תגית: וולטר ווייט

לא עוד פרצוף יפה (במלאת שלושים למותו של ג'יימס גנדולפיני)

James Gandolfini

פורסם במקור בגיליון יולי של "בלייזר"

בראשית היה אנדי סיפוויץ. סיפוויץ היה בלש בגיל העמידה מהלואר איסט סייד של מנהטן עם קרחת שחוצה את הגולגולת, שפם טבול באלכוהול וכרס מלאה בתובנות גזעניות. דמות מרתקת וחריגה, אבל לא פורצת דרך. לא היו בטלוויזיה סיפוויצ'ים לפני ההוא שעשה דניס פרנץ, ולא היו הרבה אחריו. בקושי ג'ורג' קוסנטזה. וגם זה בסיטקום, וגם זה בתפקיד משנה.

ואז בא טוני סופרנו.

כבר שמעתם הכל על טוני סופרנו. ואת מה שלא שמעתם כשטוני חי, שמעתם בחודש שעבר כשגנדולפיני מת. בזמן שדייויד צ'ייס המציא מחדש את הטלוויזיה כז'אנר איכותי ומכובד וכמקבילה המודרנית של הספרות, גנדולפיני המציא מחדש את הגיבור הטלוויזיוני כגבר שלא יצא מהפקת אופנה של GQ.

גנדולפיני – פולי גולטיירי ייקום דמו – חייב הרבה לפרנץ, אבל טוני לקח את סיפוויץ' צעד קדימה. הטלוויזיה הפוסט-סופרנואית, בעיקר זאת של הכבלים האמריקאיים, היא טלוויזיה של גיבורים עם עמוד שדרה מוסרי של ראש עירייה ישראלית מסדר גודל בינוני. אבל הגיבורים הפוסט-סופרנואים הם לא רק אפלים יותר מקודמיהם; לא אחת הם גם מכוערים מהם. פרנץ לא רק הפך אלכוהוליסט גזען לגיבור אהוד של סדרת טלוויזיה. הוא הפך גם גבר כרסתן ומקריח לגיבור כזה.

אלא שלפרנץ הנפלא היה יתרון בסיסי על גנדולפיני: הוא גילם שוטר. אמנם מקלל, אמנם מרביץ, אבל אחד מהחבר'ה הטובים. וגנדולפיני – הוא היה "החבר'ה הטובים". אלו היו נתוני הפתיחה שלו: גבר שמן, קירח, עם סקס אפיל של דוב גריזלי בחלוק בית, שחונק אנשים למוות בזמן שהוא מחפש קולג' לילדה. ואיכשהו, הוא צלח אותם. לראיה, הפיד שלכם בפייסבוק ביום שהוא מת.

כן, טוני סופרנו סיבך את כולנו. לא רק שמצאנו את עצמנו מריעים לנבל; הוא אפילו לא היה סקסי. לנבלים מותר להיות לא אטרקטיביים – לפעמים אלה אפילו כישורים נדרשים – אבל כשהנבל הוא הגיבור שלך, ואתה מחפש ליצור הזדהות בינו לבין הצופה, מראה לא אטרקטיבי עשוי להיות מכשול מיותר. אלה אם כן קוראים לך דייויד צ'ייס ואתה מלמד את כולנו איך עושים טלוויזיה.

אחרי טוני סופרנו הגיעו עוד כמה חבר'ה ששילבו ידיים מלוכלכות עם פרצוף מטונף: ויק מאקי ("המגן") חלק עם טוני משקל עודף וקרחת, וולטר ווייט ("שובר שורות") הציג חזות ממושקפת ומשופמת עם כריזמה מתפרצת של מורה לכימיה. השיא הוא כנראה נאקי תומפסון מ"אימפריית הפשע", גיבור וארכי-נבל שמגולם על ידי אחד הפרצופים הפחות קלים לעיכול בהוליווד, סטיב בושמי, קומפלט עם קו השיער המובס והעיניים שמחזיקות מם אינטרנטי משלהן. ואני כבר לא מדבר על זה שהגיבור הכי בולט בטלוויזיה היום הוא גמד.

זה עוד אחד מהמקומות האלה בהם הטלוויזיה מראה לקולנוע בשנים האחרונות שאת כל מה שהוא יודע לעשות בגדול, היא יודעת לעשות בעמוק. הסחף המתמשך של כוכבים הוליוודיים לכיוון אולפני הטלוויזיה נובע מהאתגרים הבלתי רגילים שהאחרונה מציעה להם. הוליווד הבלוקבאסטרית היא טריטוריה נוצצת של פרצופים יפים שנשלטת על ידי אותם פרצופים: בראד פיט, ג'ורג' קלוני, טום קרוז, וויל סמית'. אפילו ברוס וויליס קשישא. לתעשייה הזאת יש מעט מאוד תפקידים רציניים ו/או מכניסים להציע למאותגרים גילית ורפרזנטטיבית. פיליפ סימור הופמן, אולי השחקן הגדול בדורו, בקושי מצליח לגרד תפקידים ראשיים בצנטרום של הוליווד. כך גם פול ג'יאמטי הנפלא. את תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בסבנטיז הם היו גומרים כאל-פאצ'ינואים ודסטין-הופמנים, הפרצופים הלא מלוקקים של אז. היום, איש לא מניח על כתפיהם את הסרטים הגדולים של התקופה. וזה לא רק ספקטקלים: בזוכי האוסקר האחרונים כיכבו בן אפלק, ז'אן דוז'ארדן, קולין פירת' וג'רמי רנר, קאדר פוטנציאלי לרשימת הגברים הסקסיים של פיפל מגזין. אם צריך גיבור יפה תואר כמו גטסבי, מלהקים את לאונרדו דיקפריו. אם צריך גיבור מזדקן ומכוער כמו ג'יי אדגר הובר, מלהקים את דיקפריו.  יש מעט מאוד שון-פנים בהוליווד.

הנה עוד משהו שהטלוויזיה חייבת לג'יימס גנדולפיני. בחייו ובמותו ציווה לנו את הגיבורים המכוערים.

אז למה להם פוליטיקה עכשיו? (שובן של הדרמות הפוליטיות)

בית הקלפים

פורסם במקור בגיליון אפריל של "בלייזר"

מאות מאמרים מלומדים כבר נכתבו על הטלוויזיה שאחרי "הסופרנוס"; טלוויזיה של סיפורים מורכבים ורחבי יריעה על סקס, שקרים ואקדחים, בסגנון בוטה וברמת גימור קולנועית. כולם רוצים להיות הסופרנוס, וכולם משתמשים באותו המתכון: להתקין ציר תאוות שררה בקדירה משפחתית, לתבל בנדיבות בפירורי שחיתות, להוסיף הרבה סקס, לבחוש באלימות ולבשל על אש גבוהה. בסופו של דבר, כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, וכל משפחות האצולה הפוליטית — יקראו להן קורלאונה, סופרנו, טיודור או בורג'ה — מסובבות על כל הראש.

טוני סופרנו הוליד צאצאים מורכבים ואפלים כמותו בדמותם של גיבורים כגון ויק מאקי ("המגן") או וולטר ווייט ("שובר שורות"). אבל כשהטלוויזיה האמריקאית ביקשה לשרטט אילנות יוחסין רקובים של שחיתות ורשע, היא נאלצה שוב ושוב להרחיק עדות אל העבר. כך התגלגלו המאפיונרים בטריינינג מניו ג'רזי בדמויותיהם של לגיונרים בשריון קשקשים ב"רומא", אקדוחנים במגפי בוקרים ב"דדווד", אצילים באדרות ב"שושלת טיודור", קרדינלים בגלימות ב"הבורג'ס" וגנגסטרים בחליפות ב"אימפריית הפשע". מזל שלהפקרות מינית, לתאוות בצע ולאלימות אכזרית תמיד נמצא מקום בהיסטוריה האנושית.

התוצאה שהתקבלה הייתה מבט מרוחק יותר על העולמות הרקובים האלה. אם "הסופרנוס" הציגה עולם אלים ויצרי שקיים ממש כאן, מעבר להאדסון, יורשותיה הנ"ל התקבלו כמעין תיעוד היסטורי רופף, מוקצן, לא פורמלי ולא מחויב למציאות, של עולמות אלימים ויצריים שלכאורה היו ואינם עוד. הקונוטציות האקטואליות והאלגוריות החברתיות ברורות כשמש, אבל הפילטר התקופתי עושה את הצפייה לנוחה יותר. ועם זאת, המסר שמגולם בהן מדאיג: בעוד שסדרות כגון "המגן" ו"שובר שורות" מציגות כיסים של פשע ושחיתות המתקיימים בתוך עולם מוסרי שמבקש למגר אותם, הרי שסדרות כגון "הבורג'ס" ו"אימפריית הפשע" מלמדות שהשררה היא המאפליה.

סופרנוס

ואני מרגיש שמרק היום הוא…

החזרה של הטלוויזיה האמריקאית לעבר אינה מקרית. היא לא נובעת ממצוקת חומרים או מייאוש מהזמנים הפסטורליים והמשעממים שבהם אנו חיים. העת החדשה בטלוויזיה — והימים ימי HBO, איש הישר בעיניו יעשה, ועדיף שיעשה זאת בעירום — מאפשרת ליוצרים להסתנכרן סוף סוף עם הנורמות הקלוקלות של ימים עברו, שבהם אלימות הייתה מכשיר פופולרי ליישוב סכסוכים, חטאים מיניים התקבלו כדחפים גבריים מובנים, ושחיתות פוליטית לא הייתה אופציה אלא ברירת מחדל.

אין סדרה שעושה את כל זה טוב מ"משחקי הכס", שחוזרת כעת לעונה שלישית אחרי פגרה בת עשרה חודשים שנדמתה למעריציה ארוכה כחורף בווסטרוז. מי שטרם התוודע לסדרת הדגל המופתית של HBO עלול להתרשם בטעות שמדובר בסדרת פנטזיה — ככלות הכל יש בה אבירים ונסיכות, חרבות וכשפים, ואפילו דרקונים — אלא ש"משחקי הכס" היא עוד חוליה בשושלת הסופרנואית, שבמקרה לא מתרחשת בעולם המודרני או באיזה עידן היסטורי אקזוטי, אלא בעולם בדיוני לחלוטין שבו יש גם כוחות מכושפים ומפלצות מסתוריות.

בעצם, לא לגמרי בדיוני. ווסטרוז של "משחקי הכס" מבוססת באופן די ברור על אנגליה המבותרת פוליטית של מלחמות הוורדים. התוצאה היא סדרה שנראית פחות כמו "הארי פוטר" ויותר כמו "בית הקלפים" פוגש את "שר הטבעות" בליל הסכינים הארוכות: הממדים אפיים (גם התקציב); הפנטזיה מינורית (יש מפלצות ומכשפות, אבל זה לא העיקר); האינטריגות הפוליטיות לא מביישות את הימים היפים של ביתן 28 במרכז הליכוד; וההורמונים משתוללים כמו בספרינג ברייק אמריקאי. והכי כיף: כולם מאבדים את הראש. חלקם פשוטו כמשמעו.

למי קראת שימדון?

למי קראת שימדון?

"משחקי הכס" הפנטסטית תרתי משמע היא אכן עוד נצר יפהפה לעידן הפוסט־סופרנואי, אבל נדמה שדווקא עכשיו הולכת הטלוויזיה האמריקאית ומשתחררת מכבלי העבר. אחרי שבמשך תקופה ארוכה חיפשה התעשייה את משפחת סופרנו בכל תקופה בתולדות המין האנושי, היא חוזרת לחפש אותה מתחת לפנס. הרי לא צריך לגלגל את הסופרנוס לכל אורך ההיסטוריה כדי להבין את מה שאנחנו יודעים עוד מהגיבורים של שייקספיר ומלורד אקטון: הכוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט.

בחודשים האחרונים אנחנו עדים למתקפה פוליטית שאפילו ספינולוגים מדופלמים היו מתקשים לתזמר. "כן, אדוני ראש הממשלה" זכתה לגלגול חדש; סיגורני וויבר וביל פולמן הגיעו לגבעת הקפיטול ב"חיות פוליטיות" וב־1600 Penn (בהתאמה); ארון סורקין (מאבות הז'אנר עם "הבית הלבן") חזר לנאום בפני האומה ב"חדר החדשות" (חוזרת ביוני לעונה שנייה). החודש תוכלו למצוא ב־Yes לצד "משחקי הכס" גם את "בית הקלפים" המשובחת ואת העונות השניות של "בורגן" ושל "ויפ".

"ויפ" היא סאטירה שנונה וצולפת, אך בכל זאת, קומדיה. "בית הקלפים", לעומתה, היא דרמה פוליטית שאפשר לזהות בה בקלות את טביעות האצבעות של הסופרנוס. הסדרה — מופת של עשייה טלוויזיונית שכמעט קשה להאמין שהיא צעדה הראשון של נטפליקס בעולם ההפקות — מעמידה במרכזה את פרנק אנדרווד, טוני סופרנו בטוקסידו. אנדרווד, אחת הדמויות המרתקות שנראו על המסך (בגילומו הממגנט של קווין ספייסי), הוא פוליטיקאי דורסני שחי על אמביציות ואדרנלין כמו שאנשים רגילים חיים על חמצן. נסיך מקיאווליאני, מאסטר של פוליטיקה, משחקי כס של איש אחד. ב"הסמויה" — סדרה שהצטיינה יותר מכל סדרה אחרת בשרטוט מעגלי הכוח — היה נהוג לדבר על "המשחק", מערך הכוחות היומיומי שבו כולם ממלאים תפקידים (שייקספיר אמר את זה, קצת אחרת, ב"כל העולם במה" שלו). במשחק הקלפים הפוליטי אין פוקר פייס ערמומי מאנדרווד, ואין ג'וקר עוצמתי ממנו.

ואז היא אומרת לה: "נרחיב בנושא אחרי הפרסומות"

ואז היא אומרת לה: "נרחיב בנושא אחרי הפרסומות"

"בורגן" הדנית היא מקרה מעניין לא פחות מאחיותיה האמריקאיות. בניגוד ל"בית הקלפים" או ל"חיות פוליטיות", היא אינה מציבה במרכזה גיבור כוחני ונכלולי מבית מדרשו של טוני סופרנו (ושל שייקספיר: "הרע שבגדולה הוא שהעוצמה מפרידה אותה מן המצפון"). להפך. בירגיטה ניובורג (סידסה באבט קנודסן המרשימה) היא פוליטיקאית מזן שאפשר רק לחלום עליו, ציפי לבני אחרי כביסה בהרתחה מלאה. היא באה לשנות, כמו שאומרים בפוליטיקה החדשה. ובמובן הזה, "בורגן" מלמדת אותנו כמה לקחים לא מפתיעים על ההתנגשות הערכית בין פוליטיקה ישנה לחדשה ובין טוב לרע. למשל, אם לעשות פראפראזה על המוטו של גיבור עם דני אחר, טרול בשם הוגו: הטוב לא מוכרח לנצח.

כמו סדרות סקנדינביות נוספות, למשל "הגשר", "בורגן" מבהירה שסקנדינביה היא לא רק ארץ החלומות של מומחי ה־OECD. זה נחמד מאוד שיש לך ראש ממשלה אישה (נבואה טלוויזיונית שהתגשמה) וממשל שמאמין בשקיפות מלאה, אבל המשחק הפוליטי הוא עדיין קרב מלוכלך של שקרים, תרגילים וקריצות. גם בממלכת דנמרק יש משהו רקוב. הנה עוד משהו ששייקספיר כבר אמר לנו.

בין "בורגן ל"בית הקלפים" ול"ויפ" ולמה שלא יבוא אחריהן, אי אפשר שלא להצר על מנהיג פוליטי אחד שהודח בטרם עת: טום קיין, הבוס של "בוס". קיין — קלסי גראמר בתפקיד חייו — היה מבשרו של אנדרווד. בעוד שאנדרווד החלקלק הוא מעין יאגו, משרת ערמומי וצבוע, הרי שקיין הוא המלך ליר, השליט הכעוס והחלוש שנאבק על כיסאו ובעצם על קיומו. "בית הקלפים" היא מעין גירסה מהוקצעת ומתוחכמת של "בוס" התאטרלית והתובענית. שתיהן ניזונות מאותם החומרים: סקס בחלונות הגבוהים, שחיתות בצמרת, כל דאלים גבר. אבל טום קיין קיבל את צו הבוחר — רייטינג נמוך — והלך הביתה אחרי שתי עונות בלבד. הוא לא יכול היה כנראה לחיות לצידו של פרנק אנדרווד. גם את זה לימד אותנו שייקספיר: אם שני אנשים רוכבים על סוס אחד, אחד מהם חייב להיות מאחור.

(מתוך,"Funny or Die")

(מתוך "Funny or Die")

Breaking Badass

פורסם במקור ב"פנאי פלוס", אוגוסט 2012, לרגל עליית העונה החמישית של "שובר שורות" בארץ

"ניצחתי".

כך הסתיימה העונה הרביעית של "שובר שורות". וולטר ווייט, אחרי שעיצב מחדש את פניו של גאס פרינג' בדרכו לגיהנום, מבשר לאשתו המפוחדת סקיילר שהם בטוחים. "ניצחתי".

ניצחון הוא בדרך כלל אות סיום, אבל לוולטר ווייט יש לו עוד עונה אחת, כפולה, לפני שידע אם הוא באמת מבסס את שלטונו על אדמות ניו מקסיקו או עולה בסערה השמיימה. ה"ניצחתי" של וולט בסיום העונה הרביעית נדמה לרגע כניצחון המוחלט, הסופי, הקתרטי, ניצחונו של איש המשפחה שהידרדר לפשע על הארכי-נבל קפוא הדם שרצח ילדים באותו קור רוח בו שחט עופות. אבל חזרתו של ה"ניצחתי" הזה בפרק הפותח את העונה החמישית והאחרונה של "שובר שורות" מבהירה שוולט רחוק מניצחון. גם האיש האינטליגנטי והמחושב הזה, שנראה כאילו תמיד יש לו תוכנית בראש, עתיד לגלות שיש עוד כמה הפתעות בדרך למטה. כשהוא מסביר את תוכניתו להשמיד ראיות מרצח גאס, הוא בטוח כתמיד שהכל יעבוד כשורה. אם הוא היה מקשיב לג'ון לנון הוא כבר היה יודע שהחיים זה מה שקורה כשאתה מתכנן תוכניות, ו"שובר שורות" זה מה שקורה כשאתה מחליט לעשות קצת מת' כדי לחסוך כסף למשפחה לפני מותך.

עם הסתלקותו של הרוצח המנומס גאס נותרה הזירה פנויה לרוע חדש, ופתיחת העונה החמישית מבהירה שוולט מתכוון למלא את הנעליים המבריקות של גאס עם כל מה שיש לו: שכל חריף, חשיבה מקורית, תעוזה ודו פרצופיות. עם חיסולו של גאס – וביתר שאת עם הרעלתו של הילד ברוק – וולט חצה את הרוביקון בדרך להפיכתו מהאזרח הנורמטיבי לקרימינל האולטימטיבי. הוא מצטייר מהרגע הראשון כנבל מטיל אימה, גרוע לא פחות מהאיש אותו שלח לשמיים: אכזר, שפל ומיטיב להתנהל בזהותו הכפולה לא פחות מקודמו. הייזנברג, סיפור כיסוי תפור בחופזה, הפך לאלטר אגו רצחני, אם לא לאגו עצמו. סול רועד מפניו ("סיימנו כשאומר שסיימנו!"), ג'סי מרכין ראשו ("כי ככה אמרתי!"). כפי שהבטיח היוצר וינס גיליגאן, מר צ'יפס הפך לסקארפייס, ו-וולטר ווייט הפך לחתיכת אתגר עבור כל צופה שמבקש להזדהות עם הגיבור שפעם אהב.

אין מי שמנסחת זאת טוב מסקיילר, בהבעת האימה המשתקת הנסוכה על פניה למן תחילת העונה האחרונה. "אני מפחדת", היא אומרת לוולט בתגובה לניצחון שאמור לשחרר אותם מדאגותיהם. "ממי?", הוא תמה. "ממך".

איזה קטע, אתה דומה פה לאבא מ"מלקולם באמצע"

שובר חליפות

לרגע קצר באוגוסט 2011 נדמה היה ש"שובר שורות" עשויה לעזוב את AMC; מנהלי הרשת, שצפו בסדרה משמינה בתקציבה משנה לשנה, ביקשו עונה מקוצרת. מפיקי הסדרה הודיעו בתגובה שהם הולכים לשתות קפה ב-HBO. זה נגמר בעונה כפולה בת 16 פרקים, שגם תחתום את הסדרה, כפי שגיליגאן תכנן – בניגוד ל-AMC, שלא רצתה לחסל את האווזה המטילה פסלוני זהב. הנה עוד משהו טוב שישאר לנו מהסדרה שוברת הקונבנציות שהפכה גיבור לנבל: אמן שמנצח את החליפות.

אני רק נראה בוק. בפנים אני בעצם סוחר סמים פסיכופט. גיליגאן

מבוקש, חי או מת' ("שובר שורות" – עונה חמישית ואחרונה)

פורסם במקור בגיליון יולי של "בלייזר" – אני נגד תומר קמרלינג. קמרלינג כאן.

וולטר ווייט נולד למות. כן, כולנו נמות בסוף, אני מכיר את התיאוריה. אבל ווייט, כדמות טלוויזיונית, נולד למות. זה ארבע עונות הוא מתנהל כמו חץ שלוח מהחיים אל המוות. המיתר ששיחרר אותו מהאחיזה הנוקשה של קשת החיים היה הסרטן, והחץ שהוא וולטר ווייט עשה בדרך חתיכת מסע מוסרי. אבל הוא לא יכול להינעץ בשום מקום אחר חוץ מישבנו של השטן בואכה הגיהנום.

זה לא משום שהיוצר וינס גיליגאן רוצה שתדעו שהפשע לא משתלם. זה לא משום ש"שובר שורות" רוצה לומר שאין גאולה לרשעים. זה לא משום שישו הנחיל לאמריקה את התפיסה האנכרוניסטית שעל חטאים צריך לשלם. זה פשוט משום שחץ לא יכול  לסטות ממסלולו.

בראיון למגזין Today בנובמבר האחרון אמר גיליגאן שהוא לא יודע איך תסתיים הסדרה. אני לא ממש קונה את זה. גיליגאן פשוט מחושב מדי; הוא ידע היטב לאן הוא חותר גם אם טרם החליט באיזו דרך יבחר לסיים את המגנום אופוס שלו. ככה גיליגאן עובד מאז שהגיש ל־AMC סדרה שבמרכזה רעיון ההשתנות, סדרה שכדבריו "הופכת את מיסטר צ'יפס לפני צלקת" ומציגה את השינוי הקיצוני ביותר שעבר על בן אנוש מאז שאורי זוהר החליף את מכנסוני הים הצמודים בקפוטה.

גיליגאן ידע מהרגע הראשון לאן הוא לוקח את הגיבור שלו: מהקצה הנורמטיבי של הסקאלה לקצה הפלילי שלה. ג'ורג' אליוט אמרה שהרומנים שלה היו "סדרה של ניסויים בחיים", וכזאת היא גם "שובר שורות": ניסוי אמנותי בבני אדם. מה קורה כשלוקחים את האדם הסביר עם המשפחה והבית בפרברים, עם ההשכלה הגבוהה והעבודה המסודרת, וגם עם הצרות של המעמד הבינוני — ושולחים אותו למסע אל יסודות הרוע? במסע הזה היו לא מעט סיבובים מפתיעים עד שומטי לסתות, אבל המסלול תמיד היה ברור: מהטוב אל הרע, מהגיבור אל הנבל, מהקונבנציונלי אל הקרימינלי. השאלה היא אם המסלול הזה מסתיים בהפיכתו של וולט לדון של ניו מקסיקו, או שכעת רק מתחיל הפרק הנועל בסיפור עלייתו ונפילתו של הייזנברג.

אמרתי לך, כל הכסף הלך. מה אתה רוצה, פרארי? מוסטנג מרוסקת. זה מה יש

לעומת גיליגאן, לבראיין קרנסטון באמת אין מושג מה הולך לקרות לגיבור שהוא מגלם. קרנסטון הקפיד שלא לשאול שאלות ולא קרא תסריטים מתקדמים מדי. הוא רצה לצעוד בקצב של וולט. התואם התודעתי ביניהם סייע לו לגלם באמינות מפעימה את אחד הגיבורים המורכבים שידעה הטלוויזיה, אבל גם הביא אותו למצבנו: חוסר ודאות. קרנסטון כבר ניחש לא פעם שמותה של הסדרה יביא עימו את מותו הפיזי של וולט. "הוא יודע שהוא הולך לצאת בתוך שנה מסרטן ריאות, והוא הולך לצאת בגדול".

זה בהחלט נראה ככה. וולט המהוגן הפך בחלוף ארבע עונות למפלצת קרת דם, והשטח ערוך לגרנד פינאלה מפוצצת: גאס איבד את הראש, המעבדה עלתה באוויר, השטח נקי וכולם בטוחים. "ניצחתי", חתם וולט את העונה הרביעית. הייזנברג שולט.

מנגד, ה"ניצחתי" הזה עשוי לסמן גם חזרה לשגרה. וולט, עכביש מתוחכם שהלך והסתבך ברשת הקורים שלו, השתחרר סוף סוף. לכאורה הוא יכול לחזור לחיים נורמליים. למעשה אין שום סיכוי שזה יקרה. לא רק משום שיש לנו עוד עונה (כפולה) להעביר, אלא משום שבניגוד לטרנספורמציית האישיות הקיצונית שעברה עליו, ההגדרה הבסיסית של וולטר ווייט לא השתנתה: אדם שסכנת מוות גורמת לו לשבור את המבחנות. כל עוד מלאך המוות מסתובב לו בחצר, הוא ימשיך לשבור שורות.

וזאת הנקודה המרכזית: אין וולטר ווייט בלי שעון חול הפוך וחרב על הצוואר. הסרטן שלח אותו ממעבדת הכימיה למעבדת הקריסטל, אמיליו גרם לו להרוג, קרייזי־אייט גרם לו לרצוח, וגאס גרם לו להפוך למפלצת. וולטר ווייט הוא כמו פתיל שאין לו משמעות בלי הפיצוץ שבקצהו. הוא אדם שחי בצילו של המוות, גבר מת מהלך. לכן אחד דינו למות.

וולטר ווייט במבט מעין הג'וק שמתחת לשולחן

קולות מן הארכיב: הפניה הלא נכונה באלבקרקי ("שובר שורות", לקראת עונה רביעית)

לרגל העונה החמישית של "שובר שורות" – טקסט שפורסם לקראת העונה הרביעית של "שובר שורות" (בגיליון יולי של "בלייזר")

אמא טבע היא מדען מטורף!

(קוזמו קריימר)

וולטר ווייט הוא מורה לכימיה. כשתסריטאי מתייג את גיבורו כמורה לכימיה, הוא מבקש לומר עליו שמדובר באדם נורמטיבי (הוא הרי מורה) שמאמין שהחיים הם מה שאתה עושה מהם (הוא הרי כימאי), בדיוק כפי שתוצר כימי הוא תוצאה של חיבור יסודות. משרה קבועה + אישה יפה + בית עם בריכה = חיים טובים.

אלא שהחיים הם לא משוואה כימית. הם יותר מעבדת ניסויים. וכשוינס גיליגאן, יוצר "שובר שורות", ברא את וולטר ווייט כמורה לכימיה, הוא לא ברא אותו ככזה כדי שידע לפתור את כל מצוקותיו בזכות ההיגיון והכישורים הלוגיים של הכימיה. הוא ברא אותו ככזה כדי לפוצץ לו את המבחנות בפרצוף.

והמבחנות אכן מתפוצצות לווייט בפרצוף כמו מכשולים ב"אנגרי בירדס": ילד עם שיתוק מוחין, הריון לא מתוכנן, קשיים כלכליים, השלמת הכנסה בשטיפת מכוניות. אבל דבר מאלה לא מכין אותו לפיצוץ הגדול שהתבשל בריאותיו: סרטן. סרטן קשה, כנראה סופני, שנופל כרעם ביום בהיר על אדם בריא שלא עישן מימיו.

וולט הוא לא הראשון ולא האחרון ששומע יום אחד מהרופא שיש לו סרטן, אבל ספק אם יש מי שמגיב לכך כמותו. יש מי שבוחר להילחם, לעבור הקרנות מערביות ודיקורים מזרחיים ולא לוותר; יש מי שבוחר לגווע לאט, מיודד ומפויס עם החיים; יש מי שבוחר לטרוף אותם, לרוקן את דלי המשאלות שלו לפני שיאזל החול בשעון, מגלה למה התכוונה ג'ניס ג'ופלין כשאמרה שחופש הוא רק מילה אחרת לאין מה להפסיד. ויש מי שבוחר להשתולל. וכזה הוא, למרבה ההפתעה, המורה לכימיה, איש המשפחה למופת, הגבר המשופם בגיל העמידה, המשוואה הריבועית המהלכת שהיא וולטר ווייט.

למי קראת משוואה ריבועית?

כימיה היא… טוב, מבחינה טכנית היא חקר החומר, אבל אני מעדיף לראות אותה כחקר השינוי

(וולטר ווייט)

אין גיבורים טלוויזיוניים כוולטר ווייט. כשבראיין קרנסטון זוכה במשך שלוש שנים ברציפות בפרס האמי לשחקן הטוב ביותר (בספטמבר הקרוב הוא לא יהיה מועמד מכיוון שהסדרה חזרה לעונה רביעית רק בחודש שעבר), זו לא רק עבודת המשחק המשובחת שלו שזוכה להכרה; זו הדמות המדהימה, שזוכה בפרס על היותה הגיבור הכי מרתק בטלוויזיה. וכן, זה כולל את ד"ר גרגורי האוס.

וולט הוא גיבור שמהסוג שהצופה אמור לרחם עליו, כפי שהיה מרחם על כל אדם שימיו על פני האדמה ספורים. אבל הוא לא מעורר רחמים, ולא מבקש רחמים. הוא גם לא מחפש להיות קול (למרות שאדם מבוגר שמתעסק בסמים ושמחליט לשבור את הידיים של כל מיני טיפוסים נאלחים שמעצבנים אותו הוא קול בהגדרה). הוא גיבור מרתק מכיוון שהוא מורכב כמו תרכובת כימית מסובכת ונפיצה.

איך אוכלים את וולטר ווייט – איש מהוגן, שהסרטן נוגס בגופו, והוא מחליט בתגובה לשבור את הכלים ולפוצץ את המבחנות? הוא אדם טוב לב, מורה ומחנך באלבקרקי, בעל נאמן לאשתו ואב מסור לבנו; אבל גם שמוק לא קטן שמקריב אוכלוסיה הולכת וגדלה של נרקומנים על מזבח טובת משפחתו ומרעיל את הריו גרנדה במתאמפטמין קריסטלי. אדם שגונב ציוד מעבדה ונותן לאיש התחזוקה האינדיאני לחטוף את האש. אדם שהורג, שמבשל סמים ושעושה עסקים עם גנגסטרים. וזה רק בעונה הראשונה, לפני שהוא באמת מתחיל להשתולל.

הטלוויזיה לא אוהבת לראות את הגיבורים שלה משתנים. אורך החיים של הסדרה הטלוויזיונית, שבניגוד לסרט הקולנוע לעולם אינו סופי ותמיד יש פוטנציאל לעונה נוספת באופק, לא מאפשר ליוצר מנעד רחב שעליו הוא יכול להניע את גיבורו. אפילו טוני סופרנו הגדול ישאר, פחות או יותר, טוני סופרנו גם אחרי סשנים רבים אצל ד"ר מלפי.

לא וולטר ווייט. היוצר וינס גיליגאן משלח את גיבורו למסע מוסרי מחוף לחוף. הוא לוקח אדם נורמטיבי, הופך אותו לעבריין מהוסס, ולבסוף לגנגסטר אנוכי. האדם החלש והנבוך, שמעולם לא שלט בחייו ומעולם לא עמד על שלו, הופך לגבר כוחני ומנוול. הבחירה בגבר מת מהלך אפשרה לגיליגאן להוציא את גיבורו למסע החלפת האישיות הזה, במקביל למסע האולטימטיבי שהוא עובר – מן החיים אל המוות.

וולטר ווייט הוא איש טוב שהסרטן מתפשט בגופו ומרעיל את חלקותיו הטובות, המוסריות, הנורמטיביות. הצופה, שהחזיק את ידו למן הרגע שבו התבשר על מותו הקרב, מתקשה לנטוש אותו גם כשהוא הולך ומדרדר אל תהומות מוסריים, ומוצא עצמו מרותק אל האיש הטוב שהפך רע. הוא מסוגל לזהות את הווייט שבאייזנברג. הוא יודע להתמודד עם טיפוס מורכב שאי אפשר להזדהות איתו, אי אפשר לכעוס עליו, אי אפשר לרחם עליו. אפשר רק להתבונן בו בהשתאות שעה שהוא מפרק את כל מה שידענו על גיבורים ומבשל מזה קריסטל מת' טלוויזיוני משובח.

מאסטר שף

זה מצחיק, לא? איך אנחנו מותחים את הקו הזה. מה חוקי, מה לא חוקי. סיגרים קובנים, אלכוהול. אתה יודע, אם היינו שותים את זה ב-1930, היינו עוברים על החוק. שנה לאחר מכן – היינו בסדר. מי יודע מה יהיה חוקי בשנה הבאה

(וולטר ווייט)

וכמו וולט, "שובר שורות" כולה היא קריאת תגר מתמשכת על התפיסות המקובלות של טוב ורע. אלא שבניגוד לוולט, "שובר שורות" אינה מתחבטת בניסיון למצוא את התשובה הנכונה ונעה כילדון מבולבל בין הקטבים. היא לא מציעה מסרים פוסט מודרניים עמומים ומטשטשי גבולות. היא מעלה שורה ארוכה של שאלות מורכבות, אבל חותרת בדרכה החכמה והלא פשטנית אל התשובה הנכונה. והתשובה הנכונה פשוטה כמו המבנה הבסיסי של משוואה כימית: למעשים יש תוצאות. "כשוולט רוצח מישהו", מסביר גיליגאן, "זה נדבק אליו. וכשהוא משקר למישהו, השקר ממשיך להתקיים והופך למעין מוקש קטן שיתפוצץ תחת רגליו אולי חמישה, שישה, שמונה, שנים עשר פרקים מאוחר יותר". גיליגאן מנצל את אורך הנשימה של הפורמט הטלוויזיוני כדי לפרוש את תורת השכר והעונש באופן כזה שהחוטא יכול לחשוב שיחמוק ממתן הדין על מעשיו, והצופה יופתע כמוהו ביום הפרעון.

על "שובר שורות" שורה רוחה הגדולה של הקארמה, מינוס קשקושי הניו אייג'. אף אחד לא נכנס למים המזוהמים ויוצא נקי. ודאי שלא וולט, שטעה לחשוב שאפשר להיכנס לשחק במגרש המשחקים של עבריינים אלימים ולצאת עם מזומנים בכיס ובלי חבלות בגוף ושריטות בנפש.

"שובר שורות" נולדה מתוך סיפור אמיתי על אדם שבישל קריסטל מת' בדירתו וגרם למספר ילדים בבניין לחלות. משם צמח, כבדיחה, הרעיון של גיליגאן לנסוע במעבדה ניידת ולמכור מת'. אבל שורשיה, כאמור, באנקדוטה חדשותית קטנה עם קווים ברורים של טוב ורע. גיליגאן – נער-שרת בכנסייה הקתולית, שהיום לפי דבריו מחפש באתאיזם את הצדק הקוסמי  – אינו חולק את העמימות המוסרית עם גיבורו. בעולם של "שובר שורות" הוא מציע את המשוואה המוסרית התנ"כית המתוקנת, שתרבות המערב הלכה ואיבדה גם בין כתלי הדת וגם מחוצה להם: צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. אבל "שובר שורות" אינה משל מוסרי פשטני ונוח לעיכול. כשהמשוואה הפשוטה נתקלת במרכיבים מורכבים ומשתנים, התוצאה היא סדרה ארוכה של ניסויים, פיצוצים ונפגעים עד לקבלת התוצאה הרצויה.

אב ובן עושים בונדינג בטבע

המוות אינו הסוף

(בוב דילן)

אני יכול להתחיל לספר לכם ש"שובר שורות" היא סדרה על החלום האמריקאי ושברו. שהיא חושפת את הסודות האפלים שמסתירים הפרברים מאחורי גדרות לבנים ורעפים אדומים. שהיא מלמדת כיצד אנשים טובים נדחפים למעשים רעים כשהאשליות מתנפצות. שהיא מספרת על טביעתו של התא המשפחתי בבריכה הקפיטליסטית שבנתה לו החברה האמריקאית בחצר. שהיא כתב אישום סמי-סאטירי על מערכת החינוך האמריקאית, מערכת הבריאות האמריקאית, מערכת הצדק האמריקאית וכן הלאה. וזה יהיה נכון. אבל כבר שמעתם את זה על אלף סדרות בטווח שבין "הסופרנוס" ל"העשב של השכן", ו"שובר שורות" לא עושה את זה טוב מהן.

אבל "שובר שורות" היא גם סדרה על החיים שאחרי המוות, ולא במובן העל-טבעי כמובן – היא עושה זאת עוד בטרם מתעורר המוות לחיים. משום שוולטר ווייט לא סתם "שובר שורות" (אמנם אין ביטוי כזה בעברית, אבל הכוונה למקבילה של Breaking Bad, ביטוי מן הדרום האמריקאי שמשמעותו דומה ל"פורק כל עול"). הוא אינו שובר שורות כיוון שהוא מסרב לקבל את הסוף המתקרב, לא זועם אלי מוות כמו שהציע דילן תומאס. להיפך – הוא מקבל את המוות במראית עין אדישה שמחרידה את אשתו ואת בנו. שבירת השורות של וולטר אינה אקט מרדני ומשוחרר של מי שחייו עומדים להסתיים. הוא אינו קאת'י ג'יימיסון, המורה מ"מזל סרטן" שמלנומה סופנית משחררת אותה מעקרות הבית הפרברית שלה. וולטר ווייט, בחייו ובשארית חייו, הוא אדם רציני שמתנהל בדרכים מושכלות. אם הוא שובר את הכלים, זה לא משום שהכלים אינם מוצאים חן בעיניו; זה משום שאין אלה הכלים המתאימים לתוכניותיו. או לבישול קריסטל מת'.

וכך הופכת "שובר שורות", במסורת "עמוק באדמה", לסדרה מרתקת עם זווית ראייה ייחודית על המוות ועל החיים בצלו. המוות הוא לא רק הגורם המניע את התהליך של וולט; הוא לא רק הקטליזאטור שנוסך שמן בעצמותיו ונוזלים בבקבוקיו; הוא לא רק הקוטב המגנטי שאליו נמשכת ספינתו בעל כורחה – הוא הכוח העליון שלאורו מתנהלת הסדרה כולה: החיים לאור המוות. החיים מוצגים כבחירה מתמדת בין אפשרויות גרועות, ובגרסה ההארד-קורית של "שובר שורות", אין מדובר בהכרעה בין שני סוגי קורנפלקס בסופר. מדובר בשאלות חוזרות של חיים ומוות. "שובר שורות" מציגה את החיים כשרשרת מזון קניבליסטית, שבה הקרבתו של אחד היא גאולתו של אחר, ו-וולטר ווייט משמש בה ככהן הדמים. מותה של חברתו של ג'סי היא הדרך לגמילתו מן הסם; סילוקו של העוזר גייל הוא הדרך להמשכיות העסק; הפצת סמים בכמויות מסחריות היא הדרך להבטיח את בטחונה של משפחת ווייט לאחר לכתו של וולט.

כך, גם לאחר הוצאת הסרטן מהמשוואה, ממשיך המוות לרחף כצל מאיים על גיבורי "שובר שורות". המוות, שכמעט איבד את כוחו המצמית דווקא כשהתייצב מול וולט, זוכה שוב בחוסנו, שתקף רק על מי שיש לו מה להפסיד – להפסיד הרבה כסף, למשל. ומי שחי בצלה של סכנת המוות, הופך בעצמו לסכנת המוות.

מישהו יודע איך שוטפים את הנשמה?

ידעתי שהייתי צריך לקחת את הפניה שמאלה באלבקרקי

(באגס באני)

בסרטוני הלוני טונס מגיח מדי פעם באגס באני מתוך האדמה, מפה בידו, והוא מגרד במצחו, מנסה לזהות את מיקומו ומטיל את האשם על צומת המחילות באלבקרקי. אלבקרקי, העיר הגדולה בניו מקסיקו, היא המקום שבו אתה לוקח פניה לא נכונה ומוצא את עצמך עם רובה הציד של אלמר פאד בפרצוף.

כמו המערבונים הקלאסיים והמערבונים המודרניים, שגיליגאן הוא חסידם, גם "שובר שורות" גוררת את גיבוריה לשממה כדי לירות להם בראש ולהשאיר אותם מדממים בספר המוסרי. אזורי הספר הצחיחים, שבהם הציוויליזציה מתחפרת בתוך עצמה מפני המדבר הגדול, הסדר האמריקאי נושק לבלגן המקסיקני והטבע מאיים לאכול את האדם, הם המקומות אליהם מושלכים גיבורים כדי לבחון מחדש את סולם הערכים שלהם בסיטואציות הקיצוניות ביותר: האם תהרוג את מי שהיה הורג אותך? האם תקריב את חייהם של אחרים כדי להבטיח את אלה של יקיריך?

בני האדם הלכו לכבוש את השממה, ולא חשבו על האפשרות שהשממה תכבוש אותם. הרחק מהחברה האנושית, שממסגרת וממשטרת את התנהגותם בשורה של נורמות ותקנות, בני האדם מוצאים את עצמם במאבקים עם היצרים שלהם, בניסיון לסלול לעצמם את הדרך, לבנות לעצמם את ביתם, להגדיר נכון ולא נכון, טוב ורע. מעוז הציביליזציה בשממה הוא הליכה מתמדת על גבולות של אתיקה ומוסר. וולטר ווייט נע על קו התפר הזה שבין אלבקרקי למדבר, כפי שהוא נע על קו התפר שבין חוק לפריעתו, בין צדק לסדר, בין פרט לחברה, בין ניהול חיי משפחה מסודרים לניהול עסק פלילי. וככל שחולף הזמן, כך הוא מאבד את הסביבה המתוקנת של הציביליזציה ונבלע בחוקיה האכזריים של השממה.

בביתו במדבר

להתייצב מול המוות – זה משנה את האדם. זה חייב לשנות, את לא חושבת?

(מארי שריידר, גיסתו של וולטר)

עזבו אתכם ממשחקי מילים שחוקים של טלוויזיה וסמים. "שובר שורות" היא לא סדרה ממכרת. לא רק שהיא חסרה את המרכיבים המענגים שמובילים להתמכרות – היא אפלה, מרירה וחונקת; אין בה גם את היציבות המתחייבת בחומרים ממכרים. מפני שהדבר הראשון ש"שובר שורות" שוברת, לפני הכל, זה את עצמה. פרק הפיילוט הפנטסטי – יצירת מופת קטנה שעומדת בפני עצמה וכמו נשלפה מהמגירות של האחים כהן, שרוחם שורה על הסדרה כולה – לא מלמד בהכרח על סופת החול הדרומית שתבוא בעקבותיו.

התמכרות היא הרי הרגל, ו"שובר שורות" היא סדרה ששוברת הרגלים. היא מחליפה מצבי רוח כמו חולה מאני-דפרסיבי. היא מתעללת בגיבוריה, והם מתעללים בצופיהם ומקשים עליהם להיקשר. זו סדרה על גיבור שמשתנה באופן קיצוני, והיא משתנה כמותו. כל כניסה לפרק היא כמו כניסה לשטח אש. היא לעולם לא לוקחת את הפניה שמאלה באלבקרקי.

למשל: גם אם ידעתם שלפרק קוראים "Face Off", אני די בטוח שלא ציפיתם לזה

זה כל מה שאני מנסה לומר

ואגב, אם יום אחד תתעורר במקרה

ותמצא את עצמך בדילמה אקזיסטנציאליסטית

מלא בתיעוב ופקפוק בעצמך

והרוס מכאב הבידוד והקיום העלוב

וחסר המשמעות שלך

לפחות תוכל למצוא פיסה קטנה של נחמה בידיעה

שאי שם ביקום המשוגע והמבולבל הזה שלנו

יש עדיין מקום קטן שנקרא

אלבקרקי

("אלבקרקי", מאת ווירד אל ינקוביץ')

ובעודה נכנסת לעונתה הרביעית, הצופים יכולים להתחיל ולראות את מה שגם וולטר ראה פעם: את הסוף. גיליגאן טוען שהסדרה תסתיים לאחר חמש עונות. הדרך כבר הפתיעה את גיליגאן בעבר בפיתולים לא צפויים – דמותו של ג'סי, למשל, היתה מתוכננת למות בסיום העונה הראשונה – אבל נדמה שבשלב זה, בטוח בעצמו ועטור תהילה ביקורתית, גיליגאן יודע היטב לאן הוא מנווט את הסדרה. כשוולטר ווייט ראה את הסוף, חייו השתנו לבלי הכר. כש"שובר שורות" רואה את הסוף, היא רק לוחצת חזק יותר על הדוושה, מטלטלת את גיבוריה בדרך לקפיצה מן הצוק, שואבת אותם עמוק יותר אל לב המאפליה. כשאנחנו רואים את הסוף, אנחנו רק מתפללים שלא נגיע אליו מהר מדי. לא לפני שוולטר ווייט יסיים להשתולל, לשבור שורות ולפוצץ את העסק כמו המדען המטורף שהוא גדל להיות.

שובו של סילביו דנטה

פורסם במקור בגיליון אפריל של "בלייזר"

בעודנו מחכים לשמוע האם ברוס ספרינגסטין יואיל לבקר אותנו בקיץ הקרוב, התבשרנו כי לפחות אחד מחברי האי סטריט בנד צפוי לעשות זאת. בערך. סטיבן ואן זנדט – הגיטריסט של הבוס – יגיע ל-Yes Oh בחודש הבא עם הסדרה "ליליהאמר", שעלתה בינואר השנה לשידור בארה"ב במקום לא צפוי: באינטרנט.

ואן זנדט מנגן עם ספרינגסטין מאז שנות השבעים, אבל את התהילה הוא מצא דווקא במקצוע בו לא עסק מעולם, כשגילם את המאפיונר יפה הבלורית ועקום השפתיים סילביו דנטה ב"הסופרנוס". כשהגיע ל"הסופרנוס" לא היה לו כל ניסיון במשחק. זו היתה הברקה של יוצר הסדרה, דייויד צ'ייס – הברקה שהוכיחה את עצמה ככל שהסדרה התקדמה, שרשרת הפיקוד נטבחה וסיל טיפס בסולם הדרגות. מאז הסתיימה מלחמת המאפיות בין ניו יורק לניו ג'רזי לא שמענו מואן זנדט, שהצהיר שאין לו עניין בפיתוח קריירת המשחק. והנה הוא חוזר, ובדיוק כפי שזכרנו אותו – כגנגסטר. ב"ליליהאמר" – הסדרה הראשונה שהפיקה "נטפליקס", בשיתוף פעולה נורבגי ובלי שום קשר למלצר ביש המזל אחמד בושיקי – מגלם ואן זנדט את פרנק טגליאנו, מאפיונר מניו יורק שנכנס לתוכנית להגנת עדים ויוצא ממנה לכפור הסקנדינבי של לילהאמר. אפשר לומר באופן רשמי שסיל יצא מהתרדמת. הגנגסטר חזר.

עד לעלייתו של טוני סופרנו ב-1999, נעדר הגנגסטר מהטלוויזיה במשך תקופה ארוכה. למעשה, נדמה שמאז סוני סטילגרייב ב"סומן סמוי" המיתולוגית מסוף שנות השמונים לא ראינו אף גנגסטר שהשאיר את חותמו על המסך. פה ושם נעשו ניסיונות: פרמאונט ניסו לחדש את "הבלתי משוחדים" בלי הצלחה, ג'ייסון גדריק (עכשיו ב"לאק") השתתף בניסיון לרכוב שוב על מריו פוזו עם "הדון האחרון". פושעים, כמובן, ראינו בלי סוף, בסדרות פשע, משטרה, כלא ובתי משפט. חלקם אפילו היו עבריינים בכירים, בוסים ודונים. בעיר הברקת של "אוז", למשל, ישבו חבר'ה כמו נינו שיבטה ואנטוניו נאפה (מארק מרגוליס – היום הדון במיל. הקטור סלמנקה ב"שובר שורות"), שיכולים היו בקלות לנהל את העסקים של משפחת סופרנו (או להתנקש בחייה).

ובכל זאת, המאפיונר לא זכה להכרה הטלוויזיונית הראויה. איש לא התעניין בו מעבר להיותו מטרה נוחה ומושחתת לשוטרים צדקנים או מוצג אקזוטי על ספסל הנאשמים. עד שהגיעה "הסופרנוס" ושיקמה את מיתוס הגנגסטר.

בעניין הזה, הטלוויזיה מפגרת כמובן אחרי הקולנוע. הקולנוע תרם לתרבות האמריקאית כמה מהאייקונים הגדולים ביותר שלה – ג'וני רוקו ("קי לארגו"), דון קורליאונה ("הסנדק"), טוני מונטנה ("פני צלקת"). שחקנים כמו ג'יימס קאגני, אדוארד ג'י. רובינסון, אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו ובמאים כמו מרטין סקורסזי ובראיין דה פאלמה בנו קריירות מעסקי המאפיה. הבמאים והכוכבים הכי גדולים בתולדות הקולנוע עשו גנגסטרים: פריץ לאנג, סרג'יו לאונה, פרנסיס פורד קופולה, האחים כהן, פול ניומן, ג'ק ניקולסון, ג'וני דפ. היריעה התרחבה למאפיות רוסיות ("סימנים של כבוד"), שחורות ("גנגסטר אמריקאי"), יפניות ("יאקוזה"). גם מדינות אחרות התאהבו בקסם המאפיוזי: "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" הבריטי, "נביא" הצרפתי, "ממלכת החיות" האוסטרלי. ואני כבר לא מדבר על האסיאתים (וגם לא על "כבוד" של חיים בוזגלו, אבל מסיבות אחרות).

הגנגסטרים הקולנועיים גם לא לקחו יום חופש מאז שנות השלושים. כמעט בכל עשור תוכלו למצוא מספר מכובד של סרטי מאפיה ראויים לשמם, מ"פני צלקת" של הווארד הוקס ועד ל"פני צלקת" של דה פאלמה, מדילינג'ר של ג'ון מיליוס ("דילינג'ר") ועד לדילינג'ר של מייקל מאן ("אויבי הציבור"), מטום פאוארס ("אויב הציבור") ועד טומי דה ויטו ("החבר'ה הטובים").

מז'תומרת יש לך פול האוס בריבר? ג'ו פשי, "החבר'ה הטובים"

ובינתיים, בטלוויזיה, טוני סופרנו נעלם לבלי שוב, אבל הגנגסטרים חיים ובועטים ויורים בטומי-גאנס לכל הכיוונים. נאקי תומפסון (סטיב בושמי) משתין על חוק היובש ב"אימפריית הפשע"; אייס ברנסטין (דסטין הופמן) מתאהב בסוסי מרוץ ב"לאק"; בן דיאמונד (דני יוסטון) מרוקן את כיסי המהמרים ב"מג'יק סיטי" (שעולה החודש בארה"ב וב-Yes Oh). אליהם אפשר להוסיף טיפוסים סופרניים מובהקים כמו טום קיין מ"בוס" (קלסי גראמר), שהוא מאפיונר עם משרה ציבורית; ויק מאקי מ"המגן" (מייקל צ'יקליס), שהוא גנגסטר עם תג משטרתי; ו-וולטר ווייט מ"שובר שורות" (בראיין קרנסטון), שהוא קרימינל עם בעיות משפחתיות. ממש כמו טוני סופרנו. ועוד לא הזכרנו את ברוך אסולין.

ואם אתם מחפשים הוכחה ברורה לשובו של הגנגסטר, אין מדד טוב מהריאליטי. שם אפשר היה למצוא בעשור החולף תוכניות כמו "לגדול עם גוטי", "מעצר בית" (שצילם המאפיונר כריס קולומבו) ו"נשות המאפיה". בגואטמלה הרחיקו לכת וכינסו עשרה מאפיונרים בדימוס בדירה אחת, במטרה שזה לא יגמר במרחץ דמים אלא בעסק לשטיפת מכוניות (רגע, זה לא הטריק של וולטר ווייט?).

ההשפעות של "הסופרנוס" על הטלוויזיה האמריקאית לא מסתיימות כמובן בדמות הגנגסטר, הגיבור הכוחני עם המוסר המפוקפק או הפושע שמנסה לנהל חיי משפחה נורמטיביים. אפשר למצוא אותן גם בעומק העלילתי, בעירוב הז'אנרים, ברף ההפקה. את אחד הביטויים המובהקים לעומק ההשפעה של הסדרה אפשר למצוא בפיזור הכישרון היצירתי שמאחוריה. שני הכינורים הראשונים בתזמורת של צ'ייס אחראים היום על שתיים מהסדרות המובילות בארה"ב: טרנס ווינטר ב"אימפריית הפשע" ומתיו וויינר ב"מד מן". להם אפשר להוסיף את רובין גרין ומיצ'ל ברג'ס (יוצרי "Blue Bloods"), פרנק רנזולי (תסריטאי ומפיק ב"התרסקות"), ג'ייסון קייהיל (תסריטאי ב"פרינג'") ולורנס קונר (תסריטאי ומפיק ב"מג'יק סיטי"). איילין לנדרס, ממפיקות "הסופרנוס", היא המפיקה של הסדרה המדוברת החדשה של לנה דנהאם "בנות" (שתעלה אצלנו במאי ב-Yes Oh).

היתקלות מזדמנת ברוצחים בטריינינגים מניו ג'רזי בשידורים חוזרים ב-Yes Oh מבהירה עד כמה ליחה של "הסופרנוס" רחוק מלנוס גם חמש שנים לאחר שהלכה לישון עם הדגים. העובדה שטוני סופרנו ממשיך להשתקף לעברנו מכל כיוון – בוונדטה קרת הרוח שמנהל אייס, בעוצמה הפסיכוטית של קיין, בחיים הכפולים של וולטר ווייט – מחממת את הלב, אבל לא בהכרח מנחמת. היא רק מזכירה כמה אנחנו מתגעגעים.

כשאנשים גדולים עושים טלוויזיה, סימן שהשמש ההוליוודית שוקעת

פורסם במקור בגיליון מרץ של "בלייזר"

דסטין הופמן הוא בחור חכם. אולי זה הגניוס היהודי, ואולי זה בגלל שאם אתה שחקן מוכשר שרוצה להיות כוכב הוליוודי אבל נראה כמו דסטין הופמן – כדאי שתהיה לפחות חכם. ומה כל כך חכם בדסטין הופמן? ובכן, הופמן, למשל, יודע לבחור את העבודות שלו. הוא מבין שכוכבו ההוליוודי שקע במעמקי המדרכה המפורסמת, אבל לפחות בוחר לעצמו תפקידים מעניינים בסרטים מוערכים ("אני ♥ האקביז", "הסיפור על פי בארני"), ומדי פעם שולח קריצה משועשעת בלהיט הוליוודי ("פגוש את הפוקרס", "קונג פו פנדה"). אם זה נשמע לכם הכיוון המובן מאליו עבור כוכב הוליוודי במיל., אתם מוזמנים להציץ בחלקים האחרונים בפילמוגרפיות של בני דורו רוברט דה נירו ואל פאצ'ינו.

לפני כשנה וחצי עשה הופמן מעשה: הוא הלך להצטלם לפיילוט לטלוויזיה. כשהפיילוט של "Luck" הפך לסדרה ב-HBO נרשם פרק חדש בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית. בפרק הזה, גם סופרסטארים הוליוודיים עושים טלוויזיה.

שיהיה ברור: עם כל הכבוד לגבריאל ביירן, ללורנס פישבורן ואפילו לזוכה האוסקר ג'רמי איירונס, אגדה הוליוודית בקליבר של הופמן שעושה תפקיד קבוע בטלוויזיה זה סיפור אחר. הופמן הוא אולי הכוכב הגדול הראשון – והגדול ביותר עד כה – שהבין שהוליווד הפסיקה לחכות לו. שאין לה מה להציע לו יותר. הוליווד תקועה כל כך עמוק בתחת של התלת ממד, של הסיקוולים ושל הבלוקבאסטרים, שכבר לא נשארים לה זמן וסבלנות לסרטים שיתאימו לשחקנים רציניים כמו הופמן. את המעט שיש לוקחים "הילדים" (לאונרדו דיקפריו, בראד פיט) ועושים ממנו שטיח לאוסקר. לזקנים נשארים רק תפקידי הסבא האקסצנטרי, ושאר בי-מוביז וסרטי פסטיבלים.

אז הופמן החליט שלא מתאים לו לגמור מתויג כפארסה כמו דה נירו ופאצ'ינו, לחצות את קו המצלמה כמו רוברט רדפורד, להוריד הילוך כמו ג'ק ניקולסון או לתלות את הנעליים כמו ג'ין הקמן. הוא החליט ללכת למקום שבו עדיין מציעים תפקידים מעולים לשחקנים מוכשרים. פעם, כשדסטין הופמן היה שחקן צעיר בשנות השלושים לחייו, קראו לזה הקולנוע האמריקאי. היום קוראים לזה הטלוויזיה האמריקאית.

את מה שהופמן וגברברי הוליווד לומדים עכשיו, שחקניות הוליוודיות למדו כבר מזמן. הן, שרואות איך הנעורים שלהן עוזבים אותן עם הקריירה במזוודה, גילו שהטלוויזיה עדיין מתייחסת בכבוד לשחקניות מבוגרות (כלומר – מעל גיל ארבעים). כך החל פעפוע של שחקניות מהמסך הגדול לקטן: גלן קלוז, הולי האנטר, קיירה סאדג'וויק, מרי לואיז פארקר, סאלי פילד, קתי בייטס, לורה ליני, לורה דרן, ג'יין טריפלהורן, קוני נילסן, מריה בלו ואחרות. מה שקרה להופמן בשנות השבעים לחייו, קרה לרובן כבר בשנות הארבעים שלהן. האנטר, כלת אוסקר, תחזור השנה לקולנוע אחרי שש שנות היעדרות; דרן המציאה את עצמה מחדש ב"מוארת"; וקלוז התקמבקה עם שני תפקידים טלוויזיוניים מרשימים (ב"המגן" וב"דמג'ס") למועמדות לאוסקר ("אלברט נובס"). אפילו שלוש הדיאנות המבוגרות – ווסט, לאד וקיטון – הבינו שבגילן כבר אין להן מה לחפש בהוליווד (לפחות כל עוד מריל סטריפ והלן מירן מחלקות ביניהן את כל התפקידים המעניינים), וחתכו לטלוויזיה: ווסט ב"בטיפול", לאד עם בתה דרן ב"מוארת", וקיטון בפיילוט שלא צלח ב-HBO.

יש לך משהו עצוב בעין. לורה דרן ב"מוארת"

ועכשיו זה קורה גם לגברים. הופמן מסמל רק את שיאו של התהליך, שהחל עם שחקנים זוטרים יותר שנדחקו מפלנטת הכוכבים ההוליוודית: ביירן, פישבורן, אלפרד מולינה, ביל פקסטון, סם ניל, ג'יימס ספיידר, ג'יימס וודס. כוכבים נשכחים כמו איירונס וניק נולטה מצאו בטלוויזיה הזדמנות לחדש ימיהם. שחקני משנה נצחיים כמו ג'ף גולדבלום וסטיב בושמי זכו בה לתפקידים ראשיים. הבטחות בדימוס כמו קיפר סאת'רלנד וצ'ארלי שין מצאו בה תהילה מאוחרת. אפילו אבותיהם הקשישים דונאלד ומרטין הלכו באותה הדרך.

כעת גם שחקנים צעירים בעלי עתיד מבטיח לא חוששים, ולפעמים אפילו מעדיפים, ללכת לקריירה טלוויזיונית, ליהנות מיציבות כלכלית ואמנותית ולבנות תפקידים מורכבים שאולי יזניקו אותם לכוכבות הוליוודית, ואולי בכלל יהפכו אותם לאייקונים תרבותיים. מייקל פיט, למשל – מי שסומן לרגע כלאונרדו דיקפריו הבא – שם את הקריירה הקולנועית בהמתנה, ונכנס לתפקיד ארוך טווח ב"אימפריית הפשע". טימותי אוליפנט עשה סימנים של פריצה לקולנוע, אבל שינה כיוון ונכנס עמוק לכובעי הבוקרים של "דדווד" ו"צדק פרטי". ג'ייסון שוורצמן וזאק גאליפיאנאקיס התמסרו ל"משועמם", ובן סטילר עומד להפיק, לביים ולככב בסדרה חדשה ב-HBO בשם "All Talk".

הופמן גדל בקולנוע האמריקאי המשובח והנועז של שנות השבעים, שהיה החממה שבה גדלו לצדו כמה מהכישרונות הגדולים בתולדות הוליווד: ניקולסון, הקמן, דה נירו, פאצ'ינו, רדפורד, וורן בייטי, רוברט דובאל ואחרים. פול ניומן היה בשיאו. מרלון ברנדו יצר שלושה מתפקידיו הנודעים ביותר. היו שם גם ריצ'ארד דרייפוס ורוי שיידר וג'יימס קאן. אבל הזמנים השתנו. הוליווד עדיין מגדלת כישרונות פה ושם (ראיין גוסלינג, ג'וזף גורדון לויט), אבל זה לא דומה לגשם המטאורים ההוא. אבל אלה אינם הכישרונות שהלכו – אלה התפקידים.

ככה זה היום: אם אתה לא יכול להיות גיבור על, לתפקד כאביר חלומות או לגלם אדם צעיר וזקן באותו סרט, אין לך מה לחפש על המסך הגדול. הוא שייך לג'ורג' קלונים של העולם (וקלוני הוא הדוגמה המושלמת לתנועה ההפוכה, שהופכת נדירה – כוכב טלוויזיה שהופך לכוכב קולנוע. ג'ון האם המלוקק עשוי להיות הבא בתור). הישועה של הצעירים הרעבים והוותיקים המשופשפים תצמח אולי מהטלוויזיה. העידן המכונה תור הזהב של הטלוויזיה האמריקאית יכול להיות גם תור הזהב של השחקן האמריקאי. במקומות בהם מוצעים תפקידים מורכבים, שלמים ומאתגרים, ימצאו גם השחקנים שיגלמו אותם. הטלוויזיה מציעה רבים כאלה: הגנגסטר החרדתי טוני סופרנו, המורה שהיה לברון סמים וולטר ווייט ("שובר שורות"), ראש העיר הכוחני והדועך טום קיין ("בוס"). שורה ארוכה של גברים חזקים ופגומים מתייצבת על המסך הקטן, ותור ארוך של שחקנים מעולים עומד בתור כדי להיכנס לעורם. ואם בראש התור מתייצב דסטין הופמן, סימן שמשהו טוב מאוד עובר על הטלוויזיה האמריקאית, ומשהו רקוב מאוד בהוליווד.