תגית: הרפתקאות טינטין

הוא קוסם! ("הוגו" – ביקורת)

אזהרת ספויילר:

הביקורת מכילה מידע על זהותה של דמות מרכזית בסרט. אני לא בטוח עד כמה זה באמת ספויילר, מפני שהמידע הזה מופיע ברוב הראיונות סביב הסרט והספר שעליו הוא מבוסס, ולטעמי הוא גם לא פוגע בחוויה. אם בכל זאת אתם מעדיפים לא לגלות לפני הצפייה, דלגו לשורה התחתונה של Twitsonfilms וחזרו לכאן אחרי שתראו ותיהנו

"סרטים נוגעים בליבנו, ומעוררים את דמיוננו, ומשנים את הדרך בה אנו רואים דברים. הם לוקחים אותנו למקומות אחרים. הם פותחים דלתות ומחשבות. סרטים הם הזיכרון של ימי חיינו. עלינו לשמור אותם בחיים"

(מרטין סקורסזי)

על פניו, הבחירה של מרטין סקורסזי לביים את העיבוד הקולנועי של "התגלית של הוגו קברה", ספרו של בראיין סלזניק, נראתה תמוהה. מה לסקורסזי ולספר ילדים? מה להיפר-ריאליסט המחוספס ולפנטזיה צרפתית קסומה? אבל מי שכבר הכיר את ספרו של סלזניק ידע מיד שאין מתאים מסקורסזי – שהוא לא רק קולנוען דגול, אלא גם סינפיל חסר תקנה, היסטוריון של קולנוע וארכיבר מהלך – לקחת על עצמו את עשייתו של סרט שהוא שיר הלל לראשית הקולנוע.

"הוגו" הוא שמו של הגיבור הצעיר, הוגו קברה (אסה באטרפילד), ילד יתום שמסתובב ללא השגחה בתחנת רכבת פריסאית, גונב מכל הבא ליד, מפקח על פעולתם התקינה של השעונים ומלווה מבין הצללים את העוברים והשבים בתחנה. חלומו הגדול הוא להשלים את מלאכתו הלא גמורה של אביו המנוח (ג'וד לאו), ולתקן את האוטומטון (מעין רובוט מכני, דמוי אדם) שאסף מהמוזיאון. כדי לעשות זאת הוא זקוק לפנקס אותו החרים לו פאפא ז'ורז' (בן קינגסלי היוצא מן הכלל), בעל דוכן צעצועים בתחנה, ולמפתח מוזר בצורת לב. מכאן ואילך מתגלגלת לה ההרפתקה בתחנת הרכבת, במהלכה הוגו לא רק מצליח להפעיל את האוטומטון, אלא גם חושף את זהותו האמיתית של פאפא ז'ורז'.

והנה הספויילר: פאפא ז'ורז' הוא ז'ורז' מלייס. מלייס הוא מחלוצי אמנות הקולנוע, אבל נדמה שהוא לא זכה להכרה הרחבה לה זכו האחים לומייר וד.וו. גריפית'. סטודנטים לקולנוע מכירים ודאי את שמו ואת סרטו המפורסם ביותר – "המסע אל הירח" (Le Voyage dans la Lune), כולל הדימוי האיקוני של הירח דמוי המאפה שבעינו השמאלית ננעץ הטיל (מומלץ לקרוא את אבנר שביט ב"וואלה" על הסרט). אבל הקהל הרחב אינו מכיר את שמו ואת יצירתו.

חבל. מלייס היה במידה רבה חשוב ובוודאי מעניין לא פחות מעמיתיו. אפשר גם לומר שהוא היה הפנטזיונר הראשון של הקולנוע. את הסרטים התיעודיים של לומייר – הגם שהיתה להם השפעה ראשונית מאגית על הקהל (ידועה האנקדוטה על הצופים בסרט "רכבת מגיעה לתחנה" שנרתעו בבהלה מהגעת הרכבת לתחנה על המסך – אנקדוטה שמוזכרת גם ב"הוגו") – שכלל מלייס לסרטים קצרים, פרועים ועשירי דמיון. הסיפורים שלו התפרשו על נושאים מגוונים, והוא לא נתן למגבלות המציאות להפריע לו. מלייס היה קוסם במקצועו, ואת הטריקים של הבמה הפך לאשליות ויזואליות. אפשר לכנותו אבי הז'אנרים הקולנועיים, וגם אבי האפקטים המיוחדים.

יש ביוטיוב ובאינטרנט לא מעט גרסאות של "המסע אל הירח" – כלומר, כמעט אותו הסרט (מחלקם נחתך סיומו של הסרט), רק בליוויים מוסיקליים שונים. אני בחרתי בזה, משום שאהבתי את הליווי המוסיקלי והמקהלתי, ומשום שהוא כולל את סיום הסרט. אבל תוכלו לבחון גם אחרים.

אולם סיפורו של מלייס לא היה קסום ונצחי כמו סרטיו. "סוף טוב יש רק בסרטים", הוא אומר ב"הוגו". מלחמת העולם הראשונה הביאה לקריסת חברתו. סרטיו נקנו והושמדו. את ימיו האחרונים העביר כמוכר צעצועים בתחנת רכבת.

על הסיפור הזה (האמיתי כאמור) הלביש בראיין סלזניק מעשיה, שבה הופך הוגו הצעיר לגואלם של מלייס ושל זכרו. בנחישות, תעוזה וכישרון מכני יוצא דופן, הוא מצליח לגאול את מלייס מהשכחה, ואף להציל כמה מסרטיו. סוף סוף, בערוב ימיו, זוכה הקוסם הזקן להכרה שהוא כה ראוי לה.

מלמעלה למטה: מלייס האמיתי, מלייס של סלזניק ומלייס של קינגסלי

וכאן הופכת ההשקה בין "הוגו" למציאות ובין הוגו קברה למרטין סקורסזי ברורה. כמו קברה, גם סקורסזי היה ילד שהתאהב בקולנוע, ובבגרותו לא רק עסק ביצירת קולנוע אלא גם בשימור המורשת הקולנועית (סקורסזי הקים את ה"Film Foundation", שעוסקת בשימור סרטים. משם גם לקוח הציטוט שבפתיחת הפוסט). כך, למשל, עשה רסטורציה ל"נעליים אדומות" של הבמאים אמריך פרסבורגר ומייקל פאואל (שהיה לזמן קצר, עד למותו, בעלה של תלמה סקונמייקר – העורכת הקבועה של סקורסזי והעורכת של "הוגו"). וב"הוגו" הוא לא רק מוצא את בן דמותו הצעיר – הוא גם גואל שוב קולנוען אגדי, משיב לו את כבודו האבוד ומחזיר אותו לתודעה.

כל זה – מורשת ושימור וזיכרון וכבוד ומחווה ונוסטלגיה – טוב ויפה, אבל זה לא היה עובד אלמלא "הוגו" היה גם סרט נפלא. וכפי שאפשר לצפות מסקורסזי – הוא אכן נפלא. דווקא המעשיה של סלזניק (שעובדה לתסריט ע"י ג'ון לוגאן) היא אולי החלק החלש בסרט (מבחינה עלילתית – משום שהרעיון כשלעצמו מבריק). זו אינה הרפתקה סוחפת ועתירת דמיון כפי שאפשר לצפות, אך בזכות הטיפול של סקורסזי – שכולו אהבת קולנוע טהורה – היא בכל זאת מקסימה ומחממת לב. הרגעים המעולים ביותר בסרט אינם נוגעים כלל לעלילה המרכזית; אלה הרגעים בהם משחזר סקורסזי את עבודתו של מלייס, מדמיין מחדש את סרטיו האבודים, ומדגים – לא מספר ולא מסביר, פשוט מדגים – את יופיה של הפנטסיה המלייסית.

ובזכות סקורסזי, היא גם מרהיבה. זהו ניסיונו הראשון של סקורסזי עם טכנולוגיית התלת ממד. סקורסזי יחגוג בנובמבר הקרוב 70 – לא גיל פשוט ללמוד טריקים חדשים – ומצד שני, הוא היה ילד כשהוליווד התחילה לשחק עם הטכנולוגיה הזו בסרטים כמו "נשקיני, קייט" ו"היצור מהלגונה השחורה". וכמה ראוי שהפעם הראשונה של סקורסזי מתרחשת בסרט אודות האיש שהעשיר את הקולנוע בהמצאות ויזואליות וטכנולוגיות. התלת ממד של "הוגו" אינו בולט ומודגש, וסקורסזי עושה בו שימוש נבון ומתון. הסרט המואר והצבעוני גם אינו נכווה מהחולשה המסורתית של סרטי תלת ממד – צבעים אפלים ועכורים. "הוגו" מצליח להישאר בצבעים נהדרים לכל אורכו.

וכאן נדמה שסקורסזי הקפיד במיוחד, והוא רושם הישג מרשים, משום ש"הוגו" הוא פשוט סרט יפהפה מבחינה ויזואלית. הפריימים כל כך צבעוניים, עשירים ומדויקים, עד שלרגעים היה נדמה לי שאני צופה באנימציית פרפורמנס-קפצ'ר נוסח "רכבת לקוטב" ו"הרפתקאות טינטין". התוצאה פשוט מרהיבה.

בליל ראשון הקרוב צפוי "הוגו" לרוץ בטקס האוסקר בראש בראש מול "הארטיסט". במידה רבה "הוגו" הוא הנגטיב של "הארטיסט": מול סרט צרפתי אילם בשחור לבן שמתרחש בהוליווד מתמודד סרט אמריקאי מדבר וססגוני שמתרחש בפאריס (וצולם בלונדון). אבל המשותף לשניהם חשוב יותר: שניהם מתרחשים בתקופה דומה (שנות השלושים של המאה העשרים), שניהם חוגגים את האמנות השביעית, שניהם עושים זאת באמצעות הכלים שהיא העניקה להם, ושניהם עושים זאת היטב, ביצירות קסומות ומרחיבות לב. זהו ניצחון קולנועי שאין כמותו.

"אייר" מציעים פסקול חדש לגרסה המשוחזרת והצבעונית של "המסע אל הירח" שהוצגה בפסטיבל קאן האחרון

 

Twitsonfilms: סקורסזי עושה סרט ילדים? למה לא? פנטזיה קסומה, מרהיבה ושופעת אהבת קולנוע. סקורסזי שעושה סרט על קולנוע הוא סקורסזי במיטבו. ½****

"הוגו" (Hugo). בימוי: מרטין סקורסזי. תסריט: ג'ון לוגאן (עפ"י ספרו של בראיין סלזניק: "התגלית של הוגו קברה"). שחקנים: אסה באטרפילד, בן קינגסלי, קלואי מורץ, סשה ברון כהן, אמילי מורטימר, הלן מק'רורי, כריסטופר לי, ג'וד לאו, ריי ווינסטון, ריצ'רד גריפית'ס, פרנסס דה לה טור, מייקל סטולברג.

IMDB כאן

הרולר (27.1.12)

1.

זוהי קריאה אחרונה: היום (10:00-16:00) ומחר (10:00-22:00) זו ההזדמנות האחרונה שלכם לבקר בתערוכת World Press Photo 2011, ובתערוכת "עדות מקומית" המלווה אותה. אם תעזבו עכשיו את הפוסט הזה ותלכו לשם, אני לא אעלב. כמדי שנה, היא שווה כל שקל.

אני מתאפק ומביא לכם רק שלוש דוגמיות. הראשונה היא תמונת השנה (ביבי עיישה האפגנית, שנענשה על עזיבת בעלה בחיתוך אפה ואוזניה), השניה פשוט מרהיבה, והשלישית גרמה לי לפלוט בקול "וואו".

פרטים נוספים כאן

2.

השבוע עמד כמובן בסימן הכרזת המועמדים הסופיים לאוסקר, ובראשם, לפחות מבחינתנו, "הערת שוליים". עכשיו רק צריך להחזיק אצבעות לפרישה איראנית מסורתית, ואנחנו כפסע מהגביע.

עיקר העניין היה, כרגיל, מי נשאר בחוץ. טינטין נשאר בחוץ. טילדה סווינטון (וכל "חייבים לדבר על קווין") נשארה בחוץ. וראיין גוסלינג (וכמעט כל "דרייב") נשאר בחוץ. והוא לא אוהב את זה. גם אני לא.

20 הערות על המועמדויות לאוסקר כאן, והעתידות של יוצרי וכוכבי "הערת שוליים" – כאן.

3.

זו היתה, אגב, שנה טובה לחיות בהוליווד. הזכרתי כבר בעבר שלאוסקר הקרוב היו אמורים להיות מועמדים קוף מדבר, כלב פנטומימאי, סוס קרבות ולאונרדו דיקפריו. כולם בחוץ, כולל דיקפריו.

נטע אלכסנדר כתבה על הכוכבים האמיתיים של השנה הקולנועית ב"עכבר העיר".

4.

סיכום השבוע בבלוג:

כאמור – הרהורי אוסקר והערות שוליים, עיונים נוספים בחייו ומורשתו של ג'יי. אדגר הובר ("התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" ומחשבות אקטואליות בעקבות "ג'יי. אדגר"), נערת שער חדשה (שיילין וודלי מ"היורשים"), ביקורות קולנוע ("המבריח", "מלחמת האופל: התעוררות", "אדם על הקצה") וטלוויזיה (עונות שניות ל"אימפריית הפשע" ו"המתים המהלכים"), וקבלת פניה של הסדרה הכי טובה שהיתה בטלוויזיה לשידורים חוזרים עם מחשבות על איך עושים טלוויזיה טובה (נניח – "הסמויה") ואיך לא (נניח – "טרה נובה").

וכך היתה נראית "הסמויה" כסיטקום מהניינטיז:

וכך היתה נראית "המפץ הגדול" בלי הצחוקים המוקלטים. בעייתי משהו.

5.

תיאו אנגלופולוס הלך השבוע במפתיע לעולמו. אורי קליין סופד לו ב"גלריה", ויאיר רוה מעלה בבלוגו טקסט שכתב ב-2005 לרגל המחווה בפסטיבל חיפה לבמאי היווני. אנגלופולוס, אגב, מעולם לא היה מועמד לאוסקר (אבל זכה בדקל הזהב ובפרס הגדול של חבר השופטים בקאן).

את כמה מסרטיו – כמו "נוף בערפל" ו"מבטו של יוליסס" – תוכלו למצוא במלואם ביוטיוב.

6.

אטה ג'יימס הלכה למותה ביום שישי שעבר. באמת שמדובר באחת הגדולות, שניה כנראה רק לארית'ה פרנקלין תבדל"א, כפי שכתב עמוס הראל ב"גלריה". גם אם קשה לי לסלוח לה על מה שאמרה על ביונסה אהובתי.

גם אייל רוב ספד לה ב"וואלה". ומחר ב-21:00 בגל"צ תוקדש לה שעה מוסיקלית.

7.

במוסיקה גדולה עסקינן, וגם קוטנר בעניין. אם אתם לא רואים את "האלבומים" – בערוץ 8, ב-VOD או באתר האינטרנט – כדאי שתתחילו. זה לינק לפרק הראשון (אביתר בנאי), זה לשני ("זמן סוכר" של "איפה הילד"). ובשבת – האלבום האהוב עלי בסדרה: "סימנים של חולשה". הוא כולל את אחד מ"השירים שלי" – "כמה יוסי". אבל בחרתי להביא לכאן דווקא רצועה אחרת שאני לא מצליח לעולם לעמוד בפניה. ליתר דיוק – לשבת בפניה.

8.

הזכרתי בשבוע שעבר את מופע המחווה לעלי מוהר. היום ב-12:00 תוכלו להאזין לו בגל"צ. די ברור שזה משהו שאסור להחמיץ. הנה אחד העלי-מוהרים האהובים עלי.

9.

השבוע בפינתנו "מחפש מימון לסרט": יואב שמיר. הסרט שלו נשמע מרתק: בעקבות הניסויים המפורסמים של מילגרם וסטנפורד על הרוע האנושי, יוצא שמיר לבחון דווקא את הגיבורים, ה"10%" שיוצאים נגד הטבע האנושי, החברה והסביבה. חוץ מזה שהוא מכליל כאן את יונתן שפירא, הטייס הסרבן, שזה קצת תמוה בעיני. ובכל זאת, זה פרויקט מעניין. וחוץ מזה, מייקל מור כבר בפנים. עוד פרטים כאן. ויש בונוס:

"אני חושב שזו פעם ראשונה שמישהו עושה את זה: כתמריץ עבור תרומה של 10,000 דולר אתה מקבל אותי ל-48 שעות, עם ציוד צילום ועריכה, ואני עושה איתך סרט קצר. שזה דיל לא רע, לאדם חובב סרטים שרוצה לחוות את זה בצורה מעשית, או שתישאר לו איזו מזכרת מגניבה ממשהו"

אז אם במקרה הפרוטה נמצאת בכיסכם, ביחד עם עוד כמה אלפי פרוטות – זה ממש דיל בהזדמנות.

10.

שלושה סיפורים מרתקים על קולנוע, שואה ומלחמת העולם השניה:

א. מיכה שגריר, זוכה טרי בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע על מפעל חיים, עובד על פרויקט יוצא דופן: "הבריחה 3G", שמתחקה אחר תנועת ניצולי השואה מאירופה לישראל. הסרט לוקח בני נוער במסלול אותו עברו הניצולים, במעין ריאליטי-זיכרון דוקומנטרי. זה לכל הפחות נשמע מעניין. הרבה יותר מ"המרוץ למיליון", נניח.

ב. נירית אנדרמן הביאה ב"גלריה" את סיפורו של הסרט "הבלתי לגאליים", סרטו מ-1947 של מאיר לוין, שהוקרן בשבוע שעבר בסינמטק, ומלווה זוג במסעו מאירופה לישראל אחרי מלחה"ע השניה, בשילוב של קטעים עלילתיים ותיעודיים. אריאל שוייצר מרחיב במאמר כאן.

ג. הסיפור המדהים שמאחורי "הבריחה הגדולה". לא הסרט – הבריחה.

11.

"דה מארקר" בשירות הציבור: כך תצפו בסרטים באופן חוקי. יש גם יוטיוב, זוכרים?

12.

כלל בסיסי בעיתונות קובע ש"כלב נשך אדם" זה לא סיפור. "אדם נשך כלב" – זה כבר סיפור.

טוב, אז הסיפור על התינוק שנשך נחש זה חתיכת סיפור.

13.

אפרופו עיתונות: אחד הסיפורים המעניינים של השבוע היה, כרגיל, יאיר לפיד. הפעם הופצץ הדף של לפיד בשאלות הנוגעות לעישון סמים קלים – וליתר דיוק, האם לפיד עצמו אחז פעם ג'וינט. לפיד, וסביר יותר להניח שמי שמנהל מטעמו את הדף, לא רק שהעדיף להתעלם מהשאלות – הוא פשוט מחק אותן. מה שכמובן הסעיר את הרשת. בוא נגיד ש"יאיר לפיד+סמים" שווה כרגע בגוגל למעלה מ-55,000 תוצאות. הנה רק כמה מההתייחסויות: ב"חורים ברשת" מסופר על התופעה, ב"דה באזר" איתן בקרמן שואל ונמחק ושואל ונמחק, וב"הארץ" ספי קרופסקי כותב על יאיר לפיד כסירי אנושי.

נדמה לי שלפיד – ושוב, כנראה מישהו מאנשיו – עשה כאן טעות. זה בסדר, אנשיו של ביבי עושים טעויות כאלה כל יום לפני ארוחת הבוקר. רק צריך להכיר בכך ולתקן. ואולי לנהוג כמו החבר'ה האלה, למשל.

ויש גם ממ חדש: "Israelist Yair"

ויש עם עוזי וייל חדש:

זה הכל היה מתוכנן. פחדנו שהאיראנים, שתגידו עליהם מה שתגידו, פראיירים הם לא – יתחילו גם לחסל לנו מדענים. אז אמרנו, בוא ניתן להם מדען שאפשר בלעדיו. והלכנו ליאיר לפיד, ואמרנו לו: הי גבר, רוצה להיות דוקטור תוך שלושה חודשים? חשב שתי דקות, ואמר: דוקטור למה? גבר, אמרנו והענקנו לו סנוקרת חביבה על הלקקן, למה שבא לך. ואם רק הייתם שותקים, תוך שלושה חודשים הוא היה הופך להיות הדוקטור הישראלי המפורסם ביותר אחרי דוקטור לק, ואז ההוא מהפרס נובל היה יכול לחזור לחקור גבישים קוואזי-מחזוריים בשקט. אבל אתם התקשורת, לא יכולים לסתום את הפה, אה? לעזאזל איתכם. עד שלאוניברסיטת בר אילן היה, סוף סוף, תלמיד מפורסם שלא רצח ראש ממשלה (דובר האוניברסיטה)

14.

מה הקשר בין יאיר לפיד לצ'אק נוריס? העובדות, כמובן. והנה עובדה חדשה על צ'אק נוריס.

ועוד בגזרת צ'אק נוריס.

15.

אם הסתובבתם לרגע בפייסבוק בשבוע האחרון, סביר להניח שלא חמקתם מזה:

ואם במקרה כן – זו חידה. את התשובה תגלו אם תניחו את סמן העכבר על התמונה.

16.

מישל טלו וה"Ai Se Eu Te Pego" שלו משגעים גם את אמריקה. הנה הלהקה הרב-לאומית של הדנבר נאגטס מבצעת. משתתפים: רודי פרננדז הספרדי, דנילו גלינארי האיטלקי, קוסטה קופוס היווני, טימופיי מוזגוב הרוסי והאמריקאים אל הרינגטון וג'וליאן סטון.

17.

יואב קוטנר (ההוא מ"האלבומים") יקדיש מחר (שבת) בצהריים תוכנית לכבוד אלבומו החדש של לאונרד כהן, "Old Ideas". ובינתיים אפשר להאזין לו במלואו (!) לתקופה מוגבלת כאן.

18.

חפשו כאן מחר פוסט מוזיקלי לרגל חודש לנפילת "הקצה". הנה רמז עבה (שדווקא לא יהיה שם מחר), מתוך "Roadie".

עדכון: הנה הפוסט

19.

טריילר לשבת

מאדר-פאקינג ספייס נאציז.

דרייב, דרייב, דרייב. כל מה שחסר ברשימת המועמדויות של אוסקר 2012

קצת אחרי המועמדויות, קצת לפני הניחושים – 20 הערות על המועמדים לאוסקר 2012

1. זה אנחנו נגד האיראנים. לא ראיתי עדיין את "פרידה", אבל מכל מה שאני שומע – הסיכויים לרעתנו. הוא קיבל אפילו מועמדות לתסריט מקורי. אפילו פוליטית, פרס לאיראנים בעת הזו תצטייר כדבר הנכון לעשות.

את תקוותינו נתלה בהתנגדות האיראנית המסורתית לעלות איתנו למגרש. זה עובד בג'ודו, וצריך לקוות שזה יעבוד גם כאן. כי אני לא אעמוד בעוד הפסד של השקולניקים.

בן - יש לי הרגשה לא טובה בקשר לערב הזה

2. יש תשעה מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. לא שלושה, לא חמישה, לא עשרה. אפילו לא שמונה. תשעה. למה? כי זה נראה טוב כשמציגים את הקטגוריות על המסך? כי יש לו שורש ריבועי?

ומילא תשעה, אבל איך "דרייב" בחוץ?

3. דמיאן באשיר ("חיים טובים יותר") הדיח את לאונרדו דיקפריו ("ג'יי. אדגר") מרשימת המועמדים לשחקן הטוב ביותר. הפתעה, לא יודע אם מוצדקת. לא ראיתי את באשיר עדיין, ודיקפריו בהחלט היה ראוי למועמדות. אולי אפילו על חשבון ג'ורג' קלוני ("היורשים"), שבלאו הכי מגיע לכאן מדי שנה.

אבל זו עדיין רשימה מצוינת, עם בראד פיט ("מאניבול"), גארי אולדמן ("חפרפרת", ואני שמח שהוא נכנס לרשימה) והפייבוריט ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט").

ובכל זאת חסר לי כאן מישהו (חוץ מדיקפריו. וראיין גוסלינג. ואולי גם מייקל פסבנדר, לפי ההשערות המוקדמות – טרם ראיתי את "בושה"). חסר לי אנדי סרקיס, שהיה נהדר בתפקיד קפטן האדוק ב"הרפתקאות טינטין", ופנטסטי בתור שימפנזה ב"כוכב הקופים: המרד". הקץ לקיבעון האקדמי!

מזהים את הזקנים מהאקדמיה בחזית? צ'ארג'!!!

4. בין השחקניות זה נראה כמו הקרב בין מריל סטריפ ("אשת הברזל" – מועמדות מספר 17 בקריירה) למישל וויליאמס ("השבוע שלי עם מרילין"), אבל ההפתעה הגדולה הוא היעדרה של טילדה סווינטון מהרשימה. באופן קצת מוזר, אני יכול להבין את זה. סווינטון היתה מצוינת ב"חייבים לדבר על קווין", ועם זאת – היא היתה ליהוק מאוד לא מתאים. אולי זה עמד בסופו של דבר לרעתה.

5. ו"חייבים לדבר על קווין", אגב, נשאר בכך בלי כלום. בלי תסריט, בלי בימוי, בלי עזרא מילר. נאדה.

6. שחקני המשנה נפלאים: קנת בראנה ("השבוע שלי עם מרילין"), ג'ונה היל ("מאניבול"), מקס פון סידוב ("קרוב להפליא ורועש להחריד"), כריסטופר פלאמר ("בגינרס"), ניק נולטה ("לוחם"). ארבעה תותחים כבדים, והיל הצעיר (עם תפקיד נהדר, גם אם לא כזה שיביא לו אוסקר). אבל איפה המאפיונר היהודי אלברט ברוקס??

אני כל כך הולך לשבור לכם את העצמות על זה

7. ברניס ביז'ו ("הארטיסט") לא היתה צריכה להגיע לקטגוריית שחקנית המשנה. אלה הם טריקים אוסקריים קבועים שנועדו להביא פרסים תוך כיפוף המציאות. אבל לפחות, באין איום ממשי עליה, היא תקבל את מה שמגיע לה.

8. וודי אלן ("חצות בפאריס") ומרטין סקורסזי ("הוגו") קיבלו מועמדות שביעית לפרס הבימוי. לא שזה יעזור להם.

9. בכלל, כיף לראות את ההערכה שגילו אנשי האקדמיה כלפי "חצות בפאריס", סרט שנון ומענג שנדמה לי שלא זכה כאן להתייחסות המפרגנת הראויה.

10. והעובדה ש"הארטיסט" – סרט אילם עם תסריט בן 44 עמודים – קיבל מועמדות על תסריט מקורי היא לא רק נפלאה, ולא סתם דאחקה. היא מהמוצדקות.

11. אני מאוד מאוכזב ש"הרפתקאות טינטין" בחוץ. אבל כל עוד "רנגו" יזכה, אני אסלח.

12. וזה שפיקסאר, המנצחים הקבועים של קטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר, בחוץ (על "מכוניות 2"), זה די מדהים. ומוצדק.

13. "מסיבת רווקות" בפנים. פעמיים (תסריט מקורי ומליסה מקארת'י על שחקנית משנה). כל הכבוד לאקדמיה.

מופת של משחק מעודן

14. וגם "ג'יין אייר" בפנים (תלבושות). טוב מאוד.

15. עדיין לא ראיתי את "הוגו", אבל אני מאוד מקווה שיאנוש קאמינסקי יזכה באוסקר על העבודה שלו ב"סוס מלחמה".

עין הסוס

16. ולג'ון וויליאמס הביאו "סוס מלחמה" ו"הרפתקאות טינטין" מועמדות מספר 42 – ובמילים: ארבעים ושתיים (!!!). וואו.

17. וגם כאן (בפסקול) – "דרייב" בחוץ. "דרייב" מועמד רק בקטגוריית עריכת הסאונד. ביזיון, אבל בקנה המידה של האקדמיה (שבשנה שעברה שכחה את כריסטופר נולאן ו"התחלה" מחוץ לקטגוריית הבימוי) זה כמעט נסלח.

18. ול"כוכב הקופים: המרד" נשאר רק פרס האפקטים. חסר לכם שהוא לא זוכה בו. וחסר לכם שזה הולך למייקל ביי ("רובוטריקים 3").

19. האם יש סיכוי ש"אלברט נובס", שהפך את גלן קלוז וג'נט מקטיר לנשים, לא יזכה בפרס האיפור?

20. תגידו, אמרתי מספיק פעמים "דרייב"?

בדרך לפרק את האקדמיה

רשימת המועמדויות המלאה:

סרט:

"סוס מלחמה"

"הארטיסט"

"מאניבול"

"היורשים"

"עץ החיים"

"חצות בפאריס"

"העזרה"

"הוגו"

"קרוב להפליא ורועש להחריד"

במאי:

מרטין סקורסזי ("הוגו")

טרנס מאליק ("עץ החיים")

מישל הזנוויציוס ("הארטיסט")

אלכסנדר פיין ("היורשים")

וודי אלן ("חצות בפאריס")

שחקן:

ג'ורג' קלוני ("היורשים")

ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט")

בראד פיט ("מאניבול")

דמיאן באשיר ("חיים טובים יותר")

גארי אולדמן ("החפרפרת")

שחקנית:

ויולה דייויס ("העזרה")

מריל סטריפ ("אשת הברזל")

גלן קלוז ("אלברט נובס")

מישל וויליאמס ("השבוע שלי עם מרילין")

רוני מארה ("נערה עם קעקוע דרקון")

שחקן משנה:

קנת בראנה ("השבוע שלי עם מרילין")

ג'ונה היל ("מאניבול")

מקס פון סידוב ("קרוב להפליא ורועש להחריד")

כריסטופר פלאמר ("בגינרס")

ניק נולטה ("לוחם")

שחקנית משנה:

ברניס ביז'ו ("הארטיסט")

מליסה מקארתי ("מסיבת רווקות")

ג'סיקה צ'סטיין ("העזרה")

ג'נט מקטיר ("אלברט נובס")

אוקטביה ספנסר ("העזרה")

תסריט מקורי:

"פרידה"

"חצות בפריז"

"הארטיסט"

"מסיבת רווקות"

"התמוטטות"

תסריט מעובד:

"היורשים"

"הוגו"

"משחקי שלטון"

"מאניבול"

"החפרפרת"

סרט זר:

"הערת שוליים", ישראל

"פרידה", אירן

"באפילה", פולין

"בולהד", בלגיה

"מיסייה לזאר", קנדה

אנימציה:

"חתול בפאריס"

"צ'יקו וריטה"

"קונג פו פנדה 2"

"רנגו"

"החתול של שרק"

עיצוב:

"הארטיסט"

"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2"

"הוגו"

"חצות בפאריס"

צילום:

"הארטיסט"

"הנערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"עץ החיים"

"סוס מלחמה"

תלבושות:

"אנונימוס"

"הארטיסט"

"הוגו"

"ג'יין אייר"

".W.E"

עריכה:

"הארטיסט"

"היורשים"

"נערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"מאניבול"

איפור:

"אשת הברזל"

"אלברט נובס"

"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2'"

פסקול:

"הרפתקאות טינטין"

"הארטיסט"

"הוגו"

"החפרפרת"

שיר:

"איש או חבובה" ("החבובות")

"אמיתי בריו" ("ריו")

עריכת סאונד:

"דרייב"

"הנערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"רובוטריקים 3"

"סוס מלחמה"

מיקס סאונד:

"הנערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"מאניבול"

"רובוטריקים 3"

"סוס מלחמה"

אפקטים:

"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2"

"הוגו"

"פלדה אמיתית"

"כוכב הקופים: המרד"

"רובוטריקים 3"

סרט קצר (אנימציה):

"Dimanche/Sunday"

"The Fantastic Flying Books of Mr. Morris Lessmore"

"La Luna"

"A Morning Stroll"

"Wild Life"

סרט קצר (לייב אקשן):

"Pentecost"
"Raju"
"The Shore"
"Time Freak"
"TubaAtlantic"

סרט קצר (תיעודי):

"The Barber of Birmingham: Foot Soldier of the Civil Rights Movement"
"God Is the Bigger Elvis"
"Incident in New Baghdad"
"Saving Face"
"The Tsunami and the Cherry Blossom"

הרולר (13.1.12)

1.

