תגית: טום קרוז

לא עוד פרצוף יפה (במלאת שלושים למותו של ג'יימס גנדולפיני)

James Gandolfini

פורסם במקור בגיליון יולי של "בלייזר"

בראשית היה אנדי סיפוויץ. סיפוויץ היה בלש בגיל העמידה מהלואר איסט סייד של מנהטן עם קרחת שחוצה את הגולגולת, שפם טבול באלכוהול וכרס מלאה בתובנות גזעניות. דמות מרתקת וחריגה, אבל לא פורצת דרך. לא היו בטלוויזיה סיפוויצ'ים לפני ההוא שעשה דניס פרנץ, ולא היו הרבה אחריו. בקושי ג'ורג' קוסנטזה. וגם זה בסיטקום, וגם זה בתפקיד משנה.

ואז בא טוני סופרנו.

כבר שמעתם הכל על טוני סופרנו. ואת מה שלא שמעתם כשטוני חי, שמעתם בחודש שעבר כשגנדולפיני מת. בזמן שדייויד צ'ייס המציא מחדש את הטלוויזיה כז'אנר איכותי ומכובד וכמקבילה המודרנית של הספרות, גנדולפיני המציא מחדש את הגיבור הטלוויזיוני כגבר שלא יצא מהפקת אופנה של GQ.

גנדולפיני – פולי גולטיירי ייקום דמו – חייב הרבה לפרנץ, אבל טוני לקח את סיפוויץ' צעד קדימה. הטלוויזיה הפוסט-סופרנואית, בעיקר זאת של הכבלים האמריקאיים, היא טלוויזיה של גיבורים עם עמוד שדרה מוסרי של ראש עירייה ישראלית מסדר גודל בינוני. אבל הגיבורים הפוסט-סופרנואים הם לא רק אפלים יותר מקודמיהם; לא אחת הם גם מכוערים מהם. פרנץ לא רק הפך אלכוהוליסט גזען לגיבור אהוד של סדרת טלוויזיה. הוא הפך גם גבר כרסתן ומקריח לגיבור כזה.

אלא שלפרנץ הנפלא היה יתרון בסיסי על גנדולפיני: הוא גילם שוטר. אמנם מקלל, אמנם מרביץ, אבל אחד מהחבר'ה הטובים. וגנדולפיני – הוא היה "החבר'ה הטובים". אלו היו נתוני הפתיחה שלו: גבר שמן, קירח, עם סקס אפיל של דוב גריזלי בחלוק בית, שחונק אנשים למוות בזמן שהוא מחפש קולג' לילדה. ואיכשהו, הוא צלח אותם. לראיה, הפיד שלכם בפייסבוק ביום שהוא מת.

כן, טוני סופרנו סיבך את כולנו. לא רק שמצאנו את עצמנו מריעים לנבל; הוא אפילו לא היה סקסי. לנבלים מותר להיות לא אטרקטיביים – לפעמים אלה אפילו כישורים נדרשים – אבל כשהנבל הוא הגיבור שלך, ואתה מחפש ליצור הזדהות בינו לבין הצופה, מראה לא אטרקטיבי עשוי להיות מכשול מיותר. אלה אם כן קוראים לך דייויד צ'ייס ואתה מלמד את כולנו איך עושים טלוויזיה.

אחרי טוני סופרנו הגיעו עוד כמה חבר'ה ששילבו ידיים מלוכלכות עם פרצוף מטונף: ויק מאקי ("המגן") חלק עם טוני משקל עודף וקרחת, וולטר ווייט ("שובר שורות") הציג חזות ממושקפת ומשופמת עם כריזמה מתפרצת של מורה לכימיה. השיא הוא כנראה נאקי תומפסון מ"אימפריית הפשע", גיבור וארכי-נבל שמגולם על ידי אחד הפרצופים הפחות קלים לעיכול בהוליווד, סטיב בושמי, קומפלט עם קו השיער המובס והעיניים שמחזיקות מם אינטרנטי משלהן. ואני כבר לא מדבר על זה שהגיבור הכי בולט בטלוויזיה היום הוא גמד.

זה עוד אחד מהמקומות האלה בהם הטלוויזיה מראה לקולנוע בשנים האחרונות שאת כל מה שהוא יודע לעשות בגדול, היא יודעת לעשות בעמוק. הסחף המתמשך של כוכבים הוליוודיים לכיוון אולפני הטלוויזיה נובע מהאתגרים הבלתי רגילים שהאחרונה מציעה להם. הוליווד הבלוקבאסטרית היא טריטוריה נוצצת של פרצופים יפים שנשלטת על ידי אותם פרצופים: בראד פיט, ג'ורג' קלוני, טום קרוז, וויל סמית'. אפילו ברוס וויליס קשישא. לתעשייה הזאת יש מעט מאוד תפקידים רציניים ו/או מכניסים להציע למאותגרים גילית ורפרזנטטיבית. פיליפ סימור הופמן, אולי השחקן הגדול בדורו, בקושי מצליח לגרד תפקידים ראשיים בצנטרום של הוליווד. כך גם פול ג'יאמטי הנפלא. את תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בסבנטיז הם היו גומרים כאל-פאצ'ינואים ודסטין-הופמנים, הפרצופים הלא מלוקקים של אז. היום, איש לא מניח על כתפיהם את הסרטים הגדולים של התקופה. וזה לא רק ספקטקלים: בזוכי האוסקר האחרונים כיכבו בן אפלק, ז'אן דוז'ארדן, קולין פירת' וג'רמי רנר, קאדר פוטנציאלי לרשימת הגברים הסקסיים של פיפל מגזין. אם צריך גיבור יפה תואר כמו גטסבי, מלהקים את לאונרדו דיקפריו. אם צריך גיבור מזדקן ומכוער כמו ג'יי אדגר הובר, מלהקים את דיקפריו.  יש מעט מאוד שון-פנים בהוליווד.

הנה עוד משהו שהטלוויזיה חייבת לג'יימס גנדולפיני. בחייו ובמותו ציווה לנו את הגיבורים המכוערים.

תמונות קצרות: קרוז קונטרול ("ג'ק ריצ'ר")

 ג'ק ריצ'ר

1. "יש את הבחור הזה. הוא סוג של שוטר. לפחות היה. הוא לא שם על הוכחות, הוא לא שם על החוק. רק צדק מעניין אותו. הוא יודע מה עשיתי. את לא יכולה להגן עלי. אף אחד לא יכול".

2. ידוע שג'ק ריצ'ר הוא בחור שנושק לשני מטר. ידוע גם שטום קרוז הוא בחור בגובה 1.72 מ'. גם אם תוסיפו לו סטאר קוואליטי לא תגיעו ליותר מ-1.85. על ריצ'ר יש גם 100-115 קילו. על קרוז, לפי גוגל, יש משהו כמו 77 קילו. הי, לפחות בגיל הם קרובים (ריצ'ר נולד ב-1960, קרוז שנתיים אחר כך). ריצ'ר גם בלונדיני, קרוז לא.

ההבדלים הפיזיים בין קרוז לריצ'ר כבר הצליחו לעורר לא מעט ביקורת. בצדק; הגודל של ריצ'ר הוא עניין משמעותי. תחשבו על צ'אק נוריס – עם כל הכבוד המיתולוגי לצ'אק נוריס, ויש כבוד כזה – עושה את הטרמינייטור. זה פשוט לא מסתדר.

3. לכן, אגב, סטיבן סיגל היה יכול להיות ג'ק ריצ'ר לא פחות טוב מקרוז. גם אם הרבה פחות רווחי.

4. לי צ'יילד (הוא ג'ים גרנט) סיכם זאת כך: "המידות של ריצ'ר בספרים הן מטאפורה לכוח בלתי ניתן לעצירה, וקרוז עושה זאת בדרכו שלו". טוב, שילמו לו הרבה כדי להגיד את זה.

5. "ג'ק ריצ'ר הוא רוח רפאים. אתה לא מוצא את הבחור הזה אלא אם הוא רוצה שימצאו אותו"

6. ג'ק ריצ'ר הוא גיבור פעולה כלבבי. הוא גיבור שהוא צאצא ישיר לשושלת של גיבורי על כמו באטמן וגיבורי מערבונים כמו האיש ללא שם, שאיש אינו יודע מאין באו, אבל הם תמיד שם כשצריך אותם. והם מאוד חזקים. ומאוד קולים. ומאוד שנונים.

7. "סנדי עובדת כאן?"

"מי אתה, שוטר? אני צריך שתראה לי תעודה"

"לך תקרא לסנדי"

"אני צריך לראות משהו"

"מה בקשר לבפנים של אמבולנס?"

8. כן, שנינויות רצות על ימין ועל שמאל ב"ג'ק ריצ'ר". אם הסרט הזה מרגיש כמו מותחן אקשן משנות השמונים זה בעיקר בגלל שאין בו דיאלוג שלא הושחז באבן. כן, ג'ק ריצ'ר הוא לא רק בריון מסוקס, אלא גם בדרן חד לשון. הוא בעצם פיליפ מארלו עם ימנית קטלנית.

9. "נולדתי באוקטובר. כשאגיע ליום ההולדת שלי, אירה. אחת, שתיים…"

10. עוד תכונה שג'ק ריצ'ר הביא מהאייטיז: לשמור שורות מנצחות לטיימינג המושלם. למשל, לא לענות בזמן על השאלה מה המספר הסידורי של הרובה של הרוצח. כמו שלימד אותנו בארני סטינסון – Wait for it. ואז זה יהיה לג'נדרי.

11. "אני מתכוון לפרק לך את הצורה ואז לשתות את הדם שלך ממגף"

12. ועוד משהו: כשצריך להסביר משהו, מסבירים. למשל, כשריצ'ר צריך להסביר אם הוא היה באמת הורג אדם עליו איים (ולמעשה, להסביר למה האדם הזה נשבר אחרי שתי שניות), הוא מסביר ("הוא ידע שאני לא מבלף"). כי הלן רודין (רוזמונד פייק) שאלה, כלומר הצופה שאל. כלומר, התסריטאי שאל, כי הוא הבין שזה קצת קלוש ושעדיף לשים את זה על השולחן ולגמור את זה, אפילו במחיר של דיאלוג מטופש. הי, ככה עשו סרטים פעם, deal with it.

13. קראתי ראיון עם צ'יילד שבו הוא ציין את אחת הבעיות בעיבוד של ריצ'ר לקולנוע: "איך מוציאים דברים מתוך הראש שלו ומעבירים אותם אל המסך?". מקווארי בחר לפעמים בדרך הגרועה ביותר: בדיאלוג ישיר. האמת? צריך להיות מאוד פתוח לקולנוע מיושן ב-2013 כדי לקבל את זה. בחיוך.

מה זאת אומרת "אין בסקר את המפלגה של אלדד יניב?"

מה זאת אומרת "אין בסקר את המפלגה של אלדד יניב?"

14. "מה עושה בכלל שוטר צבאי?"

"מה שאתה עושה, בהבדל אחד – כל חשוד הוא רוצח מאומן"

15. יש סיפור. תמיד יש סיפור. הפעם (כי יהיו עוד פעמים), בסיפור המבוסס על "הצלף", ג'ק ריצ'ר מגיע לעבוד עם פרקליטה שמתגייסת להגן על צלף מטורף שהרג חמישה עוברי אורח תמימים. ומובן שמה שנראה כמו תיק סגור מתגלה כתיק מאוד פתוח.

16. האמת? סיפור לא רע.

17. טרם קראתי ספר של ג'ק ריצ'ר. סביר להניח שזה בגלל שלכל חמשת הראשונים שבספריו קוראים (בעברית) "משהו קטלני". האמת? עכשיו אני אתחיל.

18. אם בשביל זה עזב טום קרוז את סדרת "משימה בלתי אפשרית", אז זה בסדר מבחינתי. בעיקר בגלל שאני שמח שג'רמי רנר יקבל את "משימה בלתי אפשרית", אבל גם בגלל שאני רוצה לראות עוד ג'ק ריצ'רים.

19. וחוץ מזה, קרוז הוא עדיין אית'ן האנט, רק אחרי שהפשיטו אותו מכל הטכנולוגיה וזרקו אותו לבד בשטח. הי, הוא בכלל הסמוראי האחרון! או שזה הנוסע?…

20. לטום קרוז יש שני סרטים. האחד זה "אהבה בשחקים", השני זה "הסמוראי האחרון". כל השאר זה ואריאציות.

21. לכן קרוז תמיד עובד כמו על אוטומט, משחק ללא מאמץ. נוסע על קרוז קונטרול.

אוקיי, ברגע שהיא יוצאת, תירה בה. ואז אני רץ, תופס את סורי ובורח.

אוקיי, ברגע שהיא יוצאת, תירה בה. ואז אני רץ, תופס את סורי ובורח.

22. כריסטופר מקווארי כתב את "החשוד המיידי". בעיני זה מספיק כדי שאראה כל סרט שהוא מעורב בו.

23. מה שמזכיר לי – לאן נעלם בראיין סינגר?

24. אה, ל"ג'ק קוטל הענקים". אני כל כך מתפלל למענו. אני כל כך לא אופטימי.

25. רוזמונד פייק, נערת בונד לרגע, לא מצליחה לפרוץ להוליווד. זה לא קרה עד עכשיו, וזה גם לא יקרה. צוננת מדי. אני נותן לה חודשים ספורים לפני שהיא חותכת לטלוויזיה.

26. וורנר הרצוג, לעומת זאת – וואו. אני תמיד נהנה לראות במאי מפציע לתפקיד בסרט. אני שמח במיוחד כשזה מישהו כמו וורנר הרצוג. מישהו שחנך את קלאוס קינסקי. אני חושב שאם קינסקי היה חי, הוא היה גאה היום בהרצוג.

27. גם רוברט דובאל וריצ'ארד ג'נקינס פה. הם מצוינים, כצפוי, רק שקצת מפתיע למצוא כל כך הרבה שחקנים טובים בסרט אקשן שהיה שגרתי כבר לפני עשרים שנה.

28. אלקסיה פאסט. נערה בשער.

29. האמת? סתם סרט.

30. האמת? נהניתי לאללה.

31. "אתה חושב שאני גיבור? אני לא גיבור. אני נווד שאין לו מה להפסיד. ואם אתה חכם, זה מפחיד אותך. כי אני אהיה בשטח המת שלך, ואין לי שום דבר אחר לעשות".

Twitsonfilms: טום קרוז בתפקיד בלש בריון בגובה שני מטר? למה לא? אולד סקול אקשן שעושה את העבודה כמו שקרוז עושה אותה בדר"כ. ½***

"ג'ק ריצ'ר" (Jack Reacher). בימוי: סטיבן מקווארי. תסריט: סטיבן מקווארי (על פי "הצלף" מאת לי צ'יילד). שחקנים: טום קרוז, רוזמונד פייק, ריצ'רד ג'נקינס, דייויד אויילוו, ג'יי קורטני, ג'וזף סיקורה, ורנר הרצוג, רוברט דובאל, ולדימיר סיזוב, אלקסיה פאסט, ג'וש הלמן. 130 דקות.

IMDB כאן

http://www.imdb.com/title/tt0790724/

הרולר (13.7.12)

1.

לא היה רולר כמה שבועות, והצטברו עליו לא מעט דברים. למשל, העניין הזה:

התגלתה כפילה מן העבר של לאונרדו דיקפריו.

בהנחה שאין כאן מעשי פוטושופ, זה די מדהים. אבל זה לא עניין לגמרי חדש. ב"מאקו" מיפו את התופעה, והזכירו את אלה:

אגב, לי יש תיאוריה די מבוססת שגם ניסים זאב כבר הלך על האדמה הזו.

2.

ביבי והפליטים אפשר להיות בעד גירוש מסתננים. אפשר להיות נגד. אבל אי אפשר להבין למה מישהו מתגאה בשליחה של מישהו אחר "למעצר של שנים", במקום להתגאות בעשיית משפט צדק מהיר והגון. לעצור אדם למשך שנים בלי משפט – גם עבריין, גם מחבל, ובטח מהגר עבודה – זו לא סיבה לגאווה במדינה דמוקרטית. לתשומת לב הרפורמטור הגדול.

3.

לכבוד "האמיצה": הזדמנות להזיז על המספרים של פיקסאר ב"נקסט מובי". האם הבחנתם, למשל, בכך ששלושה אנימטורים מ"הסימפסונס" עברו לביים או לכתוב בפיקסאר? והאם ידעתם שגוגל מציע למעלה משני מיליון תוצאות בחיפוש המשולב של "באג לייף" ו"קומוניזם"?

4.

ועוד לכבוד "אמיצה": זוכרים את התחרות שאירגנה המכללה הישראלית לאנימציה, לשילוב גיבורי פיקסאר באגדות מוכרות? אז יש תוצאות, והן מצוינות. כמו זו של בן חבשוש:

הנה האלבום הפייסבוקי של היצירות הנבחרות (עם העדפה מובהקת לגיבורי "מפלצות בע"מ"). את 13 היצירות שעלו לגמר התחרות אתם יכולים לראות על קירות "יס פלאנט".

5.

ולכבוד "ספיידרמן המופלא": הזדמנות לקרוא מה חשבתי עליו. שהוא מהנה אך סתמי, זה מה שחשבתי עליו. בניגוד ל"ספיידרמן 3" המבולגן אך מהנה, למשל.

6.

ולכבוד "עלייתו של האביר האפל": באטמן עושה שטויות.

7.

ולידיעה העצובה של החודש: ג'ורג' הבודד – צב ענק גלפאגוסי והאחרון מבני מינו – מת. כולנו מכניסים את הראש לשריון בעצב.

8.

גם ארנסט בורגניין הגדול הלך לעולמו. "מרטי" נחשב לתפקידו הגדול ביותר, אבל את החותם הוא הטביע עלי בשניים מהסרטים האהובים עלי: "יום רע בבלאק רוק" ו"חבורת הפראים".

9.

פיטר אוטול – עוד שחקן גדול – הודיע על פרישה ממשחק. צריך לקוות שזה לא רציני, והוא עוד יחזור בו. הי – העולם עדיין חייב לו אוסקר!

10.

זה כבר לא המם הכי חדש בשטח, אבל זה עדיין נחמד: הפונטים האנושיים כבשו את הרשת. מפה זה התחיל:

זה אחד הטובים (קונסטנטין לאודי):

ויש עוד הרבה כאן.

11.

הבלוג "נביא שקר" מביא את התשובה שלו ל"יאיר לפיד קומיקס" – "סבא ארצי", על פי הטורים של שלמה ארצי ב"שבעה ימים". כמו שכתוב בבלוג, "כל הקטעים הבאים לקוחים מתוך הטור החדש של מר ארצי, ללא עריכה. הקטעים לא נמשכו בטור המקורי באופן שמבהיר אותם מעבר למה שמובא כאן, ומעל הכל שורה רוח קלה של דמנציה". הנה אחד מתוכו:

12.

ג'רי סיינפלד עובד על תוכנית חדשה: "Comedians in cars getting coffee". היא תעלה כאן ב-19 ביולי, ולפחות עד אז אני מתכוון לתת לה צ'אנס.

13.

קשה היה להתחמק השבוע ממופע האימים של רון קופמן vs בן כספית בתוכנית הספורט של 103FM. קשה, וגם לא צריך. פני הענף כפני התקשורת המסקרת אותו. כספית תקף את קופמן ומאיר איינשטיין בטור ב"מעריב" על סגנונם הבוטה (על רקע רכישת הפועל תל אביב על ידי חיים רמון). קופמן החזיר במתקפה שפרוספר אזגי לא היה מנסח טוב יותר. הקטע הזה גרף יותר למעלה מ-80,000 האזנות רק דרך אתר 103, כך שלפחות את הרייטינג שלהם הם כבר קיבלו (הרשות השניה מאיימת בסנקציות, אבל מי שמעסיק את הפה של קופמן כנראה לא מתרגש מאיומי סנקציות). עכשיו צריך לשאול מה אנחנו קיבלנו.

את האמת בפרצוף. זה מה שקיבלנו. כשמישהו בעיתונות הספורט יתלונן על הפה של אזגי, או של לוזון, או של מאיר יצחקי – הוא מוזמן לחזור לקטע הזה. על חוסר ההבחנה שעושים היום בחלקיה המתלהמים של עיתונות הספורט בין תוכן לסגנון כבר כתבתי כאן. ובאשר לבן כספית: העובדה שלא ממש מעניין אותו מאין מגיע הכסף לקבוצה שלו צריכה להטריד את קוראיו של עיתונאי כל כך בכיר שנודע בביקורתיות הרבה שלו כלפי ראש הממשלה. האם גם כשמדובר בנבחרי ציבור לא מעניין אותו מאיפה הכסף? (מי שרוצה עוד, מוזמן לקפוץ לדקה ה-31 בסרטה המצוין של ענת גורן "כל אנשי הקמפיין")

בקיצור, מהסיפור הזה כולם יוצאים רע. עוד בעניין: אלון עידן ושלמה מן.

14.

תמונת השבוע היא תמונה של אחווה גברית.

צילום: פיטר זקהארי

חגיגות 40 שנה לסרט הנפלא "גברים במלכודת". הנה הגברים מדברים.

15.

ואף מילה על טום קרוז וקייטי הולמס. רק אומר שאין ספק שאלה לא ימים טובים להיות סורי.

הנה קיצור הקריירה של טום קרוז:

16.

טריילר לשבת: "Man with the Iron Fists"

אם זה נראה כמו טרנטינו, וכתוב כמו טרנטינו, אז ברור שיש כאן טרנטינו בתמונה, נכון? (וגם RZA ואיליי רות')

הרולר (15.6.12)

1.

רציתי לכתוב בנפרד ובפירוט את דעתי המנומקת בפולמוס הספרים, אבל לא מצאתי זמן לכך עדיין. אז הנה דעתי במשפט אחד: לקצץ את המתווך. כלומר, לא לסגור את "צומת ספרים" ו"סטימצקי" – המבצעים הללו בכל זאת מיטיבים עם המוני קוראים (אבל גם גורמים להגבלות תרבותיות בלתי מודעות אצל אותם קוראים). אבל כן לקצץ את החלק שלהם ברווחים (50%!!!) באופן דרסטי.

חוק הספרים במתכונתו הנוכחית הוא לא מוצלח בעיני. מאוד לא מוצלח בעיני. כדאי לקרוא את רני גרף כדי להבין למה. וכדאי לקרוא עוד ועוד על הפולמוס בחדר 404, את גילי בר הלל סמו בבלוג שלה, את אלכס אפשטיין בפייסבוק, את מנחם פרי ב"הארץ" ועוד ועוד. וכדאי לקרוא, בלי קשר.

2.

אגב, מסקנה משבוע הספר: מוות טוב לעסקים. בשני ביקורים בשוק שמתי לב שהדוכן של "אודיסיאה" לא קורס ממבקרים, אבל "פרנהייט 451" של ריי ברדברי המנוח הולך טוב.

3.

"אקס בוקס מגזין" שיחקו במשחק שלא מצריך קונסולה – משחק דמיוני גיקי אהוב שבמסגרתו לוקחים משחקים מוכרים ומלהקים להם שחקנים ובמאים לצורך עיבוד עתידי (שברוב המקרים אכן מתרחש). יצא להם פרויקט מגניב, גם אם קצת צפוי. Heavy Rain הפך בעצם ל"זודיאק" בבימוי דייויד פינצ'ר, טום קרוז חוזר לתפקיד המתנקש מ"הנוסע" ב"Assassin's Creed", וסם וורת'ינגטון וג'יימס קמרון שוב מאחדים כוחות ב"היילו". מה שכן, השחלת אוליביה וויילד לנעליה של אנג'לינה ג'ולי ברימייק ל"טומב ריידר" נראה כל כך טבעי, שהרשת התחילה להאמין להייפ. ובכן, במקרה הזה אין לי שום התנגדות להאמין להייפ.

הנה עוד פוסטר מוצלח מהפרויקט, והשאר כאן.

4.

קרן רותם מוריה המבורכת הכריזה על תחרות סרטי ז'אנר קצרים (מדקה ועד עשרים). יאללה, תגישו.

5.

והנה עוד תחרות מגניבה, שיתוף פעולה בין המכללה הישראלית לאנימציה לדיסני ישראל: לקראת "אמיצה" של פיקסאר אתם מוזמנים (עד ה-1 ביולי) לעצב יצירה מקורית בכיכובה של אחת מדמויות פיקסאר. שלושה אלמנטים חובה בתרגיל: דמות של פיקסאר (אפשר גם כמה דמויות); סיפור אגדה (אפשר גם מקורי); ומדינה זרה (ואמיתית) בה מתקיים הסיפור. אסור להשתמש בצילומים או בציורים קיימים, אבל חוץ מזה אפשר בערך הכל. יש פרסים (2,000 ש"ח לזוכה ועוד כל מיני מתנות), יש שופטים (בראשות אנדרו גורדון מפיקסאר) ויש תחרות חביב הקהל בפייסבוק. נשבע לכם שאם הייתי יודע לצייר יותר מאיש מטאטא כבר מזמן הייתי בפנים. עוד פרטים כאן.

6.

פסטיבל קולנוע דרום נסגר אתמול. ויש זוכים: "לא בתל אביב" של נוני גפן זכה בפרס העלילתיים,  "אהבה וגטאטיבית" התיעודי של דרור שוחט זכה בפרס קולנוע דרום החדש, ו"Valley Tower" של תומר אסולין זכה בפרס חביב הקהל. ועוד כאן.

7.

פרויקט נהדר בשם "תל אביב 1001" יצא לדרך. הפרויקט, פרי מוחם וידיהם של יונתן הפנר ותהל סופר (בוגרי "מנשר"), מבקש להרכיב פסיפס קולנועי-אורבני של העיר מתוך סרטונים קצרים של רגעים יומיומיים. בשלב הבא של הפרויקט, בעוד כחודש, תוכלו גם אתם לצרף את האבנים שלכם. זה די מקסים.

8.

סוף סוף זה קורה (אולי): רימייק ל"שבעת המופלאים". תקשיבו, אני מחכה לרימייק הזה מגיל 13 בערך. אני זוכר שקראתי ב"זמן תל אביב" ידיעה על רימייק מתגבש עתיר כוכבים, עם כל מיני ברוס וויליסים וסילבסטר סטאלונים. היום הם כבר "בלתי נשכחים", אז נשארנו עם טום קרוז. יאללה, שיהיה קרוז, רק שיהיה.

בתמונה: טום קרוז בתפקיד הסמוראי האחרון. מחוץ לתמונה: שבעת הסמוראים. בדרך לתמונה: שבעת המופלאים

9.

אגב, לס גרוסמן שבראש הפוסט (זה טום קרוז ב"רעם טרופי, כן?") הוא אולי יהודי, אבל השבוע הסתבר שחסרים יהודים בהוליווד. לא נמצא אפילו אחד על הסט של "אפיזודס" שיתקן את המצבה המביכה הזו, שבחסות המתרגם האוטומטי של גוגל הפכה מ"Beloved Husband and Father Dearly Missed" ל"בעל ואב אהוב החמיץ ביוקר" (ויה FRGDR).

10.

בחזרה לרימייקים ולסילבסטר סטאלון: How cool is that? (הרבה יותר מהמקור, זה בטוח)

11.

החיים בורוד: כך נראים חיי הנישואין של ברבי וקן (ויה imgur):

 

מה, לא ככה:

12.

זה מבריק: העכברים שוב פשטו על המלין. איפה החלילנים כשצריך אותם?

13.

וזה נהדר: גאווין אאונג ט'אן מ-Zen Pencils (המומלץ) הופך את מנטרת ה"Make Good Art" של ניל גיימן לקומיקס (ויה עונג שבת).

14.

בתמונה למעלה לא מופיע צימר. זהו בית כלא. כן, ככה נראה בית כלא שמור בנורבגיה.

15.

זהו – The Dingo ate her baby.

16.

הנה עוד עניין מוזר – מנקי חלונות גבוהים.

מצד אחד – אתה עושה סנפלינג, שזה מגניב.
מצד שני – אתה מנקה חלונות, שזה לא.
לא יודע איך לאכול את הג׳וב הזה.

17.

השבוע היה קצת לחוץ, אבל זה לא אומר שלא חגגנו עשור לסדרת הטלוויזיה הגדולה בכל הזמנים – "הסמויה". וגם הכרנו את מייקל ריספולי.

18.

היו לא מעט תמונות מוצלחות השבוע, והיה קשה לבחור את תמונת השבוע. אפילו שמעון פרס נשאר בחוץ. הנה תמונה שלא נבחרה ודי מדהימה אותי – ביבי ושרה ב"בילד" הגרמני.

אני רואה את זה – את הגבה השמאלית הזו – וחושב לעצמי: זה אמיתי? זה פוטושופ? זה חוסר מודעות מוחלט? זה אדם שמעולם לא ראה "ארץ נהדרת"?

(הראיון עם שרה כאן. אם הייתי גרמני, כנראה שהייתי חושב שישראל התברכה בלפחות אלינור רוזוולט)

19.

אפרופו ביבי – הוא משתף רק חלק מהמידע באופן ציבורי. ספרו לי משהו שלא ידעתי.

20.

שולה זקן מתביישת במדינה.

המדינה בתגובה: "לא, כי אני מה זה גאה".

21.

זה אילן בן דב.

תגידו, איך זה שבחור שכבר לא זוכר איך נראית מספרה מבפנים דופק עלינו כאלה תספורות?

22.

"חוזרים הביתה". ככה נקרא המבצע לגירוש הפליטים, המסתננים ומהגרי העבודה. איזה שם מקסים. נשמע כמו מבצע של הסוכנות להעלאת יהודי אז'רבייג'ן, או כמו תוכנית להשבת מוחות של משרד החוץ. "חוזרים הביתה".
בולט בחסרונו בשם המבצע המחשב הצה"לי שמעניק שמות למבצעים. בולט באי חסרונו בשם המבצע שר הפנים. אני מופתע שלא קראו לזה פשוט "נגמר הטיול, חוזרים לסבא וסבתא".

שיר הקמפיין הלא רשמי

23.

אמרתם גירוש – אמרתם מירי רגב. סליחה – חברת הכנסת מירי רגב. הנה עוד ציטוט מבריק שלה:

"כשהשוויתי את תופעת המסתננים לסרטן התכוונתי להתפשטות של התופעה. בוודאי שלא התכוונתי לפגוע בחולי סרטן"

מה שאני באמת לא מבין זה איך מכל המועמדים שעמדו לפניו, דן חלוץ אמר לעצמו: היא מתאימה להיות דוברת צה"ל.

ויש כבר מי שעשה מחולל דברי חוכמה מפיה.

24.

גם בספורט לא משעמם. ואני לא מתכוון ליורו (המצוין). אני מתכוון לשלמה שרף.

שרף – שליימה, כפי שאוהבים לכנות אותו בערוץ הספורט – נתפס בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה (במצלמתו של איש היח"צ ברק רום). לא, זו לא הבעיה, שלמה ארצי זה לגיטימי. הבעיה היא שלמחרת התפרסם ב"ישראל היום" טור הפרשנות של שרף על משחק שהתקיים במקביל. כמה הערות זריזות על העניין הזה:

א. שרף משתין לבאר שממנה הוא שותה. אם הוא כותב על משחק מבלי לראות אותו – הוא, אגב, סיפר שצפה במשחק בסלולרי. במהלך ההופעה. ברור – הוא בעצם אומר לנו שאין שום ערך לפרשנות שלו. אז למה אנחנו (כלומר, מישהו – בטח לא אני) רוצים לקרוא אותה? ולמה אנחנו (כלומר, ישראל היום וערוץ הספורט) מוכנים לשלם לו בעבורה?

ב. שרף משתין לבאר שממנה הוא שותה מהמקפצה. לשבת בבית קפה בגן חיים עם חברים בזמן שיש משחק כדורגל שאתה אמור לכתוב עליו, זה זלזול. אבל ללכת להופעה של שלמה ארצי בקיסריה בזמן שיש משחק כדורגל שאתה אמור לכתוב עליו – זו כבר טיפשות.

ג. בברנז'ה העיתונאית מדברים על האפשרות ששרף בכלל לא כותב את הטורים שלו בעצמו, או שהוא מכתיב אותם בטלפון. בהחלט אפשרי. מה שמעלה גם את שאלת התפקוד של "ישראל היום" בכל העניין. או כמו שכותב שלמה מן, מדובר ב"תקרית שמריחה מכשל מערכתי כולל".

ד. שום דבר לא יקרה. שרף "השעה את עצמו" (ברור. ואני קורא את "מובי דיק" תוך כדי צפייה במיאמי-אוקלהומה). אף אחד לא יפטר אותו. הוא ימשיך לעבוד. והרבה. למרות שהוא בגד באמון של קוראיו וצופיו. למה? ככה זה.

רק בשבוע שעבר כתבתי (ב"פנאי פלוס") על רקבון פרשנות הספורט בעיתונות המשודרת. מחר אעלה את זה לכאן, רק כדי לראות ששום דבר לא משתנה, ואף אחד בתחום הזה לא מתנדב ליטול קורות שער מעיני רעיו.

25.

ואז, אחרי שליימה, יש את העניין הזה: גלעד שליט יהפוך לפרשן ספורט ב"ידיעות אחרונות".

יש לי הרבה מה להגיד על העניין הזה. אבל אתם תגידו שאני ציני. כן, אני הציני בסיפור הזה. אז מה אומר לכם? בסדר. שיצליח. יודעים מה? אם כבר תרבות סלבס, לפחות שיהיה מישהו שעבד קשה בשביל זה.

הנה, הצלחתי להגיד משהו חיובי על העניין הזה. בשביל האש והגופרית תצטרכו לפנות אלי אישית. או לשאול את אלון עידן.

עוד בעניין אצל שלמה מן ואלון עידן.

26.

לכל כוכבי ה-NBA: סטיב ארקל התקשרתם וביקש את המשקפיים שלו חזרה.

לא, ברצינות, שמישהו יקרא למשטרת האופנה ויעצור את העניין הזה.

אמארה סטודמאייר

ג'רמי לין

דוויין ווייד

לברון ג'יימס

קווין דוראנט

ראסל ווסטברוק

27.

זה הרץ היהודי-אמריקאי והמתאזרח הישראלי דסטין עמרני. לא, זו לא דמות שהמציאו ב"קומדי סטור". ככה קוראים לו (אבל אפשר גם אמרני. הוא ממוצא פרסי). והוא אפילו אתלט מצוין.

28.

הי, קיילי מינוג וג'ייסון דונובן עובדים על דואט! התגעגענו! (לקיילי, כן?)

29.

טריילר לשבת: "גטסבי הגדול"

של באז לרמן. אותי זה מפחיד.

גבר הולך לאיבוד דרך תסריט מרושל: "אדם על הקצה" (ביקורת)

אני רוצה להגיד משהו על היגיון בקולנוע:

יש נטייה של צופים (וגם של מבקרים) לנחור בבוז כלפי סצנה מסוימת בסרט "פחחח… זה לא הגיוני". ואז, יש נטייה של צופים אחרים (ולפעמים של צופים כלפי מבקרים) להגיד משהו כמו "עזוב אותנו מהיגיון, זה אחלה". כלומר, להגיד על משהו שהוא לא הגיוני זו טרחנות.

לפעמים זה נכון. לפעמים צופים ומבקרים, בעיקר כאלה שלא מנוסים בחוויית הצפייה בקולנוע, הולכים בקלות אל ה"זה לא הגיוני". ולפעמים ה"לא הגיוני" הוא באמת לא הגיוני, ובכל זאת בסדר בקונטקסט של הסרט (למשל, בקומדיות מסוימות – לא הסטנדרטיות, אלא אלה שממילא שוברות את הכללים).

אז ככה – סרט לא צריך הגיוני במובן המוכר לנו. סרט צריך להיות נאמן להיגיון הפנימי של העולם שלו. וזה אומר, למשל, שאם בעולם הזה גיבורים עפים (בשבילה או בשביל מישהו אחר), אז הם עפים, וזהו. ואם יש מישהו שלא יודע לעוף, אז יש לזה סיבה שקשורה בעולם הקולנועי הספציפי הזה.

היגיון (מתוך Demotination)

איך כל זה קשור ל"אדם על הקצה"? פשוט מאוד. ל"אדם על הקצה" יש בעיה של היגיון. הוא לא סרט חסר היגיון, אבל יש לו בעיה קשה של היגיון פנימי. אני נזהר מלהגיד "מופרכות", אבל זה על הגבול.

מדוע?

זוהי עלילת "אדם על הקצה": אסיר נמלט עומד על אדן חלון של בית מלון רב קומות ומאיים לקפוץ. שוטרת מנסה לעצור בעדו. אבל האיום בהתאבדות הוא רק הסחת דעת משוד יהלומים שמתקיים במקביל לאירוע ועשרות מטרים ספורים ממנו (זה לא ספויילר – זהו תקציר הסרט המופיע גם בפרסומים).

אני חושב שאם המשטרה היתה מגייסת בחורות כמו אליזבת' בנקס, הרבה פחות אנשים היו מתאבדים. אני יודע שאותי היא היתה משכנעת ב"שלום".

עד כאן הכל בסדר. מכאן מתחילות הבעיות. הגיבור, ניק קאסידי (סם וורת'ינגטון), הוא אדם מאוד מתוחכם. הוא הצליח לברוח ממאסר, ואז תכנן שוד מחוכם עם הסוואה של ניסיון התאבדות. הבנאדם לא פראייר.

אבל כשבוחנים מקרוב את השוד, מגלים שהוא הרבה פחות מתוחכם ממה שהתסריטאי פאבלו פנחווז (ונצואליאני, בן לניצולי שואה הונגרים וידוע בעיקר כסופר הצללים של או.ג'יי. סימפסון) רוצה שנחשוב. לדוגמה: באחד מרגעי השוד מוצבת תמונה סטטית לפני מצלמת אבטחה. זה קורה בדיוק ברגע שבו איש האבטחה של הבניין אינו מביט במצלמות. למה הוא אינו מביט במצלמות? סתם. פוקס. ככה מתכננים שוד.

לשם השוואה: ב"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" נעשה מהלך דומה, כשטום קרוז וסיימון פג שודדים מסמך מהקרמלין ומערימים על השומר. אלא ששם, כדי לגרום לו שלא להביט לכיוונם, הם מסיחים את דעת השומר באמצעות הפקת קולות של טפטוף. ו"מב"א 4" הוא סרט שרחוק מהיגיון כמו שטום קרוז רחוק מהיגיון. זה בדיוק העניין – קוהרנטיות ונאמנות להיגיון הפנימי.

עוד דוגמה: צמד השודדים (ג'יימי בל וג'נסיס רודריגז) מצליחים לחמוק מהמסדרון ברגע האחרון, לפני שנכנסים אליו השוטרים בלוויית אחד מאנשיו של דייויד אנגלנדר (סם האריס), האיש העשיר שעומד להישדד. במסדרון הזה, מן הסתם, שותקו אמצעי ההתרעה. כעת נכנס נציגו של אנגלנדר ומבקש לכבות את האמצעים (בעצם – לכבות אותם שוב). שום דבר לא מעלה את חשדו של איש האבטחה היושב בחדר הבקרה, כנראה. גם (ובעיקר) העובדה שהוא לא רואה את האיש והשוטרים עוברים במסדרון (משום שהמצלמות מתות) לא מטרידה אותו כנראה. או שאולי הוא פשוט שוב לא מסתכל במסכים (למרות שהוא בדיוק נמצא בקשר עם נציגו של אנגלנדר שבדרכו לכספת). כמה נוח.

ואני כבר לא מדבר על העובדה ששני אנשים פשוטים למדי מבצעים שוד מתוחכם ברמה של פורצי-חתול מנוסים, כמו השתלשלות בפיר של מעלית ובתעלות אוורור (רודריגז עוד מקבלת איזה שמץ של ביסוס תסריטאי, בל לא). ואני לא מדבר על השאלה הראשונה שלא עברה במוחו של קאסידי – האם ברגע שתתגלה זהותו (והוא יודע שהיא תתגלה מהר) לא ימהר אנגלנדר להחביא את היהלום שהוא מבקש למצוא, או להגביר עליו את האבטחה. ואני לא מדבר על זה שכל השוד המורכב הזה מבוסס, בדיעבד, על השערה, הנחת עבודה. לא סתם דיסאינפורמציה או מידע חלקי – הנחה! לא, אני לא מדבר על כל אלה.

!Suplex coming

ודוגמה הפוכה: במהלך השוד נתקלים השודדים בתקלה בלתי צפויה. הם מצליחים להתגבר עליה, אבל בהמשך זה כמעט ומביא להסגרתם. זה בסדר. לעומת שני המקרים האחרים, בהם נסמכו על המזל ועל רשלנות התסריטאי, כאן הם נתקלים במכשול לא צפוי ומטפלים בו (טוב או לא – זה פחות חשוב). כך כותבים זאת.

העניין הוא פשוט – אתה לא יכול לכתוב על שוד מתוחכם ולהרשות לעצמך להיות מרושל. זו סתירה פנימית שהיא סטירה בפני הצופה. והתסריט של פנחווז מרושל לכל אורכו. במקום אחד בסרט, השודדת עוצרת באמצע הדרך. היא לא יכולה להמשיך. למה? אל תשאלו. לא, באמת, אל תשאלו, כי אין תשובה. ככה. במקום אחר בסרט, קאסידי מבקש מהפסיכולוגית המשטרתית מרסר (אליזבת' בנקס) למשוך זמן בשבילו. למה? אל תשאלו. היא לא שואלת. היא אמנם עובדת במשטרה, אבל היא לא שואלת. זה בדיוק חוסר האופי שיביא אותה בהמשך לסכן את חייה ואת הקריירה שלה למען קאסידי. ככה, סתם. כנראה התאהבה בעיניים של וורת'ינגטון. ובהמשך, האיש הרע נפצע מיריה ונופל, וקאסידי ומרסר עוזבים אותו. הם לא חושבים להרחיק קודם כל את האקדח מקרבתו. למה? אל תשאלו. אני הפסקתי לשאול.

כך עושים זאת נכון (מצטער על האיכות, אבל זה היחיד שמצאתי שאפשר היה לאמבד. אפשר למצוא את זה באיכות טובה כאן)

זה אותו היגיון שמביא את קאסידי מלכתחילה לבחור בדרך המסובכת ביותר שניתן להעלות על הדעת כדי להוכיח את חפותו (גם זה לא ספויילר – זה מהתקציר). טרי ג'ונס אומר ב"ג'ורג' הריסון: חיים בעולם חומרני" שהמימון שנתן ג'ורג' הריסון ל"בראיין כוכב עליון" היה "הכרטיס הכי יקר שמישהו רכש אי פעם כדי לצפות בסרט". נדמה לי שדברים ברוח זו אפשר להגיד על ניק קאסידי, שבחר בדרך הכי קשה, מורכבת ומסוכנת כדי להוכיח שהוא חף מפשע.

אני לא יודע מה יותר מפתיע אותי: שהסרט הזה כל כך חלש, או שהוא הצליח למשוך אליו כוכבים עולים כמו וורת'ינגטון ובנקס, כוכב מנוסה כמו אד האריס ואפילו את אד ברנס וקיירה סדג'וויק לתפקידים סתמיים. אני יודע מה לא מפתיע אותי: התסריט. כל מי שראה שניים-שלושה סרטי שוד בחיים שלו יזהה את כל הטוויסטים של "אדם על הקצה" מקילומטרים.

צריך לציין לגנות "אדם על הקצה" שגם השוד שלו הוא אחד ממעשי השוד הפחות מבריקים וסקסיים שראיתי. לעומת זאת, יש פה לא פחות משלוש סצנות אקשן מעולות שאפילו סחטו ממני "OMG!". למרבה הצער, שלושתן לא קשורות לשוד, ושלושתן לא מעידות על העיסה המרושלת.

לפחות הפוסטר הזה יפה...

Twitsonfilms: שוד מתוחכם שמתחזה לניסיון התאבדות? לא ממש. יותר מותחן מרושל שמתחזה לסרט שודים מתוחכם. מוטב היה שיקפוץ ויגמור עם זה. ½**

"אדם על הקצה" (Man on a Ledge). בימוי: אסגר לת'. תסריט: פבלו פנחווז. שחקנים: סם וורת'ינגטון, אליזבת' בנקס, ג'יימי בל, ג'נסיס רודריגז, אד האריס, אנתוני מקי, אד ברנס, טיטוס ווליבר, קיירה סדג'וויק. 102 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

Not just a pretty face – בראד פיט ותסמונת דייויד בקהאם

פורסם במקור בגיליון דצמבר 2011 של "בלייזר"

לו היה בראד פיט פוסע לתוך הקליניקה הוירטואלית לכוכבי קולנוע שבניהולי, מתיישב על הכסא ושואל "מה הבעיה איתי?", הייתי מיד שם לו את המראה מול הפנים. הייתי פשוט שולף מראה, ושם לו אותה מול הפנים. הייתי מסביר לו שלא קל להיות פנים יפות בהוליווד. שהנפילה מג'ורג' קלוני לאשטון קוצ'ר מהירה וכואבת. שיש מעט מאוד ג'וני דפים, והרבה מאוד טיילור לאוטנרים. ושהוא, בחור יפה שכמותו, שגם בגיל 47 נראה כמו אותו ג'יגולו צעיר שפיתה את תלמה ולואיז העסיסיות, ושעדיין יכול לגלם את בנג'מין באטן בטיול אחרי צבא, לעולם לא יוכל להשתחרר מקללת היופי שלו. בראד פיט הוא דוריאן גריי. לנצח יהיה פוסטר.

את התופעה ממנה סובל פיט אני מכנה "תסמונת דייויד בקהאם". זוהי מחלה גברית תורשתית, שמתפרצת אצל גברים בגיל צעיר ומלווה אותם עד לגיל העמידה. הסובלים מהתופעה ניחנים במראה מצודד באופן יוצא דופן, שדוחה כל אפשרות להתייחס אליהם ברצינות. כזה היה דייויד בקהאם – כדורגלן מוכשר ואמביציוזי, שנפל קורבן למראהו הטוב, ומעולם לא זכה לקרדיט שהיה ראוי לו על כישוריו המקצועיים.

אני לא שמח לראות אותך - זה מייבש שיער. ג'יי.די

לו היה תוהה פיט מדוע אשתו עבת השפתיים, המיניקה תינוק מאלזי בחדר ההמתנה, לא סובלת מאותה מחלה, הייתי מסביר לו כי מדובר במחלה שלרוב לא מתפרצת אצל נשים. שחקנית צריכה להיות יפה כמו ששחקן צריך לנשום. זה המובן מאליו. בלי זה, אי אפשר לקבל אפילו אודישן. אם יש לה גם יכולת משחק, זה בונוס.

אצל גברים, לעומת זאת, היופי הוא אופציונאלי. כל גבר חצי פוטוגני עם כשרון וכריזמה יכול להיות שחקן. שחקני האופי הנחשבים ביותר בהוליווד היום הם פיליפ סימור הופמן ופול ג'יאמאטי, שניים שיכולים להשוות את היקף הכרס ועומק נסיגת השיער. גם כוכבים מוכחים כמו ג'ק ניקולסון, רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו, דאסטין הופמן, טום הנקס וקווין ספייסי הסתדרו היטב בלי לוק של דוגמן.

תביטו ברשימת הזוכים באוסקר בעשור האחרון: לצד סמלי סקס כמו דנזל וושינגטון וראסל קרואו, מופיעים שם אדריאן ברודי ארך-החוטם, פורסט ויטאקר עצל-העין, ג'ף ברידג'ס המקשיש ופיליפ סימור הופמן המקליש. עכשיו תסתכלו על הנשים: ג'וליה רוברטס, האלי ברי, ניקול קידמן, שרליז ת'רון, הילארי סוואנק, ריס ווית'רספון, מריון קוטיאר, קייט ווינסלט, סנדרה בולוק ונטלי פורטמן. נשמע כמו תצוגת מסלול. החריגה היחידה היא הלן מירן, אבל היא כבר מזמן בספירה אחרת (וחוץ מזה, יחסית לגילה היא נראית די מדהים בביקיני).

ועם זאת, התסמונת תוקפת נשים מסוימות, בעיקר בלונדיניות. הרי כמעט כל הבלונדיניות ברשימה – קידמן, ת'רון, ווית'רספון – צבעו את שערן, ורק אז זכו. המנהג הנפוץ בקרב שחקניות כדי להסיט את תשומת הלב מאזור החזה שלהן אל כישורי המשחק הוא לעשות מייקאובר הפוך. ת'רון הפכה למפלצת, רוברטס לפרחה, סוואנק למתאגרפת ו-ווינסלט לכרטיסנית גרמניה. אמנדה סייפריד ואליזבת' בנקס בחרו לאחרונה לעטות פאות קארה כדי להסוות שורשים בלונדיניים ולהבהיר שהן שחקניות רציניות. גם גברים עושים את זה: טום קרוז כיער עצמו לדעת ב"רעם טרופי", קולין פארל החרה-החזיק אחריו ב"איך להיפטר מהבוס". אבל בראד המסכן – אפילו הקמטים של בנג'מין באטן לא עזרו לו למחות את זכר הריבועים של אכילס.

מי יגלם את אכילס כשהוא יהיה קטן? בנג'מין באטן

אני מודה שכשזה מגיע לפיט, אני לא ממש אובייקטיבי. אני אוהב כמעט את כל סרטיו, וכמה מהמחמאות הנעימות שקיבלתי בחיי היו קשורות בו – החשובה שבהן במסיבת פורים בה אלתור של הרגע האחרון (כובע קאובוי על ג'ינס וטישירט) התגלה כהברקה ששווה זהב: "בראד פיט בתלמה ולואיז". ובכלל, כבחור ששואף להיות טיילר דרדן, אני קצת משוחד.

אבל אני הרי ביקשתי במפורש לא לדבר על מועדון קרב, לא? טיילר דרדן

ובכל זאת, אני באמת חושב שהוא שחקן נהדר שפניו הנאות מסיחות את הדעת מהעובדה שיש לו גם יכולת משחק מלאת ברק, קסם אישי, כריזמה משפריצה. תראו את התצוגה האקסטטית שלו ב"12 קופים", את הפסיכיות המבעבעת ב"קליפורניה", את הגגים הקומיים ב"לקרוא ולשרוף", את הלב המרוסק בסוף "שבעה חטאים". ואני כבר לא מדבר על "ההתנקשות בג'סי ג'יימס". מי שאומר שהוא לא שחקן, צריך לבדוק למה דייויד פינצ'ר הגאון הפך אותו לדה נירו של הסקורסזה שבו; לשאול את ג'ורג' קלוני החכם מכל אדם למה נהיה אחוק שלו; לברר מה פתאום קוונטין טרנטינו, האחים כהן, טרנס מאליק, סטיבן סודברג וספייק ג'ונז ביקשו לעבוד איתו.

going nuts. ג'פרי גוינס

בראד פיט היה שחקן מצוין גם לו היה פרי אהבתם של קלי אוסבורן וקרלוס טבס. העובדה שהוא בחור יפה מגבילה אותו במנעד התפקידים, אבל גם הופכת אותו למושלם כל כך לדמויות התפורות למידותיו. דמויות דרמטיות מן השורה כמו ב"בבל" או ב"עץ החיים" מגלות שחקן טוב, אבל לא מיוחד. בראד פיט הוא גיבור גדול מהחיים, והוא במיטבו כשהוא משחק גיבור גדול מהחיים, אייקון שמהדהד אייקון – אכילס, ג'סי ג'יימס, מלאך המוות, אלדו ריין, טיילר דרדן. גם ג'יי.די. מ"תלמה ולואיז", ראסטי מ"אושן 11" ואפילו בנג'מין באטן הם כאלה, ואריאציות קולנועיות על בראד פיט. פיט במיטבו כשהוא מגלם את עצמו.

מישהו קרא לגיבור? אכילס

זה קורה גם ב"מאניבול", כשפיט מגלם את בילי בין – הג'נרל מנג'ר שמחליט ללמד את עולם הבייסבול איך לעבוד, ומנפץ את כל החשיבה הבייסבוליאנית בזריקת כדור מסובבת. בשביל להיות בין, האיש שאתגר את הספורט האמריקאי, צריך להפגין פקחות, לפזר כריזמה, ולהסתובב עם טונות של ביטחון עצמי. התפקיד הזה תפור על פיט – האיש שיודע יותר טוב ממך, וגם נראה יותר טוב ממך.

כל מי שחושב שאני חתיך - להרים את היד. בילי בין

אולי זו הסיבה שאנשים שונאים אותו ומזלזלים בו. זו תסמונת דייויד בקהאם עם סימפטומים של תסמונת כריסטיאנו רונאלדו – מראית עין מתעתעת של יהירות, זחיחות, זלזול וחוסר מאמץ. הוא משתמש הרבה בהבעות פנים ובמחוות ידיים כמו חוסך במילים, אוכל תוך כדי שיחה, מדבר מהר כדי לא לבזבז זמן, מנפנף אותך בתנועות ידיים חדות. הוא משדר למי שמולו, באופן ברור אך לא גס רוח, מי הכוכב בחדר. וזה מה שדורשים ממנו. מי שמלהק את ראיין גוסלינג, רוצה את הדמות שלו מגולמת ע"י גוסלינג. מי שמלהק את בראד פיט, רוצה את בראד פיט.

בנובמבר הודיע פיט כי בגיל חמישים יפרוש ממשחק וישקע בהפקות. נו מור מיסטר פריטי-גאי. אני מקווה שהוא עוד ישנה את דעתו. אולי אוסקר על "מאניבול" יעשה זאת, אולי הצלחה בפרויקט של סטיב מקווין. בינתיים, עלי להתפנות למטופל הבא בקליניקה. הבדיקות של לאונרדו דיקפריו הגיעו, והן לא מעודדות.

תזכרו אותי כשרוח המערב תעבור בשדה השעורה. ג'סי ג'יימס

דו קרב בצהרי היום (ספיישל מב"א): ג'רמי רנר נגד בארי פפר

ג'רמי רנר ובארי פפר מזכירים לי איש את רעהו. לא פיזית, כמו במעמדם ההוליוודי. הם קרובים בגיל (פפר יליד 1970, רנר יליד 1971), אך רנר פרץ בגיל מאוחר. בגיל 41, הוא כוכב חדש בשמי הוליווד, שפרץ לתודעה רק בעקבות הופעתו המעולה והעוצמתית ב"מטען הכאב" של קתרין ביגלו מ-2008.

מאז הפך לפנים מוכרות יותר, זכה למועמדות שניה לאוסקר אחרי "מטען הכאב" (על "גנב עירוני"), ובשנה הקרובה הוא יופיע בשני תפקידי אקשן מרכזיים נוספים: הוקאיי ב"אוונג'רס", ויורשו של מט דיימון בסרטי ג'ייסון בורן. השמועות אומרות ש"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" מכשיר אותו גם להיכנס לנעליו של טום קרוז כראש ה-MIF. בקיצור, רנר בדרך הנכונה להפוך לאחד מגיבורי האקשן הבולטים של הוליווד בשנים הקרובות. כל מה שהוא צריך בשביל הפלומבה זה הופעת אורח ב"בלתי נשכחים 3", והעניין חתום.

שם, לטעמי, היה אמור להיות היום בארי פפר. פחות או יותר. לא מי שמסוגל לרשת את דיימון או קרוז, אבל בהחלט מי שמסוגל לרוץ לידם. האיכויות של פפר – שחקן עם פנים מעניינות, עם יכולת פיזית ועם אישיות מסקרנת – דומות. יש בו אפילו ייחוד שנדמה שאין לרנר – פחות סטאר קוואליטי, אבל יותר מתח ואי שקט שתופסים את העין אפילו בתפקידים קטנים. "השעה ה-25", "גיבורי הדגל", "קזינו ג'ק", "אומץ אמיתי" – כולם תפקידים טובים, גדולים כקטנים, שבהם הפגין פפר אישיות מעניינת ומושכת.

פפר עדיין מחכה ל"מטען הכאב" שלו (אני חושב ש"השעה ה-25" היה "מטען הכאב" שלו, אבל זה לא קרה). הוא אמנם זכה באמי על הופעתו המצוינת במיני סדרה "משפחת קנדי", בתפקיד בובי קנדי, אבל בקולנוע זה עדיין לא קרה (למעט הזכייה המבאסת והלא הוגנת בפרס הראזי על הטעות האיומה "הקרב על כדור הארץ").

רנר יהיה כוכב כנראה. פפר ישאר שחקן משנה מצוין שמחפש הערכה. ככה זה: לפעמים כל מה שמפריד בין תהילה לחלומות זה סרט אחד.