תגית: דדווד

הסדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה

פורסם במקור בגיליון אוקטובר 2013 של "בלייזר"

סדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה.jpg (1)

סדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה.jpg (2)

אז למה להם פוליטיקה עכשיו? (שובן של הדרמות הפוליטיות)

בית הקלפים

פורסם במקור בגיליון אפריל של "בלייזר"

מאות מאמרים מלומדים כבר נכתבו על הטלוויזיה שאחרי "הסופרנוס"; טלוויזיה של סיפורים מורכבים ורחבי יריעה על סקס, שקרים ואקדחים, בסגנון בוטה וברמת גימור קולנועית. כולם רוצים להיות הסופרנוס, וכולם משתמשים באותו המתכון: להתקין ציר תאוות שררה בקדירה משפחתית, לתבל בנדיבות בפירורי שחיתות, להוסיף הרבה סקס, לבחוש באלימות ולבשל על אש גבוהה. בסופו של דבר, כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, וכל משפחות האצולה הפוליטית — יקראו להן קורלאונה, סופרנו, טיודור או בורג'ה — מסובבות על כל הראש.

טוני סופרנו הוליד צאצאים מורכבים ואפלים כמותו בדמותם של גיבורים כגון ויק מאקי ("המגן") או וולטר ווייט ("שובר שורות"). אבל כשהטלוויזיה האמריקאית ביקשה לשרטט אילנות יוחסין רקובים של שחיתות ורשע, היא נאלצה שוב ושוב להרחיק עדות אל העבר. כך התגלגלו המאפיונרים בטריינינג מניו ג'רזי בדמויותיהם של לגיונרים בשריון קשקשים ב"רומא", אקדוחנים במגפי בוקרים ב"דדווד", אצילים באדרות ב"שושלת טיודור", קרדינלים בגלימות ב"הבורג'ס" וגנגסטרים בחליפות ב"אימפריית הפשע". מזל שלהפקרות מינית, לתאוות בצע ולאלימות אכזרית תמיד נמצא מקום בהיסטוריה האנושית.

התוצאה שהתקבלה הייתה מבט מרוחק יותר על העולמות הרקובים האלה. אם "הסופרנוס" הציגה עולם אלים ויצרי שקיים ממש כאן, מעבר להאדסון, יורשותיה הנ"ל התקבלו כמעין תיעוד היסטורי רופף, מוקצן, לא פורמלי ולא מחויב למציאות, של עולמות אלימים ויצריים שלכאורה היו ואינם עוד. הקונוטציות האקטואליות והאלגוריות החברתיות ברורות כשמש, אבל הפילטר התקופתי עושה את הצפייה לנוחה יותר. ועם זאת, המסר שמגולם בהן מדאיג: בעוד שסדרות כגון "המגן" ו"שובר שורות" מציגות כיסים של פשע ושחיתות המתקיימים בתוך עולם מוסרי שמבקש למגר אותם, הרי שסדרות כגון "הבורג'ס" ו"אימפריית הפשע" מלמדות שהשררה היא המאפליה.

סופרנוס

ואני מרגיש שמרק היום הוא…

החזרה של הטלוויזיה האמריקאית לעבר אינה מקרית. היא לא נובעת ממצוקת חומרים או מייאוש מהזמנים הפסטורליים והמשעממים שבהם אנו חיים. העת החדשה בטלוויזיה — והימים ימי HBO, איש הישר בעיניו יעשה, ועדיף שיעשה זאת בעירום — מאפשרת ליוצרים להסתנכרן סוף סוף עם הנורמות הקלוקלות של ימים עברו, שבהם אלימות הייתה מכשיר פופולרי ליישוב סכסוכים, חטאים מיניים התקבלו כדחפים גבריים מובנים, ושחיתות פוליטית לא הייתה אופציה אלא ברירת מחדל.

אין סדרה שעושה את כל זה טוב מ"משחקי הכס", שחוזרת כעת לעונה שלישית אחרי פגרה בת עשרה חודשים שנדמתה למעריציה ארוכה כחורף בווסטרוז. מי שטרם התוודע לסדרת הדגל המופתית של HBO עלול להתרשם בטעות שמדובר בסדרת פנטזיה — ככלות הכל יש בה אבירים ונסיכות, חרבות וכשפים, ואפילו דרקונים — אלא ש"משחקי הכס" היא עוד חוליה בשושלת הסופרנואית, שבמקרה לא מתרחשת בעולם המודרני או באיזה עידן היסטורי אקזוטי, אלא בעולם בדיוני לחלוטין שבו יש גם כוחות מכושפים ומפלצות מסתוריות.

בעצם, לא לגמרי בדיוני. ווסטרוז של "משחקי הכס" מבוססת באופן די ברור על אנגליה המבותרת פוליטית של מלחמות הוורדים. התוצאה היא סדרה שנראית פחות כמו "הארי פוטר" ויותר כמו "בית הקלפים" פוגש את "שר הטבעות" בליל הסכינים הארוכות: הממדים אפיים (גם התקציב); הפנטזיה מינורית (יש מפלצות ומכשפות, אבל זה לא העיקר); האינטריגות הפוליטיות לא מביישות את הימים היפים של ביתן 28 במרכז הליכוד; וההורמונים משתוללים כמו בספרינג ברייק אמריקאי. והכי כיף: כולם מאבדים את הראש. חלקם פשוטו כמשמעו.

למי קראת שימדון?

למי קראת שימדון?

"משחקי הכס" הפנטסטית תרתי משמע היא אכן עוד נצר יפהפה לעידן הפוסט־סופרנואי, אבל נדמה שדווקא עכשיו הולכת הטלוויזיה האמריקאית ומשתחררת מכבלי העבר. אחרי שבמשך תקופה ארוכה חיפשה התעשייה את משפחת סופרנו בכל תקופה בתולדות המין האנושי, היא חוזרת לחפש אותה מתחת לפנס. הרי לא צריך לגלגל את הסופרנוס לכל אורך ההיסטוריה כדי להבין את מה שאנחנו יודעים עוד מהגיבורים של שייקספיר ומלורד אקטון: הכוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט.

בחודשים האחרונים אנחנו עדים למתקפה פוליטית שאפילו ספינולוגים מדופלמים היו מתקשים לתזמר. "כן, אדוני ראש הממשלה" זכתה לגלגול חדש; סיגורני וויבר וביל פולמן הגיעו לגבעת הקפיטול ב"חיות פוליטיות" וב־1600 Penn (בהתאמה); ארון סורקין (מאבות הז'אנר עם "הבית הלבן") חזר לנאום בפני האומה ב"חדר החדשות" (חוזרת ביוני לעונה שנייה). החודש תוכלו למצוא ב־Yes לצד "משחקי הכס" גם את "בית הקלפים" המשובחת ואת העונות השניות של "בורגן" ושל "ויפ".

"ויפ" היא סאטירה שנונה וצולפת, אך בכל זאת, קומדיה. "בית הקלפים", לעומתה, היא דרמה פוליטית שאפשר לזהות בה בקלות את טביעות האצבעות של הסופרנוס. הסדרה — מופת של עשייה טלוויזיונית שכמעט קשה להאמין שהיא צעדה הראשון של נטפליקס בעולם ההפקות — מעמידה במרכזה את פרנק אנדרווד, טוני סופרנו בטוקסידו. אנדרווד, אחת הדמויות המרתקות שנראו על המסך (בגילומו הממגנט של קווין ספייסי), הוא פוליטיקאי דורסני שחי על אמביציות ואדרנלין כמו שאנשים רגילים חיים על חמצן. נסיך מקיאווליאני, מאסטר של פוליטיקה, משחקי כס של איש אחד. ב"הסמויה" — סדרה שהצטיינה יותר מכל סדרה אחרת בשרטוט מעגלי הכוח — היה נהוג לדבר על "המשחק", מערך הכוחות היומיומי שבו כולם ממלאים תפקידים (שייקספיר אמר את זה, קצת אחרת, ב"כל העולם במה" שלו). במשחק הקלפים הפוליטי אין פוקר פייס ערמומי מאנדרווד, ואין ג'וקר עוצמתי ממנו.

ואז היא אומרת לה: "נרחיב בנושא אחרי הפרסומות"

ואז היא אומרת לה: "נרחיב בנושא אחרי הפרסומות"

"בורגן" הדנית היא מקרה מעניין לא פחות מאחיותיה האמריקאיות. בניגוד ל"בית הקלפים" או ל"חיות פוליטיות", היא אינה מציבה במרכזה גיבור כוחני ונכלולי מבית מדרשו של טוני סופרנו (ושל שייקספיר: "הרע שבגדולה הוא שהעוצמה מפרידה אותה מן המצפון"). להפך. בירגיטה ניובורג (סידסה באבט קנודסן המרשימה) היא פוליטיקאית מזן שאפשר רק לחלום עליו, ציפי לבני אחרי כביסה בהרתחה מלאה. היא באה לשנות, כמו שאומרים בפוליטיקה החדשה. ובמובן הזה, "בורגן" מלמדת אותנו כמה לקחים לא מפתיעים על ההתנגשות הערכית בין פוליטיקה ישנה לחדשה ובין טוב לרע. למשל, אם לעשות פראפראזה על המוטו של גיבור עם דני אחר, טרול בשם הוגו: הטוב לא מוכרח לנצח.

כמו סדרות סקנדינביות נוספות, למשל "הגשר", "בורגן" מבהירה שסקנדינביה היא לא רק ארץ החלומות של מומחי ה־OECD. זה נחמד מאוד שיש לך ראש ממשלה אישה (נבואה טלוויזיונית שהתגשמה) וממשל שמאמין בשקיפות מלאה, אבל המשחק הפוליטי הוא עדיין קרב מלוכלך של שקרים, תרגילים וקריצות. גם בממלכת דנמרק יש משהו רקוב. הנה עוד משהו ששייקספיר כבר אמר לנו.

בין "בורגן ל"בית הקלפים" ול"ויפ" ולמה שלא יבוא אחריהן, אי אפשר שלא להצר על מנהיג פוליטי אחד שהודח בטרם עת: טום קיין, הבוס של "בוס". קיין — קלסי גראמר בתפקיד חייו — היה מבשרו של אנדרווד. בעוד שאנדרווד החלקלק הוא מעין יאגו, משרת ערמומי וצבוע, הרי שקיין הוא המלך ליר, השליט הכעוס והחלוש שנאבק על כיסאו ובעצם על קיומו. "בית הקלפים" היא מעין גירסה מהוקצעת ומתוחכמת של "בוס" התאטרלית והתובענית. שתיהן ניזונות מאותם החומרים: סקס בחלונות הגבוהים, שחיתות בצמרת, כל דאלים גבר. אבל טום קיין קיבל את צו הבוחר — רייטינג נמוך — והלך הביתה אחרי שתי עונות בלבד. הוא לא יכול היה כנראה לחיות לצידו של פרנק אנדרווד. גם את זה לימד אותנו שייקספיר: אם שני אנשים רוכבים על סוס אחד, אחד מהם חייב להיות מאחור.

(מתוך,"Funny or Die")

(מתוך "Funny or Die")

היו זמנים במערבון

פורסם במקור בגיליון אוגוסט של "בלייזר"

בחסות HBO הפך Yes Oh למנהרת זמן טלוויזיונית – לא עמוקה במיוחד, אבל כזו שממחזרת (בצדק גמור) יצירה משובחת שעזבה אותנו זה מכבר. בחודש שעבר עלתה באוב של הערוץ סדרה נפלאה שהלכה לעולמה בגיל הצעיר מדי של שלוש עונות, וטוב לראות אותה שולחת יד מהקבר: "דדווד", סדרת המערבון המופתית של HBO, שרון מיברג כתב עליה פעם ש"צפייה מרוכזת בעונה הראשונה (…) היא מה שהייתה קריאה ראשונה ב'מלחמה ושלום' לבני דורו של טולסטוי".

אם אתם חושבים שהוא הגזים, אולי תסתפקו בסופרלטיבים קצת יותר מתונים כמו "שייקספירית" ("Volture"), "דיקנסיאנית" (שיקגו טריביון), "לא דומה לאף סדרה אחרת" (וראייטי) ו"הסופרנוס במערב הפרוע" (כל השאר). אז אני רק אוסיף שהכל נכון; שזו הייתה סדרה מרתקת, ריאליסטית, עמוקה, אלימה, אפלה ועוצמתית, שעשתה למערבון את מה שלא עשה לו איש מאז שוויל מאני (קלינט איסטווד), גיבור "הבלתי נסלח" (1992), נכנס למסבאה וניער לז'אנר המאובן את הצורה.

מצד שני, בטח איבדתי אתכם ב"מערבון".

בשבילי וויסקי, והבחור פה שנראה כמו הגרסה המטרוסקסואלית של הברון מינכהאוזן יקח כנראה קוסמופוליטן

אם אבחר בגישה האפולוגטית, שמקבלת כתכתיב תרבותי את חוסר העניין המקומי בז'אנר מועדף עלי, אספר לכם ש"דדווד" לא הייתה (רק) מערבון – בדיוק כפי ש"משחקי הכס" אינה (רק) סדרת פנטזיה. "דדווד" הייתה סדרה על כוח, על יחסים בין-גזעיים, בין-מעמדיים ובין-מגדריים – ועל אמריקה. אמריקה שנולדה שם, בעיירות נידחות כמו דדווד, צפון דקוטה; שעלתה מתוך שממת המדבר וצחנת הרחובות; שגדלה מתוך מפגשים הרסניים בין האנרכיה של המערב להון של המזרח; שנבנתה על כתפיהם של מיתוסים מהלכים שבוססו בבוץ ובצואת סוסים. שם נולדה אמריקה השסועה מרוב פרדוקסים, שלא מצליחה עד היום להחליט אם היא ליברלית או פוריטנית, שכלואה בין הכוכב של שריף סת' בולוק לבין הפה המלוכלך של אל סוורנג'ן.

אבל אם אבחר בגישה הישירה והלא מתנצלת, אספר לכם ש"דדווד" היא היפר-מערבון, נציגה מודרנית, אותנטית וריאליסטית של ז'אנר שכל גבר שמכבד את עצמו חייב לראות לפחות פעם בשנה, בין שתהיה זו מרקחת ספגטי של סרג'יו לאונה ובין שיהיה אפוס נפוח חזה של ג'ון פורד או אופרה מדממת של סם פקינפה. אני יכול להתחיל לשכנע אתכם למה אתם צריכים לראות מערבונים, אבל יהיה פשוט יותר לשלוח אתכם לראות (שוב, אני מקווה) את אחד מסרטי טרילוגיית האיש ללא שם כדי שתבינו לבד.

אבל לאונה או לא, המערבון נותר מיושן. גם אם התגברתם על חסמי התודעה המקומיים שמרחיקים את הצופה הישראלי הממוצע מהז'אנר האמריקאי ממגף ועד כובע, יתכן שעדיין תתקשו להתחבר אליו. לצופה המודרני יש פחות סבלנות לקולנוע מיושן. צריך להודות שעם כל האהבה לג'ון וויין וההערצה לגארי קופר, יש אלמנטים בסיסיים מיושנים להחריד בדמויות שגילמו, בסיפורים שסיפרו ובקולנוע שבו שיחקו. והמערבון נותר למרבה הצער ז'אנר מעט מיושן, כיוון שבקולנוע הוא כמעט ומת.

אני תמיד מתבלבל, זה עץ או פלי?

המערבון – ז'אנר שגילו כמעט כגיל הקולנוע – חווה גסיסה ארוכה מאז תחייתו הרוויזיוניסטית בשנות ה-60 וה-70 בידיהם של רבי אמן כפקינפה, ארתור פן ורוברט אלטמן. "הבלתי נסלח", שהיה בה בעת מערבון ומטא-מערבון שאתגר את הז'אנר, בישר על בואו של הניאו-מערבון: תת-ז'אנר מרתק ששאל את האלמנטים הקלאסיים למציאות המודרנית. בעשורים האחרונים יכולנו לראות כמה ניאו-מערבונים משובחים – "ההצעה" האוסטרלי, "כוכב בודד", "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה", "ארץ קשוחה". לצד הניאו-מערבון, התגלגל המערבון והתפתח לתת-ז'אנרים חדשים (מערבוני קומיקס, מערבוני חלל), פגש בז'אנרים אחרים (מד"ב, אנימציה) והגיע לשווקים זרים (מערבוני קארי ומערבוני נודלס).

ובאותה העת, נכחד המערבון הקלאסי כמו שבט אינדיאני במאה ה-19. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתם בקולנוע מערבון לפני או אחרי "אומץ אמיתי" ב-2010. ולא, "הפלישה למערב" זה לא מערבון, ואני לא אתייחס לשאלות נוספות בעניינו כי זה מביך את כולנו. היו אמנם כמה מערבונים בעשור האחרון, חלקם אפילו מצוינים, כמו "אפלוסה", "3:10 ליומה" ו"ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י רוברט פורד הפחדן". אבל אלה היוצאים מן הכלל שנתוני הקופות שלהם מלמדים על הכלל. והכלל אומר שהמערבון הקולנועי מת, כשם סרטו הגדול של ראול וולש, עם המגפיים על הרגליים.

תזכיר לי איזה עין אני אמור לעצום?

החדשות הטובות הן שהמערבון מת, והוא חי בטלוויזיה. "דדווד" – הגם שהלכה לעולמה כמו אחד מגיבורי המערב הפרוע, שמעולם לא ידעו מאיפה יגיע הכדור שישלח אותם למיתולוגיה – הניחה את מסילת הברזל שעליה דוהרים קרונות עמוסי מערבונים חדשים. בארה"ב חוזרת החודש "גיהנום על גלגלים" לעונה שנייה. הסדרה, שהיא מערבון שמתרחש דווקא במזרח ארה"ב ומשלב בין דרמה היסטורית לסיפור נקמה, היא אמנם לא "דדווד", אבל היא הצליחה לתפוס קצב עם התקדמותה. היום, תאמינו או לא, זו הסדרה השניה הכי נצפית של AMC: לפני "מד מן", לפני "שובר שורות". במקביל לחזרתה, יסיים את עונתו הראשונה המערבון המודרני Longmire של A&E, בדרך לעונה שניה.

בעקבות "גיהנום על גלגלים" נדמה שהיום כל רשת שידור אמריקאית מחזיקה מערבון בנרתיק האקדח: "ראלף למב" (של ניקולס פילג'י, תסריטאי "החבר'ה הטובים", וג'יימס מנגולד, במאי "הולך בדרכי") ו"The Rifleman" (רימייק של כריס קולומבוס לסדרה משנות ה-50 של פקינפה הצעיר) ב-CBS; "Hangtown" (של רון מור, יוצר "באטלסטאר גלקטיקה") ואולי גם "Gunslinger" של דייויד זאבל ("אי.אר") ב-ABC; "The Frontier" (של שון קסידי, "פשע מן העבר") ומערבון מנקודת מבט נשי של פיטר ברג וליז הלדנס ("אורות ליל שישי") ב-NBC; Tin Star של ברוס מק'נה (תסריטאי "הפסיפיק") הגיעה לפיילוט (שלא צלח) ב-TNT; אלכס קורצמן ורוברט אורסי הלוהטים (שאחראים על "סטאר טרק", אבל גם על "הפלישה למערב") עובדים על סדרה על ווייט ארפ עבור פוקס; רון הווארד ועקיבא גולדסמן (הצמד שאחראי בין השאר על "נפלאות התבונה" ו"סינדרלה מן") עונים עם מערבון על ידידו דוק הולידיי ל-HBO. ב-AMC יאבדו בקרוב את "שובר שורות", אבל ישמחו בוודאי לעבוד על הפרויקט הבא של וינס גיליגאן. כן, מערבון.

המערבונים לא זרים לטלוויזיה. בראשית פריחתה, בשנות ה-40 וה-50, היא מיהרה לאמץ את הז'אנר הקולנועי עם שורה של מערבונים מצליחים כמו "Rawhide", שהנעילה את איסטווד במגפי בוקרים; "The Lone Ranger", שתזכה בשנה הבאה לרימייק קולנועי שני באדיבות אנשי המערבון המצויר "רנגו", ג'וני דפ והבמאי גור ורבינסקי; "Gunsmoke", שהייתה הסדרה הארוכה בתולדות הטלוויזיה האמריקאית (20 עונות) עד ל"משפחת סימפסון"; ו"בוננזה" האגדית. שתי האחרונות, שמתו בזו אחר זו באמצע שנות ה-70, סימנו את תום עידן המערבון הקלאסי בטלוויזיה. בשנים הבאות עלו סדרות שנשענו על התבנית המערבונית אבל התרחקו מהז'אנר, כמו "בית קטן בערבה", שהייתה דרמה לכל המשפחה, ו"קונג פו", שהייתה מערבון עם נזיר שאולין בתפקיד הקאובוי. בשנות ה-90 עוד נצפו פה ושם מערבונים קלאסיים כמו "הרוכבים הצעירים" (עם סטיבן בולדווין וג'וש ברולין הצעירים) ו"ד"ר קווין, רופאה במערב", אבל נדמה שעד ל"דדווד" המערבון הכי טוב בטלוויזיה התרחש בכלל בחלל וקראו לו "פיירפליי".

אני די בטוח שהוא הרגע קרא לנו "זקנים"

לא מפתיע, אם כן, שגם המערבון הכי טוב בטלוויזיה היום, בין "דדווד" למה שלא יהיה בשנה הבאה, מתרחש בקנטאקי של ימינו. קוראים לו "צדק פרטי", והכוכב שלו הוא טימוטי אוליפנט, שחבש את כובע הבוקרים שלו ב"דדווד" ולא הוריד אותו מאז. אוליפנט הוא הדבר הכי קרוב לקלינט איסטווד בתעשייה האמריקאית; כל כך קרוב, שכשב"רנגו" ביקש ורבינסקי לעשות מחווה לאיסטווד, הוא השתמש בקולו של אוליפנט.

אם ב"דדווד" אוליפנט היה מרשל (לשעבר) שהסתובב במערב הפרוע של המאה ה-19, כעת הוא מרשל שמסתובב בדרום הקרתני והגזעני של המאה ה-21. חוץ מזה, לא הרבה השתנה: ריילן גיבנס שלו עדיין נוהג לפי הקודים של האולד ווסט, מהשנינויות המלוטשות המוגשות בטון צונן ועד לשליפה הכי המהירה במזרח קנטאקי. "צדק פרטי" היא סינתזה נהדרת בין שני ז'אנרים אמריקאיים קלאסיים – המערבון והפילם נואר – שתחת המקלדת המושחזת של הסופר אלמור לנארד מתחברים לכדי עונג צרוף. היא גם משלבת בהצלחה בין מאפיינים של דרמת Serial (שמציגה קשת סיפורית רחבה) לבין אלמנטים של דרמת Procedural (שבה כל פרק מציג סיפור בודד). כך אפשר להתחבר לסיפורים המעולים שהיא מציגה בכל שלב. אבל עם גיבור כל כך מגניב, אין שום סיבה שלא להתחיל בהתחלה.

ובזמן שגרהאם יוסט, יוצר "צדק פרטי", עובד על עונתה הרביעית, והטלוויזיה האמריקאית כולה עומדת בפני הסתערות חיל הפרשים, ניצת זיק של תקווה גם לתחייתו הקולנועית של המערבון. "The Lone Ranger" צפוי לצאת לאקרנים רק בקיץ הבא, אבל כבר בסוף השנה נזכה לראות את הואריאציה על הז'אנר של קוונטין טרנטינו – אחד שיודע לשחק בז'אנרים, וש"הטוב, הרע והמכוער" הוא הסרט האהוב עליו בכל הזמנים. "Django Unchained" נשמע בדיוק כמו מערבון של טרנטינו – מגניב, אלים, קצת טראשי ועמוס רפרורים תרבותיים. לא בטוח שזה יחזיר לחיים את המערבון הקולנועי, אבל אולי זה יחזיר לחיים את דון ג'ונסון.

כשאנשים גדולים עושים טלוויזיה, סימן שהשמש ההוליוודית שוקעת

פורסם במקור בגיליון מרץ של "בלייזר"

דסטין הופמן הוא בחור חכם. אולי זה הגניוס היהודי, ואולי זה בגלל שאם אתה שחקן מוכשר שרוצה להיות כוכב הוליוודי אבל נראה כמו דסטין הופמן – כדאי שתהיה לפחות חכם. ומה כל כך חכם בדסטין הופמן? ובכן, הופמן, למשל, יודע לבחור את העבודות שלו. הוא מבין שכוכבו ההוליוודי שקע במעמקי המדרכה המפורסמת, אבל לפחות בוחר לעצמו תפקידים מעניינים בסרטים מוערכים ("אני ♥ האקביז", "הסיפור על פי בארני"), ומדי פעם שולח קריצה משועשעת בלהיט הוליוודי ("פגוש את הפוקרס", "קונג פו פנדה"). אם זה נשמע לכם הכיוון המובן מאליו עבור כוכב הוליוודי במיל., אתם מוזמנים להציץ בחלקים האחרונים בפילמוגרפיות של בני דורו רוברט דה נירו ואל פאצ'ינו.

לפני כשנה וחצי עשה הופמן מעשה: הוא הלך להצטלם לפיילוט לטלוויזיה. כשהפיילוט של "Luck" הפך לסדרה ב-HBO נרשם פרק חדש בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית. בפרק הזה, גם סופרסטארים הוליוודיים עושים טלוויזיה.

שיהיה ברור: עם כל הכבוד לגבריאל ביירן, ללורנס פישבורן ואפילו לזוכה האוסקר ג'רמי איירונס, אגדה הוליוודית בקליבר של הופמן שעושה תפקיד קבוע בטלוויזיה זה סיפור אחר. הופמן הוא אולי הכוכב הגדול הראשון – והגדול ביותר עד כה – שהבין שהוליווד הפסיקה לחכות לו. שאין לה מה להציע לו יותר. הוליווד תקועה כל כך עמוק בתחת של התלת ממד, של הסיקוולים ושל הבלוקבאסטרים, שכבר לא נשארים לה זמן וסבלנות לסרטים שיתאימו לשחקנים רציניים כמו הופמן. את המעט שיש לוקחים "הילדים" (לאונרדו דיקפריו, בראד פיט) ועושים ממנו שטיח לאוסקר. לזקנים נשארים רק תפקידי הסבא האקסצנטרי, ושאר בי-מוביז וסרטי פסטיבלים.

אז הופמן החליט שלא מתאים לו לגמור מתויג כפארסה כמו דה נירו ופאצ'ינו, לחצות את קו המצלמה כמו רוברט רדפורד, להוריד הילוך כמו ג'ק ניקולסון או לתלות את הנעליים כמו ג'ין הקמן. הוא החליט ללכת למקום שבו עדיין מציעים תפקידים מעולים לשחקנים מוכשרים. פעם, כשדסטין הופמן היה שחקן צעיר בשנות השלושים לחייו, קראו לזה הקולנוע האמריקאי. היום קוראים לזה הטלוויזיה האמריקאית.

את מה שהופמן וגברברי הוליווד לומדים עכשיו, שחקניות הוליוודיות למדו כבר מזמן. הן, שרואות איך הנעורים שלהן עוזבים אותן עם הקריירה במזוודה, גילו שהטלוויזיה עדיין מתייחסת בכבוד לשחקניות מבוגרות (כלומר – מעל גיל ארבעים). כך החל פעפוע של שחקניות מהמסך הגדול לקטן: גלן קלוז, הולי האנטר, קיירה סאדג'וויק, מרי לואיז פארקר, סאלי פילד, קתי בייטס, לורה ליני, לורה דרן, ג'יין טריפלהורן, קוני נילסן, מריה בלו ואחרות. מה שקרה להופמן בשנות השבעים לחייו, קרה לרובן כבר בשנות הארבעים שלהן. האנטר, כלת אוסקר, תחזור השנה לקולנוע אחרי שש שנות היעדרות; דרן המציאה את עצמה מחדש ב"מוארת"; וקלוז התקמבקה עם שני תפקידים טלוויזיוניים מרשימים (ב"המגן" וב"דמג'ס") למועמדות לאוסקר ("אלברט נובס"). אפילו שלוש הדיאנות המבוגרות – ווסט, לאד וקיטון – הבינו שבגילן כבר אין להן מה לחפש בהוליווד (לפחות כל עוד מריל סטריפ והלן מירן מחלקות ביניהן את כל התפקידים המעניינים), וחתכו לטלוויזיה: ווסט ב"בטיפול", לאד עם בתה דרן ב"מוארת", וקיטון בפיילוט שלא צלח ב-HBO.

יש לך משהו עצוב בעין. לורה דרן ב"מוארת"

ועכשיו זה קורה גם לגברים. הופמן מסמל רק את שיאו של התהליך, שהחל עם שחקנים זוטרים יותר שנדחקו מפלנטת הכוכבים ההוליוודית: ביירן, פישבורן, אלפרד מולינה, ביל פקסטון, סם ניל, ג'יימס ספיידר, ג'יימס וודס. כוכבים נשכחים כמו איירונס וניק נולטה מצאו בטלוויזיה הזדמנות לחדש ימיהם. שחקני משנה נצחיים כמו ג'ף גולדבלום וסטיב בושמי זכו בה לתפקידים ראשיים. הבטחות בדימוס כמו קיפר סאת'רלנד וצ'ארלי שין מצאו בה תהילה מאוחרת. אפילו אבותיהם הקשישים דונאלד ומרטין הלכו באותה הדרך.

כעת גם שחקנים צעירים בעלי עתיד מבטיח לא חוששים, ולפעמים אפילו מעדיפים, ללכת לקריירה טלוויזיונית, ליהנות מיציבות כלכלית ואמנותית ולבנות תפקידים מורכבים שאולי יזניקו אותם לכוכבות הוליוודית, ואולי בכלל יהפכו אותם לאייקונים תרבותיים. מייקל פיט, למשל – מי שסומן לרגע כלאונרדו דיקפריו הבא – שם את הקריירה הקולנועית בהמתנה, ונכנס לתפקיד ארוך טווח ב"אימפריית הפשע". טימותי אוליפנט עשה סימנים של פריצה לקולנוע, אבל שינה כיוון ונכנס עמוק לכובעי הבוקרים של "דדווד" ו"צדק פרטי". ג'ייסון שוורצמן וזאק גאליפיאנאקיס התמסרו ל"משועמם", ובן סטילר עומד להפיק, לביים ולככב בסדרה חדשה ב-HBO בשם "All Talk".

הופמן גדל בקולנוע האמריקאי המשובח והנועז של שנות השבעים, שהיה החממה שבה גדלו לצדו כמה מהכישרונות הגדולים בתולדות הוליווד: ניקולסון, הקמן, דה נירו, פאצ'ינו, רדפורד, וורן בייטי, רוברט דובאל ואחרים. פול ניומן היה בשיאו. מרלון ברנדו יצר שלושה מתפקידיו הנודעים ביותר. היו שם גם ריצ'ארד דרייפוס ורוי שיידר וג'יימס קאן. אבל הזמנים השתנו. הוליווד עדיין מגדלת כישרונות פה ושם (ראיין גוסלינג, ג'וזף גורדון לויט), אבל זה לא דומה לגשם המטאורים ההוא. אבל אלה אינם הכישרונות שהלכו – אלה התפקידים.

ככה זה היום: אם אתה לא יכול להיות גיבור על, לתפקד כאביר חלומות או לגלם אדם צעיר וזקן באותו סרט, אין לך מה לחפש על המסך הגדול. הוא שייך לג'ורג' קלונים של העולם (וקלוני הוא הדוגמה המושלמת לתנועה ההפוכה, שהופכת נדירה – כוכב טלוויזיה שהופך לכוכב קולנוע. ג'ון האם המלוקק עשוי להיות הבא בתור). הישועה של הצעירים הרעבים והוותיקים המשופשפים תצמח אולי מהטלוויזיה. העידן המכונה תור הזהב של הטלוויזיה האמריקאית יכול להיות גם תור הזהב של השחקן האמריקאי. במקומות בהם מוצעים תפקידים מורכבים, שלמים ומאתגרים, ימצאו גם השחקנים שיגלמו אותם. הטלוויזיה מציעה רבים כאלה: הגנגסטר החרדתי טוני סופרנו, המורה שהיה לברון סמים וולטר ווייט ("שובר שורות"), ראש העיר הכוחני והדועך טום קיין ("בוס"). שורה ארוכה של גברים חזקים ופגומים מתייצבת על המסך הקטן, ותור ארוך של שחקנים מעולים עומד בתור כדי להיכנס לעורם. ואם בראש התור מתייצב דסטין הופמן, סימן שמשהו טוב מאוד עובר על הטלוויזיה האמריקאית, ומשהו רקוב מאוד בהוליווד.

יש משהו טוב לקרוא בטלוויזיה? (על טלוויזיה שיודעת מה לעשות עם עצמה, ועל כזו שלא)

פורסם במקור בגיליון ינואר 2012 של בלייזר, ועולה כאן ביחד עם חזרתה לשידורים חוזרים מההתחלה של הסדרה הכי טובה בטלוויזיה: "הסמויה" (ביס oh)

בחודש שעבר הסתיימה העונה הראשונה של "טרה נובה", סדרה נפוחת אגו שהדבר הכי טוב בה היה השם של סטיבן ספילברג בקרדיטים. זה קרה אחרי 13 פרקים, ו-12 פרקים מאוחר מדי. נכון לשעת כתיבת שורות אלה לא ברור אם היא תזכה בעונה שניה. לאור התוצאה המחפירה, יש לקוות כי היא תכחד כמו הדינוזאורים שהתרוצצו בה.

הסיבות לכישלונה של "טרה נובה" רבות: למשל, פיתולי העלילה הנדושים ואופן הגשתם, שהופכים את ההשוואה בינה לבין כל סדרת טלוויזיה סבירה להשוואה בין המונה ליזה לציור השבועי לילד; למשל, דמויות שטוחות כמו תפאורות אולפן; למשל, השימוש הקמצני להכעיס בסיבה שלשמה התלהבנו – דינוזאורים.

למצולם אין קשר לכתבה

אבל יותר מכל, "טרה נובה" – שסומנה כסדרה המבטיחה של עונת הסתיו בארה"ב – הדגימה שוב עד כמה הדרמה הטלוויזיונית האמריקאית, גם בשיא מה שמכונה "תור הזהב" שלה, מתקשה להתנתק מבסיס האם שלה: הקולנוע.

הסלוגן המפורסם של HBO יודע לספר שמה שהם מציגים זו לא טלוויזיה. זה HBO. והם צודקים, במידה רבה. HBO נוצצת בטלוויזיה האמריקאית כמו לאו מסי בליגה למקומות עבודה. רשתות אחרות נותנות לה תחרות פה ושם – AMC עם "שובר שורות", FX עם "המגן" ו"צדק פרטי" – אבל לאורך זמן, HBO מפגינה עליונות מוחלטת, ומתחרה בעיקר עם עצמה.

כשב-HBO אומרים שהם לא עושים טלוויזיה, הם רומזים שהם עושים קולנוע. שהם מביאים את הקולנוע הענק, המפעים, הספקטקולארי, אל המסך הקטן (שבעצמו הולך וגדל בהתאמה). גם כאן הם צודקים, במידה רבה. בכל הקשור לשפה קולנועית, לסגנון ולרף הפקה, אכן מדובר בשדרוג עצום מתפאורות הסטודיו הזולות. פרק הבכורה של "אימפריית הפשע", בתקציב של 18 מיליון דולר ובבימויו של מרטין סקורסזה, יכול להתחרות מבחינה זו בכל סרט קולנוע.

כן, אני די מבסוט ממה שעשינו פה. נאקי תומפסון ("אימפריית הפשע")

אבל ב-HBO הצליחו לעשות יותר מכך. HBO לא מביאים את הקולנוע הביתה. הם פשוט עושים טלוויזיה כפי שלא עשו לפניהם. אם כבר, הם מביאים את הספרות אל המסך.

