמל הקליפורנית והונצח בשיר של "הגורילאז". אבל בפראפראזה על דברי שיקל, קריירת המשחק הביאה לאיסטווד את הכוכבות, אבל קריירת הבימוי היא שהביאה לו את התהילה.

כבר בתחילת דרכו כבמאי היה ברור שלא מדובר כאן בעוד כוכב שחוצה את קו המצלמה, אלא ביוצר קולנוע חכם עם תפיסה אמנותית ואידיאולוגית ברורה. "מיסטי", "צייד לבן, לב שחור", "עולם מושלם", "פשע אמיתי", "חצות בגן הטוב והרע" – כולם הבהירו שאיסטווד הוא במאי מוכשר. אבל היתה זו יצירת המופת "הבלתי נסלח" – תמיד הבחירה האינטואיטיבית שלי לשאלה "מה הסרט האהוב עליך" – בה התייחס איסטווד באינטליגנטיות מפעימה למיתוס שהוא עצמו ברא, שסימנה אותו כיוצר גדול.

בשנות האלפיים, והוא כבר בעשור השמיני לחייו, הגיעה שורה ארוכה של סרטים מעולים: "מיסטיק ריבר", "מיליון דולר בייבי", "גיבורי הדגל", "מכתבים מאיוו ג'ימה", "ההתחלפות", "גראן טורינו", "אינוויקטוס", "מכאן והלאה" ו"ג'יי. אדגר". גם אם הם לא היו אחידים ברמתם, הם הצטברו לכדי יבול משובח של יוצר לכאורה בסתיו ימיו ולמעשה בשיא אונו.

איסטווד מנסח בהם קול הומניסטי חד ומובהק, עטוף בעשייה קולנועית ישירה, נבונה ולא מתחכמת, ומתעסק בצורה מורכבת עם תמות מרכזיות בחברה האמריקאית בפילמוגרפיה שלו עצמו. ביד בוטחת של אקדוחן מנוסה ובתבונה מפוכחת של לוחם שבע קרבות הוא מרכיב פצצות שחודרות ישר ללב. במובנים מסוימים, הוא התבגר ולמד לבוא בחשבון עם עצמו ועם אמריקה. במובנים אחרים, הוא נשאר אותו המאצ'ו.