תגית: דייויד פינצ'ר

נמרים על סירות, הוביטים על סוסים וכלבים על הבד: סיכום 2012 בקולנוע

עלייתו של האביר האפל

כמעט ולא סיכמתי את השנה. קודם כל, אין לי זמן. שנית, אני קצת משתעל. שלישית, לבושתי ואחרי שנים של הופעות סדרתיות בבתי הקולנוע, פספסתי לא מעט סרטים השנה. הרשימה שערורייתית כמעט כמו זו של הליכוד-ביתנו, ורק מלהעלותה על הכתב עולה סומק בלחיי: "פרנורמן", "הוואלס האחרון", "עד החתונה זה יעבור", "שטח פראי", "זיכרון גורלי 3", "האחות של אחותך", "פיץ' פרפקט", "פרוג'קט X", "ראלף ההורס". אלה רק כמה, מהראש. ועוד לא דיברתי על הסרטים הזניחים ועל הסרטים הזרים שפספסתי. עזבו את זה – לא ראיתי את "מחוברים לחיים"!

מבטיח להשלים, בחיי.

ובכל זאת, זה מפעל שאני מעמיד (נדמה לי שבהפסקות) מאז 2006. ולכן, הנני כאן, ועמדי הסיכום, שיהיה קצר אך קולע. מעולם לא הצטיינתי בהגבלת הבחירות (ראה סיכום 2011), אז אני מרשה לעצמי יריעה רחבה של בחירה ויריעה קצרה של הסברים. ביקורות מורחבות תוכלו למצוא בקישורים.

הכלל בעינו עומד: רק סרטים באורך מלא שהוצגו במהלך שנת 2012 בבתי הקולנוע המסחריים בישראל הועמדו לבחירה. וזה אומר שהסרטים שלא הופצו כאן או שנגאלו רק בזכות סינמטקים ופסטיבלים נותרו בחוץ, ושיש כאן גם סרטים ששייכים באופן רשמי ל-2011, אם לא למטה מכך.

במשפט אחד: זאת לא 2011, השנה של "דרייב" ו"אומץ אמיתי" ו"ברבור שחור" ו"כוכב הקופים: המרד" ו"קר עד העצם" ו"מאניבול" (וואו). אבל זאת אחלה שנה.

הוגו

סרטי השנה

עלייתו של האביר האפל

הוגו

ההוביט: מסע בלתי צפוי

היו זמנים באנטוליה

הארטיסט

החמישייה השנייה, בפער ניכר:

הרוג אותם ברכות

פרידה

ניצוד

ממלכת אור הירח

סקייפול

והעשירייה השנייה, כבר לא לפי סדר חשיבות:

אופטימיות היא שם המשחק

הבלתי אפשרי

היורשים

חיי פיי

ארץ יבשה

חיות הדרום הפראי

המאסטר

ג'יי. אדגר

לופר

הנוקמים

THE HOBBIT: AN UNEXPECTED JOURNEY

הכי אוברייטד

"ענן אטלס" ו"סוס מלחמה"

דווקא השנה לא זיהיתי אוברייטד מובהק כמו בשנים קודמות ("העזרה" ב-2011, למשל). אני לא אוונגרדי בטעמי, אבל בדרך כלל יש סרט או שניים שאני מופתע לראות את ההשתפכות בפניהם. בשנה שעברה, למשל, לא הבנתי את ההתלהבות מ"האנה", שבעיני רוב המבקרים נראה נורא מגניב ובעיני הזיע ממאמץ להיות נורא מגניב. השנה, אני מודה, מצאתי את עצמי קולע לטעם הרוב, או להיפך.

וישנו "ענן אטלס". שבעיני חלק מהמבקרים הוא יצירת מופת, ובעיני אחרים בלוף. אני חושב שהוא סרט שקופץ הרבה מעל לפופיק ושלא מצליח לעמוד ברף הציפיות שהוא עצמו מציב. אין ספק שהתשואות היו מוגזמות.

Twitsonfilms: ניאו-מטריקס? לא ממש. יצירת אינדי מגלומנית ושלם שאמור להיות גדול מסכום חלקיו אך קטן ממנו. ובכל זאת – מאתגר ומעניין. true-true. ***

וישנם גם אלו שמחכים לשובו בסערה של סטיבן ספילברג. זה לא קרה עם "סוס מלחמה", שהיה רכיבה מתישה על סוס מסוכר (מה שלא מנע שש מועמדויות לאוסקר). יש לי הרגשה (תקווה) שעם "לינקולן" זה יגמר אחרת. יותר טוב.

Twitsonfilms: הם יורים גם בסוסים מגויסים? לא אם זה תלוי בספילברג. אפוס הרפתקאות רומנטי מרשים אך אפיזודלי, מתקתק ונטול עניין וערך. ½***

הכי אנדרייטד

"שלגיה והצייד"

אולי בגלל הסמיכות המוזרה שבין הקרנתו לבין הקרנת "מראה, מראה", גרסת שלגיה לכל המשפחה; אולי בגלל קריסטן סטיוארט המעצבנת; ואולי כי קצת קשה לשפוט בהגינות סרט שיוצא במקביל ל"עלייתו של האביר האפל". כך או אחרת, "שלגיה והצייד" זכה לכתף ביקורתית קרירה, ולא בצדק. הוא אמנם חטא במידה רבה לאגדה של האחים גרים, אבל בה בעת הרים יצירה אפית, קצת ז'אן-דארקית, לא רעה בכלל. בסוף הערב יכולתי אפילו להריע לסטיוארט בדרכה לקרב האחרון. הישג לא מבוטל.

עוד באנדרייטד: "פרנקוויני" של טים ברטון. כן, הוא ארוך מדי, ומרגיש ארוך מדי (בדיוק כפי שהוא: סרט קצר שנמתח), אבל יש בו סיפור נהדר, רפרנסים קולנועיים משעשעים ואנימציה מקסימה. כן, אני סאקר של ברטון, תהרגו אותי. בעצם, חכו לסעיף הבא.

Twitsonfilms: עוד סיפור שלגיה? למה לא? במקום סרט לכל המשפחה – דרמה אפית קודרת עם יער אפל באמת ושלגיה בתפקיד ז'אן ד'ארק. ****

הכי אוברייטד-אנדרייטד

"ג'יי. אדגר"

אני גם סאקר של קלינט איסטווד. בקטגוריה החביבה עלי במיוחד מופיעים סרטים שמגיעים עם שק ציפיות, עולים על המסך וחוטפים מהמבקרים סנוקרת. השנה זה קרה לאדם שקרוב ללבי במיוחד: קלינט איסטווד, האגדה והאגדה. "ג'יי. אדגר" חטף על ימין ועל שמאל, ולא בצדק. בעיני הוא היה סרט שצייר דיוקן מרתק של אדם מרתק. התסריט (של דאסטין לאנס בלאק) עמד לעתים בעוכריו, אבל איסטווד, בכישרונו יוצא הדופן לייצר קולנוע שהוא קשוח ורך בעת ובעונה אחת, התגבר עליו.

ודיקפריו שוב הוכיח שהוא שחקן מעולה.

עוד באוברייטד-אנדרייטד: "נערה עם קעקוע דרקון". גם פינצ'ר בינוני זה סרט מצוין.

Twitsonfilms: דיוקנו של השטן כלובש שמלות? לא ממש. פרופיל מקיף, מורכב ומרתק של גיבור-נבל שניסה להוציא את אויבי האומה מהארון וננעל בפנים. ****

הכי חבל שלא באתם

"כרוניקה בזמן אמת"

יש לי הרגשה שלכמה מה"הכי חבל שלא באתם" של השנה גם אני לא באתי. ככה זה, כשנאלצים לוותר על סרטים מתחילים עם אלה שנראים זניחים, ודווקא אז מפסידים את התענוגות הכיפיות באמת. איך היה "That's my boy"? ואיך "שומרים על השכונה"? ו"סוף המשמרת"? משהו אומר לי שהייתי נהנה בכולם, אבל אצטרך לחכות ולבדוק את זה ב-2013.

ובכל זאת, הנה אחד שלא באתם אליו, וחבל: "כרוניקה בזמן אמת". כמו פריקוול על הולדת מסדר הג'דיי, רק עם תיכוניסטים ומעודדות. ואם זה לא מספיק לכם כדי לרוץ לראות, אז אני לא יודע מה כן.

עוד חבל שלא באתם: "קוריולאנוס". רייף פיינס עושה שייקספיר.

Twitsonfilms: "גיבורים" פוגש את "קלוברפילד"? למה לא? אפס דמויות ועלילה, שפע בידור ואקשן. כמו קומדיית התבגרות בכיכובם של אבירי ג'דיי. ½***

IMG_3074.CR2

הכי שיר השנה

"סקייפול"

שיר בונד כמו ששיר בונד צריך להיות.

הכי כיף לשמוע

"ארץ יבשה"

נו, מה? ניק קייב.

עוד שירים כאן.

הכי גיבור על

"עלייתו של האביר האפל"

כל הנוקמים שבעולם וכל הקורים שבעולם לא יוכלו לאפילוג המנצח של טרילוגיית המופת.

Twitsonfilms: סיום מנצח לטרילוגיה מופתית? בהחלט כן. טור דה פורס קולנועי, צדק חברתי ותחייה עטלפית. ½****

הכי נסיכה

"אמיצה"

שתי שלגיות רבות והג'ינג'ית הסקוטית מנצחת. קריסטן סטיוארט היתה שלגיה מעצבנת בסרט לא רע ("שלגיה והצייד"), לילי קולינס היתה שלגיה חביבה בסרט קצת ילדותי ("מראה מראה"), אבל הנסיכה הטובה מכולן היתה בכלל בחורה מצוירת עם רעמה אדמונית אדירה. "אמיצה" לא היה הסרט הכי טוב של פיקסאר, אבל הוא בהחלט עמד בסטנדרט והבהיר שגם כשפיקסאר נאלצים לעשות "דיסני", עם נסיכה ומכשפה והכל, הם עושים את זה כמו פיקסאר. בחוכמה.

Twitsonfilms: "מולאן" פוגשת את "שלגיה" ביערות סקוטלנד? למעלה מכך. סינרגיה קרובה לשלמות בין השורשים הקלאסיים של דיסני לטאץ' האינטליגנטי של פיקסאר. ½****

הכי נבל

ביין ("עלייתו של האביר האפל")

סילבה מ"סקייפול" היה אחד הנבלים הגדולים בתולדות ג'יימס בונד, אבל ביין הוא אחד הנבלים הגדולים בתולדות באטמן, וזה שווה יותר. נולאן לקח אותו למקומות חדשים עם השילוב בין הגוף הבריוני של טום הארדי וקול השון-קונרי המכובד שבקע מתוך המסכה ונשמע כאילו הגיע מעולם אחר, שהפך את ביין למעין דמון מיתולוגי מטיל מורא. וכשביין פירק את באטמן כמו מתאבק WWE – זה היה רגע קולנועי עוצר נשימה. רגע שמסביר את המשפט הנהדר שאומר ביין לבאטמן: "אתה רק אימצת את האפילה. אני נולדתי לתוכה".

עוד בנבלים: סילבה ב"סקייפול" (חביאר בארדם ב"סקייפול"), אזוג ("ההוביט"), ג'קי (בראד פיט ב"הרוג אותם ברכות"), פורסט (טום הארדי ב"ארץ יבשה"), לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן ב"המאסטר"), ג'יי. אדגר הובר (לאונרדו דיקפריו ב"ג'יי. אדגר").

עלייתו של האביר האפל - ביין

הכי אנימציה

"מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4"

אני מת על סרטי אנימציה, והפסדתי השנה לפחות ארבעה מהיותר מסקרנים שבהם ("פראנורמן", "רלף ההורס", "מלון טרנסילבניה" ו"שומרי האגדות"). בלעדיהם, ובלי "אמיצה" שכבר הוזכר, נשארתי עם שני מתחרים דומים להפליא – "מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4" – שני סרטי המשך שמוותרים על עומק דרמטי לטובת הנאה צרופה. שניהם עמדו היטב במשימה.

עוד באנימציה: "הלורקס", "פרנקנוויני".

Twitsonfilms: שוב החיות בסכנת הכחדה? למה לא? הן הרי תמיד יודעות להוציא מעצמן את המיטב עם הגב לקיר. משב קפוא של בידור קיצי מהנה. ****

Twitsonfilms: אלכס בורח עם הקרקס? כן, וזה עושה לו רק טוב. החיות מניו יורק מלהטטות באירופה, ונותנות שואו מרהיב ומשעשע. ****

הכי חיה

אוגי ("הארטיסט")

היו מתחרים ראויים. הסוס ב"סוס מלחמה" היה מרגש. הטיגריס הדיגיטלי ב"חיי פיי" היה מפעים (אבל דיגיטלי). אבל אוגי היה שחקן.

הכי גילטי פלז'ר

"באטלשיפ"

"באטלשיפ" מבוסס על רעיון מטופש: לעבד את המשחק "צוללות" לסרט. פיטר ברג הפך את זה לסרט ארמגדוני עם מודעות עצמית גבוהה, כזה שאומר לעצמו מדי פעם "מי מדבר ככה?". שובר קופות הוליוודי מדבר ככה. וזה בסדר.

עוד גילטי פלז'רס: "בלתי נשכחים 2", "ג'ק ריצ'ר".

Twitsonfilms: סרט אסונות ארמגדוני? למה לא? מי רוצה לשחק צוללות עם נייר ועיפרון כשאפשר לשחק עם טילים וחייזרים? ½***

הכי מאכזב

"פרומתיאוס"

מתבקש להגיד "ג'ון קרטר", אבל אני לא הגעתי ל"ג'ון קרטר" עם ציפיות גבוהות. למען האמת, גם ל"פרומתיאוס" לא הגעתי עם ציפיות גבוהות. בכל זאת, רידלי סקוט, האיש והיומרה. זה נגמר ביותר מדי התקשקשות פילוסופית ומחשבה שזאת התחלה לא רעה לסדרה חדשה של "הנוסע השמיני", כל עוד מישהו אחר יתפוס את הגאי הספינה בסיקוול. הי, כריסטופר נולאן בדיוק התפנה!

Twitsonfilms: ה"אודיסיאה בחלל" של "הנוסע השמיני"? לא ממש. סקוט מכוון לכוכבים ומפספס יותר מדי חייזרים רצחניים בדרך לטובת פסבדו-פילוסופיה. ½***

הכי מחכה לסיקוול

"האביר האפל"

כן, זה נגמר. אבל הי, ג'וזף גורדון-לוויט הפך לנייטווינג, לא?

עוד מחכה לסיקוול: "ההוביט", "לופר", "פרומתיאוס".

הכי ברוך שפטרנו

"דמדומים: שחר מפציע, חלק 2"

את כל מה שיש לי להגיד על "דמדומים" כבר אמרתי בחלק הראשון. כולל: " הדבר הכי טוב שיצא מ'דמדומים' זו אנה קנדריק". וזה עוד לפני שראיתי את "פיץ' פרפקט".

דמדומים - רוברט פטינסון

הכי וואו

סצנת הצונאמי ב"הבלתי אפשרי"

ל-2011 היתה סצנת צונאמי נפלאה. הנה היא כאן, מתוך "מכאן והלאה":

סצנת הצונאמי של 2012 לא נופלת ממנה. הנה היא קצת כאן, בטריילר:

חואן אנטוניו באיונה עושה עם הצונאמי דברים נפלאים. הוא עושה מנעמי ווטס בובת סמרטוטים פצועה. הוא עושה מהלב של הצופה קווץ'.

עוד בוואו: סקורסזי משחזר את צילומי "המסע אל הירח" בהוגו, ביין שובר את באטמן ב"עלייתו של האביר האפל", הסיום הקתרטי של "לופר" ואיזה עשר סצנות מופלאות של חואקין פיניקס ב"המאסטר".

Twitsonfilms: סרט אסונות מניפולטיבי? לא ממש. מפחיד ומטלטל, ותסלחו לי על משחק המילים על חשבון הצונאמי, אבל זה פשוט קולנוע סוחף. ****

הכי מפתיע

דיסני רוכשת את לוקאספילם

יש מעריצים שהריעו. יש כאלה שהתחילו למכור את כל הממורביליה. יש כאלה שבשבילם זו מכה ניצחת לאימפריה. יש כאלה שבשבילם זו תקווה חדשה.

לפחות קיבלנו מלא ממים מעולים.

מלחמת הכוכבים ודיסני - מלחמות החנונים

הכי ישראלי

"הבלדה לאביב הבוכה"

אחרי פתיחת שנה צולעת ("נמס בגשם", "סרק סרק", "רסיסי אהבה") הלכה השנה והשתפרה מבחינת הקולנוע הישראלי. שמי זרחין הגיע עם סרט חדש ("העולם מצחיק"), ערן קולירין חזר מ"ביקור התזמורת" עם סרט חריג ("ההתחלפות"), אסי דיין חזר ("ד"ר פומרנץ"), איתן פוקס הקים לתחייה את יוסי וג'אגר ב"הסיפור של יוסי", דינה צבי-ריקליס עלתה עם "ברקיע החמישי". מני יעיש ("המשגיחים") ורמה בורשטיין ("למלא את החלל") הרשימו בסרטי ביכוריהם. וכן, היה שם גם את דובר קוסאשווילי ("רווקה פלוס").

אבל ההפתעה הנעימה חיכתה בסוף השנה, עם סרטו החדש של בני תורתי, שלא דומה לשום דבר שרואים כאן בדרך כלל. מעין מערבון ים-תיכוני, עם הרבה סגנון, הרבה רפרורים והרבה אומץ להיות אחר.

עוד בישראלים: "למלא את החלל", "ההתחלפות", "המשגיחים".

הכי זר

"היו זמנים באנטוליה"

הסרט הזה מסתובב בעולם מ-2011. הוא גם עבר בארץ בפסטיבלים, פעמיים. אבל השנה הוא הגיע להקרנות מסחריות, בזכות סרטי אורלנדו, וצריך להצדיע להם על כך. סרט מופתי.

עוד בזרים: "פרידה", "בושה", "אהבה"', "ניצוד" וגם כמה סרטים עם יותר ממילה אחת בשמם.

היו זמנים באנטוליה

הכי גבר

ג'וזף גורדון לוויט

2011 היתה השנה של ראיין גוסלינג עם "משחקי שלטון", "טיפש, מטורף, מאוהב" וכמובן "דרייב". ב-2012 הוא הוריד פרופיל ופינה את הבמה ליריב הבולט ביותר שלו על כתר "השחקן הצעיר הגדול של דורו". לגורדון לוויט היתה שנה נהדרת עם "לופר" ו"עלייתו של האביר האפל", וזה עוד לפני שראיתי את "Premium Rush" ועוד לפני שראינו את "לינקולן". יצויין שאני מעריץ עוד מ"בריק".

עוד גבר: טום הארדי ממשיך לנסוק עם שנה נהדרת ("ארץ יבשה" ו"עלייתו של האביר האפל"), רגע לפני שהוא הופך להיות מקס הזועם ואל קאפון.

Twitsonfilms: "שליחות קטלנית" לעניים? לא בדיוק. ג'ונסון רוקח מהחומרים המוכרים מותחן פשע מהנה, לא נטול פגמים אך מעורר מחשבה. ****

הכי גבירה

קייט בקינסייל וג'ניפר לורנס

קייט בקינסייל היא אחת הנשים המועדפות עלי, ולא משנה כמה היא מנסה לאתגר אותי עם בחירות הסרטים הבעייתיות שלה. השנה היא עשתה את זה שלוש פעמים. ב"המבריח" היא עשתה את אחד התפקידים המבוזבזים בקריירה שלה: להיות יפה. מובן שהיא עשתה את זה נהדר. וזה בדיוק מה שהיא עשתה גם ב"מלחמת האופל: התעוררות", עם תפקיד הרבה יותר משמעותי, אבל אפילו לא טיפה יותר מורכב. טוב, ממילא תמיד חשבתי של"מלחמת האופל" לא היו מעולם יומרות שחרגו מ"מלהראות את קייט בקינסייל בבגדי עור צמודים". הריעו לזה.

את "זיכרון גורלי 3" עוד לא ראיתי. תנו לי לנחש: עוד מאותו הדבר. כלומר, בקינסייל מדהימה. סליחה, אני חייב ללכת לראות איזה סרט.

מלחמת האופל התעוררות - קייט בקינסייל

הבחורה השנייה שעבדה יפה השנה כיכבה בשני סרטים שעדיין לא ראיתי ("Devil you know" ו"הבית בקצה הרחוב") ובשניים שכן ("משחקי הרעב" השטחי ו"אופטימיות היא שם המשחק" הנפלא). אז תנו לי לספר לכם משהו: ג'ניפר לורנס היא נסיכה. אני שבוי בקסמיה מאז "קר עד העצם" בשנה שעברה. והיא לא עוזבת אותי.

ג'ניפר לורנס - הבית בקצה הרחוב

הכי שחקן

חואקין פיניקס

בדור שמעל לגוסלינג ולגורדון לוויט, חואקין פיניקס הוא השחקן הגדול של דורו. ההופעה שלו ב"המאסטר" היא עבודת מופת מחשמלת של שחקן טוטאלי, שלוקחת את התפקיד האדיר שלו ב"הולך בדרכי" עוד שלושה צעדים אל הפנתיאון. לא להאמין מה צמח מהאח הקטן והכאילו פחות מוכשר של ריבר פיניקס. מרלון ברנדו, זה מה שצמח.

פרס המשנה הולך לאנדי סרקיס, שוב באחד התפקידים הקולנועיים הגדולים של השנה (גולום ב"ההוביט") ושוב בלי שאף אחד יכיר בכך.

הכי שחקנית

מישל וויליאמס

לא ראיתי אל מישל ב"הוואלס האחרון", אבל כן ראיתי אותה עושה מרלין מונרו נפלאה ב"השבוע שלי עם מרילין". אז נכון שזאת היתה השנה שבה מריל סטריפ עשתה תפקיד מעורר התפעלות ב"אשת הברזל", אבל וויליאמס מרשימה אותי יותר. דווקא משום שהוא לא סומנה לגדולה, ויכולה היתה בקלות להפוך לעוד בלונדה מן המניין בהוליווד. אבל היא טיפסה מ"דוסון קריק" במעלה סרטים קטנים ותפקידים מעולים ("וונדי ולוסי", "סינקדוכה, ניו יורק", "בלו ולנטיין"), והיא תמשיך לטפס גם בשנים הבאות. הבטחה.

וחוץ מזה, תראו אותה.

מישל וויליאמס GQ

הכי נערת השער

ברוקלין דקר

על התואר הידוע גם כ"התחלתי לראות ממך קצת השנה ואני מצפה לעוד" התחרו, כרגיל, הרבה נערות יפהפיות. אני עדיין רוצה לשמוע עוד על רוקסי מקי מ"משחקי הכס", על האנה ווייר מ"בוס" ועל ג'נסיס רודריגז מ"אדם על הקצה", למשל. גם אחרי שיילין וודלי מ"היורשים" אני ממשיך לעקוב (איפשהו ב-2013 היא תשחק אצל גרג אראקי, איפשהו ב-2014 היא תהפוך למרי ג'יין ווטסון ב"ספיידרמן המופלא 2").

אבל עד אז, מי שהראתה צעדים קלילים ועדינים של התקדמות בתעשייה היא ברוקלין דקר, שאחרי הופעה אחת בשנה שעברה ("תזרום עם זה") השתדרגה לשתי הופעות חסרות משמעות השנה ("למה לצפות כשאתה לא מצפה" ו"באטלשיפ"). וזו סיבה מספיק טובה להביא כאן תמונה שלה, נכון?

ברוקלין דקר

הכי 2011

"הארטיסט"

לא להאמין שהחוויה הקולנועית הזאת היתה השנה.

Twitsonfilms: סרט אילם? למה לא? מחווה שנונה, אוהבת ורבת קסם לקולנוע האילם. קולנוע מסוגנן, תמים ומרומם לב. אין מילים. ½****

הכי 2013

"ארגו"

Didn't make the cut. תזכירו לי אותו בסיכום השנה הבאה. אם הוא לא יהיה בעשירייה, תדעו ש-2013 היתה שנה גדולה.

הכי מחכה לו ב-2013

"דג'אנגו חסר מעצורים". ברור שדג'אנגו.

אבל גם "לינקולן", "כוננות עם שחר", "ההוביט: ישימון סמוג", "ארץ אוז", "והרי החדשות: האגדה ממשיכה", "A Good Day to Die Hard", "Evil Dead", "מלחמת העולם Z", "סוף העולם" (על פי סיימון פג ואדגר רייט), "The Wolverine", "סטוקר" (ההוליוודי של פארק צ'אן ווק), "Pacific Rim" (דל טורו), "ג'ק מחסלים הענקים" (סוף סוף משהו חדש מבראיין סינגר), "קיק אס 2" (בעיקר בגלל ג'ים קארי), "איירון מן 3" (בעיקר בגלל שיין בלאק), "הפרש הבודד", "הקבר" (סטאלון ושוורצנגר בשיתוף פעולה עם קצת יותר משקל מ"בלתי נשכחים"?), "שבעה צעדים" (גרסת ספייק לי), "עיר החטאים: עלמה להרוג בשבילה", "המשחק של אנדר", "רונין 47" (קיאנו ריבס!) ו"Star Trek into Darkness". ויש עוד מלא, חפשו כאן (דן אוף גיק) או כאן (av club), או במדריך הסיקוולים של "נקסט מובי". ויש גם את המדריך הענק של אמפייר.

אבל דג'אנגו. ברור שדג'אנגו.

הנה 2012 בקולנוע. נתראה בעוד שנה.

"לדברים גדולים יש התחלות קטנות" ("פרומתיאוס" – ביקורת)

שימה גדולה ויומרנית נטל על עצמו רידלי סקוט כשהחליט לחזור ל"הנוסע השמיני", אחד משני הסרטים הטובים ביותר שביים, לצד "בלייד ראנר" – שני סרטים נפלאים ורבי חשיבות בתולדות הקולנוע, ושני סרטים שמגדירים לנצח את סקוט כחידה בעבור חובבי קולנוע. האם האיש שיצר את "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר" הוא אותו האיש שיצר את "שנה נפלאה" ו"ממלכת גן עדן"?

אמרתם גדול ויומרני, אמרתם רידלי סקוט – האיש שבזמן שאנחנו מדברים כבר עובד על פרויקט "בלייד ראנר" חדש (מדאיג, אה?). האיש מעולם לא נרתע מאתגרים ומהזדמנויות להפגין מגלומניה. האיש שלעולם לא אי אפשר לדעת למה לצפות ממנו.

על הרקע הזה, קשה היה להיכנס להקרנת "פרומתיאוס" – הפריקוול של "הנוסע השמיני" – עם ציפיות מרקיעות שחקים שתואמות את הרף התרבותי-היסטורי של המקור. לכל היותר אפשר היה לקוות שסקוט לא יחרבן את העסק, יתקשקש עם המיתולוגיה ויוציא אותנו מהאולם עם תחושה של "למה היה צריך את זה?" או פשוט "WTF?". לזכותו של סקוט יאמר שלפחות במשימה הזו הוא עמד.

היומרות הרידלי-סקוטיות של "פרומתיאוס" לא נשמרות לצד המטא-קולנועי, אלא זולגות גם לסיפור עצמו. "פרומתיאוס" לא רק חוזר ומעמיק חקר במיתולוגיה של "הנוסע השמיני", אלא מתיימר לספר, לא פחות ולא יותר, על בריאת האדם. סיפור המסגרת מספר על גזע עליון של יצורים שברא את האדם. צמד חוקרים (לוגן מרשל גרין ונומי ראפאס בהופעה פחות פראית ומוחצנת ממה שהתרגלנו לקבל ממנה) יוצאים לחקור את סיפור הבריאה ועומדים בראש משלחת מחקר הממומנת על ידי מיליארד קשיש (גאי פירס) ומנוהלת ע"י שני נציגיו – מפקדת קרת דם (שרליז ת'רון) ואנדרואיד מנומס בשם דייויד (מייקל פסבנדר). החללית שבה הם נמצאים קרויה "פרומתיאוס" – כשמו של בורא המין האנושי וגואלו, הטיטאן המיתולוגי שהעניק לאדם את מתנת האש, שמרד באלי האולימפוס ושגם הביא בעקיפין ליצירת תיבת פנדורה עתירת הפורענויות. בקיצור, חתיכת מטען מועמס על החללית ועל הסרט.

אמרתי לך לא להדליק ביחד מכונת כביסה ומדיח

המסלול שבין "הנוסע השמיני" ל"פרומתיאוס" מלמד היטב על הדרך שעבר רידלי סקוט במהלך השנים. "הנוסע השמיני" היה, בבסיסו, בי-מובי. מבריק, מופתי, עשוי לעילא, סרט האימה הטוב בהיסטוריה לצד "פסיכו" – אבל בי-מובי, סרט אימה-מד"ב הארדקור, עם חללית וחייזרים מפלצתיים והכל. "פרומתיאוס" כבר מכוון לכוכבים, או לפחות ל"2001 אודיסיאה בחלל".

הטיפול בתמה הפילוסופית-אקזיסטנציאליסטית של "פרומתיאוס" לא מורכב, לא מעמיק ולא מגשים את היומרות. בעצם, בניגוד למה שאפשר היה להבין מהטריילרים או מהחזית שפתח רידלי סקוט מול הכנסיה הקתולית, "פרומתיאוס" לא באמת מציע תובנות מרחיקות לכת על ראשית האדם. הוא משתמש בסיפור בסיסי ולא מתוחכם במיוחד על גזע עליון שיצר גזע תחתון ומאס בו. באחד מהדיאלוגים היפים הבודדים בו משוחח דייויד עם אחד המדענים, שואל האנדרואיד "למה אתה חושב שאתם בני האדם יצרתם אותי?". "כי יכולנו", עונה המדען. "אתה יכול לתאר לעצמך עד כמה מאכזב יהיה לשמוע את זה מהיוצר שלך?", שואל דייויד. דיאלוג שנוגע בעומק השאלה הקיומית של האדם, ובדיוק כמו המדען השותק – לא זוכה למענה הולם.

יתכן שהפיי-אוף של המיתולוגיה החדשה שמספר סקוט ב"פרומתיאוס" יגיע בסרט המשך עתידי שיביא את בני האדם אל מולדת אותו גזע עילי. בינתיים אין ל"פרומתיאוס" שום דבר חדש להציע. אפילו לרעיונות שהציגה סדרת "הנוסע השמיני" על נשיות וגבריות, על אנושי ומפלצתי, על טבעי ומכני ועל אדם וחיה אין מקום ב"פרומתיאוס".

וזה כדור ברקים. זה היה מאוד פופולארי באייטיז.

אף על פי כן, העובדה הזו דווקא משחקת לטובתו של הסרט, כשסקוט חוזר ליסודות ומציג מותחן אימה מד"בי עם סיפור שחוק (צוות שמגיע לכוכב מסתורי) שמנצל את מעטפת הז'אנר. ברגעים היפים שלו, "פרומתיאוס" מזכיר את מה שהיה נפלא ב"הנוסע השמיני" המקורי של סקוט. זה היה סרט שהעמיד במרכזו את הקלאוסטרופוביה: חלל צר, אווירה עוכרת שלווה ופחד משתק מהלא נודע. סקוט וצוותו עשו פלאים עם הפקה בקנה מידה צנוע, בדיוק כפי שספילברג ידע לנקז את מלוא עוצמות הפחד מהכריש של "מלתעות" מבלי להזדקק לפעלולי CGI או אפילו לכריש בשר ודם. "פרומתיאוס" הוא כבר סרט של עידן אחר, תקציבים אחרים ורידלי סקוט אחר, ורף ההפקה בהתאם. ובכל זאת, רגעיו הטובים ביותר הם דווקא אלה צנועי הממדים, שבהם בני אדם מפוחדים מוצאים את עצמם במקומות סגורים, חשוכים ושורצי חרקים ריריים ורצחניים.

זה בדיוק החומר ממנו עשויות שתי הסצנות המוצלחות ביותר ב"פרומתיאוס". הבעיה היא שסצנות כאלו מוגשות במשורה, בזמן שסקוט מעדיף לבזבז זמן על קשקושים פילוסופיים פסבדו-עמוקים. לו היה ניתן הפרויקט בידי במאי אחר, במסורת "הנוסע השמיני" – סדרה שזכתה לשורה של יוצרים ייחודיים ובעלי חזון (ג'יימס קמרון, דייויד פינצ'ר וז'אן פייר ז'נה) ותגמלה את הצופה בהתאם – אין ספק ש"פרומתיאוס" היה נראה אחרת לגמרי, ואולי באמת מצדיק את חזרתו ליסודות המיתוס דווקא מהפן הז'אנרי.

סקוט לא יכול היה להרשות לעצמו ככל הנראה לחזור על הבי-מובי הנפלא שלו, ונכנע לצורך (המובן) ליצור סרט במשקל כבד. מבחינה זו, התוצאה מאכזבת. לא רק ש"פרומתיאוס" לא מגולל מיתולוגיה מעניינת ועמוקה, אלא שהוא גם נופל לכתיבה רשלנית להביך (פרי מקלדתם של ג'ון ספייהטס ודיימון לינדלוף, מכותבי "אבודים", שאחראי גם על היצירה המרושלת לא פחות "הפלישה למערב" וצריך להיזרק לבוליווד במקום לקבל את כתיבת הסיקוול של "סטארק טרק"). בסצנה הגרועה ביותר בסרט נכנס קפטן הספינה (אידריס אלבה האומלל) ופשוט יורה במונולוג מהיר את כל סיפור הרקע של הגזע העליון והכוכב. ככה: בלי הצדקה, בלי הסברים, בלי גיבוי עלילתי, כמו זכה להארה אלוהית, או תסריטאית.

יש ל"פרומתיאוס" את הרגעים המוצלחים שלו. יש לו את הנומי ראפאס היעילה והמייקל פסבנדר המעולה שלו. יש לו את המפלצות הה.ר. גייגריות המדהימות שלו. יש לו את כל הפוטנציאל הוליד אחלה סיקוול. אם רק יתנו למישהו אחר את הגה הספינה. מישהו יודע מה עושה כריסטופר נולאן בקיץ הבא?

Twitsonfilms: ה"אודיסיאה בחלל" של "הנוסע השמיני"? לא ממש. סקוט מכוון לכוכבים ומפספס יותר מדי חייזרים רצחניים בדרך לטובת פסבדו-פילוסופיה. ½***

"פרומתיאוס" (Prometheus). בימוי: רידלי סקוט. תסריט: ג'ון ספייהטס ודיימון לינדלוף. שחקנים: מייקל פסבנדר, נומי ראפאס, שרליז ת'רון, אידריס אלבה, לוגן מארשל גרין, גאי פירס, שון האריס, רייף ספאל, אימון אליוט, בנדיקט וונג, קייט דיקי. 124 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

הרולר (15.6.12)

1.

רציתי לכתוב בנפרד ובפירוט את דעתי המנומקת בפולמוס הספרים, אבל לא מצאתי זמן לכך עדיין. אז הנה דעתי במשפט אחד: לקצץ את המתווך. כלומר, לא לסגור את "צומת ספרים" ו"סטימצקי" – המבצעים הללו בכל זאת מיטיבים עם המוני קוראים (אבל גם גורמים להגבלות תרבותיות בלתי מודעות אצל אותם קוראים). אבל כן לקצץ את החלק שלהם ברווחים (50%!!!) באופן דרסטי.

חוק הספרים במתכונתו הנוכחית הוא לא מוצלח בעיני. מאוד לא מוצלח בעיני. כדאי לקרוא את רני גרף כדי להבין למה. וכדאי לקרוא עוד ועוד על הפולמוס בחדר 404, את גילי בר הלל סמו בבלוג שלה, את אלכס אפשטיין בפייסבוק, את מנחם פרי ב"הארץ" ועוד ועוד. וכדאי לקרוא, בלי קשר.

2.

אגב, מסקנה משבוע הספר: מוות טוב לעסקים. בשני ביקורים בשוק שמתי לב שהדוכן של "אודיסיאה" לא קורס ממבקרים, אבל "פרנהייט 451" של ריי ברדברי המנוח הולך טוב.

3.

"אקס בוקס מגזין" שיחקו במשחק שלא מצריך קונסולה – משחק דמיוני גיקי אהוב שבמסגרתו לוקחים משחקים מוכרים ומלהקים להם שחקנים ובמאים לצורך עיבוד עתידי (שברוב המקרים אכן מתרחש). יצא להם פרויקט מגניב, גם אם קצת צפוי. Heavy Rain הפך בעצם ל"זודיאק" בבימוי דייויד פינצ'ר, טום קרוז חוזר לתפקיד המתנקש מ"הנוסע" ב"Assassin's Creed", וסם וורת'ינגטון וג'יימס קמרון שוב מאחדים כוחות ב"היילו". מה שכן, השחלת אוליביה וויילד לנעליה של אנג'לינה ג'ולי ברימייק ל"טומב ריידר" נראה כל כך טבעי, שהרשת התחילה להאמין להייפ. ובכן, במקרה הזה אין לי שום התנגדות להאמין להייפ.

הנה עוד פוסטר מוצלח מהפרויקט, והשאר כאן.

4.

קרן רותם מוריה המבורכת הכריזה על תחרות סרטי ז'אנר קצרים (מדקה ועד עשרים). יאללה, תגישו.

5.

והנה עוד תחרות מגניבה, שיתוף פעולה בין המכללה הישראלית לאנימציה לדיסני ישראל: לקראת "אמיצה" של פיקסאר אתם מוזמנים (עד ה-1 ביולי) לעצב יצירה מקורית בכיכובה של אחת מדמויות פיקסאר. שלושה אלמנטים חובה בתרגיל: דמות של פיקסאר (אפשר גם כמה דמויות); סיפור אגדה (אפשר גם מקורי); ומדינה זרה (ואמיתית) בה מתקיים הסיפור. אסור להשתמש בצילומים או בציורים קיימים, אבל חוץ מזה אפשר בערך הכל. יש פרסים (2,000 ש"ח לזוכה ועוד כל מיני מתנות), יש שופטים (בראשות אנדרו גורדון מפיקסאר) ויש תחרות חביב הקהל בפייסבוק. נשבע לכם שאם הייתי יודע לצייר יותר מאיש מטאטא כבר מזמן הייתי בפנים. עוד פרטים כאן.

6.

פסטיבל קולנוע דרום נסגר אתמול. ויש זוכים: "לא בתל אביב" של נוני גפן זכה בפרס העלילתיים,  "אהבה וגטאטיבית" התיעודי של דרור שוחט זכה בפרס קולנוע דרום החדש, ו"Valley Tower" של תומר אסולין זכה בפרס חביב הקהל. ועוד כאן.

7.

פרויקט נהדר בשם "תל אביב 1001" יצא לדרך. הפרויקט, פרי מוחם וידיהם של יונתן הפנר ותהל סופר (בוגרי "מנשר"), מבקש להרכיב פסיפס קולנועי-אורבני של העיר מתוך סרטונים קצרים של רגעים יומיומיים. בשלב הבא של הפרויקט, בעוד כחודש, תוכלו גם אתם לצרף את האבנים שלכם. זה די מקסים.

8.

סוף סוף זה קורה (אולי): רימייק ל"שבעת המופלאים". תקשיבו, אני מחכה לרימייק הזה מגיל 13 בערך. אני זוכר שקראתי ב"זמן תל אביב" ידיעה על רימייק מתגבש עתיר כוכבים, עם כל מיני ברוס וויליסים וסילבסטר סטאלונים. היום הם כבר "בלתי נשכחים", אז נשארנו עם טום קרוז. יאללה, שיהיה קרוז, רק שיהיה.

בתמונה: טום קרוז בתפקיד הסמוראי האחרון. מחוץ לתמונה: שבעת הסמוראים. בדרך לתמונה: שבעת המופלאים

9.

אגב, לס גרוסמן שבראש הפוסט (זה טום קרוז ב"רעם טרופי, כן?") הוא אולי יהודי, אבל השבוע הסתבר שחסרים יהודים בהוליווד. לא נמצא אפילו אחד על הסט של "אפיזודס" שיתקן את המצבה המביכה הזו, שבחסות המתרגם האוטומטי של גוגל הפכה מ"Beloved Husband and Father Dearly Missed" ל"בעל ואב אהוב החמיץ ביוקר" (ויה FRGDR).

10.

בחזרה לרימייקים ולסילבסטר סטאלון: How cool is that? (הרבה יותר מהמקור, זה בטוח)

11.

החיים בורוד: כך נראים חיי הנישואין של ברבי וקן (ויה imgur):

 

מה, לא ככה:

12.

זה מבריק: העכברים שוב פשטו על המלין. איפה החלילנים כשצריך אותם?

13.

וזה נהדר: גאווין אאונג ט'אן מ-Zen Pencils (המומלץ) הופך את מנטרת ה"Make Good Art" של ניל גיימן לקומיקס (ויה עונג שבת).

14.

בתמונה למעלה לא מופיע צימר. זהו בית כלא. כן, ככה נראה בית כלא שמור בנורבגיה.

15.

זהו – The Dingo ate her baby.

16.

הנה עוד עניין מוזר – מנקי חלונות גבוהים.

מצד אחד – אתה עושה סנפלינג, שזה מגניב.
מצד שני – אתה מנקה חלונות, שזה לא.
לא יודע איך לאכול את הג׳וב הזה.

17.

השבוע היה קצת לחוץ, אבל זה לא אומר שלא חגגנו עשור לסדרת הטלוויזיה הגדולה בכל הזמנים – "הסמויה". וגם הכרנו את מייקל ריספולי.

18.

היו לא מעט תמונות מוצלחות השבוע, והיה קשה לבחור את תמונת השבוע. אפילו שמעון פרס נשאר בחוץ. הנה תמונה שלא נבחרה ודי מדהימה אותי – ביבי ושרה ב"בילד" הגרמני.

אני רואה את זה – את הגבה השמאלית הזו – וחושב לעצמי: זה אמיתי? זה פוטושופ? זה חוסר מודעות מוחלט? זה אדם שמעולם לא ראה "ארץ נהדרת"?

(הראיון עם שרה כאן. אם הייתי גרמני, כנראה שהייתי חושב שישראל התברכה בלפחות אלינור רוזוולט)

19.

אפרופו ביבי – הוא משתף רק חלק מהמידע באופן ציבורי. ספרו לי משהו שלא ידעתי.

20.

שולה זקן מתביישת במדינה.

המדינה בתגובה: "לא, כי אני מה זה גאה".

21.

זה אילן בן דב.

תגידו, איך זה שבחור שכבר לא זוכר איך נראית מספרה מבפנים דופק עלינו כאלה תספורות?

22.

"חוזרים הביתה". ככה נקרא המבצע לגירוש הפליטים, המסתננים ומהגרי העבודה. איזה שם מקסים. נשמע כמו מבצע של הסוכנות להעלאת יהודי אז'רבייג'ן, או כמו תוכנית להשבת מוחות של משרד החוץ. "חוזרים הביתה".
בולט בחסרונו בשם המבצע המחשב הצה"לי שמעניק שמות למבצעים. בולט באי חסרונו בשם המבצע שר הפנים. אני מופתע שלא קראו לזה פשוט "נגמר הטיול, חוזרים לסבא וסבתא".

שיר הקמפיין הלא רשמי

23.

אמרתם גירוש – אמרתם מירי רגב. סליחה – חברת הכנסת מירי רגב. הנה עוד ציטוט מבריק שלה:

"כשהשוויתי את תופעת המסתננים לסרטן התכוונתי להתפשטות של התופעה. בוודאי שלא התכוונתי לפגוע בחולי סרטן"

מה שאני באמת לא מבין זה איך מכל המועמדים שעמדו לפניו, דן חלוץ אמר לעצמו: היא מתאימה להיות דוברת צה"ל.

ויש כבר מי שעשה מחולל דברי חוכמה מפיה.

24.

גם בספורט לא משעמם. ואני לא מתכוון ליורו (המצוין). אני מתכוון לשלמה שרף.

שרף – שליימה, כפי שאוהבים לכנות אותו בערוץ הספורט – נתפס בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה (במצלמתו של איש היח"צ ברק רום). לא, זו לא הבעיה, שלמה ארצי זה לגיטימי. הבעיה היא שלמחרת התפרסם ב"ישראל היום" טור הפרשנות של שרף על משחק שהתקיים במקביל. כמה הערות זריזות על העניין הזה:

א. שרף משתין לבאר שממנה הוא שותה. אם הוא כותב על משחק מבלי לראות אותו – הוא, אגב, סיפר שצפה במשחק בסלולרי. במהלך ההופעה. ברור – הוא בעצם אומר לנו שאין שום ערך לפרשנות שלו. אז למה אנחנו (כלומר, מישהו – בטח לא אני) רוצים לקרוא אותה? ולמה אנחנו (כלומר, ישראל היום וערוץ הספורט) מוכנים לשלם לו בעבורה?

ב. שרף משתין לבאר שממנה הוא שותה מהמקפצה. לשבת בבית קפה בגן חיים עם חברים בזמן שיש משחק כדורגל שאתה אמור לכתוב עליו, זה זלזול. אבל ללכת להופעה של שלמה ארצי בקיסריה בזמן שיש משחק כדורגל שאתה אמור לכתוב עליו – זו כבר טיפשות.

ג. בברנז'ה העיתונאית מדברים על האפשרות ששרף בכלל לא כותב את הטורים שלו בעצמו, או שהוא מכתיב אותם בטלפון. בהחלט אפשרי. מה שמעלה גם את שאלת התפקוד של "ישראל היום" בכל העניין. או כמו שכותב שלמה מן, מדובר ב"תקרית שמריחה מכשל מערכתי כולל".

ד. שום דבר לא יקרה. שרף "השעה את עצמו" (ברור. ואני קורא את "מובי דיק" תוך כדי צפייה במיאמי-אוקלהומה). אף אחד לא יפטר אותו. הוא ימשיך לעבוד. והרבה. למרות שהוא בגד באמון של קוראיו וצופיו. למה? ככה זה.

רק בשבוע שעבר כתבתי (ב"פנאי פלוס") על רקבון פרשנות הספורט בעיתונות המשודרת. מחר אעלה את זה לכאן, רק כדי לראות ששום דבר לא משתנה, ואף אחד בתחום הזה לא מתנדב ליטול קורות שער מעיני רעיו.

25.

ואז, אחרי שליימה, יש את העניין הזה: גלעד שליט יהפוך לפרשן ספורט ב"ידיעות אחרונות".

יש לי הרבה מה להגיד על העניין הזה. אבל אתם תגידו שאני ציני. כן, אני הציני בסיפור הזה. אז מה אומר לכם? בסדר. שיצליח. יודעים מה? אם כבר תרבות סלבס, לפחות שיהיה מישהו שעבד קשה בשביל זה.

הנה, הצלחתי להגיד משהו חיובי על העניין הזה. בשביל האש והגופרית תצטרכו לפנות אלי אישית. או לשאול את אלון עידן.

עוד בעניין אצל שלמה מן ואלון עידן.

26.

לכל כוכבי ה-NBA: סטיב ארקל התקשרתם וביקש את המשקפיים שלו חזרה.

לא, ברצינות, שמישהו יקרא למשטרת האופנה ויעצור את העניין הזה.

אמארה סטודמאייר

ג'רמי לין

דוויין ווייד

לברון ג'יימס

קווין דוראנט

ראסל ווסטברוק

27.

זה הרץ היהודי-אמריקאי והמתאזרח הישראלי דסטין עמרני. לא, זו לא דמות שהמציאו ב"קומדי סטור". ככה קוראים לו (אבל אפשר גם אמרני. הוא ממוצא פרסי). והוא אפילו אתלט מצוין.

28.

הי, קיילי מינוג וג'ייסון דונובן עובדים על דואט! התגעגענו! (לקיילי, כן?)

29.

טריילר לשבת: "גטסבי הגדול"

של באז לרמן. אותי זה מפחיד.

דו קרב בצהרי היום: ג'ייסון סיגל נגד ארמי האמר

יומולדת לג'ייסון סיגל (יליד 1980) ועליית "ג'יי. אדגר" עם ארמי האמר היא הזדמנות טובה לעמת ראש בראש שני חבר'ה נאים, גבוהים וחייכנים, שמככבים בשניים מהסרטים הבולטים על המסכים ונמצאים בדרכם למעלה.

ג'ייסון סיגל יגיע לשם קודם. טוב, הוא מבוגר מהאמר בשש שנים. סיגל מככב מאז 2005 ב"איך פגשתי את אמא", שלא עושה סימני גוויעה למרבה הצער, אבל השנה הוא פרץ גם לקולנוע.

לא, זה לא מדויק בכלל. הוא כבר פרץ לקולנוע, כחלק מחבורת ג'אד אפאטאו המורחבת ובשלל קומדיות: "קח אותו ליווני" (אותה כתב), "אחי, אני אוהב אותך", "גנוב על הירח", "מסעות גוליבר", ובעיקר "קח את זה כמו גבר" המצוינת, אותה גם כתב. "קח את זה כמו גבר", עם מיוזיקל הבובות הפנימי שלה, הביא אותו גם להגשמת חלומות: עיבוד הקאמבק של החבובות. התוצאה מענגת.

האמר לא יתעכב זמן רב. אחרי הופעתו המרשימה כתאומים ווינקלווס ב"הרשת החברתית" אצל דייויד פינצ'ר הוא לוהק ע"י קלינט איסטווד להחזיק את היד של לאונרדו דיקפריו ב"ג'יי. אדגר". השנה הוא ינצל את המראה המלוקק לתפקיד הנסיך ב"מראה, מראה", העיבוד המודרני לשלגיה של טרזים סינג (לצד ג'וליה רוברטס), וב-2013 יופיע לצד ג'וני דפ בעיבוד ל"The Lone Ragner".

האמר נראה יותר כמו כוכב. סיגל עושה רושם של אדם מוכשר יותר ובעל כישורים מגוונים יותר. אני מהמר על סיגל.

נערות השער: האחיות לבית מארה

מדובר בצמד האחיות שאני הכי אוהב כרגע בהוליווד (וזה כולל את האחיות אולסן). ושתיהן כאן, על המסך הקרוב לביתכם.

רוני (משמאל בתמונה למעלה) היא הצעירה יותר (בת 26 וחצי), אבל גם המצליחה יותר. זה קרה לה כמעט בן לילה. אחרי השתתפות ברימייק הכושל ל"סיוט ברחוב אלם", היא קיבלה תפקיד קטן ב"הרשת החברתית" כחברתו של מארק צוקרברג, וגנבה את ההצגה. היא היתה חיננית, מקסימה ולא מספיק טובה בשביל צוקרברג אם אתם שואלים אותי.

וכך ראה הבמאי דייויד פינצ'ר כי טוב, ולקח אותה לרימייק שלו למותחן השבדי "נערה עם קעקוע דרקון", בתפקיד הנערה עם קעקוע הדרקון. מדובר בתפקיד שמיטב כוכבניות הוליווד הצעירות חלמו עליו, אבל רוני זכתה בו, והשתלטה עליו לחלוטין. נערת הקולג' הטובה הפכה לפאנקיסטית קוצנית. טרנספורמציה מושלמת. עם מועמדות לפרס גלובוס הזהב וכוכבות מובטחת, היא כבר שועטת קדימה.

לאחותה הגדולה קייט, לעומת זאת, יש עוד דרך ארוכה. את הדרך הזו היא לא התחילה היום. קייט מארה תחגוג בחודש הבא 28, וב-28 שנים היא הספיקה לעבוד לא מעט. בגיל 14 היא כבר זכתה לתפקידה הראשון בטלוויזיה, ב"חוק וסדר". לפני כן הספיקה להיכשל באודישן ל"רצח מאדום לשחור".

(פרט טריוויה מעניין שעלה במוחי – אחד מכותבי "רצח מאדום לשחור" היה דייויד סיימון. לאמה של מארה, שמלווה את הקריירה שלה מתחילתה, קוראים קת'לין מקנולטי. האם מכאן נולד גיבורה של "הסמויה"?)

לקולנוע הגיע בגיל 16 עם תפקיד ב"אהבה מקרית" (Random Hearts) של סידני פולאק. אחר כך גילמה בין השאר את בתו של הית' לדג'ר ב"הר ברוקבק", ונכנסה לרשימת "עשר השחקניות שיכולות לעשות את זה השנה" של ה"ניו יורק דיילי ניוז" ב-2006. אבל הזמן חלף, הסרטים הצטברו ("טרנסיביריאן" "שמחתודהעודבבקשה", "127 שעות") והקריירה לא חוותה פריצה משמעותית.

בינתיים בטלוויזיה, מארה תפקדה כאסיסטנטית של אי ב"הפמליה", ובהחלט היתה עדיפה על רוב האופציות שעמדו בפני היורם הקטן. בשנה שעברה הצטרפה ל"אימה אמריקאית" (American Horror Story). ועכשיו – "המבצר האחרון". גם התפקיד הזה לא יהיה כנראה הפריצה המיוחלת של מארה. אולי זה יקרה עם "בלאקבירד" של סטפן רוזוביצקי (זוכה האוסקר לסרט הזר על "הזייפנים").

ואם לא, אמשיך לחכות לה. קייט מארה מתנהלת בקצב שלה, ואני – יש לי סבלנות.

בשבדית זה נשמע פחות טוב: "נערה עם קעקוע דרקון" (ביקורת)

יש לי חבר שחולק איתי אהבה משותפת לדייויד פינצ'ר. והחבר הזה, להפתעתי, לא רץ נרגש לראות את "נערה עם קעקוע דרקון" מיד עם הגעתו לקולנוע. למעשה, חודשים ארוכים קודם לכן הוא כבר הקפיד לגלות חוסר עניין והתלהבות, שלא לומר סלידה מבחירת הפרויקט של פינצ'ר. לשווא ניסיתי להרגיע אותו – "זה פינצ'ר, יהיה בסדר, הוא לא יבזה את עצמו". הוא לא ראה איך משהו טוב יכול לצאת מזה.

(זה מזכיר לי במידה רבה תחושות שגיליתי אצל אדם אחר, שחולק איתי הערצה משותפת לקלינט איסטווד, נוכח "ג'יי. אדגר". אבל זה סיפור אחר)

ובכן, לאחר צפייה ב"נערה עם קעקוע דרקון", עלי להודות כי התחושות מעורבות. אלו הן השורות התחתונות:

א. זה ללא ספק איננו אחד מסרטיו הטובים של פינצ'ר.

ב. זה עדיין סרט טוב בהרבה ממרבית התוצרת ההוליוודית.

ג. פינצ'ר היה יכול לוותר על זה.

ד. אבל אם כבר מישהו צריך לעשות רימייק אמריקאי ל"נערה עם קעקוע דרקון", זה בלי ספק פינצ'ר.

הדבר שעורר בי תקווה ביחס לבחירתו של פינצ'ר היתה האכזבה היחסית שלי מהעיבוד השבדי של נילס ארדן אופלב לספר הראשון בטרילוגיית "מילניום" של סטיג לארסון מ-2009. זה לא היה עיבוד רע, אבל הוא היה קצת קורקטי וצונן מדי לטעמי. מהוקצע מדי, חסר לב ושאר רוח. פינצ'ר, מקצוען של סרטי פשע אפלים (מ"שבעה חטאים" ועד "זודיאק"), היה האיש הנכון לתקן זאת.

זהו סיפור העלילה, בקצרה: מיקאל בלומקוויסט (דניאל קרייג, יעיל וקצת יותר כריזמטי ממיקאל ניקוויסט שקדם לו בתפקיד שהוא בסה"כ די אפרורי ומשעמם) הוא עיתונאי חוקר שנשכר ע"י הנריק ונגר (כריסטופר פלאמר) לחקור את פרשיית היעלמותה של אחייניתו לפני 40 שנה. הוא מגייס לעזרתו את ליסבת סאלנדר (רוני מארה), אשפית מחשבים מוזרה ומתבודדת.

הטקסט הזה לא מבקש לעמוד על ההבדלים בין שתי הגרסאות (אפשר לעשות זאת בעזרת לירון סיני ב-YNET). זה גם די ברור שכסרט הוליוודי, "נערה עם קעקוע דרקון" גרסת פינצ'ר מיועד מראש לקהל שלא ראה את המקור השבדי. ככה זה אצל האמריקאים – הם לא מסתדרים עם כתוביות תרגום. אימפריה.

ובכל זאת, אם עומדים בקצרה על השינויים שהכניסו פינצ'ר והתסריטאי סטיבן זייליאן בגרסתם, אפשר לראות שפינצ'ר בעיקר בזק יותר סגנון הוליוודי לסרטו (קצב, המוסיקה של טרנט רזנור ואטיקוס רוס), העלה את רף האינטנסיביות והידק את המותחן הארוך (157 דקות). התוצאה טובה עשרות מונים מזו של אופלב, גם אם השינויים כמעט ואינם ניכרים לעין (בעיקר משום שהעלילה כמעט ולא שונתה).

השינוי הבולט נעשה בדמותה של ליסבת סאלנדר, אחת הגיבורות המעניינות של הספרות והקולנוע המודרניים. סאלנדר כבר הפכה את נומי ראפאס לכוכבת, והקפיצה אותה משבדיה להוליווד ("שרלוק הולמס: משחק הצללים"), וכעת היא עושה זאת גם לרוני מארה.

נערות עם קעקוע דרקון. מימין: רוני, משמאל: נומי

שורה ארוכה של כוכבות חשקו בתפקיד, אבל פינצ'ר נהג בחוכמה ובחר באחת שאינה כוכבת. רוני מארה הפציעה בתפקיד קטן ב"הרשת החברתית" של פינצ'ר, בתפקיד חברתו של מארק צוקרברג. תפקיד מקסים וחינני שעשה תהודה גדולה ביחס לממדיו הצנועים, אבל בעיקר שבה את לבו של פינצ'ר. אינני יודע איך נערת הקולג' היפה הצליחה לשכנע את פינצ'ר כי תוכל להפוך לפנקיסטית אנדרוגינית, אבל זה קרה, וכעת מארה בדרכה למעלה.

למרות של"נערה עם קעקוע דרקון" שני גיבורים, הסדרה היתה מאז ומתמיד שייכת לה (כפי שניתן ללמוד גם מהשמות העבריים והאנגליים שנבחרו לתרגום המקור השבדי: "גברים ששונאים נשים"). זוהי דמות מרתקת ומיוחדת, ובידיה הצנומות של מארה היא הופכת לשונה במקצת מזו שעיצבה ראפאס. סאלנדר של ראפאס היתה אתלטית ובעלת כישורים פיזיים. היא היתה קצת גיבורת-על אאוטסיידרית עם מסכת פירסינג. מארה, על סף האנורקסיה, מציגה דמות פגיעה יותר. ניהיליסטית מוחלטת, עצמאית בשטח שלא צריכה טובות, נכה רגשית – אבל גם מחבקת וזקוקה לקרבה.

זה בולט לדוגמה בסצנת הסקס בין ליסבת למיקאל. בשתי הגרסאות זוהי ליסבת שיוזמת את הסקס ומפתיעה את מיקאל, אלא שבעוד בגרסה השבדית מיקאל הוא זה שדואג לארוחה בבוקר שאחרי, בגרסה האמריקאית זוהי ליסבת.

לא אמרתי איפה הקעקוע

פינצ'ר בחר להשאיר את הסיפור בשבדיה. על פניו, זו בחירה תמוהה ואפילו מרגיזה – גיבורים שבדים מדברים באנגלית (זה קיים גם ב"סוס מלחמה", ושם זה באמת הרגיז אותי). אבל בהתחשב בדרישה המוקדמת – סרט שבדי לקהל דוברי אנגלית שמסרב לקרוא כתוביות – נכון עשה פינצ'ר שלא העתיק את הסיפור למחוזות מושלגים בארה"ב, והשאיר אותו בשבדיה. הסיפור מתיישב היטב עם המקום, עם האווירה הצוננת, עם ההתיישבות המבודדת, עם החברה המסואבת ועם הזיכרון הנאצי היושב בלב אירופה. ומעבר לכל, זה הדבר ההוגן לעשותו; לארסון כתב על החברה השבדית – לא זו הנאורה והמתקדמת ממחקרי האוניברסיטאות והמאמרים הכלכליים, אלא זו האלימה, המושחתת והנגועה בסקסיזם ובגזענות. פינצ'ר וזייליאן שומרים על מורשתו.

כעת אפשר לחזור לשורות התחתונות. זה אינו אחד מסרטיו הטובים של פינצ'ר, ובכל זאת הוא מצוין; הוא יכול היה לוותר על הפרויקט הזה, ובכל זאת אין מתאים ממנו לעשות אותו. זהו מותחן אפל, סקסי ואלים, עם גיבורה מרתקת במרכזו. ליסבת סאלנדר ודייויד פינצ'ר הן שתי סיבות שדי בהן כדי ללכת לצפות בו.

סיקוונס הפתיחה המעולה של הסרט – קארן או שרה את "Immigrant Song" של לד זפלין

Twitsonfilms: סרט שבדי בדיבוב אמריקאי? לא ממש. פינצ'ר לא מתרחק מהמקורות, אבל נותן מפינצ'ריותו האפלה. גם פינצ'ר בינוני זה מצוין. ½***

נערה עם קעקוע דרקון (The Girl with the Dragon Tatoo). בימוי: דייויד פינצ'ר. תסריט: סטיבן זייליאן (עפ"י ספרו של סטיג לארסון). שחקנים: רוני מארה, דניאל קרייג, כריסטופר פלאמר, סטלאן סקארסגארד, סטיבן ברקוף, יוריק ואן וגנינגן, ג'ואלי ריצ'רדסון, רובין רייט. 157 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

הרולר (13.1.12)

1.

היום הוא יום שישי ה-13. אבנר שביט מגיש ב"וואלה" תפריט צפייה: "Kill List" (בפברואר בסינמטקים במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי), "יעד סופי 5" ו"הוסטל 3". אני קצת מופתע מחוסר ההתייחסות של ערוצי הטלוויזיה לאירוע (חוץ מכמה "מסורים" ב"יס"). אבל תמיד יש את הסינמטקים, שמשתפים פעולה עם MGM ומציעים כמה הצעות מעניינות: בין השאר יהיו שם "פגוע מוחין" הקאלטי בסינמטק תל אביב; "מיזרי" הקלאסי בסינמטק הרצליה, ודאבל פיצ'ר נהדר של "קארי" ו"פיראנה" בסינמטק חולון. בקיצור – יש ממה לפחד, אתם רק צריכים לבחור.

2.

אפרופו אימה: את המדריך ליוצר הקולג'-הורור כבר קראתם?

בובה, אין דרך לברוח מזה: כך או אחרת, את גומרת טופלס. "ליל הכריש"

 3.

השבוע הזה עמד כמובן בסימן כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה. כמו שאומרים במקרים כאלה – ההצלחה שלו היא ההצלחה שלנו. אולי.

כתבתי על כך ב"עכבר העיר", וכאן זה מוגש עם כמה תוספות בעניין נועם שליט שהחרה-החזיק במרוץ הלפיד.

אם שאלתם את עצמכם למה יאיר הולך לפוליטיקה – זה כאן. בגדול: בגלל הכסף. בערך.

וזה מה שחושבים על כך ב"ארץ נהדרת". "כשאנשים עושים צל גדול – סימן שהתאורה מכוונת לא טוב".

ואני מאוד מקווה שההרפתקה הפוליטית לא תגמר ככה:

4.

אפרופו לפיד: אני לא רוצה אפילו להתחיל עם מה שאני חושב על חוק הצינון, שנגנז (אני מניח שזה רק זמנית, עד שירון לונדון או רביב דרוקר יחליטו להצטרף לפוליטיקה). ספי רכלבסקי כתב על זה יפה כאן. ועמוס בידרמן ביטא את זה יפה כך:

5.

אפרופו חוק הצינון

6.

וגם זה מהכנסת: מיש מציג שרים בגרסה ידידותית למשפחה.

7.

עוד מישהו מפתח קריירה פוליטית ואפילו מפתיע יותר מלפיד הוא ריק סנטורום, שהצליח להתקרב כדי 8 קולות ממיט רומני בבחירות הרפובליקאיות באיווה (ומאז ניגף בניו המפשייר). אם עוד לא שמעתם על כך, אז זו הבעיה המרכזית של סנטורום – גוגל:

שימו לב לתוצאה הרביעית, שמציעה את הפירוש הבא לשם/מושג "סנטורום": "התערובת המקציפה של סיכה וחומר צואתי שהוא לעתים תוצר הלוואי של מין אנאלי". הפירוש השני הוא כמובן "ריק סנטורום".

כל זה פרי מעשיו של עיתונאי ופעיל גאה בשם דן סאבאג', שבתגובה לאמירותיו של סנטורום נגד הומואים ולסביות יצא בקמפיין להענקת משמעות חדשה לשמו. זה היה ב-2003, אבל כפי שאתם רואים, עדיין מחזיק.

מעניין מה היה קורה לסאבאג' אם היה יוזם תחרות דומה בישראל 2012 של לוין ואלקין.

חשבתם שהומואים הם סתם מיעוט נרמס, אה?

8.

אז זהו, שממש לא. הנה, בניו זילנד נפסלה הפרסומת החביבה הזו בעקבות מחאות הקהילה.

איך זה שתמיד למיעוטים הנדפקים יש הכי מעט הומור?

9.

אפרופו הומואים: ברכות לתל אביב, העיר הגאה הטובה ביותר בעולם.

10.

אפרופו הומואים (2): אני זה שאהב את "ג'יי. אדגר"! ואני גאה בזה!

סאקר של קלינט איסטווד. מודה.

והכי מצחיק: בכתובת הטקסט נכתב במקום "ג'יי. אדגר" – "גיי אדגר". זה אפילו יותר טוב מהכותרת שאני בחרתי.

אגב, מצאתי את החוליה החסרה לג'יי. אדגר, מי שהיתה יכולה להכשיר אותו בעיני הציבור:

מיס הובר

11.

אלה ימים יפים, בהם אדם יכול ללכת לקולנוע ולבחור בין סרטו של קלינט איסטווד לסרטו של מרטין סקורסזי לסרטו של דייויד פינצ'ר לסרטו של סטיבן ספילברג (ואני מצטער שלא הספקתי עדיין לכתוב על כולם, למרות שהתחייבתי ביני לבין עצמי לכתוב על כל סרט של במאי חשוב ו/או שאני אוהב. חייב לכם). אף אחד מהם הוא לא פסגת היצירה של יוצרו, אבל כולם ראויים פלוס.

ל"ג'יי. אדגר" כבר פרגנתי. ל"סוס מלחמה" של ספילברג פרגנתי פחות. אני מעדיף את ספילברג של "הרפתקאות טינטין".

12.

ובינתיים עלה השבוע "הארטיסט" הנפלא (ללכת! ללכת! ללכת!). ואחרי שתראו, קפצו לדף הפייסבוק הזה, שמריץ את כלבו הנאמן של הארטיסט לאוסקר. זרקו לו עצם.

ואני אומר – אם כבר הכלב, אז מה אם הקוף מ"כוכב הקופים: המרד", הזיקית מ"ראנגו" והסוס מ"סוס מלחמה"? אם כבר "ממלכת החיות", אז עד הסוף.

אני יפה?

13.

ועוד דבר מצוין בקולנוע – "חייבים לדבר על קווין". קשה להגדירו כסרט "נפלא", כי אלה ממש לא התחושות איתן אתה עוזב את הקולנוע בסיומו. אבל הוא סרט מטריד ומעניין.

ומי שלא רוצה להיות מוטרד ומעוניין, מוזמן להשתעשע מהבדיחה הזו – מה קורה כשרנדי ניומן מדבר על קווין.

14.

אבל הדבר באמת הכי נפלא שקורה כרגע בקולנוע, קורה בסינמטקים – מחווה לבילי וויילדר המבריק (חפשו פרטים נוספים באתרי הסינמטקים הקרובים למקום מגוריכם). יכולתי לפרוש כאן מדריך מקוצר, אבל אבנר שביט ב"וואלה" כבר עשה זאת טוב ממני. אז המדריך המקוצר שלי הוא כזה: לכו לכולם.

15.

השבוע עסק הבלוג בעיקר בהשלמת פערים, וכך תוכלו למצוא כאן טקסט על בראד פיט הלא מוערך; התייחסות לרשימה השחורה של הוליווד (התסריטים הכי טובים שטרם הופקו); ביקורת לקראת העונה השניה של "גברים בגיל הזה" (שכבר לא תזכה לעונה שלישית); קרב תרנגולים בין אדם סקוט לקאם ג'יגנדנט; והמלצות לצפייה בסרטים מלאים שמחכים לכם ביוטיוב – מדניס הופר על אופנוע ועד מיקי מאוס על מטאטא, מביל מאריי שלפני ג'וני דפ ועד לסטנלי קובריק שלפני קוונטין טרנטינו, מפקינפה הגדול ועד ליונתן הקטן.

16.

אמיר בוגן מציע ב-YNET לוח שנה קולנועי ל-2012. אני מניח שאתם יודעים כבר למה לחכות – מ"עלייתו של האביר האפל" דרך "פרומתיאוס" ועד "ההוביט" – אבל עכשיו גם תוכלו להציב את זה על הקלנדר. יש למה לצפות.

17.

אפרופו "האביר האפל": אתם מוזמנים להתרשם מהטאמבלר היפה משמאל, "Greatest Posters". סתם, פוסטרים יפים. מי צריך יותר מזה?

18.

וגם מהבלוג הזה, שבו ארתור משחזר סצנות קלאסיות (תודה ל-Notjustaprettyface).

תודו שאי אפשר לעמוד בפניו

19.

ברכות למדענים שמצאו את טטואין!

20.

במסגרת כתבה שעבדתי עליה לקראת האוסקר, חזרתי לסצנה נהדרת מ"פרח הקקטוס" (1969), עם וולטר מת'או, אינגריד ברגמן וגולדי הון (שזכתה עליו באוסקר לשחקנית המשנה). זה, אגב, הסרט עליו ביסס אדם סנדלר את "לזרום עם זה".

ואני לא יודע מה יותר כיף בסצנה הזו: המוסיקה (גרסה אינסטרומנטלית של קווינסי ג'ונס ל-"She hangs out" של המאנקיז); לראות איך אנשים רקדו פעם; או לראות את אינגריד ברגמן משתוללת.

21.

אורי בלאו הביא במוסף "הארץ" את סיפור ביקורה של אליזבט טיילור בישראל, לרגל צילומי "יהודית". ואני שואל – למה? למה ליהקו אותה, אם תמיד מספרים לנו ש"החיילות הישראליות הכי יפות?". אין נביאים בעירנו.

22.

מסתבר שמגיפת האימה בכלל והזומבים בפרט הגיעה גם לקובה. "חואן של המתים" מוצג כאלגוריה פוליטית על המתים המהלכים תחת שלטון קסטרו. או כפי שאומרת אחת הגיבורות למראה הזומבים: "לא נראה לי שמשהו השתנה".

23.

פוליטיקאים לא צריכים להתערב באמנות. אם הייתם צריכים עוד הוכחה, הגיע ראש ממשלת בריטניה דייויד קמרון לבקר על הסט של ג'יימס בונד, ועודד את תעשיית הקולנוע הבריטית ליצור סרטים מסחריים יותר.

אני מניח שקמרון לא ממש מבין בקולנוע. ואני לא אומר את זה בגלל שהוא אוהב את "ארמגדון" – אני אומר את זה למרות זאת. אבל אף תעשייה בעולם לא צריכה "עידוד" לסרטי מיינסטרים מסחריים. לא מעודדים את המיינסטרים – מעודדים את השוליים, את האמנות שלא חושבת על החשבון. וכמו שענה לקמרון קן לואץ': "יש לממן מגוון רחב של פרויקטים שונים ואז חלק יצליחו, חלק יהיו מקוריים, חלק יהיו יצירתיים, ותקבל תעשייה נמרצת". עכשיו רק להעביר את החזון הזה לישראל ונהיה מסודרים.

24.

אפרופו מימון: אסף פולונסקי מגייס כספים לסרט הגמר שלו ב-AFI (מכון הקולנוע האמריקאי), "סאמנאנג". אתם יכולים לעזור לו כאן.

25.

לייב אין בית שמש:

26.

והשבוע בפינתנו "דברים שקורים רק בפייסבוק":

27.

ירון כהן-צמח ואליחי וידל הרכיבו ב"Marker Week" את רשימת החטאים המודרנית של גולשי האינטרנט. הסיכויים שתמצאו את עצמכם שם גבוהים: הורדת סרטים ומוסיקה, פריצת סמארטפונים וגלישה בפייסבוק במשרד. טוב, תגידו חמש פעמים "הייל סטיב ג'ובס" ואתם בסדר.

28.

בן שלו כתש את נתן גושן בביקורת ב"הארץ" (וכמו שיכול לקרות רק באתר "הארץ" – זוכה לתגובות כמו "כל כך נכון" ולא לטקבוקים הצפויים של "כתב פלצן מה אתה מבין בכלל נתן גושן החתיךךך מתה עליייךךךך").

אבל זה לא העניין. מה שמעניין פה הוא הקליפ שהוא מזכיר, שבו לוקץ' ועמית חשאי כותשים את נתן גושן. משעשע.

29.

הקרבות המוסיקליים לא נגמרים שם. אביב גפן וירון אילן – מוסיקאים ושופטים (האחד ב"The Voice", השני ב"אייל גולן קורא לך") – התכתשו מילולית על מורשתו המוסיקלית המפוקפקת של יוסי גיספן. גיספן קרא למוסיקה של גפן "פח זבל", גפן השיב ב"עדיף להיות פח זבל מאשר לייצר אותו". ואז קם ירון אילן וכתב את התגובה הבאה:

התגובה הזו הפתיעה אותי פעמיים. ראשית, מפני שאילן מסתער על גפן בריב שהתחיל בכלל גיספן. כלומר – הוא בא להגן על מי שהרביץ ראשון. בעייתי.

אבל מה שהפתיע אותי יותר, ואף יותר מהתוכן, הוא הסגנון. ירון אילן הוא שדר רדיו ותיק ועתיר זכויות. האם הוא אמנם חתום על הטקסט המוזר הזה? על ה" ב'לשון המעטה' " (מה פירוש הפיסוק הזה?), השימוש האינפלציוני בסימני קריאה וכל ה"אז ככה" וה"בעיני אביב היקר ובעיני אני מניח כל הדור הזה"? זו העברית של שדר רדיו בישראל?

התגובה שלו ל"עכבר העיר", הנגועה באותן טעויות ("ההתבטאות של לכנות תרבות שלמה זבל" למשל), מעידה שלא היה מדובר במעידה מתוך סערת רוחות. כן, מכל האלימות המילולית שעפה כאן מצד לצד, מה שמטריד אותי הוא שפתו של איש תקשורת פופולארי. ככה אני.

ועוד לא אמרתי אף מילה על יוסי גיספן.

30.

וכמעט באותו עניין: שער מקומון בישראל. "נוח" בשבע שגיאות.

תאמינו לי – בפנים זה יותר גרוע.

ככה נראית עיתונות שלא מבינה את תפקידה החינוכי-תרבותי.

31.

וגם את המודעה הזו ראיתי השבוע. למה לכתוב "עיתון יומי גדול" כשהמייל המופיע הוא haaretz.co.il@?

32.

וגם בעיצוב המשונה הזה נתקלתי (מתנצל על התמונה המטושטשת): סטיקר על הקופה בסופר שמבקש ממני לתרום ל"וראייטי ישראל". מה הסיכוי שלא אעשה זאת כשדארת' מאול מאיים עלי?

33.

טריילר לשבת

Here come the Men in Black