תגית: ג'ון לוגאן

ג'יימס בונד ברבולושנרי רואד ("סקייפול" – ביקורת)

החדשות הרעות הן שלא בטוח שג'יימס בונד המזדקן עוד יכול לתת פייט לחבר'ה כמו ג'ייסון בורן בגזרת האקשן.

החדשות הטובות הן שזה בכלל לא משנה.

אני מאוד אוהב את ג'יימס בלונד. כלומר, את עידן דניאל קרייג בטוקסידו המפורסם בעולם. זה הדבר הכי טוב שקרה למיתולוגיה הנמשכת של 007 מאז שרוג'ר מור תלה את הפפיון. "קזינו רויאל" (ביקורת מ-2006 כאן) היה מצוין וברא את בונד מחדש כגיבור אפל, אלים ופרחחי. "קוונטום של נחמה" היה הרבה פחות מוצלח והרבה יותר טריוויאלי. "סקייפול" מחזיר את בונד לעניינים.

האחראי הראשי לסיפור הזה הוא סם מנדז, האיש שחתום בין השאר על הסרט שבכותרת הפוסט הזה (המוכר יותר בעברית כ"חלון פנורמי"). מנדז הוא במאי רציני עם רגליים בתיאטרון ועם אוסקר. הוא לא אחד מהמקצוענים להשכיר שמגיעים בדרך כלל למפעל של משפחת ברוקולי כדי לייצר עוד בונד סדרתי. הוא אחד שכבר עשה את "אמריקן ביוטי" ואת "חלון פנורמי", וכשהוא כבר מתעסק עם ז'אנרים, זה יוצא כמו "הדרך לפרדישן" או "ג'ארהד" – כלומר, מצוין.

הסכנה הגדולה היתה שהמותג הבונדי יבלע את מנדז חיים. זה מה שקרה למרק פורסטר ב"קוואנטום". אבל לא מנדז. מנדז לקח את המנדט שקיבל ברצינות, ועשה איתו את אחד הבונדים הטובים בסדרה (יש הטוענים – הטוב שבהם. אני קצת יותר מתון. אני אפילו לא בטוח שהוא טוב מ"קזינו רויאל", זה יצריך צפייה חוזרת במקור).

תהרגו אותי, לא מבין מה מוצאים ברמברנדט הזה

ההבדל הגדול בין "סקייפול" (ו"קזינו רויאל") לבין רוב הבונדים שקדמו לו – אפשר אפילו לומר בינו לבין כל הבונדים מאז הראשונים של שון קונרי – הוא שג'יימס בונד האחרון הוא דמות בשר ודם. ג'יימס בונד שהצטבר לכדי אייקון של גבריות מסוקסת, שרמנטית ואלגנטית, הפך מהר מאוד לכלי בסרטי הסדרה. לא תמצאו הבדלים מבניים משמעותיים בין בונד אחד למשנהו, מאז "ד"ר נו" ועד ל"למות ביום אחר" (האחרון של פירס ברוסנן). זהו חלק מקסמו של בונד ומהצלחתה של הסדרה, שכמו כל מותג טוב ידעה לספק לצרכניה מוצר שאפשר לסמוך עליו (בדרך כלל).

"קזינו רויאל" טרף את הקלפים וברא מחדש את בונד האפל והמיוסר, רחוק מההדוניזם הסקסי של שון קונרי ומהעלילות חובקת העולם עם הנבלים הקאמפיים. "סקייפול", כמוהו, הוא כבר סרט של פחות ג'יימס בונד המותג ויותר ג'יימס בונד הדמות – דמות מיוסרת, מזדקנת ושבירה. בנוסח עדות כריסטופר נולאן ו"האביר האפל" בונים מנדז ותסריטאיו (בעיקר ג'ון לוגאן המצוין), על יסודות התבנית המוכרת של מותחן אקשן, דרמה אמיתית, דרמה של דמות. בעצם, של שתיים וחצי דמויות.

