תגית: דניאל קרייג

ג'יימס בונד ברבולושנרי רואד ("סקייפול" – ביקורת)

החדשות הרעות הן שלא בטוח שג'יימס בונד המזדקן עוד יכול לתת פייט לחבר'ה כמו ג'ייסון בורן בגזרת האקשן.

החדשות הטובות הן שזה בכלל לא משנה.

אני מאוד אוהב את ג'יימס בלונד. כלומר, את עידן דניאל קרייג בטוקסידו המפורסם בעולם. זה הדבר הכי טוב שקרה למיתולוגיה הנמשכת של 007 מאז שרוג'ר מור תלה את הפפיון. "קזינו רויאל" (ביקורת מ-2006 כאן) היה מצוין וברא את בונד מחדש כגיבור אפל, אלים ופרחחי. "קוונטום של נחמה" היה הרבה פחות מוצלח והרבה יותר טריוויאלי. "סקייפול" מחזיר את בונד לעניינים.

האחראי הראשי לסיפור הזה הוא סם מנדז, האיש שחתום בין השאר על הסרט שבכותרת הפוסט הזה (המוכר יותר בעברית כ"חלון פנורמי"). מנדז הוא במאי רציני עם רגליים בתיאטרון ועם אוסקר. הוא לא אחד מהמקצוענים להשכיר שמגיעים בדרך כלל למפעל של משפחת ברוקולי כדי לייצר עוד בונד סדרתי. הוא אחד שכבר עשה את "אמריקן ביוטי" ואת "חלון פנורמי", וכשהוא כבר מתעסק עם ז'אנרים, זה יוצא כמו "הדרך לפרדישן" או "ג'ארהד" – כלומר, מצוין.

הסכנה הגדולה היתה שהמותג הבונדי יבלע את מנדז חיים. זה מה שקרה למרק פורסטר ב"קוואנטום". אבל לא מנדז. מנדז לקח את המנדט שקיבל ברצינות, ועשה איתו את אחד הבונדים הטובים בסדרה (יש הטוענים – הטוב שבהם. אני קצת יותר מתון. אני אפילו לא בטוח שהוא טוב מ"קזינו רויאל", זה יצריך צפייה חוזרת במקור).

תהרגו אותי, לא מבין מה מוצאים ברמברנדט הזה

ההבדל הגדול בין "סקייפול" (ו"קזינו רויאל") לבין רוב הבונדים שקדמו לו – אפשר אפילו לומר בינו לבין כל הבונדים מאז הראשונים של שון קונרי – הוא שג'יימס בונד האחרון הוא דמות בשר ודם. ג'יימס בונד שהצטבר לכדי אייקון של גבריות מסוקסת, שרמנטית ואלגנטית, הפך מהר מאוד לכלי בסרטי הסדרה. לא תמצאו הבדלים מבניים משמעותיים בין בונד אחד למשנהו, מאז "ד"ר נו" ועד ל"למות ביום אחר" (האחרון של פירס ברוסנן). זהו חלק מקסמו של בונד ומהצלחתה של הסדרה, שכמו כל מותג טוב ידעה לספק לצרכניה מוצר שאפשר לסמוך עליו (בדרך כלל).

"קזינו רויאל" טרף את הקלפים וברא מחדש את בונד האפל והמיוסר, רחוק מההדוניזם הסקסי של שון קונרי ומהעלילות חובקת העולם עם הנבלים הקאמפיים. "סקייפול", כמוהו, הוא כבר סרט של פחות ג'יימס בונד המותג ויותר ג'יימס בונד הדמות – דמות מיוסרת, מזדקנת ושבירה. בנוסח עדות כריסטופר נולאן ו"האביר האפל" בונים מנדז ותסריטאיו (בעיקר ג'ון לוגאן המצוין), על יסודות התבנית המוכרת של מותחן אקשן, דרמה אמיתית, דרמה של דמות. בעצם, של שתיים וחצי דמויות.

גם אחד משירי בונד הטובים בסדרה. ויה אדל

אחת הסצנות הטובות ביותר ב"סקייפול" היא מעין רפרנס ל"שתיקת הכבשים". הנבל התורן, סילבה (חביאר בארדם בעוד הופעה וירטואוזית שמרפרפרת גם לג'וקר של באטמן וגם לאנטון מ"ארץ קשוחה", אך לבטח אחד הנבלים הגדולים בסדרה), סגור בתא זכוכית במרכזו של חדר ב-MI6. מולו ניצבים בונד והבוסית M (ג'ודי דנץ'). זו סצנה נדירה בסרטי בונד, אולי חסרת תקדים: לג'יימס בונד אין בה אף שורת דיאלוג. מנדז והצלם רוג'ר דיקינס – בעוד הישג יוצא מן הכלל, אגב – בקושי מתעכבים על פניו. הסצנה הזו היא כולה דו קרב מצמרר בין סילבה לבין M, שלה הוא קורא "אמא". זו סצנה שמקבלת פיי-אוף חלקי בלבד בהמשך הסרט, אף שהיא דורשת זאת – באחד הרגעים המצמיתים בה סילבה מסיר חלק משיניו ופניו מתעוותות. אבל מה שמעניין בה הוא כאמור הדחיקה של בונד הצידה. "סקייפול" הוא לא רק סיפורו של בונד – והוא בהחלט סיפורו של בונד, והמערכה האחרונה הנפלאה שלו מתרחשת במקום בו נולד בונד – אלא גם סיפורה של M, דמות מרתקת בגילומה של דיים דנץ'. הפרידה ממנה, לכשתגיע, תהיה קשה. ממש כמו להיפרד מאם.

