תגית: ג'יי. אדגר הובר

לא עוד פרצוף יפה (במלאת שלושים למותו של ג'יימס גנדולפיני)

James Gandolfini

פורסם במקור בגיליון יולי של "בלייזר"

בראשית היה אנדי סיפוויץ. סיפוויץ היה בלש בגיל העמידה מהלואר איסט סייד של מנהטן עם קרחת שחוצה את הגולגולת, שפם טבול באלכוהול וכרס מלאה בתובנות גזעניות. דמות מרתקת וחריגה, אבל לא פורצת דרך. לא היו בטלוויזיה סיפוויצ'ים לפני ההוא שעשה דניס פרנץ, ולא היו הרבה אחריו. בקושי ג'ורג' קוסנטזה. וגם זה בסיטקום, וגם זה בתפקיד משנה.

ואז בא טוני סופרנו.

כבר שמעתם הכל על טוני סופרנו. ואת מה שלא שמעתם כשטוני חי, שמעתם בחודש שעבר כשגנדולפיני מת. בזמן שדייויד צ'ייס המציא מחדש את הטלוויזיה כז'אנר איכותי ומכובד וכמקבילה המודרנית של הספרות, גנדולפיני המציא מחדש את הגיבור הטלוויזיוני כגבר שלא יצא מהפקת אופנה של GQ.

גנדולפיני – פולי גולטיירי ייקום דמו – חייב הרבה לפרנץ, אבל טוני לקח את סיפוויץ' צעד קדימה. הטלוויזיה הפוסט-סופרנואית, בעיקר זאת של הכבלים האמריקאיים, היא טלוויזיה של גיבורים עם עמוד שדרה מוסרי של ראש עירייה ישראלית מסדר גודל בינוני. אבל הגיבורים הפוסט-סופרנואים הם לא רק אפלים יותר מקודמיהם; לא אחת הם גם מכוערים מהם. פרנץ לא רק הפך אלכוהוליסט גזען לגיבור אהוד של סדרת טלוויזיה. הוא הפך גם גבר כרסתן ומקריח לגיבור כזה.

אלא שלפרנץ הנפלא היה יתרון בסיסי על גנדולפיני: הוא גילם שוטר. אמנם מקלל, אמנם מרביץ, אבל אחד מהחבר'ה הטובים. וגנדולפיני – הוא היה "החבר'ה הטובים". אלו היו נתוני הפתיחה שלו: גבר שמן, קירח, עם סקס אפיל של דוב גריזלי בחלוק בית, שחונק אנשים למוות בזמן שהוא מחפש קולג' לילדה. ואיכשהו, הוא צלח אותם. לראיה, הפיד שלכם בפייסבוק ביום שהוא מת.

כן, טוני סופרנו סיבך את כולנו. לא רק שמצאנו את עצמנו מריעים לנבל; הוא אפילו לא היה סקסי. לנבלים מותר להיות לא אטרקטיביים – לפעמים אלה אפילו כישורים נדרשים – אבל כשהנבל הוא הגיבור שלך, ואתה מחפש ליצור הזדהות בינו לבין הצופה, מראה לא אטרקטיבי עשוי להיות מכשול מיותר. אלה אם כן קוראים לך דייויד צ'ייס ואתה מלמד את כולנו איך עושים טלוויזיה.

אחרי טוני סופרנו הגיעו עוד כמה חבר'ה ששילבו ידיים מלוכלכות עם פרצוף מטונף: ויק מאקי ("המגן") חלק עם טוני משקל עודף וקרחת, וולטר ווייט ("שובר שורות") הציג חזות ממושקפת ומשופמת עם כריזמה מתפרצת של מורה לכימיה. השיא הוא כנראה נאקי תומפסון מ"אימפריית הפשע", גיבור וארכי-נבל שמגולם על ידי אחד הפרצופים הפחות קלים לעיכול בהוליווד, סטיב בושמי, קומפלט עם קו השיער המובס והעיניים שמחזיקות מם אינטרנטי משלהן. ואני כבר לא מדבר על זה שהגיבור הכי בולט בטלוויזיה היום הוא גמד.

זה עוד אחד מהמקומות האלה בהם הטלוויזיה מראה לקולנוע בשנים האחרונות שאת כל מה שהוא יודע לעשות בגדול, היא יודעת לעשות בעמוק. הסחף המתמשך של כוכבים הוליוודיים לכיוון אולפני הטלוויזיה נובע מהאתגרים הבלתי רגילים שהאחרונה מציעה להם. הוליווד הבלוקבאסטרית היא טריטוריה נוצצת של פרצופים יפים שנשלטת על ידי אותם פרצופים: בראד פיט, ג'ורג' קלוני, טום קרוז, וויל סמית'. אפילו ברוס וויליס קשישא. לתעשייה הזאת יש מעט מאוד תפקידים רציניים ו/או מכניסים להציע למאותגרים גילית ורפרזנטטיבית. פיליפ סימור הופמן, אולי השחקן הגדול בדורו, בקושי מצליח לגרד תפקידים ראשיים בצנטרום של הוליווד. כך גם פול ג'יאמטי הנפלא. את תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בסבנטיז הם היו גומרים כאל-פאצ'ינואים ודסטין-הופמנים, הפרצופים הלא מלוקקים של אז. היום, איש לא מניח על כתפיהם את הסרטים הגדולים של התקופה. וזה לא רק ספקטקלים: בזוכי האוסקר האחרונים כיכבו בן אפלק, ז'אן דוז'ארדן, קולין פירת' וג'רמי רנר, קאדר פוטנציאלי לרשימת הגברים הסקסיים של פיפל מגזין. אם צריך גיבור יפה תואר כמו גטסבי, מלהקים את לאונרדו דיקפריו. אם צריך גיבור מזדקן ומכוער כמו ג'יי אדגר הובר, מלהקים את דיקפריו.  יש מעט מאוד שון-פנים בהוליווד.

הנה עוד משהו שהטלוויזיה חייבת לג'יימס גנדולפיני. בחייו ובמותו ציווה לנו את הגיבורים המכוערים.

נמרים על סירות, הוביטים על סוסים וכלבים על הבד: סיכום 2012 בקולנוע

עלייתו של האביר האפל

כמעט ולא סיכמתי את השנה. קודם כל, אין לי זמן. שנית, אני קצת משתעל. שלישית, לבושתי ואחרי שנים של הופעות סדרתיות בבתי הקולנוע, פספסתי לא מעט סרטים השנה. הרשימה שערורייתית כמעט כמו זו של הליכוד-ביתנו, ורק מלהעלותה על הכתב עולה סומק בלחיי: "פרנורמן", "הוואלס האחרון", "עד החתונה זה יעבור", "שטח פראי", "זיכרון גורלי 3", "האחות של אחותך", "פיץ' פרפקט", "פרוג'קט X", "ראלף ההורס". אלה רק כמה, מהראש. ועוד לא דיברתי על הסרטים הזניחים ועל הסרטים הזרים שפספסתי. עזבו את זה – לא ראיתי את "מחוברים לחיים"!

מבטיח להשלים, בחיי.

ובכל זאת, זה מפעל שאני מעמיד (נדמה לי שבהפסקות) מאז 2006. ולכן, הנני כאן, ועמדי הסיכום, שיהיה קצר אך קולע. מעולם לא הצטיינתי בהגבלת הבחירות (ראה סיכום 2011), אז אני מרשה לעצמי יריעה רחבה של בחירה ויריעה קצרה של הסברים. ביקורות מורחבות תוכלו למצוא בקישורים.

הכלל בעינו עומד: רק סרטים באורך מלא שהוצגו במהלך שנת 2012 בבתי הקולנוע המסחריים בישראל הועמדו לבחירה. וזה אומר שהסרטים שלא הופצו כאן או שנגאלו רק בזכות סינמטקים ופסטיבלים נותרו בחוץ, ושיש כאן גם סרטים ששייכים באופן רשמי ל-2011, אם לא למטה מכך.

במשפט אחד: זאת לא 2011, השנה של "דרייב" ו"אומץ אמיתי" ו"ברבור שחור" ו"כוכב הקופים: המרד" ו"קר עד העצם" ו"מאניבול" (וואו). אבל זאת אחלה שנה.

הוגו

סרטי השנה

עלייתו של האביר האפל

הוגו

ההוביט: מסע בלתי צפוי

היו זמנים באנטוליה

הארטיסט

החמישייה השנייה, בפער ניכר:

הרוג אותם ברכות

פרידה

ניצוד

ממלכת אור הירח

סקייפול

והעשירייה השנייה, כבר לא לפי סדר חשיבות:

אופטימיות היא שם המשחק

הבלתי אפשרי

היורשים

חיי פיי

ארץ יבשה

חיות הדרום הפראי

המאסטר

ג'יי. אדגר

לופר

הנוקמים

THE HOBBIT: AN UNEXPECTED JOURNEY

הכי אוברייטד

"ענן אטלס" ו"סוס מלחמה"

דווקא השנה לא זיהיתי אוברייטד מובהק כמו בשנים קודמות ("העזרה" ב-2011, למשל). אני לא אוונגרדי בטעמי, אבל בדרך כלל יש סרט או שניים שאני מופתע לראות את ההשתפכות בפניהם. בשנה שעברה, למשל, לא הבנתי את ההתלהבות מ"האנה", שבעיני רוב המבקרים נראה נורא מגניב ובעיני הזיע ממאמץ להיות נורא מגניב. השנה, אני מודה, מצאתי את עצמי קולע לטעם הרוב, או להיפך.

וישנו "ענן אטלס". שבעיני חלק מהמבקרים הוא יצירת מופת, ובעיני אחרים בלוף. אני חושב שהוא סרט שקופץ הרבה מעל לפופיק ושלא מצליח לעמוד ברף הציפיות שהוא עצמו מציב. אין ספק שהתשואות היו מוגזמות.

Twitsonfilms: ניאו-מטריקס? לא ממש. יצירת אינדי מגלומנית ושלם שאמור להיות גדול מסכום חלקיו אך קטן ממנו. ובכל זאת – מאתגר ומעניין. true-true. ***

וישנם גם אלו שמחכים לשובו בסערה של סטיבן ספילברג. זה לא קרה עם "סוס מלחמה", שהיה רכיבה מתישה על סוס מסוכר (מה שלא מנע שש מועמדויות לאוסקר). יש לי הרגשה (תקווה) שעם "לינקולן" זה יגמר אחרת. יותר טוב.