זה מה שעשתה, למשל, "הסמויה" – בעיני הח"מ סדרת הטלוויזיה הטובה אי פעם. "הסמויה" היא הנציגה הטובה והחשובה ביותר של "הספרות הטלוויזיונית" – טלוויזיה שפורשת קשת רחבה של דמויות מורכבות וטווה חוטי עלילה רבים. דייויד סיימון, יוצר הסדרה, קרא לזה "נובלה ויזואלית". וכשהוא אומר נובלה ויזואלית, הוא מתכוון בעיקר לדבר אחד – אין פיי-אוף מיידי. כמו בספר, שבו פרק מוביל לפרק וכך בשרשרת עד לסוף הסיפור, כך בנה סיימון את "הסמויה". חלק מהפרקים הסתיימו בנשימה עצורה, במה שמכונה קליף האנגר. אחרים לא. חוויית הצפייה ב"הסמויה" לא היתה תובענית (בזכות עשייה טלוויזיונית מעולה), אבל היא היתה מאתגרת. היא דרשה סבלנות והתמסרות. כמו ספר ששואב אותך פנימה לאט לאט.

למי קראת "ספרות"? עומאר ("הסמויה")

והרי כך בדיוק צריכה לעבוד טלוויזיה. הטלוויזיה, כמדיום ויזואלי, לא מתחרה בספרות – היא מתחרה בקולנוע. והקולנוע גדול ממנה, חזק ממנה ומרשים ממנה. אילו יתרונות יש לטלוויזיה? אחד, לפני כולם – אורך היריעה. סרט קולנוע נדרש לפעול מהר. יש לו 90-120 דקות לספר לך סיפור. הוא לא יכול להתעכב על פיתוח דמויות וצירי עלילה. הוא לא יכול לעצב גלריה רחבה של דמויות מעניינות ומורכבות, אפילו אם הוא האחים כהן. הוא לא יכול לפרוש מספר רב של סיפורים ולהעמיק בהם באופן זהה, אפילו אם הוא רוברט אלטמן. קולנוע יכול להיות הרבה דברים. הוא יכול להיות מרגש כמו ספילברג, מדויק כמו היצ'קוק, עוצמתי כמו סקורסזה, מרתק כמו קובריק. אבל הוא לא יכול להיות טלוויזיה. אין לו זמן.

הבעיה היא שגם הטלוויזיה לא תמיד רוצה להיות טלוויזיה. עמוסה ברגשי נחיתות שמלווים אותה מאז נולדה בצלו של הקולנוע, היא רוצה להיות האח הקטן של הענק הסינמטי. והתוצאה – שורה ארוכה של יצירה דרמטית שהיא לא יותר מסרט קולנוע ב-13 חלקים. וב-13 חלקים מתבלטות לא פעם החולשות שבסרט קולנוע עשויות להיות שוליות: עלילה נטולת רבדים ודמויות עם ציר התפתחות מוגבל.

הדוגמה ההפוכה היא, למשל, "משחקי הכס" הנפלאה. בשביל לעשות משהו כמו "משחקי הכס" בקולנוע, פיטר ג'קסון ("שר הטבעות") היה צריך שלושה סרטים באורך מצטבר של למעלה מתשע שעות (וגם זה אחרי שזרק החוצה את טום בומבדיל). והטרילוגיה המופלאה של ג'.ר.ר. טולקין לא מתקרבת אפילו לסבך העלילות והדמויות של "משחקי הכס" של ג'.ר.ר. מרטין.

כבר עשרים דקות שאני עומד פה ומנסה להיזכר מי נגד מי. נד סטארק ("משחקי הכס")

כמה סדרות נכנסות לקישקעס של הדמויות שלהן כמו "הסופרנוס"? כמה סדרות מרכיבות פסיפס אנושי כמו "אוז"? כמה סדרות מנצלות את תוחלת החיים שלהן – אלפי דקות מסך – כדי לטלטל את הגיבור שלהן מקצה לקצה כמו "שובר שורות"? כמה סדרות מציעות פרספקטיבה רחבה ופוליפונית כמו "הסמויה"? כמה סדרות מעזות להעביר עונה שלמה בלי עלילה כמו "טרמיי"?

הטענה המפורסמת שטלוויזיה היא מדיום שטחי היא תירוץ של מפיקי ריאליטי. הטלוויזיה היא מדיום עמוק לא פחות מהקולנוע, ובמובנים מסוימים אף יותר. זהו בוודאי מדיום סיפורי יותר מהקולנוע (לראיה – מעמד התסריטאי בטלוויזיה לעומת מעמדו בקולנוע, ותפקיד השואוראנר לעומת הבמאי). נדמה שדווקא צמצום הפערים הטכני בין הטלוויזיה לקולנוע הביא למצב שבו הטלוויזיה הופכת לקולנוע על מסך קטן, במקום להפוך לטלוויזיה עם איכויות קולנועיות.

שיהיה ברור – הטלוויזיה האמריקאית אכן נהנית מאחת התקופות הזהובות בתולדותיה. לשמות שכבר נזרקו כאן אתם יכולים להוסיף את "המשרד", "דדווד", "האוס" ועוד כהנה וכהנה סדרות שמפוצצות לכם את ההארד דיסק. אבל מעטות מהן מנצלות באמת את המשאב הטלוויזיוני היקר שניתן להן.

"טרה נובה" היתה גרסה מוחלשת וחסרת שאר רוח של "פארק היורה" שנמרחה על פני יותר מדי דקות. היא ניסתה לחקות הצלחה קולנועית וכשלה פעמיים: לא עמדה ברף הקולנועי, ולא נתנה ערך מוסף טלוויזיוני. זה לא HBO (זה פוקס), וזה לא טלוויזיה. זה סתם בזבוז זמן.

אתה רשאי להשמיד את הסט