תגית: דרייב

אוסקר 2012 – ההימורים

הסרט: "הארטיסט"

לבי לא יחמץ אם "הוגו" הנפלא יקח את הפרס. זה מגיע לסקורסזי על "הוגו" ועל בכלל. ו"הוגו" הוא סרט הולם ביותר למחווה של כבוד לקולנוען הכביר הזה, שמצדיע לחלוץ הקולנוע ז'ורז' מלייס. אבל גם זכייה של "הארטיסט" – סרט זר ואילם – תהיה מחממת לב.

הבמאי: מרטין סקורסזי ("הוגו")

כן, דווקא כאן אני צופה הפתעה, שתאפשר למצביעי האקדמיה לחלוק את הכבוד הראוי גם ל"הארטיסט" וגם ל"הוגו". אחרי הזכיה של מישל הזנוויציוס גם באיגוד הבמאים וגם בבאפט"א הסיכויים לכך לא גבוהים, אבל הבחירה של גלובוס הזהב מעודדת.

מרטי מקבל כבוד על "השתולים"

השחקן: ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט")

למרות שיש לא מעט המהמרים על ג'ורג' קלוני ("היורשים"), כל בחירה אחרת מדוז'ארדן תהיה מבחינתי הפתעה גדולה.

השחקנית: מריל סטריפ ("גברת הברזל")

אחת הקטגוריות הפתוחות בטקס. מישל וויליאמס ("השבוע שלי עם מרילין") נחשבת למועמדת מעולה, ו-ויולה דייויס הפכה לפייבוריטית לאחר זכייתה באיגוד השחקנים. ובכל זאת, בניגוד לרוב התחזיות, אני מתקשה להאמין שחברי האקדמיה יוכלו להתעלם מההופעה של סטריפ. בצדק.

מריל סטריפ והראשון שלה - "קריימר נגד קריימר", 1980

שחקן משנה: כריסטופר פלאמר ("בגינרס")

קרב בין מועמדים קשישים וג'ונה היל אחד. פלאמר הראוי – זוכה גלובוס הזהב ואיגוד השחקנים – יקח.

שחקנית משנה: אוקטביה ספנסר ("העזרה")

"העזרה" המנופח חייב לקבל את ליטרת הבשר שלו, וספנסר – זוכת גלובוס הזהב ואיגוד השחקנים – תעשה זאת.

תסריט מקורי: מישל הזנוויציוס ("הארטיסט")

וודי אלן ("חצות בפריס") כתב תסריט מלא קסם, אבל נדמה לי שהוליווד כבר נשבתה בקסמי "הארטיסט", ותבקש גם לקרוץ כאן עם זכייתו של סרט אילם, נטול דיאלוגים, בפרס התסריט. זה יהיה נהדר.

תסריט מעובד: אלכסנדר פיין, נאט פקסון וג'ים ראש ("היורשים")

קטגוריה קשה במיוחד מבחינה איכותית. יש כאן חמישה תסריטים שעשו עבודת עיבוד מעולה. בעיני הטוב שביניהם הוא זה של ארון סורקין וסטיבן זייליאן ל"מאניבול", אבל אני מאמין שאנשי האקדמיה יעדיפו לתת את זה לפיין.

אלכסנדר פיין עם אוסקר התסריט המעובד הקודם שלו, עבור "דרכים צדדיות"

סרט האנימציה: "רנגו"

זו הבחירה הראויה ואין בלתה. והשנה, בלי פיקסאר, אין בכלל ספק שזה מה שיקרה.

סרט התעודה: "גן העדן האבוד 3"

למרות שזה בהחלט עשוי להיות "פינה".

עיצוב אמנותי: "הוגו"

פשוט סרט יפהפה כמו ציור. כל בחירה אחרת לא תהיה מוצדקת.

צילום: "הוגו"

תחרות קשה. "סוס מלחמה" הוא אולי הטוב שבמועמדים, "עץ החיים" תהיה בחירה הגיונית, אבל הסחף של "הוגו" ינצח.

רוברט ריצ'רדסון והאוסקר הקודם שהשיג עם סקורסזי - עבור "הטייס"

עריכה: "נערה עם קעקוע דרקון"

מבין המועמדים, "נערה" הוא הפייבוריט הקלאסי בקטגוריה כזו – כלומר, הוא מותחן אקשן. זה – והעריכה המצוינת – אמורים להספיק לו לנצח את "הוגו" ו"הארטיסט".

פסקול: "הארטיסט"

לא נתקלתי השנה, ככל הזכור לי, בפסקולים יוצאי דופן (למעט "דרייב") ואני מאמין ש"הארטיסט", כסרט אילם שנשען על הפסקול, יזכה.

השיר המקורי: "Man or Muppet" ("החבובות: הסרט")

בסך הכל שני מועמדים בקטגוריה. כמה לא נעים יהיה לפספס, כמה לא נעים יהיה להפסיד.

 

עריכת סאונד: "הוגו"

אני רוצה להגיד "דרייב", אבל מאמין שזה יהיה "הוגו".

מיקס סאונד: "הוגו"

אם "סוס מלחמה" לא יפתיע.

עיצוב תלבושות: "הארטיסט"

לא יודע. בדר"כ הנטיה כאן היא ללכת עם הדרמה ההיסטורית, אבל אני לא מרגיש של"ג'יין אייר" יש את זה, ובטח שלא ל"W.E". נשארתי עם "הארטיסט".

איפור: "אשת הברזל"

בזכות העבודה על מריל סטריפ. "אלברט נובס" בכל זאת עשוי לקחת.

אפקטים מיוחדים: "כוכב הקופים: המרד"

כי מגיע לו פרס בשנה הזו, ומגיע לו בפרט הפרס הזה.

וקטגוריה אחרונה חביבה:

הסרט הזר: "פרידה"

מצטער. אני מחזיק את כל אצבעותי לסידר ולסרטו המצוין, אבל לא רואה אותו מנצח בקטגוריה משנית כל כך מבחינת הוליווד סרט שזכה למועמדות על פרס התסריט. גם הפוליטיקה לטובתו, כך נדמה לי. האמת היא שאני מאוד מתלבט, אבל לא בין "פרידה" ל"הערת שוליים", אלא בינו לבין הסרט הפולני "באפילה". אני בוחר לבסוף ב"פרידה" בגלל המועמדות לתסריט ובגלל הסחף הבינלאומי. אבל אם "באפילה" יזכה, לפחות נוכל להסתפק בניצחון יהודי. ונשאר, כהרגלנו, עם ההופעה המכובדת.

בהצלחה למנחשים.

לסיום, מילות פרידה מושחזות המופנות לאקדמיה לסרטים, אמנויות וציונים.

עדכון מסכם: 17 מ-21. כבוד לעין.

הרולר (27.1.12)

1.

זוהי קריאה אחרונה: היום (10:00-16:00) ומחר (10:00-22:00) זו ההזדמנות האחרונה שלכם לבקר בתערוכת World Press Photo 2011, ובתערוכת "עדות מקומית" המלווה אותה. אם תעזבו עכשיו את הפוסט הזה ותלכו לשם, אני לא אעלב. כמדי שנה, היא שווה כל שקל.

אני מתאפק ומביא לכם רק שלוש דוגמיות. הראשונה היא תמונת השנה (ביבי עיישה האפגנית, שנענשה על עזיבת בעלה בחיתוך אפה ואוזניה), השניה פשוט מרהיבה, והשלישית גרמה לי לפלוט בקול "וואו".

פרטים נוספים כאן

2.

השבוע עמד כמובן בסימן הכרזת המועמדים הסופיים לאוסקר, ובראשם, לפחות מבחינתנו, "הערת שוליים". עכשיו רק צריך להחזיק אצבעות לפרישה איראנית מסורתית, ואנחנו כפסע מהגביע.

עיקר העניין היה, כרגיל, מי נשאר בחוץ. טינטין נשאר בחוץ. טילדה סווינטון (וכל "חייבים לדבר על קווין") נשארה בחוץ. וראיין גוסלינג (וכמעט כל "דרייב") נשאר בחוץ. והוא לא אוהב את זה. גם אני לא.

20 הערות על המועמדויות לאוסקר כאן, והעתידות של יוצרי וכוכבי "הערת שוליים" – כאן.

3.

זו היתה, אגב, שנה טובה לחיות בהוליווד. הזכרתי כבר בעבר שלאוסקר הקרוב היו אמורים להיות מועמדים קוף מדבר, כלב פנטומימאי, סוס קרבות ולאונרדו דיקפריו. כולם בחוץ, כולל דיקפריו.

נטע אלכסנדר כתבה על הכוכבים האמיתיים של השנה הקולנועית ב"עכבר העיר".

4.

סיכום השבוע בבלוג:

כאמור – הרהורי אוסקר והערות שוליים, עיונים נוספים בחייו ומורשתו של ג'יי. אדגר הובר ("התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" ומחשבות אקטואליות בעקבות "ג'יי. אדגר"), נערת שער חדשה (שיילין וודלי מ"היורשים"), ביקורות קולנוע ("המבריח", "מלחמת האופל: התעוררות", "אדם על הקצה") וטלוויזיה (עונות שניות ל"אימפריית הפשע" ו"המתים המהלכים"), וקבלת פניה של הסדרה הכי טובה שהיתה בטלוויזיה לשידורים חוזרים עם מחשבות על איך עושים טלוויזיה טובה (נניח – "הסמויה") ואיך לא (נניח – "טרה נובה").

וכך היתה נראית "הסמויה" כסיטקום מהניינטיז:

וכך היתה נראית "המפץ הגדול" בלי הצחוקים המוקלטים. בעייתי משהו.

5.

תיאו אנגלופולוס הלך השבוע במפתיע לעולמו. אורי קליין סופד לו ב"גלריה", ויאיר רוה מעלה בבלוגו טקסט שכתב ב-2005 לרגל המחווה בפסטיבל חיפה לבמאי היווני. אנגלופולוס, אגב, מעולם לא היה מועמד לאוסקר (אבל זכה בדקל הזהב ובפרס הגדול של חבר השופטים בקאן).

את כמה מסרטיו – כמו "נוף בערפל" ו"מבטו של יוליסס" – תוכלו למצוא במלואם ביוטיוב.

6.

אטה ג'יימס הלכה למותה ביום שישי שעבר. באמת שמדובר באחת הגדולות, שניה כנראה רק לארית'ה פרנקלין תבדל"א, כפי שכתב עמוס הראל ב"גלריה". גם אם קשה לי לסלוח לה על מה שאמרה על ביונסה אהובתי.

גם אייל רוב ספד לה ב"וואלה". ומחר ב-21:00 בגל"צ תוקדש לה שעה מוסיקלית.

7.

במוסיקה גדולה עסקינן, וגם קוטנר בעניין. אם אתם לא רואים את "האלבומים" – בערוץ 8, ב-VOD או באתר האינטרנט – כדאי שתתחילו. זה לינק לפרק הראשון (אביתר בנאי), זה לשני ("זמן סוכר" של "איפה הילד"). ובשבת – האלבום האהוב עלי בסדרה: "סימנים של חולשה". הוא כולל את אחד מ"השירים שלי" – "כמה יוסי". אבל בחרתי להביא לכאן דווקא רצועה אחרת שאני לא מצליח לעולם לעמוד בפניה. ליתר דיוק – לשבת בפניה.

8.

הזכרתי בשבוע שעבר את מופע המחווה לעלי מוהר. היום ב-12:00 תוכלו להאזין לו בגל"צ. די ברור שזה משהו שאסור להחמיץ. הנה אחד העלי-מוהרים האהובים עלי.

9.

השבוע בפינתנו "מחפש מימון לסרט": יואב שמיר. הסרט שלו נשמע מרתק: בעקבות הניסויים המפורסמים של מילגרם וסטנפורד על הרוע האנושי, יוצא שמיר לבחון דווקא את הגיבורים, ה"10%" שיוצאים נגד הטבע האנושי, החברה והסביבה. חוץ מזה שהוא מכליל כאן את יונתן שפירא, הטייס הסרבן, שזה קצת תמוה בעיני. ובכל זאת, זה פרויקט מעניין. וחוץ מזה, מייקל מור כבר בפנים. עוד פרטים כאן. ויש בונוס:

"אני חושב שזו פעם ראשונה שמישהו עושה את זה: כתמריץ עבור תרומה של 10,000 דולר אתה מקבל אותי ל-48 שעות, עם ציוד צילום ועריכה, ואני עושה איתך סרט קצר. שזה דיל לא רע, לאדם חובב סרטים שרוצה לחוות את זה בצורה מעשית, או שתישאר לו איזו מזכרת מגניבה ממשהו"

אז אם במקרה הפרוטה נמצאת בכיסכם, ביחד עם עוד כמה אלפי פרוטות – זה ממש דיל בהזדמנות.

10.

שלושה סיפורים מרתקים על קולנוע, שואה ומלחמת העולם השניה:

א. מיכה שגריר, זוכה טרי בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע על מפעל חיים, עובד על פרויקט יוצא דופן: "הבריחה 3G", שמתחקה אחר תנועת ניצולי השואה מאירופה לישראל. הסרט לוקח בני נוער במסלול אותו עברו הניצולים, במעין ריאליטי-זיכרון דוקומנטרי. זה לכל הפחות נשמע מעניין. הרבה יותר מ"המרוץ למיליון", נניח.

ב. נירית אנדרמן הביאה ב"גלריה" את סיפורו של הסרט "הבלתי לגאליים", סרטו מ-1947 של מאיר לוין, שהוקרן בשבוע שעבר בסינמטק, ומלווה זוג במסעו מאירופה לישראל אחרי מלחה"ע השניה, בשילוב של קטעים עלילתיים ותיעודיים. אריאל שוייצר מרחיב במאמר כאן.

ג. הסיפור המדהים שמאחורי "הבריחה הגדולה". לא הסרט – הבריחה.

11.

"דה מארקר" בשירות הציבור: כך תצפו בסרטים באופן חוקי. יש גם יוטיוב, זוכרים?

12.

כלל בסיסי בעיתונות קובע ש"כלב נשך אדם" זה לא סיפור. "אדם נשך כלב" – זה כבר סיפור.

טוב, אז הסיפור על התינוק שנשך נחש זה חתיכת סיפור.

13.

אפרופו עיתונות: אחד הסיפורים המעניינים של השבוע היה, כרגיל, יאיר לפיד. הפעם הופצץ הדף של לפיד בשאלות הנוגעות לעישון סמים קלים – וליתר דיוק, האם לפיד עצמו אחז פעם ג'וינט. לפיד, וסביר יותר להניח שמי שמנהל מטעמו את הדף, לא רק שהעדיף להתעלם מהשאלות – הוא פשוט מחק אותן. מה שכמובן הסעיר את הרשת. בוא נגיד ש"יאיר לפיד+סמים" שווה כרגע בגוגל למעלה מ-55,000 תוצאות. הנה רק כמה מההתייחסויות: ב"חורים ברשת" מסופר על התופעה, ב"דה באזר" איתן בקרמן שואל ונמחק ושואל ונמחק, וב"הארץ" ספי קרופסקי כותב על יאיר לפיד כסירי אנושי.

נדמה לי שלפיד – ושוב, כנראה מישהו מאנשיו – עשה כאן טעות. זה בסדר, אנשיו של ביבי עושים טעויות כאלה כל יום לפני ארוחת הבוקר. רק צריך להכיר בכך ולתקן. ואולי לנהוג כמו החבר'ה האלה, למשל.

ויש גם ממ חדש: "Israelist Yair"

ויש עם עוזי וייל חדש:

זה הכל היה מתוכנן. פחדנו שהאיראנים, שתגידו עליהם מה שתגידו, פראיירים הם לא – יתחילו גם לחסל לנו מדענים. אז אמרנו, בוא ניתן להם מדען שאפשר בלעדיו. והלכנו ליאיר לפיד, ואמרנו לו: הי גבר, רוצה להיות דוקטור תוך שלושה חודשים? חשב שתי דקות, ואמר: דוקטור למה? גבר, אמרנו והענקנו לו סנוקרת חביבה על הלקקן, למה שבא לך. ואם רק הייתם שותקים, תוך שלושה חודשים הוא היה הופך להיות הדוקטור הישראלי המפורסם ביותר אחרי דוקטור לק, ואז ההוא מהפרס נובל היה יכול לחזור לחקור גבישים קוואזי-מחזוריים בשקט. אבל אתם התקשורת, לא יכולים לסתום את הפה, אה? לעזאזל איתכם. עד שלאוניברסיטת בר אילן היה, סוף סוף, תלמיד מפורסם שלא רצח ראש ממשלה (דובר האוניברסיטה)

14.

מה הקשר בין יאיר לפיד לצ'אק נוריס? העובדות, כמובן. והנה עובדה חדשה על צ'אק נוריס.

ועוד בגזרת צ'אק נוריס.

15.

אם הסתובבתם לרגע בפייסבוק בשבוע האחרון, סביר להניח שלא חמקתם מזה:

ואם במקרה כן – זו חידה. את התשובה תגלו אם תניחו את סמן העכבר על התמונה.

16.

מישל טלו וה"Ai Se Eu Te Pego" שלו משגעים גם את אמריקה. הנה הלהקה הרב-לאומית של הדנבר נאגטס מבצעת. משתתפים: רודי פרננדז הספרדי, דנילו גלינארי האיטלקי, קוסטה קופוס היווני, טימופיי מוזגוב הרוסי והאמריקאים אל הרינגטון וג'וליאן סטון.

17.

יואב קוטנר (ההוא מ"האלבומים") יקדיש מחר (שבת) בצהריים תוכנית לכבוד אלבומו החדש של לאונרד כהן, "Old Ideas". ובינתיים אפשר להאזין לו במלואו (!) לתקופה מוגבלת כאן.

18.

חפשו כאן מחר פוסט מוזיקלי לרגל חודש לנפילת "הקצה". הנה רמז עבה (שדווקא לא יהיה שם מחר), מתוך "Roadie".

עדכון: הנה הפוסט

19.

טריילר לשבת

מאדר-פאקינג ספייס נאציז.

דרייב, דרייב, דרייב. כל מה שחסר ברשימת המועמדויות של אוסקר 2012

קצת אחרי המועמדויות, קצת לפני הניחושים – 20 הערות על המועמדים לאוסקר 2012

1. זה אנחנו נגד האיראנים. לא ראיתי עדיין את "פרידה", אבל מכל מה שאני שומע – הסיכויים לרעתנו. הוא קיבל אפילו מועמדות לתסריט מקורי. אפילו פוליטית, פרס לאיראנים בעת הזו תצטייר כדבר הנכון לעשות.

את תקוותינו נתלה בהתנגדות האיראנית המסורתית לעלות איתנו למגרש. זה עובד בג'ודו, וצריך לקוות שזה יעבוד גם כאן. כי אני לא אעמוד בעוד הפסד של השקולניקים.

בן - יש לי הרגשה לא טובה בקשר לערב הזה

2. יש תשעה מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. לא שלושה, לא חמישה, לא עשרה. אפילו לא שמונה. תשעה. למה? כי זה נראה טוב כשמציגים את הקטגוריות על המסך? כי יש לו שורש ריבועי?

ומילא תשעה, אבל איך "דרייב" בחוץ?

3. דמיאן באשיר ("חיים טובים יותר") הדיח את לאונרדו דיקפריו ("ג'יי. אדגר") מרשימת המועמדים לשחקן הטוב ביותר. הפתעה, לא יודע אם מוצדקת. לא ראיתי את באשיר עדיין, ודיקפריו בהחלט היה ראוי למועמדות. אולי אפילו על חשבון ג'ורג' קלוני ("היורשים"), שבלאו הכי מגיע לכאן מדי שנה.

אבל זו עדיין רשימה מצוינת, עם בראד פיט ("מאניבול"), גארי אולדמן ("חפרפרת", ואני שמח שהוא נכנס לרשימה) והפייבוריט ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט").

ובכל זאת חסר לי כאן מישהו (חוץ מדיקפריו. וראיין גוסלינג. ואולי גם מייקל פסבנדר, לפי ההשערות המוקדמות – טרם ראיתי את "בושה"). חסר לי אנדי סרקיס, שהיה נהדר בתפקיד קפטן האדוק ב"הרפתקאות טינטין", ופנטסטי בתור שימפנזה ב"כוכב הקופים: המרד". הקץ לקיבעון האקדמי!

מזהים את הזקנים מהאקדמיה בחזית? צ'ארג'!!!

4. בין השחקניות זה נראה כמו הקרב בין מריל סטריפ ("אשת הברזל" – מועמדות מספר 17 בקריירה) למישל וויליאמס ("השבוע שלי עם מרילין"), אבל ההפתעה הגדולה הוא היעדרה של טילדה סווינטון מהרשימה. באופן קצת מוזר, אני יכול להבין את זה. סווינטון היתה מצוינת ב"חייבים לדבר על קווין", ועם זאת – היא היתה ליהוק מאוד לא מתאים. אולי זה עמד בסופו של דבר לרעתה.

5. ו"חייבים לדבר על קווין", אגב, נשאר בכך בלי כלום. בלי תסריט, בלי בימוי, בלי עזרא מילר. נאדה.

6. שחקני המשנה נפלאים: קנת בראנה ("השבוע שלי עם מרילין"), ג'ונה היל ("מאניבול"), מקס פון סידוב ("קרוב להפליא ורועש להחריד"), כריסטופר פלאמר ("בגינרס"), ניק נולטה ("לוחם"). ארבעה תותחים כבדים, והיל הצעיר (עם תפקיד נהדר, גם אם לא כזה שיביא לו אוסקר). אבל איפה המאפיונר היהודי אלברט ברוקס??

אני כל כך הולך לשבור לכם את העצמות על זה

7. ברניס ביז'ו ("הארטיסט") לא היתה צריכה להגיע לקטגוריית שחקנית המשנה. אלה הם טריקים אוסקריים קבועים שנועדו להביא פרסים תוך כיפוף המציאות. אבל לפחות, באין איום ממשי עליה, היא תקבל את מה שמגיע לה.

8. וודי אלן ("חצות בפאריס") ומרטין סקורסזי ("הוגו") קיבלו מועמדות שביעית לפרס הבימוי. לא שזה יעזור להם.

9. בכלל, כיף לראות את ההערכה שגילו אנשי האקדמיה כלפי "חצות בפאריס", סרט שנון ומענג שנדמה לי שלא זכה כאן להתייחסות המפרגנת הראויה.

10. והעובדה ש"הארטיסט" – סרט אילם עם תסריט בן 44 עמודים – קיבל מועמדות על תסריט מקורי היא לא רק נפלאה, ולא סתם דאחקה. היא מהמוצדקות.

11. אני מאוד מאוכזב ש"הרפתקאות טינטין" בחוץ. אבל כל עוד "רנגו" יזכה, אני אסלח.

12. וזה שפיקסאר, המנצחים הקבועים של קטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר, בחוץ (על "מכוניות 2"), זה די מדהים. ומוצדק.

13. "מסיבת רווקות" בפנים. פעמיים (תסריט מקורי ומליסה מקארת'י על שחקנית משנה). כל הכבוד לאקדמיה.

מופת של משחק מעודן

14. וגם "ג'יין אייר" בפנים (תלבושות). טוב מאוד.

15. עדיין לא ראיתי את "הוגו", אבל אני מאוד מקווה שיאנוש קאמינסקי יזכה באוסקר על העבודה שלו ב"סוס מלחמה".

עין הסוס

16. ולג'ון וויליאמס הביאו "סוס מלחמה" ו"הרפתקאות טינטין" מועמדות מספר 42 – ובמילים: ארבעים ושתיים (!!!). וואו.

17. וגם כאן (בפסקול) – "דרייב" בחוץ. "דרייב" מועמד רק בקטגוריית עריכת הסאונד. ביזיון, אבל בקנה המידה של האקדמיה (שבשנה שעברה שכחה את כריסטופר נולאן ו"התחלה" מחוץ לקטגוריית הבימוי) זה כמעט נסלח.

18. ול"כוכב הקופים: המרד" נשאר רק פרס האפקטים. חסר לכם שהוא לא זוכה בו. וחסר לכם שזה הולך למייקל ביי ("רובוטריקים 3").

19. האם יש סיכוי ש"אלברט נובס", שהפך את גלן קלוז וג'נט מקטיר לנשים, לא יזכה בפרס האיפור?

20. תגידו, אמרתי מספיק פעמים "דרייב"?

בדרך לפרק את האקדמיה

רשימת המועמדויות המלאה:

סרט:

"סוס מלחמה"

"הארטיסט"

"מאניבול"

"היורשים"

"עץ החיים"

"חצות בפאריס"

"העזרה"

"הוגו"

"קרוב להפליא ורועש להחריד"

במאי:

מרטין סקורסזי ("הוגו")

טרנס מאליק ("עץ החיים")

מישל הזנוויציוס ("הארטיסט")

אלכסנדר פיין ("היורשים")

וודי אלן ("חצות בפאריס")

שחקן:

ג'ורג' קלוני ("היורשים")

ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט")

בראד פיט ("מאניבול")

דמיאן באשיר ("חיים טובים יותר")

גארי אולדמן ("החפרפרת")

שחקנית:

ויולה דייויס ("העזרה")

מריל סטריפ ("אשת הברזל")

גלן קלוז ("אלברט נובס")

מישל וויליאמס ("השבוע שלי עם מרילין")

רוני מארה ("נערה עם קעקוע דרקון")

שחקן משנה:

קנת בראנה ("השבוע שלי עם מרילין")

ג'ונה היל ("מאניבול")

מקס פון סידוב ("קרוב להפליא ורועש להחריד")

כריסטופר פלאמר ("בגינרס")

ניק נולטה ("לוחם")

שחקנית משנה:

ברניס ביז'ו ("הארטיסט")

מליסה מקארתי ("מסיבת רווקות")

ג'סיקה צ'סטיין ("העזרה")

ג'נט מקטיר ("אלברט נובס")

אוקטביה ספנסר ("העזרה")

תסריט מקורי:

"פרידה"

"חצות בפריז"

"הארטיסט"

"מסיבת רווקות"

"התמוטטות"

תסריט מעובד:

"היורשים"

"הוגו"

"משחקי שלטון"

"מאניבול"

"החפרפרת"

סרט זר:

"הערת שוליים", ישראל

"פרידה", אירן

"באפילה", פולין

"בולהד", בלגיה

"מיסייה לזאר", קנדה

אנימציה:

"חתול בפאריס"

"צ'יקו וריטה"

"קונג פו פנדה 2"

"רנגו"

"החתול של שרק"

עיצוב:

"הארטיסט"

"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2"

"הוגו"

"חצות בפאריס"

צילום:

"הארטיסט"

"הנערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"עץ החיים"

"סוס מלחמה"

תלבושות:

"אנונימוס"

"הארטיסט"

"הוגו"

"ג'יין אייר"

".W.E"

עריכה:

"הארטיסט"

"היורשים"

"נערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"מאניבול"

איפור:

"אשת הברזל"

"אלברט נובס"

"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2'"

פסקול:

"הרפתקאות טינטין"

"הארטיסט"

"הוגו"

"החפרפרת"

שיר:

"איש או חבובה" ("החבובות")

"אמיתי בריו" ("ריו")

עריכת סאונד:

"דרייב"

"הנערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"רובוטריקים 3"

"סוס מלחמה"

מיקס סאונד:

"הנערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"מאניבול"

"רובוטריקים 3"

"סוס מלחמה"

אפקטים:

"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2"

"הוגו"

"פלדה אמיתית"

"כוכב הקופים: המרד"

"רובוטריקים 3"

סרט קצר (אנימציה):

"Dimanche/Sunday"

"The Fantastic Flying Books of Mr. Morris Lessmore"

"La Luna"

"A Morning Stroll"

"Wild Life"

סרט קצר (לייב אקשן):

"Pentecost"
"Raju"
"The Shore"
"Time Freak"
"TubaAtlantic"

סרט קצר (תיעודי):

"The Barber of Birmingham: Foot Soldier of the Civil Rights Movement"
"God Is the Bigger Elvis"
"Incident in New Baghdad"
"Saving Face"
"The Tsunami and the Cherry Blossom"

הרולר (20.1.12)

1.

השבוע עמד, כמובן, בסימן גלובוס הזהב. ושלא במפתיע, "הארטיסט" (זה מה שחשבתי עליו – שהוא קסום) היה הזוכה הגדול של הערב. השנה היה משהו משעשע בבחירה הכפולה של העיתונאים הזרים – שבוחרים את הדרמה הטובה ביותר, ואת הקומדיה הטובה ביותר. בפרס הראשון זכה "היורשים" (האוברייטד לטעמי), שהוא דרמה קומית. בשני זכה "הארטיסט" – שאפשר להגדירו כקומדיה דרמטית. שניהם, למעשה, סרטים שנעים על קו התפר שבין שני הז'אנרים, שההפרדה הגלובוסית-זהבית שלהם הופכת מופרכת משנה לשנה.

ברכות לזוכים.

2.

כמובן שכוכב הטקס היה, כרגיל, ריקי "אם אעשה שוב סקנדלים, אין ספק שיזמינו אותי להנחות גם בשנה הבאה" ג'רבייס. כמה מטעמים ממונולוג הפתיחה המשעשע כתמיד שלו:

"גלובוס הזהב לאוסקר הוא מה שקים קרדשיאן לקייט מידלטון: קצת יותר רעשנית, קצת יותר טראשית, קצת יותר שיכורה וקלה יותר להשגה"

על אדי מרפי והאוסקר: "כשהאיש שאמר כן לנורביט אומר לך לא, אתה יודע שאתה בצרות"

"אסור לי להזכיר את מל גיבסון. במיוחד את הביוור של ג'ודי פוסטר" (באנגלית זה נשמע יותר טוב).

והנה המונולוג המלא. חפשו גם את המונולוגים שלו משנים קודמות, זו תמיד חוויה.

3.

מי שהיו חביבים במיוחד היו וויליאם ה. מייסי ואשתו פליסיטי הופמן, שבחרו להגיש את פרס שחקנית המשנה כך (אם הקישור שוב נחסם – יש גם פה):

4.

מישל וויליאמס כבר זכתה בגלובוס הזהב על "השבוע שלי עם מרילין" החמוד, אבל כנראה שבכל הקשור לאוסקר היא עדיין לא רגועה (בצדק. אני מוכן לשים כסף על מריל סטריפ ב"אשת הברזל" עוד לפני שראיתי יותר משלושה פריימים שלה בסרט). אבל אנחנו מרוויחים מזה, כי מישל הולכת ומתפשטת ל-GQ. מה שנקרא "תחרות בריאה".

Some like it hot. So do I

5.

אם יש מישהו שאין סיכוי שהבחירות שלו יתיישבו עם אלה של עיתונאי "גלובוס הזהב", זה כנראה קוונטין טרנטינו. טרנטינו בחר גם השנה את הסרטים הטובים ביותר שראה, וכרגיל, הוא מקפיד להיות "מיוחד".

עם מרבית הבחירות אין לי בעיה: "כוכב הקופים: המרד" ו"מאניבול" דורגו גבוה גם בסיכום השנה שלי (ואפילו סבלו משאריות 2010 שהתגנבו לרשימה); גם "העור בו אני חי", "חצות בפאריס", "אקס מן: ההתחלה", "לוחם" ואפילו "אחינו האידיוט" היו שם. "הארטיסט", שאצלנו כבר עבר ל-2012, הצליח בכל זאת להיכנס לסוף הרשימה שלי. אבל "שלושת המוסקטרים"? ברצינות, קוונטין?

רשימת הסרטים שהוא חיבב מעניינת יותר וטרנטינואית למדי (הרבה "הצרעה הירוקה", "קפטן אמריקה", "מהיר ועצבני 5", "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" וכאלה). אבל מה שבאמת מפתיע זה של"דרייב" ול"פלדה אמיתית" (כמו גם ל"האנה" ו"מרדף עצבני" – כאן אני איתו) הוא נתן את פרס ה"Nice Try". "דרייב"? "ניסיון יפה"? WTF, קוונטין?

למי קראת "ניסיון יפה"?

6.

ועוד זוכה: "הערת שוליים". הוא עשה עוד צעד בדרך לאוסקר, ונכנס לרשימה המקוצרת של תשעת המועמדים (ביניהם גם הפייבוריט האיראני "פרידה" – שהשבוע התבשרנו שיוקרן בארץ). בשבוע הבא נדע אם סידר יהיה בחמישיה הסופית. נחזיק אצבעות.

תופר חליפות. סידר

7.

סערת יאיר לפיד מסרבת לשכוך.

הכניסה של לפיד לפוליטיקה (כאן הטור המלא שמסביר למה) העלתה שוב את קרנו הגוגלית של האתר הצ'אק-נוריסי "עובדות על יאיר לפיד", שכולל הברקות כמו "יאיר לפיד כתב את התנ"ך שנתיים לפני אלוהים", "יאיר לפיד מריח כל כך טוב עד שלפעמים הוא מסכים למרוח את עצמו על דאודורנט", ו"יאיר לפיד הזיז את הגבינה שלך. יש לך בעיה עם זה?". לרותם עידו קינן יש עוד כמה תוספות.

בינתיים, ב"נו ניוז" ו"מקור ראשון" פרסמו מאמר תגובה – "הטור האמיתי" של לפיד. למה הוא הולך לפוליטיקה? כי זה ישראלי בעיניו.

מיותר לציין ששי גולדן לא אוהב את המהלך. הנה עיתונאי אחד שלא יכנס לרשימה של לפיד.

פרופ' דני גוטוויין נשלח לבדוק את משנתו של לפיד באמצעות ספרו "שוב עומדים בטור". זה בעייתי, בלשון המעטה – עמדתו האנטיתטית של גוטוויין ידועה, וכך גם נקרא המאמר כולו, שהוא כלל אינו ביקורת ספרותית כמובן, אלא מאמר פובליציסטי (לגיטימי) שהשתרבב למוסף הלא נכון. אפשר ללמוד ממנו על לפיד, אבל בעיקר אפשר ללמוד ממנו על חילוקי הדעות בינו לבין גוטוויין (שקורא לו ניאו-ליברל ש"משתמש ברטוריקה של (שלי) יחימוביץ' כדי לקדם מדיניות בנוסח נתניהו).

ורותם שטרקמן ב"דה מארקר" עשה חתיכת עבודה והוציא מ-400 טורים של לפיד את המצע המפלגתי הפוטנציאלי. בין השאר הוא כותב "מתי אתה מבין שהמדינה מושחתת? כשבניין מתרומם במקום שבו אין שום סיכוי שבעולם שהתקנות העירוניות או המשרד לאיכות הסביבה היו מאשרים". וזה בא ממי שהתייעץ עם אהוד אולמרט על כניסה לפוליטיקה.

חבר, אתה מעיק. יאיר ואהוד

ועם זאת, במקום אחר הוא מאחל "שתהיה שנה כנה שבה פוליטיקאי יגיד 'אני כאן בשביל הכסא'". בעניין הזה אני מאמין לו. הוא לא הולך בשביל הכיסא. הוא כבר ישב על כיסא הרבה יותר נוח.

מתוך "TheMarker"

8.

דייויד מאמט חביבי נתן ראיון לאלוף בן ב"מוסף הארץ". את דייויד מאמט תמיד חייבים לקרוא, לא משנה באיזה פורמט.

9.

מה קורה כשמחברים את טים טיבו עם דייויד בואי? טים טיבואי.

10.

ואם כבר טים טיבו – פלייאוף ה-NFL הזכיר לי שאלה הפרסומות הכי טובות שאני רואה כרגע (לפוקס), בכיכובו של ג'יי. בי. סמוב, המוכר כלאון מ"תרגיע" (טוב, אני לא מסתכל על פרסומות ישראליות):

חפשו עוד ממנו ביוטיוב.

11.

ובינתיים, גם לליונל ריצ'י יש עדנה.

<iframe src="http://player.vimeo.com/video/35055590?title=0&amp;byline=0&amp;portrait=0&quot; width="400" height="225" frameborder="0" webkitAllowFullScreen mozallowfullscreen allowFullScreen></iframe><p><a href="http://vimeo.com/35055590">Hello</a&gt; from <a href="http://vimeo.com/ant1mat3rie">ant1mat3rie</a&gt; on <a href="http://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

12.

האם אנג'לינה ובראד חוזרים בתשובה, או שהם סתם מגדלים משפחה של 15 נפשות? כן, מספרים שאנג'לינה בהריון עם מה שהוא כנראה העובר הכי יפה בעולם.

אם הבחורה הזו בהריון, כנראה שגם אני בהריון

13.

לא נפלתי מהסוס מ"סוס מלחמה", שהיה מרשים אך שמאלצי ומיושן לטעמי. אבל זה לא אומר שלא כדאי לראות אותו – ואת המערכון של "סאטרדיי נייט לייב".

14.

מה היה לנו השבוע בבלוג? ביקורות ("הארטיסט""היורשים"), קרבות (ג'ייסון סיגל נגד ארמי האמר) והרבה האחיות מארה (רוני וקייט בשער, "נערה עם קעקוע דרקון" ו"המבצר האחרון"). בקיצור – הרבה דברים טובים.

15.

זה שבוע טוב בקולנוע, שבו אפשר לפגוש את קייט בקינסייל פעמיים ("המבריח" ו"מלחמת האופל: התעוררות").  לא יודע מה איתכם – אני לא מחמיץ את קייט.

נשקיני, קייט. בבקשה!

16.

אין שום סיכוי שלאונרד כהן, גבר שאני מעריץ וזמר החורף הרשמי של הבלוג, יוציא שיר חדש אחרי שמונה שנים ולא תשמעו אותו כאן (גם אם באיחור רב).

17.

וזה בכלל רק בגלל שגם ברוס ספרינגסטין הגדול מבשל אלבום חדש. ויש גם סינגל:

http://ahref=

18.

ב"הארץ" הזכירו לי השבוע את המשחק "חמש אבנים". הידעתם שיש לו גרסאות רבות כל כך? ולמה הירושלמים תמיד צריכים להיות הכי מסובכים?

19.

"רחוב סומסום" חוזר לעונה חדשה ב"הופ". מוישה אופניק שם, חווה אלברשטיין מתארחת, ואפילו אלמו עושה עליה.

עד כאן החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שאריק ובנץ נשארו על רצפת חדר העריכה, וקיפי עדיין מאופסן במחסנים של החינוכית.

זה לא אותו דבר בלעדיהם.

אבל אלה לא כל החדשות הרעות. יש עוד: הגרסה הפלסטינית של הרחוב בוטלה.

וגם בכך לא תמו החדשות הרעות. כי גם המקור האמריקאי בצרות. מיט רומני, שהולך ומסתמן כמועמד הרפובליקאי שיאיים על אובמה, כבר מאיים על PBS: "לא נהרוג את ציפורת, אבל לציפורת הולכות להיות פרסומות". הי, זה ממש כמו ביבי והחינוכית!

20.

הנה עוד פוליטיקאי מתוסבך: יובל בן עמי חובט באיווט ליברמן, על פי השיר האירי "Hey, Ronnie Reagan", או בגרסה החדשה: "שק לי, איווט" (נוסח עברי: רותי פליסקין ויובל בן עמי).

21.

אפרופו ליברמן (בערך): יגאל שתיים מזהה את אויבי האומה החדשים.

22.

אפרופו ליברמן (בערך) (2): הקומיקאי אילון גולד (כן, הוא יהודי. הוא אפילו אח של ארי גולד – לא ההוא מה"פמליה". ממש לא. הוא זמר R&B, והוא גיי) – בקיצור, אילון גולד צוחק על מבטאים. גם של ישראלים.

23.

עפרון אטקין נפטר השבוע, בן 59, לאחר מאבק במחלת הסרטן.

את פניו של אטקין אתם זוכרים בוודאי מתפקידו כאלוף הפיקוד מ"מבצע סבתא" ששכח איפה למד לעשות רוורס על עגלה (רמז: לא בפו"מ), ולאחרונה גם כמיקי כץ המשוקץ ב"פולישוק". את קולו אתם בוודאי זוכרים מתפקידיו כדולף מ"שאלתיאל קוואק" וכאחד מגלגוליו של קרנג ב"צבי הנינג'ה" (קדמו לו יהויכין פרידלנדר ועמי מנדלמן). יהי זכרו ברוך.

24.

ובאותה אווירה מדכאת: עלי מוהר, שבנובמבר האחרון צוינו חמש שנים לפטירתו, יזכה בשבוע הבא למופע מחווה. בין השאר תבצע בו נורית גלרון שיר מעזבונו של מוהר, שהלחין לה אבי גרייניק. הנה הוא לשיפוטכם.

25.

והנה עוד עלי מוהר – שיר ישן, ביצוע חדש ומקסים של מיכל שפירא ונפתלי קון (בקליפ בבימויו של גיא דיין).

26.

והנפטר הטרי ברשימה המצערת הוא שרגא גפני ז"ל, AKA און שריג ("דני דין"), AKA אבנר כרמלי ("הכדורגלנים הצעירים"). כמו עבור רבים אחרים, גם בשבילי מדובר בגיבור תרבות (או במי שברא כמה מגיבורי ילדותי). וברשימה שלי, אגב, אלון הכדורגלן ניצב אפילו מעל דני דין הרואה ואינו נראה. מומלץ לקרוא את אלי אשד, שכתב עליו בעבר כאן.

27.

ובאווירה אחרת: ג'ורג' טאקיי (סולו מ"מסע בין כוכבים") משתעשע על חשבון יוצאי הוגוורטס.

28.

אני לא רואה את "המרוץ למיליון", אבל השבוע, במהלך זפזופ מקרי, נתקלתי ונתקעתי על הקטע הזה.

אני מקווה שלא כל הקטעים בתוכנית נראים כמו זה, שפה ישראלים צוחקים על זרים בעברית, לועגים להם לפני המצלמה ומשפילים אותם ב"התחלות" שווא. מזמן לא הרגשתי "הישראלי המכוער בחו"ל" כמו אתמול.

29.

ויש גם טלוויזיה טובה: yes oh, שעולה ביום שבת ב-21:00 לאוויר עם מיטב התוצרת האמריקאית, מ"אימפריית הפשע" ועד "הומלנד", מ"ההריגה" ועד "משחקי הכס". הולך להיות חורף ארוך.

30.

חדשות טובות מהרצליה: "אולפני הרצליה" חוזרים להפיק סרטים. שיהיה במזל.

31.

הקרנות אחרונות ל"מורעלים" בסינמטק תל אביב. לכו!

32.

תשמעו, אני כל כך במקצוע הלא נכון…

33.

שמעתם על הסקנדל ב"האח הגדול" בברזיל? אני לא יודע מה מטריד אותי יותר – עצם ההטרדה המינית, העובדה שהיא נעשתה במקום הכי פומבי שאפשר להעלות על הדעת (טלוויזיה במעגל סגור שמשודרת לכל המדינה), או העובדה שאף אחד לא עצר את זה. אלוהים, שלא נגיע לשם.

34.

הקריקטורה הבאה (של לילך ארנשטיין) אינה מיועדת לצופי "האח הגדול". הם עלולים להיפגע.

35.

זה משעשע: עמוד האינטרנט של "חמש עם רפי רשף", כפי שנתפסה ע"י ניתאי אלבוים (ויה "סטטוסים מצייצים").

36.

"וניה הימן" היה המושג המחופש ביותר בבלוג השבוע (וליתר דיוק – המחופש בגוגל שהוביל לבלוג). זה קרה מכיוון שהימן ("בקיצור") שוב השתלט על הרשת עם סרטון חדש: "חיי מדף". אתם חייבים להודות שבשביל "תרגיל שנה ב'" זה די מרשים.

קרדיט יוצרים: וניה הימן, דנה פינטו ומרים נובופלסקי. שחקנים: ד"ר יעקב הימן, אסף סנפירי, דוד שוטנפלס, אלי רינמן, דבורה אחלדד ארושס, איתי אמינוף, סטפן הולצברג, קובי סוויסה, אליה לואיס, אורי לואיס ויוליוס הכלב.

37.

וגם זה סרטון מעולה (של "פולקסווגן" וה"גיים-דיי" שהם מכינים לסוף החודש, לכבוד "מלחמת הכוכבים")

38.

טריילר לשבת: "Moonrise Kingdom"

לווס אנדרסון יש סרט חדש. זה בהחלט נראה כמו סרט חדש של ווס אנדרסון (שכתב את התסריט ביחד עם רומן קופולה). וזה כל כך מסקרן.

וחוץ מזה, כל גדוד צופים שהרשג"ד שלו הוא ברוס ויליס הוא גדוד צופים שאני מוכן להיות חבר בו.

קופים מדברים, ברבורים שחורים וזיקיות עם אקדחים: 2011 בקולנוע

זהו. הגיע הזמן הזה בשנה שכולם מסכמים ובוחרים את הסרטים הכי טובים שלהם. אז בגלל שאני עייף, ובגלל שאף פעם לא הצטיינתי בלהגביל את הבחירות שלי, אני הולך לעשות את זה קצר וקולע, ואת הביקורות המורחבות תוכלו למצוא בקישורים.

יש רק כלל אחד: רק סרטים באורך מלא שהוצגו במהלך שנת 2011 בבתי הקולנוע המסחריים בישראל הועמדו לבחירה. וזה אומר שהסרטים שלא הופצו כאן או שנגאלו רק בזכות סינמטקים ופסטיבלים נותרו בחוץ, ושיש כאן גם סרטים ששייכים באופן רשמי ל-2010, אם לא למטה מכך.

במשפט אחד: היתה שנה קולנועית נפלאה. במיוחד כשמוסיפים לה את השאריות המוצלחות מהשנה שעברה.

עשרת הסרטים הטובים של השנה

1. אומץ אמיתי (2010, אבל הופץ בארץ בפברואר)

2. ברבור שחור (2010, הופץ בארץ בינואר)

3. דרייב

4. כוכב הקופים: המרד

5. מאניבול

6. קר עד העצם (2010, הופץ בארץ בינואר)

7. רנגו

8. מכאן והלאה (2010, הופץ בארץ בינואר)

9. החבובות

10. הרפתקאות טינטין

המספר הנוסף לסרט הישראלי של השנה:

הערת שוליים

העשירייה השניה (ללא סדר חשיבות)

ממלכת החיות (2010, הופץ בארץ בספטמבר)

חייבים לדבר על קווין

127 שעות (2010, הופץ בארץ באפריל)

התפשטות

חצות בפאריס

טטרו (2009, הופץ בארץ בינואר)

הדרך (2010, הופץ בארץ בפבראר)

לוחם

אקס מן: ההתחלה

העור בו אני חי

פרסי משנה

הכי אוברייטד

האנה

בעיקרון האוברייטד המובהק של השנה הוא "העזרה", אבל לי ממילא לא היו ציפיות.

בעיקרון האוברייטד המובהק שלי הוא "נאום המלך", אבל זה קצת לא הוגן, כי הוא לא מאוד גרוע. הוא פשוט לא טוב כמו שאומרים (או כמו שמחלקים לו פרסים).

אז בעיקרון, האוברייטד שלי הוא "האנה" – סרט ששמעתי עליו כל כך הרבה דברים טובים, וכל כך התאכזבתי לגלות סרט שכל כך עסוק בלהיות מגניב, עד שהוא רק רבע מגניב.

עוד באוברייטד: "העזרה", "נאום המלך", "עץ החיים".

האנה: לבת של מתילדה ("לאון") ומוגלי קוראים האנל'ה, יש לה אקדחים במקום שמלת שבת, והיא ילדה מגניבה בסרט שמתאמץ להגניב. ראן האנה ראן. ***

הכי אנדרייטד

ללא גבולות

מבין הסרטים שזכו לכתף ביקורתית קרירה – וכמו תמיד, יש עשרות כאלה – מצא חן בעיני במיוחד הסרט הזה, שאמנם לא ממש עמד ביומרות המועדון-קרביות שלו, אבל לפחות ניסה. בעיני זה היה ניסיון לא רע בכלל.

עוד באנדרייטד: "לוחם", "אלוהי הקטל", "נגד כל הסיכויים".

ללא גבולות: ניסיון יומרני אך לא רע בכלל להיות מועדון קרב של שנות האלפיים. עוד קצת הידוק תסריטאי, קצת חומר אפל וקצת השראה וזה היה קאלט. ½***

הכי אוברייטד-אנדרייטד

סופר 8

בכל שנה יש סרט אחד שמגיע עם ציפיות שמיימיות, מתגלה כרחוק מהן כמו אבי לוזון מהמציאות ומתרסק. השנה זה היה "סופר 8", סרט ספילברגי של ג'יי.ג'יי. אברהמס שאמנם לא היה ספילברג, אבל גם לא היה רע בכלל.

סופר 8: אברמס עושה ספילברג, אי.טי פוגש את קלוברפילד במערה של הגוניס. מאכזב בקנה מידה של אברמס ושל ספילברג, אבל מהנה מחוצה לו. ½***

הכי חבל שלא באתם

ממלכת החיות

קטגוריה חביבה עלי במיוחד בזכות הנבחר הראשון שלה בסיכום השנה שלי ב-NRG ב-2006, "בריק", שהוא פייבוריט נצחי שלי. והזוכה השנה – דרמת פשע אוסטרלית נהדרת מ-2010 שלמרות גב ביקורתי מפרגן עברה פה מתחת לרדאר. הפסד שלכם. אתם עדיין יכולים לתקן, בספריות DVD או בכל מיני אתרים שאני לא יכול להמליץ לכם עליהם באופן רשמי.

עוד חבל שלא באתם: "ג'יין אייר", "מסיבת הלוויה שלי", "הדרך".

ממלכת החיות: דרמת פשע מחוספסת שלא שוכחת שגם פושעים הם אנשים, גם אם הם קודם כל חיות, והמלכה שלהם היא אלמנה שחורה ובלאדי מאמא. ****

הכי כיף לשמוע

דרייב

פסקול השנה, כל מילה מיותרת.

עוד כיף לשמוע: "חייבים לדבר על קווין", "החבובות", "פרל ג'אם:Twenty", "ג'ורג' הריסון: חיים בעולם חומרני".

דרייב: האיש ללא שם מתיישב מאחורי ההגה? למה לא? מותחן פשע מהפנט, מהורהר ואלים. טוב שההגה בידיים של רפן. ½****

הכי ככה עושים סרט קיץ

כוכב הקופים: המרד

מי אמר שסרטי קיץ חייבים להיות נטולי אינטליגנציה? כנראה שאותו אחד שחושב שקופים חייבים להיות נטולי אינטליגנציה – מה שהופך את הסרט הזה לניצחון כפול. ניצחון הקוף על האדם, וניצחון רופרט וויאט על הוליווד.

עוד סרטי קיץ עשויים כהלכה: "אקס מן: ההתחלה", "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים", "שרלוק הולמס: משחק הצללים".

כוכב הקופים: שיבה נפלאה לכוכב האהוב, בזכות קופים מפעימים שלא הולכים אחרי בני אדם. חוליה אינטליגנטית באבולוציה של הקיץ. משוגע על הקוף. ****

הכי ככה עושים סרט ספורט

מאניבול

דרמת ספורט נפלאה, חכמה ועמוקה, שאומרת כל כך הרבה דברים על ספורט, על תרבות ועל אמריקה. כל האמריקנה בכפפת בייסבול.

מאניבול: סרט מרתק על ספורט שכל מי שלא אמריקאי חושב שהוא משעמם? למה לא? דרמה מנצחת לאוהבי כדורים ולאוהבי מספרים. הום ראן. ½****

הכי ככה לא עושים רימייק

קונאן

אם קונאן היה רואה את העיבוד הבינוני שעשו לו, הוא היה חוזר להיות קונאן המשמיד.

קונאן:עדיין ברברי, עדיין משמיד ועדיין לא נראה כמו מושל לעתיד. קונאן התלת ממדי עדיין כותש, עילג ומעורר געגועים.מכל בחינה אחרת, הוא כישלון. ½**

הכי ככה עושים עיבוד קולנועי

הרפתקאות טינטין

פשוט נפלא. עיבוד כל כך הולם, כל כך מהנה וכל כך כובש. בדיוק החומרים שספילברג צריך להתעסק בהם במקום ב"טרה נובה".

טינטין: טינטין ג'ונס ושודדי תיבת האוצר האבודה? למה לא? חיבור טבעי שעובד נפלא ומחזיר לספילברג את הכבוד שאיבד בממלכת הבדולח.  ****

הכי ככה לא עושים עיבוד קולנועי

מסעות גוליבר

ג'ק בלאק רוקן את ג'ונתן סוויפט מכל העומק הסאטירי של המקור. יצא קטן, הגוליבר הזה.

מסעות גוליבר: ג'ק בלאק עושה צחוק מהסאטירה של סוויפט, ומשאיר ממנה רק גימיק נטול עומק. כך קורה שדווקא בתפקיד גוליבר בלאק יוצא כזה קטן. ***

הכי ככה אולי נביא אוסקר

הערת שוליים

סרט ישראלי בסטנדרט גבוה, שמכוון ישר להוליווד. ככה זה כשתסריט מעולה פוגש במאי מיומן ליצירה אינטליגנטית.

הערת שוליים: יצירה מעמיקה, מלאכת מחשבת תסריטאית, משחק מצוין ועבודת בימוי מיומנת בסרט שהוא כל דבר חוץ מהערת שוליים. ****

הכי התגעגעתי

החבובות

איזה כיף שהן חזרו. איזה כיף שג'ייסון סיגל, ניקולס סטולר וג'יימס בובין אחראים על כך. איזה כיף שהחבובות שוב כאן.

החבובות: קאמבק נוסטלגי? למה לא? תענוג קולנועי תיאטרלי ומוזיקלי צרוף, חכם, משעשע, מרגש ומלא אהבה. It's time to meet the muppets again. ****

הכי התגעגעתי והתאכזבתי

הדרדסים

סרט ילדים שמזניח את המבוגרים. האנק עזריה לא מציל את המצב.

הדרדסים: בדיוק כמו "מכושפת", רק בלי החן, התחכום, ההומור ואיימי אדמס. רצינו שיגדלו איתנו, אבל הם נותרו קטנים ולילדים. ביש גדא. ½**

הכי מטופש

סאקר פאנץ'

זאק סניידר בסרט נטול תוכן.

עוד במטופשים: "רובוטריקים 3", "הפלישה למערב".

הכי הפתעה נעימה

ידידים פלוס

לא ציפיתי, והתענגתי מכל רגע עם מילה וג'סטין.

עוד הפתעות נעימות: "אחינו האידיוט", "טיפש, מטורף, מאוהב".

ידידים פלוס: קומדיה רומנטית חכמה, משוחררת, כיפית ומצחיקה כמו הגיבורים שלה. ניצחון מוחץ למילה קוניס על נטלי פורטמן בקרב הבלרינות הזורמות. ½***

הכי אנימציה

רנגו

פיקסאר פישלו השנה עם סרט בינוני להפתיע (בטח בקנה המידה שלהם), ומזל שדרימוורקס היו שם להרים את הכפפה ולהגיע עם רנגו המבריק.

עוד באנימציה המוצלחת: "נומיאו ויוליה", "תזיזו ת'רגליים 2", "החתול של שרק", "קונג פו פנדה 2".

רנגו: ממערבוני ספגטי, פחד ותיעוב וצ'יינהטאון, יוצאת זיקית צבעונית וחריפת לשון. נווה מדבר בשממה הפוסט-אוסקרית. אנימציה לא למבוגרים בלבד. ****

הכי זר

העור בו אני חי

לא שנה מדהימה בקולנוע הזר, אבל בכל זאת היו בה כמה סרטים מצוינים. בראשם, אגב, סרט כמעט מופתי – "היו זמנים באנטוליה" של נורי בילג' סיילאן – אבל מכיוון שהוא לא הופץ כאן מסחרית, אני הולך עם "העור בו אני חי" שהחזיר את אלמודובר למקורות.

עוד בזרים: "האישה ששרה". ומה לגבי "חצות בפאריס" ו"טטרו"? תופס?

העור בו אני חי:כמו בי מובי מסוגנן, כמו היצ'קוק עם חוש אופנה מפותח, כמו פדרו אלמודובר של פעם. סרט אימה עוכר שלווה בו אלמודובר חוזר לסורו. ****

הכי גיבור העל של השנה

מגנטו (אקס מן: ההתחלה)

בסרט הקומיקס הטוב של השנה (שנה שאין בה אביר אפל, כמובן), מגנטו נצץ מעל ליתר החבורה המצוינת בזכות מייקל פסבנדר.

עוד גיבור על מצטיין: "ת'ור".

אקסמן – ההתחלה: הקומדיה הרומנטית "כשאריק פגש את צ'ארלי", קומדיית הקולג' "מוטאנט צעיר" והספין-אוף של ג'יימס בונד מתחברים למוטאציה מעולה. ****

הכי גיבור העל המאכזב של השנה

גרין לנטרן

התלבטתי בין שני גיבורי על שעלו כאן במקביל – גרין לנטרן וקפטן אמריקה – ובחרתי בירוק מביניהם, בעיקר כי ממנו ציפיתי ליותר מאשר לקפטן האובר-פטריוטי.

גרין לנטרן: אולד-פשן להחריד, כאילו דרדביל מעולם לא נכשל. החן של ראיין ריינולדס והגוף של בלייק לייבלי מצילים את העולם, אבל לא את הסרט. ***

הכי "בשביל זה אספתם כל כך הרבה כוכבים?"

סילבסטר בניו יורק

כל מילה מיותרת.

עוד בזבז כסף יקר לשווא: "קומפני מן".

סילבסטר בניו יורק: מהאנשים שהביאו לכם את 'יום האהבה'? בהחלט כן. וזה אמור להגיד לכם הכל, לטוב ולרע.קיטש עתיר כוכבים שיסתדר גם בלי אלה שלי. ½**

הכי מכות

לוחם

אחד מסרטי האקשן הטובים והמפוספסים של השנה. זה לא "פייטר", אבל זה לא רחוק.

עוד מכות: "פלדה אמיתית".

לוחם: 'פייטר' של ה-MMA? למה לא? גם לו מגיע סרט מכונן, ואו'קונור מציע מתחרה ראוי – מלהיב, עוצמתי ואלים. אחים, ודם. ****

סרט הניקולאס קייג' הגרוע של השנה

עונת המכשפה

זו תמיד בחירה קשה, אבל ליד "עונת המכשפה" העלוב אפילו "הסגת גבול", "רודף צדק" ובטח "מרדף עצבני" נראים כמו סרטי אוסקר.

עונת המכשפה:קלוש כמו הרעיון של צלבנים עם מבטא אמריקאי.רעיון סביר בביצוע בינוני.אם כבר קייג' אצל דומיניק סנה, היה עדיף שיעלם תוך 60 שניות. ***

הכי בדרך להיות ניקולאס קייג'

ריצ'ארד גיר

תראו את "דאבל". לא, אל תראו את "דאבל". תבהו שעה וחצי בקיר במקום.

דאבל: 'החפרפרת' לעניים? אפילו לא זה. מותחן ריגול קלוש, ועוד כתם בקריירה של ריצ'רד גיר, שעוד רגע ויהיה לניקולס קייג'. ½**

הכי גבר

ראיין גוסלינג

שחקן השנה בלי תחרות ("משחקי שלטון", "טיפש, מטורף, מאוהב", "דרייב", "בלו ולנטיין"). ויהיה שחקן השנה עוד הרבה שנים.

טיפש, מטורף, מאוהב: מצחיק כמו סטיב קארל, כריזמטי כמו ראיין גוסלינג, אינטליגנטי כמו ג'וליאן מור ושנון כמו אמה סטון. חכם, שפוי, מקסים. ½***

הכי גבירה

זואי סלדנה ומילה קוניס

בעיקרון, התואר השנה מגיע לאמה סטון. אבל מכיוון שאני לא מחפש פה צדק, אלא העדפות אישיות, אני מחלק אותו בין שתיים שעשו לי את זה השנה באופן מיוחד: מילה, שנתנה פייט לנטלי ב"ברבור שחור" וניצחה אותה ב"ידידים פלוס" נגד "קשר לא מחייב"; וזואי, שעשתה רק את "קולומביאנה", אבל זה מספיק מבחינתי.

קולומביאנה: זו מתילדה? זו ניקיטה? לא, זו זואי סלדנה בגופיה ותחתונים.וזה הדבר הכי טוב שאפשר לומר על הקשקוש הקולומביאני.אבל זה דבר טוב מאוד. ½**

הכי נערת השער

רוזי הנטינגטון וויטלי

על תואר "התחלתי לראות ממך קצת השנה ואני מצפה לעוד" התחרו השנה מספר מנערות השער של הבלוג (בלטה לטובה: גבריאלה וויילד) ועוד כמה שהיו כאן עוד לפני שנפתחו הרשימות. "נערת השער" המועדפת עלי היא אוונג'לין לילי, אבל מכיוון שלמרות גיחתה המבורכת לקולנוע היא לא ממש עומדת בקריטריונים של תגלית, החלטתי ללכת על מישהי שעושה את צעדיה הראשונים בעולם המשחק, ואני מקווה שלא תחדל מללכת בו.

וכך נפלה הבחירה על רוזי הנטינגטון וויטלי המלכותית. לא בדיוק אלמונית, אבל חדשה על המסך בתפקיד הצמודה של סם וויטוויקי בר המזל. המשיכי כך.

רובוטריקים 3: בשביל מה דמויות קרטון צריכות שלושה ממדים? ההתעללות בגיבורי ילדותי נמשכת. אכזבת אותי שוב, מייקל ביי. ***

הכי פספס ברגע האחרון את 2011 אבל תזכירו לי אותו בשנה הבאה כי הוא נפלא

הארטיסט

קליפ פרידה

דו קרב בצהרי היום: ראיין גוסלינג נגד ראיין ריינולדס

אלה שניים מהשחקנים הצעירים הכי בולטים של התקופה. שניהם חתיכים הוליוודיים בדרכם למעלה, אם הם לא כבר שם. שניהם השתלטו בחודשים האחרונים על מסכי הקולנוע שלנו. ולשניהם קוראים ראיין.

אני מאוד מחבב את ראיין ריינולדס. בשלב מסוים ומוקדם של הקריירה שלו, נראה היה שהוא לא יצליח להתפתח ליותר מכוכב קומדיות משני וסתמי. אבל ריינולדס כן התפתח. הוא הפך לסופרסטאר הוליוודי שמככב בבלוקבאסטרים, נבחר לכל מיני רשימות של גברים נחשקים, מתארס עם אלאניס מוריסט, מתחתן עם סקרלט ג'והנסון ויוצא עם בלייק לייבלי. אי אפשר היה שלא לקנא בו.

ריינולדס הוא שחקן מצוין, כריזמטי ומצחיק, אבל החשש הגדול שלי הוא שהוא עלול להיתקע בנישת הקומדיות הרומנטיות. הוא חייב להתרחק מהקומדיות האלה, לא משנה כמה הוא נהנה בהן או כמה כסף הן מכניסות לו. הוא טוב מזה, וצריך לכוון גבוה יותר. עדיף שיסדר לעצמו מינון מושכל של סרטי אקשן ומותחנים שישאירו אותו בתמונה ככוכב קופתי מבוקש, יופיע בכמה קומדיות שברור שבהן הוא באמת נהנה, ויתבל עם כמה סרטים רציניים שיעלו את המניות שלו כשחקן ואולי יביאו לו כמה פרסי פסטיבלים, ואולי גם מועמדות לאוסקר יום אחד. החשש היותר גדול שלי הוא שבכלל לא בטוח שריינולדס קורץ מהחומר הזה. גם בסרטים "הרציניים" שהוא עשה, כמו "חיים מסתובבים" או "לחזור בקיץ", הוא לא הרשים באופן יוצא דופן. הכיוון הנכון לריינולדס הם דרמות פשע בהן יוכל לשלב את המאפיינים הגבריים שלו עם משחק דרמטי רציני.

למשל, "דרייב". לא שאני רואה את ריינולדס מככב בסרט כמו "דרייב", אבל אלה סוג התסריטים שהוא צריך לחפש.

בינתיים, מי שמוצא אותם הוא ראיין גוסלינג. לגוסלינג אין שום בעיה בבחירת סרטים. מעבר על הפילמוגרפיה שלו מגלה שהוא כמעט לא עושה טעויות מאז 2000. "המאמין", "הישאר", "נקודת מבט", "חצי נלסון", "לארס והנערה האמיתית", "עדות שבורה", "כל הדברים הטובים", "בלו ולנטיין". יש בהם סרטים טובים יותר וטובים פחות, אבל אף אחד מהם לא סתמי, לא טיפשי, לא חסר ערך. פעם הוא עשה את "הרקולס הצעיר". לא עוד. אפשר לומר שגוסלינג לא עושה סרט שלא יכול להיכנס לפסטיבל קולנוע. הוא שחקן אינדי בנשמה, והוא שומר על הנשמה הזו גם כשהוא הולך ומתפתח לסרטים הוליוודיים מיינסטרימים כמו "משחקי שלטון".

וזה הופך את גוסלינג לשחקן הבולט ביותר בדורו. בזמן שרוב השחקנים מחפשים תפקידים מאתגרים רק כדי לשפר את נקודת הזינוק שלהם לכוכבות, לסרטי אקשן ולקומדיות רומנטיות, גוסלינג – קצת כמו שחקני תיאטרון – לא מפסיק לחפש את התפקידים הכי עמוקים ומורכבים שיש.

כך הוא מיצב את עצמו כשחקן אופי רציני ומעניין. בנוסף לכריזמה ולסקס אפיל, זה הפך אותו לכוכב. אבל לא די בכך – צריך גם להיות שחקן טוב כדי להישאר זמן רב כל כך בתודעה ולקבל את התפקידים הכי טובים, כמו להיות כוכב האנסמבל המרשים של ג'ורג' קלוני ב"משחקי שלטון".

וגוסלינג הוא שחקן מעולה. ולמרות שהוא משחק במגוון רחב מאוד של סרטים ושל תפקידים – עכשיו למשל תוכלו לראות אותו בקומדיה "טיפש, מטורף, מאוהב", בדרמה הפוליטית "משחקי שלטון" ובמותחן הפשע "דרייב" – הוא גם שחקן מאוד מובחן באיכויותיו. הוא משדר אינטנסיביות שקצת מזכירה את אדוארד נורטון, מין פסיכיות פנימית מטרידה שעלולה להתפרץ עליך בכל רגע. זה הופך אותו לליהוק מושלם לדמויות טעונות עם ניצוצות של אלימות, של אקסצנטריות, של נפש מסוכסכת ושל אישיות גבולית. אבל גוסלינג צולח גם תפקידים "קונבנציונליים" יותר, כמו זה של שובר הלבבות ב"טיפש, מטורף, מאוהב", מכיוון שהוא מצליח לטעון אותן במורכבות שלו. הוא עושה את זה באמצעות שתיקות ארוכות, באמצעות מבטים ארוכים בעיני הכלבלב שלו. משפט הפתיחה הנדוש מ"מסודרים" – "יש לך משהו עצוב בעיניים" –יושב בול על העיניים של גוסלינג. יש לו משהו עצוב בעיניים. ויש לו משהו מורכב בנשמה.

אובר דרייב ("דרייב" – ביקורת)

מכירים את הסיפור על העקרב והצפרדע? העקרב ביקש מהצפרדע לעזור לו לחצות את הנהר. הצפרדע התנגדה, מחשש שיעקוץ אותה. למה שאעשה זאת? תמה העקרב, שנינו נמות. אוקיי, הסכימה הצפרדע. נשמע הגיוני. במחצית הדרך, עקץ אותה העקרב. למה? ששאלה הצפרדע בעודה גוססת את דרכה אל מעמקי הנהר. העקרב רק משך בכתפיים שאין לו. זה הטבע שלי.

עכשיו תתבוננו בז'קט (היפהפה, מי משיג לי כזה?) של ראיין גוסלינג. תתבוננו בעקרב הזהוב והיפה הזה, התפור בתפרים גסים על המעוינים הלבנים. העקרב הזה הוא ראיין גוסלינג, או ליתר דיוק גיבורו עלום השם של "דרייב", סרטו החדש והנפלא של ניקולס וינדינג רפן – ובמידה רבה גם של גוסלינג, מי שהבריק ובחר ברפן כבמאי. העקרב הזה הוא טיפוס עצמאי, קטלני, חד ומדויק, ויש לו טבע משלו. האם יוכל לשנות אותו? הצטרפו לנסיעה וגלו בעצמכם.

ככה זה מתחיל. השיר הזה, ואלו שיבואו אחריו, לקוחים מתוך פסקול הסרט

העקרב על הז'קט של גוסלינג הזכיר לי עוד עקרב אחד, קולנועי. באחד הרגעים היפים ב"חבורת הפראים", מערבון המופת של סם פקינפה, משתעשעת חבורת ילדים בעקרב. היא מקיפה אותו בטבעת אש ומצפה בהתרגשות להתאבדותו. כך נוהג עקרב שמוצא את עצמו בדרך ללא מוצא – עוקץ את עצמו למוות. האם זה גם מה שיעלה בגורלו של הנהג?

האזכור של "חבורת הפראים" אינו מקרי, מפני ש"דרייב" הוא במידה רבה מערבון. כלומר, ואריאציה מודרנית על המערבון. יש בו גיבור אלמוני, זאב בודד, מקצוען להשכיר, אקדוחן ללא שם, שתקן ומסוגר, עם אישיות מסתורית ומוסר מפוקפק, שמגלה את הלב שפועם בו פנימה נוכח אהבה, ויוצא להגן על הנערה היפה מפני פורעי החוק המרושעים. הוא פועל כמעט לבדו, נגד חבורה של נבלים בעלי כוח וחסרי לב. ביניהם מונח אוצר כספי, אך הוא הופך שולי בעיני הגיבור, שרגיל לפעול למען הכסף, ופתאום פועל למען מטרה מוסרית נעלה יותר. והוא אפילו לא מתכנן לזכות בלב הנערה, שאינה שלו. הוא רק רוצה להגן עליה – ואולי בכך גם לנקות את מצפונו מחטא שמייסר אותו – ואז להתרחק אל השקיעה. בשאגת מנוע, במקרה הזה.

אבל "דרייב" הוא לא רק מערבון. קודם כל כדאי אולי לציין שהוא לא בדיוק סרט אקשן, בטח שלא במושגים הוליוודיים. השם שלו – וגם סיקוונס הפתיחה – יכולים להטעות. הוא גם לא ממש מותחן שודים, למרות שיש בו שניים כאלה. תקציר העלילה שלו – וגם סיקוונס הפתיחה – יכולים להטעות. הוא סרט פשע, שמציג שילוב כמעט מושלם בין מותחני הפשע הצרפתיים מעדת מלוויל לסרטי פשע קוריאניים בני זמננו. הוא יונק ממסורת קולנועית ארוכה. יש בו מסרטי הפילם נואר הישנים; מסרטי הגל החדש של שנות השישים; מהקולנוע האמריקאי העצמאי של שנות השבעים; מהפסקול ומהצבעים של שנות השמונים; מהקולנוע הפוסט-מודרני של שנות התשעים; ומהאלימות שלוחת הרסן של שנות האלפיים.

הסיפור של "דרייב" הוא סיפור פשע. נהג שודים (שימו את "הנהג" של וולטר היל ברשימת הרפרנסים המתארכת), שהוא גם נהג פעלולים (תוסיפו גם את "הפעלולן" של ריצ'ארד ראש ואת "חסין מוות" של טרנטינו), מסתבך עם צמד גנגסטרים בשם האהבה. זה נשמע בנאלי – וזה לא מאוד רחוק מהאמת – עד שרואים מה עשה רפן עם הסיפור הזה.

רפן הוא מקצוען כמעט כמו הנהג. השליטה שלו במדיום מרשימה, והחיבור שעשה ב"דרייב" בין האלמנטים השונים – תסריט, צילום, משחק, עיצוב, פסקול (שקטעים ממנו משובצים בטקסט הזה – פרי מלאכתו של קליף מרטינז, שיעור בעיצוב אווירה ועניין למאמר בפני עצמו) וכן הלאה – הוא פשוט מלאכת מחשבת. והסצנות שהוא מביים הן חתיכות קטנות של עבודה משובחת, שמצטברות לטור דה פורס קולנועי. רפן הוא במאי דני מעולה, שלמרבה הצער זה סרטו הראשון שמגיע לבתי הקולנוע בישראל. אני קורא למי מהסינמטקים להרים את הכפפה ולנצל את "דרייב" כדי להקרין גם את סרטיו האחרים, שראויים למסך הגדול כדי לחוותם במלוא עוצמתם.

תודה שבחרת בי! רפן וגוסלינג מודים זה לזה

האירוניה הגדולה ביותר בסרט היא שאחרי שסיפרתי לכם על נהג שודים שהוא נהג פעלולים, הסרט הזה, שקוראים לו "דרייב", הוא סרט איטי להפתיע. כשנכנסתי אליו, חשבתי שאני נכנס לגרסה מתוחכמת ואלימה של "עקיצה בשישים שניות", שבסופה אכנס לרכב ואסע חזרה הביתה כמו נהג השודים שתמיד אומרים לי שאני (רק שהפעם זה יהיה לצלילי סינתיסייזרים). אבל כשיצאתי ממנו, הרגשתי שיצאתי מסרט מצוין של מייקל מאן, מ"גנב" ועד ל"הנוסע" (וחזרתי הביתה כמו נהג שודים. אין מה לעשות. זה הטבע שלי).

"דרייב" מתרחק רוב הזמן מאובר-דרייב. בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט שמציב במרכזו נהג ומכונית, יש בו כמות מפתיעה של שקט ואיטיות – קצב איטי, סלואו-מושן, דיאלוגים של שתיקה, ורגעים ארוכים של דממה. יש בו כמה סיקוונסים מצוינים של אקשן, וכמה רגעים חסרי רחמים של אלימות, אבל רוב הזמן הוא על קרוז קונטרול, משייט ברוגע ונותן לנהג לבנות את מערכות היחסים הבעייתיות שמערערות את עולמו – עם השכנה איירין (קארי מאליגן), עם בעלה (אוסקר אייזיק), עם מנהל המוסך שנון (בראיין קרנסטון) ועם צמד הגנגסטרים היהודים נינו (רון פרלמן) וברני (אלברט ברוקס), שכמו נלקחו מתסריטי הביעותים של האחים כהן.

זה המקום לציין גם את הקאסט המצומצם והמשובח. כולם פגיעות בול, אבל את ההצגה גונבים פרלמן ובמיוחד ברוקס, שזוכה סוף סוף לתפקיד עסיסי לנעוץ בו שיניים, ונותן נופך קומי-מפחיד לדמותו של המאפיונר ברני רוז. מעניין, אגב, אם מישהו יאשים את רפן באנטישמיות על כך, כמו שנוהגים לעשות לכל מי שאינו יהודי אבל מעז להדביק שם של יהודי לנבל הספרותי שלו.

מחווה לכל הקאסט המשובח של "דרייב"

ובראש הקאסט ניצב, כמובן, ראיין גוסלינג האחד והיחיד, השחקן הבולט בדורו (שאתם עדיין יכולים לתפוס אותו, במקביל ובתפקידים מצוינים ושונים לחלוטין, ב"טיפש, מטורף, מאוהב" וב"משחקי שלטון"). דמותו של הזאב הבודד – כדאי לקרוא עליה ביתר אריכות בביקורתו היפה של אבנר שביט ב"וואלה" – עובדת יפה במערבונים. היא השתחלה יפה גם לסרטי הפשע והפילם נואר. אבל בשנים שאחרי אלן דלון ("הסמוראי") וקלינט איסטווד, היא הפכה לא פעם לפארודית שלא במתכוון, עמוסה במניירות של שתיקה וסיגריות שמחפות על ריקנות תסריטאית.

הנהג מחזיר את הכבוד לדמות הזו. הוא מאמץ את כל השטיקים – הז'קט מחליף את מעיל הגשם, הקיסם הנעוץ בפה את הסיגר או הסיגריה – ובעיקר את השתיקה והסגירות, אבל מבלי לגלוש למנייריזם. גוסלינג הוא אחד השחקנים המשובחים והמגוונים בתעשייה, אבל גם בתפקידיו הרבים והשונים הוא שומר על הגוסלינגיות שלו – דמות אפופת מסתורין, פנים יפות ואינטליגנטיות שמקרינות נפש מסוכסכת. יש בו איזשהו יסוד בלתי יציב, אפילו מפחיד. הוא טוען את הנהג בכל כך הרבה עומק, עד שהוא הופך אותו לדמות איקונית כמעט כמו הז'קט שהוא לובש. זה מה שהופך את ראיין גוסלינג לכוכב הכי קול על המסך שלכם כרגע; את הנהג לגיבור הכי קול על המסך שלכם כרגע; ואת "דרייב" לסרט הכי קול על המסך שלכם כרגע.

Twitsonfilms: האיש ללא שם מתיישב מאחורי ההגה? למה לא? מותחן פשע מהפנט, מהורהר ואלים. טוב שההגה בידיים של רפן. ½****

"דרייב" (Drive). בימוי: ניקולס וינדינג רפן. תסריט: חוסיין אמיני, על פי ספרו של ג'יימס סאליס. שחקנים: ראיין גוסלינג, קארי מאליגן, בראיין קרנסטון, אלברט ברוקס, רון פרלמן, אוסקר אייזיק, כריסטינה הנדריקס, קיידן לאוס. 100 דקות

אידיבי כאן, IMDB כאן