Twitsonfilms: הם יורים גם בסוסים מגויסים? לא אם זה תלוי בספילברג. אפוס הרפתקאות רומנטי מרשים אך אפיזודלי, מתקתק ונטול עניין וערך. ½***

הכי אנדרייטד

"שלגיה והצייד"

אולי בגלל הסמיכות המוזרה שבין הקרנתו לבין הקרנת "מראה, מראה", גרסת שלגיה לכל המשפחה; אולי בגלל קריסטן סטיוארט המעצבנת; ואולי כי קצת קשה לשפוט בהגינות סרט שיוצא במקביל ל"עלייתו של האביר האפל". כך או אחרת, "שלגיה והצייד" זכה לכתף ביקורתית קרירה, ולא בצדק. הוא אמנם חטא במידה רבה לאגדה של האחים גרים, אבל בה בעת הרים יצירה אפית, קצת ז'אן-דארקית, לא רעה בכלל. בסוף הערב יכולתי אפילו להריע לסטיוארט בדרכה לקרב האחרון. הישג לא מבוטל.

עוד באנדרייטד: "פרנקוויני" של טים ברטון. כן, הוא ארוך מדי, ומרגיש ארוך מדי (בדיוק כפי שהוא: סרט קצר שנמתח), אבל יש בו סיפור נהדר, רפרנסים קולנועיים משעשעים ואנימציה מקסימה. כן, אני סאקר של ברטון, תהרגו אותי. בעצם, חכו לסעיף הבא.

Twitsonfilms: עוד סיפור שלגיה? למה לא? במקום סרט לכל המשפחה – דרמה אפית קודרת עם יער אפל באמת ושלגיה בתפקיד ז'אן ד'ארק. ****

הכי אוברייטד-אנדרייטד

"ג'יי. אדגר"

אני גם סאקר של קלינט איסטווד. בקטגוריה החביבה עלי במיוחד מופיעים סרטים שמגיעים עם שק ציפיות, עולים על המסך וחוטפים מהמבקרים סנוקרת. השנה זה קרה לאדם שקרוב ללבי במיוחד: קלינט איסטווד, האגדה והאגדה. "ג'יי. אדגר" חטף על ימין ועל שמאל, ולא בצדק. בעיני הוא היה סרט שצייר דיוקן מרתק של אדם מרתק. התסריט (של דאסטין לאנס בלאק) עמד לעתים בעוכריו, אבל איסטווד, בכישרונו יוצא הדופן לייצר קולנוע שהוא קשוח ורך בעת ובעונה אחת, התגבר עליו.

ודיקפריו שוב הוכיח שהוא שחקן מעולה.

עוד באוברייטד-אנדרייטד: "נערה עם קעקוע דרקון". גם פינצ'ר בינוני זה סרט מצוין.

Twitsonfilms: דיוקנו של השטן כלובש שמלות? לא ממש. פרופיל מקיף, מורכב ומרתק של גיבור-נבל שניסה להוציא את אויבי האומה מהארון וננעל בפנים. ****

הכי חבל שלא באתם

"כרוניקה בזמן אמת"

יש לי הרגשה שלכמה מה"הכי חבל שלא באתם" של השנה גם אני לא באתי. ככה זה, כשנאלצים לוותר על סרטים מתחילים עם אלה שנראים זניחים, ודווקא אז מפסידים את התענוגות הכיפיות באמת. איך היה "That's my boy"? ואיך "שומרים על השכונה"? ו"סוף המשמרת"? משהו אומר לי שהייתי נהנה בכולם, אבל אצטרך לחכות ולבדוק את זה ב-2013.

ובכל זאת, הנה אחד שלא באתם אליו, וחבל: "כרוניקה בזמן אמת". כמו פריקוול על הולדת מסדר הג'דיי, רק עם תיכוניסטים ומעודדות. ואם זה לא מספיק לכם כדי לרוץ לראות, אז אני לא יודע מה כן.

עוד חבל שלא באתם: "קוריולאנוס". רייף פיינס עושה שייקספיר.

Twitsonfilms: "גיבורים" פוגש את "קלוברפילד"? למה לא? אפס דמויות ועלילה, שפע בידור ואקשן. כמו קומדיית התבגרות בכיכובם של אבירי ג'דיי. ½***

IMG_3074.CR2

הכי שיר השנה

"סקייפול"

שיר בונד כמו ששיר בונד צריך להיות.

הכי כיף לשמוע

"ארץ יבשה"

נו, מה? ניק קייב.

עוד שירים כאן.

הכי גיבור על

"עלייתו של האביר האפל"

כל הנוקמים שבעולם וכל הקורים שבעולם לא יוכלו לאפילוג המנצח של טרילוגיית המופת.

Twitsonfilms: סיום מנצח לטרילוגיה מופתית? בהחלט כן. טור דה פורס קולנועי, צדק חברתי ותחייה עטלפית. ½****

הכי נסיכה

"אמיצה"

שתי שלגיות רבות והג'ינג'ית הסקוטית מנצחת. קריסטן סטיוארט היתה שלגיה מעצבנת בסרט לא רע ("שלגיה והצייד"), לילי קולינס היתה שלגיה חביבה בסרט קצת ילדותי ("מראה מראה"), אבל הנסיכה הטובה מכולן היתה בכלל בחורה מצוירת עם רעמה אדמונית אדירה. "אמיצה" לא היה הסרט הכי טוב של פיקסאר, אבל הוא בהחלט עמד בסטנדרט והבהיר שגם כשפיקסאר נאלצים לעשות "דיסני", עם נסיכה ומכשפה והכל, הם עושים את זה כמו פיקסאר. בחוכמה.

Twitsonfilms: "מולאן" פוגשת את "שלגיה" ביערות סקוטלנד? למעלה מכך. סינרגיה קרובה לשלמות בין השורשים הקלאסיים של דיסני לטאץ' האינטליגנטי של פיקסאר. ½****

הכי נבל

ביין ("עלייתו של האביר האפל")

סילבה מ"סקייפול" היה אחד הנבלים הגדולים בתולדות ג'יימס בונד, אבל ביין הוא אחד הנבלים הגדולים בתולדות באטמן, וזה שווה יותר. נולאן לקח אותו למקומות חדשים עם השילוב בין הגוף הבריוני של טום הארדי וקול השון-קונרי המכובד שבקע מתוך המסכה ונשמע כאילו הגיע מעולם אחר, שהפך את ביין למעין דמון מיתולוגי מטיל מורא. וכשביין פירק את באטמן כמו מתאבק WWE – זה היה רגע קולנועי עוצר נשימה. רגע שמסביר את המשפט הנהדר שאומר ביין לבאטמן: "אתה רק אימצת את האפילה. אני נולדתי לתוכה".

עוד בנבלים: סילבה ב"סקייפול" (חביאר בארדם ב"סקייפול"), אזוג ("ההוביט"), ג'קי (בראד פיט ב"הרוג אותם ברכות"), פורסט (טום הארדי ב"ארץ יבשה"), לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן ב"המאסטר"), ג'יי. אדגר הובר (לאונרדו דיקפריו ב"ג'יי. אדגר").

עלייתו של האביר האפל - ביין

הכי אנימציה

"מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4"

אני מת על סרטי אנימציה, והפסדתי השנה לפחות ארבעה מהיותר מסקרנים שבהם ("פראנורמן", "רלף ההורס", "מלון טרנסילבניה" ו"שומרי האגדות"). בלעדיהם, ובלי "אמיצה" שכבר הוזכר, נשארתי עם שני מתחרים דומים להפליא – "מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4" – שני סרטי המשך שמוותרים על עומק דרמטי לטובת הנאה צרופה. שניהם עמדו היטב במשימה.

עוד באנימציה: "הלורקס", "פרנקנוויני".

Twitsonfilms: שוב החיות בסכנת הכחדה? למה לא? הן הרי תמיד יודעות להוציא מעצמן את המיטב עם הגב לקיר. משב קפוא של בידור קיצי מהנה. ****

Twitsonfilms: אלכס בורח עם הקרקס? כן, וזה עושה לו רק טוב. החיות מניו יורק מלהטטות באירופה, ונותנות שואו מרהיב ומשעשע. ****

הכי חיה

אוגי ("הארטיסט")

היו מתחרים ראויים. הסוס ב"סוס מלחמה" היה מרגש. הטיגריס הדיגיטלי ב"חיי פיי" היה מפעים (אבל דיגיטלי). אבל אוגי היה שחקן.

הכי גילטי פלז'ר

"באטלשיפ"

"באטלשיפ" מבוסס על רעיון מטופש: לעבד את המשחק "צוללות" לסרט. פיטר ברג הפך את זה לסרט ארמגדוני עם מודעות עצמית גבוהה, כזה שאומר לעצמו מדי פעם "מי מדבר ככה?". שובר קופות הוליוודי מדבר ככה. וזה בסדר.

עוד גילטי פלז'רס: "בלתי נשכחים 2", "ג'ק ריצ'ר".

Twitsonfilms: סרט אסונות ארמגדוני? למה לא? מי רוצה לשחק צוללות עם נייר ועיפרון כשאפשר לשחק עם טילים וחייזרים? ½***

הכי מאכזב

"פרומתיאוס"

מתבקש להגיד "ג'ון קרטר", אבל אני לא הגעתי ל"ג'ון קרטר" עם ציפיות גבוהות. למען האמת, גם ל"פרומתיאוס" לא הגעתי עם ציפיות גבוהות. בכל זאת, רידלי סקוט, האיש והיומרה. זה נגמר ביותר מדי התקשקשות פילוסופית ומחשבה שזאת התחלה לא רעה לסדרה חדשה של "הנוסע השמיני", כל עוד מישהו אחר יתפוס את הגאי הספינה בסיקוול. הי, כריסטופר נולאן בדיוק התפנה!

Twitsonfilms: ה"אודיסיאה בחלל" של "הנוסע השמיני"? לא ממש. סקוט מכוון לכוכבים ומפספס יותר מדי חייזרים רצחניים בדרך לטובת פסבדו-פילוסופיה. ½***

הכי מחכה לסיקוול

"האביר האפל"

כן, זה נגמר. אבל הי, ג'וזף גורדון-לוויט הפך לנייטווינג, לא?

עוד מחכה לסיקוול: "ההוביט", "לופר", "פרומתיאוס".

הכי ברוך שפטרנו

"דמדומים: שחר מפציע, חלק 2"

את כל מה שיש לי להגיד על "דמדומים" כבר אמרתי בחלק הראשון. כולל: " הדבר הכי טוב שיצא מ'דמדומים' זו אנה קנדריק". וזה עוד לפני שראיתי את "פיץ' פרפקט".

דמדומים - רוברט פטינסון

הכי וואו

סצנת הצונאמי ב"הבלתי אפשרי"

ל-2011 היתה סצנת צונאמי נפלאה. הנה היא כאן, מתוך "מכאן והלאה":

סצנת הצונאמי של 2012 לא נופלת ממנה. הנה היא קצת כאן, בטריילר:

חואן אנטוניו באיונה עושה עם הצונאמי דברים נפלאים. הוא עושה מנעמי ווטס בובת סמרטוטים פצועה. הוא עושה מהלב של הצופה קווץ'.

עוד בוואו: סקורסזי משחזר את צילומי "המסע אל הירח" בהוגו, ביין שובר את באטמן ב"עלייתו של האביר האפל", הסיום הקתרטי של "לופר" ואיזה עשר סצנות מופלאות של חואקין פיניקס ב"המאסטר".

Twitsonfilms: סרט אסונות מניפולטיבי? לא ממש. מפחיד ומטלטל, ותסלחו לי על משחק המילים על חשבון הצונאמי, אבל זה פשוט קולנוע סוחף. ****

הכי מפתיע

דיסני רוכשת את לוקאספילם

יש מעריצים שהריעו. יש כאלה שהתחילו למכור את כל הממורביליה. יש כאלה שבשבילם זו מכה ניצחת לאימפריה. יש כאלה שבשבילם זו תקווה חדשה.

לפחות קיבלנו מלא ממים מעולים.

מלחמת הכוכבים ודיסני - מלחמות החנונים

הכי ישראלי

"הבלדה לאביב הבוכה"

אחרי פתיחת שנה צולעת ("נמס בגשם", "סרק סרק", "רסיסי אהבה") הלכה השנה והשתפרה מבחינת הקולנוע הישראלי. שמי זרחין הגיע עם סרט חדש ("העולם מצחיק"), ערן קולירין חזר מ"ביקור התזמורת" עם סרט חריג ("ההתחלפות"), אסי דיין חזר ("ד"ר פומרנץ"), איתן פוקס הקים לתחייה את יוסי וג'אגר ב"הסיפור של יוסי", דינה צבי-ריקליס עלתה עם "ברקיע החמישי". מני יעיש ("המשגיחים") ורמה בורשטיין ("למלא את החלל") הרשימו בסרטי ביכוריהם. וכן, היה שם גם את דובר קוסאשווילי ("רווקה פלוס").

אבל ההפתעה הנעימה חיכתה בסוף השנה, עם סרטו החדש של בני תורתי, שלא דומה לשום דבר שרואים כאן בדרך כלל. מעין מערבון ים-תיכוני, עם הרבה סגנון, הרבה רפרורים והרבה אומץ להיות אחר.

עוד בישראלים: "למלא את החלל", "ההתחלפות", "המשגיחים".

הכי זר

"היו זמנים באנטוליה"

הסרט הזה מסתובב בעולם מ-2011. הוא גם עבר בארץ בפסטיבלים, פעמיים. אבל השנה הוא הגיע להקרנות מסחריות, בזכות סרטי אורלנדו, וצריך להצדיע להם על כך. סרט מופתי.

עוד בזרים: "פרידה", "בושה", "אהבה"', "ניצוד" וגם כמה סרטים עם יותר ממילה אחת בשמם.

היו זמנים באנטוליה

הכי גבר

ג'וזף גורדון לוויט

2011 היתה השנה של ראיין גוסלינג עם "משחקי שלטון", "טיפש, מטורף, מאוהב" וכמובן "דרייב". ב-2012 הוא הוריד פרופיל ופינה את הבמה ליריב הבולט ביותר שלו על כתר "השחקן הצעיר הגדול של דורו". לגורדון לוויט היתה שנה נהדרת עם "לופר" ו"עלייתו של האביר האפל", וזה עוד לפני שראיתי את "Premium Rush" ועוד לפני שראינו את "לינקולן". יצויין שאני מעריץ עוד מ"בריק".

עוד גבר: טום הארדי ממשיך לנסוק עם שנה נהדרת ("ארץ יבשה" ו"עלייתו של האביר האפל"), רגע לפני שהוא הופך להיות מקס הזועם ואל קאפון.

Twitsonfilms: "שליחות קטלנית" לעניים? לא בדיוק. ג'ונסון רוקח מהחומרים המוכרים מותחן פשע מהנה, לא נטול פגמים אך מעורר מחשבה. ****

הכי גבירה

קייט בקינסייל וג'ניפר לורנס

קייט בקינסייל היא אחת הנשים המועדפות עלי, ולא משנה כמה היא מנסה לאתגר אותי עם בחירות הסרטים הבעייתיות שלה. השנה היא עשתה את זה שלוש פעמים. ב"המבריח" היא עשתה את אחד התפקידים המבוזבזים בקריירה שלה: להיות יפה. מובן שהיא עשתה את זה נהדר. וזה בדיוק מה שהיא עשתה גם ב"מלחמת האופל: התעוררות", עם תפקיד הרבה יותר משמעותי, אבל אפילו לא טיפה יותר מורכב. טוב, ממילא תמיד חשבתי של"מלחמת האופל" לא היו מעולם יומרות שחרגו מ"מלהראות את קייט בקינסייל בבגדי עור צמודים". הריעו לזה.

את "זיכרון גורלי 3" עוד לא ראיתי. תנו לי לנחש: עוד מאותו הדבר. כלומר, בקינסייל מדהימה. סליחה, אני חייב ללכת לראות איזה סרט.

מלחמת האופל התעוררות - קייט בקינסייל

הבחורה השנייה שעבדה יפה השנה כיכבה בשני סרטים שעדיין לא ראיתי ("Devil you know" ו"הבית בקצה הרחוב") ובשניים שכן ("משחקי הרעב" השטחי ו"אופטימיות היא שם המשחק" הנפלא). אז תנו לי לספר לכם משהו: ג'ניפר לורנס היא נסיכה. אני שבוי בקסמיה מאז "קר עד העצם" בשנה שעברה. והיא לא עוזבת אותי.

ג'ניפר לורנס - הבית בקצה הרחוב

הכי שחקן

חואקין פיניקס

בדור שמעל לגוסלינג ולגורדון לוויט, חואקין פיניקס הוא השחקן הגדול של דורו. ההופעה שלו ב"המאסטר" היא עבודת מופת מחשמלת של שחקן טוטאלי, שלוקחת את התפקיד האדיר שלו ב"הולך בדרכי" עוד שלושה צעדים אל הפנתיאון. לא להאמין מה צמח מהאח הקטן והכאילו פחות מוכשר של ריבר פיניקס. מרלון ברנדו, זה מה שצמח.

פרס המשנה הולך לאנדי סרקיס, שוב באחד התפקידים הקולנועיים הגדולים של השנה (גולום ב"ההוביט") ושוב בלי שאף אחד יכיר בכך.

הכי שחקנית

מישל וויליאמס

לא ראיתי אל מישל ב"הוואלס האחרון", אבל כן ראיתי אותה עושה מרלין מונרו נפלאה ב"השבוע שלי עם מרילין". אז נכון שזאת היתה השנה שבה מריל סטריפ עשתה תפקיד מעורר התפעלות ב"אשת הברזל", אבל וויליאמס מרשימה אותי יותר. דווקא משום שהוא לא סומנה לגדולה, ויכולה היתה בקלות להפוך לעוד בלונדה מן המניין בהוליווד. אבל היא טיפסה מ"דוסון קריק" במעלה סרטים קטנים ותפקידים מעולים ("וונדי ולוסי", "סינקדוכה, ניו יורק", "בלו ולנטיין"), והיא תמשיך לטפס גם בשנים הבאות. הבטחה.

וחוץ מזה, תראו אותה.

מישל וויליאמס GQ

הכי נערת השער

ברוקלין דקר

על התואר הידוע גם כ"התחלתי לראות ממך קצת השנה ואני מצפה לעוד" התחרו, כרגיל, הרבה נערות יפהפיות. אני עדיין רוצה לשמוע עוד על רוקסי מקי מ"משחקי הכס", על האנה ווייר מ"בוס" ועל ג'נסיס רודריגז מ"אדם על הקצה", למשל. גם אחרי שיילין וודלי מ"היורשים" אני ממשיך לעקוב (איפשהו ב-2013 היא תשחק אצל גרג אראקי, איפשהו ב-2014 היא תהפוך למרי ג'יין ווטסון ב"ספיידרמן המופלא 2").

אבל עד אז, מי שהראתה צעדים קלילים ועדינים של התקדמות בתעשייה היא ברוקלין דקר, שאחרי הופעה אחת בשנה שעברה ("תזרום עם זה") השתדרגה לשתי הופעות חסרות משמעות השנה ("למה לצפות כשאתה לא מצפה" ו"באטלשיפ"). וזו סיבה מספיק טובה להביא כאן תמונה שלה, נכון?

ברוקלין דקר

הכי 2011

"הארטיסט"

לא להאמין שהחוויה הקולנועית הזאת היתה השנה.

Twitsonfilms: סרט אילם? למה לא? מחווה שנונה, אוהבת ורבת קסם לקולנוע האילם. קולנוע מסוגנן, תמים ומרומם לב. אין מילים. ½****

הכי 2013

"ארגו"

Didn't make the cut. תזכירו לי אותו בסיכום השנה הבאה. אם הוא לא יהיה בעשירייה, תדעו ש-2013 היתה שנה גדולה.

הכי מחכה לו ב-2013

"דג'אנגו חסר מעצורים". ברור שדג'אנגו.

אבל גם "לינקולן", "כוננות עם שחר", "ההוביט: ישימון סמוג", "ארץ אוז", "והרי החדשות: האגדה ממשיכה", "A Good Day to Die Hard", "Evil Dead", "מלחמת העולם Z", "סוף העולם" (על פי סיימון פג ואדגר רייט), "The Wolverine", "סטוקר" (ההוליוודי של פארק צ'אן ווק), "Pacific Rim" (דל טורו), "ג'ק מחסלים הענקים" (סוף סוף משהו חדש מבראיין סינגר), "קיק אס 2" (בעיקר בגלל ג'ים קארי), "איירון מן 3" (בעיקר בגלל שיין בלאק), "הפרש הבודד", "הקבר" (סטאלון ושוורצנגר בשיתוף פעולה עם קצת יותר משקל מ"בלתי נשכחים"?), "שבעה צעדים" (גרסת ספייק לי), "עיר החטאים: עלמה להרוג בשבילה", "המשחק של אנדר", "רונין 47" (קיאנו ריבס!) ו"Star Trek into Darkness". ויש עוד מלא, חפשו כאן (דן אוף גיק) או כאן (av club), או במדריך הסיקוולים של "נקסט מובי". ויש גם את המדריך הענק של אמפייר.

אבל דג'אנגו. ברור שדג'אנגו.

הנה 2012 בקולנוע. נתראה בעוד שנה.

אישה בשר ודם. וברזל ("אשת הברזל" – ביקורת)

ב"W.E", סרטה החדש של מדונה, מגלמת אנדראה רייסבורו את דמותה של וואליס סימפסון, האמריקאית שהסעירה את בריטניה כשניהלה רומן (בעודה נשואה) עם המלך אדוארד השמיני, רומן שהביא לבסוף לנטישתו של אדוארד את הכתר ואת אנגליה.

אותה רייסבורו השתתפה ב-2008 בדרמת ה-BBC "ההליכה הארוכה לפינצ'לי" בתפקיד מרגרט תאצ'ר – עוד אישה שטלטלה את הממלכה הבריטית, וכעת חוזרת אל מסכי הקולנוע בביופיק החדש אודותיה, "אשת הברזל".

אבל איזה מרחק פעור בין סימפסון לתאצ'ר: בין אשת החברה הגבוהה המתוחכמת לבת החנווני הפשוטה; בין האמריקאית נטולת האספירציות לבין הבריטית האמביציוזית; בין זו שנותנת לאהבה לנתב את מסלול חייה, לבין זו שדוחה אותה מפני העשייה הציבורית.

"אשת הברזל" הוא ניסיון (נוסף – בעשור האחרון הופיעה דמותה של תאצ'ר לפחות 14 פעמים בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון) לפצח את חידתה של אחת הנשים החשובות במאה ה-20, שהיתה כמובן גם אחד האנשים החשובים בה. היא עמדה בראש הממשלה הבריטית בתקופה סוערת, ששיאיה בין השאר היו שביתת הכורים, האבטלה הגואה, אלימות המחתרת האירית ומלחמת פוקלנד (שגם היא חוזרת לכותרות כששוב מתחשרים ענני מלחמה מעל האיים). אלה היו ימים קשים לכל ראש ממשלה, לא כל שכן לראש ממשלה אישה ראשונה במערב (כך נאמר גם בסרט, ובכך מודרת מדינת ישראל מהמערב באופן רשמי).

עובדת היותה של תאצ'ר אישה היא לא עניין טריוויאלי או אנקדוטלי. בהיסטוריה האנושית ובתרבות הפוליטית, גם בשנות השמונים שכבר נדמות לנו כעידן ליברלי ומתקדם, מקומה של אישה לא הכירנה בטבעיות בין מושבי הפרלמנט (לא כל שכן בראשות הממשלה). זו לא עובדה שאפשר להתעלם ממנה.

יתר על כן – לעובדה הזו יש השלכה ברורה על התנהלות המנהיגה והסביבה. העניין הזה חוזר שוב ושוב בסרט, לרוב בעקיצות של תאצ'ר על חשבון החברה הכל-גברית שבתוכה היא מסתובבת. נדמה ש"אשת הברזל" מנסח מניפסט פמיניסטי (מנוסח בידי שתי נשים – הבמאית פילידה לויד והתסריטאית אבי מורגן) בדמותה של תאצ'ר. זה לא משולל ביסוס, אבל זה גם משונה, משום שתאצ'ר מתרחקת מרוב מה שמייצג נשיות. היא אולי שוברת את תקרת הזכוכית הנשית, אבל למעשה היא מתפקדת כ"יותר גבר מגבר". כפי שהיא אומרת, לגברים במפלגתה אין את האומץ (ביצים?) לעשות את מה שצריך. היא מובילה את המאבק הפנימי החריף בבריטניה, היא יוצאת למלחמה נגד ארגנטינה. תאצ'ר זוהתה יותר מכל עם הקשיחות (שהקנתה לה את הכינוי "אשת הברזל"), שהיא מאפיין גברי. האישה שנכנסה לפרלמנט הבריטי לא הביאה איתה פרספקטיבה נשית בהכרח. נדמה שאין בה רגישות, חמלה, הקשבה, שיתוף. תכונות רבות שמיוחסות לנשים ולחברה נשית בטלות אצלה. נשים שראו בה מודל להערצה יכולות ללמוד כאן לקח עצוב: על מנת להגיע לעמדות השפעה במרחב הציבורי עלייך לשחק בכלים הגבריים, וטוב מהגברים שעושים זאת. כך עשתה אשת הברזל.

כדרכם של ביופיקים – "ג'יי. אדגר" של קלינט איסטווד, למשל, המוצג כאן במקביל ל"אשת הברזל" – הסרט מנסה למצוא את שורשי התנהגותה של תאצ'ר בתא המשפחתי. ההשקה בין שני הסרטים מעניינת, משום ששניהם מעמידים במרכזם אדם (לימים – ידוע לשמצה) עם אמביציות יוצאות דופן שהציב את הקריירה לפני המשפחה, ביודעין, ושילם על כך. אלא שבעוד "ג'יי. אדגר" מסביר בכך (בין השאר) את פגימותו המוסרית של גיבורו, נדמה ש"אשת הברזל" בכלל לא מוצא כאן פגימות. תאצ'ר, לפי הסרט, הקריבה את משפחתה למען האידיאלים שלה (ושימו לב – למען הרעיונות, לא למען הקריירה), אבל היא עשתה זאת בדעה צלולה. באחד הרגעים בסרט היא מסבירה לרופא (בטקסט גברי להפליא) שאנשים צריכים פחות להרגיש ויותר לחשוב. היא גם מסבירה שאופיו של אדם הופך להיות גורלו, ולכן נדמה שהיא מבינה היטב שאופיה הוא שהכתיב לטוב ולרע את גורלה, ואינה מתנגדת לכך. המעניין הוא שמי שקיבלה את ההחלטות החשובות בחייה בדעה צלולה, מבינה את מחיריהן – הפגיעה במשפחה – דווקא כשדעתה כבר אינה צלולה.

"אשת הברזל", כמו "ג'יי. אדגר", מבקש לעשות צדק מאוחר עם גיבורו. שניהם מבקשים להראות דמויות שהיו מורכבות יותר מזיהויין ההיסטורי השלילי בעיקרו (או השלילי לחלוטין במקרה של הובר). לשניהם אין חרטות על מעשיהם, כך נראה, אבל מרחק השנים מאפשר לשפוט את אותם מעשים באופן מושכל יותר. הובר נותר נבל שטני, למרות חליפת המגן הפסיכולוגיסטית הבעייתית (אם שתלטנית ודיכוי מיני) שמספק לו "ג'יי. אדגר", אבל הוא לפחות גם מקבל את פניו של אדם, בן אנוש עם בעיות משלו. "אשת הברזל" עושה לתאצ'ר את אותו הדבר: מנסה להפוך את אשת הברזל לבשר ודם. ללא החומרים הביוגרפיים של "ג'יי. אדגר", אשת הברזל הופכת לברזלית עוד יותר – ובכל זאת, יש בה מידה של אנושיות.

מכיוון שההצדקה התסריטאית (וכנראה גם ההיסטורית) חלשה, זה לא היה עובד אלמלא מריל סטריפ. סטריפ – שהפסד שלה באוסקר הקרוב יפתח מבחינתי פתח לטענות על זיופים בהצבעות – עושה כאן מלאכת משחק משובחת כפולה. ראשית, היא נכנסת בצורה כה אמינה לדמותה של תאצ'ר (ואפילו מצליחה לשנות את הרטוריקה והאינטונציה בין תאצ'ר המוקדמת למאוחרת כשהיא נדרשת לכך).

ושנית, היא שעושה מתאצ'ר דמות בעל ממד אנושי מסוים, שילוב שכמעט ואינו מוחצן בין רכות אמהית לפגיעות נשית, ועומד בצל האופי החזק ו"הגברי" שלה. היא הרבה יותר קלה לאהדה מתאצ'ר האמיתית.

אבל סטריפ טובה בהרבה מהסרט המונח על כתפיה. בסופו של דבר, "אשת הברזל" הוא פספוס גדול. הוא פספוס מכיוון שאינו מצליח לעמוד לעומק על מורכבותה של אחת הנשים השנויות במחלוקת בהיסטוריה המודרנית; והוא פספוס מכיוון שאינו מצליח להעמיק ברעיונות שייצגה ובהשפעתם על העולם (למשל, ההתנגדות שלה למטבע אירופי משותף).

ובכל זאת, אפשר להפיק ממנו לקח פוליטי, ואפילו אנושי, אחד לפחות. בסיום הסרט מסבירה תאצ'ר כי היא עשתה מעשים שאנשים ידעו להעריך רק ממרחק הדורות. לכל הפחות, זוהי תפיסת עולמו של מנהיג אמיתי, כזה שרואה למרחוק ולא לסיבוב הבחירות הבא, כזה שחושב על המחר במובנו הפילוסופי ולא הפיזי. היא אומרת ש"פעם המטרה היתה לעשות משהו. עכשיו היא להיות מישהו". בכל זאת יש עוד דבר או שניים ללמוד ממרגרט תאצ'ר.

Twitsonfilms: אשת הברזל כבשר ודם? לא ממש. כרוניקה מעניינת, אבל הניסיון להפוך את מרגרט תאצ'ר לדמות מורכבת לא היה צולח אלמלא מריל סטריפ. ½***

"אשת הברזל" (The Iron Lady). בימוי: פילידה לויד. תסריט: אבי מורגן. שחקנים: מריל סטריפ, ג'ים ברודבנט, אלכסנדרה רואץ', הארי לויד, אוליביה קולמן, ניקולאס פארל, מת'יו מארש. 105 דקות

IMDB כאן

הרולר (27.1.12)

1.

זוהי קריאה אחרונה: היום (10:00-16:00) ומחר (10:00-22:00) זו ההזדמנות האחרונה שלכם לבקר בתערוכת World Press Photo 2011, ובתערוכת "עדות מקומית" המלווה אותה. אם תעזבו עכשיו את הפוסט הזה ותלכו לשם, אני לא אעלב. כמדי שנה, היא שווה כל שקל.

אני מתאפק ומביא לכם רק שלוש דוגמיות. הראשונה היא תמונת השנה (ביבי עיישה האפגנית, שנענשה על עזיבת בעלה בחיתוך אפה ואוזניה), השניה פשוט מרהיבה, והשלישית גרמה לי לפלוט בקול "וואו".

פרטים נוספים כאן

2.

השבוע עמד כמובן בסימן הכרזת המועמדים הסופיים לאוסקר, ובראשם, לפחות מבחינתנו, "הערת שוליים". עכשיו רק צריך להחזיק אצבעות לפרישה איראנית מסורתית, ואנחנו כפסע מהגביע.

עיקר העניין היה, כרגיל, מי נשאר בחוץ. טינטין נשאר בחוץ. טילדה סווינטון (וכל "חייבים לדבר על קווין") נשארה בחוץ. וראיין גוסלינג (וכמעט כל "דרייב") נשאר בחוץ. והוא לא אוהב את זה. גם אני לא.

20 הערות על המועמדויות לאוסקר כאן, והעתידות של יוצרי וכוכבי "הערת שוליים" – כאן.

3.

זו היתה, אגב, שנה טובה לחיות בהוליווד. הזכרתי כבר בעבר שלאוסקר הקרוב היו אמורים להיות מועמדים קוף מדבר, כלב פנטומימאי, סוס קרבות ולאונרדו דיקפריו. כולם בחוץ, כולל דיקפריו.

נטע אלכסנדר כתבה על הכוכבים האמיתיים של השנה הקולנועית ב"עכבר העיר".

4.

סיכום השבוע בבלוג:

כאמור – הרהורי אוסקר והערות שוליים, עיונים נוספים בחייו ומורשתו של ג'יי. אדגר הובר ("התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" ומחשבות אקטואליות בעקבות "ג'יי. אדגר"), נערת שער חדשה (שיילין וודלי מ"היורשים"), ביקורות קולנוע ("המבריח", "מלחמת האופל: התעוררות", "אדם על הקצה") וטלוויזיה (עונות שניות ל"אימפריית הפשע" ו"המתים המהלכים"), וקבלת פניה של הסדרה הכי טובה שהיתה בטלוויזיה לשידורים חוזרים עם מחשבות על איך עושים טלוויזיה טובה (נניח – "הסמויה") ואיך לא (נניח – "טרה נובה").

וכך היתה נראית "הסמויה" כסיטקום מהניינטיז:

וכך היתה נראית "המפץ הגדול" בלי הצחוקים המוקלטים. בעייתי משהו.

5.

תיאו אנגלופולוס הלך השבוע במפתיע לעולמו. אורי קליין סופד לו ב"גלריה", ויאיר רוה מעלה בבלוגו טקסט שכתב ב-2005 לרגל המחווה בפסטיבל חיפה לבמאי היווני. אנגלופולוס, אגב, מעולם לא היה מועמד לאוסקר (אבל זכה בדקל הזהב ובפרס הגדול של חבר השופטים בקאן).

את כמה מסרטיו – כמו "נוף בערפל" ו"מבטו של יוליסס" – תוכלו למצוא במלואם ביוטיוב.

6.

אטה ג'יימס הלכה למותה ביום שישי שעבר. באמת שמדובר באחת הגדולות, שניה כנראה רק לארית'ה פרנקלין תבדל"א, כפי שכתב עמוס הראל ב"גלריה". גם אם קשה לי לסלוח לה על מה שאמרה על ביונסה אהובתי.

גם אייל רוב ספד לה ב"וואלה". ומחר ב-21:00 בגל"צ תוקדש לה שעה מוסיקלית.

7.

במוסיקה גדולה עסקינן, וגם קוטנר בעניין. אם אתם לא רואים את "האלבומים" – בערוץ 8, ב-VOD או באתר האינטרנט – כדאי שתתחילו. זה לינק לפרק הראשון (אביתר בנאי), זה לשני ("זמן סוכר" של "איפה הילד"). ובשבת – האלבום האהוב עלי בסדרה: "סימנים של חולשה". הוא כולל את אחד מ"השירים שלי" – "כמה יוסי". אבל בחרתי להביא לכאן דווקא רצועה אחרת שאני לא מצליח לעולם לעמוד בפניה. ליתר דיוק – לשבת בפניה.

8.

הזכרתי בשבוע שעבר את מופע המחווה לעלי מוהר. היום ב-12:00 תוכלו להאזין לו בגל"צ. די ברור שזה משהו שאסור להחמיץ. הנה אחד העלי-מוהרים האהובים עלי.

9.

השבוע בפינתנו "מחפש מימון לסרט": יואב שמיר. הסרט שלו נשמע מרתק: בעקבות הניסויים המפורסמים של מילגרם וסטנפורד על הרוע האנושי, יוצא שמיר לבחון דווקא את הגיבורים, ה"10%" שיוצאים נגד הטבע האנושי, החברה והסביבה. חוץ מזה שהוא מכליל כאן את יונתן שפירא, הטייס הסרבן, שזה קצת תמוה בעיני. ובכל זאת, זה פרויקט מעניין. וחוץ מזה, מייקל מור כבר בפנים. עוד פרטים כאן. ויש בונוס:

"אני חושב שזו פעם ראשונה שמישהו עושה את זה: כתמריץ עבור תרומה של 10,000 דולר אתה מקבל אותי ל-48 שעות, עם ציוד צילום ועריכה, ואני עושה איתך סרט קצר. שזה דיל לא רע, לאדם חובב סרטים שרוצה לחוות את זה בצורה מעשית, או שתישאר לו איזו מזכרת מגניבה ממשהו"

אז אם במקרה הפרוטה נמצאת בכיסכם, ביחד עם עוד כמה אלפי פרוטות – זה ממש דיל בהזדמנות.

10.

שלושה סיפורים מרתקים על קולנוע, שואה ומלחמת העולם השניה:

א. מיכה שגריר, זוכה טרי בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע על מפעל חיים, עובד על פרויקט יוצא דופן: "הבריחה 3G", שמתחקה אחר תנועת ניצולי השואה מאירופה לישראל. הסרט לוקח בני נוער במסלול אותו עברו הניצולים, במעין ריאליטי-זיכרון דוקומנטרי. זה לכל הפחות נשמע מעניין. הרבה יותר מ"המרוץ למיליון", נניח.

ב. נירית אנדרמן הביאה ב"גלריה" את סיפורו של הסרט "הבלתי לגאליים", סרטו מ-1947 של מאיר לוין, שהוקרן בשבוע שעבר בסינמטק, ומלווה זוג במסעו מאירופה לישראל אחרי מלחה"ע השניה, בשילוב של קטעים עלילתיים ותיעודיים. אריאל שוייצר מרחיב במאמר כאן.

ג. הסיפור המדהים שמאחורי "הבריחה הגדולה". לא הסרט – הבריחה.

11.

"דה מארקר" בשירות הציבור: כך תצפו בסרטים באופן חוקי. יש גם יוטיוב, זוכרים?

12.

כלל בסיסי בעיתונות קובע ש"כלב נשך אדם" זה לא סיפור. "אדם נשך כלב" – זה כבר סיפור.

טוב, אז הסיפור על התינוק שנשך נחש זה חתיכת סיפור.

13.

אפרופו עיתונות: אחד הסיפורים המעניינים של השבוע היה, כרגיל, יאיר לפיד. הפעם הופצץ הדף של לפיד בשאלות הנוגעות לעישון סמים קלים – וליתר דיוק, האם לפיד עצמו אחז פעם ג'וינט. לפיד, וסביר יותר להניח שמי שמנהל מטעמו את הדף, לא רק שהעדיף להתעלם מהשאלות – הוא פשוט מחק אותן. מה שכמובן הסעיר את הרשת. בוא נגיד ש"יאיר לפיד+סמים" שווה כרגע בגוגל למעלה מ-55,000 תוצאות. הנה רק כמה מההתייחסויות: ב"חורים ברשת" מסופר על התופעה, ב"דה באזר" איתן בקרמן שואל ונמחק ושואל ונמחק, וב"הארץ" ספי קרופסקי כותב על יאיר לפיד כסירי אנושי.

נדמה לי שלפיד – ושוב, כנראה מישהו מאנשיו – עשה כאן טעות. זה בסדר, אנשיו של ביבי עושים טעויות כאלה כל יום לפני ארוחת הבוקר. רק צריך להכיר בכך ולתקן. ואולי לנהוג כמו החבר'ה האלה, למשל.

ויש גם ממ חדש: "Israelist Yair"

ויש עם עוזי וייל חדש:

זה הכל היה מתוכנן. פחדנו שהאיראנים, שתגידו עליהם מה שתגידו, פראיירים הם לא – יתחילו גם לחסל לנו מדענים. אז אמרנו, בוא ניתן להם מדען שאפשר בלעדיו. והלכנו ליאיר לפיד, ואמרנו לו: הי גבר, רוצה להיות דוקטור תוך שלושה חודשים? חשב שתי דקות, ואמר: דוקטור למה? גבר, אמרנו והענקנו לו סנוקרת חביבה על הלקקן, למה שבא לך. ואם רק הייתם שותקים, תוך שלושה חודשים הוא היה הופך להיות הדוקטור הישראלי המפורסם ביותר אחרי דוקטור לק, ואז ההוא מהפרס נובל היה יכול לחזור לחקור גבישים קוואזי-מחזוריים בשקט. אבל אתם התקשורת, לא יכולים לסתום את הפה, אה? לעזאזל איתכם. עד שלאוניברסיטת בר אילן היה, סוף סוף, תלמיד מפורסם שלא רצח ראש ממשלה (דובר האוניברסיטה)

14.

מה הקשר בין יאיר לפיד לצ'אק נוריס? העובדות, כמובן. והנה עובדה חדשה על צ'אק נוריס.

ועוד בגזרת צ'אק נוריס.

15.

אם הסתובבתם לרגע בפייסבוק בשבוע האחרון, סביר להניח שלא חמקתם מזה:

ואם במקרה כן – זו חידה. את התשובה תגלו אם תניחו את סמן העכבר על התמונה.

16.

מישל טלו וה"Ai Se Eu Te Pego" שלו משגעים גם את אמריקה. הנה הלהקה הרב-לאומית של הדנבר נאגטס מבצעת. משתתפים: רודי פרננדז הספרדי, דנילו גלינארי האיטלקי, קוסטה קופוס היווני, טימופיי מוזגוב הרוסי והאמריקאים אל הרינגטון וג'וליאן סטון.

17.

יואב קוטנר (ההוא מ"האלבומים") יקדיש מחר (שבת) בצהריים תוכנית לכבוד אלבומו החדש של לאונרד כהן, "Old Ideas". ובינתיים אפשר להאזין לו במלואו (!) לתקופה מוגבלת כאן.

18.

חפשו כאן מחר פוסט מוזיקלי לרגל חודש לנפילת "הקצה". הנה רמז עבה (שדווקא לא יהיה שם מחר), מתוך "Roadie".

עדכון: הנה הפוסט

19.

טריילר לשבת

מאדר-פאקינג ספייס נאציז.

התמונה מסתכלת עלי: "ג'יי. אדגר" ו"התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר"

זרים

בפתיחת הסרט "התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" מ-1977 הובר הוא עדיין בחור צעיר במשרד המשפטים, חבר במחלק המטפל בזרים עוינים (The Alien Enemy Bureau). הוא מגיע למה שנראה כבית מעצר, ובו עשרות אנשים זועקים מאחורי הסורגים. הם עומדים בפני גירוש. הובר – תתפלאו – מתפלא. הוא תוהה מה קרה לזכותם החוקית של המגורשים, קומוניסטים ואויבי האומה על פי החשד, להגנה משפטית. "היא בוטלה", מודיע לו הבוס. "שסטאלין ידאג להם", מרגיע אותו הקצין במקום.

זו היתה האווירה בארה"ב של 1919, החרדה מאיום אנרכיסטי שהתפוצץ על מדרגות בתיהם של בכירים בממשל. א. מיטשל פאלמר, התובע הכללי (המגולם ב"ג'יי. אדגר" ע"י ג'ף פירסון), שניצל פעמיים מניסיונות התנקשות, החליט לרכז את הטיפול בתושבים הזרים בארה"ב. זו היתה מטרה קלה: את הזרים היה אפשר לגרש בהינף צו, מבלי להסתבך בפלפולים חוקיים ומשפטיים.

הובר, רק בן 24, מונה ע"י פאלמר לתפקיד החדש של מנהל מחלק המודיעין, ולמעשה למנהל המבצע. במהירה הוא הפך את מה שאולי היה עורו קודם לכן, אליבא דלארי כהן ו"התיקים הסודיים". הוא הפנים את כללי המשחק החדשים, ואז הקצין אותם. כל חברי המפלגה הקומוניסטית ומפלגת הלייבור הקומוניסטית הושמו במעקב והוצבו תחת איום הגירוש; פשיטה נערכה על משרדי איגוד העובדים הרוסיים; אלפי בני אדם נעצרו; וספינה עם כ-250 אזרחים שהוגדרו כ"קיצונים" (ביניהם אמה גולדמן "הידועה לשמצה") נשלחה לבריה"מ. זו היתה תקופת "פשיטות פאלמר", שהולידו עשרות גירושים. אלמלא משרד העבודה האמריקאי, המספרים היו כנראה גבוהים פי כמה.

זו היתה תקופה חשוכה בתולדות ארה"ב, אבל היא לא היתה האחרונה. "הבהלה האדומה" הוסיפה ללוות את אמריקה ואת הובר, שהוביל את חקירת הגורמים הפשיסטיים בין מלחמות העולם, את המצוד אחר משתפי פעולה נאצים במלחה"ע השניה ואת צעדיו האופרטיביים של המקרתיזם בשנות החמישים.

אלו אינם זמנים שארה"ב נזכרת בהם בערגה. גם אם יש הזויים שיטענו ש"מקארתי צדק" (כמו ח"כ אופיר אקוניס), רובם המוחלט של האמריקאים סולדים מדרכו, ומהדרך הכוחנית בה ניהל הובר את מורשתו. מקארתי והובר הם שני שמות משוקצים, אייקונים דמוניים שאמריקה מנערת מהם חוצנה. "ג'יי. אדגר" של קלינט איסטווד, שמנסה ליצור פרופיל מורכב של הובר ולהסביר את התנהלותו הבריונית באישיות מסוכסכת (הומוסקסואליות חבויה ויחסי אם-בן בעייתיים), זכה לקבלת פנים צוננת מאמריקה. היא מעדיפה לשנוא את הובר כפי שהתרגלה.

ב"ג'יי. אדגר" עולה הובר הצעיר מתוך אמריקה המפוחדת, רדופת אימת האנרכיסטים והבולשביקים. ב"התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר", לעומת זאת, עולה הובר מתוך בית המעצר שבו כלואים עשרות, אולי מאות אנשים שלפחות חלקם לא עשו דבר מלבד להימצא בתחתיתו של עץ השורשים הלא נכון.

ארה"ב הוקמה ע"י מהגרים ונותרה חברת מהגרים. תחת הובר, פאלמר, מקארתי ודומיהם היא למדה להביט בחשדנות אפריורית על מגזרים שלמים מתוך אותה חברת מהגרים, מגזרים שנחשדו כשלוחותיהם של כוחות זרים ועוינים, אידיאולוגית, כלכלית, חברתית ומדינית: בולשביקים, נאצים, פשיסטים. בזכות השילוב בין פאניקה ציבורית לכוחנות ממשלתית, מסורת חוקתית מפוארת נדרסה בעיוורון.

זהו לקח טוב למי שמציע לגרש אוכלוסיות שלמות של מהגרי עבודה – שלפחות חלקם פליטים – מבלי לזכות אותם במשפט צדק, להבחין בין העוינים (או במקרה זה, מהגרי עבודה שפוגעים באינטרס הלאומי) לבין אלו הזקוקים למקלט. אמריקה כבר מסתכלת בבושה בכתמים בעברה – אין צורך לחקות אותה בכל.

פרטיות

זיהוי וגירוש גורמים זרים עוינים היתה המטרה שהוצבה בפני הובר. כשלעצמה, זו היתה מטרה ראויה, ודאי לנוכח האיום הממשי שהיוו גורמים אנרכיסטים כלפי הממשל והחברה. מה שעמד במרכז המחלוקת היו האמצעים בהם נקט. הובר לא רק הקים את הבולשת הפדרלית והפך אותה לכוח ביון מרכזי, תקיף ונושא נשק; הוא הפך אותה לאימת הציבור. ה-FBI עצר את הגנגסטרים המשתוללים ברחבי המדינה, אבל גם צותת לכל משרד והפר בגסות את הפרטיות. איש לא היה חסין מפניו – לא אזרח מן השורה ולא הנשיא בבית הלבן. התיקים הסודיים שבשם סרטו של לארי כהן הם אותם תיקים שהחזיק הובר כנגד מעסיקיו. זו היתה דרכו לקנות לעצמו שירות נצח ב-FBI. לכל נבחר ציבור היתה קופת שרצים, והובר החזיק אצלו את כולן.

הובר לא הלך על הגבול הדק שבין הזכות לפרטיות לביטחון המדינה. הוא הפר אותו בבוטות. המשחק הפוליטי הפך אותו לחסין בפני החוק. כל עוד הוא החזיק את הנשיאים בביצים, הם נאלצו להרשות לו להמשיך במעלליו. באחת הסצנות המרכזיות ב"התיקים הסודיים" נקרא הובר למשרדו של הנשיא ניקסון, ומתבקש להרחיב את היקף פעילות ההאזנות והמעקבים שהוא מבצע אחרי אזרחי ארה"ב. הוא נרעש ומסרב. הוא אינו מוכן להפר את החוק בסמכות ממשלתית, מתוך חשש להימצאות הכוח בידי גורמים פוליטיים. "לי אין שאיפות פוליטיות", הוא מסביר, ובכך מנקה עצמו לכאורה. הוא משרת האינטרס הלאומי. אבל האמת היא שהוא פשוט רוצה את הכוח בידיו, ובידיו בלבד.

כך הפך הובר לשומר החוק ופורעו בנשימה אחת. האיש שהופקד על ביטחון האומה, היה גם זה שערער את אמון האזרחים באומה. מי שמתהדר בסיסמאות כמו "ביטחון אמיתי זו חברה יציבה" וכגון אלה יכול לחשוב על הנזק שהסב הובר לחברה האמריקאית כאשר ערער את יסודותיה החוקתיים באופן כה דרמטי.

העימות בין פרטיות לביטחון במדינה דמוקרטית ימשך לעד. הגבול הדק הזה מוגדר בחוקים ובתקנות, אך מופר חדשות לבקרים בצווי שופטים ובתקנות חירום. אין כל דרך אחרת. אולם אותן "הפרות" צריכות להיעשות בשום שכל, במשנה זהירות, ביסודיות. כל מקרה לגופו. גם הציבור צריך להאמין שכך הם פני הדברים. שפרקליטות המדינה, בתי המשפט והמחוקקים אוחזים ברסן כוחות הביטחון ומנתבים אותם אל היעדים הנכונים.

הסוגיה הזו עולה ביתר שאת עם פסיקת בג"צ הקונטרוברסלית באשר לחוק האזרחות ולאיחוד משפחות. זוהי סוגיה מוסרית וחברתית בעייתית מאין כמוה, ובית המשפט נחצה בהתאם ודחה את העתירות כנגד החוק על חודו של קול (ואלמלא פרישת השופטת איילה פרוקצ'יה, היה כפי הנראה מקבל אותן על חודו של קול). אבל כך ראוי לה למדינה דמוקרטית שתתנהל – סוגיות נפיצות המונחות על קו התפר שבין חופש הפרט וזכויות האזרח לבין ביטחון המדינה זוכות לדיון ציבורי ער ולעיסוק משפטי מעמיק, ואין פקיד ממשל, עוצמתי ככל שיהיה, שיעשה את הישר בעיניו. איננו זקוקים להובר משלנו.

ג'יי. אדגר הובר וריצ'ארד ניקסון

"התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" (The Private Files of J. Edgar Hoover). בימוי ותסריט: לארי כהן. שחקנים: ברודריק קרופורד, ג'יימס וויינרייט, מייקל פארקס, חוזה פרר, ריפ תורן, דן דיילי, סלסט הולם, ג'ון האבוק, לויד נולאן. 112 דקות.

"ג'יי. אדגר" (J. Edgar). בימוי: קלינט איסטווד. תסריט: דאסטין לאנס בלאק. שחקנים: לאונרדו דיקפריו, ארמי האמר, נעמי ווטס, ג'ודי דנץ', דרמוט מלרוני, ג'וש לוקאס, ג'פרי דונובן, קן הווארד, סטיבן רוט, דניס או'הר, כריסטופר שייר. 137 דקות.

קלאסיקה רויזיטד: "התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" (1977)

"אדם לא יחזיק בעמדה מוסרית אלא אם הוא מפחד ממישהו"

"התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" הוא מקרה מעניין למבחן מול "ג'יי. אדגר", הגרסה החדשה של קלינט איסטווד לאותו מיתוס.

על פניו, הם מאוד דומים זה לזה. יש בהם סצנות דומות (גריסת התיקים הסודיים, מעצרו של ג'ון דילינג'ר) ולפעמים אפילו דיאלוגים זהים (למשל, כשהובר מקבל את משרת מנהל ה-FBI ומציג את תנאיו הנוקשים, עונה לו מנהלו: "לא הייתי מסכים לכך בשום אופן אחר"); השתלשלות העניינים בהם דומה (הכניסה לתפקיד, הבעיה עם נשים, המלחמה בגנגסטרים, רדיפת הקומוניסטים ורצח קנדי); ושניהם מגוללים כזיכרון.

אלא שבעוד ב"ג'יי. אדגר" הובר הוא המגולל את סיפורו בפני סוכני ה-FBI המשמשים לו כביוגרפים, ב"התיקים הסודיים" זהו אחד הסוכנים (בגילומו של ריפ תורן הצעיר) המספר לעיתונאי את הסיפור, לאחר מותו של הובר (בגילומם של ג'יימס וויינרייט בצעירותו וברודריק קרופורד בבגרותו). זוהי נקודה מהותית להבנת השוני בין שני הסרטים: לארי כהן, במאי ותסריטאי "התיקים הסודיים", מציע את גרסתו לסיפורו של הובר; איסטווד והתסריטאי דאסטין לאנס בלייק מציעים את גרסתו של הובר לאירועים (ורק בשלב מאוחר מעמתים אותה עם המציאות, כפי שמכיר אותה יד ימינו וידיד נפשו קלייד טולסון).

הדבר נובע מכך שאיסטווד מתעניין (לא לראשונה) בפער שבין המיתוס למציאות, בין הכזב לאמת, וכך יוצר דיוקן מורכב ומעמיק של הובר. כהן, לעומתו, תקיף ובוטה בהרבה. הוא מצייר דיוקן מפלצתי למדי של הובר, ואפילו רומז לאחריותו להתנקשויות בחייהם של מרטין לותר קינג ורוברט קנדי.

בהתאם לכך, גם סגנון הסרט בוטה. קצב האירועים מהיר (אולי אפילו מהיר מדי), המוסיקה דומיננטית, הכל אקספרסיבי. כהן נותן לסרטו פיל מלוכלך שהולם את האירועים המגוללים בו, ו"התיקים הסודיים" לא מרגיש כמו דרמת מתח פוליטית מהוקצעת (כמו "ג'יי. אדגר" או "משחקי שלטון"), אלא בי-מובי על בי-הירו.

"התיקים הסודיים" גם מוותר על כל הפסיכולוגיסטיקה שעומדת בבסיסו של "ג'יי. אדגר". הוא אמנם מתייחס לנטיותיו המיניות השנויות במחלוקת של הובר, ליחסיו עם טולסון ולמקומה הדומיננטי של אמו בחייו, אך אינו מתעכב על כך כמעט. ישנן מספר הלצות על הומוסקסואליות, שתי סצנות בהן הובר עומד בפני נשים, ובעיקר רגע בו כותב טור מפרסם דברים על יחסיהם של הובר וטולסון, אולם האירועים האלו נותרים זניחים בעלילה הרחבה שפורש הסרט.

קלייד טולסון וג'יי. אדגר הובר

כנגד זאת, מציג כהן את הובר כאדם תאב כוח אך בעל אתיקה משלו – לא מוסרית, אבל קשוחה. בפתיחת הסרט, כפקיד צעיר במשרד המשפטים, הוא ממונה על טיפול בגירוש זרים, ומתקשה להתמודד עם שלילת זכותם החוקתית להגנה משפטית. מאוחר יותר, באחת הסצנות החשובות בסרט, הוא מתעמת עם הנשיא ניקסון ויועציו המבקשים ממנו לבצע ברשות ובסמכות את מה שעשה את כה במחשכים: מעקב רחב היקף אחר אזרחי ארה"ב. את הכוח הזה, עוצמה שאין לה שיעור, הוא מבקש להשאיר לו ולו בלבד. הוא לא מוכן לעשות את העבודה הרעה מטעם הממשל. "לי אין שאיפות פוליטיות", הוא מסביר ליועצים את ההבדל בינו לביניהם.

התיקים הסודיים שאליהם מכוון שם הסרט הם התיקים שהחזיק הובר על בכירי הממשל האמריקאיים לאורך השנים. הם שקנו לו את כהונתו הנצחית בתפקיד ראש ה-FBI, בהתאם לעמדה שהביע בציטוט המופיע בתחילת מאמר זה: "אדם לא יחזיק בעמדה מוסרית אלא אם הוא מפחד ממישהו". הוא החזיק משהו על כולם, והם לא יכולים היו להיפרע ממנו.

אבל השם מכוון גם לתיקיו "הפרטיים" של הובר – חייו הסודיים, החיים הכפולים שאולי ניהל עם טולסון. לעומת העלילה הפוליטית, בביוגרפיה האישית מעדיף כהן להישאר מרומז. הן טולסון והן אמו של הובר נותרים ברקע סיפורו של הובר, שהוא בעיקרו סיפור על כוחניות דורסנית ושלוחת רסן. הוא פשוט וישיר פי כמה מ"ג'יי. אדגר", אבל בבוטותו יש משהו שהולם את מידותיו הגדולות של גיבורו.

*** כוכבים

"התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" (The Private Files of J. Edgar Hoover). בימוי ותסריט: לארי כהן. שחקנים: ברודריק קרופורד, ג'יימס וויינרייט, מייקל פארקס, חוזה פרר, ריפ תורן, דן דיילי, סלסט הולם, ג'ון האבוק, לויד נולאן. 112 דקות.

IMDB כאן

השטן לובש שמלה ("ג'יי. אדגר" – ביקורת)

ג'יי. אדגר הובר הוא דמות מרתקת. הוא מורכב באופן שהיה נחשד כמכני, אלמלא העובדה שלא מדובר ביציר דמיונו של תסריטאי, אלא באדם ממשי: גבר נמרץ ושאפתן שמפחד מאמא שלו; מי שהחזיק בארונו את קופות השרצים של אזרחים ונבחרי ציבור אמריקאיים, אבל גם אחת משלו; אדם שרמס את חופש הפרט, אבל שמר על שלו בקנאות; שומר חוק שפרע אותו דרך קבע; רודף אמת וצדק שהיה שקרן פתולוגי ומעוות דין; מי שייצג והגן על ערכים שמרניים בתקיפות, אבל רצה ליהנות מליברליות ופתיחות בחייו שלו; חזות קשוחה שהסתירה נפש פגיעה.

בחייו ניסה הובר לספר את הנראטיב שלו בעצמו. בשיאו הפך לגיבור על בשר ודם, אייקון קומיקס עם תת מקלע ביד. המרחק בין המיתוס לאמת היה גדול, אבל זה לא הפריע להובר להתנפח. אבל ההיסטוריה עשתה צדק עם המורשת הפרובלמאטית שלה, ושפטה אותו בחומרה על מעשיו, על התנהלותו הבריונית ועל סולם ערכיו השנוי במחלוקת בלשון המעטה. עם השנים הפך הובר לדמון משוקץ נוסח ג'וזף מקארתי, נציגה הגס של הפולשנות הממשלתית.

הובר בקולנוע. מימין למעלה, עם כיוון השעון: ברודריק קרופורד ב"התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר", ארנסט בורגניין ב"Blood Fued", ארנסט בורגניין ב"הובר", אנריקו קולאנטוני ב"משפחת קנדי", קווין דאן ב"צ'אפלין", פט הינגל ב"האזרח קון", נד ביטי ב"Robert Kennedy and his times", בילי קרודופ ב"אויב המדינה", ג'ק וורדן ב"Hoover vs. The Kennedys", טריט וויליאמס ב"ג'יי. אדגר הובר"

קלינט איסטווד – יוצר קולנוע בעל רגישות גבוהה לטיפוסים מורכבים שמהלכים על גבולות החוק (כמו "האיש ללא שם", גיבור טרילוגיית הספגטי, שהיה "הטוב" אבל גם קצת רע, או ויל מאני מ"הבלתי נסלח", הרוצח בדימוס) – נותן להובר, אולי לראשונה, עדנה אמנותית. זו אמנם עדנה בערבון מוגבל – הובר זוכה גם כאן למנה הגונה של ביקורתיות ואפילו לעג קל – אבל היא עושה צדק אמיתי עם טיפוס מורכב.

ב"ג'יי. אדגר" היומרני מגולל איסטווד חמישה עשורים בחייו של הובר, והוא עושה זאת במיומנות האיסטוודית המוכרת והמרשימה. התסריט מונח על ציר הביוגרפיה שמכתיב הובר הקשיש (בגילומו המצוין של לאונרדו דיקפריו) לסוכני FBI צעירים, ונע הלוך ושוב לאורך הקריירה הארוכה של האיש. יש לזכור שמדובר במי שעמד בראש ה-FBI במשך תקופה שנדמית כנצח – מ-1924, בהיותו בן 39, ועד למותו ב-1972. הוא ראה נשיאים באים והולכים כמו שרק שמעון פרס ראה. תחשבו על המלמ"ב יחיאל חורב, רק עם יחסי ציבור.

אבל פועלו של הובר לא הסתכם בהשתלטות על משרד מנהל הבולשת הפדרלית והתבצרות בו עד המוות. הובר – וגם כאן איסטווד והתסריטאי דאסטין לאנס בלאק ("מילק") עושים עמו צדק – עיצב את יסודות אכיפת החוק הפדרלית בארה"ב. הוא הכניס בה שיטתיות, חשיבה מדעית וסדר ארגוני. הוא הפך את ה-FBI מרשות רופסת ואימפוטנטית לכוח אכיפת חוק עוצמתי ששינה בתורו את אמריקה (בתקופת "ציד המכשפות" למשל).

ג'יי. אדגר הובר - האיש והמפלצת

אלא שדרכיו של הובר היו נלוזות, ואמריקה מעולם לא סלחה לו על כך. לכן זכה גם איסטווד הנערץ לביקורות צוננות, על כך שהעז להלבין את אחת הדמויות האפלות בהיסטוריה האמריקאית. אמריקה לא אוהבת מורכבויות, אבל איסטווד אוהב לתת לה את המורכבויות בפרצוף. צריך לומר בהגינות שכל דיון המבקש לגלות שמץ של סימפטיה להובר או לספק לו כתב הגנה פסיכולוגיסטי הוא בעייתי, אבל ראוי להתייחסות.

ואיסטווד אינו מנקה את הובר מאשם. הובר של איסטווד הוא רמאי, גוזמאי ובדאי. הוא עובר על החוק כאוות נפשו, מצפצף על הבוסים, לא מתרגש מהנשיאים, מתעמר בעובדיו, מסלק מדרכו את מי שמאיים על יוקרתו, מנכס הישגים לא לו, מפאר את שמו לשווא ומנהל במחשכים אמריקה משלו: חשדנית, חטטנית ודורסנית.

אבל הובר הזה הוא לא רק מפלצת בשירות המדינה; הוא גם אדם. אדם שחי כל חייו עם אמו. אדם שככל הנראה, ולפחות אליבא ד"ג'יי. אדגר", הקריב את חייו האישיים, את נפשו ואת אהבתו, למען האומה. אמריקה – שהכירה באיום הנאצי, שהוטרדה מהציר הסובייטי, שחשדה באזרחיה היפנים וששברה את כל הכללים בעקבות מכת הטרור האיסלאמי – אמריקה הזו חייבת לג'יי. אדגר הובר, למצער, התייחסות רצינית ומעמיקה יותר מהסלידה המוצדקת שהיא רוחשת למקארתי, למשל. וזה מה שמציע לה איסטווד. הוא לא משמש כאן על תקן פרקליטו של השטן. "ג'יי. אדגר" קושר בבירור בין האיש ג'יי. אדגר למנהל הבולשת הובר, אבל לאו דווקא מציע בכך הצדקה למעשיו. הוא מציע הסבר.

אם ככה לאו הולך להזדקן, בר יצאה בזמן

מה שמחבל מעט במאמציו של איסטווד ובכישרונו המופלא כבמאי הוא התסריט של בלאק, שמצליח להשתלט על פיסת חיים רחבה מאוד ב-137 דקות, אבל כורך בפשטנות מה בין חייו האישיים והבעייתיים של הובר – אם שתלטנית ובלבול מיני – לבין חייו המקצועיים. בניגוד לדמות המורכבת של הובר ולבימוי העדין של איסטווד (שזהו דווקא אחד מסרטיו "הקרים" והפחות מרגשים), התסריט מציע חיבורים קלים מדי בין החלקים, ולא משאיר דמיון רב, ספקות או הרהורים לצופה. הדבר בולט, למשל, בשתי סצנות שהן אולי החלשות בסרט ולא-איסטוודיות בעליל. שתיהן קשורות לזהותו המינית של הובר, ושתיהן מביכות במידה רבה. מוטב היה לסרט, העוסק בין השאר בעמימות מוסרית ואנושית, להימנע מהן.

גם כך, הסיפור מרתק. זאת כיוון שהובר הוא כאמור דמות עמוקה ומעניינת; כיוון שאיסטווד הוא במאי בעל כישרון גאוני ליצירת קולנוע נקי וחף ממנייריזם, כמעט "קשוח", ועם זאת אינטליגנטי ונוגע ללב; ושדיקפריו (לצד ארמי האמר, הלא הוא התאומים ווינקלווס מ"הרשת החברתית", המגלם את עוזרו-אהובו קלייד טולסון), נער חמודות הוליוודי, משתלט היטב על הדמות המנוולת והאמביוולנטית שנפלה לידיו, ומעצב גיבור פגום, צעיר אמביציוזי עם מצפן מוסרי נוקשה וכוונות טובות, שהופך למפלצת ברוטאלית, יצירת כפיה של סערת רגשותיו הכלואה בו פנימה. זה לא הופך אותו לאדם פחות מסוכן, אבל זה הופך אותו לגיבור קולנועי מרתק.

הובר וטולסון, הנאהבים והנעימים

שלוש הערות אגב:

1. החיבה (הלא מוכחת) של הובר ללבוש בגדי נשים, שהיא אולי פרט הטריוויה המוכר ביותר אודות מי שהיה ראש ה-FBI עידן ועידנים ועשה כל כך הרבה יותר מאשר ללבוש גרביונים בלילה, זוכה אמנם לסצנה מביכה, ובכל זאת ראויה לציון. איסטווד לא מתייחס אליה כאל התנהגות הקשורה לנטייתו המינית של הובר, אלא כתגובה למותה של אמו. בניגוד לסצנה דומה ומביכה מהסרט הישראלי "חסר מנוחה", כשהובר לובש את שמלתה של אמו הוא מציג התייחסות כפולה: מחד, געגוע לדמות האם הדומיננטית ששלטה בחייו ביד רמה; מאידך, שחרור מכבליה של מי שאמרה לו כי היא מעדיפה בן מת על בן הומו.

2. מה יש להוליווד לאחרונה עם רמיזות הומוסקסואליות? אחרי כל סרטי ג'אד אפאטאו והעיסוק שלהם באחוות גברים גבולית, הגיע "שרלוק הולמס" עם משחק הצללים ומשחק הזהויות שלו. ממש כמו הובר, גם שרלוק לבש שמלה וניהל מערכת יחסים עם סממנים הומו-אירוטיים בוטים עם עוזרו ד"ר ווטסון. לזכות הסצנות המקבילות ב"שרלוק הולמס: משחק הצללים" יאמר ששם זה לפחות נעשה באופן מרומז למחצה, וקומי במוצהר.

3. חוץ מלזרוק פה ושם שמות מפורסמים מההיסטוריה הפוליטית האמריקאית (בובי קנדי, דווייט אייזנהאואר, פרנקלין רוזוולט, ריצ'רד ניקסון), "ג'יי. אדגר" גם מציג כמה מכוכבות הקולנוע של התקופה: שירלי טמפל (אמילי אלין לינד), ג'ינג'ר רוג'רס (ג'יימי לברבר), אניטה קולבי (אמנדה שול). אבל את עיני תפסה מי שנדחקה מחוץ לרשימת הקרדיטים, לאחר שתפקידה כפי הנראה לא עבר מחדר העריכה אל הסרט הסופי והארוך: לוסיל בול, אותה גילמה ג'ניפר פוסטר. יהיה מעניין לבחון אותה בבונוסים של ה-DVD.

שתי המלצות להשלמת חוויית הצפייה:

1. ראיון של אבנר שביט ב"וואלה!" עם מארק ארונסון, היסטוריון אמריקאי שספרו על הובר יצא לאור באפריל הקרוב.

2. במקביל ל"ג'יי. אדגר" יצא לאקרנים גם "השבוע שלי עם מרילין". מעבר לעובדה שהסרט הוא הפתעה נעימה, ושמישל וויליאמס היא מרילין מונרו כובשת, הרי שמדובר בסרט שמשיק ל"ג'יי. אדגר" לא רק בתאריך הפצתו בישראל, בהיותו ביופיק או בעובדה שג'ודי דנץ' מופיעה בו. דרכיהם של מונרו והובר הצטלבו בבית הלבן; מונרו ניהלה לפי השמועות רומנים עם האחים ג'ון ובובי קנדי, והובר – שאהב לאסוף מידע מפליל על כל מי שעלול לאיים עליו ביום מן הימים – עקב אחר הרומן הזה ואף טרח לתעדו. יש גם שתוהים מה היה חלקו בפרשת מותה המסתורי.

האנקדוטה הזו, כמו גם בובי קנדי, מציצים לרגע ב"ג'יי. אדגר". מנגד, ב"השבוע שלי עם מרילין" מופיע גם בעלה בתקופה המדוברת, המחזאי ארתור מילר, שהיה אף הוא יעד למעקב משום שנחשד בקומוניזם.

כל זה כשלעצמו שווה סרט. זה ודאי עוד יקרה. בינתיים, ארגנו לעצמכם דאבל-פיצ'ר היסטורי.

האישה והמפלצת. מונרו-וויליאמס והובר-דיקפריו

Twitsonfilms: דיוקנו של השטן כלובש שמלות? לא ממש. פרופיל מקיף, מורכב ומרתק של גיבור-נבל שניסה להוציא את אויבי האומה מהארון וננעל בפנים. ****

"ג'יי. אדגר" (J. Edgar). בימוי: קלינט איסטווד. תסריט: דאסטין לאנס בלאק. שחקנים: לאונרדו דיקפריו, ארמי האמר, נעמי ווטס, ג'ודי דנץ', דרמוט מלרוני, ג'וש לוקאס, ג'פרי דונובן, קן הווארד, סטיבן רוט, דניס או'הר, כריסטופר שייר. 137 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן