תגית: טלוויזיה

לא עוד פרצוף יפה (במלאת שלושים למותו של ג'יימס גנדולפיני)

James Gandolfini

פורסם במקור בגיליון יולי של "בלייזר"

בראשית היה אנדי סיפוויץ. סיפוויץ היה בלש בגיל העמידה מהלואר איסט סייד של מנהטן עם קרחת שחוצה את הגולגולת, שפם טבול באלכוהול וכרס מלאה בתובנות גזעניות. דמות מרתקת וחריגה, אבל לא פורצת דרך. לא היו בטלוויזיה סיפוויצ'ים לפני ההוא שעשה דניס פרנץ, ולא היו הרבה אחריו. בקושי ג'ורג' קוסנטזה. וגם זה בסיטקום, וגם זה בתפקיד משנה.

ואז בא טוני סופרנו.

כבר שמעתם הכל על טוני סופרנו. ואת מה שלא שמעתם כשטוני חי, שמעתם בחודש שעבר כשגנדולפיני מת. בזמן שדייויד צ'ייס המציא מחדש את הטלוויזיה כז'אנר איכותי ומכובד וכמקבילה המודרנית של הספרות, גנדולפיני המציא מחדש את הגיבור הטלוויזיוני כגבר שלא יצא מהפקת אופנה של GQ.

גנדולפיני – פולי גולטיירי ייקום דמו – חייב הרבה לפרנץ, אבל טוני לקח את סיפוויץ' צעד קדימה. הטלוויזיה הפוסט-סופרנואית, בעיקר זאת של הכבלים האמריקאיים, היא טלוויזיה של גיבורים עם עמוד שדרה מוסרי של ראש עירייה ישראלית מסדר גודל בינוני. אבל הגיבורים הפוסט-סופרנואים הם לא רק אפלים יותר מקודמיהם; לא אחת הם גם מכוערים מהם. פרנץ לא רק הפך אלכוהוליסט גזען לגיבור אהוד של סדרת טלוויזיה. הוא הפך גם גבר כרסתן ומקריח לגיבור כזה.

אלא שלפרנץ הנפלא היה יתרון בסיסי על גנדולפיני: הוא גילם שוטר. אמנם מקלל, אמנם מרביץ, אבל אחד מהחבר'ה הטובים. וגנדולפיני – הוא היה "החבר'ה הטובים". אלו היו נתוני הפתיחה שלו: גבר שמן, קירח, עם סקס אפיל של דוב גריזלי בחלוק בית, שחונק אנשים למוות בזמן שהוא מחפש קולג' לילדה. ואיכשהו, הוא צלח אותם. לראיה, הפיד שלכם בפייסבוק ביום שהוא מת.

כן, טוני סופרנו סיבך את כולנו. לא רק שמצאנו את עצמנו מריעים לנבל; הוא אפילו לא היה סקסי. לנבלים מותר להיות לא אטרקטיביים – לפעמים אלה אפילו כישורים נדרשים – אבל כשהנבל הוא הגיבור שלך, ואתה מחפש ליצור הזדהות בינו לבין הצופה, מראה לא אטרקטיבי עשוי להיות מכשול מיותר. אלה אם כן קוראים לך דייויד צ'ייס ואתה מלמד את כולנו איך עושים טלוויזיה.

אחרי טוני סופרנו הגיעו עוד כמה חבר'ה ששילבו ידיים מלוכלכות עם פרצוף מטונף: ויק מאקי ("המגן") חלק עם טוני משקל עודף וקרחת, וולטר ווייט ("שובר שורות") הציג חזות ממושקפת ומשופמת עם כריזמה מתפרצת של מורה לכימיה. השיא הוא כנראה נאקי תומפסון מ"אימפריית הפשע", גיבור וארכי-נבל שמגולם על ידי אחד הפרצופים הפחות קלים לעיכול בהוליווד, סטיב בושמי, קומפלט עם קו השיער המובס והעיניים שמחזיקות מם אינטרנטי משלהן. ואני כבר לא מדבר על זה שהגיבור הכי בולט בטלוויזיה היום הוא גמד.

זה עוד אחד מהמקומות האלה בהם הטלוויזיה מראה לקולנוע בשנים האחרונות שאת כל מה שהוא יודע לעשות בגדול, היא יודעת לעשות בעמוק. הסחף המתמשך של כוכבים הוליוודיים לכיוון אולפני הטלוויזיה נובע מהאתגרים הבלתי רגילים שהאחרונה מציעה להם. הוליווד הבלוקבאסטרית היא טריטוריה נוצצת של פרצופים יפים שנשלטת על ידי אותם פרצופים: בראד פיט, ג'ורג' קלוני, טום קרוז, וויל סמית'. אפילו ברוס וויליס קשישא. לתעשייה הזאת יש מעט מאוד תפקידים רציניים ו/או מכניסים להציע למאותגרים גילית ורפרזנטטיבית. פיליפ סימור הופמן, אולי השחקן הגדול בדורו, בקושי מצליח לגרד תפקידים ראשיים בצנטרום של הוליווד. כך גם פול ג'יאמטי הנפלא. את תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בסבנטיז הם היו גומרים כאל-פאצ'ינואים ודסטין-הופמנים, הפרצופים הלא מלוקקים של אז. היום, איש לא מניח על כתפיהם את הסרטים הגדולים של התקופה. וזה לא רק ספקטקלים: בזוכי האוסקר האחרונים כיכבו בן אפלק, ז'אן דוז'ארדן, קולין פירת' וג'רמי רנר, קאדר פוטנציאלי לרשימת הגברים הסקסיים של פיפל מגזין. אם צריך גיבור יפה תואר כמו גטסבי, מלהקים את לאונרדו דיקפריו. אם צריך גיבור מזדקן ומכוער כמו ג'יי אדגר הובר, מלהקים את דיקפריו.  יש מעט מאוד שון-פנים בהוליווד.

הנה עוד משהו שהטלוויזיה חייבת לג'יימס גנדולפיני. בחייו ובמותו ציווה לנו את הגיבורים המכוערים.

קטנות מאי ("המתחזה", "בייטס מוטל", ספיישל מורגן ספרלוק)

המתחזה

פורסם במקור בגיליון מאי של "בלייזר"

נניח שיום אחד הילד שלכם היה נעלם. ונניח שאחרי שלוש שנים וחצי פתאום הייתם מקבלים טלפון מספרד: "הילד נמצא". רק שעכשיו הילד הזה, שהיה אמריקאי בן 13 עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, הפך לנער עם עיניים חומות. וחתימת זקן של בחור אחרי צבא. עם זיפים כהים. ומבטא צרפתי.

אני מניח שלו הייתי נתקל בנער הזה, כשכולי נרגש ונסער וגם מפורק מטיסה טרנס-אטלנטית, הייתי מוריד לו סטירה שהייתה מעיפה אותו בחזרה למיטה שלו בבית היתומים. אבל אני לא משפחת דולורהייד מסן אנטוניו, שבנה ניקולס בארקלי נעדר. משפחת דולורהייד בחרה לאמץ את הנער הזה אל ליבה ולקרוא לו בנה. ולא במובן המטאפורי, אלא במובן של לקרוא לו ניקולס.

את הסיפור הלא יאומן של האיש שהתחזה לניקולס בארקלי לא הייתם אוכלים בלי הלוגו של Yes דוקו בפינת המסך. בשביל סרטים כמו "המתחזה" המציאו את הקולנוע התיעודי; בשביל להציג את הסיפורים שהקולנוע הבדיוני לעולם לא יוכל להציג. אפילו עם תגית ה"מבוסס על סיפור אמיתי" לא תהיה לזה אותה העוצמה. יצירות בדיוניות יכולות לעסוק בחייזרים, בדרקונים ובזומבים, אבל הן לא יכולות לגולל דרמות אנושיות שדוחפות את גבול הסבירות אל מעבר למתקבל על הדעת. אם "המתחזה" היה סרט הוליוודי הייתם נוחרים לעומתו בבוז אחרי שלוש דקות. אבל "המתחזה" הוא סרט דוקומנטרי, ואחרי שלוש דקות אתם נשאבים אליו. ואז, אחרי קצת יותר משעה, הוא גם מתהפך לכם בפרצוף.

"המתחזה" הוא לא רק סיפור בלתי רגיל, אלא גם עבודה קולנועית מהמעלה הראשונה. הבמאי בארט לייטון יכול היה לגולל את הסיפור כעלילת מתח סטנדרטית, כפי שהיו עושים רוב היוצרים שהיו מוצאים חומר מדהים שכזה: מיהו הנער ששב לאמריקה? האם הוא ניקולס האובד? מתחזה? מרגל? לייטון בוחר לפרק את המתח הזה כבר בהתחלה: "המתחזה" הוא מתחזה, חד משמעית, בלי סימני שאלה. נדמה שהיחידים שלא מולכים שולל בסרט הזה הם הדולורהיידים.

ואז – כשאתה כבר בטוח שאתה יודע יותר מגיבורי הסרט, שאתה יודע מי הנבל ומי הקורבן – לייטון לוקח פנייה חדה ומפתיעה, ומותחן הזהויות הלא רגיל הופך לסרט אימה של ממש, שבו כבר לא ברור מי משקר למי. המתח של חלקו הראשון של "המתחזה", שהיה מתח נוסח הפצצה מתחת לשולחן של היצ'קוק – האם, מתי ואיך תתגלה זהותו של המתחזה – מתפוצץ באופן בלתי צפוי לחלוטין, כזה שהופך סרט תיעודי מרתק למותחן אימה מבריק.

*****

"המתחזה", 12.5 ב-22:00, Yes דוקו ו-Yes VOD

בייטס מוטל

רשמי ביקורי במלון בייטס: נורמה בייטס הייתה אמא פולנייה; מים קרים זה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך במקלחות של המוטל; פרדי היימור הוא יופי של נורמן; ורה פרמיגה היא יופי של נורמה; ניקולה פלץ (הבת של השכן) היא יופי; אלפרד היצ'קוק יש רק אחד; אבל הפריקוול של "פסיכו" לא רע בכלל.

****

"בייטס מוטל", החל ב-16.5 ב-Hot3 וב-Hot VOD

מורגן ספרלוק

מורגן ספרלוק הוא דוקומנטריסט שנוי במחלוקת. מי שטרם התוודע לאיש שקנה את שמו באכילת ביג-מקים מוזמן לעשות זאת בספיישל שיציג את "לאכול בגדול" לצד סרטיו האחרים של ספרלוק, שבהם הוא מנסה לממן סרט שלם מפרסום סמוי, בוחן את הגבריות החדשה, משתתף בבחינת תיאוריות הפריקונומיקס ויוצא לפסטיבל קומיק-קון. לא תמיד קל עם ספרלוק, אבל בדרך כלל מעניין איתו.

****

ספיישל מורגן ספרלוק, 26-30.5 ב-22:00, Yes דוקו ו-Yes VOD

הומור לגיטימי (על Legit של ג'ים ג'פריס)

לג'יט

פורסם במקור בגיליון מאי של "בלייזר" 

פתאום הבנתי ששום דבר בטלוויזיה לא מצחיק אותי יותר. "איך פגשתי את אימא" התדרדרה לקיטש של "חברים" מהר מהצפוי והתמכרה לגימיקים מעייפים, ב"המפץ הגדול" אני ממשיך לצפות רק בשביל הציצי של קיילי קווקו. "משפחה מודרנית" עוד מצליחה להצחיק אותי פה ושם, אבל גם זה רק בזכות ריי דאנפי. "איש משפחה" סוחטת טיפות אחרונות מהלימון הסימפסוני, שלא מתבגר בחן כשלעצמו. ואני אפילו לא מדבר על "שוות בקליבלנד", שאני מתקשה לזהות את הקהל שעשוי גם לצחוק ממנה וגם להיות צעיר מבטי ווייט, ועל "שני גברים וחצי" בגרסת אשטון קוצ'ר. בקצב הזה, הבנתי, אני כפסע מערב מול "הנורמאלים החדשים". בלי "המופע של ריקי ג'רבייס" הקורעת (שכנראה סיימה את תפקידה ההיסטורי), "רוק 30" השנונה (שסיימה אותו בוודאות) ו"לואי" המבריקה (שתחזור רק בעוד שנה), נותרתי חמור סבר ועגום כמו יאיר לפיד ביום הראשון במשרד, נאחז בשידורים החוזרים של "סיינפלד" וממלמל כמוכה שיגעון "גאוני… גאוני…". וככה, אחוז געגועים לימים שבהם בארני סטינסון הצחיק אותי וג'ק דונגי חנך אותי, נפלתי במקרה על Legit.

Legit היא סדרה קומית מבית FX שמעמידה במרכזה סטנדאפיסט לא מאוד אטרקטיבי ומאוד לא מנומס ומתעדת לכאורה את חייו. אם זה נשמע לכם כמו "לואי", אז עשיתם את מנהלי FX מאושרים. נכון שג'ים ג'פריס הוא לא ג'ינג'י קירח ומכריס כמו לואי סי-קיי, אבל הוא אוסטרלי (מה שמזכיר לי שגם "ווילפרד" האוסטרלית במקור לא מצחיקה אותי). ונכון שעדיין אין לו את התובנות החותכות של לואי על החיים, אבל גם ללואי לקח זמן להפוך מסדרה קומית לדרמה המרירה ויוצאת הדופן שהיא היום. ועד שיהיו לו תובנות, ג'פריס פשוט לא שם זין על אף אחד. בפרק הראשון של Legit הוא לוקח את אחיו המשותק של חברו הטוב לזונה. האסקלציה של האירועים, אני יכול להבטיח לכם, תהיה מהירה, ומגע אקראי של יד גבר על הבולבול של רעהו יהפוך בחלוף שני פרקים למגע מרצון, מהתנדבות, אפילו מהקרבה. ורעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח.

ג'פריס מככב ב-Legit בתפקיד עצמו. מי שכבר מכיר את פועלו מבימות הסטנד אפ, יודע שמדובר באחד הפיות הכי מזוהמים מחוץ לבית של גיא פניני. המופע I Swear to God הוא משהו ששווה לכם לשים עליו את היד, מסוג הדברים שג'ורג' קארלין היה גאה בהם (ג'פריס מאוד מזכיר את קארלין, הן בסגנון הבוטה והן באתיאיזם הבועט). לג'פריס אין מעצורים, ובארסנל שלו הוא מחזיק בדיחות שואה, 11 בספטמבר, צונאמי. יו ניים איט. שלא לדבר על בדיחות על הבדלי דת, גזע ומין. ואת כל זה הוא יורה על הקהל במבטא כבד ובאינטונציה סטלנית במה שנראה כמו הדבר הכי פוגעני שעשתה אוסטרליה לארה"ב מאז החזרת מל גיבסון. כמה ג'פריס פוגעני? באחת ההופעות שלו עלה צופה על הבמה והוריד לו אגרוף. אחרי שאנשי האולם השתלטו על הצופה, ג'פריס חזר לעוד חמש דקות של סטנד אפ. "אם נהניתם מהמופע ואתם רוצים לראות עוד", אמר, "אני אהיה בסמטה בחוץ, חוטף בעיטות בראש".

את המטען החריג הזה מביא איתו ג'פריס ל-Legit, ביחד עם שותפים מוכשרים כמו דן בקדאהל ("הדיילי שואו"), די-ג'יי קוואלס (הבחור המוזר מ"רוד טריפ"), מינדי סטרלינג (פראו פרביסינה מ"אוסטין פאוארס") וג'ון רצנברגר (קליף מ"חופשי על הבר"). התוצאה מצחיקה, מוזרה, ולעתים אפילו נוגעת ללב באופן שמרמז על הליכה בדרכי "לואי". בכל זאת, המעשים שמוכנים ג'ים וחברו סטיב לעשות למען בילי האומלל לא יסולאו בפז ולא יחוטאו באתנול, וקשה להישאר אדיש מול אחווה גברית שכזו.

ואז הגיע איזה כתב ושאל אם הוא הזקנה מהמסדרון והוא נורא נעלב

ואז הגיע איזה כתב ושאל אם הוא הזקנה מהמסדרון והוא נורא נעלב

אף על פי ש-Legit לא ממש מספקת את המספרים (ובארץ אפילו לא קנו אותה לשידור עדיין), ב-FX בהחלט בונים עליה. בספטמבר ישיק הערוץ את FXX, ערוץ הצעירים שלו (צעירים במונחי רייטינג אמריקאים זה 18-34, אגב). את ההשקה תלווה העונה השנייה של Legit, לצד התשיעית של "פילדלפיה זורחת" והחמישית של "הליגה", עוד שתיים מהקומדיות הצעירות והמצליחות של הערוץ (שתיהן אף חודשו לעונה נוספת, ואף אחד לא רואה את הסוף). "פילדלפיה זורחת", על אודות ארבעה חברים פלוס דני דה ויטו ויחסי החברות המוזרים והמעורערים שלהם, אמנם איבדה מרעננותה, אבל היא עדיין אחת הקומדיות הכיפיות והחצופות שיש לטלוויזיה להציע. "הליגה" מזכירה את "פילדלפיה", אלא שהיא רק בחצי הדרך, כך שהיא עדיין שומרת על חדותה. התקציר שלה אמנם נשמע מקורי כמו שיר של משה פרץ – חמישה חברים שמנהלים אחוות גברים ילדותית סביב משחקי פנטזי פוטבול – אבל היא מספיק טובה כדי לקבל פה בעתיד התייחסות נפרדת.

בכלל, כשזה מגיעה לקומדיות, אפשר לסמוך על FX. הערוץ שיחגוג בשנה הבאה 20 שנים להיווסדו מיצב את עצמו בעשור החולף כאחיו הצעיר והמסעיר של HBO, עם סדרות כמו "המגן", "הצילו" ו"דמג'ס". בשנים האחרונות מריץ הערוץ את "צדק פרטי", "סיפור אימה אמריקאי" ו"האמריקנים" החדשה. אבל לצד הדרמות המשובחות צמח ב-FX יבול נאה של קומדיות שמתמחות בלהיות לא-פוליטיקלי-קורקטיות: "פילדלפיה זורחת", "הליגה", "ווילפרד" וכמובן "לואי". בסדרות האלה אנשים מתעללים זה בזה עד זוב דם, מתגוללים איש על רעהו עד חורמה, ומתמסטלים ומשתכרים עד אובדן הכרה. Legit היא צאצא הפיגולים הטבעי של השושלת המטונפת הזאת.

ב-29.5 יחזרו ל-Yes "הליגה" בעונתה השלישית (זאת שהסתיימה בארה"ב לפני שנה וחצי, רק כדי להבהיר לכם כמה זמן לקח לסדרה הזאת לתפוס), וריקי ג'רווייס עם ספיישל של "קטן מהחיים" המצוינת שיאחד בין ווריק דייויס לואל קילמר לסיקוול "ווילו והנסיכה" פוטנציאלי. עוד לפני כן יחזור לואי – אמנם לא הסדרה, אבל לפחות המופע (Oh My God ב-14.5). ואפילו זואי דשאנל חזרה לעונה שנייה של "הבחורה החדשה" החמודה, שאמנם מחווירה לעומת הקולגות שהזכרתי כאן, אבל לפחות מחווירה בחן. שלא לדבר על מרתון "משפחה בהפרעה" לקראת הקאמבק ב-19.5. וב-Hot רצה "מינדי" המצוינת, וגם "סדנה לעצבים" של צ'ארלי שין (עוד קומדיה של FX).

יודעים מה? יכול להיות שיהיה ממה לצחוק החודש בטלוויזיה. ואם לא, תמיד יהיו לנו את דיוני ועדת הפנים בערוץ הכנסת בכיכובה של מירי רגב.

קטנות ינואר: מד מן, קרייזי ווימן ("יומני הרופא הצעיר", "בנות 2" ו"מוארת 2"

אוקיי. נהיה פה חם. ואני יודע שאני לא השתנתי.

אוקיי. נהיה פה חם. ואני יודע שאני לא השתנתי.

פורסם במקור במגזין ינואר 2013 של "בלייזר"

התגעגעתם להארי פוטר? אם לא, טוב שכך. אתם רשאים להמשיך לקרוא את המגזין הזה. אם כן, תנחומי. בטח קשה לכם עכשיו, כשגם "דמדומים" מדממת למוות, ולגיקים כבר אין על מה לפנטז חוץ מעל רגליים שעירות של הוביטים. אז הנה חדשות מעודדות: דניאל רדקליף חוזר, והוא אפילו מעצבן פחות מתמיד.

זה לא שרדקליף הפסיק לעבוד מאז שחיסל את וולדמורט. מאז הוא שיחק בווסט אנד ובברודוויי, הובהל בסרט אימה מצליח וצפוי לככב בשנה הקרובה בשלושה נוספים. ועכשיו תוכלו לראות אותו גם על המסך הקטן, מה שאומר שלא תצטרכו להגיד לאף אחד במבוכה שהלכתם לראות סרט עם ההוא מהארי פוטר.

"יומני הרופא הצעיר" מבוססת על סיפוריו של מיכאל בולגקוב. לפני שבולגקוב היה סופר (לא מצליח במיוחד) הוא היה רופא. בצעירותו מונה בולגקוב לתפקיד הרופא האזורי בכפר נידח שמאשש את כל ההנחות המוקדמות שלכם על כפרים רוסיים נידחים. חום ואוכל לא היו שם, אבל תחת זאת צבר דוקטור בולגקוב שלל חוויות אותן הפך למאמרים במגזינים רפואיים. כן, אם הייתם רופאים רוסיים במחצית הראשונה של המאה ה-20 יכולתם לקרוא במגזינים סיפורים של בולגקוב ולא להעריך את זה אפילו. חכו, חכו, יום אחד תגידו את זה על "בלייזר".

"רשימות של רופא צעיר" (כך נקרא הספר בעברית) פורסם לאחר מותו של בולגקוב, כמו רוב כתביו. אבל הוא כן פורסם בחייו של ג'ון האם, מעריץ של בולגקוב, שהחליט להפוך אותו למיני סדרה (ארבעה חלקים בני חצי שעה כל אחד) ב-Sky Arts.

האם מגלם את בן דמותו של בולגקוב, ורדקליף הוא בן דמותו של האם, כלומר הרופא הצעיר. יחד מגיעים הדוקטור וגלגולו המבוגר לכפר המושלג, יחד הם לומדים להסתדר עם הצוות הספקטי ועם צלו המאיים של רופא הכפר המיתולוגי, ויחד הם יושבים באמבטיה ומסעירים את הרשת.

"יומני הרופא הצעיר" מצליחה לשלב היטב קדרות רוסית עם הומור בריטי. החיוך הדק של בולגקוב התרחב מעט, אך מבלי להיות מוגזם, ורדקליף – בן 23 ועדיין נראה כאילו הוא עומד לפני הבגרויות בהוגוורטס – מתגלה כליהוק מצוין לתפקיד הרופא שנראה צעיר מכפי חלוקו. והאם? הוא פה בשביל הצופות.

יומני הרופא הצעיר, החל מה-13.1 ב-Yes Oh וב-VOD

ayout 1

העולם מתחלק לשניים: אלה שרואים את "בנות" ואומרים "וואו, זה ממש כמו החיים שלי!", ואלה שרואים את "בנות" ואומרים "אה, אז ככה נראית שיחת בנות". לראשונים קוראים נשים, לאחרונים גברים. הראשונים מאוד מתרגשים ש"בנות" חוזרת. האחרונים חושבים שזה די מעניין, כי רואים שם בחורות שמדברות מלוכלך.

"בנות 2", החל מה-16.1 ב-Yes Oh וב-VOD

 r-ENLIGHTENED-SEASON-2-large570

ואם כבר הרשיתם לעצמכם לראות סדרה עם גיבורה, למה שלא תלכו גם על העונה השנייה של "מוארת", שבה לורה דרן ממשיכה לעשות את תפקיד חייה הנוירוטי. מה שיפה ב"מוארת" הוא שמחד גיסא היא לא מוכרת אשליות ניו-אייג'יות, ומאידך גיסא היא לא לועגת בגסות לאופטימיות הקוסמית. כשחושבים על זה ככה מבינים ש"מוארת" בעצם מנסה ללמד את אמריקה איך לאכול את אובמה.

"מוארת 2", החל מה-16.1 ב-Yes Oh וב-VOD

משל המערה, גירסת ליברמן

צילום: אתר הכנסת

צילום: אתר הכנסת

פורסם במקור ב"פנאי פלוס" (5.12.12)

השר אביגדור ליברמן לא יודע. הוא לא יודע איך השתרבבה חתימתו למסמך העברת כספים, על מה חתם עורך הדין שלו, איך הפך הנהג שלו לאיש עסקים מצליח, ומה למרטין שלאף ולמנסרות עץ באוקראינה. בהתחשב בכך שמדובר באדם שחבר בפורומים הכי חשובים של מדינת ישראל, ליברמן יודע מעט מאוד על מה שקורה לו מתחת לאף.

יכול להיות שאתם יודעים את כל הפרטים האלה. אם כן, אתם כנראה מרכיבים את האחוזים המביכים שגרף בשבוע שעבר תחקירו המרשים של ברוך קרא ב"המקור". על פי נתוני ועדת המדרוג, סביר יותר שאתם לא יודעים את כל זה, אבל אתם לפחות יודעים להכין קינוח.

39:6. זאת התוצאה של "המקור" על ליברמן נגד "מאסטר שף" על מצע של שוקולד מטומפרר, וגם זה אחרי שמעגלים את התוצאות כדי לצמצם הפרשים. במונחים ספורטיביים זאת תבוסה, במונחים טלוויזיוניים זאת מפלה ניצחת. אבל מה עם המונחים הציבוריים? מה זה אומר עלינו?

את הביקורת הזאת אתם כבר מכירים. היא יוצאת נגד הריאליטי, נגד האסקפיזם ונגד החלטות הצפייה הלקויות של הקהל הישראלי. ההבדל היחיד הוא הטיימינג; חודשיים לפני שעם ישראל מצביע בקלפי, הוא מצביע בשלט ומבהיר: הפרופיל המוסרי הבעייתי של שר החוץ הנוכחי ושר השד-יודע-מה הבא זה חשוב, אבל הפרופיל של מיכל אנסקי מצודד יותר.

"מאסטר שף" היא לא הבעיה. היא מציעה בידור עשוי היטב ולא מעליב, גורמה טלוויזיוני ביחס לאחיותיה לז'אנר. אבל בקרב מול תוכנית תחקירים העוסקת בקופת השרצים של שר מכהן ומועמד לכנסת הבאה, היא פשוט חייבת להפסיד, או לפחות להסתפק בניצחון דחוק.

אפלטון, אחד שידע, טען שאחד מכשלי הדמוקרטיה נעוץ בעובדה שהבוחרים נעדרים הן את היכולת לבחור בתבונה את נציגיהם והן את הרצון לעשות זאת. בשבוע שעבר, מתוך הסלון שהחליף את המערה האפלטונית והקרין צלליות של סירים ומחבתות, הוא נשמע צודק מאי פעם.

חשיפה לצפון: "הגשר" וסקנדינבים בני מינו

פורסם במקור בגיליון נובמבר של "בלייזר"

הסימן הבולט הראשון היה קעקוע של דרקון. הנערה שהסתובבה איתו הפכה את סטיג לארסון, כמה חודשים טובים בתוך הקבר, לאחד הסופרים המצליחים בעולם ולראשון שמכר מיליון עותקים דיגיטליים באמזון. אני חושב שהסנונית מארצות הקור היתה בכלל איקאה, ואני די בטוח שגם לנילס הולגרסון יש יד בדבר. בין כך ובין כך מצטברות הראיות לכדי קרחון עצום שאי אפשר להתעלם ממנו: הפלישה הנורדית בעיצומה. שירי צוק כבר סיפרה לכם על כל מיני יו נסבואים, קמרלינג אירגן לכם יום כיפור בנוסח עדות סקנדינביה, ועכשיו גם אני אומר לכם: סקנדינבים הם בכל מקום. גם בטלוויזיה.
קחו למשל את The Killing, בכלל סדרה אמריקאית של AMC, שחרגה מהנוסחה המשטרתית המקובלת וליוותה חקירה אחת מראשיתה ועד סופה במשך שתי עונות. זה לא היה חסר תקדים — אפילו סדרה לא משטרתית כמו "טווין פיקס" עשתה את זה — אבל זה היה מצוין. האווירה הייתה קודרת, הלוקיישן היה גשום ופלטת הצבעים הציגה 50 גוונים של אפור. ממש כאילו יצרו את הסדרה בסקנדינביה, שזה בדיוק מה שקרה. The Killing התרחשה בסיאטל, אבל למקור שלה קוראים Forbrydelsen ("הפשע") והיא בכלל מקופנהגן. האורגינל אפילו מצליח יותר מהרימייק: Forbrydelsen רצה כעת בדנמרק ובנורווגיה עם עונה שלישית ואחרונה, משודרת מאוסטרליה ועד ברזיל וזוכה למעמד פולחני בבריטניה. כוכבת הסדרה סופי גרבול הפכה שם לסלב: היא זכתה בבאפט"א, הופיעה ב"פשוט נהדרת", והסוודרים שלה הם הצעקה האחרונה בלונדון.

זה הסוודר שלי. יש לך בעיה עם זה?

Forbrydelsen גלשה על המדרון שחרשו בשבילה הנינג מנקל השוודי וגיבורו קורט וולנדר. הבלש המדוכא עומד במרכזה של סדרה הנושאת את שמו וזוכה להצלחה גדולה בבריטניה למרות דרישותיה התובעניות: שתי עונות (השלישית בדרך), 13 פרקים כל אחת, 90 דקות לפרק. ב־2008 נוצרה לה מקבילה מקומית, צנועה בהרבה (שלושה פרקים בעונה), וגם היא כבר הגיעה לעונתה השלישית.
"וולנדר" ו־Forbrydelsen, כמו הסדרות הדניות המצליחות "בורגן" (בקרוב הרימייק של אן־בי־סי) ו־Den som dræber ("אלה שהורגים", בקרוב הרימייק של A&E), דילגו על הקהל המקומי. לכאן מגיעים רק זרים דוברי אנגלית, אלא אם מדובר בטלנובלות שמשוגרות ישירות לערוץ ויוה. המצב הזה השתנה עם בואה של "הגשר" המדוברת ל־VOD של הוט. מי שיתגבר על הרתיעה המולדת משפות זרות יגלה סדרה נוסח The Killing רק אינטנסיבית פי כמה. "הגשר" הוא גשר אורסונד הנמתח בין שוודיה לדנמרק, ומונחת עליו גופה מבותרת לשניים המאלצת בלשית שוודית נטולת כישורים חברתיים לשתף פעולה עם בלש דני נטול צינורית זרע.

אולי תזהה אותי מתמונת הפרופיל מהפייסבוק. אני יותר צעירה שם

נהוג ללעוג לאדם המערבי שאינו מבחין בין יפנים לסינים. פחות נהוג ללעוג לו משום שהוא לא מבחין בין איסלנדים לפינים. בעיני הישראלי הממוצע אין הבדל של ממש בין הסקנדינבים: כולם גוש מונוליתי של צאצאי ויקינגים גבוהים ובלונדיניים שמנשנשים הרינג ונהנים ממדיניות סוציאלית מעוררת קנאה. "הגשר" פותחת צוהר תרבותי נדיר לדינמיקה הפנים־סקנדינבית, ממש חשיפה לצפון. כך למשל הדנים מלגלגים על המרובעות השוודית, ואילו השוודים משתגעים מקלות הדעת הדנית. "הגשר", אגב, מתנהלת בשתי השפות, אבל גם לזה האוזן המערבית חירשת כמובן.
"הגשר" היא סדרה מרתקת. בדומה ל־The Killing, זו דרמת אקשן אפופת סטייל קודר שלא מוותרת על דמויות מורכבות. סאגה נורן (סופיה הלין), הבלשית השוודית, היא אחת הגיבורות הנפלאות שנראו על המסך בשנים האחרונות: יפה, קפואת דם ובעלת אינטליגנציה רגשית של שולחן מאיקאה. היא תוהה מה פתאום אדם מתקשר לאשתו רק כדי לשמוע את קולה, ואין לה שום בעיה להיכנס לבר, להגיד לבחור שמתחיל איתה שהיא לא מעוניינת במשקה, ואז לתפוס אותו ולהסביר לו שהיא סירבה למשקה, לא לזיון. טוב, תמיד ידענו שהשוודיות זורמות.
הרעיון המבריק של "הגשר" עזר לה לחצות מדינות. ב־FX כבר עובדים על הגירסה האמריקנו־מקסיקנית, ולבריטים יש תוכנית להפוך את "הגשר" ל"התעלה" ולהציב אותה ביניהם ובין הצרפתים. עכשיו רק נשאלת השאלה מי ירים את הכפפה ויפיק את "גשר אלנבי".

פסיכוסומטרי: למה מטלת החיבור במבחן הפסיכומטרי היא ציון הנכשל של כולנו

ויה memecenter

פורסם במקור, בגירסה מקוצרת מעט, בגיליון אוקטובר של "בלייזר"

המבחן הפסיכומטרי עומד בניגוד מוחלט לחשיבות המכרעת שלו לעתיד האקדמי הפוטנציאלי שלך. המבחן הזה, שאמור להעריך את יכולתך להצליח בלימודים הגבוהים, הוא בלוף. אוסף של טריקים ופטנטים שמאלץ אותך לפתור בעיות באופן שאין כמעט כל קשר בינו ובין המיומנויות הנדרשות מסטודנט. הוא נותן עדיפות גבוהה להתמקצעות באמנות החרישה על פני אלמנטים כמו ידע כללי, חשיבה יצירתית ויכולות חקר וניתוח. יודעים מה? הוא אפילו לא משקף את יכולת ההצלחה במבחנים, שלרוב אינה אלא תוצאה של שינון חומר, ובמקרה הטוב גם הבנתו ויישומו. למעשה, היכולת היחידה שהפסיכומטרי בוחן במובהק היא מסוגלות הנבחן לשבת על התחת. יש אמנם כאלה שישיגו את ה־600־700 שלהם בלי לפתוח יותר מפעם אחת את מילון המושגים הידוע לשמצה או בלי לדעת מה זה בעיות הספק, אבל כל השאר צריכים לקחת קורסים, לעשות סימולציות, לשנן ביטויים בארמית ולאמץ קיצורי דרך מחשבתיים כדי לצלוח את הבחינה, וגודל ההצלחה כגודל הישבן.

לאור כל זה שמחתי לגלות שבמרכז הארצי לבחינות ולהערכה החליטו להוסיף לבחינה חלק שאינו פסיכומטרי במובן השב־ולמד הקלאסי. מדובר בחיבור: טקסט שנכתב בנושא נתון, אחיד לכל הנבחנים ולא ידוע מראש. חלקו של החיבור בפרק החשיבה המילולית הוא 25 אחוזים, שזה 50 אחוז פחות מהחלק שהייתי נותן לו בבחינה הכוללת, אבל זה לפחות התקדמות. בשביל צעירים שהתרגלו לנסח אס־אם־אסים וסטטוסים תחת תקרת מילים חד ספרתית, לא כולל "חחח" ואמוטיקונים, זאת בהחלט משימה תובענית.

כמה תובענית? בואו נגיד שגם כמה מכותבי בלייזר שהרימו את דף הבחינה שזרק להם מכון "קידום" ועשו את המטלה לא ליקקו דבש. וכאן מדובר באנשים שכל המוניטין שלהם, שלא לדבר על חשבון הבנק שלהם, מבוססים על ההנחה שהם יודעים לכתוב. זאת קבוצת ביקורת בעייתית – אנשים שכותבים לפרנסתם – אבל גם היא גילתה את ההבדלים שבין כתיבת טקסט לעיתון בנושא ובסגנון חופשיים ובין כתיבת חיבור ראוי בנושא נתון בשפה נקייה ובזמן קצוב. אז נכון שלא עברנו הכנה אינטנסיבית כמו החניכים של אפרת ליברמן, מנהלת תחום חיבור וכתיבה בקידום שניהלה את הבחינה; נכון שהנושא היה קידום נשים ואפליה מתקנת – לא בדיוק סוג הנושאים שנדונים במגזין הזה באופן קבוע; נכון שליאור חתם את החיבור בביטוי שאסור לכתוב גם ב"בלייזר" בלי כתב הגנה מנומק, שקמרלינג לא בטוח עד עכשיו מה ההבדל בין צ' סופית לפ' סופית, וששאשו לא יזהה כתיבה אקדמית גם אם היא תתגנב להמנון אוהדים של בני יהודה; ונכון שאת כל זה כתבנו בעיפרון, מיומנות שחלקנו איבד ביחד עם חצי האי סיני, פחות או יותר. ועדיין התחלנו את הריצה הזאת כמה מטרים לפני הנבחן הממוצע, מה שרק ממחיש את הקושי.

ויה memecenter

מטלת החיבור לא נולדה ככה סתם. היא נובעת מהכרה של ראשי האוניברסיטאות בכישורים המילוליים הירודים של הסטודנטים המתייצבים בשערי האקדמיה ולא מסוגלים לנתח טקסט מורכב יותר משיר של קרן פלס. וזאת לא תופעה סקטוריאלית, תלוית מגזר או מעמד סוציו-אקונומי; זאת המציאות הישראלית השוויונית, והיא מוכרת לכולם. כל מי שיש לו חברים צעירים בפייסבוק יודע במה מדובר. כל מי שעובד במערכת עיתון ומקבל בקשות עבודה מכותבים שלא יודעים מה ההבדל בין "ש" ל"כש" יודע במה מדובר. ההוכחה הטובה ביותר הופיעה בחודש שעבר, עם הפסיכומטרי הראשון שהכיל את מטלת החיבור: הוא הציג ירידה של 25% במספר הנבחנים. החבר'ה פשוט נבהלו. במועד הקודם, ביולי, הוצגה עלייה סימטרית של 25%. הסטודנטים לעתיד מיהרו לנצל את הימים האחרונים שלפני גזירת החיבור מטילת המורא.

הנתונים מצטברים, והם נגדנו. במבחני פיזה ופירלס אנחנו מחזיקים כמעט את כל ה־OECD על כתפינו הצרות. בצה"ל פורסם כבר ב־2003 מחקר שמצא ירידה מתמשכת בציוני האיכות של המתגייסים בכלל ובהצלחתם במבחנים הפסיכוטכניים וברמת העברית שבפיהם בפרט. הצבא, כך נמסר אז, מודאג כיוון שהוא מוצא קשר ישיר בין דירוג האיכות ובין ההצלחה בשירות. סביר להניח שמאז הוא כבר השלים עם המצב. הנה קרב שצה"ל הפסיד בו, ואף אחד לא הקים ועדת חקירה.

ויה memecenter

כן, ברוכים הבאים לבוריסטן. בנינו תרבות שמקדמת ערכים ירודים, וכעת אנחנו משוועים לישועה. ביד אחת אנחנו מוחים דמעות תנין על תנועת האנטי־השכלה וביד השנייה מצביעים בשלט. אנחנו עובדים אלילי ריאליטי ומקדשים את המקצוע הכי ריק מתוכן בעולם: הסלב. המטרה היא להיות מפורסם, וכל האמצעים כשרים. תהיה עילג, תהיה המוני, תהיה צבוע, תהיה אלים. תגנוב פסלון, תרכוב על שדים עדתיים כל הדרך לגמר, תבחין בין פרה לעוף כי פרה זה חיה ועוף זה ציפור. החיים בישראל הם מה שקורה לך בזמן שג'קי מנחם נהיה גיבור לאומי.

חידונים סתם כבר לא עושים לנו את זה. תוכניות כמו "פיצוחים" או "מקבילית המוחות" לא היו עוברות היום את השומר בחניון של האולפנים. בשעשועונים כבר לא מספיק לדעת את התשובה. צריך שיקרה לך משהו בזמן שאתה עונה: שתיפול לבור, שיעופו לך השטרות, שישאב לך הכסף. לכל הפחות, תעשה את זה תוך כדי נסיעה במונית ברחבי העיר. העיקר שיקרה משהו. לפעמים אפילו לא צריך לדעת כלום. פשוט לעוף מעצמים ספוגיים ענקיים לקול מצהלות הקהל. לחם ושעשועים. ידע זה כוח? ידע זה לחלשים. ידע זה לאלה שלא יודעים לתחמן, לשקר, לרמות, להעמיד פנים, להצחיק, להביך, להתבזות. "לשחק את המשחק", כמו שאומרים בריאליטי אנשים שאומרים "אני אמיתי" כשהם בעצם צריכים לומר "אני אקסהיביציוניסט". אלה כוכבים שאין להם דבר למכור חוץ מתדמית; ספורטאים שלא מחברים משפט תקין בעברית, זמרים שמטליאים עילגות מביכה לכדי להיטי רחבות. אני מאתגר אתכם לקרוא פעם את מילות שירו של עומר אדם "מאמי זה נגמר" (מילים: מיכאל סמולין). לו הייתי מעתיק אותן לתוך מחברת הבעה של ילד בכיתה ד', לא הייתם מבחינים בזה.

ויה memecenter

אתה יודע שהמצב גרוע באמת כשגם בארזים נופלת שלהבת. ענף הארז הבוער הוא התקשורת, תחום עיסוק שמושתת על יכולת ביטוי גבוהה. לכאורה הוא לא יכול לממש את מטרותיו בלי היכולת הזאת. למעשה הוא מוכיח שאפשר גם אפשר.

הדמוקרטיזציה של הרשת היא האסון של העיתונות, ואני לא אומר את זה כי אני עיתונאי פרינט. לבלייזר דווקא יש מהדורת אייפד מהממת, אם במקרה שכחנו לציין בשלושת העמודים האחרונים. אני אומר את זה כי העיתונות האינטרנטית החפוזה והפזיזה (בהכללה גסה, אבל לא מאוד גסה) הורגת את כל מה שטוב בעיתונות הקלאסית: התוכן המעמיק, התחקירים המושקעים, ולא פחות מכל אלה – השפה. וככה, עם השפה הקלוקלת, התקשורת החדשה הורגת גם אתכם.

ההתפתחות הטכנולוגית הביאה לנו דברים נפלאים. התקשורת האינטרנטית מספקת לנו גוף ידע עצום ונגיש, רבדים בלתי נדלים של תוכן מוסף וחדשות כל כך טריות שהן מגדירות מחדש את המושג "חדשות". אבל בדרך, בשעטת מגה־בייטים, היא רומסת את היסודות. אולי אתם חושבים שזה ניצחון טכנולוגי. זה לא. זה ניצחון פירוס.

העיתונות היא ענף שיורד מנכסיו המקצועיים, והמגיה הוא בעל מקצוע נכחד. מאמרי חדשות כתובים כמו מדורי ספורט, מדורי ספורט כמו מקומונים, ומקומונים כמו עלוני בית ספר. את הסימפטומים האלה אפשר למצוא היום גם בהתלהמויות מעל דוכן הנואמים בכנסת, באוצר המילים המוגבל שצה"ל מספק למפקדיו באפסנאות, בשפה הדלה כסלט קינואה ששולטתתתת בפייסבוק. אפילו אמנות גבוהה כמו הספרות איננה חסינה עוד. מדובר בחטא חברתי, לא פחות, כיוון שעיתונות וספרות, מעבר לערכן החינוכי והתרבותי, גם מקנות שפה. ונער שקורא (אם הוא כבר ניאות לקרוא) עיתון או ספר, ונתקל בעברית קלוקלת, טועה לחשוב שזאת העברית התקנית. הוא כבר לא יקבל את הנקודות שלו במבחן החיבור בפסיכומטרי.

לא מזמן אמרה לי מישהי שהיא לא יודעת לכתוב. עניתי לה שזה לא חשוב. יש אנשים שיודעים לכתוב, אחרים יודעים לפרק שעונים או להזיז דיוויזיות. אהוד ברק יודע לעשות את שני הדברים, אבל הוא משהו מיוחד. מה שכולם צריכים לדעת זה להתנסח, לבטא ברהיטות את מחשבותיהם. מעבר לחשיבות האוריינית הפונקציונאלית של היכולת לבטא את מחשבותיך – תחשבו על תינוק שבוכה עד שמישהו מבין אם מה שמציק לו זה רעב, גזים או הסיווג הטקסונומי של הטלטאביז – שפה היא מדד למחשבה, חלקי לפחות. מידת ההשפעה של השפה על המחשבה נתונה במחלוקת (פולמוס אקדמי סביב היפותזת ספיר-וורף, אל תשאלו), אך ברור כי היא קיימת, ואפשר למצוא קשר בין שפה עשירה ובין רמות גבוהות של חשיבה, הבנה והמשגה. ועל כך הוסיף חיים חפר ז"ל, בהתבטאות אומללה שדווקא מחוץ לקונטקסט הופכת ראויה, כי "חוסר של שפה זה חוסר של רגשות".

כל אלה הם מפתחות להצלחה בחיים, בין שתהיו אנתרופולוגים ובין שתהיו כלכלנים או מדעני גרעין. כל הידע הוויקיפדי שבעולם לא יציל אתכם אם לא תדעו לשאול את השאלה הקולעת, לחפש את הערך הנכון ולעשות את הקישורים המתאימים. והיות שרובו המוחלט של הידע האנושי אצור בטקסטים מאז המצאת הכתב, אתם עדיין נדרשים להבין אותם, לנתח אותם ולהתמודד איתם. אפשר להפקיד את הזיכרון האנושי בענן וירטואלי, אבל אי אפשר לתת למכונה לחשוב בשבילנו. עדיין לא.

אבל מה אני מזיין לכם את השכל. בסך הכל רציתי לספר לכם שעשינו חתיכה של פסיכומטרי, והרי אתם כאן כי הרחתם דם. אז הנה זה, מלמטה למעלה: שאשו קיבל שש נקודות מ-12 אפשריות, ליאור שבע וקמרלינג שמונה. אני קיבלתי תשע, ו-1,370 המילים שקראתן עד כה הן העונש שלי.

אמרתי לכם שהעיתונות פושטת את הרגל.

ויה memecenter