תגית: ג'יימס בונד

נמרים על סירות, הוביטים על סוסים וכלבים על הבד: סיכום 2012 בקולנוע

עלייתו של האביר האפל

כמעט ולא סיכמתי את השנה. קודם כל, אין לי זמן. שנית, אני קצת משתעל. שלישית, לבושתי ואחרי שנים של הופעות סדרתיות בבתי הקולנוע, פספסתי לא מעט סרטים השנה. הרשימה שערורייתית כמעט כמו זו של הליכוד-ביתנו, ורק מלהעלותה על הכתב עולה סומק בלחיי: "פרנורמן", "הוואלס האחרון", "עד החתונה זה יעבור", "שטח פראי", "זיכרון גורלי 3", "האחות של אחותך", "פיץ' פרפקט", "פרוג'קט X", "ראלף ההורס". אלה רק כמה, מהראש. ועוד לא דיברתי על הסרטים הזניחים ועל הסרטים הזרים שפספסתי. עזבו את זה – לא ראיתי את "מחוברים לחיים"!

מבטיח להשלים, בחיי.

ובכל זאת, זה מפעל שאני מעמיד (נדמה לי שבהפסקות) מאז 2006. ולכן, הנני כאן, ועמדי הסיכום, שיהיה קצר אך קולע. מעולם לא הצטיינתי בהגבלת הבחירות (ראה סיכום 2011), אז אני מרשה לעצמי יריעה רחבה של בחירה ויריעה קצרה של הסברים. ביקורות מורחבות תוכלו למצוא בקישורים.

הכלל בעינו עומד: רק סרטים באורך מלא שהוצגו במהלך שנת 2012 בבתי הקולנוע המסחריים בישראל הועמדו לבחירה. וזה אומר שהסרטים שלא הופצו כאן או שנגאלו רק בזכות סינמטקים ופסטיבלים נותרו בחוץ, ושיש כאן גם סרטים ששייכים באופן רשמי ל-2011, אם לא למטה מכך.

במשפט אחד: זאת לא 2011, השנה של "דרייב" ו"אומץ אמיתי" ו"ברבור שחור" ו"כוכב הקופים: המרד" ו"קר עד העצם" ו"מאניבול" (וואו). אבל זאת אחלה שנה.

הוגו

סרטי השנה

עלייתו של האביר האפל

הוגו

ההוביט: מסע בלתי צפוי

היו זמנים באנטוליה

הארטיסט

החמישייה השנייה, בפער ניכר:

הרוג אותם ברכות

פרידה

ניצוד

ממלכת אור הירח

סקייפול

והעשירייה השנייה, כבר לא לפי סדר חשיבות:

אופטימיות היא שם המשחק

הבלתי אפשרי

היורשים

חיי פיי

ארץ יבשה

חיות הדרום הפראי

המאסטר

ג'יי. אדגר

לופר

הנוקמים

THE HOBBIT: AN UNEXPECTED JOURNEY

הכי אוברייטד

"ענן אטלס" ו"סוס מלחמה"

דווקא השנה לא זיהיתי אוברייטד מובהק כמו בשנים קודמות ("העזרה" ב-2011, למשל). אני לא אוונגרדי בטעמי, אבל בדרך כלל יש סרט או שניים שאני מופתע לראות את ההשתפכות בפניהם. בשנה שעברה, למשל, לא הבנתי את ההתלהבות מ"האנה", שבעיני רוב המבקרים נראה נורא מגניב ובעיני הזיע ממאמץ להיות נורא מגניב. השנה, אני מודה, מצאתי את עצמי קולע לטעם הרוב, או להיפך.

וישנו "ענן אטלס". שבעיני חלק מהמבקרים הוא יצירת מופת, ובעיני אחרים בלוף. אני חושב שהוא סרט שקופץ הרבה מעל לפופיק ושלא מצליח לעמוד ברף הציפיות שהוא עצמו מציב. אין ספק שהתשואות היו מוגזמות.

Twitsonfilms: ניאו-מטריקס? לא ממש. יצירת אינדי מגלומנית ושלם שאמור להיות גדול מסכום חלקיו אך קטן ממנו. ובכל זאת – מאתגר ומעניין. true-true. ***

וישנם גם אלו שמחכים לשובו בסערה של סטיבן ספילברג. זה לא קרה עם "סוס מלחמה", שהיה רכיבה מתישה על סוס מסוכר (מה שלא מנע שש מועמדויות לאוסקר). יש לי הרגשה (תקווה) שעם "לינקולן" זה יגמר אחרת. יותר טוב.

Twitsonfilms: הם יורים גם בסוסים מגויסים? לא אם זה תלוי בספילברג. אפוס הרפתקאות רומנטי מרשים אך אפיזודלי, מתקתק ונטול עניין וערך. ½***

הכי אנדרייטד

"שלגיה והצייד"

אולי בגלל הסמיכות המוזרה שבין הקרנתו לבין הקרנת "מראה, מראה", גרסת שלגיה לכל המשפחה; אולי בגלל קריסטן סטיוארט המעצבנת; ואולי כי קצת קשה לשפוט בהגינות סרט שיוצא במקביל ל"עלייתו של האביר האפל". כך או אחרת, "שלגיה והצייד" זכה לכתף ביקורתית קרירה, ולא בצדק. הוא אמנם חטא במידה רבה לאגדה של האחים גרים, אבל בה בעת הרים יצירה אפית, קצת ז'אן-דארקית, לא רעה בכלל. בסוף הערב יכולתי אפילו להריע לסטיוארט בדרכה לקרב האחרון. הישג לא מבוטל.

עוד באנדרייטד: "פרנקוויני" של טים ברטון. כן, הוא ארוך מדי, ומרגיש ארוך מדי (בדיוק כפי שהוא: סרט קצר שנמתח), אבל יש בו סיפור נהדר, רפרנסים קולנועיים משעשעים ואנימציה מקסימה. כן, אני סאקר של ברטון, תהרגו אותי. בעצם, חכו לסעיף הבא.

Twitsonfilms: עוד סיפור שלגיה? למה לא? במקום סרט לכל המשפחה – דרמה אפית קודרת עם יער אפל באמת ושלגיה בתפקיד ז'אן ד'ארק. ****

הכי אוברייטד-אנדרייטד

"ג'יי. אדגר"

אני גם סאקר של קלינט איסטווד. בקטגוריה החביבה עלי במיוחד מופיעים סרטים שמגיעים עם שק ציפיות, עולים על המסך וחוטפים מהמבקרים סנוקרת. השנה זה קרה לאדם שקרוב ללבי במיוחד: קלינט איסטווד, האגדה והאגדה. "ג'יי. אדגר" חטף על ימין ועל שמאל, ולא בצדק. בעיני הוא היה סרט שצייר דיוקן מרתק של אדם מרתק. התסריט (של דאסטין לאנס בלאק) עמד לעתים בעוכריו, אבל איסטווד, בכישרונו יוצא הדופן לייצר קולנוע שהוא קשוח ורך בעת ובעונה אחת, התגבר עליו.

ודיקפריו שוב הוכיח שהוא שחקן מעולה.

עוד באוברייטד-אנדרייטד: "נערה עם קעקוע דרקון". גם פינצ'ר בינוני זה סרט מצוין.

Twitsonfilms: דיוקנו של השטן כלובש שמלות? לא ממש. פרופיל מקיף, מורכב ומרתק של גיבור-נבל שניסה להוציא את אויבי האומה מהארון וננעל בפנים. ****

הכי חבל שלא באתם

"כרוניקה בזמן אמת"

יש לי הרגשה שלכמה מה"הכי חבל שלא באתם" של השנה גם אני לא באתי. ככה זה, כשנאלצים לוותר על סרטים מתחילים עם אלה שנראים זניחים, ודווקא אז מפסידים את התענוגות הכיפיות באמת. איך היה "That's my boy"? ואיך "שומרים על השכונה"? ו"סוף המשמרת"? משהו אומר לי שהייתי נהנה בכולם, אבל אצטרך לחכות ולבדוק את זה ב-2013.

ובכל זאת, הנה אחד שלא באתם אליו, וחבל: "כרוניקה בזמן אמת". כמו פריקוול על הולדת מסדר הג'דיי, רק עם תיכוניסטים ומעודדות. ואם זה לא מספיק לכם כדי לרוץ לראות, אז אני לא יודע מה כן.

עוד חבל שלא באתם: "קוריולאנוס". רייף פיינס עושה שייקספיר.

Twitsonfilms: "גיבורים" פוגש את "קלוברפילד"? למה לא? אפס דמויות ועלילה, שפע בידור ואקשן. כמו קומדיית התבגרות בכיכובם של אבירי ג'דיי. ½***

IMG_3074.CR2

הכי שיר השנה

"סקייפול"

שיר בונד כמו ששיר בונד צריך להיות.

הכי כיף לשמוע

"ארץ יבשה"

נו, מה? ניק קייב.

עוד שירים כאן.

הכי גיבור על

"עלייתו של האביר האפל"

כל הנוקמים שבעולם וכל הקורים שבעולם לא יוכלו לאפילוג המנצח של טרילוגיית המופת.

Twitsonfilms: סיום מנצח לטרילוגיה מופתית? בהחלט כן. טור דה פורס קולנועי, צדק חברתי ותחייה עטלפית. ½****

הכי נסיכה

"אמיצה"

שתי שלגיות רבות והג'ינג'ית הסקוטית מנצחת. קריסטן סטיוארט היתה שלגיה מעצבנת בסרט לא רע ("שלגיה והצייד"), לילי קולינס היתה שלגיה חביבה בסרט קצת ילדותי ("מראה מראה"), אבל הנסיכה הטובה מכולן היתה בכלל בחורה מצוירת עם רעמה אדמונית אדירה. "אמיצה" לא היה הסרט הכי טוב של פיקסאר, אבל הוא בהחלט עמד בסטנדרט והבהיר שגם כשפיקסאר נאלצים לעשות "דיסני", עם נסיכה ומכשפה והכל, הם עושים את זה כמו פיקסאר. בחוכמה.

Twitsonfilms: "מולאן" פוגשת את "שלגיה" ביערות סקוטלנד? למעלה מכך. סינרגיה קרובה לשלמות בין השורשים הקלאסיים של דיסני לטאץ' האינטליגנטי של פיקסאר. ½****

הכי נבל

ביין ("עלייתו של האביר האפל")

סילבה מ"סקייפול" היה אחד הנבלים הגדולים בתולדות ג'יימס בונד, אבל ביין הוא אחד הנבלים הגדולים בתולדות באטמן, וזה שווה יותר. נולאן לקח אותו למקומות חדשים עם השילוב בין הגוף הבריוני של טום הארדי וקול השון-קונרי המכובד שבקע מתוך המסכה ונשמע כאילו הגיע מעולם אחר, שהפך את ביין למעין דמון מיתולוגי מטיל מורא. וכשביין פירק את באטמן כמו מתאבק WWE – זה היה רגע קולנועי עוצר נשימה. רגע שמסביר את המשפט הנהדר שאומר ביין לבאטמן: "אתה רק אימצת את האפילה. אני נולדתי לתוכה".

עוד בנבלים: סילבה ב"סקייפול" (חביאר בארדם ב"סקייפול"), אזוג ("ההוביט"), ג'קי (בראד פיט ב"הרוג אותם ברכות"), פורסט (טום הארדי ב"ארץ יבשה"), לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן ב"המאסטר"), ג'יי. אדגר הובר (לאונרדו דיקפריו ב"ג'יי. אדגר").

עלייתו של האביר האפל - ביין

הכי אנימציה

"מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4"

אני מת על סרטי אנימציה, והפסדתי השנה לפחות ארבעה מהיותר מסקרנים שבהם ("פראנורמן", "רלף ההורס", "מלון טרנסילבניה" ו"שומרי האגדות"). בלעדיהם, ובלי "אמיצה" שכבר הוזכר, נשארתי עם שני מתחרים דומים להפליא – "מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4" – שני סרטי המשך שמוותרים על עומק דרמטי לטובת הנאה צרופה. שניהם עמדו היטב במשימה.

עוד באנימציה: "הלורקס", "פרנקנוויני".

Twitsonfilms: שוב החיות בסכנת הכחדה? למה לא? הן הרי תמיד יודעות להוציא מעצמן את המיטב עם הגב לקיר. משב קפוא של בידור קיצי מהנה. ****

Twitsonfilms: אלכס בורח עם הקרקס? כן, וזה עושה לו רק טוב. החיות מניו יורק מלהטטות באירופה, ונותנות שואו מרהיב ומשעשע. ****

הכי חיה

אוגי ("הארטיסט")

היו מתחרים ראויים. הסוס ב"סוס מלחמה" היה מרגש. הטיגריס הדיגיטלי ב"חיי פיי" היה מפעים (אבל דיגיטלי). אבל אוגי היה שחקן.

הכי גילטי פלז'ר

"באטלשיפ"

"באטלשיפ" מבוסס על רעיון מטופש: לעבד את המשחק "צוללות" לסרט. פיטר ברג הפך את זה לסרט ארמגדוני עם מודעות עצמית גבוהה, כזה שאומר לעצמו מדי פעם "מי מדבר ככה?". שובר קופות הוליוודי מדבר ככה. וזה בסדר.

עוד גילטי פלז'רס: "בלתי נשכחים 2", "ג'ק ריצ'ר".

Twitsonfilms: סרט אסונות ארמגדוני? למה לא? מי רוצה לשחק צוללות עם נייר ועיפרון כשאפשר לשחק עם טילים וחייזרים? ½***

הכי מאכזב

"פרומתיאוס"

מתבקש להגיד "ג'ון קרטר", אבל אני לא הגעתי ל"ג'ון קרטר" עם ציפיות גבוהות. למען האמת, גם ל"פרומתיאוס" לא הגעתי עם ציפיות גבוהות. בכל זאת, רידלי סקוט, האיש והיומרה. זה נגמר ביותר מדי התקשקשות פילוסופית ומחשבה שזאת התחלה לא רעה לסדרה חדשה של "הנוסע השמיני", כל עוד מישהו אחר יתפוס את הגאי הספינה בסיקוול. הי, כריסטופר נולאן בדיוק התפנה!

Twitsonfilms: ה"אודיסיאה בחלל" של "הנוסע השמיני"? לא ממש. סקוט מכוון לכוכבים ומפספס יותר מדי חייזרים רצחניים בדרך לטובת פסבדו-פילוסופיה. ½***

הכי מחכה לסיקוול

"האביר האפל"

כן, זה נגמר. אבל הי, ג'וזף גורדון-לוויט הפך לנייטווינג, לא?

עוד מחכה לסיקוול: "ההוביט", "לופר", "פרומתיאוס".

הכי ברוך שפטרנו

"דמדומים: שחר מפציע, חלק 2"

את כל מה שיש לי להגיד על "דמדומים" כבר אמרתי בחלק הראשון. כולל: " הדבר הכי טוב שיצא מ'דמדומים' זו אנה קנדריק". וזה עוד לפני שראיתי את "פיץ' פרפקט".

דמדומים - רוברט פטינסון

הכי וואו

סצנת הצונאמי ב"הבלתי אפשרי"

ל-2011 היתה סצנת צונאמי נפלאה. הנה היא כאן, מתוך "מכאן והלאה":

סצנת הצונאמי של 2012 לא נופלת ממנה. הנה היא קצת כאן, בטריילר:

חואן אנטוניו באיונה עושה עם הצונאמי דברים נפלאים. הוא עושה מנעמי ווטס בובת סמרטוטים פצועה. הוא עושה מהלב של הצופה קווץ'.

עוד בוואו: סקורסזי משחזר את צילומי "המסע אל הירח" בהוגו, ביין שובר את באטמן ב"עלייתו של האביר האפל", הסיום הקתרטי של "לופר" ואיזה עשר סצנות מופלאות של חואקין פיניקס ב"המאסטר".

Twitsonfilms: סרט אסונות מניפולטיבי? לא ממש. מפחיד ומטלטל, ותסלחו לי על משחק המילים על חשבון הצונאמי, אבל זה פשוט קולנוע סוחף. ****

הכי מפתיע

דיסני רוכשת את לוקאספילם

יש מעריצים שהריעו. יש כאלה שהתחילו למכור את כל הממורביליה. יש כאלה שבשבילם זו מכה ניצחת לאימפריה. יש כאלה שבשבילם זו תקווה חדשה.

לפחות קיבלנו מלא ממים מעולים.

מלחמת הכוכבים ודיסני - מלחמות החנונים

הכי ישראלי

"הבלדה לאביב הבוכה"

אחרי פתיחת שנה צולעת ("נמס בגשם", "סרק סרק", "רסיסי אהבה") הלכה השנה והשתפרה מבחינת הקולנוע הישראלי. שמי זרחין הגיע עם סרט חדש ("העולם מצחיק"), ערן קולירין חזר מ"ביקור התזמורת" עם סרט חריג ("ההתחלפות"), אסי דיין חזר ("ד"ר פומרנץ"), איתן פוקס הקים לתחייה את יוסי וג'אגר ב"הסיפור של יוסי", דינה צבי-ריקליס עלתה עם "ברקיע החמישי". מני יעיש ("המשגיחים") ורמה בורשטיין ("למלא את החלל") הרשימו בסרטי ביכוריהם. וכן, היה שם גם את דובר קוסאשווילי ("רווקה פלוס").

אבל ההפתעה הנעימה חיכתה בסוף השנה, עם סרטו החדש של בני תורתי, שלא דומה לשום דבר שרואים כאן בדרך כלל. מעין מערבון ים-תיכוני, עם הרבה סגנון, הרבה רפרורים והרבה אומץ להיות אחר.

עוד בישראלים: "למלא את החלל", "ההתחלפות", "המשגיחים".

הכי זר

"היו זמנים באנטוליה"

הסרט הזה מסתובב בעולם מ-2011. הוא גם עבר בארץ בפסטיבלים, פעמיים. אבל השנה הוא הגיע להקרנות מסחריות, בזכות סרטי אורלנדו, וצריך להצדיע להם על כך. סרט מופתי.

עוד בזרים: "פרידה", "בושה", "אהבה"', "ניצוד" וגם כמה סרטים עם יותר ממילה אחת בשמם.

היו זמנים באנטוליה

הכי גבר

ג'וזף גורדון לוויט

2011 היתה השנה של ראיין גוסלינג עם "משחקי שלטון", "טיפש, מטורף, מאוהב" וכמובן "דרייב". ב-2012 הוא הוריד פרופיל ופינה את הבמה ליריב הבולט ביותר שלו על כתר "השחקן הצעיר הגדול של דורו". לגורדון לוויט היתה שנה נהדרת עם "לופר" ו"עלייתו של האביר האפל", וזה עוד לפני שראיתי את "Premium Rush" ועוד לפני שראינו את "לינקולן". יצויין שאני מעריץ עוד מ"בריק".

עוד גבר: טום הארדי ממשיך לנסוק עם שנה נהדרת ("ארץ יבשה" ו"עלייתו של האביר האפל"), רגע לפני שהוא הופך להיות מקס הזועם ואל קאפון.

Twitsonfilms: "שליחות קטלנית" לעניים? לא בדיוק. ג'ונסון רוקח מהחומרים המוכרים מותחן פשע מהנה, לא נטול פגמים אך מעורר מחשבה. ****

הכי גבירה

קייט בקינסייל וג'ניפר לורנס

קייט בקינסייל היא אחת הנשים המועדפות עלי, ולא משנה כמה היא מנסה לאתגר אותי עם בחירות הסרטים הבעייתיות שלה. השנה היא עשתה את זה שלוש פעמים. ב"המבריח" היא עשתה את אחד התפקידים המבוזבזים בקריירה שלה: להיות יפה. מובן שהיא עשתה את זה נהדר. וזה בדיוק מה שהיא עשתה גם ב"מלחמת האופל: התעוררות", עם תפקיד הרבה יותר משמעותי, אבל אפילו לא טיפה יותר מורכב. טוב, ממילא תמיד חשבתי של"מלחמת האופל" לא היו מעולם יומרות שחרגו מ"מלהראות את קייט בקינסייל בבגדי עור צמודים". הריעו לזה.

את "זיכרון גורלי 3" עוד לא ראיתי. תנו לי לנחש: עוד מאותו הדבר. כלומר, בקינסייל מדהימה. סליחה, אני חייב ללכת לראות איזה סרט.

מלחמת האופל התעוררות - קייט בקינסייל

הבחורה השנייה שעבדה יפה השנה כיכבה בשני סרטים שעדיין לא ראיתי ("Devil you know" ו"הבית בקצה הרחוב") ובשניים שכן ("משחקי הרעב" השטחי ו"אופטימיות היא שם המשחק" הנפלא). אז תנו לי לספר לכם משהו: ג'ניפר לורנס היא נסיכה. אני שבוי בקסמיה מאז "קר עד העצם" בשנה שעברה. והיא לא עוזבת אותי.

ג'ניפר לורנס - הבית בקצה הרחוב

הכי שחקן

חואקין פיניקס

בדור שמעל לגוסלינג ולגורדון לוויט, חואקין פיניקס הוא השחקן הגדול של דורו. ההופעה שלו ב"המאסטר" היא עבודת מופת מחשמלת של שחקן טוטאלי, שלוקחת את התפקיד האדיר שלו ב"הולך בדרכי" עוד שלושה צעדים אל הפנתיאון. לא להאמין מה צמח מהאח הקטן והכאילו פחות מוכשר של ריבר פיניקס. מרלון ברנדו, זה מה שצמח.

פרס המשנה הולך לאנדי סרקיס, שוב באחד התפקידים הקולנועיים הגדולים של השנה (גולום ב"ההוביט") ושוב בלי שאף אחד יכיר בכך.

הכי שחקנית

מישל וויליאמס

לא ראיתי אל מישל ב"הוואלס האחרון", אבל כן ראיתי אותה עושה מרלין מונרו נפלאה ב"השבוע שלי עם מרילין". אז נכון שזאת היתה השנה שבה מריל סטריפ עשתה תפקיד מעורר התפעלות ב"אשת הברזל", אבל וויליאמס מרשימה אותי יותר. דווקא משום שהוא לא סומנה לגדולה, ויכולה היתה בקלות להפוך לעוד בלונדה מן המניין בהוליווד. אבל היא טיפסה מ"דוסון קריק" במעלה סרטים קטנים ותפקידים מעולים ("וונדי ולוסי", "סינקדוכה, ניו יורק", "בלו ולנטיין"), והיא תמשיך לטפס גם בשנים הבאות. הבטחה.

וחוץ מזה, תראו אותה.

מישל וויליאמס GQ

הכי נערת השער

ברוקלין דקר

על התואר הידוע גם כ"התחלתי לראות ממך קצת השנה ואני מצפה לעוד" התחרו, כרגיל, הרבה נערות יפהפיות. אני עדיין רוצה לשמוע עוד על רוקסי מקי מ"משחקי הכס", על האנה ווייר מ"בוס" ועל ג'נסיס רודריגז מ"אדם על הקצה", למשל. גם אחרי שיילין וודלי מ"היורשים" אני ממשיך לעקוב (איפשהו ב-2013 היא תשחק אצל גרג אראקי, איפשהו ב-2014 היא תהפוך למרי ג'יין ווטסון ב"ספיידרמן המופלא 2").

אבל עד אז, מי שהראתה צעדים קלילים ועדינים של התקדמות בתעשייה היא ברוקלין דקר, שאחרי הופעה אחת בשנה שעברה ("תזרום עם זה") השתדרגה לשתי הופעות חסרות משמעות השנה ("למה לצפות כשאתה לא מצפה" ו"באטלשיפ"). וזו סיבה מספיק טובה להביא כאן תמונה שלה, נכון?

ברוקלין דקר

הכי 2011

"הארטיסט"

לא להאמין שהחוויה הקולנועית הזאת היתה השנה.

Twitsonfilms: סרט אילם? למה לא? מחווה שנונה, אוהבת ורבת קסם לקולנוע האילם. קולנוע מסוגנן, תמים ומרומם לב. אין מילים. ½****

הכי 2013

"ארגו"

Didn't make the cut. תזכירו לי אותו בסיכום השנה הבאה. אם הוא לא יהיה בעשירייה, תדעו ש-2013 היתה שנה גדולה.

הכי מחכה לו ב-2013

"דג'אנגו חסר מעצורים". ברור שדג'אנגו.

אבל גם "לינקולן", "כוננות עם שחר", "ההוביט: ישימון סמוג", "ארץ אוז", "והרי החדשות: האגדה ממשיכה", "A Good Day to Die Hard", "Evil Dead", "מלחמת העולם Z", "סוף העולם" (על פי סיימון פג ואדגר רייט), "The Wolverine", "סטוקר" (ההוליוודי של פארק צ'אן ווק), "Pacific Rim" (דל טורו), "ג'ק מחסלים הענקים" (סוף סוף משהו חדש מבראיין סינגר), "קיק אס 2" (בעיקר בגלל ג'ים קארי), "איירון מן 3" (בעיקר בגלל שיין בלאק), "הפרש הבודד", "הקבר" (סטאלון ושוורצנגר בשיתוף פעולה עם קצת יותר משקל מ"בלתי נשכחים"?), "שבעה צעדים" (גרסת ספייק לי), "עיר החטאים: עלמה להרוג בשבילה", "המשחק של אנדר", "רונין 47" (קיאנו ריבס!) ו"Star Trek into Darkness". ויש עוד מלא, חפשו כאן (דן אוף גיק) או כאן (av club), או במדריך הסיקוולים של "נקסט מובי". ויש גם את המדריך הענק של אמפייר.

אבל דג'אנגו. ברור שדג'אנגו.

הנה 2012 בקולנוע. נתראה בעוד שנה.

ג'יימס בונד ברבולושנרי רואד ("סקייפול" – ביקורת)

החדשות הרעות הן שלא בטוח שג'יימס בונד המזדקן עוד יכול לתת פייט לחבר'ה כמו ג'ייסון בורן בגזרת האקשן.

החדשות הטובות הן שזה בכלל לא משנה.

אני מאוד אוהב את ג'יימס בלונד. כלומר, את עידן דניאל קרייג בטוקסידו המפורסם בעולם. זה הדבר הכי טוב שקרה למיתולוגיה הנמשכת של 007 מאז שרוג'ר מור תלה את הפפיון. "קזינו רויאל" (ביקורת מ-2006 כאן) היה מצוין וברא את בונד מחדש כגיבור אפל, אלים ופרחחי. "קוונטום של נחמה" היה הרבה פחות מוצלח והרבה יותר טריוויאלי. "סקייפול" מחזיר את בונד לעניינים.

האחראי הראשי לסיפור הזה הוא סם מנדז, האיש שחתום בין השאר על הסרט שבכותרת הפוסט הזה (המוכר יותר בעברית כ"חלון פנורמי"). מנדז הוא במאי רציני עם רגליים בתיאטרון ועם אוסקר. הוא לא אחד מהמקצוענים להשכיר שמגיעים בדרך כלל למפעל של משפחת ברוקולי כדי לייצר עוד בונד סדרתי. הוא אחד שכבר עשה את "אמריקן ביוטי" ואת "חלון פנורמי", וכשהוא כבר מתעסק עם ז'אנרים, זה יוצא כמו "הדרך לפרדישן" או "ג'ארהד" – כלומר, מצוין.

הסכנה הגדולה היתה שהמותג הבונדי יבלע את מנדז חיים. זה מה שקרה למרק פורסטר ב"קוואנטום". אבל לא מנדז. מנדז לקח את המנדט שקיבל ברצינות, ועשה איתו את אחד הבונדים הטובים בסדרה (יש הטוענים – הטוב שבהם. אני קצת יותר מתון. אני אפילו לא בטוח שהוא טוב מ"קזינו רויאל", זה יצריך צפייה חוזרת במקור).

תהרגו אותי, לא מבין מה מוצאים ברמברנדט הזה

ההבדל הגדול בין "סקייפול" (ו"קזינו רויאל") לבין רוב הבונדים שקדמו לו – אפשר אפילו לומר בינו לבין כל הבונדים מאז הראשונים של שון קונרי – הוא שג'יימס בונד האחרון הוא דמות בשר ודם. ג'יימס בונד שהצטבר לכדי אייקון של גבריות מסוקסת, שרמנטית ואלגנטית, הפך מהר מאוד לכלי בסרטי הסדרה. לא תמצאו הבדלים מבניים משמעותיים בין בונד אחד למשנהו, מאז "ד"ר נו" ועד ל"למות ביום אחר" (האחרון של פירס ברוסנן). זהו חלק מקסמו של בונד ומהצלחתה של הסדרה, שכמו כל מותג טוב ידעה לספק לצרכניה מוצר שאפשר לסמוך עליו (בדרך כלל).

"קזינו רויאל" טרף את הקלפים וברא מחדש את בונד האפל והמיוסר, רחוק מההדוניזם הסקסי של שון קונרי ומהעלילות חובקת העולם עם הנבלים הקאמפיים. "סקייפול", כמוהו, הוא כבר סרט של פחות ג'יימס בונד המותג ויותר ג'יימס בונד הדמות – דמות מיוסרת, מזדקנת ושבירה. בנוסח עדות כריסטופר נולאן ו"האביר האפל" בונים מנדז ותסריטאיו (בעיקר ג'ון לוגאן המצוין), על יסודות התבנית המוכרת של מותחן אקשן, דרמה אמיתית, דרמה של דמות. בעצם, של שתיים וחצי דמויות.

גם אחד משירי בונד הטובים בסדרה. ויה אדל

אחת הסצנות הטובות ביותר ב"סקייפול" היא מעין רפרנס ל"שתיקת הכבשים". הנבל התורן, סילבה (חביאר בארדם בעוד הופעה וירטואוזית שמרפרפרת גם לג'וקר של באטמן וגם לאנטון מ"ארץ קשוחה", אך לבטח אחד הנבלים הגדולים בסדרה), סגור בתא זכוכית במרכזו של חדר ב-MI6. מולו ניצבים בונד והבוסית M (ג'ודי דנץ'). זו סצנה נדירה בסרטי בונד, אולי חסרת תקדים: לג'יימס בונד אין בה אף שורת דיאלוג. מנדז והצלם רוג'ר דיקינס – בעוד הישג יוצא מן הכלל, אגב – בקושי מתעכבים על פניו. הסצנה הזו היא כולה דו קרב מצמרר בין סילבה לבין M, שלה הוא קורא "אמא". זו סצנה שמקבלת פיי-אוף חלקי בלבד בהמשך הסרט, אף שהיא דורשת זאת – באחד הרגעים המצמיתים בה סילבה מסיר חלק משיניו ופניו מתעוותות. אבל מה שמעניין בה הוא כאמור הדחיקה של בונד הצידה. "סקייפול" הוא לא רק סיפורו של בונד – והוא בהחלט סיפורו של בונד, והמערכה האחרונה הנפלאה שלו מתרחשת במקום בו נולד בונד – אלא גם סיפורה של M, דמות מרתקת בגילומה של דיים דנץ'. הפרידה ממנה, לכשתגיע, תהיה קשה. ממש כמו להיפרד מאם.

?Why so serious

זה לא שהכל נפלא בבונד. האקשן, למשל, פחות. הוא טוב – מרדף אופנועים-רכבות מסעיר בפתיחה וסצנה מרהיבה בדירה גורדת שחקים – אבל אנחנו כבר רגילים לאקשן טוב פי כמה מזה מסביב, לרבות מהסדרה המתחרה של ג'ייסון בורן. יש בו כמה מהלכים תסריטאיים בעייתיים, כמו בסצנה (מותחת) שבה סילבה עושה את דרכו לתפוס את אם בפרלמנט, וכולם יודעים על זה ואף אחד לא עושה משהו בקשר לזה.

וחוץ מזה, לוקח ל"סקייפול" זמן רב להתניע, להשאיר את ההיי-קונספט שלו מאחור (סיפור על רשימת סוכנים שנופלת לידיים הלא נכונות ועל נבל שמאיים ישירות על אם) ולפנות את הבמה לבארדם. אבל כשזה קורה, "סקייפול" קופץ שלוש מדרגות בבת אחת, בדרך למערכה שלישית אדירה (שוב צילום נפלא של דיקינס לאורה של אחוזה בוערת) ולקתרזיס ראוי לסיפור האדיפלי הזה.

בונוס: זה אחד הסרטים העצובים ביותר מנקודת הזווית של נערות בונד, שנדמות כאן שוליות לחלוטין למלכה ה-M. הנה משהו על הטרגדיה של נערות בונד, וההוכחה של אולגה קורילנקו שזה נכון

Twitsonfilms: ג'יימס בלונד ממשיך להתרחק מהמחוזות הנהנתניים של שון קונרי ולהפליג למחוזות הקודרים של כריסטופר נולאן. זה עובד נהדר. ****

"סקייפול" (Skyfall). בימוי: סם מנדז. תסריט: ניל פרוויס, רוברט ווייד וג'ון לוגאן. שחקנים: דניאל קרייג, ג'ודי דנץ', חביאר בארדם, רלף פיינס, בן ווישואו, ברניס מרלו, נעמי האריס, רורי קיניר, אלברט פיני. 143 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

מי הנערה הזאת?

פורסם במקור ב"פרומו" של "מעריב", נובמבר 2008

"קוונטום של נחמה" ממשיך לפשוט את ג'יימס בונד מנכסיו – כבר אין גאדג'טים, אין Q, אין מאניפני – אבל דבר אחד מסרב בונד לשחרר מזרועותיו החסונות: את נערת בונד התורנית. אלא שהתפקיד הנחשק צופן גם סכנה – סכנת הכחדה. כפי ששחקנים רבים (יואן מקגרגור וקולין פארל, למשל) נרתעו מגילום דמותו של הסוכן החשאי, מחשש שלא יוכלו בהמשך לגלם דמויות אחרות, עתיד מעורפל ולא מבטיח מרחף גם מעל ראשיהן של נערות בונד. כפי שהתבטאה בעבר בריט אקלנד – מרי גודנייט ב"האיש בעל אקדח הזהב" – "זה אחד התפקידים המהנים ביותר שעשיתי… אך הוא לא עזר במאומה לקריירה שלי".

סקירה של הקריירות שפיתחו לעצמן נערות בונד לאחר מה שהיתה אמורה להיות "הפריצה הגדולה" עבורן, לא תעודד את נערת בונד הנוכחית, אולגה קורילנקו. כמו קורילנקו, רבות מהנערות נשלפו מתוך אלמוניות יחסית, אך רבות מהן גם שבו אליה. אורסולה אנדרס, אם כל הנערות, תיזכר לעד כהאני ריידר העולה כוונוס ממימי האוקיאנוס, נוטפת מים וסקס, ב"ד"ר נו". היא עוד הספיקה לשחק עם אלביס פרסלי, פרנק סינטרה ולורנס אוליבייה, אך לא עשתה הרבה מעבר לקטיפת תארים סקסיים. לצדה של אנדרס, אגב, שיחקה זינה מרשל כמיס טארו. אם השם לא אומר לכם דבר – זה אומר הכל.

על מי אמרת נעלמה? אורסולה אנדרס

קריירת המשחק של דניאלה ביאנצ'י ("מרוסיה מאהבה") הסתיימה כעבור עשר שנים, כשהישג השיא שלה הוא פיסת טריוויה אזוטרית: היא שיחקה בסרט לצדו של אחיו של שון קונרי, ניל. שירלי איטון סיימה את דרכה ב"גולדפינגר" כגופה מוזהבת, באקט שנראה היום כנבואה מטאפורית שהתגשמה. בסופו של דבר, היא פרשה כדי להתמסר למשפחתה – בדיוק כפי שעשתה ברברה באך ("המרגלת שאהבה אותי"), שנישאה לרינגו סטאר. אבל יש משפחות שבונד רק חירב: אלו של מוד אדאמס ("האיש בעל אקדח הזהב"), ג'יין סימור ("חיה ותן למות"), קארין דור ("אתה חי רק פעמיים") ולויס צ'יילס ("מונרייקר") – כולן נטשו את בעליהן בשנה שלאחר צאת הסרט.

גורלה של צ'יילס היה כה מר, עד שאפילו מהפרודיה הבונדית "אוסטין פאוארס", בו הגיחה להופעת אורח, נחתך תפקידה (בגרסה שהופצה בארה"ב). אולי היכרותה עם קוונטין טרנטינו, שכבר ליהק אותה לפרק שביים ל"CSI", עוד תציל אותה.

אדאמס, אגב, חזרה לבונד כאוקטופוסי בסרט בשם זה (למעשה, היא גם היתה ניצבת ב"רצח בעיניים"). היא סיימה את הקריירה כמנחת טלוויזיה בשבדיה. גם ג'יל סט. ג'ון ("יהלומים לנצח") מצאה עצמה בטלוויזיה, מבשלת בתוכנית הבוקר "בוקר טוב אמריקה". הישגה הגדול היו נישואיה לרוברט ואגנר, כפי שלקארי לאוול ("רישיון להרוג") אין במה להתפאר מלבד הבעל ריצ'ארד גיר.

ורשימת הכשלונות נמשכת: הונור בלקמן (פוסי גאלור ב"גולדפינגר"), מרים ד'אבו ("007 באזור המסוכן"), לין הולי ג'ונסון ("לעיניך בלבד").

הן כולן נעלמות? אתה רציני? דניס ריצ'ארדס

ויש גם מעט ניצולות. ג'יין סימור היתה ל"ד"ר קווין, רופאה במערב", לפני שנמוגה לאלמוניות; דיאנה ריג ("בשירות הוד מלכותה") המשיכה לקריירת תיאטרון מצליחה, וזכתה לתואר "דיים"; טרי האצ'ר ("מחר לנצח") עושה חיל ב"עקרות בית נואשות"; פמקה ג'נסן ("גולדנאיי") זכתה להצלחה בזכות סרטי "אקסמן", כמו גם האלי ברי ("למות ביום אחר"), אחת השחקניות המצליחות והיקרות בהוליווד היום; גם מיני דרייבר ("גולדנאיי"), מישל יאו ("מחר לנצח"), סופי מרסו ודניס ריצ'ארדס ("העולם אינו מספיק") עדיין בסביבה. מצד שני, אווה גרין ("קזינו רויאל") עדיין בשלב ההוכחות, והפעם האחרונה ששמענו על רוזמונד פייק ("למות ביום אחר") היתה כששיחקה ב"הארץ המובטחת" של עמוס גיתאי. מישהו מוכן להתחייב על כך ש"קירות" של דני לרנר לא תהיה הפעם האחרונה בה נשמע על אולגה קורילנקו?

צדקת, גודאמט. אולגה קורילנקו

בונוסים:

1. נערות בונד עם השמות הכי מצחיקים

2. הטאמבלר המופלא "פאק יה בונד גירלס"

קולות מן הארכיב: ג'יימס בונד, לא מי שחשבתם ("קזינו רויאל", ביקורת)

פורסם במקור ב"NRG מעריב", נובמבר 2006

העולם נחלק למעריצי ג'יימס בונד ולשונאיו. לאלה גם לאלה מיועדת הבשורה הבאה: "קזינו רויאל", הצאצא ה-21 לשושלת המפוארת, הוא הרבה דברים, ובעיקר סרט אקשן מבדר, אבל הוא לא ממש סרט ג'יימס בונד. לכל הפחות, זה "ג'יימס בונד: לא מי שחשבתם".

אחרי שהצעתו של טרנטינו לביים נדחתה, נראה שמרטין קמפבל, האיש שפתח את הרנסאנס הבונדי עם "גולדן איי", ביקש להוכיח כבר בפתיחה שגם הוא יודע לעשות טרנטינו, בסצנת שחור-לבן אלימה שמבהירה שלושה דברים:

1. קמפבל זה לא טרנטינו.

2. בונד של דניאל קרייג זה בונד שעוד לא ראינו.

3. אם בונד קיבל את ה-00 בשירותים ציבוריים, אז גם ל-MI6 יש חוש הומור.

סרטי בונד בעידן פירס ברוסנן ביקשו לשחזר את קסמה של הסדרה. "קזינו רויאל" הוא ניסיון מודע, גם אם מופרך לרגעים, לברוא אותה מחדש. הסרט חוזר לרגע כינונו של הסוכן החשאי המפורסם ביותר בעולם, על פי הספר הראשון שכתב אודותיו איאן פלמינג. אחרי 44 שנים ו-20 סרטים, תלמדו סוף סוף איך בונד קיבל את הטוקסידו שלו, מאיפה הגיעה האסטון מרטין האגדית, והאם הוא תמיד שתה מרטיני מנוער ולא מעורבב (התשובה היא לא, או ליתר דיוק: "נראה לך שאכפת לי?"). ובסוף הוא יסנן, לראשונה, את ה"בונד. ג'יימס בונד", ונשקע בנוסטלגיה לצלילי הנעימה האהובה.

טוב, כשדיברנו על מקלחת משותפת, חשבתי יותר על, אה… בלי הבגדים.

אין כינוי שיהלום פחות את בונד החדש מאשר "ג'יימס בלונד", הכינוי שהודבק לקרייג כשנבחר להיכנס לנעליים הגדולות והמבריקות. זה הבלונד הכי מלוכלך שיש. M (ג'ודי דנץ') רוצה שיהיה "חצי נזיר, חצי רוצח שכיר", אבל הוא רחוק מזה כרחוק ד"ר נו מד"ר איוול. אם כבר, הוא חצי נוכל, מין פושע מקסים, חצוף ויהיר (ג'ורג' קלוני היה יכול לעשות כאן בונד נפלא). לא בכדי בונד מתחיל את דרכו המחודשת במשחק פוקר, משחק הרמאים הקלאסי. כשמדובר בבונד, גם בגלגולו החדש, נזירות זו לא אופציה (הוא מעדיף נשים נשואות, אם תהיתם).

רבבות מעריצים בעולם כבר הרימו קול זעקה, אבל עושה רושם שמדובר דווקא בצעד נבון (ואמיץ): לנתץ את פסל הגיבור הישן, ולבנות אחד חדש תחתיו. הסרטים האחרונים שידרו תחושה כבדה של אנכרוניזם, וחבו את הצלחתם המסחרית לא לרוח החדשה שפיעמה בהם, ואף לא לברוסנן האלגנטי, אלא לאקשן המעולה, ולמותג "ג'יימס בונד" שכבר עושה את העבודה בכוחות עצמו. אבל כל השאר היה שייך לעידן אחר, עידן שגווע זה מכבר, ולא סיפק את ההנאה שסיפקו בשעתם מעלליו הראשונים של בונד. בעולם הקולנועי שאחרי ג'ון מקליין, היה משהו מיושן בגיבור פעולה שעדיין יוצא מכל פרשה חלק כאהוד ברק אחרי צאלים ב', עם תלתל שנופל היטב על המצח ובלי פירור אבק על הטוקסידו המצוחצח.

וכעת לפנינו בונד שחוטף בלי הכרה, כולל עינויים שפוגעים במקום שהכי כואב לו – בגבריות. קמפבל ביים אקשן מצוין, ששיאו בסצנת פתיחה מרהיבה. גם כשהקצב נשבר לרבע שעה מתמשכת של רומנטיקה קיטשית, מתברר שבעוד שזו בדר"כ נקודת הסיום של סרטי בונד, הפעם זו רק ההמתנה לקינוח – קינוח שמסתיים כמו טיזר לזוועתון אימה.

כן, יש לי שערות באוזן. אני כבר כמעט בן פאקינג ארבעים, למה ציפית?

התסריט של ניל פרוויס ורוברט ווייד אמנם בורא בונד חדש, אבל לא מרוקן את המותג מכל תוכנו, ושומר על הנוסחה, בעדכונים קלים: הרשע ניחן בפיזיונומיה גרוטסקית (דומע טיפות דם), אבל הוא בעצם רק כלי שרת בידי כוחות גדולים ממנו; הקונספירציה חובקת עולם (מימון ארגוני טרור), אבל הארכי נבל נותר באפילה; לנערה התורנית (אווה גרין) יש שם לא שגרתי (וספר לינד), אבל היא מסתירה לא מעט במחשוף הנדיב. חבל שהשכתוב של פול האגיס המוערך לא גאל את התסריט מהסתבכויותיו בין עבר להווה. מצד אחד, זה הבונד הראשון. מצד שני, M מדברת על היום שלמחרת ה-11/9. מצד שלישי, קוהרנטיות כרונולוגית אף פעם לא היתה הצד החזק של בונד.

בונד החדש מבשר טובות. נכון, אין לו עדיין שארם, הוא לא מספיק סקסי, ואת הגאדג'טים שלו יש לכם במשרד כבר מזמן. אבל הוא אלים, וממזרי, ועדיין סקסיסטי ככל שהפוליטיקלי קורקט מותיר לו (הימים ימי קצב, ולפלרטט עם מאניפני זה כבר מסוכן), ושייך לימינו אנו. הוא עוד ישתפר. רק התחלנו, לא?

עודף מעשרים מילה: הצד האפל של בונד. אלים, פרחחי ונקמני. אז מה אם זה לא הבונד שהכרתם? תתנו לו צ'אנס.

לונדון 2012: הסקרפבוק

הדברים הכי טובים שיצאו מהאולימפיאדה

תמונות

תפסו אירופה

תפסו אוטובוס

?where's the love

here's the Love

לראיין לוכטה יש חמש מדליות מלונדון, אבל רק פרצוף אחד

בעיה שמית

המם האולימפי (1)

המם האולימפי (2)

הי, גם זו מקיילה מרוני, קצת כבוד

וממתעמלת אמנית להתעמלות אמנותית

הי, על מה אתה מסתכל?

הענף ה-27 של לונדון 2012: שחייה בעירום

אפרופו הומואירוטיקה

אפרופו גרפיקה בעייתית בטלוויזיה

ובחזרה לבריכה: טוב, שחיינים סיפקו תמונות נהדרות באולימפיאדה הזו (הם וגרטל)

ככה זה נראה כשלא סוגרים אותם בבריכה

אבל יש רק מלכה אחת באולימפיאדה

לא, לא זו. זו:

אפרופו בולט: יוסיין בולט נגד כל המדליסטים בהיסטוריה של ריצת המאה מטר

צילום: יוסיין בולט

בינתיים, במגרש כדורעף החופים

מרימי משקולות: מתחת למשקולות

מתחת לבית השחי

אפרופו שיעור יתר

יאללה מכות

יאללה ניצחתי

יאללה בלגן

מישהו הזמין פיצה?

תוגת המפסידים

שמחת המנצחים

זקפה לאומית

והמשלחת הישראלית

יוטיובים

בולט קוטע ראיון כדי לתת כבוד להמנון האמריקאי

המתנה בתחתית של לונדון

שחקן טוניסאי מבקש חתימה מקובי

נבחרת השחייה האמריקאית בקאבר ל-Call me maybe

מיסטר בין בטקס הפתיחה

הכוכב של הפאב

סיכומים

המספרים של לונדון 2012 (וואלה)

השערוריות של לונדון 2012 (וואלה)

הרגעים הגדולים של לונדון 2012 (הארץ)

סיכום בלגו של לונדון 2012 (הגרדיאן)

הספורטאיות הסקסיות של לונדון 2012 (טאמבלר)

הספורטאיות השוות של לונדון 20120 (עין עצלה)

הטיוב של ספורט הארץ

ההסברים של המשלחת הישראלית (YNET)

אגדות אולימפיות שכבר לא יהיו בלונדון (גרדיאן)

אופנה בלונדון 2012 (הארץ)

הממים של לונדון 2012 (פייסבוק)

הממים המוצלחים של לונדון 2012 (חורים ברשת)

התמונות המעולות של הניו יורק טיימס

אתרי תמונות מלונדון 2012 (מגה פיקסל)

הטאמבלר הרשמי של לונדון 2012

הרולר (13.1.12)

1.

היום הוא יום שישי ה-13. אבנר שביט מגיש ב"וואלה" תפריט צפייה: "Kill List" (בפברואר בסינמטקים במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי), "יעד סופי 5" ו"הוסטל 3". אני קצת מופתע מחוסר ההתייחסות של ערוצי הטלוויזיה לאירוע (חוץ מכמה "מסורים" ב"יס"). אבל תמיד יש את הסינמטקים, שמשתפים פעולה עם MGM ומציעים כמה הצעות מעניינות: בין השאר יהיו שם "פגוע מוחין" הקאלטי בסינמטק תל אביב; "מיזרי" הקלאסי בסינמטק הרצליה, ודאבל פיצ'ר נהדר של "קארי" ו"פיראנה" בסינמטק חולון. בקיצור – יש ממה לפחד, אתם רק צריכים לבחור.

2.

אפרופו אימה: את המדריך ליוצר הקולג'-הורור כבר קראתם?

בובה, אין דרך לברוח מזה: כך או אחרת, את גומרת טופלס. "ליל הכריש"

 3.

השבוע הזה עמד כמובן בסימן כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה. כמו שאומרים במקרים כאלה – ההצלחה שלו היא ההצלחה שלנו. אולי.

כתבתי על כך ב"עכבר העיר", וכאן זה מוגש עם כמה תוספות בעניין נועם שליט שהחרה-החזיק במרוץ הלפיד.

אם שאלתם את עצמכם למה יאיר הולך לפוליטיקה – זה כאן. בגדול: בגלל הכסף. בערך.

וזה מה שחושבים על כך ב"ארץ נהדרת". "כשאנשים עושים צל גדול – סימן שהתאורה מכוונת לא טוב".

ואני מאוד מקווה שההרפתקה הפוליטית לא תגמר ככה:

4.

אפרופו לפיד: אני לא רוצה אפילו להתחיל עם מה שאני חושב על חוק הצינון, שנגנז (אני מניח שזה רק זמנית, עד שירון לונדון או רביב דרוקר יחליטו להצטרף לפוליטיקה). ספי רכלבסקי כתב על זה יפה כאן. ועמוס בידרמן ביטא את זה יפה כך:

5.

אפרופו חוק הצינון

6.

וגם זה מהכנסת: מיש מציג שרים בגרסה ידידותית למשפחה.

7.

עוד מישהו מפתח קריירה פוליטית ואפילו מפתיע יותר מלפיד הוא ריק סנטורום, שהצליח להתקרב כדי 8 קולות ממיט רומני בבחירות הרפובליקאיות באיווה (ומאז ניגף בניו המפשייר). אם עוד לא שמעתם על כך, אז זו הבעיה המרכזית של סנטורום – גוגל:

שימו לב לתוצאה הרביעית, שמציעה את הפירוש הבא לשם/מושג "סנטורום": "התערובת המקציפה של סיכה וחומר צואתי שהוא לעתים תוצר הלוואי של מין אנאלי". הפירוש השני הוא כמובן "ריק סנטורום".

כל זה פרי מעשיו של עיתונאי ופעיל גאה בשם דן סאבאג', שבתגובה לאמירותיו של סנטורום נגד הומואים ולסביות יצא בקמפיין להענקת משמעות חדשה לשמו. זה היה ב-2003, אבל כפי שאתם רואים, עדיין מחזיק.

מעניין מה היה קורה לסאבאג' אם היה יוזם תחרות דומה בישראל 2012 של לוין ואלקין.

חשבתם שהומואים הם סתם מיעוט נרמס, אה?

8.

אז זהו, שממש לא. הנה, בניו זילנד נפסלה הפרסומת החביבה הזו בעקבות מחאות הקהילה.

איך זה שתמיד למיעוטים הנדפקים יש הכי מעט הומור?

9.

אפרופו הומואים: ברכות לתל אביב, העיר הגאה הטובה ביותר בעולם.

10.

אפרופו הומואים (2): אני זה שאהב את "ג'יי. אדגר"! ואני גאה בזה!

סאקר של קלינט איסטווד. מודה.

והכי מצחיק: בכתובת הטקסט נכתב במקום "ג'יי. אדגר" – "גיי אדגר". זה אפילו יותר טוב מהכותרת שאני בחרתי.

אגב, מצאתי את החוליה החסרה לג'יי. אדגר, מי שהיתה יכולה להכשיר אותו בעיני הציבור:

מיס הובר

11.

אלה ימים יפים, בהם אדם יכול ללכת לקולנוע ולבחור בין סרטו של קלינט איסטווד לסרטו של מרטין סקורסזי לסרטו של דייויד פינצ'ר לסרטו של סטיבן ספילברג (ואני מצטער שלא הספקתי עדיין לכתוב על כולם, למרות שהתחייבתי ביני לבין עצמי לכתוב על כל סרט של במאי חשוב ו/או שאני אוהב. חייב לכם). אף אחד מהם הוא לא פסגת היצירה של יוצרו, אבל כולם ראויים פלוס.

ל"ג'יי. אדגר" כבר פרגנתי. ל"סוס מלחמה" של ספילברג פרגנתי פחות. אני מעדיף את ספילברג של "הרפתקאות טינטין".

12.

ובינתיים עלה השבוע "הארטיסט" הנפלא (ללכת! ללכת! ללכת!). ואחרי שתראו, קפצו לדף הפייסבוק הזה, שמריץ את כלבו הנאמן של הארטיסט לאוסקר. זרקו לו עצם.

ואני אומר – אם כבר הכלב, אז מה אם הקוף מ"כוכב הקופים: המרד", הזיקית מ"ראנגו" והסוס מ"סוס מלחמה"? אם כבר "ממלכת החיות", אז עד הסוף.

אני יפה?

13.

ועוד דבר מצוין בקולנוע – "חייבים לדבר על קווין". קשה להגדירו כסרט "נפלא", כי אלה ממש לא התחושות איתן אתה עוזב את הקולנוע בסיומו. אבל הוא סרט מטריד ומעניין.

ומי שלא רוצה להיות מוטרד ומעוניין, מוזמן להשתעשע מהבדיחה הזו – מה קורה כשרנדי ניומן מדבר על קווין.

14.

אבל הדבר באמת הכי נפלא שקורה כרגע בקולנוע, קורה בסינמטקים – מחווה לבילי וויילדר המבריק (חפשו פרטים נוספים באתרי הסינמטקים הקרובים למקום מגוריכם). יכולתי לפרוש כאן מדריך מקוצר, אבל אבנר שביט ב"וואלה" כבר עשה זאת טוב ממני. אז המדריך המקוצר שלי הוא כזה: לכו לכולם.

15.

השבוע עסק הבלוג בעיקר בהשלמת פערים, וכך תוכלו למצוא כאן טקסט על בראד פיט הלא מוערך; התייחסות לרשימה השחורה של הוליווד (התסריטים הכי טובים שטרם הופקו); ביקורת לקראת העונה השניה של "גברים בגיל הזה" (שכבר לא תזכה לעונה שלישית); קרב תרנגולים בין אדם סקוט לקאם ג'יגנדנט; והמלצות לצפייה בסרטים מלאים שמחכים לכם ביוטיוב – מדניס הופר על אופנוע ועד מיקי מאוס על מטאטא, מביל מאריי שלפני ג'וני דפ ועד לסטנלי קובריק שלפני קוונטין טרנטינו, מפקינפה הגדול ועד ליונתן הקטן.

16.

אמיר בוגן מציע ב-YNET לוח שנה קולנועי ל-2012. אני מניח שאתם יודעים כבר למה לחכות – מ"עלייתו של האביר האפל" דרך "פרומתיאוס" ועד "ההוביט" – אבל עכשיו גם תוכלו להציב את זה על הקלנדר. יש למה לצפות.

17.

אפרופו "האביר האפל": אתם מוזמנים להתרשם מהטאמבלר היפה משמאל, "Greatest Posters". סתם, פוסטרים יפים. מי צריך יותר מזה?

18.

וגם מהבלוג הזה, שבו ארתור משחזר סצנות קלאסיות (תודה ל-Notjustaprettyface).

תודו שאי אפשר לעמוד בפניו

19.

ברכות למדענים שמצאו את טטואין!

20.

במסגרת כתבה שעבדתי עליה לקראת האוסקר, חזרתי לסצנה נהדרת מ"פרח הקקטוס" (1969), עם וולטר מת'או, אינגריד ברגמן וגולדי הון (שזכתה עליו באוסקר לשחקנית המשנה). זה, אגב, הסרט עליו ביסס אדם סנדלר את "לזרום עם זה".

ואני לא יודע מה יותר כיף בסצנה הזו: המוסיקה (גרסה אינסטרומנטלית של קווינסי ג'ונס ל-"She hangs out" של המאנקיז); לראות איך אנשים רקדו פעם; או לראות את אינגריד ברגמן משתוללת.

21.

אורי בלאו הביא במוסף "הארץ" את סיפור ביקורה של אליזבט טיילור בישראל, לרגל צילומי "יהודית". ואני שואל – למה? למה ליהקו אותה, אם תמיד מספרים לנו ש"החיילות הישראליות הכי יפות?". אין נביאים בעירנו.

22.

מסתבר שמגיפת האימה בכלל והזומבים בפרט הגיעה גם לקובה. "חואן של המתים" מוצג כאלגוריה פוליטית על המתים המהלכים תחת שלטון קסטרו. או כפי שאומרת אחת הגיבורות למראה הזומבים: "לא נראה לי שמשהו השתנה".

23.

פוליטיקאים לא צריכים להתערב באמנות. אם הייתם צריכים עוד הוכחה, הגיע ראש ממשלת בריטניה דייויד קמרון לבקר על הסט של ג'יימס בונד, ועודד את תעשיית הקולנוע הבריטית ליצור סרטים מסחריים יותר.

אני מניח שקמרון לא ממש מבין בקולנוע. ואני לא אומר את זה בגלל שהוא אוהב את "ארמגדון" – אני אומר את זה למרות זאת. אבל אף תעשייה בעולם לא צריכה "עידוד" לסרטי מיינסטרים מסחריים. לא מעודדים את המיינסטרים – מעודדים את השוליים, את האמנות שלא חושבת על החשבון. וכמו שענה לקמרון קן לואץ': "יש לממן מגוון רחב של פרויקטים שונים ואז חלק יצליחו, חלק יהיו מקוריים, חלק יהיו יצירתיים, ותקבל תעשייה נמרצת". עכשיו רק להעביר את החזון הזה לישראל ונהיה מסודרים.

24.

אפרופו מימון: אסף פולונסקי מגייס כספים לסרט הגמר שלו ב-AFI (מכון הקולנוע האמריקאי), "סאמנאנג". אתם יכולים לעזור לו כאן.

25.

לייב אין בית שמש:

26.

והשבוע בפינתנו "דברים שקורים רק בפייסבוק":

27.

ירון כהן-צמח ואליחי וידל הרכיבו ב"Marker Week" את רשימת החטאים המודרנית של גולשי האינטרנט. הסיכויים שתמצאו את עצמכם שם גבוהים: הורדת סרטים ומוסיקה, פריצת סמארטפונים וגלישה בפייסבוק במשרד. טוב, תגידו חמש פעמים "הייל סטיב ג'ובס" ואתם בסדר.

28.

בן שלו כתש את נתן גושן בביקורת ב"הארץ" (וכמו שיכול לקרות רק באתר "הארץ" – זוכה לתגובות כמו "כל כך נכון" ולא לטקבוקים הצפויים של "כתב פלצן מה אתה מבין בכלל נתן גושן החתיךךך מתה עליייךךךך").

אבל זה לא העניין. מה שמעניין פה הוא הקליפ שהוא מזכיר, שבו לוקץ' ועמית חשאי כותשים את נתן גושן. משעשע.

29.

הקרבות המוסיקליים לא נגמרים שם. אביב גפן וירון אילן – מוסיקאים ושופטים (האחד ב"The Voice", השני ב"אייל גולן קורא לך") – התכתשו מילולית על מורשתו המוסיקלית המפוקפקת של יוסי גיספן. גיספן קרא למוסיקה של גפן "פח זבל", גפן השיב ב"עדיף להיות פח זבל מאשר לייצר אותו". ואז קם ירון אילן וכתב את התגובה הבאה:

התגובה הזו הפתיעה אותי פעמיים. ראשית, מפני שאילן מסתער על גפן בריב שהתחיל בכלל גיספן. כלומר – הוא בא להגן על מי שהרביץ ראשון. בעייתי.

אבל מה שהפתיע אותי יותר, ואף יותר מהתוכן, הוא הסגנון. ירון אילן הוא שדר רדיו ותיק ועתיר זכויות. האם הוא אמנם חתום על הטקסט המוזר הזה? על ה" ב'לשון המעטה' " (מה פירוש הפיסוק הזה?), השימוש האינפלציוני בסימני קריאה וכל ה"אז ככה" וה"בעיני אביב היקר ובעיני אני מניח כל הדור הזה"? זו העברית של שדר רדיו בישראל?

התגובה שלו ל"עכבר העיר", הנגועה באותן טעויות ("ההתבטאות של לכנות תרבות שלמה זבל" למשל), מעידה שלא היה מדובר במעידה מתוך סערת רוחות. כן, מכל האלימות המילולית שעפה כאן מצד לצד, מה שמטריד אותי הוא שפתו של איש תקשורת פופולארי. ככה אני.

ועוד לא אמרתי אף מילה על יוסי גיספן.

30.

וכמעט באותו עניין: שער מקומון בישראל. "נוח" בשבע שגיאות.

תאמינו לי – בפנים זה יותר גרוע.

ככה נראית עיתונות שלא מבינה את תפקידה החינוכי-תרבותי.

31.

וגם את המודעה הזו ראיתי השבוע. למה לכתוב "עיתון יומי גדול" כשהמייל המופיע הוא haaretz.co.il@?

32.

וגם בעיצוב המשונה הזה נתקלתי (מתנצל על התמונה המטושטשת): סטיקר על הקופה בסופר שמבקש ממני לתרום ל"וראייטי ישראל". מה הסיכוי שלא אעשה זאת כשדארת' מאול מאיים עלי?

33.

טריילר לשבת

Here come the Men in Black

הרולר (16.12.12)

1.

נתחיל בזה, כי לעומתו – הכל מתגמד: פרולוג בן שש דקות ל"עלייתו של האביר האפל" נחשף בפני עיתונאים ברי מזל בהקרנת איימקס. נכון לשעת כתיבת שורות אלו, טרם דלף החומר לרשת. אבל הדיווחים נרגשים כצפוי. MTV: "יפיל לכם את הלסת". "בוסטון הראלד": "A Knight to Remember". "וול סטריט ג'ורנל": "לא הבנתי מה טום הארדי אומר". מקורות המקורבים להפקה: "אלון אבוטבול שוב גונב את ההצגה".

האם יש דבר כזה - "פוסטר רע של האביר האפל"?

זה לא הפרולוג. זה "סתם" טריילר.

האם יש דבר כזה – "סתם טריילר של האביר האפל"?

2.

ומסתבר שלא רק האביר האפל עולה. גם כמה אמני קומיקס גדולים עולים. השמימה. למשל ג'רי רובינסון, האיש שאחראי (בין אחרים) להצמדת רובין לבאטמן, ושיזכר יותר מכל בזכות הגיית הארכי-נבל האולטימטיבי של גיבורי העל – הג'וקר.

ולא הרבה אחריו הלך לעולמו גם ג'ו סיימון, יוצר הגיבור הכל-אמריקאי "קפטן אמריקה". אולי הוא הספיק לראות את הסרט הבינוני שנעשה מהקומיקס שלו, אולי לא.

כך או אחרת, השמיים קיבלו קצת צבע השבוע.

(Luxords (devian art

3.

כן לציטוט? (1)

"הבית שימוש פה לא נמצא במלון דן"

(ראש עיריית פתח תקווה איציק אוחיון מתרגש לרגל פתיחת איצטדיון המושבה)

4.

כן לציטוט? (2)

"תשאלו כל תושב בעיר והוא יגיד שמשה אבוטבול חולה על אתיופים"

(ראש עיריית בית שמש משה אבוטבול מסביר את הגטו שפתח בעיר)

5.

כן לציטוט? (3)

"הם כמו דגים באקווריום שצריך להגן עליהם מדגים טורפים"

(ראש עיריית בית שמש משה אבוטבול מסביר את הגטו שפתח בעיר – טייק 2)

6.

כן לציטוט? (4)

"הוא צדק בכל מילה"

(אופיר אקוניס נזכר שמקארתי צדק)

7.

כן לציטוט? (5)

"קוקסינלים", "צ'יוואוות", "מי שלא מכבד אותי – אני יזיין את אמא שלו"

(המופע של פרוספר אזגי)

פרוספר משחרר נפיחות בציבור

[גם ב-103FM]

8.

בשעה שבתי קולנוע בתל אביב ממשיכים להיסגר, טוב להיתקל בחדשות כאלה: מתחם קולנוע חדש שעתיד להיפתח בנמל תל אביב. רוב הפרטים עדיין מעורפלים, אבל הכיוון הכללי מעודד. אפילו רעיון האסקימו לימון. אפילו אם יודל'ה יעבוד במזנון, מומו ימזמז בחורות בשורה האחרונה. ויאנוש? יאנוש ימכור נקניקיות. חצי נקניקיות.

9.

פרס האב הקולנועי הלא מתפקד של חודש דצמבר הולך לג'ון סי. ריילי, שמצליח לגדל שני ילדים עם בעיות אלימות, ואחראי באופן עקיף להפרדתם של שני אוגרים אומללים מהאדוניות הצעירות שלהן.

מה אתה מבסוט? ג'וני סי. מימין - "חייבים לדבר על קווין". משמאל - "אלוהי הקטל". ביניהם - אלוהים ישמור.

10.

ולעומת זאת – זה חודש טוב לג'ון הארט. רב מרגלים ב"החפרפרת", קשיש חכם ב"בני אלמוות" ואב הולל ב"מלנכוליה".

בשבילי הוא תמיד יהיה האיש עם הכלב.

11.

אפרופו ג'ים הנסון – כבר הצטרפתם לחגיגת החבובות שלי?

אחת (ביקורת)

שתיים (טריילרים)

שלוש (קלאסיקות)

עזבו את זה – כבר ראיתם את "החבובות"? מה זאת אומרת "לא"? החבובות כבר כאן!

12.

אני מבין שהשיר הזה, "Ai se eu te pego" של מישל טלו, משגע את כולם. הוא קליט וכיפי (לפחות עד שהטחינה שלו תעבור את גבול הטעם הטוב לכיוון גבול הטעם הגלגלצי). אני רק מקווה שהילדות שלומדות את התנועות שלו בלהיטות, לא טרחו לרדת לעומקו של הטקסט, שהוא, נדמה לי – כמו במקרים רבים בהם נפגשים ברזיל וסקס – לא ממש תמים. אם זה לא ברור מהתנועות של "מה שאני אעשה לך אם תיפלי לי בידיים".

כאן מופיע השיר המדבק הזה עם תרגום שהוא, נדמה לי, מעודן יחסית.

13.

אני מבטיח לכתוב (1)

זיר"ה סגרו לכם את אתרי ההורדות, אני יודע. אבל ביוטיוב מחכים לכם סרטים נפלאים, מלאים, שרק תלחצו עליהם. ב-Buzzfeed הכינו לכם יופי של רשימה לנבור בה. למי שמחפש המלצות, אני מבטיח לדאוג לכמה בשבוע הבא.

14.

אני מבטיח לכתוב (2)

השבוע התפרסמה "הרשימה השחורה" של הוליווד. אתם מכירים את הרשימה השחורה? זו רשימת תסריטים שמתפרסמת מדי שנה על ידי הסוכנים ההוליוודיים, ובה מדורגים התסריטים שהכי מצאו חן ביניהם ב-2011 וטרם הגיעו לשלבי הצילומים. זו תמיד רשימה מסקרנת (בעצם, השנה פחות), ואני מבטיח להתייחס אליה קצת יותר בהרחבה בשבוע הבא. בינתיים, הנה היא לעיונכם.

15.

אני מבטיח לכתוב (3)

העונה הרביעית של "שובר שורות" הלכה השבוע (בארץ) לעולמה בפיצוץ. בסדרה הזו, שהיא על סף המופתית באופן כללי, הביאה אותה בפינאלה כפול שהוא מופתי באופן ספציפי. אחרי פרק 12 שנראה כמו פרק סיום מעולה, הגיע פרק 13 שהיה פרק סיום מעולה והפוך לחלוטין. לכאורה, הוא סגר את הבאסטה, והחזיר את וולטר ווייט לנקודת האפס, משוחרר מברון הסמים המעיק שמעליו, שהלך לעולמו כמו היה הטרמינייטור. למעשה, וולטר ווייט לא חזר לנקודת האפס. הוא חזר להיות הייזנברג. הייזנברג בריבוע.

בשבוע הבא אני מבטיח להביא כאן את הטקסט שכתבתי על "שובר שורות" ב"בלייזר" של אוגוסט, לרגל עליית העונה הרביעית. בינתיים, אני מציע לכם לקרוא את נטלי דוברזן ב"סופרבלוב", שעקבה במסירות, באהבה ובחקרנות אין קץ אחרי העונה הזו, וחגגה את סיום הסדרה בפוסט משולש. תתחילו כאן.

ואייל רוב מסכם עונה בוואלה.

מחווה לסעיף 1

16.

מה שמזכיר לי שהשבוע היו לי שני פלאשבקים של מחסלים.

הראשון ב"שובר שורות"

והשני ב"משימה בלתי אפשרית 4"

אתם מודעים לעניין הזה של טום קרוז עם ריצות, כן?

17.

בין "משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים" לבין "שרלוק הולמס: משחק הצללים", הולך להיות דצמבר אפל בקולנוע.

18.

אפרופו "משימה בלתי אפשרית" – אני לא יודע אם המלחמה הקרה באמת חוזרת כמו שמזהירים אותנו, אבל אין ספק שבין "החפרפרת", "דאבל" ו"משימה בלתי אפשרית 4", הוליווד לגמרי מנסה לחמם את האווירה.

19.

אפרופו המלחמה הקרה, שמותנעת מחדש על גלי הבחירות הדמוקרטיות לעילא ברוסיה, כפי שמדווח משקיפנו לענייני דמוקרטיה וטוהר מידות אביגדור ליברמן: את הטאמבלר החדש "האמת של איווט" כבר בדקתם? יש לו גם פייסבוק, לפייסבוק יש זקן.

20.

רגע, חזרה לטרמינייטור ולשוורצנגר, כי אם כבר הראינו את ארני – מה בקשר לטריילר של "בלתי נשכחים 2"? אבק של כוכבים. כמו "סילבסטר בניו יורק", רק עם פוטנציאל. ועם סילבסטר.

21.

מה שמזכיר לי – נובאק ג'וקוביץ' קיבל תפקיד ב"בלתי נשכחים 2". סחטיין עליו.

ב-Tennis.fm, בתגובה, העלו עוד כמה הצעות חביבות:

רוג'ר פדרר בתפקיד מר דארסי ב"גאווה ודעה קדומה".

רפאל נדאל בטלנובלה שתאלץ אותו ללבוש חולצות ללא שרוולים, להעביר אצבעות בשיער ולהגיד כל הזמן "How you say?".

סרינה וויליאמס בתפקיד הנשי הראשי בסרט הבא של טרנטינו.

אנדי רודיק כמיזנטרופ סרקסטי בסרט הבא של ג'ייסון רייטמן ודיאבלו קודי.

ויקטוריה אזרנקה נגד לינדזי לוהאן בסיקוול של "ילדות רעות".

פרנצ'סקה סקיאבונה כבלשית מתוחכמת בגרסה האירופאית של "חוק וסדר".

וגולת הכותרת – מריה שראפובה בתפקיד נערת בונד החדשה: איוואנה דאבלפולט.

(ויה אלעד זאבי ב"ספורט הארץ")

מריה ושני עיגולים. שמה את ה-00 ב-007.

אל תזלזלו ביכולות המשחק של נובה

22.

טריילר לשבת