תגית: ג'וני דפ

היו זמנים במערבון

פורסם במקור בגיליון אוגוסט של "בלייזר"

בחסות HBO הפך Yes Oh למנהרת זמן טלוויזיונית – לא עמוקה במיוחד, אבל כזו שממחזרת (בצדק גמור) יצירה משובחת שעזבה אותנו זה מכבר. בחודש שעבר עלתה באוב של הערוץ סדרה נפלאה שהלכה לעולמה בגיל הצעיר מדי של שלוש עונות, וטוב לראות אותה שולחת יד מהקבר: "דדווד", סדרת המערבון המופתית של HBO, שרון מיברג כתב עליה פעם ש"צפייה מרוכזת בעונה הראשונה (…) היא מה שהייתה קריאה ראשונה ב'מלחמה ושלום' לבני דורו של טולסטוי".

אם אתם חושבים שהוא הגזים, אולי תסתפקו בסופרלטיבים קצת יותר מתונים כמו "שייקספירית" ("Volture"), "דיקנסיאנית" (שיקגו טריביון), "לא דומה לאף סדרה אחרת" (וראייטי) ו"הסופרנוס במערב הפרוע" (כל השאר). אז אני רק אוסיף שהכל נכון; שזו הייתה סדרה מרתקת, ריאליסטית, עמוקה, אלימה, אפלה ועוצמתית, שעשתה למערבון את מה שלא עשה לו איש מאז שוויל מאני (קלינט איסטווד), גיבור "הבלתי נסלח" (1992), נכנס למסבאה וניער לז'אנר המאובן את הצורה.

מצד שני, בטח איבדתי אתכם ב"מערבון".

בשבילי וויסקי, והבחור פה שנראה כמו הגרסה המטרוסקסואלית של הברון מינכהאוזן יקח כנראה קוסמופוליטן

אם אבחר בגישה האפולוגטית, שמקבלת כתכתיב תרבותי את חוסר העניין המקומי בז'אנר מועדף עלי, אספר לכם ש"דדווד" לא הייתה (רק) מערבון – בדיוק כפי ש"משחקי הכס" אינה (רק) סדרת פנטזיה. "דדווד" הייתה סדרה על כוח, על יחסים בין-גזעיים, בין-מעמדיים ובין-מגדריים – ועל אמריקה. אמריקה שנולדה שם, בעיירות נידחות כמו דדווד, צפון דקוטה; שעלתה מתוך שממת המדבר וצחנת הרחובות; שגדלה מתוך מפגשים הרסניים בין האנרכיה של המערב להון של המזרח; שנבנתה על כתפיהם של מיתוסים מהלכים שבוססו בבוץ ובצואת סוסים. שם נולדה אמריקה השסועה מרוב פרדוקסים, שלא מצליחה עד היום להחליט אם היא ליברלית או פוריטנית, שכלואה בין הכוכב של שריף סת' בולוק לבין הפה המלוכלך של אל סוורנג'ן.

אבל אם אבחר בגישה הישירה והלא מתנצלת, אספר לכם ש"דדווד" היא היפר-מערבון, נציגה מודרנית, אותנטית וריאליסטית של ז'אנר שכל גבר שמכבד את עצמו חייב לראות לפחות פעם בשנה, בין שתהיה זו מרקחת ספגטי של סרג'יו לאונה ובין שיהיה אפוס נפוח חזה של ג'ון פורד או אופרה מדממת של סם פקינפה. אני יכול להתחיל לשכנע אתכם למה אתם צריכים לראות מערבונים, אבל יהיה פשוט יותר לשלוח אתכם לראות (שוב, אני מקווה) את אחד מסרטי טרילוגיית האיש ללא שם כדי שתבינו לבד.

אבל לאונה או לא, המערבון נותר מיושן. גם אם התגברתם על חסמי התודעה המקומיים שמרחיקים את הצופה הישראלי הממוצע מהז'אנר האמריקאי ממגף ועד כובע, יתכן שעדיין תתקשו להתחבר אליו. לצופה המודרני יש פחות סבלנות לקולנוע מיושן. צריך להודות שעם כל האהבה לג'ון וויין וההערצה לגארי קופר, יש אלמנטים בסיסיים מיושנים להחריד בדמויות שגילמו, בסיפורים שסיפרו ובקולנוע שבו שיחקו. והמערבון נותר למרבה הצער ז'אנר מעט מיושן, כיוון שבקולנוע הוא כמעט ומת.

אני תמיד מתבלבל, זה עץ או פלי?

המערבון – ז'אנר שגילו כמעט כגיל הקולנוע – חווה גסיסה ארוכה מאז תחייתו הרוויזיוניסטית בשנות ה-60 וה-70 בידיהם של רבי אמן כפקינפה, ארתור פן ורוברט אלטמן. "הבלתי נסלח", שהיה בה בעת מערבון ומטא-מערבון שאתגר את הז'אנר, בישר על בואו של הניאו-מערבון: תת-ז'אנר מרתק ששאל את האלמנטים הקלאסיים למציאות המודרנית. בעשורים האחרונים יכולנו לראות כמה ניאו-מערבונים משובחים – "ההצעה" האוסטרלי, "כוכב בודד", "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה", "ארץ קשוחה". לצד הניאו-מערבון, התגלגל המערבון והתפתח לתת-ז'אנרים חדשים (מערבוני קומיקס, מערבוני חלל), פגש בז'אנרים אחרים (מד"ב, אנימציה) והגיע לשווקים זרים (מערבוני קארי ומערבוני נודלס).

ובאותה העת, נכחד המערבון הקלאסי כמו שבט אינדיאני במאה ה-19. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתם בקולנוע מערבון לפני או אחרי "אומץ אמיתי" ב-2010. ולא, "הפלישה למערב" זה לא מערבון, ואני לא אתייחס לשאלות נוספות בעניינו כי זה מביך את כולנו. היו אמנם כמה מערבונים בעשור האחרון, חלקם אפילו מצוינים, כמו "אפלוסה", "3:10 ליומה" ו"ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י רוברט פורד הפחדן". אבל אלה היוצאים מן הכלל שנתוני הקופות שלהם מלמדים על הכלל. והכלל אומר שהמערבון הקולנועי מת, כשם סרטו הגדול של ראול וולש, עם המגפיים על הרגליים.

תזכיר לי איזה עין אני אמור לעצום?

החדשות הטובות הן שהמערבון מת, והוא חי בטלוויזיה. "דדווד" – הגם שהלכה לעולמה כמו אחד מגיבורי המערב הפרוע, שמעולם לא ידעו מאיפה יגיע הכדור שישלח אותם למיתולוגיה – הניחה את מסילת הברזל שעליה דוהרים קרונות עמוסי מערבונים חדשים. בארה"ב חוזרת החודש "גיהנום על גלגלים" לעונה שנייה. הסדרה, שהיא מערבון שמתרחש דווקא במזרח ארה"ב ומשלב בין דרמה היסטורית לסיפור נקמה, היא אמנם לא "דדווד", אבל היא הצליחה לתפוס קצב עם התקדמותה. היום, תאמינו או לא, זו הסדרה השניה הכי נצפית של AMC: לפני "מד מן", לפני "שובר שורות". במקביל לחזרתה, יסיים את עונתו הראשונה המערבון המודרני Longmire של A&E, בדרך לעונה שניה.

בעקבות "גיהנום על גלגלים" נדמה שהיום כל רשת שידור אמריקאית מחזיקה מערבון בנרתיק האקדח: "ראלף למב" (של ניקולס פילג'י, תסריטאי "החבר'ה הטובים", וג'יימס מנגולד, במאי "הולך בדרכי") ו"The Rifleman" (רימייק של כריס קולומבוס לסדרה משנות ה-50 של פקינפה הצעיר) ב-CBS; "Hangtown" (של רון מור, יוצר "באטלסטאר גלקטיקה") ואולי גם "Gunslinger" של דייויד זאבל ("אי.אר") ב-ABC; "The Frontier" (של שון קסידי, "פשע מן העבר") ומערבון מנקודת מבט נשי של פיטר ברג וליז הלדנס ("אורות ליל שישי") ב-NBC; Tin Star של ברוס מק'נה (תסריטאי "הפסיפיק") הגיעה לפיילוט (שלא צלח) ב-TNT; אלכס קורצמן ורוברט אורסי הלוהטים (שאחראים על "סטאר טרק", אבל גם על "הפלישה למערב") עובדים על סדרה על ווייט ארפ עבור פוקס; רון הווארד ועקיבא גולדסמן (הצמד שאחראי בין השאר על "נפלאות התבונה" ו"סינדרלה מן") עונים עם מערבון על ידידו דוק הולידיי ל-HBO. ב-AMC יאבדו בקרוב את "שובר שורות", אבל ישמחו בוודאי לעבוד על הפרויקט הבא של וינס גיליגאן. כן, מערבון.

המערבונים לא זרים לטלוויזיה. בראשית פריחתה, בשנות ה-40 וה-50, היא מיהרה לאמץ את הז'אנר הקולנועי עם שורה של מערבונים מצליחים כמו "Rawhide", שהנעילה את איסטווד במגפי בוקרים; "The Lone Ranger", שתזכה בשנה הבאה לרימייק קולנועי שני באדיבות אנשי המערבון המצויר "רנגו", ג'וני דפ והבמאי גור ורבינסקי; "Gunsmoke", שהייתה הסדרה הארוכה בתולדות הטלוויזיה האמריקאית (20 עונות) עד ל"משפחת סימפסון"; ו"בוננזה" האגדית. שתי האחרונות, שמתו בזו אחר זו באמצע שנות ה-70, סימנו את תום עידן המערבון הקלאסי בטלוויזיה. בשנים הבאות עלו סדרות שנשענו על התבנית המערבונית אבל התרחקו מהז'אנר, כמו "בית קטן בערבה", שהייתה דרמה לכל המשפחה, ו"קונג פו", שהייתה מערבון עם נזיר שאולין בתפקיד הקאובוי. בשנות ה-90 עוד נצפו פה ושם מערבונים קלאסיים כמו "הרוכבים הצעירים" (עם סטיבן בולדווין וג'וש ברולין הצעירים) ו"ד"ר קווין, רופאה במערב", אבל נדמה שעד ל"דדווד" המערבון הכי טוב בטלוויזיה התרחש בכלל בחלל וקראו לו "פיירפליי".

אני די בטוח שהוא הרגע קרא לנו "זקנים"

לא מפתיע, אם כן, שגם המערבון הכי טוב בטלוויזיה היום, בין "דדווד" למה שלא יהיה בשנה הבאה, מתרחש בקנטאקי של ימינו. קוראים לו "צדק פרטי", והכוכב שלו הוא טימוטי אוליפנט, שחבש את כובע הבוקרים שלו ב"דדווד" ולא הוריד אותו מאז. אוליפנט הוא הדבר הכי קרוב לקלינט איסטווד בתעשייה האמריקאית; כל כך קרוב, שכשב"רנגו" ביקש ורבינסקי לעשות מחווה לאיסטווד, הוא השתמש בקולו של אוליפנט.

אם ב"דדווד" אוליפנט היה מרשל (לשעבר) שהסתובב במערב הפרוע של המאה ה-19, כעת הוא מרשל שמסתובב בדרום הקרתני והגזעני של המאה ה-21. חוץ מזה, לא הרבה השתנה: ריילן גיבנס שלו עדיין נוהג לפי הקודים של האולד ווסט, מהשנינויות המלוטשות המוגשות בטון צונן ועד לשליפה הכי המהירה במזרח קנטאקי. "צדק פרטי" היא סינתזה נהדרת בין שני ז'אנרים אמריקאיים קלאסיים – המערבון והפילם נואר – שתחת המקלדת המושחזת של הסופר אלמור לנארד מתחברים לכדי עונג צרוף. היא גם משלבת בהצלחה בין מאפיינים של דרמת Serial (שמציגה קשת סיפורית רחבה) לבין אלמנטים של דרמת Procedural (שבה כל פרק מציג סיפור בודד). כך אפשר להתחבר לסיפורים המעולים שהיא מציגה בכל שלב. אבל עם גיבור כל כך מגניב, אין שום סיבה שלא להתחיל בהתחלה.

ובזמן שגרהאם יוסט, יוצר "צדק פרטי", עובד על עונתה הרביעית, והטלוויזיה האמריקאית כולה עומדת בפני הסתערות חיל הפרשים, ניצת זיק של תקווה גם לתחייתו הקולנועית של המערבון. "The Lone Ranger" צפוי לצאת לאקרנים רק בקיץ הבא, אבל כבר בסוף השנה נזכה לראות את הואריאציה על הז'אנר של קוונטין טרנטינו – אחד שיודע לשחק בז'אנרים, וש"הטוב, הרע והמכוער" הוא הסרט האהוב עליו בכל הזמנים. "Django Unchained" נשמע בדיוק כמו מערבון של טרנטינו – מגניב, אלים, קצת טראשי ועמוס רפרורים תרבותיים. לא בטוח שזה יחזיר לחיים את המערבון הקולנועי, אבל אולי זה יחזיר לחיים את דון ג'ונסון.

מאיפה אני מכיר אותך? המחלקה לזיהוי פנים. והפעם: מייקל ריספולי

מי זה? מייקל ריספולי (Michael Rispoli).

איפה ראיתי אותו עכשיו? ב"מג'יק סיטי". הוא בל, הבוקי המקומבן עם כל העולם.

מאיפה אני זוכר אותו? הלו? מדובר בג'קי פאקינג אפריל, הבוס האגדי של משפחת דימאיו. "הסופרנוס", כאילו?

אז אני מבין שהוא קבוע בעסקי המאפיה? כן. הוא שיחק גם ב"הסנדק האחרון" עם הארווי קייטל, ובתפקיד ביג ג'ו ב"קיק אס". ובאופן כללי, עם הלוק, הקול וההגייה האולטרה-מאפיוזית שלו, זו די הנישה שלו.

רגע, ראיתי אותו כבר כבוקי, לא? נכון, ב"עיני נחש" של בראיין דה פאלמה.

וגם ראיתי אותו עוד פעם עם טוני סופרנו, לא? נכון, הוא שיחק עם ג'יימס גנדולפיני ב"חטיפת פלהאם 1, 2, 3" בתפקיד מנהל הרכבת התחתית.

אז הוא תמיד ככה בשוליים? בדרך כלל. ב"יומני הרום" היה לו דווקא תפקיד מרכזי כסלה, החבר השתיין של פול קמפ/האנטר תומפסון/ג'וני דפ. והוא היה מצוין.

ובטלוויזיה הוא יותר חזק? כן. הוא הופיע ב"חוק וסדר", ב"CSI", ב"משמרת שלישית", ב"Blue Bloods" ועוד.

מי אוהב אותו? נראה לי שניקולאס קייג'. ריספולי שיחק לצדו ב"לעזוב את לאס וגאס", ב"עיני נחש" וב"החזאי".

יש לו פרסים? אחד, מפסטיבל סרטי אהבה בורונה, לשחקן הטוב ביותר, עבור "Two Family House".

מה זה? שווה לראות? כן, למרות שזו דרמה רומנטית, ולו משום שמופיע שם בערך חצי מקאסט המשנה של "הסופרנוס", מקתרין נרדוצ'י (שרמיין בוקו, אשתו של ארטי) ועד וינסנט פסטורה (ביג פוסי).

איפה עוד נראה אותו? בחדש של מייקל ביי, "Pain and Gain", לצד מארק וולברג ודה רוק; ובסרט הטלוויזיה "The Manzanis", לצד הכוכבות הנשכחות קירסטי אלי וריה פרלמן.

ומה עוד? עוד כאן.

שובו של סילביו דנטה

פורסם במקור בגיליון אפריל של "בלייזר"

בעודנו מחכים לשמוע האם ברוס ספרינגסטין יואיל לבקר אותנו בקיץ הקרוב, התבשרנו כי לפחות אחד מחברי האי סטריט בנד צפוי לעשות זאת. בערך. סטיבן ואן זנדט – הגיטריסט של הבוס – יגיע ל-Yes Oh בחודש הבא עם הסדרה "ליליהאמר", שעלתה בינואר השנה לשידור בארה"ב במקום לא צפוי: באינטרנט.

ואן זנדט מנגן עם ספרינגסטין מאז שנות השבעים, אבל את התהילה הוא מצא דווקא במקצוע בו לא עסק מעולם, כשגילם את המאפיונר יפה הבלורית ועקום השפתיים סילביו דנטה ב"הסופרנוס". כשהגיע ל"הסופרנוס" לא היה לו כל ניסיון במשחק. זו היתה הברקה של יוצר הסדרה, דייויד צ'ייס – הברקה שהוכיחה את עצמה ככל שהסדרה התקדמה, שרשרת הפיקוד נטבחה וסיל טיפס בסולם הדרגות. מאז הסתיימה מלחמת המאפיות בין ניו יורק לניו ג'רזי לא שמענו מואן זנדט, שהצהיר שאין לו עניין בפיתוח קריירת המשחק. והנה הוא חוזר, ובדיוק כפי שזכרנו אותו – כגנגסטר. ב"ליליהאמר" – הסדרה הראשונה שהפיקה "נטפליקס", בשיתוף פעולה נורבגי ובלי שום קשר למלצר ביש המזל אחמד בושיקי – מגלם ואן זנדט את פרנק טגליאנו, מאפיונר מניו יורק שנכנס לתוכנית להגנת עדים ויוצא ממנה לכפור הסקנדינבי של לילהאמר. אפשר לומר באופן רשמי שסיל יצא מהתרדמת. הגנגסטר חזר.

עד לעלייתו של טוני סופרנו ב-1999, נעדר הגנגסטר מהטלוויזיה במשך תקופה ארוכה. למעשה, נדמה שמאז סוני סטילגרייב ב"סומן סמוי" המיתולוגית מסוף שנות השמונים לא ראינו אף גנגסטר שהשאיר את חותמו על המסך. פה ושם נעשו ניסיונות: פרמאונט ניסו לחדש את "הבלתי משוחדים" בלי הצלחה, ג'ייסון גדריק (עכשיו ב"לאק") השתתף בניסיון לרכוב שוב על מריו פוזו עם "הדון האחרון". פושעים, כמובן, ראינו בלי סוף, בסדרות פשע, משטרה, כלא ובתי משפט. חלקם אפילו היו עבריינים בכירים, בוסים ודונים. בעיר הברקת של "אוז", למשל, ישבו חבר'ה כמו נינו שיבטה ואנטוניו נאפה (מארק מרגוליס – היום הדון במיל. הקטור סלמנקה ב"שובר שורות"), שיכולים היו בקלות לנהל את העסקים של משפחת סופרנו (או להתנקש בחייה).

ובכל זאת, המאפיונר לא זכה להכרה הטלוויזיונית הראויה. איש לא התעניין בו מעבר להיותו מטרה נוחה ומושחתת לשוטרים צדקנים או מוצג אקזוטי על ספסל הנאשמים. עד שהגיעה "הסופרנוס" ושיקמה את מיתוס הגנגסטר.

בעניין הזה, הטלוויזיה מפגרת כמובן אחרי הקולנוע. הקולנוע תרם לתרבות האמריקאית כמה מהאייקונים הגדולים ביותר שלה – ג'וני רוקו ("קי לארגו"), דון קורליאונה ("הסנדק"), טוני מונטנה ("פני צלקת"). שחקנים כמו ג'יימס קאגני, אדוארד ג'י. רובינסון, אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו ובמאים כמו מרטין סקורסזי ובראיין דה פאלמה בנו קריירות מעסקי המאפיה. הבמאים והכוכבים הכי גדולים בתולדות הקולנוע עשו גנגסטרים: פריץ לאנג, סרג'יו לאונה, פרנסיס פורד קופולה, האחים כהן, פול ניומן, ג'ק ניקולסון, ג'וני דפ. היריעה התרחבה למאפיות רוסיות ("סימנים של כבוד"), שחורות ("גנגסטר אמריקאי"), יפניות ("יאקוזה"). גם מדינות אחרות התאהבו בקסם המאפיוזי: "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" הבריטי, "נביא" הצרפתי, "ממלכת החיות" האוסטרלי. ואני כבר לא מדבר על האסיאתים (וגם לא על "כבוד" של חיים בוזגלו, אבל מסיבות אחרות).

הגנגסטרים הקולנועיים גם לא לקחו יום חופש מאז שנות השלושים. כמעט בכל עשור תוכלו למצוא מספר מכובד של סרטי מאפיה ראויים לשמם, מ"פני צלקת" של הווארד הוקס ועד ל"פני צלקת" של דה פאלמה, מדילינג'ר של ג'ון מיליוס ("דילינג'ר") ועד לדילינג'ר של מייקל מאן ("אויבי הציבור"), מטום פאוארס ("אויב הציבור") ועד טומי דה ויטו ("החבר'ה הטובים").

מז'תומרת יש לך פול האוס בריבר? ג'ו פשי, "החבר'ה הטובים"

ובינתיים, בטלוויזיה, טוני סופרנו נעלם לבלי שוב, אבל הגנגסטרים חיים ובועטים ויורים בטומי-גאנס לכל הכיוונים. נאקי תומפסון (סטיב בושמי) משתין על חוק היובש ב"אימפריית הפשע"; אייס ברנסטין (דסטין הופמן) מתאהב בסוסי מרוץ ב"לאק"; בן דיאמונד (דני יוסטון) מרוקן את כיסי המהמרים ב"מג'יק סיטי" (שעולה החודש בארה"ב וב-Yes Oh). אליהם אפשר להוסיף טיפוסים סופרניים מובהקים כמו טום קיין מ"בוס" (קלסי גראמר), שהוא מאפיונר עם משרה ציבורית; ויק מאקי מ"המגן" (מייקל צ'יקליס), שהוא גנגסטר עם תג משטרתי; ו-וולטר ווייט מ"שובר שורות" (בראיין קרנסטון), שהוא קרימינל עם בעיות משפחתיות. ממש כמו טוני סופרנו. ועוד לא הזכרנו את ברוך אסולין.

ואם אתם מחפשים הוכחה ברורה לשובו של הגנגסטר, אין מדד טוב מהריאליטי. שם אפשר היה למצוא בעשור החולף תוכניות כמו "לגדול עם גוטי", "מעצר בית" (שצילם המאפיונר כריס קולומבו) ו"נשות המאפיה". בגואטמלה הרחיקו לכת וכינסו עשרה מאפיונרים בדימוס בדירה אחת, במטרה שזה לא יגמר במרחץ דמים אלא בעסק לשטיפת מכוניות (רגע, זה לא הטריק של וולטר ווייט?).

ההשפעות של "הסופרנוס" על הטלוויזיה האמריקאית לא מסתיימות כמובן בדמות הגנגסטר, הגיבור הכוחני עם המוסר המפוקפק או הפושע שמנסה לנהל חיי משפחה נורמטיביים. אפשר למצוא אותן גם בעומק העלילתי, בעירוב הז'אנרים, ברף ההפקה. את אחד הביטויים המובהקים לעומק ההשפעה של הסדרה אפשר למצוא בפיזור הכישרון היצירתי שמאחוריה. שני הכינורים הראשונים בתזמורת של צ'ייס אחראים היום על שתיים מהסדרות המובילות בארה"ב: טרנס ווינטר ב"אימפריית הפשע" ומתיו וויינר ב"מד מן". להם אפשר להוסיף את רובין גרין ומיצ'ל ברג'ס (יוצרי "Blue Bloods"), פרנק רנזולי (תסריטאי ומפיק ב"התרסקות"), ג'ייסון קייהיל (תסריטאי ב"פרינג'") ולורנס קונר (תסריטאי ומפיק ב"מג'יק סיטי"). איילין לנדרס, ממפיקות "הסופרנוס", היא המפיקה של הסדרה המדוברת החדשה של לנה דנהאם "בנות" (שתעלה אצלנו במאי ב-Yes Oh).

היתקלות מזדמנת ברוצחים בטריינינגים מניו ג'רזי בשידורים חוזרים ב-Yes Oh מבהירה עד כמה ליחה של "הסופרנוס" רחוק מלנוס גם חמש שנים לאחר שהלכה לישון עם הדגים. העובדה שטוני סופרנו ממשיך להשתקף לעברנו מכל כיוון – בוונדטה קרת הרוח שמנהל אייס, בעוצמה הפסיכוטית של קיין, בחיים הכפולים של וולטר ווייט – מחממת את הלב, אבל לא בהכרח מנחמת. היא רק מזכירה כמה אנחנו מתגעגעים.

דו קרב בצהרי היום: ג'ייסון סיגל נגד ארמי האמר

יומולדת לג'ייסון סיגל (יליד 1980) ועליית "ג'יי. אדגר" עם ארמי האמר היא הזדמנות טובה לעמת ראש בראש שני חבר'ה נאים, גבוהים וחייכנים, שמככבים בשניים מהסרטים הבולטים על המסכים ונמצאים בדרכם למעלה.

ג'ייסון סיגל יגיע לשם קודם. טוב, הוא מבוגר מהאמר בשש שנים. סיגל מככב מאז 2005 ב"איך פגשתי את אמא", שלא עושה סימני גוויעה למרבה הצער, אבל השנה הוא פרץ גם לקולנוע.

לא, זה לא מדויק בכלל. הוא כבר פרץ לקולנוע, כחלק מחבורת ג'אד אפאטאו המורחבת ובשלל קומדיות: "קח אותו ליווני" (אותה כתב), "אחי, אני אוהב אותך", "גנוב על הירח", "מסעות גוליבר", ובעיקר "קח את זה כמו גבר" המצוינת, אותה גם כתב. "קח את זה כמו גבר", עם מיוזיקל הבובות הפנימי שלה, הביא אותו גם להגשמת חלומות: עיבוד הקאמבק של החבובות. התוצאה מענגת.

האמר לא יתעכב זמן רב. אחרי הופעתו המרשימה כתאומים ווינקלווס ב"הרשת החברתית" אצל דייויד פינצ'ר הוא לוהק ע"י קלינט איסטווד להחזיק את היד של לאונרדו דיקפריו ב"ג'יי. אדגר". השנה הוא ינצל את המראה המלוקק לתפקיד הנסיך ב"מראה, מראה", העיבוד המודרני לשלגיה של טרזים סינג (לצד ג'וליה רוברטס), וב-2013 יופיע לצד ג'וני דפ בעיבוד ל"The Lone Ragner".

האמר נראה יותר כמו כוכב. סיגל עושה רושם של אדם מוכשר יותר ובעל כישורים מגוונים יותר. אני מהמר על סיגל.

הרולר (13.1.12)

1.

היום הוא יום שישי ה-13. אבנר שביט מגיש ב"וואלה" תפריט צפייה: "Kill List" (בפברואר בסינמטקים במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי), "יעד סופי 5" ו"הוסטל 3". אני קצת מופתע מחוסר ההתייחסות של ערוצי הטלוויזיה לאירוע (חוץ מכמה "מסורים" ב"יס"). אבל תמיד יש את הסינמטקים, שמשתפים פעולה עם MGM ומציעים כמה הצעות מעניינות: בין השאר יהיו שם "פגוע מוחין" הקאלטי בסינמטק תל אביב; "מיזרי" הקלאסי בסינמטק הרצליה, ודאבל פיצ'ר נהדר של "קארי" ו"פיראנה" בסינמטק חולון. בקיצור – יש ממה לפחד, אתם רק צריכים לבחור.

2.

אפרופו אימה: את המדריך ליוצר הקולג'-הורור כבר קראתם?

בובה, אין דרך לברוח מזה: כך או אחרת, את גומרת טופלס. "ליל הכריש"

 3.

השבוע הזה עמד כמובן בסימן כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה. כמו שאומרים במקרים כאלה – ההצלחה שלו היא ההצלחה שלנו. אולי.

כתבתי על כך ב"עכבר העיר", וכאן זה מוגש עם כמה תוספות בעניין נועם שליט שהחרה-החזיק במרוץ הלפיד.

אם שאלתם את עצמכם למה יאיר הולך לפוליטיקה – זה כאן. בגדול: בגלל הכסף. בערך.

וזה מה שחושבים על כך ב"ארץ נהדרת". "כשאנשים עושים צל גדול – סימן שהתאורה מכוונת לא טוב".

ואני מאוד מקווה שההרפתקה הפוליטית לא תגמר ככה:

4.

אפרופו לפיד: אני לא רוצה אפילו להתחיל עם מה שאני חושב על חוק הצינון, שנגנז (אני מניח שזה רק זמנית, עד שירון לונדון או רביב דרוקר יחליטו להצטרף לפוליטיקה). ספי רכלבסקי כתב על זה יפה כאן. ועמוס בידרמן ביטא את זה יפה כך:

5.

אפרופו חוק הצינון

6.

וגם זה מהכנסת: מיש מציג שרים בגרסה ידידותית למשפחה.

7.

עוד מישהו מפתח קריירה פוליטית ואפילו מפתיע יותר מלפיד הוא ריק סנטורום, שהצליח להתקרב כדי 8 קולות ממיט רומני בבחירות הרפובליקאיות באיווה (ומאז ניגף בניו המפשייר). אם עוד לא שמעתם על כך, אז זו הבעיה המרכזית של סנטורום – גוגל:

שימו לב לתוצאה הרביעית, שמציעה את הפירוש הבא לשם/מושג "סנטורום": "התערובת המקציפה של סיכה וחומר צואתי שהוא לעתים תוצר הלוואי של מין אנאלי". הפירוש השני הוא כמובן "ריק סנטורום".

כל זה פרי מעשיו של עיתונאי ופעיל גאה בשם דן סאבאג', שבתגובה לאמירותיו של סנטורום נגד הומואים ולסביות יצא בקמפיין להענקת משמעות חדשה לשמו. זה היה ב-2003, אבל כפי שאתם רואים, עדיין מחזיק.

מעניין מה היה קורה לסאבאג' אם היה יוזם תחרות דומה בישראל 2012 של לוין ואלקין.

חשבתם שהומואים הם סתם מיעוט נרמס, אה?

8.

אז זהו, שממש לא. הנה, בניו זילנד נפסלה הפרסומת החביבה הזו בעקבות מחאות הקהילה.

איך זה שתמיד למיעוטים הנדפקים יש הכי מעט הומור?

9.

אפרופו הומואים: ברכות לתל אביב, העיר הגאה הטובה ביותר בעולם.

10.

אפרופו הומואים (2): אני זה שאהב את "ג'יי. אדגר"! ואני גאה בזה!

סאקר של קלינט איסטווד. מודה.

והכי מצחיק: בכתובת הטקסט נכתב במקום "ג'יי. אדגר" – "גיי אדגר". זה אפילו יותר טוב מהכותרת שאני בחרתי.

אגב, מצאתי את החוליה החסרה לג'יי. אדגר, מי שהיתה יכולה להכשיר אותו בעיני הציבור:

מיס הובר

11.

אלה ימים יפים, בהם אדם יכול ללכת לקולנוע ולבחור בין סרטו של קלינט איסטווד לסרטו של מרטין סקורסזי לסרטו של דייויד פינצ'ר לסרטו של סטיבן ספילברג (ואני מצטער שלא הספקתי עדיין לכתוב על כולם, למרות שהתחייבתי ביני לבין עצמי לכתוב על כל סרט של במאי חשוב ו/או שאני אוהב. חייב לכם). אף אחד מהם הוא לא פסגת היצירה של יוצרו, אבל כולם ראויים פלוס.

ל"ג'יי. אדגר" כבר פרגנתי. ל"סוס מלחמה" של ספילברג פרגנתי פחות. אני מעדיף את ספילברג של "הרפתקאות טינטין".

12.

ובינתיים עלה השבוע "הארטיסט" הנפלא (ללכת! ללכת! ללכת!). ואחרי שתראו, קפצו לדף הפייסבוק הזה, שמריץ את כלבו הנאמן של הארטיסט לאוסקר. זרקו לו עצם.

ואני אומר – אם כבר הכלב, אז מה אם הקוף מ"כוכב הקופים: המרד", הזיקית מ"ראנגו" והסוס מ"סוס מלחמה"? אם כבר "ממלכת החיות", אז עד הסוף.

אני יפה?

13.

ועוד דבר מצוין בקולנוע – "חייבים לדבר על קווין". קשה להגדירו כסרט "נפלא", כי אלה ממש לא התחושות איתן אתה עוזב את הקולנוע בסיומו. אבל הוא סרט מטריד ומעניין.

ומי שלא רוצה להיות מוטרד ומעוניין, מוזמן להשתעשע מהבדיחה הזו – מה קורה כשרנדי ניומן מדבר על קווין.

14.

אבל הדבר באמת הכי נפלא שקורה כרגע בקולנוע, קורה בסינמטקים – מחווה לבילי וויילדר המבריק (חפשו פרטים נוספים באתרי הסינמטקים הקרובים למקום מגוריכם). יכולתי לפרוש כאן מדריך מקוצר, אבל אבנר שביט ב"וואלה" כבר עשה זאת טוב ממני. אז המדריך המקוצר שלי הוא כזה: לכו לכולם.

15.

השבוע עסק הבלוג בעיקר בהשלמת פערים, וכך תוכלו למצוא כאן טקסט על בראד פיט הלא מוערך; התייחסות לרשימה השחורה של הוליווד (התסריטים הכי טובים שטרם הופקו); ביקורת לקראת העונה השניה של "גברים בגיל הזה" (שכבר לא תזכה לעונה שלישית); קרב תרנגולים בין אדם סקוט לקאם ג'יגנדנט; והמלצות לצפייה בסרטים מלאים שמחכים לכם ביוטיוב – מדניס הופר על אופנוע ועד מיקי מאוס על מטאטא, מביל מאריי שלפני ג'וני דפ ועד לסטנלי קובריק שלפני קוונטין טרנטינו, מפקינפה הגדול ועד ליונתן הקטן.

16.

אמיר בוגן מציע ב-YNET לוח שנה קולנועי ל-2012. אני מניח שאתם יודעים כבר למה לחכות – מ"עלייתו של האביר האפל" דרך "פרומתיאוס" ועד "ההוביט" – אבל עכשיו גם תוכלו להציב את זה על הקלנדר. יש למה לצפות.

17.

אפרופו "האביר האפל": אתם מוזמנים להתרשם מהטאמבלר היפה משמאל, "Greatest Posters". סתם, פוסטרים יפים. מי צריך יותר מזה?

18.

וגם מהבלוג הזה, שבו ארתור משחזר סצנות קלאסיות (תודה ל-Notjustaprettyface).

תודו שאי אפשר לעמוד בפניו

19.

ברכות למדענים שמצאו את טטואין!

20.

במסגרת כתבה שעבדתי עליה לקראת האוסקר, חזרתי לסצנה נהדרת מ"פרח הקקטוס" (1969), עם וולטר מת'או, אינגריד ברגמן וגולדי הון (שזכתה עליו באוסקר לשחקנית המשנה). זה, אגב, הסרט עליו ביסס אדם סנדלר את "לזרום עם זה".

ואני לא יודע מה יותר כיף בסצנה הזו: המוסיקה (גרסה אינסטרומנטלית של קווינסי ג'ונס ל-"She hangs out" של המאנקיז); לראות איך אנשים רקדו פעם; או לראות את אינגריד ברגמן משתוללת.

21.

אורי בלאו הביא במוסף "הארץ" את סיפור ביקורה של אליזבט טיילור בישראל, לרגל צילומי "יהודית". ואני שואל – למה? למה ליהקו אותה, אם תמיד מספרים לנו ש"החיילות הישראליות הכי יפות?". אין נביאים בעירנו.

22.

מסתבר שמגיפת האימה בכלל והזומבים בפרט הגיעה גם לקובה. "חואן של המתים" מוצג כאלגוריה פוליטית על המתים המהלכים תחת שלטון קסטרו. או כפי שאומרת אחת הגיבורות למראה הזומבים: "לא נראה לי שמשהו השתנה".

23.

פוליטיקאים לא צריכים להתערב באמנות. אם הייתם צריכים עוד הוכחה, הגיע ראש ממשלת בריטניה דייויד קמרון לבקר על הסט של ג'יימס בונד, ועודד את תעשיית הקולנוע הבריטית ליצור סרטים מסחריים יותר.

אני מניח שקמרון לא ממש מבין בקולנוע. ואני לא אומר את זה בגלל שהוא אוהב את "ארמגדון" – אני אומר את זה למרות זאת. אבל אף תעשייה בעולם לא צריכה "עידוד" לסרטי מיינסטרים מסחריים. לא מעודדים את המיינסטרים – מעודדים את השוליים, את האמנות שלא חושבת על החשבון. וכמו שענה לקמרון קן לואץ': "יש לממן מגוון רחב של פרויקטים שונים ואז חלק יצליחו, חלק יהיו מקוריים, חלק יהיו יצירתיים, ותקבל תעשייה נמרצת". עכשיו רק להעביר את החזון הזה לישראל ונהיה מסודרים.

24.

אפרופו מימון: אסף פולונסקי מגייס כספים לסרט הגמר שלו ב-AFI (מכון הקולנוע האמריקאי), "סאמנאנג". אתם יכולים לעזור לו כאן.

25.

לייב אין בית שמש:

26.

והשבוע בפינתנו "דברים שקורים רק בפייסבוק":

27.

ירון כהן-צמח ואליחי וידל הרכיבו ב"Marker Week" את רשימת החטאים המודרנית של גולשי האינטרנט. הסיכויים שתמצאו את עצמכם שם גבוהים: הורדת סרטים ומוסיקה, פריצת סמארטפונים וגלישה בפייסבוק במשרד. טוב, תגידו חמש פעמים "הייל סטיב ג'ובס" ואתם בסדר.

28.

בן שלו כתש את נתן גושן בביקורת ב"הארץ" (וכמו שיכול לקרות רק באתר "הארץ" – זוכה לתגובות כמו "כל כך נכון" ולא לטקבוקים הצפויים של "כתב פלצן מה אתה מבין בכלל נתן גושן החתיךךך מתה עליייךךךך").

אבל זה לא העניין. מה שמעניין פה הוא הקליפ שהוא מזכיר, שבו לוקץ' ועמית חשאי כותשים את נתן גושן. משעשע.

29.

הקרבות המוסיקליים לא נגמרים שם. אביב גפן וירון אילן – מוסיקאים ושופטים (האחד ב"The Voice", השני ב"אייל גולן קורא לך") – התכתשו מילולית על מורשתו המוסיקלית המפוקפקת של יוסי גיספן. גיספן קרא למוסיקה של גפן "פח זבל", גפן השיב ב"עדיף להיות פח זבל מאשר לייצר אותו". ואז קם ירון אילן וכתב את התגובה הבאה:

התגובה הזו הפתיעה אותי פעמיים. ראשית, מפני שאילן מסתער על גפן בריב שהתחיל בכלל גיספן. כלומר – הוא בא להגן על מי שהרביץ ראשון. בעייתי.

אבל מה שהפתיע אותי יותר, ואף יותר מהתוכן, הוא הסגנון. ירון אילן הוא שדר רדיו ותיק ועתיר זכויות. האם הוא אמנם חתום על הטקסט המוזר הזה? על ה" ב'לשון המעטה' " (מה פירוש הפיסוק הזה?), השימוש האינפלציוני בסימני קריאה וכל ה"אז ככה" וה"בעיני אביב היקר ובעיני אני מניח כל הדור הזה"? זו העברית של שדר רדיו בישראל?

התגובה שלו ל"עכבר העיר", הנגועה באותן טעויות ("ההתבטאות של לכנות תרבות שלמה זבל" למשל), מעידה שלא היה מדובר במעידה מתוך סערת רוחות. כן, מכל האלימות המילולית שעפה כאן מצד לצד, מה שמטריד אותי הוא שפתו של איש תקשורת פופולארי. ככה אני.

ועוד לא אמרתי אף מילה על יוסי גיספן.

30.

וכמעט באותו עניין: שער מקומון בישראל. "נוח" בשבע שגיאות.

תאמינו לי – בפנים זה יותר גרוע.

ככה נראית עיתונות שלא מבינה את תפקידה החינוכי-תרבותי.

31.

וגם את המודעה הזו ראיתי השבוע. למה לכתוב "עיתון יומי גדול" כשהמייל המופיע הוא haaretz.co.il@?

32.

וגם בעיצוב המשונה הזה נתקלתי (מתנצל על התמונה המטושטשת): סטיקר על הקופה בסופר שמבקש ממני לתרום ל"וראייטי ישראל". מה הסיכוי שלא אעשה זאת כשדארת' מאול מאיים עלי?

33.

טריילר לשבת

Here come the Men in Black

מי צריך להוריד כשיש יוטיוב? (המלצות צפיה)

סגרו לכם את אתרי ההורדות, מסכנים? קצת משעשע, כל המאמץ הזה, בזמן שאתרים כמו Megaupload ו-Rapidshare עובדים במלוא המרץ. אפילו מפרץ הפיראטים שוקק פעילות כרגיל.

מעניין לקרוא בהקשר זה את עו"ד אוריה ירקוני ב"חורים ברשת".

בכל אופן, אני פה מסיבה אחרת. אני פה כדי לספר לכם שגם אם סגרו לכם את wnet והורדות.נט, יש פתרון לא רע בהישג יד (חוץ מהפתרונות המובנים מאליהם כמו טלוויזיה, קולנוע ואוזן שלישית): סרטים מלאים לצפייה ביוטיוב. זה עניין מוכר, גם אם לא ידוע לכל.

ב-Buzzfeed הרכיבו רשימה נאה של 74 אוצרות שכאלה. הרשימה הזו מלאה בהפתעות, לא מעט מהן מפתיעות בעיקר משום שהן חדשות יחסית (מ"ספרות זולה" דרך "שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה" ועד "גשם של פלאפל"), ואחרות נראות כמו ערב צפייה קלאסי מול MGM. בקיצור, מדובר בעונג.

הנה עשירייה מעניינת ומומלצת במיוחד שבררתי עבורכם מתוך 74 הסרטים, שילוב מאוזן בין קלאסיקות מוכחות לאוצרות נסתרים למחצה. הקישור בשם הסרט הוא לצפיה, הקישור בטקסט הוא לעמוד ב-IMDB, אם אתם צריכים עוד קצת פרטים.

1. "אדם בעקבות גורלו": ג'ק ניקולסון בעקבות פיטר פונדה ודניס הופר ההיפים.

2. "גבעות הפחד": הסרט המקורי מ-1977 של ווס קרייבן. לא האמנתי שהוא כאן.

3. "פנטזיה": האם אני צריך להוסיף משהו על המילה "פנטזיה"?

טוב, את "פנטזיה" אני לא משחרר מפה בלי זה:

4. "צלב הברזל": סם פקינפה. האם אני צריך להוסיף משהו על המילים "סם פקינפה"?

מזהים את השיר?

5. "סינקדוכה, ניו יורק": סרטו המאתגר כרגיל של צ'ארלי קאופמן דילג על בתי הקולנוע בארץ, וזו ההזדמנות שלכם להשלים פערים.

6. "ייאוש": פסבינדר עושה נבוקוב. ביוטיוב!

7. "במקום בו הבפאלו משוטט": חשבתם שהאנטר תומפסון זה רק ג'וני דפ? הנה, האנטר תומפסון זה גם ביל מאריי. כמה מתבקש.

8. "ההרג": כנראה הקובריק האהוב עלי.

9. "שיפוי כפול": כנראה הוויילדר האהוב עלי.

10. "נשיקת מוות": כנראה האלדריץ' האהוב עלי.

 

אגב: היה פה גם את "הסיוט שאחרי חג המולד", מהפייבוריטים הגדולים שלי, אבל הוא כבר הוסר בהוראת דיסני. הנה הפיצוי שלי: ברוכים הבאים להולואין.

Not just a pretty face – בראד פיט ותסמונת דייויד בקהאם

פורסם במקור בגיליון דצמבר 2011 של "בלייזר"

לו היה בראד פיט פוסע לתוך הקליניקה הוירטואלית לכוכבי קולנוע שבניהולי, מתיישב על הכסא ושואל "מה הבעיה איתי?", הייתי מיד שם לו את המראה מול הפנים. הייתי פשוט שולף מראה, ושם לו אותה מול הפנים. הייתי מסביר לו שלא קל להיות פנים יפות בהוליווד. שהנפילה מג'ורג' קלוני לאשטון קוצ'ר מהירה וכואבת. שיש מעט מאוד ג'וני דפים, והרבה מאוד טיילור לאוטנרים. ושהוא, בחור יפה שכמותו, שגם בגיל 47 נראה כמו אותו ג'יגולו צעיר שפיתה את תלמה ולואיז העסיסיות, ושעדיין יכול לגלם את בנג'מין באטן בטיול אחרי צבא, לעולם לא יוכל להשתחרר מקללת היופי שלו. בראד פיט הוא דוריאן גריי. לנצח יהיה פוסטר.

את התופעה ממנה סובל פיט אני מכנה "תסמונת דייויד בקהאם". זוהי מחלה גברית תורשתית, שמתפרצת אצל גברים בגיל צעיר ומלווה אותם עד לגיל העמידה. הסובלים מהתופעה ניחנים במראה מצודד באופן יוצא דופן, שדוחה כל אפשרות להתייחס אליהם ברצינות. כזה היה דייויד בקהאם – כדורגלן מוכשר ואמביציוזי, שנפל קורבן למראהו הטוב, ומעולם לא זכה לקרדיט שהיה ראוי לו על כישוריו המקצועיים.

אני לא שמח לראות אותך - זה מייבש שיער. ג'יי.די

לו היה תוהה פיט מדוע אשתו עבת השפתיים, המיניקה תינוק מאלזי בחדר ההמתנה, לא סובלת מאותה מחלה, הייתי מסביר לו כי מדובר במחלה שלרוב לא מתפרצת אצל נשים. שחקנית צריכה להיות יפה כמו ששחקן צריך לנשום. זה המובן מאליו. בלי זה, אי אפשר לקבל אפילו אודישן. אם יש לה גם יכולת משחק, זה בונוס.

אצל גברים, לעומת זאת, היופי הוא אופציונאלי. כל גבר חצי פוטוגני עם כשרון וכריזמה יכול להיות שחקן. שחקני האופי הנחשבים ביותר בהוליווד היום הם פיליפ סימור הופמן ופול ג'יאמאטי, שניים שיכולים להשוות את היקף הכרס ועומק נסיגת השיער. גם כוכבים מוכחים כמו ג'ק ניקולסון, רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו, דאסטין הופמן, טום הנקס וקווין ספייסי הסתדרו היטב בלי לוק של דוגמן.

תביטו ברשימת הזוכים באוסקר בעשור האחרון: לצד סמלי סקס כמו דנזל וושינגטון וראסל קרואו, מופיעים שם אדריאן ברודי ארך-החוטם, פורסט ויטאקר עצל-העין, ג'ף ברידג'ס המקשיש ופיליפ סימור הופמן המקליש. עכשיו תסתכלו על הנשים: ג'וליה רוברטס, האלי ברי, ניקול קידמן, שרליז ת'רון, הילארי סוואנק, ריס ווית'רספון, מריון קוטיאר, קייט ווינסלט, סנדרה בולוק ונטלי פורטמן. נשמע כמו תצוגת מסלול. החריגה היחידה היא הלן מירן, אבל היא כבר מזמן בספירה אחרת (וחוץ מזה, יחסית לגילה היא נראית די מדהים בביקיני).

ועם זאת, התסמונת תוקפת נשים מסוימות, בעיקר בלונדיניות. הרי כמעט כל הבלונדיניות ברשימה – קידמן, ת'רון, ווית'רספון – צבעו את שערן, ורק אז זכו. המנהג הנפוץ בקרב שחקניות כדי להסיט את תשומת הלב מאזור החזה שלהן אל כישורי המשחק הוא לעשות מייקאובר הפוך. ת'רון הפכה למפלצת, רוברטס לפרחה, סוואנק למתאגרפת ו-ווינסלט לכרטיסנית גרמניה. אמנדה סייפריד ואליזבת' בנקס בחרו לאחרונה לעטות פאות קארה כדי להסוות שורשים בלונדיניים ולהבהיר שהן שחקניות רציניות. גם גברים עושים את זה: טום קרוז כיער עצמו לדעת ב"רעם טרופי", קולין פארל החרה-החזיק אחריו ב"איך להיפטר מהבוס". אבל בראד המסכן – אפילו הקמטים של בנג'מין באטן לא עזרו לו למחות את זכר הריבועים של אכילס.

מי יגלם את אכילס כשהוא יהיה קטן? בנג'מין באטן

אני מודה שכשזה מגיע לפיט, אני לא ממש אובייקטיבי. אני אוהב כמעט את כל סרטיו, וכמה מהמחמאות הנעימות שקיבלתי בחיי היו קשורות בו – החשובה שבהן במסיבת פורים בה אלתור של הרגע האחרון (כובע קאובוי על ג'ינס וטישירט) התגלה כהברקה ששווה זהב: "בראד פיט בתלמה ולואיז". ובכלל, כבחור ששואף להיות טיילר דרדן, אני קצת משוחד.

אבל אני הרי ביקשתי במפורש לא לדבר על מועדון קרב, לא? טיילר דרדן

ובכל זאת, אני באמת חושב שהוא שחקן נהדר שפניו הנאות מסיחות את הדעת מהעובדה שיש לו גם יכולת משחק מלאת ברק, קסם אישי, כריזמה משפריצה. תראו את התצוגה האקסטטית שלו ב"12 קופים", את הפסיכיות המבעבעת ב"קליפורניה", את הגגים הקומיים ב"לקרוא ולשרוף", את הלב המרוסק בסוף "שבעה חטאים". ואני כבר לא מדבר על "ההתנקשות בג'סי ג'יימס". מי שאומר שהוא לא שחקן, צריך לבדוק למה דייויד פינצ'ר הגאון הפך אותו לדה נירו של הסקורסזה שבו; לשאול את ג'ורג' קלוני החכם מכל אדם למה נהיה אחוק שלו; לברר מה פתאום קוונטין טרנטינו, האחים כהן, טרנס מאליק, סטיבן סודברג וספייק ג'ונז ביקשו לעבוד איתו.

going nuts. ג'פרי גוינס

בראד פיט היה שחקן מצוין גם לו היה פרי אהבתם של קלי אוסבורן וקרלוס טבס. העובדה שהוא בחור יפה מגבילה אותו במנעד התפקידים, אבל גם הופכת אותו למושלם כל כך לדמויות התפורות למידותיו. דמויות דרמטיות מן השורה כמו ב"בבל" או ב"עץ החיים" מגלות שחקן טוב, אבל לא מיוחד. בראד פיט הוא גיבור גדול מהחיים, והוא במיטבו כשהוא משחק גיבור גדול מהחיים, אייקון שמהדהד אייקון – אכילס, ג'סי ג'יימס, מלאך המוות, אלדו ריין, טיילר דרדן. גם ג'יי.די. מ"תלמה ולואיז", ראסטי מ"אושן 11" ואפילו בנג'מין באטן הם כאלה, ואריאציות קולנועיות על בראד פיט. פיט במיטבו כשהוא מגלם את עצמו.

מישהו קרא לגיבור? אכילס

זה קורה גם ב"מאניבול", כשפיט מגלם את בילי בין – הג'נרל מנג'ר שמחליט ללמד את עולם הבייסבול איך לעבוד, ומנפץ את כל החשיבה הבייסבוליאנית בזריקת כדור מסובבת. בשביל להיות בין, האיש שאתגר את הספורט האמריקאי, צריך להפגין פקחות, לפזר כריזמה, ולהסתובב עם טונות של ביטחון עצמי. התפקיד הזה תפור על פיט – האיש שיודע יותר טוב ממך, וגם נראה יותר טוב ממך.

כל מי שחושב שאני חתיך - להרים את היד. בילי בין

אולי זו הסיבה שאנשים שונאים אותו ומזלזלים בו. זו תסמונת דייויד בקהאם עם סימפטומים של תסמונת כריסטיאנו רונאלדו – מראית עין מתעתעת של יהירות, זחיחות, זלזול וחוסר מאמץ. הוא משתמש הרבה בהבעות פנים ובמחוות ידיים כמו חוסך במילים, אוכל תוך כדי שיחה, מדבר מהר כדי לא לבזבז זמן, מנפנף אותך בתנועות ידיים חדות. הוא משדר למי שמולו, באופן ברור אך לא גס רוח, מי הכוכב בחדר. וזה מה שדורשים ממנו. מי שמלהק את ראיין גוסלינג, רוצה את הדמות שלו מגולמת ע"י גוסלינג. מי שמלהק את בראד פיט, רוצה את בראד פיט.

בנובמבר הודיע פיט כי בגיל חמישים יפרוש ממשחק וישקע בהפקות. נו מור מיסטר פריטי-גאי. אני מקווה שהוא עוד ישנה את דעתו. אולי אוסקר על "מאניבול" יעשה זאת, אולי הצלחה בפרויקט של סטיב מקווין. בינתיים, עלי להתפנות למטופל הבא בקליניקה. הבדיקות של לאונרדו דיקפריו הגיעו, והן לא מעודדות.

תזכרו אותי כשרוח המערב תעבור בשדה השעורה. ג'סי ג'יימס