תגית: ג'ים קארי

פוסט מוסיקלי לשבת: אני פורים 2012

לכבוד פורים – חמישה קאברים (או בערך-קאברים) באווירה פורימית.

יאיר ניצני עושה קאבר לעצמו (עם גיא מזיג, מתוך "בני ברדיו", תוכניתו של בני בשן בגל"צ)

אל יאנקוביץ' עושה מייקל ג'קסון לא פחות טוב מהמקור

הנה אני ערס: טל סבן, עומר אדם, ילד עם שמלה וכוסית בבריכה

ג'ים קארי עושה את אחד הקאברים הטובים שאני מכיר לביטלס

נוי אלוש בקאבר לרני רהב

רצועת בונוס: זה לא מצחיק, אבל זה קאבר וזה פורימי

גבר הולך לאיבוד דרך תסריט מרושל: "אדם על הקצה" (ביקורת)

אני רוצה להגיד משהו על היגיון בקולנוע:

יש נטייה של צופים (וגם של מבקרים) לנחור בבוז כלפי סצנה מסוימת בסרט "פחחח… זה לא הגיוני". ואז, יש נטייה של צופים אחרים (ולפעמים של צופים כלפי מבקרים) להגיד משהו כמו "עזוב אותנו מהיגיון, זה אחלה". כלומר, להגיד על משהו שהוא לא הגיוני זו טרחנות.

לפעמים זה נכון. לפעמים צופים ומבקרים, בעיקר כאלה שלא מנוסים בחוויית הצפייה בקולנוע, הולכים בקלות אל ה"זה לא הגיוני". ולפעמים ה"לא הגיוני" הוא באמת לא הגיוני, ובכל זאת בסדר בקונטקסט של הסרט (למשל, בקומדיות מסוימות – לא הסטנדרטיות, אלא אלה שממילא שוברות את הכללים).

אז ככה – סרט לא צריך הגיוני במובן המוכר לנו. סרט צריך להיות נאמן להיגיון הפנימי של העולם שלו. וזה אומר, למשל, שאם בעולם הזה גיבורים עפים (בשבילה או בשביל מישהו אחר), אז הם עפים, וזהו. ואם יש מישהו שלא יודע לעוף, אז יש לזה סיבה שקשורה בעולם הקולנועי הספציפי הזה.

היגיון (מתוך Demotination)

איך כל זה קשור ל"אדם על הקצה"? פשוט מאוד. ל"אדם על הקצה" יש בעיה של היגיון. הוא לא סרט חסר היגיון, אבל יש לו בעיה קשה של היגיון פנימי. אני נזהר מלהגיד "מופרכות", אבל זה על הגבול.

מדוע?

זוהי עלילת "אדם על הקצה": אסיר נמלט עומד על אדן חלון של בית מלון רב קומות ומאיים לקפוץ. שוטרת מנסה לעצור בעדו. אבל האיום בהתאבדות הוא רק הסחת דעת משוד יהלומים שמתקיים במקביל לאירוע ועשרות מטרים ספורים ממנו (זה לא ספויילר – זהו תקציר הסרט המופיע גם בפרסומים).

אני חושב שאם המשטרה היתה מגייסת בחורות כמו אליזבת' בנקס, הרבה פחות אנשים היו מתאבדים. אני יודע שאותי היא היתה משכנעת ב"שלום".

עד כאן הכל בסדר. מכאן מתחילות הבעיות. הגיבור, ניק קאסידי (סם וורת'ינגטון), הוא אדם מאוד מתוחכם. הוא הצליח לברוח ממאסר, ואז תכנן שוד מחוכם עם הסוואה של ניסיון התאבדות. הבנאדם לא פראייר.

אבל כשבוחנים מקרוב את השוד, מגלים שהוא הרבה פחות מתוחכם ממה שהתסריטאי פאבלו פנחווז (ונצואליאני, בן לניצולי שואה הונגרים וידוע בעיקר כסופר הצללים של או.ג'יי. סימפסון) רוצה שנחשוב. לדוגמה: באחד מרגעי השוד מוצבת תמונה סטטית לפני מצלמת אבטחה. זה קורה בדיוק ברגע שבו איש האבטחה של הבניין אינו מביט במצלמות. למה הוא אינו מביט במצלמות? סתם. פוקס. ככה מתכננים שוד.

לשם השוואה: ב"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" נעשה מהלך דומה, כשטום קרוז וסיימון פג שודדים מסמך מהקרמלין ומערימים על השומר. אלא ששם, כדי לגרום לו שלא להביט לכיוונם, הם מסיחים את דעת השומר באמצעות הפקת קולות של טפטוף. ו"מב"א 4" הוא סרט שרחוק מהיגיון כמו שטום קרוז רחוק מהיגיון. זה בדיוק העניין – קוהרנטיות ונאמנות להיגיון הפנימי.

עוד דוגמה: צמד השודדים (ג'יימי בל וג'נסיס רודריגז) מצליחים לחמוק מהמסדרון ברגע האחרון, לפני שנכנסים אליו השוטרים בלוויית אחד מאנשיו של דייויד אנגלנדר (סם האריס), האיש העשיר שעומד להישדד. במסדרון הזה, מן הסתם, שותקו אמצעי ההתרעה. כעת נכנס נציגו של אנגלנדר ומבקש לכבות את האמצעים (בעצם – לכבות אותם שוב). שום דבר לא מעלה את חשדו של איש האבטחה היושב בחדר הבקרה, כנראה. גם (ובעיקר) העובדה שהוא לא רואה את האיש והשוטרים עוברים במסדרון (משום שהמצלמות מתות) לא מטרידה אותו כנראה. או שאולי הוא פשוט שוב לא מסתכל במסכים (למרות שהוא בדיוק נמצא בקשר עם נציגו של אנגלנדר שבדרכו לכספת). כמה נוח.

ואני כבר לא מדבר על העובדה ששני אנשים פשוטים למדי מבצעים שוד מתוחכם ברמה של פורצי-חתול מנוסים, כמו השתלשלות בפיר של מעלית ובתעלות אוורור (רודריגז עוד מקבלת איזה שמץ של ביסוס תסריטאי, בל לא). ואני לא מדבר על השאלה הראשונה שלא עברה במוחו של קאסידי – האם ברגע שתתגלה זהותו (והוא יודע שהיא תתגלה מהר) לא ימהר אנגלנדר להחביא את היהלום שהוא מבקש למצוא, או להגביר עליו את האבטחה. ואני לא מדבר על זה שכל השוד המורכב הזה מבוסס, בדיעבד, על השערה, הנחת עבודה. לא סתם דיסאינפורמציה או מידע חלקי – הנחה! לא, אני לא מדבר על כל אלה.

!Suplex coming

ודוגמה הפוכה: במהלך השוד נתקלים השודדים בתקלה בלתי צפויה. הם מצליחים להתגבר עליה, אבל בהמשך זה כמעט ומביא להסגרתם. זה בסדר. לעומת שני המקרים האחרים, בהם נסמכו על המזל ועל רשלנות התסריטאי, כאן הם נתקלים במכשול לא צפוי ומטפלים בו (טוב או לא – זה פחות חשוב). כך כותבים זאת.

העניין הוא פשוט – אתה לא יכול לכתוב על שוד מתוחכם ולהרשות לעצמך להיות מרושל. זו סתירה פנימית שהיא סטירה בפני הצופה. והתסריט של פנחווז מרושל לכל אורכו. במקום אחד בסרט, השודדת עוצרת באמצע הדרך. היא לא יכולה להמשיך. למה? אל תשאלו. לא, באמת, אל תשאלו, כי אין תשובה. ככה. במקום אחר בסרט, קאסידי מבקש מהפסיכולוגית המשטרתית מרסר (אליזבת' בנקס) למשוך זמן בשבילו. למה? אל תשאלו. היא לא שואלת. היא אמנם עובדת במשטרה, אבל היא לא שואלת. זה בדיוק חוסר האופי שיביא אותה בהמשך לסכן את חייה ואת הקריירה שלה למען קאסידי. ככה, סתם. כנראה התאהבה בעיניים של וורת'ינגטון. ובהמשך, האיש הרע נפצע מיריה ונופל, וקאסידי ומרסר עוזבים אותו. הם לא חושבים להרחיק קודם כל את האקדח מקרבתו. למה? אל תשאלו. אני הפסקתי לשאול.

כך עושים זאת נכון (מצטער על האיכות, אבל זה היחיד שמצאתי שאפשר היה לאמבד. אפשר למצוא את זה באיכות טובה כאן)

זה אותו היגיון שמביא את קאסידי מלכתחילה לבחור בדרך המסובכת ביותר שניתן להעלות על הדעת כדי להוכיח את חפותו (גם זה לא ספויילר – זה מהתקציר). טרי ג'ונס אומר ב"ג'ורג' הריסון: חיים בעולם חומרני" שהמימון שנתן ג'ורג' הריסון ל"בראיין כוכב עליון" היה "הכרטיס הכי יקר שמישהו רכש אי פעם כדי לצפות בסרט". נדמה לי שדברים ברוח זו אפשר להגיד על ניק קאסידי, שבחר בדרך הכי קשה, מורכבת ומסוכנת כדי להוכיח שהוא חף מפשע.

אני לא יודע מה יותר מפתיע אותי: שהסרט הזה כל כך חלש, או שהוא הצליח למשוך אליו כוכבים עולים כמו וורת'ינגטון ובנקס, כוכב מנוסה כמו אד האריס ואפילו את אד ברנס וקיירה סדג'וויק לתפקידים סתמיים. אני יודע מה לא מפתיע אותי: התסריט. כל מי שראה שניים-שלושה סרטי שוד בחיים שלו יזהה את כל הטוויסטים של "אדם על הקצה" מקילומטרים.

צריך לציין לגנות "אדם על הקצה" שגם השוד שלו הוא אחד ממעשי השוד הפחות מבריקים וסקסיים שראיתי. לעומת זאת, יש פה לא פחות משלוש סצנות אקשן מעולות שאפילו סחטו ממני "OMG!". למרבה הצער, שלושתן לא קשורות לשוד, ושלושתן לא מעידות על העיסה המרושלת.

לפחות הפוסטר הזה יפה...

Twitsonfilms: שוד מתוחכם שמתחזה לניסיון התאבדות? לא ממש. יותר מותחן מרושל שמתחזה לסרט שודים מתוחכם. מוטב היה שיקפוץ ויגמור עם זה. ½**

"אדם על הקצה" (Man on a Ledge). בימוי: אסגר לת'. תסריט: פבלו פנחווז. שחקנים: סם וורת'ינגטון, אליזבת' בנקס, ג'יימי בל, ג'נסיס רודריגז, אד האריס, אנתוני מקי, אד ברנס, טיטוס ווליבר, קיירה סדג'וויק. 102 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן