תגית: הג'וקר

ג'יימס בונד ברבולושנרי רואד ("סקייפול" – ביקורת)

החדשות הרעות הן שלא בטוח שג'יימס בונד המזדקן עוד יכול לתת פייט לחבר'ה כמו ג'ייסון בורן בגזרת האקשן.

החדשות הטובות הן שזה בכלל לא משנה.

אני מאוד אוהב את ג'יימס בלונד. כלומר, את עידן דניאל קרייג בטוקסידו המפורסם בעולם. זה הדבר הכי טוב שקרה למיתולוגיה הנמשכת של 007 מאז שרוג'ר מור תלה את הפפיון. "קזינו רויאל" (ביקורת מ-2006 כאן) היה מצוין וברא את בונד מחדש כגיבור אפל, אלים ופרחחי. "קוונטום של נחמה" היה הרבה פחות מוצלח והרבה יותר טריוויאלי. "סקייפול" מחזיר את בונד לעניינים.

האחראי הראשי לסיפור הזה הוא סם מנדז, האיש שחתום בין השאר על הסרט שבכותרת הפוסט הזה (המוכר יותר בעברית כ"חלון פנורמי"). מנדז הוא במאי רציני עם רגליים בתיאטרון ועם אוסקר. הוא לא אחד מהמקצוענים להשכיר שמגיעים בדרך כלל למפעל של משפחת ברוקולי כדי לייצר עוד בונד סדרתי. הוא אחד שכבר עשה את "אמריקן ביוטי" ואת "חלון פנורמי", וכשהוא כבר מתעסק עם ז'אנרים, זה יוצא כמו "הדרך לפרדישן" או "ג'ארהד" – כלומר, מצוין.

הסכנה הגדולה היתה שהמותג הבונדי יבלע את מנדז חיים. זה מה שקרה למרק פורסטר ב"קוואנטום". אבל לא מנדז. מנדז לקח את המנדט שקיבל ברצינות, ועשה איתו את אחד הבונדים הטובים בסדרה (יש הטוענים – הטוב שבהם. אני קצת יותר מתון. אני אפילו לא בטוח שהוא טוב מ"קזינו רויאל", זה יצריך צפייה חוזרת במקור).

תהרגו אותי, לא מבין מה מוצאים ברמברנדט הזה

ההבדל הגדול בין "סקייפול" (ו"קזינו רויאל") לבין רוב הבונדים שקדמו לו – אפשר אפילו לומר בינו לבין כל הבונדים מאז הראשונים של שון קונרי – הוא שג'יימס בונד האחרון הוא דמות בשר ודם. ג'יימס בונד שהצטבר לכדי אייקון של גבריות מסוקסת, שרמנטית ואלגנטית, הפך מהר מאוד לכלי בסרטי הסדרה. לא תמצאו הבדלים מבניים משמעותיים בין בונד אחד למשנהו, מאז "ד"ר נו" ועד ל"למות ביום אחר" (האחרון של פירס ברוסנן). זהו חלק מקסמו של בונד ומהצלחתה של הסדרה, שכמו כל מותג טוב ידעה לספק לצרכניה מוצר שאפשר לסמוך עליו (בדרך כלל).

"קזינו רויאל" טרף את הקלפים וברא מחדש את בונד האפל והמיוסר, רחוק מההדוניזם הסקסי של שון קונרי ומהעלילות חובקת העולם עם הנבלים הקאמפיים. "סקייפול", כמוהו, הוא כבר סרט של פחות ג'יימס בונד המותג ויותר ג'יימס בונד הדמות – דמות מיוסרת, מזדקנת ושבירה. בנוסח עדות כריסטופר נולאן ו"האביר האפל" בונים מנדז ותסריטאיו (בעיקר ג'ון לוגאן המצוין), על יסודות התבנית המוכרת של מותחן אקשן, דרמה אמיתית, דרמה של דמות. בעצם, של שתיים וחצי דמויות.

גם אחד משירי בונד הטובים בסדרה. ויה אדל

אחת הסצנות הטובות ביותר ב"סקייפול" היא מעין רפרנס ל"שתיקת הכבשים". הנבל התורן, סילבה (חביאר בארדם בעוד הופעה וירטואוזית שמרפרפרת גם לג'וקר של באטמן וגם לאנטון מ"ארץ קשוחה", אך לבטח אחד הנבלים הגדולים בסדרה), סגור בתא זכוכית במרכזו של חדר ב-MI6. מולו ניצבים בונד והבוסית M (ג'ודי דנץ'). זו סצנה נדירה בסרטי בונד, אולי חסרת תקדים: לג'יימס בונד אין בה אף שורת דיאלוג. מנדז והצלם רוג'ר דיקינס – בעוד הישג יוצא מן הכלל, אגב – בקושי מתעכבים על פניו. הסצנה הזו היא כולה דו קרב מצמרר בין סילבה לבין M, שלה הוא קורא "אמא". זו סצנה שמקבלת פיי-אוף חלקי בלבד בהמשך הסרט, אף שהיא דורשת זאת – באחד הרגעים המצמיתים בה סילבה מסיר חלק משיניו ופניו מתעוותות. אבל מה שמעניין בה הוא כאמור הדחיקה של בונד הצידה. "סקייפול" הוא לא רק סיפורו של בונד – והוא בהחלט סיפורו של בונד, והמערכה האחרונה הנפלאה שלו מתרחשת במקום בו נולד בונד – אלא גם סיפורה של M, דמות מרתקת בגילומה של דיים דנץ'. הפרידה ממנה, לכשתגיע, תהיה קשה. ממש כמו להיפרד מאם.

?Why so serious

זה לא שהכל נפלא בבונד. האקשן, למשל, פחות. הוא טוב – מרדף אופנועים-רכבות מסעיר בפתיחה וסצנה מרהיבה בדירה גורדת שחקים – אבל אנחנו כבר רגילים לאקשן טוב פי כמה מזה מסביב, לרבות מהסדרה המתחרה של ג'ייסון בורן. יש בו כמה מהלכים תסריטאיים בעייתיים, כמו בסצנה (מותחת) שבה סילבה עושה את דרכו לתפוס את אם בפרלמנט, וכולם יודעים על זה ואף אחד לא עושה משהו בקשר לזה.

וחוץ מזה, לוקח ל"סקייפול" זמן רב להתניע, להשאיר את ההיי-קונספט שלו מאחור (סיפור על רשימת סוכנים שנופלת לידיים הלא נכונות ועל נבל שמאיים ישירות על אם) ולפנות את הבמה לבארדם. אבל כשזה קורה, "סקייפול" קופץ שלוש מדרגות בבת אחת, בדרך למערכה שלישית אדירה (שוב צילום נפלא של דיקינס לאורה של אחוזה בוערת) ולקתרזיס ראוי לסיפור האדיפלי הזה.

בונוס: זה אחד הסרטים העצובים ביותר מנקודת הזווית של נערות בונד, שנדמות כאן שוליות לחלוטין למלכה ה-M. הנה משהו על הטרגדיה של נערות בונד, וההוכחה של אולגה קורילנקו שזה נכון

Twitsonfilms: ג'יימס בלונד ממשיך להתרחק מהמחוזות הנהנתניים של שון קונרי ולהפליג למחוזות הקודרים של כריסטופר נולאן. זה עובד נהדר. ****

"סקייפול" (Skyfall). בימוי: סם מנדז. תסריט: ניל פרוויס, רוברט ווייד וג'ון לוגאן. שחקנים: דניאל קרייג, ג'ודי דנץ', חביאר בארדם, רלף פיינס, בן ווישואו, ברניס מרלו, נעמי האריס, רורי קיניר, אלברט פיני. 143 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

פוסט מוסיקלי לשבת: Call Me Maybe – פרויקט הקאברים

אוקיי, זמן לוידוי: בשבועיים האחרונים התמכרתי לשני דברים. השני נגמר. קראו לו אולימפיאדה. תהיה גמילה קשה, אבל מהירה. עוד רגע מתחילות הליגות.
ההתמכרות השניה קשה יותר. כן, התמכרתי לשיר פופ מטופש. זה קורה לי לפעמים, ואני מאשים את בריטני ספירס (בעצם, לא. אני אף פעם לא מאשים את בריטני בשום דבר. תמחקו את זה).

אז זהו, נדבקתי ל"Call me maybe". כן, כמו ילדה בת 16. וטבעתי בים הקאברים המשעשעים שנוצרו לו. ניסיתי לתת אחד במשך כל יום בשבוע – עד שיצא לכם מהאוזניים – אבל לא הספקתי. אז הנה הריכוז השבועי שלא היה:

1.

נבחרת השחייה האמריקאית.

ולרגל סיום האולימפיאדה והורדת הדגל האולימפי לחצי התורן, נתחיל בזה: אחד החביבים עלי, תוצרת נבחרת השחייה האמריקאית.
כמה הערות:
1. כל השחיינים האלה מתנהגים בדיוק כמו שהם: נערי ונערות קולג'ים. זה כמו מסיבת בריכה, רק בלי הבירה. שלא יובן אחרת: אני לחלוטין מקנא.
2. הבנות מתוקות. הבנים שוליים.
3. השחורים מודרים לגמרי. קאלן ג'ונס מקבל שניה של מסך. הראש של ליה ניל פשוט נחתך.
4. ברנדן האנסן בוהה בג'ימי פייגן (0:44). פרייסלס.
5. תמיד נחמד לגלות שחייניות בלי כובע ים. זו לא נבחרת משובחת במיוחד מבחינה אסתטית, אבל יש כמה חמודות: אליזבת' בייזל (0:07), קלואי סאטון (0:31), לורן פרדו (0:37). וכמובן שנטלי קופלין (1:30), אבל היא כבר חדשות ישנות.
6. דיינה וולמר (2:31) לא.
7. כמו בבריכה, גם כאן מיסי פרנקלין שולטת.
8. אבל אני במחנה רבקה סוני.
9. וכמו בבריכה, מייקל פלפס וראיין לוכטה מעל כל זה. הם בקושי נותנים שש שניות משותפות של חיוך. מזל שבבריכה הם משקיעים יותר.

בונוס: לוכטה נגד פלפס

http://www.youtube.com/watch?v=JZYJa1RowwU

2.

קארלי עושה קאבר לעצמה, בעזרתם האדיבה של ג'ימי פאלון החביב והרוטס המגניבים.

יוצאת פה די חמודה, קארלי. שלוש הערות:
1. שימו לב לצד שמאל של התמונה ב-1:12. לרגע חשבתי שהוא מחזיק ויברטור. אבל לא, תודה לאל.
2. שימו לב לאיך שהוא מבהיל את קארלי ב-2:36.
3. שימו לב לקווגמאייר על הבונגוס!

3.

אובמה.

ראיתי לא מעט קאברים שניסו להרכיב את השירים מחיתוכי ציטוטים ("חברים", "מלחמת הכוכבים"), וזה בלי ספק הטוב שבהם.

4.

אחת הפארודיות המוצלחות.

5.

פארודיה חביבה שמתכתבת עם הקליפ המקורי של קארלי.

 

6.

עוד פארודיה מוצלחת מאוד, למרבה ההפתעה – חיבור בין בנות סימורלי לראפר הצעיר מאטי בי.

כל מיני אושיות אינטרנט שאתם בטח לא מכירים, ובצדק. מצד שני, זה סרטון עם כמעט 30,500,00 צפיות. אז הן אמנם לא שרות מי יודע מה, אבל זה חמוד.

7.

גרסת עוגיפלצת.

8.

ומסיימים עם המנצחים.

סליחה, המנצחות. מיד תבינו למה.

בונוס: חמישה ממים מעולים

המניה נסגרה בעלייה ("עלייתו של האביר האפל" – ביקורת)

החדשות הרעות הן שזה לא הנולאן הכי טוב. זה אפילו לא הבאטמן הכי טוב.

החדשות הטובות הן שזה עדיין סרט אדיר שכמעט ומצליח לעמוד ברף ציפיות בלתי אפשרי.

צריך להודות שלא היה לכריסטופר נולאן למעשה שום סיכוי. בסדרה המופלאה של "האביר האפל" הרים נולאן את הרף לגבהים שקשה, אם לא בלתי אפשרי, לשחזר. אחרי "באטמן מתחיל" המכונן ו"האביר האפל" המופתי (ביקורת כאן), לך תעשה סרט שלישי שיצליח להתמודד איתם כשווה. "האביר האפל" היא הרי טרילוגיה שאם לא שינתה במשהו את פני הקולנוע, אז לפחות היוותה בו חריג בלתי רגיל. אם "ספיידרמן" של סם ריימי נחשב לסרט המכונן של עידן סרטי הקומיקס של המילניום הנוכחי, שבו עמו קיץ גיבורי על אחד אחרי השני, הרי שסרטי "האביר האפל" הם שהוציאו את הסרטים האלה מגטאות הז'אנר והפכו אותם לקולנוע לגיטימי לא פחות מדרמת פשע של קופולה, נניח, אם לא למעלה מכך (בשעתו כתבתי על "האביר האפל" כי כך היה נראה סרט קומיקס בבימויו של מרטין סקורסזי). הגם שלא זכה להכרה האוסקרית המקבילה והראויה, "האביר האפל" הוא "שר הטבעות" של סרטי הקומיקס.

לאור זאת, משא הציפיות על כתפיו של נולאן לקראת חלקה השלישי והמסיים של הטרילוגיה היה כבד מנשוא. אין פלא שהוא התלבט אם בכלל להיכנס לפרויקט. לבסוף, למזלנו ובחסות סיפור שמצא חן בעיניו, הסכים להרים את הגלימה פעם נוספת. התוצאה היא אולי החלש שבסרטי הטרילוגיה – ובכל זאת נפלאה.

"עלייתו של האביר האפל" מוצאת את באטמן (כריסטיאן בייל) במקום אליו מגיעים גיבורי על רבים שכמותו (ספיידרמן בשני של ריימי, למשל): בודד ומנודה. זה תמיד היה גורלו של באטמן: גיבור שנגאליו אינם מכירים בו, אין נביא בעירו. לאחר שלקח על עצמו את מותו של הארווי דנט, הוא מסתגר במערה ותולה את הגלימה, בזמן שברוס וויין מתבודד מהחברה ונותן לאימפריה שלו לשקוע מהר. במקביל עולה כוח חדש בעיר: ביין (טום הארדי), פושע אלים ומטורף שמבקש להסיר את פצעי הריקבון מגות'האם המושחתת וזורע אנרכיה בעיר. ביין לוחם לכאורה למען צדק חברתי, אבל בניגוד לכל מיני פעילים שמקסימום יכולים לזרוע אבן על שמשות בנקים, לביין יש חתיכת נשק ביד: פצצה גרעינית שיכולה להשמיד את העיר, על תושביה. אלא אם האדון האפל יחליט לחזור מפנסיה.

לצד ביין מופיעות דמויות חדשות – תמיד עניין אהוב בסרטי באטמן – כמו סלינה קייל (אן האת'אוויי, אולי בתפקיד הכי פחות מעצבן שראינו ממנה), קאטוומן הערמומית (בלי ספק אשת החתול הטובה בעיבודים הקולנועיים); ג'ון בלייק (ג'וזף גורדון לוויט), שוטר נועז בצלמו של ג'ים גורדון; פולי (מתיו מודין), סגנו של צ'יף גורדון; ומירנדה טייט (מריון קוטיאר), אשת עסקים עשירה שעשויה להציל את "תעשיות וויין". לכבוד סיום הטרילוגיה מחזיר נולאן גם כמה דמויות מן העבר כמו ראס אל גול (ליאם ניסן) והדחליל ג'ונתן קריין (סיליאן מרפי), וכמובן שגם החבר'ה הוותיקים פה, שלושת האבות – גורדון (גארי אולדמן), המשרת הנאמן אלפרד (מייקל קיין) ונשיא "תעשיות וויין" לושיוס פוקס (מורגן פרימן). בהקשר זה, בולט חסרונו הבלתי נמנע של אחד, ג'וקר, שלמרבה הצער כבר לא יחזור, לפחות לא במהדורה המחשמלת של הית' לדג'ר.

הוא עומד מאחורי, נכון?…

האחים כריסטופר וג'ונתן נולאן – האחים-תסריטאים הכי מוכשרים בהוליווד מאז האחים כהן – הם מאסטרים בבניית סיפור קולנועי. טרילוגיית "האביר האפל" דווקא לא מציגה את שיא הברק והתחכום שלהם הם מסוגלים – התסריטים המבריקים של "ממנטו", "יוקרה" ו"התחלה" עולים עליה. אבל דווקא בסרטי "האביר האפל", ששומרים על אופיים המסחרי והלא מתנכר לקהל (לעומת "התחלה" התובעני, למשל), מתגלים האחים במלוא כישרונם לספר סיפור סוחף שמצליח לברוא מיתולוגיה עמוקה, להציג דמויות מורכבות, לפרוש עלילה אפקטיבית, ולנווט מספר רב של דמויות ועלילות לכדי קליימקס ארוך ומפוצץ. גם אם הפעם הם לוקחים כמה קיצורי דרך (אולי אלה קיצורי דרך עריכתיים בלתי נמנעים דווקא – נחכה ל-DVD), אבל ששוב הם מצליחים לנתב את הבאטמוביל הרועם שלהם, ולהניע את הסרט בין סיקוונסים ארוכים ועוצרי נשימה (חטיפה במטוס, מרדף אופנועים) לקראת מערכה שלישית אימתנית שמדביקה את הישבן למושב במשך כחמישים דקות, וסופה בקרשנדו עוצמתי שנותן לסרט את התנופה האפית שחסרה לו בדקות הקודמות.

זו אולי חולשתו המרכזית של "עלייתו של האביר האפל" – בעוד שהוא מפליא להיות סרט חברתי אקטואלי העוסק בנושאים כמו סדר, קפיטליזם ורווחה (הניגוחים ההדדיים שכבר חוטף נולאן מימין ומשמאל מלמדים עד כמה מורכב הטיפול שלו בנושאים החברתיים), הרי שבמשך רוב הזמן חסרים בו הממדים האפיים והמיתולוגיים של באטמן ושל הסרטים הקודמים (אם כי המערכה השלישית היא כולה תנופה אפית – אבל לא בהקשר קומיקסי-באטמני). למעשה, לרגעים ארוכים זה נראה כמו גרסת הקומיקס של "האיש שבפנים", נניח. זו פריבילגיה של מי שכבר שפך שני סרטים, עשרות דקות ומאות מיליוני דולרים על בניית המיתולוגיה, אבל חסרונה בכל זאת מורגש. זהו הסרט הכי פחות "באטמני" בסדרה, ואולי זו שבה באטמן לוקח את המקום הכי פחות מרכזי. הוא עדיין הגיבור, כמובן, אבל הוא כבר לא לגמרי במרכז. נדמה שסיפורו של בלייק, למשל – שנראה בתחילה כדמות זניחה, מתקדם לנעלי ג'ים גורדון, ומסיים כגיבור במשרה מלאה לקראת המשך אפשרי של המיתולוגיה – מרכזי לא פחות.

כנגד זאת, כאמור, עומדות שתי מעלות משמעותיות: הראשונה היא טור דה פורס קולנועי מרהיב, והשניה – דרמה חברתית מרתקת. כששני אלו נפגשים, במערכה השלישית המופתית של הסרט, אי אפשר כבר לעצור את טיסת העטלף הזו. אלו רגעים קולנועיים מסעירים של הרהורים מוסריים-פילוסופיים, של אקשן אדיר מימדים, ובעיקר – של אימה אורבנית חונקת. אלו הרגעים שבהם אתה מפחד מההון הנצלני, מפחד מהאנרכיזם הפרוע, מפחד מכולם. אלו הרגעים שבהם אתה רוצה להרים את אות העטלף.

נולאן ממשיך כאן את קו הריאליזם הנוקשה שהעניק לז'אנר סרטי הקומיקס בטרילוגיה. שיאו של הקו הזה בדמותו של הג'וקר, כפי שהיה ניתן ללמוד אפילו מצבעי האיפור המרוחים על פניו (בניגוד למוטאציה הצבעונית של הג'וקר אצל טים ברטון, למשל). זה נמשך כאן בדמויותיהם של קאטוומן – שאפילו לא זוכה להיקרא כך במפורש, ושחליפת הלייטקס הלוחצת שלה הוחלפה בתחפושת חתלתולה צנועה יחסית אם כי עדיין סקסית – ושל ביין, שבקומיקס (ובהופעתו הזניחה ב"באטמן ורובין") נראה כמתאבק מקסיקני, והפעם נראה פשוט כאיש מאוד מפחיד עם מסיכת פה שאתה לא רוצה לראות אותו מוריד. חניבעל לקטר סטייל.

אתה חושב שהחליפת עור הזו עושה לי תחת?

ביין הוא אחד הארכי-נבלים האהובים עלי בקומיקס של באטמן – בלי ספק סדרת הקומיקס בעלת הנבלים המוצלחים ביותר. מדובר בפושע שמשלב בין פסיכופטיות שלוחת רסן לאינטליגנציה גבוהה, בריון מנופח שיורה שורות כמו "אתה אימצת את האפילה, אני נולדתי אליה". ואם הג'וקר היה סוכן כאוס, ביין הוא פשוט אנרכיסט שקורא תגר על הממסד, על ההון ועל השלטון. נולאן הפך אותו אולי לנבל הטוב בסדרה אחרי הג'וקר. הניגוד בין הארדי מנופח השרירים (העלה לצורך התפקיד ק"ג) לבין קול השון-קונרי המכובד שבוקע מן המסכה, והסאונד שבוקע כאילו מעולם אחר, הופך אותו למעין דמון מיתולוגי וחתיכת אימה מהלכת. החיבור של ביין לאקטואליה – הוא מוביל מעין ורסיה אלימה של Occupy Wall Street על גות'האם – רק מעצים אותו. הסצנה בה ביין מפרק את באטמן, כולל ניפוץ בנוסח מתאבקי WWE, פשוט מדהימה. לא בכל יום רואים נבל עושה קציצות מגיבור על. ועוד מגיבור העל הכי קול שיש.

סיום הסדרה הוא הזדמנות לתת קרדיט גדול להאנס זימר – מלחין הוליוודי גדול שנסק ב"האביר האפל" לגבהים חדשים. הכישרון המופלא של נולאן (קרדיט גם לעורך לי סמית') לביים סיקוונסים גדולים של אקשן שחותכים בין לוקשיינים וסיפורים נשענים גם על הפסקול הנשגב של זימר. כך גם דיאלוגים מלאי פאתוס היו מתקשים לעבור אלמלא התזמור הזימרי המשלים את התזמור הנולאני.

"עלייתו של האביר האפל" הוא סיום הולם למיתולוגיה קולנועית מפוארת. גם אם הוא נופל מקודמיו, צריך לזכור שיש לשפוט אותו ביחד איתם, כמקשה אחת. "באטמן מתחיל" יצק את היסודות ל"האביר האפל" ולסיום דרכו הקולנועית בלהבות.

אפשר רק להתפלל שנולאן לא ירפה ידיו, שהאביר האפל עוד יחזור (הייתי שמח לראות את דייויד פינצ'ר או פיטר ג'קסון, למשל, לוקחים לידיהם את הטרילוגיה הבאה), ושנולאן יצליח איכשהו להציל גם את סופרמן מידיו של זאק סניידר. אם הוא יצליח בכך, הוא באמת יהיה גדול הבמאים של דורו.

נ.ב. צפו בימים הקרובים להמשך חגיגות הסיום של האביר האפל בבלוג.

Twitsonfilms: סיום מנצח לטרילוגיה מופתית? בהחלט כן. טור דה פורס קולנועי, צדק חברתי ותחייה עטלפית. ½****

"עלייתו של האביר האפל" (The Dark Knight Rises). בימוי: כריסטופר נולאן. תסריט: כריסטופר נולאן וג'ונתן נולאן (על פי סיפור של כריסטופר נולאן ודייויד ס. גוייר ועל פי הקומיקס מאת בוב קיין). שחקנים: כריסטיאן בייל, טום הארדי, גארי אולדמן, אן האת'אוויי, ג'וזף גורדון לוויט, מייקל קיין, מריון קוטיאר, מורגן פרימן, מתיו מודין, אלון אבוטבול, אורי גבריאל, טום קונטי, איידן גילן, ג'ון סטיוארט, דניאל סנג'טה, נסטור קרבונל, ברן גורמן, רג'י לי, כריס אליס, ליאם ניסן, סיליאן מרפי. 164 דקות.

IMDB כאן

קולות מן הארכיב: האביר האפל ונסיך הכאוס ("האביר האפל" – ביקורת)

פורסם במקור ב"פרומו" של "מעריב" ביולי 2008

כריסטופר נולאן ממשיך להוכיח ש"בלוקבאסטר" זו לא מילה גסה. ש"קיץ קולנועי" זה לא רק אפקטים דיגיטליים לאוורור המוח. שאדפטציות קולנועיות לקומיקס לא חייבות להיות רק דרך קלה לעשות קופות על חשבון מותג מוכח. וכשהבמאי טוב – מה טוב? גאון – סרט המשך לא חייב להיות יצירה ממוסחרת וריקנית שנולדה מכורח חוזים. "האביר האפל" שלו – חלקה השני של הסאגה הקולנועית שברא נולאן מחדש עם "באטמן מתחיל" – הוא יצירה קולנועית מופלאה, שעושה עוד צעד מגטו סרטי הקומיקס אל הקנון הקולנועי. זו אופרת פשע מפוארת, כמו סרט של קופולה או דה פאלמה, רק שהגיבור לובש חליפה עם גלימה. אם סקורסזה היה מביים סרט קומיקס, זה היה מזכיר את "האביר האפל".

יותר מכל, טמונה גדולתו של נולאן בהיותו מאסטר של בניית סיפור קולנועי. זה ניכר לכל אורך דרכו הקולנועית המסחררת – המבנה ההולך לאחור של "ממנטו", התבנית המעגלית של "באטמן מתחיל", התסריט מאחז העיניים של "יוקרה". גם ב"האביר האפל" מציג נולאן (ביחד עם אחיו ג'ונתן) תסריט מופתי, שמוביל בכישרון שלוש דמויות מרתקות אל שיאו של הסרט.

אני רוצה שתגידי לי את האמת – איך אני נראה?

שותפו שווה הזכויות של באטמן בסרט החדש הוא הארווי דנט (ארון אקהרט), התובע המחוזי. אידיאליסט טהור וחסר מורא, מין אליוט נס של גותהאם סיטי, שמנקה את העיר בהתמדה מפושעיה. הוא "האביר הלבן של העיר", המתייצב מול האביר האפל. ביניהם עומדת לא רק אהדת הציבור, אלא גם אהבת הנערה – רייצ'ל דוז (מגי ג'ילנהול), אהובת העטלף, היא כעת אשת חיקו של דנט. הסרט נע על ציר העימות בין השניים – עימות שכורך בתוכו גם אהדה, הערכה והזדהות – כאשר נסיקתו של האחד מסמלת את צניחתו של האחר. עלילת "האביר האפל" מלווה דרך דנט את התמודדותו של ברוס וויין (כריסטיאן בייל) עם תפקיד הגיבור שהועיד לו הגורל, והמחיר האישי שהוא נדרש לשלם על כך.

לבאטמן אין זמן רב להתחבט. בזמן שדנט עסוק בלכידת ראשי המאפיה, באטמן זוכה להיכרות ראשונה עם גדול אויביו: הג'וקר (הית לדג'ר). יש פושע חדש בעיר, והוא כל כך מטורף שאי אפשר אפילו להתחיל ולהבין את מניעיו. לעומת הדחליל, למשל – יריבו הקודם של באטמן – לג'וקר אין מאחוריו יד מכוונת, אין מזימות מורכבות, אין אידיאולוגיה. "אני נראה לך כמו מישהו שיש לו תוכניות?", הוא צוחק. "אני סוכן של כאוס".

לצפייה בג'וקר החדש מתלווים בהכרח שני ספיחים: דמותו של הג'וקר בגילומו של ג'ק ניקולסון ב"באטמן" של טים ברטון מ-1989, והעובדה שלדג'ר איננו עוד בין החיים. ליהוקו של ניקולסון, שחקן שניצוץ הטירוף קבע לו משכן בעיניו, היה מושלם. אבל לדג'ר יוצר כאן ג'וקר אחר: פחות גרוטסקי ונכלולי, יותר אפל ומסתורי. בעוד שלג'וקר של ניקולסון היו שם (ג'ק נפייר), היסטוריה, ביוגרפיה, לג'וקר של לדג'ר אין את כל אלו. איש אינו יודע מנין בא, ובוודאי שלא לאן הוא הולך. הוא עצמו דואג לטפח את האניגמה סביב אישיותו, בפזרו מעשיות שונות על מקור הצלקות בזויות פיו שהותירו אותו עם חיוך נצחי. ואם לג'וקר הישן היתה אג'נדה קרימינלית מובהקת – שוד בנקים – לג'וקר החדש אין אג'נדה שכזו. אם הג'וקר הישן היה שודד מיליוני דולרים – הג'וקר החדש היה מעלה אותם באש, ואז, לנוכח פרצופו הנדהם של ניקולסון, היה מצחקק: "Why So Serious?".

לדג'ר מצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולברוא ג'וקר משלו, מנותק מזה של ניקולסון (אחד הנבלים הגדולים בתולדות הקולנוע, להזכירכם). ההבדל ביניהם הוא כמו ההבדל בין האיפור המסודר, המטופח, של הראשון, לזה המרוח, המרושל, של השני. הופעתו של לדג'ר מחשמלת, מבריקה. זהו ללא ספק "תפקיד חייו". כשלצירוף הזה מצטרפת העובדה שזהו גם התפקיד האחרון בחייו, הופכת הצפייה בלדג'ר לחוויה מצמררת בפני עצמה, שהופכת את "האביר האפל" – כאילו לא היה אפל דיו – ליצירה קודרת ומורבידית עוד יותר.

תן לי לנחש… אתה השוטר הרע?

הרולר (16.12.12)

1.

נתחיל בזה, כי לעומתו – הכל מתגמד: פרולוג בן שש דקות ל"עלייתו של האביר האפל" נחשף בפני עיתונאים ברי מזל בהקרנת איימקס. נכון לשעת כתיבת שורות אלו, טרם דלף החומר לרשת. אבל הדיווחים נרגשים כצפוי. MTV: "יפיל לכם את הלסת". "בוסטון הראלד": "A Knight to Remember". "וול סטריט ג'ורנל": "לא הבנתי מה טום הארדי אומר". מקורות המקורבים להפקה: "אלון אבוטבול שוב גונב את ההצגה".

האם יש דבר כזה - "פוסטר רע של האביר האפל"?

זה לא הפרולוג. זה "סתם" טריילר.

האם יש דבר כזה – "סתם טריילר של האביר האפל"?

2.

ומסתבר שלא רק האביר האפל עולה. גם כמה אמני קומיקס גדולים עולים. השמימה. למשל ג'רי רובינסון, האיש שאחראי (בין אחרים) להצמדת רובין לבאטמן, ושיזכר יותר מכל בזכות הגיית הארכי-נבל האולטימטיבי של גיבורי העל – הג'וקר.

ולא הרבה אחריו הלך לעולמו גם ג'ו סיימון, יוצר הגיבור הכל-אמריקאי "קפטן אמריקה". אולי הוא הספיק לראות את הסרט הבינוני שנעשה מהקומיקס שלו, אולי לא.

כך או אחרת, השמיים קיבלו קצת צבע השבוע.

(Luxords (devian art

3.

כן לציטוט? (1)

"הבית שימוש פה לא נמצא במלון דן"

(ראש עיריית פתח תקווה איציק אוחיון מתרגש לרגל פתיחת איצטדיון המושבה)

4.

כן לציטוט? (2)

"תשאלו כל תושב בעיר והוא יגיד שמשה אבוטבול חולה על אתיופים"

(ראש עיריית בית שמש משה אבוטבול מסביר את הגטו שפתח בעיר)

5.

כן לציטוט? (3)

"הם כמו דגים באקווריום שצריך להגן עליהם מדגים טורפים"

(ראש עיריית בית שמש משה אבוטבול מסביר את הגטו שפתח בעיר – טייק 2)

6.

כן לציטוט? (4)

"הוא צדק בכל מילה"

(אופיר אקוניס נזכר שמקארתי צדק)

7.

כן לציטוט? (5)

"קוקסינלים", "צ'יוואוות", "מי שלא מכבד אותי – אני יזיין את אמא שלו"

(המופע של פרוספר אזגי)

פרוספר משחרר נפיחות בציבור

[גם ב-103FM]

8.

בשעה שבתי קולנוע בתל אביב ממשיכים להיסגר, טוב להיתקל בחדשות כאלה: מתחם קולנוע חדש שעתיד להיפתח בנמל תל אביב. רוב הפרטים עדיין מעורפלים, אבל הכיוון הכללי מעודד. אפילו רעיון האסקימו לימון. אפילו אם יודל'ה יעבוד במזנון, מומו ימזמז בחורות בשורה האחרונה. ויאנוש? יאנוש ימכור נקניקיות. חצי נקניקיות.

9.

פרס האב הקולנועי הלא מתפקד של חודש דצמבר הולך לג'ון סי. ריילי, שמצליח לגדל שני ילדים עם בעיות אלימות, ואחראי באופן עקיף להפרדתם של שני אוגרים אומללים מהאדוניות הצעירות שלהן.

מה אתה מבסוט? ג'וני סי. מימין - "חייבים לדבר על קווין". משמאל - "אלוהי הקטל". ביניהם - אלוהים ישמור.

10.

ולעומת זאת – זה חודש טוב לג'ון הארט. רב מרגלים ב"החפרפרת", קשיש חכם ב"בני אלמוות" ואב הולל ב"מלנכוליה".

בשבילי הוא תמיד יהיה האיש עם הכלב.

11.

אפרופו ג'ים הנסון – כבר הצטרפתם לחגיגת החבובות שלי?

אחת (ביקורת)

שתיים (טריילרים)

שלוש (קלאסיקות)

עזבו את זה – כבר ראיתם את "החבובות"? מה זאת אומרת "לא"? החבובות כבר כאן!

12.

אני מבין שהשיר הזה, "Ai se eu te pego" של מישל טלו, משגע את כולם. הוא קליט וכיפי (לפחות עד שהטחינה שלו תעבור את גבול הטעם הטוב לכיוון גבול הטעם הגלגלצי). אני רק מקווה שהילדות שלומדות את התנועות שלו בלהיטות, לא טרחו לרדת לעומקו של הטקסט, שהוא, נדמה לי – כמו במקרים רבים בהם נפגשים ברזיל וסקס – לא ממש תמים. אם זה לא ברור מהתנועות של "מה שאני אעשה לך אם תיפלי לי בידיים".

כאן מופיע השיר המדבק הזה עם תרגום שהוא, נדמה לי, מעודן יחסית.

13.

אני מבטיח לכתוב (1)

זיר"ה סגרו לכם את אתרי ההורדות, אני יודע. אבל ביוטיוב מחכים לכם סרטים נפלאים, מלאים, שרק תלחצו עליהם. ב-Buzzfeed הכינו לכם יופי של רשימה לנבור בה. למי שמחפש המלצות, אני מבטיח לדאוג לכמה בשבוע הבא.

14.

אני מבטיח לכתוב (2)

השבוע התפרסמה "הרשימה השחורה" של הוליווד. אתם מכירים את הרשימה השחורה? זו רשימת תסריטים שמתפרסמת מדי שנה על ידי הסוכנים ההוליוודיים, ובה מדורגים התסריטים שהכי מצאו חן ביניהם ב-2011 וטרם הגיעו לשלבי הצילומים. זו תמיד רשימה מסקרנת (בעצם, השנה פחות), ואני מבטיח להתייחס אליה קצת יותר בהרחבה בשבוע הבא. בינתיים, הנה היא לעיונכם.

15.

אני מבטיח לכתוב (3)

העונה הרביעית של "שובר שורות" הלכה השבוע (בארץ) לעולמה בפיצוץ. בסדרה הזו, שהיא על סף המופתית באופן כללי, הביאה אותה בפינאלה כפול שהוא מופתי באופן ספציפי. אחרי פרק 12 שנראה כמו פרק סיום מעולה, הגיע פרק 13 שהיה פרק סיום מעולה והפוך לחלוטין. לכאורה, הוא סגר את הבאסטה, והחזיר את וולטר ווייט לנקודת האפס, משוחרר מברון הסמים המעיק שמעליו, שהלך לעולמו כמו היה הטרמינייטור. למעשה, וולטר ווייט לא חזר לנקודת האפס. הוא חזר להיות הייזנברג. הייזנברג בריבוע.

בשבוע הבא אני מבטיח להביא כאן את הטקסט שכתבתי על "שובר שורות" ב"בלייזר" של אוגוסט, לרגל עליית העונה הרביעית. בינתיים, אני מציע לכם לקרוא את נטלי דוברזן ב"סופרבלוב", שעקבה במסירות, באהבה ובחקרנות אין קץ אחרי העונה הזו, וחגגה את סיום הסדרה בפוסט משולש. תתחילו כאן.

ואייל רוב מסכם עונה בוואלה.

מחווה לסעיף 1

16.

מה שמזכיר לי שהשבוע היו לי שני פלאשבקים של מחסלים.

הראשון ב"שובר שורות"

והשני ב"משימה בלתי אפשרית 4"

אתם מודעים לעניין הזה של טום קרוז עם ריצות, כן?

17.

בין "משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים" לבין "שרלוק הולמס: משחק הצללים", הולך להיות דצמבר אפל בקולנוע.

18.

אפרופו "משימה בלתי אפשרית" – אני לא יודע אם המלחמה הקרה באמת חוזרת כמו שמזהירים אותנו, אבל אין ספק שבין "החפרפרת", "דאבל" ו"משימה בלתי אפשרית 4", הוליווד לגמרי מנסה לחמם את האווירה.

19.

אפרופו המלחמה הקרה, שמותנעת מחדש על גלי הבחירות הדמוקרטיות לעילא ברוסיה, כפי שמדווח משקיפנו לענייני דמוקרטיה וטוהר מידות אביגדור ליברמן: את הטאמבלר החדש "האמת של איווט" כבר בדקתם? יש לו גם פייסבוק, לפייסבוק יש זקן.

20.

רגע, חזרה לטרמינייטור ולשוורצנגר, כי אם כבר הראינו את ארני – מה בקשר לטריילר של "בלתי נשכחים 2"? אבק של כוכבים. כמו "סילבסטר בניו יורק", רק עם פוטנציאל. ועם סילבסטר.

21.

מה שמזכיר לי – נובאק ג'וקוביץ' קיבל תפקיד ב"בלתי נשכחים 2". סחטיין עליו.

ב-Tennis.fm, בתגובה, העלו עוד כמה הצעות חביבות:

רוג'ר פדרר בתפקיד מר דארסי ב"גאווה ודעה קדומה".

רפאל נדאל בטלנובלה שתאלץ אותו ללבוש חולצות ללא שרוולים, להעביר אצבעות בשיער ולהגיד כל הזמן "How you say?".

סרינה וויליאמס בתפקיד הנשי הראשי בסרט הבא של טרנטינו.

אנדי רודיק כמיזנטרופ סרקסטי בסרט הבא של ג'ייסון רייטמן ודיאבלו קודי.

ויקטוריה אזרנקה נגד לינדזי לוהאן בסיקוול של "ילדות רעות".

פרנצ'סקה סקיאבונה כבלשית מתוחכמת בגרסה האירופאית של "חוק וסדר".

וגולת הכותרת – מריה שראפובה בתפקיד נערת בונד החדשה: איוואנה דאבלפולט.

(ויה אלעד זאבי ב"ספורט הארץ")

מריה ושני עיגולים. שמה את ה-00 ב-007.

אל תזלזלו ביכולות המשחק של נובה

22.

טריילר לשבת