?Why so serious

זה לא שהכל נפלא בבונד. האקשן, למשל, פחות. הוא טוב – מרדף אופנועים-רכבות מסעיר בפתיחה וסצנה מרהיבה בדירה גורדת שחקים – אבל אנחנו כבר רגילים לאקשן טוב פי כמה מזה מסביב, לרבות מהסדרה המתחרה של ג'ייסון בורן. יש בו כמה מהלכים תסריטאיים בעייתיים, כמו בסצנה (מותחת) שבה סילבה עושה את דרכו לתפוס את אם בפרלמנט, וכולם יודעים על זה ואף אחד לא עושה משהו בקשר לזה.

וחוץ מזה, לוקח ל"סקייפול" זמן רב להתניע, להשאיר את ההיי-קונספט שלו מאחור (סיפור על רשימת סוכנים שנופלת לידיים הלא נכונות ועל נבל שמאיים ישירות על אם) ולפנות את הבמה לבארדם. אבל כשזה קורה, "סקייפול" קופץ שלוש מדרגות בבת אחת, בדרך למערכה שלישית אדירה (שוב צילום נפלא של דיקינס לאורה של אחוזה בוערת) ולקתרזיס ראוי לסיפור האדיפלי הזה.

בונוס: זה אחד הסרטים העצובים ביותר מנקודת הזווית של נערות בונד, שנדמות כאן שוליות לחלוטין למלכה ה-M. הנה משהו על הטרגדיה של נערות בונד, וההוכחה של אולגה קורילנקו שזה נכון

Twitsonfilms: ג'יימס בלונד ממשיך להתרחק מהמחוזות הנהנתניים של שון קונרי ולהפליג למחוזות הקודרים של כריסטופר נולאן. זה עובד נהדר. ****

"סקייפול" (Skyfall). בימוי: סם מנדז. תסריט: ניל פרוויס, רוברט ווייד וג'ון לוגאן. שחקנים: דניאל קרייג, ג'ודי דנץ', חביאר בארדם, רלף פיינס, בן ווישואו, ברניס מרלו, נעמי האריס, רורי קיניר, אלברט פיני. 143 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

קולות מן הארכיב: ג'יימס בונד, לא מי שחשבתם ("קזינו רויאל", ביקורת)

פורסם במקור ב"NRG מעריב", נובמבר 2006

העולם נחלק למעריצי ג'יימס בונד ולשונאיו. לאלה גם לאלה מיועדת הבשורה הבאה: "קזינו רויאל", הצאצא ה-21 לשושלת המפוארת, הוא הרבה דברים, ובעיקר סרט אקשן מבדר, אבל הוא לא ממש סרט ג'יימס בונד. לכל הפחות, זה "ג'יימס בונד: לא מי שחשבתם".

אחרי שהצעתו של טרנטינו לביים נדחתה, נראה שמרטין קמפבל, האיש שפתח את הרנסאנס הבונדי עם "גולדן איי", ביקש להוכיח כבר בפתיחה שגם הוא יודע לעשות טרנטינו, בסצנת שחור-לבן אלימה שמבהירה שלושה דברים:

1. קמפבל זה לא טרנטינו.

2. בונד של דניאל קרייג זה בונד שעוד לא ראינו.

3. אם בונד קיבל את ה-00 בשירותים ציבוריים, אז גם ל-MI6 יש חוש הומור.

סרטי בונד בעידן פירס ברוסנן ביקשו לשחזר את קסמה של הסדרה. "קזינו רויאל" הוא ניסיון מודע, גם אם מופרך לרגעים, לברוא אותה מחדש. הסרט חוזר לרגע כינונו של הסוכן החשאי המפורסם ביותר בעולם, על פי הספר הראשון שכתב אודותיו איאן פלמינג. אחרי 44 שנים ו-20 סרטים, תלמדו סוף סוף איך בונד קיבל את הטוקסידו שלו, מאיפה הגיעה האסטון מרטין האגדית, והאם הוא תמיד שתה מרטיני מנוער ולא מעורבב (התשובה היא לא, או ליתר דיוק: "נראה לך שאכפת לי?"). ובסוף הוא יסנן, לראשונה, את ה"בונד. ג'יימס בונד", ונשקע בנוסטלגיה לצלילי הנעימה האהובה.

טוב, כשדיברנו על מקלחת משותפת, חשבתי יותר על, אה… בלי הבגדים.

אין כינוי שיהלום פחות את בונד החדש מאשר "ג'יימס בלונד", הכינוי שהודבק לקרייג כשנבחר להיכנס לנעליים הגדולות והמבריקות. זה הבלונד הכי מלוכלך שיש. M (ג'ודי דנץ') רוצה שיהיה "חצי נזיר, חצי רוצח שכיר", אבל הוא רחוק מזה כרחוק ד"ר נו מד"ר איוול. אם כבר, הוא חצי נוכל, מין פושע מקסים, חצוף ויהיר (ג'ורג' קלוני היה יכול לעשות כאן בונד נפלא). לא בכדי בונד מתחיל את דרכו המחודשת במשחק פוקר, משחק הרמאים הקלאסי. כשמדובר בבונד, גם בגלגולו החדש, נזירות זו לא אופציה (הוא מעדיף נשים נשואות, אם תהיתם).

רבבות מעריצים בעולם כבר הרימו קול זעקה, אבל עושה רושם שמדובר דווקא בצעד נבון (ואמיץ): לנתץ את פסל הגיבור הישן, ולבנות אחד חדש תחתיו. הסרטים האחרונים שידרו תחושה כבדה של אנכרוניזם, וחבו את הצלחתם המסחרית לא לרוח החדשה שפיעמה בהם, ואף לא לברוסנן האלגנטי, אלא לאקשן המעולה, ולמותג "ג'יימס בונד" שכבר עושה את העבודה בכוחות עצמו. אבל כל השאר היה שייך לעידן אחר, עידן שגווע זה מכבר, ולא סיפק את ההנאה שסיפקו בשעתם מעלליו הראשונים של בונד. בעולם הקולנועי שאחרי ג'ון מקליין, היה משהו מיושן בגיבור פעולה שעדיין יוצא מכל פרשה חלק כאהוד ברק אחרי צאלים ב', עם תלתל שנופל היטב על המצח ובלי פירור אבק על הטוקסידו המצוחצח.

וכעת לפנינו בונד שחוטף בלי הכרה, כולל עינויים שפוגעים במקום שהכי כואב לו – בגבריות. קמפבל ביים אקשן מצוין, ששיאו בסצנת פתיחה מרהיבה. גם כשהקצב נשבר לרבע שעה מתמשכת של רומנטיקה קיטשית, מתברר שבעוד שזו בדר"כ נקודת הסיום של סרטי בונד, הפעם זו רק ההמתנה לקינוח – קינוח שמסתיים כמו טיזר לזוועתון אימה.

כן, יש לי שערות באוזן. אני כבר כמעט בן פאקינג ארבעים, למה ציפית?

התסריט של ניל פרוויס ורוברט ווייד אמנם בורא בונד חדש, אבל לא מרוקן את המותג מכל תוכנו, ושומר על הנוסחה, בעדכונים קלים: הרשע ניחן בפיזיונומיה גרוטסקית (דומע טיפות דם), אבל הוא בעצם רק כלי שרת בידי כוחות גדולים ממנו; הקונספירציה חובקת עולם (מימון ארגוני טרור), אבל הארכי נבל נותר באפילה; לנערה התורנית (אווה גרין) יש שם לא שגרתי (וספר לינד), אבל היא מסתירה לא מעט במחשוף הנדיב. חבל שהשכתוב של פול האגיס המוערך לא גאל את התסריט מהסתבכויותיו בין עבר להווה. מצד אחד, זה הבונד הראשון. מצד שני, M מדברת על היום שלמחרת ה-11/9. מצד שלישי, קוהרנטיות כרונולוגית אף פעם לא היתה הצד החזק של בונד.

בונד החדש מבשר טובות. נכון, אין לו עדיין שארם, הוא לא מספיק סקסי, ואת הגאדג'טים שלו יש לכם במשרד כבר מזמן. אבל הוא אלים, וממזרי, ועדיין סקסיסטי ככל שהפוליטיקלי קורקט מותיר לו (הימים ימי קצב, ולפלרטט עם מאניפני זה כבר מסוכן), ושייך לימינו אנו. הוא עוד ישתפר. רק התחלנו, לא?

עודף מעשרים מילה: הצד האפל של בונד. אלים, פרחחי ונקמני. אז מה אם זה לא הבונד שהכרתם? תתנו לו צ'אנס.

בשבדית זה נשמע פחות טוב: "נערה עם קעקוע דרקון" (ביקורת)

יש לי חבר שחולק איתי אהבה משותפת לדייויד פינצ'ר. והחבר הזה, להפתעתי, לא רץ נרגש לראות את "נערה עם קעקוע דרקון" מיד עם הגעתו לקולנוע. למעשה, חודשים ארוכים קודם לכן הוא כבר הקפיד לגלות חוסר עניין והתלהבות, שלא לומר סלידה מבחירת הפרויקט של פינצ'ר. לשווא ניסיתי להרגיע אותו – "זה פינצ'ר, יהיה בסדר, הוא לא יבזה את עצמו". הוא לא ראה איך משהו טוב יכול לצאת מזה.

(זה מזכיר לי במידה רבה תחושות שגיליתי אצל אדם אחר, שחולק איתי הערצה משותפת לקלינט איסטווד, נוכח "ג'יי. אדגר". אבל זה סיפור אחר)

ובכן, לאחר צפייה ב"נערה עם קעקוע דרקון", עלי להודות כי התחושות מעורבות. אלו הן השורות התחתונות:

א. זה ללא ספק איננו אחד מסרטיו הטובים של פינצ'ר.

ב. זה עדיין סרט טוב בהרבה ממרבית התוצרת ההוליוודית.

ג. פינצ'ר היה יכול לוותר על זה.

ד. אבל אם כבר מישהו צריך לעשות רימייק אמריקאי ל"נערה עם קעקוע דרקון", זה בלי ספק פינצ'ר.

הדבר שעורר בי תקווה ביחס לבחירתו של פינצ'ר היתה האכזבה היחסית שלי מהעיבוד השבדי של נילס ארדן אופלב לספר הראשון בטרילוגיית "מילניום" של סטיג לארסון מ-2009. זה לא היה עיבוד רע, אבל הוא היה קצת קורקטי וצונן מדי לטעמי. מהוקצע מדי, חסר לב ושאר רוח. פינצ'ר, מקצוען של סרטי פשע אפלים (מ"שבעה חטאים" ועד "זודיאק"), היה האיש הנכון לתקן זאת.

זהו סיפור העלילה, בקצרה: מיקאל בלומקוויסט (דניאל קרייג, יעיל וקצת יותר כריזמטי ממיקאל ניקוויסט שקדם לו בתפקיד שהוא בסה"כ די אפרורי ומשעמם) הוא עיתונאי חוקר שנשכר ע"י הנריק ונגר (כריסטופר פלאמר) לחקור את פרשיית היעלמותה של אחייניתו לפני 40 שנה. הוא מגייס לעזרתו את ליסבת סאלנדר (רוני מארה), אשפית מחשבים מוזרה ומתבודדת.

הטקסט הזה לא מבקש לעמוד על ההבדלים בין שתי הגרסאות (אפשר לעשות זאת בעזרת לירון סיני ב-YNET). זה גם די ברור שכסרט הוליוודי, "נערה עם קעקוע דרקון" גרסת פינצ'ר מיועד מראש לקהל שלא ראה את המקור השבדי. ככה זה אצל האמריקאים – הם לא מסתדרים עם כתוביות תרגום. אימפריה.

ובכל זאת, אם עומדים בקצרה על השינויים שהכניסו פינצ'ר והתסריטאי סטיבן זייליאן בגרסתם, אפשר לראות שפינצ'ר בעיקר בזק יותר סגנון הוליוודי לסרטו (קצב, המוסיקה של טרנט רזנור ואטיקוס רוס), העלה את רף האינטנסיביות והידק את המותחן הארוך (157 דקות). התוצאה טובה עשרות מונים מזו של אופלב, גם אם השינויים כמעט ואינם ניכרים לעין (בעיקר משום שהעלילה כמעט ולא שונתה).

השינוי הבולט נעשה בדמותה של ליסבת סאלנדר, אחת הגיבורות המעניינות של הספרות והקולנוע המודרניים. סאלנדר כבר הפכה את נומי ראפאס לכוכבת, והקפיצה אותה משבדיה להוליווד ("שרלוק הולמס: משחק הצללים"), וכעת היא עושה זאת גם לרוני מארה.

נערות עם קעקוע דרקון. מימין: רוני, משמאל: נומי

שורה ארוכה של כוכבות חשקו בתפקיד, אבל פינצ'ר נהג בחוכמה ובחר באחת שאינה כוכבת. רוני מארה הפציעה בתפקיד קטן ב"הרשת החברתית" של פינצ'ר, בתפקיד חברתו של מארק צוקרברג. תפקיד מקסים וחינני שעשה תהודה גדולה ביחס לממדיו הצנועים, אבל בעיקר שבה את לבו של פינצ'ר. אינני יודע איך נערת הקולג' היפה הצליחה לשכנע את פינצ'ר כי תוכל להפוך לפנקיסטית אנדרוגינית, אבל זה קרה, וכעת מארה בדרכה למעלה.

למרות של"נערה עם קעקוע דרקון" שני גיבורים, הסדרה היתה מאז ומתמיד שייכת לה (כפי שניתן ללמוד גם מהשמות העבריים והאנגליים שנבחרו לתרגום המקור השבדי: "גברים ששונאים נשים"). זוהי דמות מרתקת ומיוחדת, ובידיה הצנומות של מארה היא הופכת לשונה במקצת מזו שעיצבה ראפאס. סאלנדר של ראפאס היתה אתלטית ובעלת כישורים פיזיים. היא היתה קצת גיבורת-על אאוטסיידרית עם מסכת פירסינג. מארה, על סף האנורקסיה, מציגה דמות פגיעה יותר. ניהיליסטית מוחלטת, עצמאית בשטח שלא צריכה טובות, נכה רגשית – אבל גם מחבקת וזקוקה לקרבה.

זה בולט לדוגמה בסצנת הסקס בין ליסבת למיקאל. בשתי הגרסאות זוהי ליסבת שיוזמת את הסקס ומפתיעה את מיקאל, אלא שבעוד בגרסה השבדית מיקאל הוא זה שדואג לארוחה בבוקר שאחרי, בגרסה האמריקאית זוהי ליסבת.

לא אמרתי איפה הקעקוע

פינצ'ר בחר להשאיר את הסיפור בשבדיה. על פניו, זו בחירה תמוהה ואפילו מרגיזה – גיבורים שבדים מדברים באנגלית (זה קיים גם ב"סוס מלחמה", ושם זה באמת הרגיז אותי). אבל בהתחשב בדרישה המוקדמת – סרט שבדי לקהל דוברי אנגלית שמסרב לקרוא כתוביות – נכון עשה פינצ'ר שלא העתיק את הסיפור למחוזות מושלגים בארה"ב, והשאיר אותו בשבדיה. הסיפור מתיישב היטב עם המקום, עם האווירה הצוננת, עם ההתיישבות המבודדת, עם החברה המסואבת ועם הזיכרון הנאצי היושב בלב אירופה. ומעבר לכל, זה הדבר ההוגן לעשותו; לארסון כתב על החברה השבדית – לא זו הנאורה והמתקדמת ממחקרי האוניברסיטאות והמאמרים הכלכליים, אלא זו האלימה, המושחתת והנגועה בסקסיזם ובגזענות. פינצ'ר וזייליאן שומרים על מורשתו.

כעת אפשר לחזור לשורות התחתונות. זה אינו אחד מסרטיו הטובים של פינצ'ר, ובכל זאת הוא מצוין; הוא יכול היה לוותר על הפרויקט הזה, ובכל זאת אין מתאים ממנו לעשות אותו. זהו מותחן אפל, סקסי ואלים, עם גיבורה מרתקת במרכזו. ליסבת סאלנדר ודייויד פינצ'ר הן שתי סיבות שדי בהן כדי ללכת לצפות בו.

סיקוונס הפתיחה המעולה של הסרט – קארן או שרה את "Immigrant Song" של לד זפלין

Twitsonfilms: סרט שבדי בדיבוב אמריקאי? לא ממש. פינצ'ר לא מתרחק מהמקורות, אבל נותן מפינצ'ריותו האפלה. גם פינצ'ר בינוני זה מצוין. ½***

נערה עם קעקוע דרקון (The Girl with the Dragon Tatoo). בימוי: דייויד פינצ'ר. תסריט: סטיבן זייליאן (עפ"י ספרו של סטיג לארסון). שחקנים: רוני מארה, דניאל קרייג, כריסטופר פלאמר, סטלאן סקארסגארד, סטיבן ברקוף, יוריק ואן וגנינגן, ג'ואלי ריצ'רדסון, רובין רייט. 157 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

דו קרב בצהרי היום (ספיישל מב"א): כריסטוף וולץ נגד מיכאל ניקויסט

מדובר בשני הנבלים הזרים הבולטים בהוליווד כרגע. נדמה שהם הולכים ומשתלטים, אם לא השתלטו כבר, על נישת הרשע בעל המבטא המאיים, הגישה העוינת והאכזריות המפעפעת. ובכל זאת, יש ביניהם מרחק רב.

בעוד וולץ הגיע להוליווד על תקן הנבל – האנס לאנדה, הנאצי האיום מ"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו – ניקויסט דווקא זכה להכרה ההוליוודית שלו כגיבור הטוב, כוכב טרילוגיית "נערה עם קעקוע דרקון" מאת סטיג לארסון (שזכה לרימייק הוליוודי עם דניאל קרייג בתפקיד ניקויסט). ובכל זאת, הם נחיתתו בלוס אנג'לס וכמו אחרון הישראלים המלוהקים לתפקידי מחבלים, הפך גם ניקויסט בעל הלוק הקר והמבטא הזר לנבל ג'יימס-בונדי קלאסי. לאחרונה יכולנו לראות אותו בתפקיד כזה, כמעט זהה, סתמי וחסר תחכום, גם ב"חטיפה" וגם ב"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים". אני רק יכול לקוות עבור ניקויסט שהוא מאוכזב כמוני, ומצפה לתפקידים קצת יותר מעניינים, יותר בשרניים וגם מהצד היותר מוסרי ונחמד של הקאסט.

המקרה של וולץ שונה. נדמה שהוא שחקן מגוון ומעניין יותר מניקויסט, בוודאי עסיסי וצבעוני יותר. גם דמויות הנבלים שלו שונות במידה רבה מאלו השטוחות של ניקויסט. הבעיה היא שהן לא שונות זו מזו. בין לאנדה, צ'ודנופסקי ("הצרעה הירוקה"), אוגוסט ("מים לפילים"), רישלייה ("שלושת המוסקטרים") ואפילו אלן ("אלוהי הקטל") עובר קו ברור מאוד של ציניות מרושעת ונכלוליות פושעת. כל הסימנים מעידים על כך שוולץ טוב מכך. שהוא מסוגל להתמודד בהצלחה לא רק עם תפקידי הנבלים המעניינים והמהנים, אלא גם עם תפקידי הגיבורים המורכבים, שהם לעיתים קרובות משימה קשה יותר מגילום דמותו של נבל ערמומי. האם יהיה מי שיתן לוולץ את ההזדמנות?

יכול להיות שזה יקרה כבר בסרטו הבא, המערבון "Django Unchained" של טרנטינו. וולץ יגלם בו את ד"ר קינג שולץ, רופא שיניים גרמני שהפך לצייד ראשים, שהוא ככל הנראה הגיבור הטוב והמעניין של הסרט (לצד העבד דג'אנגו, בגילומו של ג'יימי פוקס). זה עדיין נשמע כמו כריסטוף וולץ, אבל לפחות הוא כבר לא האיש הרע.

טינטין ג'ונס ושודדי תיבת האוצר האבודה ("הרפתקאות טינטין" – ביקורת)

 

התגעגעתי לסטיבן ספילברג. כתבתי עליו בגיליון ספטמבר של "בלייזר", לקראת עליית עוד סדרת טלוויזיה שלו, "טרה נובה", שהתגלתה בינתיים כסבירה, לא יותר. ספילברג לא נעלם מהראדאר. רחוק מזה. הוא מפיק סדרות וסרטים בקצב רצחני. אבל מספילברג הבמאי לא שמענו מאז "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" ב-2008. מספילברג הבמאי הטוב לא שמענו מאז "מינכן" ו"מלחמת העולמות" ב-2005. זה כבר למעלה מחצי עשור.

מעניין לגלות שהקאמבק הגדול של ספילברג למסך – והוא גדול – הוא מעין ואריאציה על אינדיאנה ג'ונס. נדמה שכל מה שנכשל בניסיון לשחזר את הצלחת אינדיאנה בפעם הרביעית, מצליח בניסיון להתניע סדרה קולנועית חדשה על בסיס הקומיקס הצרפתי מאת הרז'ה (שזוכה להופעת אורח מפתיעה בתחילת הסרט). הבחירה ב"טינטין" נדמית כמושלמת עבור ספילברג. היא משלבת סיפור הרפתקאות סוחף וחובק עולם, גיבור אידיאליסט ונאיבי שזקוק דמות אב, ויריעה גדולה לצייר עליה מעללים והתרחשויות מלהיבים.

ומי לכם טוב מספילברג לביים סרט הרפתקאות שכזה? הרי האיש כבר הוכיח את עצמו ביצירת סרט ההרפתקאות האולטימטיבי, "אינדיאנה ג'ונס", ש"הרפתקאות טינטין" מרפרר אליו שוב ושוב, כולל בסיקוונס האקשן הטוב בסרט, מרדף ארוך בשוט אחד במורד רחובותיה הצרים של עיר מרוקאית בעקבות כתב יד סודי. ואם כבר מרוקו (ומדבר סהרה), הרי שספילברג גם קורץ כאן לסרטי ההרפתקאות הישנים והרומנטיים של פעם, אלה שעליהם גדל, כמו "לורנס איש ערב" של דייויד לין.

את המיומנות של ספילברג משלים פיטר ג'קסון, היום על כסא המפיק ומחר על כסא הבמאי (בסרט ההמשך – אם כי כעת, אם כל אהבתי הרבה לג'קסון, אני כבר מייחל לכך שספילברג יביים את הסדרה כולה). ג'קסון הביא לספילברג את טכניקת לכידת התנועה, שבה השתמש ב"שר הטבעות "כדי ליצור את אחד מהגיבורים הקולנועיים המורכבים שנראו על המסך – גולום. רוברט זמקיס, בן טיפוחיו של ספילברג, כבר למד את זה מזמן ("רכבת לקוטב"), אבל אף אחד לא יכול לעשות את זה כמו ספילברג, שפשוט מפיח בקומיקס חיים. הבחירה להפוך את טינטין לא לסרט אנימציה ולא לסרט לייב-אקשן, אלא לטווינר שכזה, פוגעת בול בבלורית של העיתונאי הג'ינג'י. זהו סרט חי ונושם (וקופץ, ונוסע, ומטלטל בין הגלים ומה לא), אבל גם אמנותי ומרהיב כמו יצירת קומיקס. הוא מדויק, עשיר בפרטים, צבעוני ושובה עין. פשוט יפהפה.

כאן צריך גם להגיד מילה טובה על תלת הממד, טכנולוגיה שנדמה כי נוצלה לריק מאז "אוואטר", אבל ספילברג וג'קסון מוכיחים כי אפשר בכל זאת לעשות בה שימוש נאות – לא מוגזם מדי, לא גס מדי, ובדיוק במידה הדרושה כדי לברוא עולם – בדיוק כפי שעשה ג'יימס קמרון לפניהם.

סטיבן תומסון ופיטר תומפסון. במרכז - עיתונאי

טינטין הוא גיבור בעייתי במידה מסוימת. אין בו את השארם הרומנטי של אינדיאנה ג'ונס, למשל. הוא טיפוס יבש, די משעמם, לא מורכב במיוחד, ויש אפילו שיאמרו – מעצבן. לא גיבור שקל להתמודד איתו. אבל טינטין מעולם לא היה העיקר ב"טינטין". הוא היה רק הגיבור השפוי שרץ עם הצופה לאורך מסלול ההרפתקאות המבדר ולצד כוכבי המשנה הססגוניים – קפטן האדוק השתיין, פרופסור חשביה (או קלקולוס) וצמד הבלשים הנבובים תומסון ותומפסון.

ספילברג ותסריטאיו (סטיבן מופט, אדגר רייט וג'ו קורניש – הראשון אחראי על "ד"ר הו", השני על "מת על המתים", השלישי על "חייזרים נגד השכונה") משאירים את המצב הזה על כנו. כסרט שמיועד גם לילדים (וזהו בפירוש "סרט לכל המשפחה", במובן הכי טוב של המילה – ככה נראה סרט שכל המשפחה צריכה ללכת לראות יחד, סרט שיודע לכוון גם לילדים וגם למבוגרים), טינטין (ג'יימי בל) הוא גיבור שנוח לילדים להזדהות איתו, לרצות להיות כמוהו – עיתונאי אמיץ, נבון וחובב אתגרים, שאף אחד לא שואל שאלות על חייו האישיים המוזרים, ובכלל, בן כמה הוא ומתי יתחתן כבר. תומסון ותומפסון (בגילומם של סיימון פג וניק פרוסט, כוכבי "מת על המתים") מתפקדים כסייד קיקס, צמד לא יוצלחים שישעשעו בעיקר את הילדים.

אבל מוקד הסרט הוא דווקא קפטן האדוק – בגילומו המופתי כרגיל של אנדי סרקיס (גולום ב"שר הטבעות", סיזר ב"כוכב הקופים"), גדול השחקנים שאתם לא מכירים את פניהם. הקפטן הוא הדמות המורכבת ביותר בסרט, גיבור עם משא כבד על הכתפיים, צלקות בלב ופלאסק בכיס. הלב יוצא אל הקפטן, שנדמה שאינו מסוגל לתפקד לא כשיכור ואפילו לא כפיכח, אבל עדיין פועם בו לב אמיץ של יורד ים עשוי ללא חת. אני זוכר את האדוק מספרי "טינטין" כדמות נלעגת במידה מסוימת, חלש אופי, אלכוהוליסט מריר שמקלל ללא הרף ונתון למצבי רוח, הרפתקן אגדי שהוא בעצם בלון נפוח שעומד בניגוד מוחלט לטינטין הצעיר והאמיץ; אבל ב"הרפתקאות טינטין", כשסרקיס מתגנב מתחת לעורו, הוא הופך לגיבור שובה לב.

ההרפתקה שמגוללת ב"הרפתקאות טינטין", ושואבת משלושה מספריו של הרז'ה (שניים מהם – "תעלומת חד הקרן" ו"אוצרו של רקהאם האדום" – ראו אור בעברית), עוסקת באוצר סודי, בספינה אגדית וביריבות עתיקת יומין בין שתי שושלות של יורדי ים מהוללים (דניאל קרייג מגלם את סכרין, יריבו של האדוק). היא לוקחת את טינטין, האדוק, הכלב סנואי והתומסון-תומפסונים למסע ארוך וחוצה ימים ויבשות של הרפתקאות מסעירות.

וכאן אנו מגיעים לחלק הטוב ביותר של "הרפתקאות טינטין" – ההרפתקאות. ואת זה, כאמור, איש אינו יודע לעשות כמו ספילברג. מהרגע הראשון – סיקוונס כותרות נהדר שמזכיר את "תפוס אותי אם תוכל" (ובכלל, ספילברג מרפרר כאן לעצמו לא פעם, גם עם "מלתעות") – הוא שולח אותנו ל-107 דקות של פאן מתמשך וכמה סצנות אקשן בלתי נשכחות. אל תחפשו כאן יותר מדי היגיון; להיפך – ספילברג משחק באנימציה, והוא יודע לנצל את היתרונות שלה ואת החופש שלה לשם המצאות ויזואליות נהדרות. סצנות האקשן של "הרפתקאות טינטין" לא היו עובדות ב"אינדיאנה ג'ונס", אבל ספילברג מצלם כאן קומיקס, והוא עושה את זה בדיוק כפי שצריך – משעשע, משוחרר ועתיר דמיון.

לא, אל תחפשו היגיון רב ב"טינטין". יש בו שני בלשים מטומטמים שעובדים בשביל האינטרפול, להזכירכם. אל תחפשו כאן גם תחכום רב, ציניות או אירוניה, כפי שאולי עלול לרמוז צוות התסריטאים המבריק. גם צדדים אפלים אין כאן. אף לא אזכורים לענייני הגזענות והאנטישמיות שנקשרו בשמו של הקומיקס ויוצרו. שלא לדבר על מין. או על נשים בכלל. גם האלימות כאן זהירה יחסית (למרות שיש בסרט אדם מת כבר בהתחלה). ספילברג נותר מעריץ של התום הילדי, ו"טינטין" נותן לו את כל הנאיביות שהוא צריך. זה כמו מועדון בנים, שבו רק משחקים בשוטרים וגנבים, עם טובים ורעים, עם מרדפים ותעלומות, בלי מבוגרים אחראים ובלי בנות.

לדור הצעיר, "הרפתקאות טינטין" עשוי להפוך ל"אינדיאנה ג'ונס" חדש, סרט שיהפוך עבורם עם השנים לקאלט אותו יחזיקו בעוד עשור או שניים על המדף במהדורת בלו-ריי מיוחדת (או מה שלא תהיה הטכנולוגיה אז). לדור המבוגר יותר, הוא מציע את גרסת המראה – התרפקות נוסטלגית על סרט שמחזיר אותך לילדות, לסרטי ההרפתקאות המלהיבים ולאינדיאנה ג'ונסים. יודעים מה? זה כל מה שביקשתי מספילברג אי פעם. שיחזיר אותי לילדות.

עוד ילד רץ לראות את "הרפתקאות טינטין"

Twitsonfilms: טינטין ג'ונס ושודדי תיבת האוצר האבודה? למה לא? חיבור טבעי שעובד נפלא ומחזיר לספילברג את הכבוד שאיבד בממלכת הבדולח. ****

(הטריילר הוא גם הזדמנות להזכיר את הפסקול הנפלא של ג'ון וויליאמס)

גם זה טריילר נחמד, שעושה שימוש בסרט האנימציה מ-1991:

"הרפתקאות טינטין" (The Adventures of Tintin). בימוי: סטיבן ספילברג. תסריט: סטיבן מופט, אדגר רייט וג'ו קורניש, עפ"י ספרי הקומיקס מאת הרז'ה. שחקנים: ג'יימי בל, אנדי סרקיס, סיימון פג, ניק פרוסט, דניאל קרייג, ג'ו סטאר, קרי אלווז, טובי ג'ונס, גד אלמליח. 107 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

על בוקרים וחייזרים ("הפלישה למערב" – ביקורת)

חייזרים? צ'ק. קאובויס? צ'ק. האריסון פורד? צ'ק. דניאל קרייג? צ'ק. אוליביה פאקינג וויילד? צ'ק. סם רוקוול? צ'ק. קית' קאראדין? צ'ק. פול דיינו שהיה נהדר ב"זה יגמר בדם"? צ'ק. אדם ביץ' שהיה יופי של איירה הייז ב"גיבורי הדגל"? צ'ק. וולטון גוגינס, שהיה שיין הנפלא ב"המגן"? צ'ק. התסריטאים של "סטאר טרק"? טריפל צ'ק.

אז איך זה ש"הפלישה למערב" הוא סרט כל כך סתמי?

ג'ון פאברו? צ'ק מייט.

תאהבי אותי גם אם אהיה במאי מחורבן?

ג'ון פאברו הוא בחור חביב, ואפילו שחקן קומי לא רע עם תפקיד אורח זכור לטוב ב"חברים" (פיט, החבר המיליארדר של מוניקה שחלם להיות מתאבק), ובאופן אישי אני זוכר לו אפילו יותר חסד נעורים על כך שהסתתר מאחורי איפור ליצן והסתבך עם ג'ורג' קוסטנזה בפרק "השריפה" המופתי.

אבל פאברו הוא במאי מוגבל מאוד. הסרטים שביים עד ל"איירון מן" הבהירו שמדובר, במקרה הטוב, במקצוען הוליוודי עם חוש הומור. "איירון מן", שהיה סרט מצוין, היה אמור לשדרג אותו. אבל "איירון מן" היה מצוין למרות פאברו, ולא בזכותו. פאברו הצליח לא להפריע לכריזמה המשתוללת של רוברט דאוני ג'וניור ולתסריט המתחכם והקליל להכתיב את הטון, ו"איירון מן" נחרת בזיכרון כסרט קיץ ראוי, מהנה ושנון.

אבל גם אלף חליפות ברזל וזרועות ביוניות לא ישנו את העובדה שלפאברו אין שאר רוח. וללא ההברקות של "איירון מן" והברק של דאוני ג'וניור, ל"מפלצות נגד חייזרים" – סליחה, "בוקרים נגד חייזרים" – אין שום דבר למכור. חוץ מאת העיניים העמוקות של אוליביה וויילד.

נא להכיר: הדבר הכי טוב בסרט

בבסיס "הפלישה למערב" עומד רעיון לא רע. הוא לוקח גיבור קולנועי אמריקאי אולטימטיבי – הקאובוי; ונבל קולנועי אמריקאי אולטימטיבי – החייזר, ומעמת ביניהם. הפיצוץ הזה יכול היה ליצור סרט עמוק ומרובד שעוסק בכל מה שמערבונים וסרטי מד"ב טובים עוסקים בהם בדרכם האלגורית (אם כי במקרה דנן, זה לא תרחיש סביר). הוא גם יכול היה ליצור סתם פיצוץ ספקטקולארי. אבל הוא לא יוצר כלום.

"הפלישה למערב" (המבוסס על נובלה גרפית מאת סקוט מיטשל רוזנברג) הוא תזכורת טובה לעובדה שרעיון בעל ערך מסוים יכול להיות בסופו של דבר, בידיים הלא נכונות, לא יותר מגימיק. הוא אינו מצליח לפתח את הרעיון, לרקום עלילה מורכבת ואפילו לברוא דמויות מעניינות. הוא שטוח כמעט כמו שהוא מציג את עצמו: בוקרים וחייזרים. מה שאתה רואה, זה מה שאתה מקבל.

הקאובויס של "הפלישה למערב" יצאו מקלישאה של מערבון, כולל הזר המסתורי (קרייג), הגביר עם הצלקות הנפשיות (פורד), החנון שהופך לגבר (רוקוול) והאישה המשוחררת (וויילד). על החייזרים אי אפשר לומר אפילו את זה. הם סתמיים לחלוטין, מתרוצצים בסרט כמכונות יריה מבלי להותיר בו כל חותם שאינו פיצוץ CGI.

אני מתחיל לחשוב שהסרט עם דיאן קיטון לא היה רעיון רע כל כך...

מה שמטריד אפילו יותר מהסיפור הדלוח, הדמויות הקרטוניות והפיצוצים הזולים, הוא שפאברו – קומיקאי בהכשרתו, להזכירכם – לא הצליח לדחוף לסרטו החדש אפילו חיוך. איך סרט שמעמת קאובויס מהמערב הפרוע עם חייזרים ממאדים יכול להיות לא מצחיק? תשאלו את פאברו.

החייזרים הם כנראה הסיבה היחידה שסטיבן ספילברג, עם חולשת החייזרים הידועה שלו, הסכים לתת לפרויקט הזה לצאת לדרך. חבל שהוא לא טרח לרדת לפרטים ולבדוק מה בדיוק פאברו וצוות התסריטאים המנופח שלו עושים עם החייזרים, עם התקציב ועם האריסון פורד. אם היה בודק את הספרים, אולי כל הפארסה המשעממת הזו היתה נמנעת. להבא, מוטב להפריד את הבוקרים מהחייזרים, את דניאל קרייג מסרטים מטופשים, ואת ג'ון פאברו מסרטים בלי רוברט דאוני ג'וניור.

Twitsonfilms: יש בוקרים, יש חייזרים, יש אוליביה וויילד – אבל המפגש הזה סתמי, מטופש ובנאלי להחריד. לא כל דבר עם חייזרים וספילברג זה באנקר. ½**

 

הפלישה למערב (Cowboys & Aliens). במאי: ג'ון פאברו. תסריט: אלכס קורצמן, רוברט אורסי, דיימון לינדלוף, מארק פרגוס והוק אוסטבי. שחקנים: דניאל קרייג, האריסון פורד, אוליביה וויילד, סם רוקוול, קית' קאראדין.

אידיבי כאן, IMDB כאן