גם אחד משירי בונד הטובים בסדרה. ויה אדל

אחת הסצנות הטובות ביותר ב"סקייפול" היא מעין רפרנס ל"שתיקת הכבשים". הנבל התורן, סילבה (חביאר בארדם בעוד הופעה וירטואוזית שמרפרפרת גם לג'וקר של באטמן וגם לאנטון מ"ארץ קשוחה", אך לבטח אחד הנבלים הגדולים בסדרה), סגור בתא זכוכית במרכזו של חדר ב-MI6. מולו ניצבים בונד והבוסית M (ג'ודי דנץ'). זו סצנה נדירה בסרטי בונד, אולי חסרת תקדים: לג'יימס בונד אין בה אף שורת דיאלוג. מנדז והצלם רוג'ר דיקינס – בעוד הישג יוצא מן הכלל, אגב – בקושי מתעכבים על פניו. הסצנה הזו היא כולה דו קרב מצמרר בין סילבה לבין M, שלה הוא קורא "אמא". זו סצנה שמקבלת פיי-אוף חלקי בלבד בהמשך הסרט, אף שהיא דורשת זאת – באחד הרגעים המצמיתים בה סילבה מסיר חלק משיניו ופניו מתעוותות. אבל מה שמעניין בה הוא כאמור הדחיקה של בונד הצידה. "סקייפול" הוא לא רק סיפורו של בונד – והוא בהחלט סיפורו של בונד, והמערכה האחרונה הנפלאה שלו מתרחשת במקום בו נולד בונד – אלא גם סיפורה של M, דמות מרתקת בגילומה של דיים דנץ'. הפרידה ממנה, לכשתגיע, תהיה קשה. ממש כמו להיפרד מאם.

?Why so serious

זה לא שהכל נפלא בבונד. האקשן, למשל, פחות. הוא טוב – מרדף אופנועים-רכבות מסעיר בפתיחה וסצנה מרהיבה בדירה גורדת שחקים – אבל אנחנו כבר רגילים לאקשן טוב פי כמה מזה מסביב, לרבות מהסדרה המתחרה של ג'ייסון בורן. יש בו כמה מהלכים תסריטאיים בעייתיים, כמו בסצנה (מותחת) שבה סילבה עושה את דרכו לתפוס את אם בפרלמנט, וכולם יודעים על זה ואף אחד לא עושה משהו בקשר לזה.

וחוץ מזה, לוקח ל"סקייפול" זמן רב להתניע, להשאיר את ההיי-קונספט שלו מאחור (סיפור על רשימת סוכנים שנופלת לידיים הלא נכונות ועל נבל שמאיים ישירות על אם) ולפנות את הבמה לבארדם. אבל כשזה קורה, "סקייפול" קופץ שלוש מדרגות בבת אחת, בדרך למערכה שלישית אדירה (שוב צילום נפלא של דיקינס לאורה של אחוזה בוערת) ולקתרזיס ראוי לסיפור האדיפלי הזה.

בונוס: זה אחד הסרטים העצובים ביותר מנקודת הזווית של נערות בונד, שנדמות כאן שוליות לחלוטין למלכה ה-M. הנה משהו על הטרגדיה של נערות בונד, וההוכחה של אולגה קורילנקו שזה נכון

Twitsonfilms: ג'יימס בלונד ממשיך להתרחק מהמחוזות הנהנתניים של שון קונרי ולהפליג למחוזות הקודרים של כריסטופר נולאן. זה עובד נהדר. ****

"סקייפול" (Skyfall). בימוי: סם מנדז. תסריט: ניל פרוויס, רוברט ווייד וג'ון לוגאן. שחקנים: דניאל קרייג, ג'ודי דנץ', חביאר בארדם, רלף פיינס, בן ווישואו, ברניס מרלו, נעמי האריס, רורי קיניר, אלברט פיני. 143 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

הוא קוסם! ("הוגו" – ביקורת)

אזהרת ספויילר:

הביקורת מכילה מידע על זהותה של דמות מרכזית בסרט. אני לא בטוח עד כמה זה באמת ספויילר, מפני שהמידע הזה מופיע ברוב הראיונות סביב הסרט והספר שעליו הוא מבוסס, ולטעמי הוא גם לא פוגע בחוויה. אם בכל זאת אתם מעדיפים לא לגלות לפני הצפייה, דלגו לשורה התחתונה של Twitsonfilms וחזרו לכאן אחרי שתראו ותיהנו

"סרטים נוגעים בליבנו, ומעוררים את דמיוננו, ומשנים את הדרך בה אנו רואים דברים. הם לוקחים אותנו למקומות אחרים. הם פותחים דלתות ומחשבות. סרטים הם הזיכרון של ימי חיינו. עלינו לשמור אותם בחיים"

(מרטין סקורסזי)

על פניו, הבחירה של מרטין סקורסזי לביים את העיבוד הקולנועי של "התגלית של הוגו קברה", ספרו של בראיין סלזניק, נראתה תמוהה. מה לסקורסזי ולספר ילדים? מה להיפר-ריאליסט המחוספס ולפנטזיה צרפתית קסומה? אבל מי שכבר הכיר את ספרו של סלזניק ידע מיד שאין מתאים מסקורסזי – שהוא לא רק קולנוען דגול, אלא גם סינפיל חסר תקנה, היסטוריון של קולנוע וארכיבר מהלך – לקחת על עצמו את עשייתו של סרט שהוא שיר הלל לראשית הקולנוע.

"הוגו" הוא שמו של הגיבור הצעיר, הוגו קברה (אסה באטרפילד), ילד יתום שמסתובב ללא השגחה בתחנת רכבת פריסאית, גונב מכל הבא ליד, מפקח על פעולתם התקינה של השעונים ומלווה מבין הצללים את העוברים והשבים בתחנה. חלומו הגדול הוא להשלים את מלאכתו הלא גמורה של אביו המנוח (ג'וד לאו), ולתקן את האוטומטון (מעין רובוט מכני, דמוי אדם) שאסף מהמוזיאון. כדי לעשות זאת הוא זקוק לפנקס אותו החרים לו פאפא ז'ורז' (בן קינגסלי היוצא מן הכלל), בעל דוכן צעצועים בתחנה, ולמפתח מוזר בצורת לב. מכאן ואילך מתגלגלת לה ההרפתקה בתחנת הרכבת, במהלכה הוגו לא רק מצליח להפעיל את האוטומטון, אלא גם חושף את זהותו האמיתית של פאפא ז'ורז'.

והנה הספויילר: פאפא ז'ורז' הוא ז'ורז' מלייס. מלייס הוא מחלוצי אמנות הקולנוע, אבל נדמה שהוא לא זכה להכרה הרחבה לה זכו האחים לומייר וד.וו. גריפית'. סטודנטים לקולנוע מכירים ודאי את שמו ואת סרטו המפורסם ביותר – "המסע אל הירח" (Le Voyage dans la Lune), כולל הדימוי האיקוני של הירח דמוי המאפה שבעינו השמאלית ננעץ הטיל (מומלץ לקרוא את אבנר שביט ב"וואלה" על הסרט). אבל הקהל הרחב אינו מכיר את שמו ואת יצירתו.

חבל. מלייס היה במידה רבה חשוב ובוודאי מעניין לא פחות מעמיתיו. אפשר גם לומר שהוא היה הפנטזיונר הראשון של הקולנוע. את הסרטים התיעודיים של לומייר – הגם שהיתה להם השפעה ראשונית מאגית על הקהל (ידועה האנקדוטה על הצופים בסרט "רכבת מגיעה לתחנה" שנרתעו בבהלה מהגעת הרכבת לתחנה על המסך – אנקדוטה שמוזכרת גם ב"הוגו") – שכלל מלייס לסרטים קצרים, פרועים ועשירי דמיון. הסיפורים שלו התפרשו על נושאים מגוונים, והוא לא נתן למגבלות המציאות להפריע לו. מלייס היה קוסם במקצועו, ואת הטריקים של הבמה הפך לאשליות ויזואליות. אפשר לכנותו אבי הז'אנרים הקולנועיים, וגם אבי האפקטים המיוחדים.

יש ביוטיוב ובאינטרנט לא מעט גרסאות של "המסע אל הירח" – כלומר, כמעט אותו הסרט (מחלקם נחתך סיומו של הסרט), רק בליוויים מוסיקליים שונים. אני בחרתי בזה, משום שאהבתי את הליווי המוסיקלי והמקהלתי, ומשום שהוא כולל את סיום הסרט. אבל תוכלו לבחון גם אחרים.

אולם סיפורו של מלייס לא היה קסום ונצחי כמו סרטיו. "סוף טוב יש רק בסרטים", הוא אומר ב"הוגו". מלחמת העולם הראשונה הביאה לקריסת חברתו. סרטיו נקנו והושמדו. את ימיו האחרונים העביר כמוכר צעצועים בתחנת רכבת.

על הסיפור הזה (האמיתי כאמור) הלביש בראיין סלזניק מעשיה, שבה הופך הוגו הצעיר לגואלם של מלייס ושל זכרו. בנחישות, תעוזה וכישרון מכני יוצא דופן, הוא מצליח לגאול את מלייס מהשכחה, ואף להציל כמה מסרטיו. סוף סוף, בערוב ימיו, זוכה הקוסם הזקן להכרה שהוא כה ראוי לה.

מלמעלה למטה: מלייס האמיתי, מלייס של סלזניק ומלייס של קינגסלי

וכאן הופכת ההשקה בין "הוגו" למציאות ובין הוגו קברה למרטין סקורסזי ברורה. כמו קברה, גם סקורסזי היה ילד שהתאהב בקולנוע, ובבגרותו לא רק עסק ביצירת קולנוע אלא גם בשימור המורשת הקולנועית (סקורסזי הקים את ה"Film Foundation", שעוסקת בשימור סרטים. משם גם לקוח הציטוט שבפתיחת הפוסט). כך, למשל, עשה רסטורציה ל"נעליים אדומות" של הבמאים אמריך פרסבורגר ומייקל פאואל (שהיה לזמן קצר, עד למותו, בעלה של תלמה סקונמייקר – העורכת הקבועה של סקורסזי והעורכת של "הוגו"). וב"הוגו" הוא לא רק מוצא את בן דמותו הצעיר – הוא גם גואל שוב קולנוען אגדי, משיב לו את כבודו האבוד ומחזיר אותו לתודעה.

כל זה – מורשת ושימור וזיכרון וכבוד ומחווה ונוסטלגיה – טוב ויפה, אבל זה לא היה עובד אלמלא "הוגו" היה גם סרט נפלא. וכפי שאפשר לצפות מסקורסזי – הוא אכן נפלא. דווקא המעשיה של סלזניק (שעובדה לתסריט ע"י ג'ון לוגאן) היא אולי החלק החלש בסרט (מבחינה עלילתית – משום שהרעיון כשלעצמו מבריק). זו אינה הרפתקה סוחפת ועתירת דמיון כפי שאפשר לצפות, אך בזכות הטיפול של סקורסזי – שכולו אהבת קולנוע טהורה – היא בכל זאת מקסימה ומחממת לב. הרגעים המעולים ביותר בסרט אינם נוגעים כלל לעלילה המרכזית; אלה הרגעים בהם משחזר סקורסזי את עבודתו של מלייס, מדמיין מחדש את סרטיו האבודים, ומדגים – לא מספר ולא מסביר, פשוט מדגים – את יופיה של הפנטסיה המלייסית.

ובזכות סקורסזי, היא גם מרהיבה. זהו ניסיונו הראשון של סקורסזי עם טכנולוגיית התלת ממד. סקורסזי יחגוג בנובמבר הקרוב 70 – לא גיל פשוט ללמוד טריקים חדשים – ומצד שני, הוא היה ילד כשהוליווד התחילה לשחק עם הטכנולוגיה הזו בסרטים כמו "נשקיני, קייט" ו"היצור מהלגונה השחורה". וכמה ראוי שהפעם הראשונה של סקורסזי מתרחשת בסרט אודות האיש שהעשיר את הקולנוע בהמצאות ויזואליות וטכנולוגיות. התלת ממד של "הוגו" אינו בולט ומודגש, וסקורסזי עושה בו שימוש נבון ומתון. הסרט המואר והצבעוני גם אינו נכווה מהחולשה המסורתית של סרטי תלת ממד – צבעים אפלים ועכורים. "הוגו" מצליח להישאר בצבעים נהדרים לכל אורכו.

וכאן נדמה שסקורסזי הקפיד במיוחד, והוא רושם הישג מרשים, משום ש"הוגו" הוא פשוט סרט יפהפה מבחינה ויזואלית. הפריימים כל כך צבעוניים, עשירים ומדויקים, עד שלרגעים היה נדמה לי שאני צופה באנימציית פרפורמנס-קפצ'ר נוסח "רכבת לקוטב" ו"הרפתקאות טינטין". התוצאה פשוט מרהיבה.

בליל ראשון הקרוב צפוי "הוגו" לרוץ בטקס האוסקר בראש בראש מול "הארטיסט". במידה רבה "הוגו" הוא הנגטיב של "הארטיסט": מול סרט צרפתי אילם בשחור לבן שמתרחש בהוליווד מתמודד סרט אמריקאי מדבר וססגוני שמתרחש בפאריס (וצולם בלונדון). אבל המשותף לשניהם חשוב יותר: שניהם מתרחשים בתקופה דומה (שנות השלושים של המאה העשרים), שניהם חוגגים את האמנות השביעית, שניהם עושים זאת באמצעות הכלים שהיא העניקה להם, ושניהם עושים זאת היטב, ביצירות קסומות ומרחיבות לב. זהו ניצחון קולנועי שאין כמותו.

"אייר" מציעים פסקול חדש לגרסה המשוחזרת והצבעונית של "המסע אל הירח" שהוצגה בפסטיבל קאן האחרון

 

Twitsonfilms: סקורסזי עושה סרט ילדים? למה לא? פנטזיה קסומה, מרהיבה ושופעת אהבת קולנוע. סקורסזי שעושה סרט על קולנוע הוא סקורסזי במיטבו. ½****

"הוגו" (Hugo). בימוי: מרטין סקורסזי. תסריט: ג'ון לוגאן (עפ"י ספרו של בראיין סלזניק: "התגלית של הוגו קברה"). שחקנים: אסה באטרפילד, בן קינגסלי, קלואי מורץ, סשה ברון כהן, אמילי מורטימר, הלן מק'רורי, כריסטופר לי, ג'וד לאו, ריי ווינסטון, ריצ'רד גריפית'ס, פרנסס דה לה טור, מייקל סטולברג.

IMDB כאן