היום הוא יום שישי ה-13. אבנר שביט מגיש ב"וואלה" תפריט צפייה: "Kill List" (בפברואר בסינמטקים במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי), "יעד סופי 5" ו"הוסטל 3". אני קצת מופתע מחוסר ההתייחסות של ערוצי הטלוויזיה לאירוע (חוץ מכמה "מסורים" ב"יס"). אבל תמיד יש את הסינמטקים, שמשתפים פעולה עם MGM ומציעים כמה הצעות מעניינות: בין השאר יהיו שם "פגוע מוחין" הקאלטי בסינמטק תל אביב; "מיזרי" הקלאסי בסינמטק הרצליה, ודאבל פיצ'ר נהדר של "קארי" ו"פיראנה" בסינמטק חולון. בקיצור – יש ממה לפחד, אתם רק צריכים לבחור.

2.

אפרופו אימה: את המדריך ליוצר הקולג'-הורור כבר קראתם?

בובה, אין דרך לברוח מזה: כך או אחרת, את גומרת טופלס. "ליל הכריש"

 3.

השבוע הזה עמד כמובן בסימן כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה. כמו שאומרים במקרים כאלה – ההצלחה שלו היא ההצלחה שלנו. אולי.

כתבתי על כך ב"עכבר העיר", וכאן זה מוגש עם כמה תוספות בעניין נועם שליט שהחרה-החזיק במרוץ הלפיד.

אם שאלתם את עצמכם למה יאיר הולך לפוליטיקה – זה כאן. בגדול: בגלל הכסף. בערך.

וזה מה שחושבים על כך ב"ארץ נהדרת". "כשאנשים עושים צל גדול – סימן שהתאורה מכוונת לא טוב".

ואני מאוד מקווה שההרפתקה הפוליטית לא תגמר ככה:

4.

אפרופו לפיד: אני לא רוצה אפילו להתחיל עם מה שאני חושב על חוק הצינון, שנגנז (אני מניח שזה רק זמנית, עד שירון לונדון או רביב דרוקר יחליטו להצטרף לפוליטיקה). ספי רכלבסקי כתב על זה יפה כאן. ועמוס בידרמן ביטא את זה יפה כך:

5.

אפרופו חוק הצינון

6.

וגם זה מהכנסת: מיש מציג שרים בגרסה ידידותית למשפחה.

7.

עוד מישהו מפתח קריירה פוליטית ואפילו מפתיע יותר מלפיד הוא ריק סנטורום, שהצליח להתקרב כדי 8 קולות ממיט רומני בבחירות הרפובליקאיות באיווה (ומאז ניגף בניו המפשייר). אם עוד לא שמעתם על כך, אז זו הבעיה המרכזית של סנטורום – גוגל:

שימו לב לתוצאה הרביעית, שמציעה את הפירוש הבא לשם/מושג "סנטורום": "התערובת המקציפה של סיכה וחומר צואתי שהוא לעתים תוצר הלוואי של מין אנאלי". הפירוש השני הוא כמובן "ריק סנטורום".

כל זה פרי מעשיו של עיתונאי ופעיל גאה בשם דן סאבאג', שבתגובה לאמירותיו של סנטורום נגד הומואים ולסביות יצא בקמפיין להענקת משמעות חדשה לשמו. זה היה ב-2003, אבל כפי שאתם רואים, עדיין מחזיק.

מעניין מה היה קורה לסאבאג' אם היה יוזם תחרות דומה בישראל 2012 של לוין ואלקין.

חשבתם שהומואים הם סתם מיעוט נרמס, אה?

8.

אז זהו, שממש לא. הנה, בניו זילנד נפסלה הפרסומת החביבה הזו בעקבות מחאות הקהילה.

איך זה שתמיד למיעוטים הנדפקים יש הכי מעט הומור?

9.

אפרופו הומואים: ברכות לתל אביב, העיר הגאה הטובה ביותר בעולם.

10.

אפרופו הומואים (2): אני זה שאהב את "ג'יי. אדגר"! ואני גאה בזה!

סאקר של קלינט איסטווד. מודה.

והכי מצחיק: בכתובת הטקסט נכתב במקום "ג'יי. אדגר" – "גיי אדגר". זה אפילו יותר טוב מהכותרת שאני בחרתי.

אגב, מצאתי את החוליה החסרה לג'יי. אדגר, מי שהיתה יכולה להכשיר אותו בעיני הציבור:

מיס הובר

11.

אלה ימים יפים, בהם אדם יכול ללכת לקולנוע ולבחור בין סרטו של קלינט איסטווד לסרטו של מרטין סקורסזי לסרטו של דייויד פינצ'ר לסרטו של סטיבן ספילברג (ואני מצטער שלא הספקתי עדיין לכתוב על כולם, למרות שהתחייבתי ביני לבין עצמי לכתוב על כל סרט של במאי חשוב ו/או שאני אוהב. חייב לכם). אף אחד מהם הוא לא פסגת היצירה של יוצרו, אבל כולם ראויים פלוס.

ל"ג'יי. אדגר" כבר פרגנתי. ל"סוס מלחמה" של ספילברג פרגנתי פחות. אני מעדיף את ספילברג של "הרפתקאות טינטין".

12.

ובינתיים עלה השבוע "הארטיסט" הנפלא (ללכת! ללכת! ללכת!). ואחרי שתראו, קפצו לדף הפייסבוק הזה, שמריץ את כלבו הנאמן של הארטיסט לאוסקר. זרקו לו עצם.

ואני אומר – אם כבר הכלב, אז מה אם הקוף מ"כוכב הקופים: המרד", הזיקית מ"ראנגו" והסוס מ"סוס מלחמה"? אם כבר "ממלכת החיות", אז עד הסוף.

אני יפה?

13.

ועוד דבר מצוין בקולנוע – "חייבים לדבר על קווין". קשה להגדירו כסרט "נפלא", כי אלה ממש לא התחושות איתן אתה עוזב את הקולנוע בסיומו. אבל הוא סרט מטריד ומעניין.

ומי שלא רוצה להיות מוטרד ומעוניין, מוזמן להשתעשע מהבדיחה הזו – מה קורה כשרנדי ניומן מדבר על קווין.

14.

אבל הדבר באמת הכי נפלא שקורה כרגע בקולנוע, קורה בסינמטקים – מחווה לבילי וויילדר המבריק (חפשו פרטים נוספים באתרי הסינמטקים הקרובים למקום מגוריכם). יכולתי לפרוש כאן מדריך מקוצר, אבל אבנר שביט ב"וואלה" כבר עשה זאת טוב ממני. אז המדריך המקוצר שלי הוא כזה: לכו לכולם.

15.

השבוע עסק הבלוג בעיקר בהשלמת פערים, וכך תוכלו למצוא כאן טקסט על בראד פיט הלא מוערך; התייחסות לרשימה השחורה של הוליווד (התסריטים הכי טובים שטרם הופקו); ביקורת לקראת העונה השניה של "גברים בגיל הזה" (שכבר לא תזכה לעונה שלישית); קרב תרנגולים בין אדם סקוט לקאם ג'יגנדנט; והמלצות לצפייה בסרטים מלאים שמחכים לכם ביוטיוב – מדניס הופר על אופנוע ועד מיקי מאוס על מטאטא, מביל מאריי שלפני ג'וני דפ ועד לסטנלי קובריק שלפני קוונטין טרנטינו, מפקינפה הגדול ועד ליונתן הקטן.

16.

אמיר בוגן מציע ב-YNET לוח שנה קולנועי ל-2012. אני מניח שאתם יודעים כבר למה לחכות – מ"עלייתו של האביר האפל" דרך "פרומתיאוס" ועד "ההוביט" – אבל עכשיו גם תוכלו להציב את זה על הקלנדר. יש למה לצפות.

17.

אפרופו "האביר האפל": אתם מוזמנים להתרשם מהטאמבלר היפה משמאל, "Greatest Posters". סתם, פוסטרים יפים. מי צריך יותר מזה?

18.

וגם מהבלוג הזה, שבו ארתור משחזר סצנות קלאסיות (תודה ל-Notjustaprettyface).

תודו שאי אפשר לעמוד בפניו

19.

ברכות למדענים שמצאו את טטואין!

20.

במסגרת כתבה שעבדתי עליה לקראת האוסקר, חזרתי לסצנה נהדרת מ"פרח הקקטוס" (1969), עם וולטר מת'או, אינגריד ברגמן וגולדי הון (שזכתה עליו באוסקר לשחקנית המשנה). זה, אגב, הסרט עליו ביסס אדם סנדלר את "לזרום עם זה".

ואני לא יודע מה יותר כיף בסצנה הזו: המוסיקה (גרסה אינסטרומנטלית של קווינסי ג'ונס ל-"She hangs out" של המאנקיז); לראות איך אנשים רקדו פעם; או לראות את אינגריד ברגמן משתוללת.

21.

אורי בלאו הביא במוסף "הארץ" את סיפור ביקורה של אליזבט טיילור בישראל, לרגל צילומי "יהודית". ואני שואל – למה? למה ליהקו אותה, אם תמיד מספרים לנו ש"החיילות הישראליות הכי יפות?". אין נביאים בעירנו.

22.

מסתבר שמגיפת האימה בכלל והזומבים בפרט הגיעה גם לקובה. "חואן של המתים" מוצג כאלגוריה פוליטית על המתים המהלכים תחת שלטון קסטרו. או כפי שאומרת אחת הגיבורות למראה הזומבים: "לא נראה לי שמשהו השתנה".

23.

פוליטיקאים לא צריכים להתערב באמנות. אם הייתם צריכים עוד הוכחה, הגיע ראש ממשלת בריטניה דייויד קמרון לבקר על הסט של ג'יימס בונד, ועודד את תעשיית הקולנוע הבריטית ליצור סרטים מסחריים יותר.

אני מניח שקמרון לא ממש מבין בקולנוע. ואני לא אומר את זה בגלל שהוא אוהב את "ארמגדון" – אני אומר את זה למרות זאת. אבל אף תעשייה בעולם לא צריכה "עידוד" לסרטי מיינסטרים מסחריים. לא מעודדים את המיינסטרים – מעודדים את השוליים, את האמנות שלא חושבת על החשבון. וכמו שענה לקמרון קן לואץ': "יש לממן מגוון רחב של פרויקטים שונים ואז חלק יצליחו, חלק יהיו מקוריים, חלק יהיו יצירתיים, ותקבל תעשייה נמרצת". עכשיו רק להעביר את החזון הזה לישראל ונהיה מסודרים.

24.

אפרופו מימון: אסף פולונסקי מגייס כספים לסרט הגמר שלו ב-AFI (מכון הקולנוע האמריקאי), "סאמנאנג". אתם יכולים לעזור לו כאן.

25.

לייב אין בית שמש:

26.

והשבוע בפינתנו "דברים שקורים רק בפייסבוק":

27.

ירון כהן-צמח ואליחי וידל הרכיבו ב"Marker Week" את רשימת החטאים המודרנית של גולשי האינטרנט. הסיכויים שתמצאו את עצמכם שם גבוהים: הורדת סרטים ומוסיקה, פריצת סמארטפונים וגלישה בפייסבוק במשרד. טוב, תגידו חמש פעמים "הייל סטיב ג'ובס" ואתם בסדר.

28.

בן שלו כתש את נתן גושן בביקורת ב"הארץ" (וכמו שיכול לקרות רק באתר "הארץ" – זוכה לתגובות כמו "כל כך נכון" ולא לטקבוקים הצפויים של "כתב פלצן מה אתה מבין בכלל נתן גושן החתיךךך מתה עליייךךךך").

אבל זה לא העניין. מה שמעניין פה הוא הקליפ שהוא מזכיר, שבו לוקץ' ועמית חשאי כותשים את נתן גושן. משעשע.

29.

הקרבות המוסיקליים לא נגמרים שם. אביב גפן וירון אילן – מוסיקאים ושופטים (האחד ב"The Voice", השני ב"אייל גולן קורא לך") – התכתשו מילולית על מורשתו המוסיקלית המפוקפקת של יוסי גיספן. גיספן קרא למוסיקה של גפן "פח זבל", גפן השיב ב"עדיף להיות פח זבל מאשר לייצר אותו". ואז קם ירון אילן וכתב את התגובה הבאה:

התגובה הזו הפתיעה אותי פעמיים. ראשית, מפני שאילן מסתער על גפן בריב שהתחיל בכלל גיספן. כלומר – הוא בא להגן על מי שהרביץ ראשון. בעייתי.

אבל מה שהפתיע אותי יותר, ואף יותר מהתוכן, הוא הסגנון. ירון אילן הוא שדר רדיו ותיק ועתיר זכויות. האם הוא אמנם חתום על הטקסט המוזר הזה? על ה" ב'לשון המעטה' " (מה פירוש הפיסוק הזה?), השימוש האינפלציוני בסימני קריאה וכל ה"אז ככה" וה"בעיני אביב היקר ובעיני אני מניח כל הדור הזה"? זו העברית של שדר רדיו בישראל?

התגובה שלו ל"עכבר העיר", הנגועה באותן טעויות ("ההתבטאות של לכנות תרבות שלמה זבל" למשל), מעידה שלא היה מדובר במעידה מתוך סערת רוחות. כן, מכל האלימות המילולית שעפה כאן מצד לצד, מה שמטריד אותי הוא שפתו של איש תקשורת פופולארי. ככה אני.

ועוד לא אמרתי אף מילה על יוסי גיספן.

30.

וכמעט באותו עניין: שער מקומון בישראל. "נוח" בשבע שגיאות.

תאמינו לי – בפנים זה יותר גרוע.

ככה נראית עיתונות שלא מבינה את תפקידה החינוכי-תרבותי.

31.

וגם את המודעה הזו ראיתי השבוע. למה לכתוב "עיתון יומי גדול" כשהמייל המופיע הוא haaretz.co.il@?

32.

וגם בעיצוב המשונה הזה נתקלתי (מתנצל על התמונה המטושטשת): סטיקר על הקופה בסופר שמבקש ממני לתרום ל"וראייטי ישראל". מה הסיכוי שלא אעשה זאת כשדארת' מאול מאיים עלי?

33.

טריילר לשבת

Here come the Men in Black

הבלדה על סוס עם כתם על המצח ("סוס מלחמה" – ביקורת)

הסימנים המוקדמים היו מעודדים. דרמת הרפתקאות לכל המשפחה, אפוס רחב ממדים, רומנטיקה במובן הטהור ביותר של המושג, ידידות אמת בין אדם לבעל חיים, משבר בין אב לבנו. כל החומרים שמהם עשוי הסטיבן ספילברג שאנחנו אוהבים. תוסיפו על זה גם את הצוות הקבוע של ספילברג – הצלם המופלא יאנוש קמינסקי, המלחין המנצח ג'ון וויליאמס. עכשיו תעלו את הסרט לאקרנים בסמיכות לטקס האוסקר. מה קיבלתם?

רכיבה מתישה.

כן, זו התוצאה של סרטו המפואר של סטיבן ספילברג, שאחרי שתיקה בימאית ארוכה הפציץ אותנו עם צמד סרטים לסיום השנה. אלא שלעומת "הרפתקאות טינטין" הנפלא, המשעשע ושובה העין – שיש קווי דמיון מסוימים, בעיקר בז'אנר וברוחב היריעה, בינו לבין הסרט הנוכחי – "סוס מלחמה" הוא יצירה מנופחת וכושלת.

צריך למתן את הביקורת. "סוס מלחמה" אינו סרט גרוע. בראש ובראשונה, הוא סרט מרשים. כמה רגעים ב"סוס מלחמה" מציגים את ספילברג בשיאו, מאסטר של סצנות קרב גדולות כפי שיזכר לעד מהפלישה לנורמנדי ב"להציל את טוראי ראיין". ב"סוס מלחמה" ספילברג צריך לעבוד עם סוסים, והתוצאה עזת רושם. שתי סצנות הסתערות הפרשים שהוא מביים הן רגעים משורטטים של עוצמה מתפרצת.

הבעיה היא שאלו (ועוד סצנה חביבה המתרחשת בין החפירות הגרמניות לאלו הבריטיות) הרגעים הטובים ביותר בסרט, שנע רוב הזמן בין סצנת קיטש אחת למשנתה, כמו הסוס המחליף רוכבים על גבו. בתחילה זהו סיפור האהבה שמתפתח בין הסוס יפה הבלורית ג'ואי לנער יפה הבלורית אלברט (ג'רמי אירוויין), סיפור שאמור להיות מרגש אבל מורכב בעיקר מקלישאות והבכות. אחר כך מתגלגל הסוס לידיו של קצין בריטי עז נפש, חיילים גרמניים צעירים, ילדה צרפתיה מתוקה, סייס גרמני טוב לב ולבסוף חיילים בריטים וגרמנים משני צדי שדה הקרב. בכל סיפור מופיע אותו המוטיב: הסוס יפה המראה מרשים את בעליו החדשים שנקשר אליו מיד אך נאלץ לוותר עליו כמעט באותה נשימה קולנועית קצרה. למרות הנגיעות האנושיות (בעיקר בסיפורה של הילדה – הן משום שהיא ילדה ולא חייל, והן בגלל הסיום הדרמטי), אף אחד מן הסיפורים לא מציע מקוריות או עניין.

הלוחש לסוסים

עם מה נשארנו, אם כן? עם סוס. כמו ב"כוכב הקופים: המרד", גיבורו של "סוס מלחמה" הוא אכן סוס, בעל חיים. כמו ב"הארטיסט" שעלה על המסכים במקביל אליו, ומציג כלב עם יכולות משחק יוצאות דופן, גם הסוס של "סוס מלחמה" עושה מלאכתו נאמנה (גם אם בהרבה פחות וירטואוזיות). הוא מתרגז כשצריך, צוהל כשצריך, מפנה מבט כשצריך. אין בו את החום שיכול להקרין כלב או את האנושיות שנוצצת בעיניו של קוף דיגיטלי, אבל הוא גיבור נבון ויפה תואר שקל להיקשר אליו (כפי שמוכיח שאר הקאסט).

אבל גם הסוס הזה טובע בביצת הקיטש המשמימה כמו ארטאקס בביצות העצב. עיקר הגינוי בעניין זה שמור לתסריטאים לי הול ("בילי אליוט") וריצ'ארד קרטיס ("אהבה זה כל הסיפור"), שעיבדו את ספרו של מייקל מורפורגו. לא רק שהול וקרטיס רקחו כאן תבשיל רומנטי שמאלצי ונטול הומור, אלא שהם נכשלו גם בדרישה הבסיסית – ליצור סיפור אנושי מעניין. החיבור בין האפיזודות פונקציונאלי ולא יותר, וחמור מכך – האפיזודות עצמן (למעט זו הכוללת מפגש בין חייל גרמני לבריטי) קלושות.

"סוס מלחמה" מבקש גם לומר דבר או שניים על המלחמה. אלה לא דברים שלא שמעתם קודם לכן: המלחמה היא גיהנום; החיילים משני הצדדים דומים זה לזה; כל אחד מאבד משהו במלחמה; המלחמה גובה את חייהם של ילדים ושל חפים מפשע. אפשר אולי גם למצוא בה אמירה (רפה) על חלקם של בעלי החיים האומללים במלחמה, יצורים חפים מאינטרסים מדיניים שלא הרעו לאיש.

אם כן, "סוס מלחמה" הוא יצירה אנטי-מלחמתית מובהקת. אלא שגם האמירות הפציפיסטיות האלה אובדות בסרט. הן אמנם עולות ממנו בבירור ולעתים אף נאמרות במפורש, אך הן עומדות בצילה של המעשייה הרומנטית על סוס הקרבות שהופרד מבעליו ו(עלק-ספויילר) מצא את דרכו חזרה אליו.

!Fire in the hole

קודם לעיבודו הקולנועי זכה "סוס מלחמה" לעיבוד תיאטרלי ולהצלחה גדולה בלונדון ובניו יורק. אני סקרן לחזות בהצגה, אך נדמה שהסיפור הזה משווע לעיבוד קולנועי סוחף שיוכל לייצר רגעים מסעירים כמו דהרתם של עשרות סוסים אל הקרב. את זה ספילברג נותן לצופיו. גם את הקריצות הקולנועיות להוליווד הגדולה של ג'ון פורד ודייויד לין. ומה באשר לתגמול רגשי ואתגר אינטלקטואלי? פחות. הרבה פחות. במובן זה, "סוס מלחמה" היה מתפקד טוב בהרבה בשדות הקרב התמימים של הוליווד הקלאסית מאשר בזירות המתוחכמות והציניות של הקולנוע המודרני.

אם ג'ו רייט היה מביים את "סוס מלחמה", הייתי מתרשם מההתקדמות. במקרה של ספילברג, אני מאוכזב.

המלצות קריאה:

יוסי מלמן על ההצגה הלונדונית "סוס מלחמה" ועל סוסי המלחמה האמיתיים

תום שגב על מקומה הקדוש של מלחה"ע הראשונה בזיכרון הבריטי

אורי קליין על סטיבן ספילברג, אולי החשוב שבבמאי הוליווד בעת הנוכחית

Twitsonfilms: הם יורים גם בסוסים מגויסים? לא אם זה תלוי בספילברג. אפוס הרפתקאות רומנטי מרשים אך אפיזודלי, מתקתק ונטול עניין וערך. ½***

 

"סוס מלחמה" (War Horse). בימוי: סטיבן ספילברג. תסריט: לי הול וריצ'ארד קרטיס (עפ"י ספרו של מייקל מורפורגו). שחקנים: ג'רמי אירוויין, פיטר מולאן, אמילי ווטסון, דייויד ת'יוליס, טום הידלסטון, לאונרד קארואו, דייויד קרוס, סליין בוקנס, נילס ארסטרופ, אדי מרסן, בנדיקט קמברבטץ'. 146 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

 

קופים מדברים, ברבורים שחורים וזיקיות עם אקדחים: 2011 בקולנוע

זהו. הגיע הזמן הזה בשנה שכולם מסכמים ובוחרים את הסרטים הכי טובים שלהם. אז בגלל שאני עייף, ובגלל שאף פעם לא הצטיינתי בלהגביל את הבחירות שלי, אני הולך לעשות את זה קצר וקולע, ואת הביקורות המורחבות תוכלו למצוא בקישורים.

יש רק כלל אחד: רק סרטים באורך מלא שהוצגו במהלך שנת 2011 בבתי הקולנוע המסחריים בישראל הועמדו לבחירה. וזה אומר שהסרטים שלא הופצו כאן או שנגאלו רק בזכות סינמטקים ופסטיבלים נותרו בחוץ, ושיש כאן גם סרטים ששייכים באופן רשמי ל-2010, אם לא למטה מכך.

במשפט אחד: היתה שנה קולנועית נפלאה. במיוחד כשמוסיפים לה את השאריות המוצלחות מהשנה שעברה.

עשרת הסרטים הטובים של השנה

1. אומץ אמיתי (2010, אבל הופץ בארץ בפברואר)

2. ברבור שחור (2010, הופץ בארץ בינואר)

3. דרייב

4. כוכב הקופים: המרד

5. מאניבול

6. קר עד העצם (2010, הופץ בארץ בינואר)

7. רנגו

8. מכאן והלאה (2010, הופץ בארץ בינואר)

9. החבובות

10. הרפתקאות טינטין

המספר הנוסף לסרט הישראלי של השנה:

הערת שוליים

העשירייה השניה (ללא סדר חשיבות)

ממלכת החיות (2010, הופץ בארץ בספטמבר)

חייבים לדבר על קווין

127 שעות (2010, הופץ בארץ באפריל)

התפשטות

חצות בפאריס

טטרו (2009, הופץ בארץ בינואר)

הדרך (2010, הופץ בארץ בפבראר)

לוחם

אקס מן: ההתחלה

העור בו אני חי

פרסי משנה

הכי אוברייטד

האנה

בעיקרון האוברייטד המובהק של השנה הוא "העזרה", אבל לי ממילא לא היו ציפיות.

בעיקרון האוברייטד המובהק שלי הוא "נאום המלך", אבל זה קצת לא הוגן, כי הוא לא מאוד גרוע. הוא פשוט לא טוב כמו שאומרים (או כמו שמחלקים לו פרסים).

אז בעיקרון, האוברייטד שלי הוא "האנה" – סרט ששמעתי עליו כל כך הרבה דברים טובים, וכל כך התאכזבתי לגלות סרט שכל כך עסוק בלהיות מגניב, עד שהוא רק רבע מגניב.

עוד באוברייטד: "העזרה", "נאום המלך", "עץ החיים".

האנה: לבת של מתילדה ("לאון") ומוגלי קוראים האנל'ה, יש לה אקדחים במקום שמלת שבת, והיא ילדה מגניבה בסרט שמתאמץ להגניב. ראן האנה ראן. ***

הכי אנדרייטד

ללא גבולות

מבין הסרטים שזכו לכתף ביקורתית קרירה – וכמו תמיד, יש עשרות כאלה – מצא חן בעיני במיוחד הסרט הזה, שאמנם לא ממש עמד ביומרות המועדון-קרביות שלו, אבל לפחות ניסה. בעיני זה היה ניסיון לא רע בכלל.

עוד באנדרייטד: "לוחם", "אלוהי הקטל", "נגד כל הסיכויים".

ללא גבולות: ניסיון יומרני אך לא רע בכלל להיות מועדון קרב של שנות האלפיים. עוד קצת הידוק תסריטאי, קצת חומר אפל וקצת השראה וזה היה קאלט. ½***

הכי אוברייטד-אנדרייטד

סופר 8

בכל שנה יש סרט אחד שמגיע עם ציפיות שמיימיות, מתגלה כרחוק מהן כמו אבי לוזון מהמציאות ומתרסק. השנה זה היה "סופר 8", סרט ספילברגי של ג'יי.ג'יי. אברהמס שאמנם לא היה ספילברג, אבל גם לא היה רע בכלל.

סופר 8: אברמס עושה ספילברג, אי.טי פוגש את קלוברפילד במערה של הגוניס. מאכזב בקנה מידה של אברמס ושל ספילברג, אבל מהנה מחוצה לו. ½***

הכי חבל שלא באתם

ממלכת החיות

קטגוריה חביבה עלי במיוחד בזכות הנבחר הראשון שלה בסיכום השנה שלי ב-NRG ב-2006, "בריק", שהוא פייבוריט נצחי שלי. והזוכה השנה – דרמת פשע אוסטרלית נהדרת מ-2010 שלמרות גב ביקורתי מפרגן עברה פה מתחת לרדאר. הפסד שלכם. אתם עדיין יכולים לתקן, בספריות DVD או בכל מיני אתרים שאני לא יכול להמליץ לכם עליהם באופן רשמי.

עוד חבל שלא באתם: "ג'יין אייר", "מסיבת הלוויה שלי", "הדרך".

ממלכת החיות: דרמת פשע מחוספסת שלא שוכחת שגם פושעים הם אנשים, גם אם הם קודם כל חיות, והמלכה שלהם היא אלמנה שחורה ובלאדי מאמא. ****

הכי כיף לשמוע

דרייב

פסקול השנה, כל מילה מיותרת.

עוד כיף לשמוע: "חייבים לדבר על קווין", "החבובות", "פרל ג'אם:Twenty", "ג'ורג' הריסון: חיים בעולם חומרני".

דרייב: האיש ללא שם מתיישב מאחורי ההגה? למה לא? מותחן פשע מהפנט, מהורהר ואלים. טוב שההגה בידיים של רפן. ½****

הכי ככה עושים סרט קיץ

כוכב הקופים: המרד

מי אמר שסרטי קיץ חייבים להיות נטולי אינטליגנציה? כנראה שאותו אחד שחושב שקופים חייבים להיות נטולי אינטליגנציה – מה שהופך את הסרט הזה לניצחון כפול. ניצחון הקוף על האדם, וניצחון רופרט וויאט על הוליווד.

עוד סרטי קיץ עשויים כהלכה: "אקס מן: ההתחלה", "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים", "שרלוק הולמס: משחק הצללים".

כוכב הקופים: שיבה נפלאה לכוכב האהוב, בזכות קופים מפעימים שלא הולכים אחרי בני אדם. חוליה אינטליגנטית באבולוציה של הקיץ. משוגע על הקוף. ****

הכי ככה עושים סרט ספורט

מאניבול

דרמת ספורט נפלאה, חכמה ועמוקה, שאומרת כל כך הרבה דברים על ספורט, על תרבות ועל אמריקה. כל האמריקנה בכפפת בייסבול.

מאניבול: סרט מרתק על ספורט שכל מי שלא אמריקאי חושב שהוא משעמם? למה לא? דרמה מנצחת לאוהבי כדורים ולאוהבי מספרים. הום ראן. ½****

הכי ככה לא עושים רימייק

קונאן

אם קונאן היה רואה את העיבוד הבינוני שעשו לו, הוא היה חוזר להיות קונאן המשמיד.

קונאן:עדיין ברברי, עדיין משמיד ועדיין לא נראה כמו מושל לעתיד. קונאן התלת ממדי עדיין כותש, עילג ומעורר געגועים.מכל בחינה אחרת, הוא כישלון. ½**

הכי ככה עושים עיבוד קולנועי

הרפתקאות טינטין

פשוט נפלא. עיבוד כל כך הולם, כל כך מהנה וכל כך כובש. בדיוק החומרים שספילברג צריך להתעסק בהם במקום ב"טרה נובה".

טינטין: טינטין ג'ונס ושודדי תיבת האוצר האבודה? למה לא? חיבור טבעי שעובד נפלא ומחזיר לספילברג את הכבוד שאיבד בממלכת הבדולח.  ****

הכי ככה לא עושים עיבוד קולנועי

מסעות גוליבר

ג'ק בלאק רוקן את ג'ונתן סוויפט מכל העומק הסאטירי של המקור. יצא קטן, הגוליבר הזה.

מסעות גוליבר: ג'ק בלאק עושה צחוק מהסאטירה של סוויפט, ומשאיר ממנה רק גימיק נטול עומק. כך קורה שדווקא בתפקיד גוליבר בלאק יוצא כזה קטן. ***

הכי ככה אולי נביא אוסקר

הערת שוליים

סרט ישראלי בסטנדרט גבוה, שמכוון ישר להוליווד. ככה זה כשתסריט מעולה פוגש במאי מיומן ליצירה אינטליגנטית.

הערת שוליים: יצירה מעמיקה, מלאכת מחשבת תסריטאית, משחק מצוין ועבודת בימוי מיומנת בסרט שהוא כל דבר חוץ מהערת שוליים. ****

הכי התגעגעתי

החבובות

איזה כיף שהן חזרו. איזה כיף שג'ייסון סיגל, ניקולס סטולר וג'יימס בובין אחראים על כך. איזה כיף שהחבובות שוב כאן.

החבובות: קאמבק נוסטלגי? למה לא? תענוג קולנועי תיאטרלי ומוזיקלי צרוף, חכם, משעשע, מרגש ומלא אהבה. It's time to meet the muppets again. ****

הכי התגעגעתי והתאכזבתי

הדרדסים

סרט ילדים שמזניח את המבוגרים. האנק עזריה לא מציל את המצב.

הדרדסים: בדיוק כמו "מכושפת", רק בלי החן, התחכום, ההומור ואיימי אדמס. רצינו שיגדלו איתנו, אבל הם נותרו קטנים ולילדים. ביש גדא. ½**

הכי מטופש

סאקר פאנץ'

זאק סניידר בסרט נטול תוכן.

עוד במטופשים: "רובוטריקים 3", "הפלישה למערב".

הכי הפתעה נעימה

ידידים פלוס

לא ציפיתי, והתענגתי מכל רגע עם מילה וג'סטין.

עוד הפתעות נעימות: "אחינו האידיוט", "טיפש, מטורף, מאוהב".

ידידים פלוס: קומדיה רומנטית חכמה, משוחררת, כיפית ומצחיקה כמו הגיבורים שלה. ניצחון מוחץ למילה קוניס על נטלי פורטמן בקרב הבלרינות הזורמות. ½***

הכי אנימציה

רנגו

פיקסאר פישלו השנה עם סרט בינוני להפתיע (בטח בקנה המידה שלהם), ומזל שדרימוורקס היו שם להרים את הכפפה ולהגיע עם רנגו המבריק.

עוד באנימציה המוצלחת: "נומיאו ויוליה", "תזיזו ת'רגליים 2", "החתול של שרק", "קונג פו פנדה 2".

רנגו: ממערבוני ספגטי, פחד ותיעוב וצ'יינהטאון, יוצאת זיקית צבעונית וחריפת לשון. נווה מדבר בשממה הפוסט-אוסקרית. אנימציה לא למבוגרים בלבד. ****

הכי זר

העור בו אני חי

לא שנה מדהימה בקולנוע הזר, אבל בכל זאת היו בה כמה סרטים מצוינים. בראשם, אגב, סרט כמעט מופתי – "היו זמנים באנטוליה" של נורי בילג' סיילאן – אבל מכיוון שהוא לא הופץ כאן מסחרית, אני הולך עם "העור בו אני חי" שהחזיר את אלמודובר למקורות.

עוד בזרים: "האישה ששרה". ומה לגבי "חצות בפאריס" ו"טטרו"? תופס?

העור בו אני חי:כמו בי מובי מסוגנן, כמו היצ'קוק עם חוש אופנה מפותח, כמו פדרו אלמודובר של פעם. סרט אימה עוכר שלווה בו אלמודובר חוזר לסורו. ****

הכי גיבור העל של השנה

מגנטו (אקס מן: ההתחלה)

בסרט הקומיקס הטוב של השנה (שנה שאין בה אביר אפל, כמובן), מגנטו נצץ מעל ליתר החבורה המצוינת בזכות מייקל פסבנדר.

עוד גיבור על מצטיין: "ת'ור".

אקסמן – ההתחלה: הקומדיה הרומנטית "כשאריק פגש את צ'ארלי", קומדיית הקולג' "מוטאנט צעיר" והספין-אוף של ג'יימס בונד מתחברים למוטאציה מעולה. ****

הכי גיבור העל המאכזב של השנה

גרין לנטרן

התלבטתי בין שני גיבורי על שעלו כאן במקביל – גרין לנטרן וקפטן אמריקה – ובחרתי בירוק מביניהם, בעיקר כי ממנו ציפיתי ליותר מאשר לקפטן האובר-פטריוטי.

גרין לנטרן: אולד-פשן להחריד, כאילו דרדביל מעולם לא נכשל. החן של ראיין ריינולדס והגוף של בלייק לייבלי מצילים את העולם, אבל לא את הסרט. ***

הכי "בשביל זה אספתם כל כך הרבה כוכבים?"

סילבסטר בניו יורק

כל מילה מיותרת.

עוד בזבז כסף יקר לשווא: "קומפני מן".

סילבסטר בניו יורק: מהאנשים שהביאו לכם את 'יום האהבה'? בהחלט כן. וזה אמור להגיד לכם הכל, לטוב ולרע.קיטש עתיר כוכבים שיסתדר גם בלי אלה שלי. ½**

הכי מכות

לוחם

אחד מסרטי האקשן הטובים והמפוספסים של השנה. זה לא "פייטר", אבל זה לא רחוק.

עוד מכות: "פלדה אמיתית".

לוחם: 'פייטר' של ה-MMA? למה לא? גם לו מגיע סרט מכונן, ואו'קונור מציע מתחרה ראוי – מלהיב, עוצמתי ואלים. אחים, ודם. ****

סרט הניקולאס קייג' הגרוע של השנה

עונת המכשפה

זו תמיד בחירה קשה, אבל ליד "עונת המכשפה" העלוב אפילו "הסגת גבול", "רודף צדק" ובטח "מרדף עצבני" נראים כמו סרטי אוסקר.

עונת המכשפה:קלוש כמו הרעיון של צלבנים עם מבטא אמריקאי.רעיון סביר בביצוע בינוני.אם כבר קייג' אצל דומיניק סנה, היה עדיף שיעלם תוך 60 שניות. ***

הכי בדרך להיות ניקולאס קייג'

ריצ'ארד גיר

תראו את "דאבל". לא, אל תראו את "דאבל". תבהו שעה וחצי בקיר במקום.

דאבל: 'החפרפרת' לעניים? אפילו לא זה. מותחן ריגול קלוש, ועוד כתם בקריירה של ריצ'רד גיר, שעוד רגע ויהיה לניקולס קייג'. ½**

הכי גבר

ראיין גוסלינג

שחקן השנה בלי תחרות ("משחקי שלטון", "טיפש, מטורף, מאוהב", "דרייב", "בלו ולנטיין"). ויהיה שחקן השנה עוד הרבה שנים.

טיפש, מטורף, מאוהב: מצחיק כמו סטיב קארל, כריזמטי כמו ראיין גוסלינג, אינטליגנטי כמו ג'וליאן מור ושנון כמו אמה סטון. חכם, שפוי, מקסים. ½***

הכי גבירה

זואי סלדנה ומילה קוניס

בעיקרון, התואר השנה מגיע לאמה סטון. אבל מכיוון שאני לא מחפש פה צדק, אלא העדפות אישיות, אני מחלק אותו בין שתיים שעשו לי את זה השנה באופן מיוחד: מילה, שנתנה פייט לנטלי ב"ברבור שחור" וניצחה אותה ב"ידידים פלוס" נגד "קשר לא מחייב"; וזואי, שעשתה רק את "קולומביאנה", אבל זה מספיק מבחינתי.

קולומביאנה: זו מתילדה? זו ניקיטה? לא, זו זואי סלדנה בגופיה ותחתונים.וזה הדבר הכי טוב שאפשר לומר על הקשקוש הקולומביאני.אבל זה דבר טוב מאוד. ½**

הכי נערת השער

רוזי הנטינגטון וויטלי

על תואר "התחלתי לראות ממך קצת השנה ואני מצפה לעוד" התחרו השנה מספר מנערות השער של הבלוג (בלטה לטובה: גבריאלה וויילד) ועוד כמה שהיו כאן עוד לפני שנפתחו הרשימות. "נערת השער" המועדפת עלי היא אוונג'לין לילי, אבל מכיוון שלמרות גיחתה המבורכת לקולנוע היא לא ממש עומדת בקריטריונים של תגלית, החלטתי ללכת על מישהי שעושה את צעדיה הראשונים בעולם המשחק, ואני מקווה שלא תחדל מללכת בו.

וכך נפלה הבחירה על רוזי הנטינגטון וויטלי המלכותית. לא בדיוק אלמונית, אבל חדשה על המסך בתפקיד הצמודה של סם וויטוויקי בר המזל. המשיכי כך.

רובוטריקים 3: בשביל מה דמויות קרטון צריכות שלושה ממדים? ההתעללות בגיבורי ילדותי נמשכת. אכזבת אותי שוב, מייקל ביי. ***

הכי פספס ברגע האחרון את 2011 אבל תזכירו לי אותו בשנה הבאה כי הוא נפלא

הארטיסט

קליפ פרידה

טינטין ג'ונס ושודדי תיבת האוצר האבודה ("הרפתקאות טינטין" – ביקורת)

 

התגעגעתי לסטיבן ספילברג. כתבתי עליו בגיליון ספטמבר של "בלייזר", לקראת עליית עוד סדרת טלוויזיה שלו, "טרה נובה", שהתגלתה בינתיים כסבירה, לא יותר. ספילברג לא נעלם מהראדאר. רחוק מזה. הוא מפיק סדרות וסרטים בקצב רצחני. אבל מספילברג הבמאי לא שמענו מאז "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" ב-2008. מספילברג הבמאי הטוב לא שמענו מאז "מינכן" ו"מלחמת העולמות" ב-2005. זה כבר למעלה מחצי עשור.

מעניין לגלות שהקאמבק הגדול של ספילברג למסך – והוא גדול – הוא מעין ואריאציה על אינדיאנה ג'ונס. נדמה שכל מה שנכשל בניסיון לשחזר את הצלחת אינדיאנה בפעם הרביעית, מצליח בניסיון להתניע סדרה קולנועית חדשה על בסיס הקומיקס הצרפתי מאת הרז'ה (שזוכה להופעת אורח מפתיעה בתחילת הסרט). הבחירה ב"טינטין" נדמית כמושלמת עבור ספילברג. היא משלבת סיפור הרפתקאות סוחף וחובק עולם, גיבור אידיאליסט ונאיבי שזקוק דמות אב, ויריעה גדולה לצייר עליה מעללים והתרחשויות מלהיבים.

ומי לכם טוב מספילברג לביים סרט הרפתקאות שכזה? הרי האיש כבר הוכיח את עצמו ביצירת סרט ההרפתקאות האולטימטיבי, "אינדיאנה ג'ונס", ש"הרפתקאות טינטין" מרפרר אליו שוב ושוב, כולל בסיקוונס האקשן הטוב בסרט, מרדף ארוך בשוט אחד במורד רחובותיה הצרים של עיר מרוקאית בעקבות כתב יד סודי. ואם כבר מרוקו (ומדבר סהרה), הרי שספילברג גם קורץ כאן לסרטי ההרפתקאות הישנים והרומנטיים של פעם, אלה שעליהם גדל, כמו "לורנס איש ערב" של דייויד לין.

את המיומנות של ספילברג משלים פיטר ג'קסון, היום על כסא המפיק ומחר על כסא הבמאי (בסרט ההמשך – אם כי כעת, אם כל אהבתי הרבה לג'קסון, אני כבר מייחל לכך שספילברג יביים את הסדרה כולה). ג'קסון הביא לספילברג את טכניקת לכידת התנועה, שבה השתמש ב"שר הטבעות "כדי ליצור את אחד מהגיבורים הקולנועיים המורכבים שנראו על המסך – גולום. רוברט זמקיס, בן טיפוחיו של ספילברג, כבר למד את זה מזמן ("רכבת לקוטב"), אבל אף אחד לא יכול לעשות את זה כמו ספילברג, שפשוט מפיח בקומיקס חיים. הבחירה להפוך את טינטין לא לסרט אנימציה ולא לסרט לייב-אקשן, אלא לטווינר שכזה, פוגעת בול בבלורית של העיתונאי הג'ינג'י. זהו סרט חי ונושם (וקופץ, ונוסע, ומטלטל בין הגלים ומה לא), אבל גם אמנותי ומרהיב כמו יצירת קומיקס. הוא מדויק, עשיר בפרטים, צבעוני ושובה עין. פשוט יפהפה.

כאן צריך גם להגיד מילה טובה על תלת הממד, טכנולוגיה שנדמה כי נוצלה לריק מאז "אוואטר", אבל ספילברג וג'קסון מוכיחים כי אפשר בכל זאת לעשות בה שימוש נאות – לא מוגזם מדי, לא גס מדי, ובדיוק במידה הדרושה כדי לברוא עולם – בדיוק כפי שעשה ג'יימס קמרון לפניהם.

סטיבן תומסון ופיטר תומפסון. במרכז - עיתונאי

טינטין הוא גיבור בעייתי במידה מסוימת. אין בו את השארם הרומנטי של אינדיאנה ג'ונס, למשל. הוא טיפוס יבש, די משעמם, לא מורכב במיוחד, ויש אפילו שיאמרו – מעצבן. לא גיבור שקל להתמודד איתו. אבל טינטין מעולם לא היה העיקר ב"טינטין". הוא היה רק הגיבור השפוי שרץ עם הצופה לאורך מסלול ההרפתקאות המבדר ולצד כוכבי המשנה הססגוניים – קפטן האדוק השתיין, פרופסור חשביה (או קלקולוס) וצמד הבלשים הנבובים תומסון ותומפסון.

ספילברג ותסריטאיו (סטיבן מופט, אדגר רייט וג'ו קורניש – הראשון אחראי על "ד"ר הו", השני על "מת על המתים", השלישי על "חייזרים נגד השכונה") משאירים את המצב הזה על כנו. כסרט שמיועד גם לילדים (וזהו בפירוש "סרט לכל המשפחה", במובן הכי טוב של המילה – ככה נראה סרט שכל המשפחה צריכה ללכת לראות יחד, סרט שיודע לכוון גם לילדים וגם למבוגרים), טינטין (ג'יימי בל) הוא גיבור שנוח לילדים להזדהות איתו, לרצות להיות כמוהו – עיתונאי אמיץ, נבון וחובב אתגרים, שאף אחד לא שואל שאלות על חייו האישיים המוזרים, ובכלל, בן כמה הוא ומתי יתחתן כבר. תומסון ותומפסון (בגילומם של סיימון פג וניק פרוסט, כוכבי "מת על המתים") מתפקדים כסייד קיקס, צמד לא יוצלחים שישעשעו בעיקר את הילדים.

אבל מוקד הסרט הוא דווקא קפטן האדוק – בגילומו המופתי כרגיל של אנדי סרקיס (גולום ב"שר הטבעות", סיזר ב"כוכב הקופים"), גדול השחקנים שאתם לא מכירים את פניהם. הקפטן הוא הדמות המורכבת ביותר בסרט, גיבור עם משא כבד על הכתפיים, צלקות בלב ופלאסק בכיס. הלב יוצא אל הקפטן, שנדמה שאינו מסוגל לתפקד לא כשיכור ואפילו לא כפיכח, אבל עדיין פועם בו לב אמיץ של יורד ים עשוי ללא חת. אני זוכר את האדוק מספרי "טינטין" כדמות נלעגת במידה מסוימת, חלש אופי, אלכוהוליסט מריר שמקלל ללא הרף ונתון למצבי רוח, הרפתקן אגדי שהוא בעצם בלון נפוח שעומד בניגוד מוחלט לטינטין הצעיר והאמיץ; אבל ב"הרפתקאות טינטין", כשסרקיס מתגנב מתחת לעורו, הוא הופך לגיבור שובה לב.

ההרפתקה שמגוללת ב"הרפתקאות טינטין", ושואבת משלושה מספריו של הרז'ה (שניים מהם – "תעלומת חד הקרן" ו"אוצרו של רקהאם האדום" – ראו אור בעברית), עוסקת באוצר סודי, בספינה אגדית וביריבות עתיקת יומין בין שתי שושלות של יורדי ים מהוללים (דניאל קרייג מגלם את סכרין, יריבו של האדוק). היא לוקחת את טינטין, האדוק, הכלב סנואי והתומסון-תומפסונים למסע ארוך וחוצה ימים ויבשות של הרפתקאות מסעירות.

וכאן אנו מגיעים לחלק הטוב ביותר של "הרפתקאות טינטין" – ההרפתקאות. ואת זה, כאמור, איש אינו יודע לעשות כמו ספילברג. מהרגע הראשון – סיקוונס כותרות נהדר שמזכיר את "תפוס אותי אם תוכל" (ובכלל, ספילברג מרפרר כאן לעצמו לא פעם, גם עם "מלתעות") – הוא שולח אותנו ל-107 דקות של פאן מתמשך וכמה סצנות אקשן בלתי נשכחות. אל תחפשו כאן יותר מדי היגיון; להיפך – ספילברג משחק באנימציה, והוא יודע לנצל את היתרונות שלה ואת החופש שלה לשם המצאות ויזואליות נהדרות. סצנות האקשן של "הרפתקאות טינטין" לא היו עובדות ב"אינדיאנה ג'ונס", אבל ספילברג מצלם כאן קומיקס, והוא עושה את זה בדיוק כפי שצריך – משעשע, משוחרר ועתיר דמיון.

לא, אל תחפשו היגיון רב ב"טינטין". יש בו שני בלשים מטומטמים שעובדים בשביל האינטרפול, להזכירכם. אל תחפשו כאן גם תחכום רב, ציניות או אירוניה, כפי שאולי עלול לרמוז צוות התסריטאים המבריק. גם צדדים אפלים אין כאן. אף לא אזכורים לענייני הגזענות והאנטישמיות שנקשרו בשמו של הקומיקס ויוצרו. שלא לדבר על מין. או על נשים בכלל. גם האלימות כאן זהירה יחסית (למרות שיש בסרט אדם מת כבר בהתחלה). ספילברג נותר מעריץ של התום הילדי, ו"טינטין" נותן לו את כל הנאיביות שהוא צריך. זה כמו מועדון בנים, שבו רק משחקים בשוטרים וגנבים, עם טובים ורעים, עם מרדפים ותעלומות, בלי מבוגרים אחראים ובלי בנות.

לדור הצעיר, "הרפתקאות טינטין" עשוי להפוך ל"אינדיאנה ג'ונס" חדש, סרט שיהפוך עבורם עם השנים לקאלט אותו יחזיקו בעוד עשור או שניים על המדף במהדורת בלו-ריי מיוחדת (או מה שלא תהיה הטכנולוגיה אז). לדור המבוגר יותר, הוא מציע את גרסת המראה – התרפקות נוסטלגית על סרט שמחזיר אותך לילדות, לסרטי ההרפתקאות המלהיבים ולאינדיאנה ג'ונסים. יודעים מה? זה כל מה שביקשתי מספילברג אי פעם. שיחזיר אותי לילדות.

עוד ילד רץ לראות את "הרפתקאות טינטין"

Twitsonfilms: טינטין ג'ונס ושודדי תיבת האוצר האבודה? למה לא? חיבור טבעי שעובד נפלא ומחזיר לספילברג את הכבוד שאיבד בממלכת הבדולח. ****

(הטריילר הוא גם הזדמנות להזכיר את הפסקול הנפלא של ג'ון וויליאמס)

גם זה טריילר נחמד, שעושה שימוש בסרט האנימציה מ-1991:

"הרפתקאות טינטין" (The Adventures of Tintin). בימוי: סטיבן ספילברג. תסריט: סטיבן מופט, אדגר רייט וג'ו קורניש, עפ"י ספרי הקומיקס מאת הרז'ה. שחקנים: ג'יימי בל, אנדי סרקיס, סיימון פג, ניק פרוסט, דניאל קרייג, ג'ו סטאר, קרי אלווז, טובי ג'ונס, גד אלמליח. 107 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן