תגית: לאונרדו דיקפריו

לא עוד פרצוף יפה (במלאת שלושים למותו של ג'יימס גנדולפיני)

James Gandolfini

פורסם במקור בגיליון יולי של "בלייזר"

בראשית היה אנדי סיפוויץ. סיפוויץ היה בלש בגיל העמידה מהלואר איסט סייד של מנהטן עם קרחת שחוצה את הגולגולת, שפם טבול באלכוהול וכרס מלאה בתובנות גזעניות. דמות מרתקת וחריגה, אבל לא פורצת דרך. לא היו בטלוויזיה סיפוויצ'ים לפני ההוא שעשה דניס פרנץ, ולא היו הרבה אחריו. בקושי ג'ורג' קוסנטזה. וגם זה בסיטקום, וגם זה בתפקיד משנה.

ואז בא טוני סופרנו.

כבר שמעתם הכל על טוני סופרנו. ואת מה שלא שמעתם כשטוני חי, שמעתם בחודש שעבר כשגנדולפיני מת. בזמן שדייויד צ'ייס המציא מחדש את הטלוויזיה כז'אנר איכותי ומכובד וכמקבילה המודרנית של הספרות, גנדולפיני המציא מחדש את הגיבור הטלוויזיוני כגבר שלא יצא מהפקת אופנה של GQ.

גנדולפיני – פולי גולטיירי ייקום דמו – חייב הרבה לפרנץ, אבל טוני לקח את סיפוויץ' צעד קדימה. הטלוויזיה הפוסט-סופרנואית, בעיקר זאת של הכבלים האמריקאיים, היא טלוויזיה של גיבורים עם עמוד שדרה מוסרי של ראש עירייה ישראלית מסדר גודל בינוני. אבל הגיבורים הפוסט-סופרנואים הם לא רק אפלים יותר מקודמיהם; לא אחת הם גם מכוערים מהם. פרנץ לא רק הפך אלכוהוליסט גזען לגיבור אהוד של סדרת טלוויזיה. הוא הפך גם גבר כרסתן ומקריח לגיבור כזה.

אלא שלפרנץ הנפלא היה יתרון בסיסי על גנדולפיני: הוא גילם שוטר. אמנם מקלל, אמנם מרביץ, אבל אחד מהחבר'ה הטובים. וגנדולפיני – הוא היה "החבר'ה הטובים". אלו היו נתוני הפתיחה שלו: גבר שמן, קירח, עם סקס אפיל של דוב גריזלי בחלוק בית, שחונק אנשים למוות בזמן שהוא מחפש קולג' לילדה. ואיכשהו, הוא צלח אותם. לראיה, הפיד שלכם בפייסבוק ביום שהוא מת.

כן, טוני סופרנו סיבך את כולנו. לא רק שמצאנו את עצמנו מריעים לנבל; הוא אפילו לא היה סקסי. לנבלים מותר להיות לא אטרקטיביים – לפעמים אלה אפילו כישורים נדרשים – אבל כשהנבל הוא הגיבור שלך, ואתה מחפש ליצור הזדהות בינו לבין הצופה, מראה לא אטרקטיבי עשוי להיות מכשול מיותר. אלה אם כן קוראים לך דייויד צ'ייס ואתה מלמד את כולנו איך עושים טלוויזיה.

אחרי טוני סופרנו הגיעו עוד כמה חבר'ה ששילבו ידיים מלוכלכות עם פרצוף מטונף: ויק מאקי ("המגן") חלק עם טוני משקל עודף וקרחת, וולטר ווייט ("שובר שורות") הציג חזות ממושקפת ומשופמת עם כריזמה מתפרצת של מורה לכימיה. השיא הוא כנראה נאקי תומפסון מ"אימפריית הפשע", גיבור וארכי-נבל שמגולם על ידי אחד הפרצופים הפחות קלים לעיכול בהוליווד, סטיב בושמי, קומפלט עם קו השיער המובס והעיניים שמחזיקות מם אינטרנטי משלהן. ואני כבר לא מדבר על זה שהגיבור הכי בולט בטלוויזיה היום הוא גמד.

זה עוד אחד מהמקומות האלה בהם הטלוויזיה מראה לקולנוע בשנים האחרונות שאת כל מה שהוא יודע לעשות בגדול, היא יודעת לעשות בעמוק. הסחף המתמשך של כוכבים הוליוודיים לכיוון אולפני הטלוויזיה נובע מהאתגרים הבלתי רגילים שהאחרונה מציעה להם. הוליווד הבלוקבאסטרית היא טריטוריה נוצצת של פרצופים יפים שנשלטת על ידי אותם פרצופים: בראד פיט, ג'ורג' קלוני, טום קרוז, וויל סמית'. אפילו ברוס וויליס קשישא. לתעשייה הזאת יש מעט מאוד תפקידים רציניים ו/או מכניסים להציע למאותגרים גילית ורפרזנטטיבית. פיליפ סימור הופמן, אולי השחקן הגדול בדורו, בקושי מצליח לגרד תפקידים ראשיים בצנטרום של הוליווד. כך גם פול ג'יאמטי הנפלא. את תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בסבנטיז הם היו גומרים כאל-פאצ'ינואים ודסטין-הופמנים, הפרצופים הלא מלוקקים של אז. היום, איש לא מניח על כתפיהם את הסרטים הגדולים של התקופה. וזה לא רק ספקטקלים: בזוכי האוסקר האחרונים כיכבו בן אפלק, ז'אן דוז'ארדן, קולין פירת' וג'רמי רנר, קאדר פוטנציאלי לרשימת הגברים הסקסיים של פיפל מגזין. אם צריך גיבור יפה תואר כמו גטסבי, מלהקים את לאונרדו דיקפריו. אם צריך גיבור מזדקן ומכוער כמו ג'יי אדגר הובר, מלהקים את דיקפריו.  יש מעט מאוד שון-פנים בהוליווד.

הנה עוד משהו שהטלוויזיה חייבת לג'יימס גנדולפיני. בחייו ובמותו ציווה לנו את הגיבורים המכוערים.

עבד כי ימלוק ("ג'אנגו ללא מעצורים" – ביקורת)

דג'אנגו ללא מעצורים

החדשות הרעות הן ש"ג'אנגו חסר מעצורים" אורך 165 דקות.

החדשות הטובות הן שזה לא הפריע לי לשניה: ג'אנגו, אקדוחן ספגטי שחור וטרנטינואי ממגף ועד כובע בוקרים, רץ לי מול העיניים, והוא רץ ללא מעצורים.

קוונטין טרנטינו עושה סרטים מגניבים. הוא לא עושה סרטים עם אמירות חברתיות מעמיקות או עם כוונה אוסקרית נפוחה מחשיבות עצמית. הוא עושה סרטים "קוליים", סרטים שכיף לו לעשות, סרטים שהוא בעצמו היה נהנה לראות.

טרנטינו הגיע למעמד שבו הוא יכול לממש כל פנטזיה שעולה על דעתו. סרט נקמה אולטימטיבי? קול. מחווה לסרטי הגריינדהאוס? קול. יחידת חיילים יהודים שנוקמת בנאצים בצרפת הכבושה? קול. ועכשיו: מערבון, אבל כזה עם צייד ראשים שהוא רופא שיניים גרמני ועם כושי על סוס. סופר-קול.

טרנטינו, עכבר קולנוע מהרמות הפסיכוטיות של הסקאלה, מעיד על עצמו כמעריץ מערבוני ספגטי. "הטוב, הרע והמכוער" ניצב בראש רשימת הסרטים הגדולים של כל הזמנים על פי טרנטינו. לפיכך, הפלישה שלו למערב נראית טבעית, מתבקשת ומגרה את הדמיון. אלו טוויסטים מתוחכמים ורפרורים תרבותיים ייצוק טרנטינו לז'אנר העתיק והנשכח למדי?

זאת הפעם האחרונה שאני קונה ריהוט לאחוזה באיקאה

זאת הפעם האחרונה שאני קונה ריהוט לאחוזה באיקאה

זאת ההזדמנות להבהיר מראש למעריצי "ג'אנגו" המקורי, הנפלא והאהוב (לרבות הח"מ, שהוא סאקר מערבונים בכלל וספגטי בכללם), שאין כל קשר בין היצירה של סרג'יו קורבוצ'י הגדול לזאת של טרנטינו. חוץ מקריצה טרנטינואית שמתרחשת כשפרנקו נרו, ג'אנגו המקורי, מתיישב על הבר ליד ג'יימי פוקס, ג'אנגו החדש, ומקבל ממנו הסבר איך מבטאים את שמו. "אני יודע".

הסיפור של טרנטינו (תסריט שהוא חתן גלובוס הזהב הטרי ואפשר לקרוא ולהוריד אותו כאן) מציע טוויסט נחמד על סרטי המערבונים: עבד שחור (פוקס) משוחרר מכבליו על ידי צייד ראשים גרמני (כריסטופר וולץ המעולה) כדי לסייע לו ללכוד שלושה מבוקשים. כשהקשרים בין השניים מתהדקים, מציע הגרמני, ד"ר שולץ, לעבד ג'אנגו "פרימן" (משעשע) לצאת ביחד ולשחרר את אשתו השפחה מחזקתו של האריסטוקרט הדרומי מיסייה קנדי (לאונרדו דיקפריו), שמארגן בחוותו קנדילנד קרבות מנדינגו לחיים ולמוות בין עבדים בריונים אך כנועים.

צייד ראשים גרמני, שהוא בכלל רופא שיניים במקור ומסתובב בעגלה עם שן על קפיץ על הגג, זה ואריאציה מערבונית מצוינת ומאוד טרנטינואית (כי היא "מגניבה"). עבד שחור שהופך לבאונטי האנטר ויוצא למסע נקמה זאת כבר הברקה.

גיבור שחור, כמעט מיותר לציין, הוא עניין חריג בז'אנר כל-לבן (מקסימום אדום-עור) כמו מערבונים. ראשית, המערבון הקלאסי מתרחש, בטח ניחשתם, במערב, ולא בארצות הדרום. שנית, שני דגמי הדו-קרב הבסיסיים של המערבונים הם אנשי חוק נגד פושעים ולבנים נגד אינדיאנים. השחורים נשארו מחוץ לתחום. לא מעט סרטים עסקו בחיילי הבאפלו (כמו סרט הטלוויזיה "חיילי הבפאלו" עם דני גלובר מ-1997), אבל מעט סרטים העמידו אקדוחן שחור לדו קרב בצהרי היום. אני נזכר למשל במריו ואן פיבלס שעשה את זה ב"נקמתו של ג'סי לי" (Posse, 1993). סידני פואטייה נכנס למערבונים כבר ב-1966 ב"דו קרב בדיאבלו" של ראלף נלסון, והמשיך דרך "באק והמטיף" עם הארי בלפונטה (1972) ועד למערבון הטלוויזיוני "ילדי האבק" (1995). שנה לפני שפואטייה חגר את אקדחיו הופיע בחוברות קומיקס הקאובוי השחור הראשון, "לובו". וישנו שריף בארט מ"אוכפים לוהטים", אבל זאת היתה כמובן פארודיה על מערבונים, ודי בכך כדי להבהיר עד כמה מדובר ברעיון לא שגרתי.

"70 שקל כניסה בשביל להחליק על שקית ניילון? אתה נורמלי?!"

80 שקל כניסה בשביל להחליק על שקית ניילון? אתה נורמלי?!

הבעיה היא שלא די ברעיון מגניב כדי ליצור סיפור טוב. "ג'אנגו חסר מעצורים" (להלן "ג'אנגו", ברשותכם) מורכב משלושה חלקים. בראשון, ג'אנגו unchained, כשמו המקורי של הסרט, ולומד להפוך לבאונטי האנטר; בשני, ג'אנגו ושולץ יוצאים לאתר את שלושת המבוקשים, שגם אחראים באופן אישי לצלקות על גבו של העבד ולאות הקין הצרוב על לחיו; בשלישי, צמד הרעים יוצא לשחרר את אשתו של ג'אנגו, ברומהילדה (קרי וושינגטון).

החלקים האלה אינם מאוזנים משום בחינה. החלק הראשון בונה באופן קצת איטי את הסט-אפ של הסיפור; החלק השני, לעומתו, ממהר להגיע אל המטרה (הוא נפתח עם ביקורם של ג'אנגו ושולץ בחווה בה מסתתרים הפושעים ונגמר לא הרבה אחר כך); החלק השלישי הוא מרכז הכובד של הסיפור, אבל הוא מגיע אחרי זמן רב כל כך שהוא עלול להיראות ארוך ומתיש מדי (אם כי הוא לא היה כזה עבורי. אני בכלל מחכה לגרסת הבמאי, טרנטינו הבטיח שיש לו עוד הרבה רצועות פילם על רצפת חדר העריכה).

מפתיע גם ש"ג'אנגו" זכה בגלובוס על התסריט למרות שיש בו לא מעט בורות והנחות. למשל, ציר מרכזי עליו נשען הסיפור נראה כמהלך מיותר ומסורבל: מדוע ג'אנגו ושולץ מתכננים להערים על קנדי במקום להציע לקנות ממנו את ברומהילדה? גם העובדה שמשרתו של קנדי, סטיבן (סמואל ל. ג'קסון בתפקיד מצוין), חושד בקשר בין ג'אנגו לברומהילדה אבל איש לא משגיח בעובדה שלשניהם יש סימן זהה על הלחי (אותו אות קלון של נמלטים), תמוהה. ובכלל, כשהחשד הזה נחשף – לא ברור למה זה בדיוק מפריע לקנדי. למה הוא לא מוכר את השפחה, או פשוט זורק את הרמאים מביתו? על מה כל הסצנה (שהיא סצנה מצוינת, אגב)?

אם מוכנים לתת לקצוות הלא משויפים האלה להחליק, ביחד עם עוד כמה רגעים פחות מוצלחים (כמו שימוש מיותר בהילוך איטי או הגזמות מסוימות בסצנות האקשן), מקבלים מערבון כיפי לחלוטין שמצטיין בכל מה שטרנטינו מצטיין בו: דמויות נפלאות (מג'אנגו רב הפאסון, דרך שולץ הפיקח וקנדי המזויף, ועד לסטיבן רב הפרצופים); דיאלוגים שנונים (גם אם סצנת קו-קלאקס-קלאן אחת מיותרת ונמרחת); ציטוטים תרבותיים ("ג'אנגו" עשיר בהם עד להתפקע, ואפשר למצוא מילון רחב למדי כאן, באדיבות אבנר שביט); ופסקול נהדר (כולל יצירה חדשה של אניו מוריקונה, עניין ששווה כשלעצמו יצירת סרט). "ג'אנגו" גם נראה מצוין (צילום שווה-אוסקר עתיר מעברים בין זומים ללונג-שוטים סינמסקופיים של רוברט ריצ'רדסון) ומצליח לשחזר לא פעם פריימים שנראים כאילו נלקחו מהמערבונים הקלאסיים של ג'ון פורד, ממערבוני הספגטי של קורבוצ'י וסרג'יו לאונה, וממערבונים מאוחרים כמו "הקלפן והיצאנית".

"ג'אנגו" הוא אמנם מערבון לפי הגדרתו, אבל הוא מערבון על העבדות. אם תרצו, "ג'אנגו" הוא מה שקורה כשמערבון פוגש בלקספלוייטשן. הוא מתרחש שנתיים לפני מלחמת האזרחים ומציג דרום ששרוי עמוק בתוך תרבות מסואבת של אדונים ומשרתים. יש פה את כל הדימויים הקלאסיים של העבדות: עבדים כבולים בשלשלאות, הצלפות שוט על הגב, עבדות שחורה וכנועה משרתת אצילות דרומית מפוארת באחוזות ענק. חלק מהדימויים האלה מובאים בנועזות גרפית יוצאת דופן: עבד נקרע לגזרים בידי כלבים, עבדים נלחמים עד המוות למצהלות אדוניהם הלבנים. ו"ניגר" היא בוודאי המילה הנפוצה ביותר בתסריט לצד "ג'אנגו" (ב"ווראייטי" ספרו 109 פעמים).

"ג'אנגו" אף מזכיר שגם בעבדות יש דרגות, וכל עבד אומלל על פי דרכו. יש את עבדי החצר ויש את עבדי הבית. יש את השפחות העובדות בשדה ויש את אלה שנדרשות לענג את האדונים הלבנים. יש את העבדים מן השורה, ויש את רב המשרתים, שהוא הבזוי מכולם.

ג'אנגו עצמו הוא עבד שמקבל דרגה חדשה עם שחרורו. החברה הלבנה מתקשה לעכל את היותו אדם חופשי, בהיותו עדיין אדם שחור. אנשים מביטים בו ברחוב במבט מופתע, בעל מסבאה מסרב לשרת אותו, בעל חווה מסרב להכניס אותו לביתו. התגובה החריפה מכולם היא דווקא של סטיבן, העבד השחור שהשתכנז ושמתקשה לקבל את השינוי הפתאומי בכללי המשחק, אף שהוא אמור לגלות אמפטיה כלפי השינוי ולהתמלא גאווה. סטיבן, גרסה מתקדמת ואקסצנטרית של הדוד תום של הארייט ביצ'ר סטו, הפנים לחלוטין את תרבות העבדים, ובתמורה זכה למעמד מיוחד בעיני אדונו, שרואה בו משרת נרצע אך גם ידיד נאמן. זה הפרס שמקבל עבד נאמן על שיתוף הפעולה, בניגוד לצלקות על עורו של עבד סורר כג'אנגו.

מנגד, ליחס האנושי ביותר, כזה שלא רואה בו אפילו לרגע אדם פחות ערך, זוכה ג'אנגו דווקא מד"ר שולץ, שעושה רהביליטציה לנבל הנאצי של וולץ מ"ממזרים חסרי כבוד". בהשוואה בין העבדות לשואה (השוואה שהיא חלק מהסערה סביב הסרט בעקבות התבטאויות של ספייק לי) מעניין לראות את דמות הגרמני אצל טרנטינו דרך וולץ, שמגלם נבל שפל ב"ממזרים" ואילו עכשיו מגלם את הגרמני הטוב, שרק הולך והופך לטוב יותר ככל שהעלילה מתקדמת.

תגיד לי עוד פעם אחת ללכת לעשן בחוץ. עוד פעם אחת!

תגיד לי עוד פעם אחת ללכת לעשן בחוץ. עוד פעם אחת!

ג'אנגו, מצדו, מתחיל בשינוי קיצוני של אורחות חייו. ההופעה הראשונה שהוא בוחר לעצמו נראית כאילו נלקחה מחצרות אירופה הפאודלית. בהמשך, כשהוא מתחזה לסוחר עבדים שחור (השחור הבזוי מכולם, לדבריו), הוא הופך לעבד כי ימלוך, נוגש בגסות בעבדים אחרים ומתעמת עם הלבנים שסביבו בחוצפה ובתעוזה כמו היה שווה להם. סיום הסרט מוצא אותו בבגדיו של קנדי, הסיגריה עם הפומית בזווית פיו. המהפך הושלם: ג'אנגו המשוחרר הפך לאדם לבן בצבע שחור. ואם זה חזון השחרור של טרנטינו, לא פלא שהוא עורר את חמתו של ספייק לי.

טרנטינו, בתגובה, אחרי שאמר משהו כמו "אין תגובה" ואז שהביקורת "מגוחכת", הסביר שביקש להיות דווקא נאמן לאמת. "זה היה משהו אחד אם אנשים היו אומרים 'הגזמת עם זה (עם העבדות, נ.ש) בסרט לעומת מה שהיה ב-1858 במיסיסיפי'", אמר בראיון לחוקר התרבות הנרי לואי גייטס ג'וניור, "אף אחד לא אומר את זה. ואם אתה לא אומר את זה, אתה בעצם אומר שאני צריך לשקר, שאני צריך למתן את זה, שאני צריך לעשות את זה יותר קל לעיכול. לא, אני לא רוצה לעשות את זה קל לעיכול".

משעשע לשמוע את טרנטינו, יוצר שמניפולציות בידוריות הן חלק מרכזי בקולנוע שלו, מדבר על נאמנות למציאות. אבל אפשר להבין למה הוא מתכוון, ו"ג'אנגו" אכן לא עושה הנחות לצדדים המכוערים של העבדות. לי כינה את העבדות "השואה" של השחורים; מובן מדוע לטרנטינו, שכבר נכנס לטריטוריה של השואה ב"ממזרים חסרי כבוד" ויצא עם שריטות קלות, לא מתרגש (טרנטינו אגב מדבר על "ממזרים" ו"ג'אנגו" כשני חלקים בטרילוגיה, שחלקה השלישי יעסוק בקבוצת חיילים שחורים שלוחת רסן המחסלת חיילים לבנים בשווייץ ב-1944).

טרנטינו אמנם מדבר על נאמנות לאמת, אבל הוא לא מבקש לעשות צדק היסטורי. הוא מבקש לספר סיפור. "ג'אנגו" הוא אגדה, לא פיסת חיים אותנטית מתקופת העבדות האמריקאית נוסח "אוהל הדוד טום". הוא אפילו נתלה באגדה הגרמנית העתיקה מ"טבעת הניבלונגים" על זיגפריד שהציל את אהובתו ברונהילדה (נכון, דומה לשם אשתו של ג'אנגו, שהיא, אגב, פון שאפט – והשאפט מרמז כמובן לגיבור השחור הקולנועי המיתולוגי בעצמו). גם הפסקול העדכני לפרקים מחבר את "ג'אנגו" לזמנים אחרים.

בשביל דרמטיזציה של ההיסטוריה אנחנו לא צריכים מספר סיפורים שנון ומוכשר כמו טרנטינו. בשביל זה יש לנו מישהו כמו סטיבן ספילברג, ש"לינקולן" שלו יצטרף ל"ג'אנגו" על המסכים בשבוע הבא, והוא עוסק בעבדות מזווית שונה לחלוטין (ספילברג עשה גם את "אמיסטד" על אותה תקופה, ואפשר להכניס גם את "הצבע ארגמן" לדיון). לעומת ספילברג, טרנטינו מספר סיפור תקופתי מבלי להיות מחויב באמת לתקופה במובנה הרחב, ההיסטורי והמכונן. זה לא הסיפור רחב ההיקף של "שורשים" או הסיפור הפרטי שהוא הסיפור הלאומי של הארייט טאבמן, פרדריק דאגלס, נט טרנר או חמדת (גיבורת ספרה של טוני מוריסון וסרטה של אופרה ווינפרי).

טרנטינו מתעניין בפרטים המסעירים, "האקזוטיים": בעבד השחור שמשתחרר, באציל הדרומי האכזרי, בקרבות העבדים. בתוכם הוא מחפש את הסיפור המעניין, ומספר אותו בדרכו הטרנטינואית, המדממת והמהדהדת בתוכה את כל תולדות התרבות הפופולרית. הוא עושה מתקופת העבדות ספרות זולה, למגינת ליבו המובנת של ספייק לי, ולתשואות הקהל שמריע לקאובוי שחור שמנצח את הנבל הלבן, בגרסה אלטרנטיבית ומהנה של ההיסטוריה.

וכך, בזמן שספילברג מספר סיפור לאומי על גיבור לבן שמציל את הגזע השחור, טרנטינו מספר סיפור פרטי על גיבור שחור שמציל את אהובתו. אלה סיפורים שיכולים לחיות זה בצד זה כפי ש"רשימת שינדלר" יכול לחיות לצד "ממזרים חסרי כבוד". וממילא גורלם ההיסטורי לא יהיה זהה: "לינקולן" יקבל אוסקר, ו"ג'אנגו" ישאר עוד סרט מגניב, מצוטט ואהוב, בפילמוגרפיה הפולחנית של קוונטין טרנטינו. אני יכול לחיות עם זה.

טרנטינו

Twitsonfilms: מערבון פוגש בלקספלויטיישן בדרום הגזעני? למה לא? טרנטינו נכנס בעבדות במערבון נקמה מדמם שהוא, כמו בסרט של קורבוצ'י, "חופן דינמיט". ½****

"ג'אנגו ללא מעצורים" (Django Unchained). תסריט ובימוי: קוונטין טרנטינו. שחקנים: ג'יימי פוקס, כריסטופר וולץ, לאונרדו דיקפריו, קרי וושינגטון, סמואל ל. ג'קסון, דון ג'ונסון, ג'ונה היל, וולטון גוגינס, ג'יימס רמר, דניס כריסטופר, קוונטין טרנטינו, דייויד סטין, דנה מישל גורייה, ניקול גליסיה, לורה קיוטה, אטו אסנדו, אסקלנטה לאנדי, מרים פ. גלובר, דון סטראוד, טום וופט, ברוס דרן, מ. ס. גייני, קופר האקבי, דוק דוהיים, מייקל פארקס, ג'ון ג'ארט, זואי בל, ראס טמבלין, אמבר טמבלין, פרנקו נרו. 165 דקות.

IMDB כאן

דג'אנגו ללא מעצורים - פוסטרים

נמרים על סירות, הוביטים על סוסים וכלבים על הבד: סיכום 2012 בקולנוע

עלייתו של האביר האפל

כמעט ולא סיכמתי את השנה. קודם כל, אין לי זמן. שנית, אני קצת משתעל. שלישית, לבושתי ואחרי שנים של הופעות סדרתיות בבתי הקולנוע, פספסתי לא מעט סרטים השנה. הרשימה שערורייתית כמעט כמו זו של הליכוד-ביתנו, ורק מלהעלותה על הכתב עולה סומק בלחיי: "פרנורמן", "הוואלס האחרון", "עד החתונה זה יעבור", "שטח פראי", "זיכרון גורלי 3", "האחות של אחותך", "פיץ' פרפקט", "פרוג'קט X", "ראלף ההורס". אלה רק כמה, מהראש. ועוד לא דיברתי על הסרטים הזניחים ועל הסרטים הזרים שפספסתי. עזבו את זה – לא ראיתי את "מחוברים לחיים"!

מבטיח להשלים, בחיי.

ובכל זאת, זה מפעל שאני מעמיד (נדמה לי שבהפסקות) מאז 2006. ולכן, הנני כאן, ועמדי הסיכום, שיהיה קצר אך קולע. מעולם לא הצטיינתי בהגבלת הבחירות (ראה סיכום 2011), אז אני מרשה לעצמי יריעה רחבה של בחירה ויריעה קצרה של הסברים. ביקורות מורחבות תוכלו למצוא בקישורים.

הכלל בעינו עומד: רק סרטים באורך מלא שהוצגו במהלך שנת 2012 בבתי הקולנוע המסחריים בישראל הועמדו לבחירה. וזה אומר שהסרטים שלא הופצו כאן או שנגאלו רק בזכות סינמטקים ופסטיבלים נותרו בחוץ, ושיש כאן גם סרטים ששייכים באופן רשמי ל-2011, אם לא למטה מכך.

במשפט אחד: זאת לא 2011, השנה של "דרייב" ו"אומץ אמיתי" ו"ברבור שחור" ו"כוכב הקופים: המרד" ו"קר עד העצם" ו"מאניבול" (וואו). אבל זאת אחלה שנה.

הוגו

סרטי השנה

עלייתו של האביר האפל

הוגו

ההוביט: מסע בלתי צפוי

היו זמנים באנטוליה

הארטיסט

החמישייה השנייה, בפער ניכר:

הרוג אותם ברכות

פרידה

ניצוד

ממלכת אור הירח

סקייפול

והעשירייה השנייה, כבר לא לפי סדר חשיבות:

אופטימיות היא שם המשחק

הבלתי אפשרי

היורשים

חיי פיי

ארץ יבשה

חיות הדרום הפראי

המאסטר

ג'יי. אדגר

לופר

הנוקמים

THE HOBBIT: AN UNEXPECTED JOURNEY

הכי אוברייטד

"ענן אטלס" ו"סוס מלחמה"

דווקא השנה לא זיהיתי אוברייטד מובהק כמו בשנים קודמות ("העזרה" ב-2011, למשל). אני לא אוונגרדי בטעמי, אבל בדרך כלל יש סרט או שניים שאני מופתע לראות את ההשתפכות בפניהם. בשנה שעברה, למשל, לא הבנתי את ההתלהבות מ"האנה", שבעיני רוב המבקרים נראה נורא מגניב ובעיני הזיע ממאמץ להיות נורא מגניב. השנה, אני מודה, מצאתי את עצמי קולע לטעם הרוב, או להיפך.

וישנו "ענן אטלס". שבעיני חלק מהמבקרים הוא יצירת מופת, ובעיני אחרים בלוף. אני חושב שהוא סרט שקופץ הרבה מעל לפופיק ושלא מצליח לעמוד ברף הציפיות שהוא עצמו מציב. אין ספק שהתשואות היו מוגזמות.

Twitsonfilms: ניאו-מטריקס? לא ממש. יצירת אינדי מגלומנית ושלם שאמור להיות גדול מסכום חלקיו אך קטן ממנו. ובכל זאת – מאתגר ומעניין. true-true. ***

וישנם גם אלו שמחכים לשובו בסערה של סטיבן ספילברג. זה לא קרה עם "סוס מלחמה", שהיה רכיבה מתישה על סוס מסוכר (מה שלא מנע שש מועמדויות לאוסקר). יש לי הרגשה (תקווה) שעם "לינקולן" זה יגמר אחרת. יותר טוב.

Twitsonfilms: הם יורים גם בסוסים מגויסים? לא אם זה תלוי בספילברג. אפוס הרפתקאות רומנטי מרשים אך אפיזודלי, מתקתק ונטול עניין וערך. ½***

הכי אנדרייטד

"שלגיה והצייד"

אולי בגלל הסמיכות המוזרה שבין הקרנתו לבין הקרנת "מראה, מראה", גרסת שלגיה לכל המשפחה; אולי בגלל קריסטן סטיוארט המעצבנת; ואולי כי קצת קשה לשפוט בהגינות סרט שיוצא במקביל ל"עלייתו של האביר האפל". כך או אחרת, "שלגיה והצייד" זכה לכתף ביקורתית קרירה, ולא בצדק. הוא אמנם חטא במידה רבה לאגדה של האחים גרים, אבל בה בעת הרים יצירה אפית, קצת ז'אן-דארקית, לא רעה בכלל. בסוף הערב יכולתי אפילו להריע לסטיוארט בדרכה לקרב האחרון. הישג לא מבוטל.

עוד באנדרייטד: "פרנקוויני" של טים ברטון. כן, הוא ארוך מדי, ומרגיש ארוך מדי (בדיוק כפי שהוא: סרט קצר שנמתח), אבל יש בו סיפור נהדר, רפרנסים קולנועיים משעשעים ואנימציה מקסימה. כן, אני סאקר של ברטון, תהרגו אותי. בעצם, חכו לסעיף הבא.

Twitsonfilms: עוד סיפור שלגיה? למה לא? במקום סרט לכל המשפחה – דרמה אפית קודרת עם יער אפל באמת ושלגיה בתפקיד ז'אן ד'ארק. ****

הכי אוברייטד-אנדרייטד

"ג'יי. אדגר"

אני גם סאקר של קלינט איסטווד. בקטגוריה החביבה עלי במיוחד מופיעים סרטים שמגיעים עם שק ציפיות, עולים על המסך וחוטפים מהמבקרים סנוקרת. השנה זה קרה לאדם שקרוב ללבי במיוחד: קלינט איסטווד, האגדה והאגדה. "ג'יי. אדגר" חטף על ימין ועל שמאל, ולא בצדק. בעיני הוא היה סרט שצייר דיוקן מרתק של אדם מרתק. התסריט (של דאסטין לאנס בלאק) עמד לעתים בעוכריו, אבל איסטווד, בכישרונו יוצא הדופן לייצר קולנוע שהוא קשוח ורך בעת ובעונה אחת, התגבר עליו.

ודיקפריו שוב הוכיח שהוא שחקן מעולה.

עוד באוברייטד-אנדרייטד: "נערה עם קעקוע דרקון". גם פינצ'ר בינוני זה סרט מצוין.

Twitsonfilms: דיוקנו של השטן כלובש שמלות? לא ממש. פרופיל מקיף, מורכב ומרתק של גיבור-נבל שניסה להוציא את אויבי האומה מהארון וננעל בפנים. ****

הכי חבל שלא באתם

"כרוניקה בזמן אמת"

יש לי הרגשה שלכמה מה"הכי חבל שלא באתם" של השנה גם אני לא באתי. ככה זה, כשנאלצים לוותר על סרטים מתחילים עם אלה שנראים זניחים, ודווקא אז מפסידים את התענוגות הכיפיות באמת. איך היה "That's my boy"? ואיך "שומרים על השכונה"? ו"סוף המשמרת"? משהו אומר לי שהייתי נהנה בכולם, אבל אצטרך לחכות ולבדוק את זה ב-2013.

ובכל זאת, הנה אחד שלא באתם אליו, וחבל: "כרוניקה בזמן אמת". כמו פריקוול על הולדת מסדר הג'דיי, רק עם תיכוניסטים ומעודדות. ואם זה לא מספיק לכם כדי לרוץ לראות, אז אני לא יודע מה כן.

עוד חבל שלא באתם: "קוריולאנוס". רייף פיינס עושה שייקספיר.

Twitsonfilms: "גיבורים" פוגש את "קלוברפילד"? למה לא? אפס דמויות ועלילה, שפע בידור ואקשן. כמו קומדיית התבגרות בכיכובם של אבירי ג'דיי. ½***

IMG_3074.CR2

הכי שיר השנה

"סקייפול"

שיר בונד כמו ששיר בונד צריך להיות.

הכי כיף לשמוע

"ארץ יבשה"

נו, מה? ניק קייב.

עוד שירים כאן.

הכי גיבור על

"עלייתו של האביר האפל"

כל הנוקמים שבעולם וכל הקורים שבעולם לא יוכלו לאפילוג המנצח של טרילוגיית המופת.

Twitsonfilms: סיום מנצח לטרילוגיה מופתית? בהחלט כן. טור דה פורס קולנועי, צדק חברתי ותחייה עטלפית. ½****

הכי נסיכה

"אמיצה"

שתי שלגיות רבות והג'ינג'ית הסקוטית מנצחת. קריסטן סטיוארט היתה שלגיה מעצבנת בסרט לא רע ("שלגיה והצייד"), לילי קולינס היתה שלגיה חביבה בסרט קצת ילדותי ("מראה מראה"), אבל הנסיכה הטובה מכולן היתה בכלל בחורה מצוירת עם רעמה אדמונית אדירה. "אמיצה" לא היה הסרט הכי טוב של פיקסאר, אבל הוא בהחלט עמד בסטנדרט והבהיר שגם כשפיקסאר נאלצים לעשות "דיסני", עם נסיכה ומכשפה והכל, הם עושים את זה כמו פיקסאר. בחוכמה.

Twitsonfilms: "מולאן" פוגשת את "שלגיה" ביערות סקוטלנד? למעלה מכך. סינרגיה קרובה לשלמות בין השורשים הקלאסיים של דיסני לטאץ' האינטליגנטי של פיקסאר. ½****

הכי נבל

ביין ("עלייתו של האביר האפל")

סילבה מ"סקייפול" היה אחד הנבלים הגדולים בתולדות ג'יימס בונד, אבל ביין הוא אחד הנבלים הגדולים בתולדות באטמן, וזה שווה יותר. נולאן לקח אותו למקומות חדשים עם השילוב בין הגוף הבריוני של טום הארדי וקול השון-קונרי המכובד שבקע מתוך המסכה ונשמע כאילו הגיע מעולם אחר, שהפך את ביין למעין דמון מיתולוגי מטיל מורא. וכשביין פירק את באטמן כמו מתאבק WWE – זה היה רגע קולנועי עוצר נשימה. רגע שמסביר את המשפט הנהדר שאומר ביין לבאטמן: "אתה רק אימצת את האפילה. אני נולדתי לתוכה".

עוד בנבלים: סילבה ב"סקייפול" (חביאר בארדם ב"סקייפול"), אזוג ("ההוביט"), ג'קי (בראד פיט ב"הרוג אותם ברכות"), פורסט (טום הארדי ב"ארץ יבשה"), לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן ב"המאסטר"), ג'יי. אדגר הובר (לאונרדו דיקפריו ב"ג'יי. אדגר").

עלייתו של האביר האפל - ביין

הכי אנימציה

"מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4"

אני מת על סרטי אנימציה, והפסדתי השנה לפחות ארבעה מהיותר מסקרנים שבהם ("פראנורמן", "רלף ההורס", "מלון טרנסילבניה" ו"שומרי האגדות"). בלעדיהם, ובלי "אמיצה" שכבר הוזכר, נשארתי עם שני מתחרים דומים להפליא – "מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4" – שני סרטי המשך שמוותרים על עומק דרמטי לטובת הנאה צרופה. שניהם עמדו היטב במשימה.

עוד באנימציה: "הלורקס", "פרנקנוויני".

Twitsonfilms: שוב החיות בסכנת הכחדה? למה לא? הן הרי תמיד יודעות להוציא מעצמן את המיטב עם הגב לקיר. משב קפוא של בידור קיצי מהנה. ****

Twitsonfilms: אלכס בורח עם הקרקס? כן, וזה עושה לו רק טוב. החיות מניו יורק מלהטטות באירופה, ונותנות שואו מרהיב ומשעשע. ****

הכי חיה

אוגי ("הארטיסט")

היו מתחרים ראויים. הסוס ב"סוס מלחמה" היה מרגש. הטיגריס הדיגיטלי ב"חיי פיי" היה מפעים (אבל דיגיטלי). אבל אוגי היה שחקן.

הכי גילטי פלז'ר

"באטלשיפ"

"באטלשיפ" מבוסס על רעיון מטופש: לעבד את המשחק "צוללות" לסרט. פיטר ברג הפך את זה לסרט ארמגדוני עם מודעות עצמית גבוהה, כזה שאומר לעצמו מדי פעם "מי מדבר ככה?". שובר קופות הוליוודי מדבר ככה. וזה בסדר.

עוד גילטי פלז'רס: "בלתי נשכחים 2", "ג'ק ריצ'ר".

Twitsonfilms: סרט אסונות ארמגדוני? למה לא? מי רוצה לשחק צוללות עם נייר ועיפרון כשאפשר לשחק עם טילים וחייזרים? ½***

הכי מאכזב

"פרומתיאוס"

מתבקש להגיד "ג'ון קרטר", אבל אני לא הגעתי ל"ג'ון קרטר" עם ציפיות גבוהות. למען האמת, גם ל"פרומתיאוס" לא הגעתי עם ציפיות גבוהות. בכל זאת, רידלי סקוט, האיש והיומרה. זה נגמר ביותר מדי התקשקשות פילוסופית ומחשבה שזאת התחלה לא רעה לסדרה חדשה של "הנוסע השמיני", כל עוד מישהו אחר יתפוס את הגאי הספינה בסיקוול. הי, כריסטופר נולאן בדיוק התפנה!

Twitsonfilms: ה"אודיסיאה בחלל" של "הנוסע השמיני"? לא ממש. סקוט מכוון לכוכבים ומפספס יותר מדי חייזרים רצחניים בדרך לטובת פסבדו-פילוסופיה. ½***

הכי מחכה לסיקוול

"האביר האפל"

כן, זה נגמר. אבל הי, ג'וזף גורדון-לוויט הפך לנייטווינג, לא?

עוד מחכה לסיקוול: "ההוביט", "לופר", "פרומתיאוס".

הכי ברוך שפטרנו

"דמדומים: שחר מפציע, חלק 2"

את כל מה שיש לי להגיד על "דמדומים" כבר אמרתי בחלק הראשון. כולל: " הדבר הכי טוב שיצא מ'דמדומים' זו אנה קנדריק". וזה עוד לפני שראיתי את "פיץ' פרפקט".

דמדומים - רוברט פטינסון

הכי וואו

סצנת הצונאמי ב"הבלתי אפשרי"

ל-2011 היתה סצנת צונאמי נפלאה. הנה היא כאן, מתוך "מכאן והלאה":

סצנת הצונאמי של 2012 לא נופלת ממנה. הנה היא קצת כאן, בטריילר:

חואן אנטוניו באיונה עושה עם הצונאמי דברים נפלאים. הוא עושה מנעמי ווטס בובת סמרטוטים פצועה. הוא עושה מהלב של הצופה קווץ'.

עוד בוואו: סקורסזי משחזר את צילומי "המסע אל הירח" בהוגו, ביין שובר את באטמן ב"עלייתו של האביר האפל", הסיום הקתרטי של "לופר" ואיזה עשר סצנות מופלאות של חואקין פיניקס ב"המאסטר".

Twitsonfilms: סרט אסונות מניפולטיבי? לא ממש. מפחיד ומטלטל, ותסלחו לי על משחק המילים על חשבון הצונאמי, אבל זה פשוט קולנוע סוחף. ****

הכי מפתיע

דיסני רוכשת את לוקאספילם

יש מעריצים שהריעו. יש כאלה שהתחילו למכור את כל הממורביליה. יש כאלה שבשבילם זו מכה ניצחת לאימפריה. יש כאלה שבשבילם זו תקווה חדשה.

לפחות קיבלנו מלא ממים מעולים.

מלחמת הכוכבים ודיסני - מלחמות החנונים

הכי ישראלי

"הבלדה לאביב הבוכה"

אחרי פתיחת שנה צולעת ("נמס בגשם", "סרק סרק", "רסיסי אהבה") הלכה השנה והשתפרה מבחינת הקולנוע הישראלי. שמי זרחין הגיע עם סרט חדש ("העולם מצחיק"), ערן קולירין חזר מ"ביקור התזמורת" עם סרט חריג ("ההתחלפות"), אסי דיין חזר ("ד"ר פומרנץ"), איתן פוקס הקים לתחייה את יוסי וג'אגר ב"הסיפור של יוסי", דינה צבי-ריקליס עלתה עם "ברקיע החמישי". מני יעיש ("המשגיחים") ורמה בורשטיין ("למלא את החלל") הרשימו בסרטי ביכוריהם. וכן, היה שם גם את דובר קוסאשווילי ("רווקה פלוס").

אבל ההפתעה הנעימה חיכתה בסוף השנה, עם סרטו החדש של בני תורתי, שלא דומה לשום דבר שרואים כאן בדרך כלל. מעין מערבון ים-תיכוני, עם הרבה סגנון, הרבה רפרורים והרבה אומץ להיות אחר.

עוד בישראלים: "למלא את החלל", "ההתחלפות", "המשגיחים".

הכי זר

"היו זמנים באנטוליה"

הסרט הזה מסתובב בעולם מ-2011. הוא גם עבר בארץ בפסטיבלים, פעמיים. אבל השנה הוא הגיע להקרנות מסחריות, בזכות סרטי אורלנדו, וצריך להצדיע להם על כך. סרט מופתי.

עוד בזרים: "פרידה", "בושה", "אהבה"', "ניצוד" וגם כמה סרטים עם יותר ממילה אחת בשמם.

היו זמנים באנטוליה

הכי גבר

ג'וזף גורדון לוויט

2011 היתה השנה של ראיין גוסלינג עם "משחקי שלטון", "טיפש, מטורף, מאוהב" וכמובן "דרייב". ב-2012 הוא הוריד פרופיל ופינה את הבמה ליריב הבולט ביותר שלו על כתר "השחקן הצעיר הגדול של דורו". לגורדון לוויט היתה שנה נהדרת עם "לופר" ו"עלייתו של האביר האפל", וזה עוד לפני שראיתי את "Premium Rush" ועוד לפני שראינו את "לינקולן". יצויין שאני מעריץ עוד מ"בריק".

עוד גבר: טום הארדי ממשיך לנסוק עם שנה נהדרת ("ארץ יבשה" ו"עלייתו של האביר האפל"), רגע לפני שהוא הופך להיות מקס הזועם ואל קאפון.

Twitsonfilms: "שליחות קטלנית" לעניים? לא בדיוק. ג'ונסון רוקח מהחומרים המוכרים מותחן פשע מהנה, לא נטול פגמים אך מעורר מחשבה. ****

הכי גבירה

קייט בקינסייל וג'ניפר לורנס

קייט בקינסייל היא אחת הנשים המועדפות עלי, ולא משנה כמה היא מנסה לאתגר אותי עם בחירות הסרטים הבעייתיות שלה. השנה היא עשתה את זה שלוש פעמים. ב"המבריח" היא עשתה את אחד התפקידים המבוזבזים בקריירה שלה: להיות יפה. מובן שהיא עשתה את זה נהדר. וזה בדיוק מה שהיא עשתה גם ב"מלחמת האופל: התעוררות", עם תפקיד הרבה יותר משמעותי, אבל אפילו לא טיפה יותר מורכב. טוב, ממילא תמיד חשבתי של"מלחמת האופל" לא היו מעולם יומרות שחרגו מ"מלהראות את קייט בקינסייל בבגדי עור צמודים". הריעו לזה.

את "זיכרון גורלי 3" עוד לא ראיתי. תנו לי לנחש: עוד מאותו הדבר. כלומר, בקינסייל מדהימה. סליחה, אני חייב ללכת לראות איזה סרט.

מלחמת האופל התעוררות - קייט בקינסייל

הבחורה השנייה שעבדה יפה השנה כיכבה בשני סרטים שעדיין לא ראיתי ("Devil you know" ו"הבית בקצה הרחוב") ובשניים שכן ("משחקי הרעב" השטחי ו"אופטימיות היא שם המשחק" הנפלא). אז תנו לי לספר לכם משהו: ג'ניפר לורנס היא נסיכה. אני שבוי בקסמיה מאז "קר עד העצם" בשנה שעברה. והיא לא עוזבת אותי.

ג'ניפר לורנס - הבית בקצה הרחוב

הכי שחקן

חואקין פיניקס

בדור שמעל לגוסלינג ולגורדון לוויט, חואקין פיניקס הוא השחקן הגדול של דורו. ההופעה שלו ב"המאסטר" היא עבודת מופת מחשמלת של שחקן טוטאלי, שלוקחת את התפקיד האדיר שלו ב"הולך בדרכי" עוד שלושה צעדים אל הפנתיאון. לא להאמין מה צמח מהאח הקטן והכאילו פחות מוכשר של ריבר פיניקס. מרלון ברנדו, זה מה שצמח.

פרס המשנה הולך לאנדי סרקיס, שוב באחד התפקידים הקולנועיים הגדולים של השנה (גולום ב"ההוביט") ושוב בלי שאף אחד יכיר בכך.

הכי שחקנית

מישל וויליאמס

לא ראיתי אל מישל ב"הוואלס האחרון", אבל כן ראיתי אותה עושה מרלין מונרו נפלאה ב"השבוע שלי עם מרילין". אז נכון שזאת היתה השנה שבה מריל סטריפ עשתה תפקיד מעורר התפעלות ב"אשת הברזל", אבל וויליאמס מרשימה אותי יותר. דווקא משום שהוא לא סומנה לגדולה, ויכולה היתה בקלות להפוך לעוד בלונדה מן המניין בהוליווד. אבל היא טיפסה מ"דוסון קריק" במעלה סרטים קטנים ותפקידים מעולים ("וונדי ולוסי", "סינקדוכה, ניו יורק", "בלו ולנטיין"), והיא תמשיך לטפס גם בשנים הבאות. הבטחה.

וחוץ מזה, תראו אותה.

מישל וויליאמס GQ

הכי נערת השער

ברוקלין דקר

על התואר הידוע גם כ"התחלתי לראות ממך קצת השנה ואני מצפה לעוד" התחרו, כרגיל, הרבה נערות יפהפיות. אני עדיין רוצה לשמוע עוד על רוקסי מקי מ"משחקי הכס", על האנה ווייר מ"בוס" ועל ג'נסיס רודריגז מ"אדם על הקצה", למשל. גם אחרי שיילין וודלי מ"היורשים" אני ממשיך לעקוב (איפשהו ב-2013 היא תשחק אצל גרג אראקי, איפשהו ב-2014 היא תהפוך למרי ג'יין ווטסון ב"ספיידרמן המופלא 2").

אבל עד אז, מי שהראתה צעדים קלילים ועדינים של התקדמות בתעשייה היא ברוקלין דקר, שאחרי הופעה אחת בשנה שעברה ("תזרום עם זה") השתדרגה לשתי הופעות חסרות משמעות השנה ("למה לצפות כשאתה לא מצפה" ו"באטלשיפ"). וזו סיבה מספיק טובה להביא כאן תמונה שלה, נכון?

ברוקלין דקר

הכי 2011

"הארטיסט"

לא להאמין שהחוויה הקולנועית הזאת היתה השנה.

Twitsonfilms: סרט אילם? למה לא? מחווה שנונה, אוהבת ורבת קסם לקולנוע האילם. קולנוע מסוגנן, תמים ומרומם לב. אין מילים. ½****

הכי 2013

"ארגו"

Didn't make the cut. תזכירו לי אותו בסיכום השנה הבאה. אם הוא לא יהיה בעשירייה, תדעו ש-2013 היתה שנה גדולה.

הכי מחכה לו ב-2013

"דג'אנגו חסר מעצורים". ברור שדג'אנגו.

אבל גם "לינקולן", "כוננות עם שחר", "ההוביט: ישימון סמוג", "ארץ אוז", "והרי החדשות: האגדה ממשיכה", "A Good Day to Die Hard", "Evil Dead", "מלחמת העולם Z", "סוף העולם" (על פי סיימון פג ואדגר רייט), "The Wolverine", "סטוקר" (ההוליוודי של פארק צ'אן ווק), "Pacific Rim" (דל טורו), "ג'ק מחסלים הענקים" (סוף סוף משהו חדש מבראיין סינגר), "קיק אס 2" (בעיקר בגלל ג'ים קארי), "איירון מן 3" (בעיקר בגלל שיין בלאק), "הפרש הבודד", "הקבר" (סטאלון ושוורצנגר בשיתוף פעולה עם קצת יותר משקל מ"בלתי נשכחים"?), "שבעה צעדים" (גרסת ספייק לי), "עיר החטאים: עלמה להרוג בשבילה", "המשחק של אנדר", "רונין 47" (קיאנו ריבס!) ו"Star Trek into Darkness". ויש עוד מלא, חפשו כאן (דן אוף גיק) או כאן (av club), או במדריך הסיקוולים של "נקסט מובי". ויש גם את המדריך הענק של אמפייר.

אבל דג'אנגו. ברור שדג'אנגו.

הנה 2012 בקולנוע. נתראה בעוד שנה.

הרולר (13.7.12)

1.

לא היה רולר כמה שבועות, והצטברו עליו לא מעט דברים. למשל, העניין הזה:

התגלתה כפילה מן העבר של לאונרדו דיקפריו.

בהנחה שאין כאן מעשי פוטושופ, זה די מדהים. אבל זה לא עניין לגמרי חדש. ב"מאקו" מיפו את התופעה, והזכירו את אלה:

אגב, לי יש תיאוריה די מבוססת שגם ניסים זאב כבר הלך על האדמה הזו.

2.

ביבי והפליטים אפשר להיות בעד גירוש מסתננים. אפשר להיות נגד. אבל אי אפשר להבין למה מישהו מתגאה בשליחה של מישהו אחר "למעצר של שנים", במקום להתגאות בעשיית משפט צדק מהיר והגון. לעצור אדם למשך שנים בלי משפט – גם עבריין, גם מחבל, ובטח מהגר עבודה – זו לא סיבה לגאווה במדינה דמוקרטית. לתשומת לב הרפורמטור הגדול.

3.

לכבוד "האמיצה": הזדמנות להזיז על המספרים של פיקסאר ב"נקסט מובי". האם הבחנתם, למשל, בכך ששלושה אנימטורים מ"הסימפסונס" עברו לביים או לכתוב בפיקסאר? והאם ידעתם שגוגל מציע למעלה משני מיליון תוצאות בחיפוש המשולב של "באג לייף" ו"קומוניזם"?

4.

ועוד לכבוד "אמיצה": זוכרים את התחרות שאירגנה המכללה הישראלית לאנימציה, לשילוב גיבורי פיקסאר באגדות מוכרות? אז יש תוצאות, והן מצוינות. כמו זו של בן חבשוש:

הנה האלבום הפייסבוקי של היצירות הנבחרות (עם העדפה מובהקת לגיבורי "מפלצות בע"מ"). את 13 היצירות שעלו לגמר התחרות אתם יכולים לראות על קירות "יס פלאנט".

5.

ולכבוד "ספיידרמן המופלא": הזדמנות לקרוא מה חשבתי עליו. שהוא מהנה אך סתמי, זה מה שחשבתי עליו. בניגוד ל"ספיידרמן 3" המבולגן אך מהנה, למשל.

6.

ולכבוד "עלייתו של האביר האפל": באטמן עושה שטויות.

7.

ולידיעה העצובה של החודש: ג'ורג' הבודד – צב ענק גלפאגוסי והאחרון מבני מינו – מת. כולנו מכניסים את הראש לשריון בעצב.

8.

גם ארנסט בורגניין הגדול הלך לעולמו. "מרטי" נחשב לתפקידו הגדול ביותר, אבל את החותם הוא הטביע עלי בשניים מהסרטים האהובים עלי: "יום רע בבלאק רוק" ו"חבורת הפראים".

9.

פיטר אוטול – עוד שחקן גדול – הודיע על פרישה ממשחק. צריך לקוות שזה לא רציני, והוא עוד יחזור בו. הי – העולם עדיין חייב לו אוסקר!

10.

זה כבר לא המם הכי חדש בשטח, אבל זה עדיין נחמד: הפונטים האנושיים כבשו את הרשת. מפה זה התחיל:

זה אחד הטובים (קונסטנטין לאודי):

ויש עוד הרבה כאן.

11.

הבלוג "נביא שקר" מביא את התשובה שלו ל"יאיר לפיד קומיקס" – "סבא ארצי", על פי הטורים של שלמה ארצי ב"שבעה ימים". כמו שכתוב בבלוג, "כל הקטעים הבאים לקוחים מתוך הטור החדש של מר ארצי, ללא עריכה. הקטעים לא נמשכו בטור המקורי באופן שמבהיר אותם מעבר למה שמובא כאן, ומעל הכל שורה רוח קלה של דמנציה". הנה אחד מתוכו:

12.

ג'רי סיינפלד עובד על תוכנית חדשה: "Comedians in cars getting coffee". היא תעלה כאן ב-19 ביולי, ולפחות עד אז אני מתכוון לתת לה צ'אנס.

13.

קשה היה להתחמק השבוע ממופע האימים של רון קופמן vs בן כספית בתוכנית הספורט של 103FM. קשה, וגם לא צריך. פני הענף כפני התקשורת המסקרת אותו. כספית תקף את קופמן ומאיר איינשטיין בטור ב"מעריב" על סגנונם הבוטה (על רקע רכישת הפועל תל אביב על ידי חיים רמון). קופמן החזיר במתקפה שפרוספר אזגי לא היה מנסח טוב יותר. הקטע הזה גרף יותר למעלה מ-80,000 האזנות רק דרך אתר 103, כך שלפחות את הרייטינג שלהם הם כבר קיבלו (הרשות השניה מאיימת בסנקציות, אבל מי שמעסיק את הפה של קופמן כנראה לא מתרגש מאיומי סנקציות). עכשיו צריך לשאול מה אנחנו קיבלנו.

את האמת בפרצוף. זה מה שקיבלנו. כשמישהו בעיתונות הספורט יתלונן על הפה של אזגי, או של לוזון, או של מאיר יצחקי – הוא מוזמן לחזור לקטע הזה. על חוסר ההבחנה שעושים היום בחלקיה המתלהמים של עיתונות הספורט בין תוכן לסגנון כבר כתבתי כאן. ובאשר לבן כספית: העובדה שלא ממש מעניין אותו מאין מגיע הכסף לקבוצה שלו צריכה להטריד את קוראיו של עיתונאי כל כך בכיר שנודע בביקורתיות הרבה שלו כלפי ראש הממשלה. האם גם כשמדובר בנבחרי ציבור לא מעניין אותו מאיפה הכסף? (מי שרוצה עוד, מוזמן לקפוץ לדקה ה-31 בסרטה המצוין של ענת גורן "כל אנשי הקמפיין")

בקיצור, מהסיפור הזה כולם יוצאים רע. עוד בעניין: אלון עידן ושלמה מן.

14.

תמונת השבוע היא תמונה של אחווה גברית.

צילום: פיטר זקהארי

חגיגות 40 שנה לסרט הנפלא "גברים במלכודת". הנה הגברים מדברים.

15.

ואף מילה על טום קרוז וקייטי הולמס. רק אומר שאין ספק שאלה לא ימים טובים להיות סורי.

הנה קיצור הקריירה של טום קרוז:

16.

טריילר לשבת: "Man with the Iron Fists"

אם זה נראה כמו טרנטינו, וכתוב כמו טרנטינו, אז ברור שיש כאן טרנטינו בתמונה, נכון? (וגם RZA ואיליי רות')

כשאנשים גדולים עושים טלוויזיה, סימן שהשמש ההוליוודית שוקעת

פורסם במקור בגיליון מרץ של "בלייזר"

דסטין הופמן הוא בחור חכם. אולי זה הגניוס היהודי, ואולי זה בגלל שאם אתה שחקן מוכשר שרוצה להיות כוכב הוליוודי אבל נראה כמו דסטין הופמן – כדאי שתהיה לפחות חכם. ומה כל כך חכם בדסטין הופמן? ובכן, הופמן, למשל, יודע לבחור את העבודות שלו. הוא מבין שכוכבו ההוליוודי שקע במעמקי המדרכה המפורסמת, אבל לפחות בוחר לעצמו תפקידים מעניינים בסרטים מוערכים ("אני ♥ האקביז", "הסיפור על פי בארני"), ומדי פעם שולח קריצה משועשעת בלהיט הוליוודי ("פגוש את הפוקרס", "קונג פו פנדה"). אם זה נשמע לכם הכיוון המובן מאליו עבור כוכב הוליוודי במיל., אתם מוזמנים להציץ בחלקים האחרונים בפילמוגרפיות של בני דורו רוברט דה נירו ואל פאצ'ינו.

לפני כשנה וחצי עשה הופמן מעשה: הוא הלך להצטלם לפיילוט לטלוויזיה. כשהפיילוט של "Luck" הפך לסדרה ב-HBO נרשם פרק חדש בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית. בפרק הזה, גם סופרסטארים הוליוודיים עושים טלוויזיה.

שיהיה ברור: עם כל הכבוד לגבריאל ביירן, ללורנס פישבורן ואפילו לזוכה האוסקר ג'רמי איירונס, אגדה הוליוודית בקליבר של הופמן שעושה תפקיד קבוע בטלוויזיה זה סיפור אחר. הופמן הוא אולי הכוכב הגדול הראשון – והגדול ביותר עד כה – שהבין שהוליווד הפסיקה לחכות לו. שאין לה מה להציע לו יותר. הוליווד תקועה כל כך עמוק בתחת של התלת ממד, של הסיקוולים ושל הבלוקבאסטרים, שכבר לא נשארים לה זמן וסבלנות לסרטים שיתאימו לשחקנים רציניים כמו הופמן. את המעט שיש לוקחים "הילדים" (לאונרדו דיקפריו, בראד פיט) ועושים ממנו שטיח לאוסקר. לזקנים נשארים רק תפקידי הסבא האקסצנטרי, ושאר בי-מוביז וסרטי פסטיבלים.

אז הופמן החליט שלא מתאים לו לגמור מתויג כפארסה כמו דה נירו ופאצ'ינו, לחצות את קו המצלמה כמו רוברט רדפורד, להוריד הילוך כמו ג'ק ניקולסון או לתלות את הנעליים כמו ג'ין הקמן. הוא החליט ללכת למקום שבו עדיין מציעים תפקידים מעולים לשחקנים מוכשרים. פעם, כשדסטין הופמן היה שחקן צעיר בשנות השלושים לחייו, קראו לזה הקולנוע האמריקאי. היום קוראים לזה הטלוויזיה האמריקאית.

את מה שהופמן וגברברי הוליווד לומדים עכשיו, שחקניות הוליוודיות למדו כבר מזמן. הן, שרואות איך הנעורים שלהן עוזבים אותן עם הקריירה במזוודה, גילו שהטלוויזיה עדיין מתייחסת בכבוד לשחקניות מבוגרות (כלומר – מעל גיל ארבעים). כך החל פעפוע של שחקניות מהמסך הגדול לקטן: גלן קלוז, הולי האנטר, קיירה סאדג'וויק, מרי לואיז פארקר, סאלי פילד, קתי בייטס, לורה ליני, לורה דרן, ג'יין טריפלהורן, קוני נילסן, מריה בלו ואחרות. מה שקרה להופמן בשנות השבעים לחייו, קרה לרובן כבר בשנות הארבעים שלהן. האנטר, כלת אוסקר, תחזור השנה לקולנוע אחרי שש שנות היעדרות; דרן המציאה את עצמה מחדש ב"מוארת"; וקלוז התקמבקה עם שני תפקידים טלוויזיוניים מרשימים (ב"המגן" וב"דמג'ס") למועמדות לאוסקר ("אלברט נובס"). אפילו שלוש הדיאנות המבוגרות – ווסט, לאד וקיטון – הבינו שבגילן כבר אין להן מה לחפש בהוליווד (לפחות כל עוד מריל סטריפ והלן מירן מחלקות ביניהן את כל התפקידים המעניינים), וחתכו לטלוויזיה: ווסט ב"בטיפול", לאד עם בתה דרן ב"מוארת", וקיטון בפיילוט שלא צלח ב-HBO.

יש לך משהו עצוב בעין. לורה דרן ב"מוארת"

ועכשיו זה קורה גם לגברים. הופמן מסמל רק את שיאו של התהליך, שהחל עם שחקנים זוטרים יותר שנדחקו מפלנטת הכוכבים ההוליוודית: ביירן, פישבורן, אלפרד מולינה, ביל פקסטון, סם ניל, ג'יימס ספיידר, ג'יימס וודס. כוכבים נשכחים כמו איירונס וניק נולטה מצאו בטלוויזיה הזדמנות לחדש ימיהם. שחקני משנה נצחיים כמו ג'ף גולדבלום וסטיב בושמי זכו בה לתפקידים ראשיים. הבטחות בדימוס כמו קיפר סאת'רלנד וצ'ארלי שין מצאו בה תהילה מאוחרת. אפילו אבותיהם הקשישים דונאלד ומרטין הלכו באותה הדרך.

כעת גם שחקנים צעירים בעלי עתיד מבטיח לא חוששים, ולפעמים אפילו מעדיפים, ללכת לקריירה טלוויזיונית, ליהנות מיציבות כלכלית ואמנותית ולבנות תפקידים מורכבים שאולי יזניקו אותם לכוכבות הוליוודית, ואולי בכלל יהפכו אותם לאייקונים תרבותיים. מייקל פיט, למשל – מי שסומן לרגע כלאונרדו דיקפריו הבא – שם את הקריירה הקולנועית בהמתנה, ונכנס לתפקיד ארוך טווח ב"אימפריית הפשע". טימותי אוליפנט עשה סימנים של פריצה לקולנוע, אבל שינה כיוון ונכנס עמוק לכובעי הבוקרים של "דדווד" ו"צדק פרטי". ג'ייסון שוורצמן וזאק גאליפיאנאקיס התמסרו ל"משועמם", ובן סטילר עומד להפיק, לביים ולככב בסדרה חדשה ב-HBO בשם "All Talk".

הופמן גדל בקולנוע האמריקאי המשובח והנועז של שנות השבעים, שהיה החממה שבה גדלו לצדו כמה מהכישרונות הגדולים בתולדות הוליווד: ניקולסון, הקמן, דה נירו, פאצ'ינו, רדפורד, וורן בייטי, רוברט דובאל ואחרים. פול ניומן היה בשיאו. מרלון ברנדו יצר שלושה מתפקידיו הנודעים ביותר. היו שם גם ריצ'ארד דרייפוס ורוי שיידר וג'יימס קאן. אבל הזמנים השתנו. הוליווד עדיין מגדלת כישרונות פה ושם (ראיין גוסלינג, ג'וזף גורדון לויט), אבל זה לא דומה לגשם המטאורים ההוא. אבל אלה אינם הכישרונות שהלכו – אלה התפקידים.

ככה זה היום: אם אתה לא יכול להיות גיבור על, לתפקד כאביר חלומות או לגלם אדם צעיר וזקן באותו סרט, אין לך מה לחפש על המסך הגדול. הוא שייך לג'ורג' קלונים של העולם (וקלוני הוא הדוגמה המושלמת לתנועה ההפוכה, שהופכת נדירה – כוכב טלוויזיה שהופך לכוכב קולנוע. ג'ון האם המלוקק עשוי להיות הבא בתור). הישועה של הצעירים הרעבים והוותיקים המשופשפים תצמח אולי מהטלוויזיה. העידן המכונה תור הזהב של הטלוויזיה האמריקאית יכול להיות גם תור הזהב של השחקן האמריקאי. במקומות בהם מוצעים תפקידים מורכבים, שלמים ומאתגרים, ימצאו גם השחקנים שיגלמו אותם. הטלוויזיה מציעה רבים כאלה: הגנגסטר החרדתי טוני סופרנו, המורה שהיה לברון סמים וולטר ווייט ("שובר שורות"), ראש העיר הכוחני והדועך טום קיין ("בוס"). שורה ארוכה של גברים חזקים ופגומים מתייצבת על המסך הקטן, ותור ארוך של שחקנים מעולים עומד בתור כדי להיכנס לעורם. ואם בראש התור מתייצב דסטין הופמן, סימן שמשהו טוב מאוד עובר על הטלוויזיה האמריקאית, ומשהו רקוב מאוד בהוליווד.

הרולר (27.1.12)

1.

זוהי קריאה אחרונה: היום (10:00-16:00) ומחר (10:00-22:00) זו ההזדמנות האחרונה שלכם לבקר בתערוכת World Press Photo 2011, ובתערוכת "עדות מקומית" המלווה אותה. אם תעזבו עכשיו את הפוסט הזה ותלכו לשם, אני לא אעלב. כמדי שנה, היא שווה כל שקל.

אני מתאפק ומביא לכם רק שלוש דוגמיות. הראשונה היא תמונת השנה (ביבי עיישה האפגנית, שנענשה על עזיבת בעלה בחיתוך אפה ואוזניה), השניה פשוט מרהיבה, והשלישית גרמה לי לפלוט בקול "וואו".

פרטים נוספים כאן

2.

השבוע עמד כמובן בסימן הכרזת המועמדים הסופיים לאוסקר, ובראשם, לפחות מבחינתנו, "הערת שוליים". עכשיו רק צריך להחזיק אצבעות לפרישה איראנית מסורתית, ואנחנו כפסע מהגביע.

עיקר העניין היה, כרגיל, מי נשאר בחוץ. טינטין נשאר בחוץ. טילדה סווינטון (וכל "חייבים לדבר על קווין") נשארה בחוץ. וראיין גוסלינג (וכמעט כל "דרייב") נשאר בחוץ. והוא לא אוהב את זה. גם אני לא.

20 הערות על המועמדויות לאוסקר כאן, והעתידות של יוצרי וכוכבי "הערת שוליים" – כאן.

3.

זו היתה, אגב, שנה טובה לחיות בהוליווד. הזכרתי כבר בעבר שלאוסקר הקרוב היו אמורים להיות מועמדים קוף מדבר, כלב פנטומימאי, סוס קרבות ולאונרדו דיקפריו. כולם בחוץ, כולל דיקפריו.

נטע אלכסנדר כתבה על הכוכבים האמיתיים של השנה הקולנועית ב"עכבר העיר".

4.

סיכום השבוע בבלוג:

כאמור – הרהורי אוסקר והערות שוליים, עיונים נוספים בחייו ומורשתו של ג'יי. אדגר הובר ("התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" ומחשבות אקטואליות בעקבות "ג'יי. אדגר"), נערת שער חדשה (שיילין וודלי מ"היורשים"), ביקורות קולנוע ("המבריח", "מלחמת האופל: התעוררות", "אדם על הקצה") וטלוויזיה (עונות שניות ל"אימפריית הפשע" ו"המתים המהלכים"), וקבלת פניה של הסדרה הכי טובה שהיתה בטלוויזיה לשידורים חוזרים עם מחשבות על איך עושים טלוויזיה טובה (נניח – "הסמויה") ואיך לא (נניח – "טרה נובה").

וכך היתה נראית "הסמויה" כסיטקום מהניינטיז:

וכך היתה נראית "המפץ הגדול" בלי הצחוקים המוקלטים. בעייתי משהו.

5.

תיאו אנגלופולוס הלך השבוע במפתיע לעולמו. אורי קליין סופד לו ב"גלריה", ויאיר רוה מעלה בבלוגו טקסט שכתב ב-2005 לרגל המחווה בפסטיבל חיפה לבמאי היווני. אנגלופולוס, אגב, מעולם לא היה מועמד לאוסקר (אבל זכה בדקל הזהב ובפרס הגדול של חבר השופטים בקאן).

את כמה מסרטיו – כמו "נוף בערפל" ו"מבטו של יוליסס" – תוכלו למצוא במלואם ביוטיוב.

6.

אטה ג'יימס הלכה למותה ביום שישי שעבר. באמת שמדובר באחת הגדולות, שניה כנראה רק לארית'ה פרנקלין תבדל"א, כפי שכתב עמוס הראל ב"גלריה". גם אם קשה לי לסלוח לה על מה שאמרה על ביונסה אהובתי.

גם אייל רוב ספד לה ב"וואלה". ומחר ב-21:00 בגל"צ תוקדש לה שעה מוסיקלית.

7.

במוסיקה גדולה עסקינן, וגם קוטנר בעניין. אם אתם לא רואים את "האלבומים" – בערוץ 8, ב-VOD או באתר האינטרנט – כדאי שתתחילו. זה לינק לפרק הראשון (אביתר בנאי), זה לשני ("זמן סוכר" של "איפה הילד"). ובשבת – האלבום האהוב עלי בסדרה: "סימנים של חולשה". הוא כולל את אחד מ"השירים שלי" – "כמה יוסי". אבל בחרתי להביא לכאן דווקא רצועה אחרת שאני לא מצליח לעולם לעמוד בפניה. ליתר דיוק – לשבת בפניה.

8.

הזכרתי בשבוע שעבר את מופע המחווה לעלי מוהר. היום ב-12:00 תוכלו להאזין לו בגל"צ. די ברור שזה משהו שאסור להחמיץ. הנה אחד העלי-מוהרים האהובים עלי.

9.

השבוע בפינתנו "מחפש מימון לסרט": יואב שמיר. הסרט שלו נשמע מרתק: בעקבות הניסויים המפורסמים של מילגרם וסטנפורד על הרוע האנושי, יוצא שמיר לבחון דווקא את הגיבורים, ה"10%" שיוצאים נגד הטבע האנושי, החברה והסביבה. חוץ מזה שהוא מכליל כאן את יונתן שפירא, הטייס הסרבן, שזה קצת תמוה בעיני. ובכל זאת, זה פרויקט מעניין. וחוץ מזה, מייקל מור כבר בפנים. עוד פרטים כאן. ויש בונוס:

"אני חושב שזו פעם ראשונה שמישהו עושה את זה: כתמריץ עבור תרומה של 10,000 דולר אתה מקבל אותי ל-48 שעות, עם ציוד צילום ועריכה, ואני עושה איתך סרט קצר. שזה דיל לא רע, לאדם חובב סרטים שרוצה לחוות את זה בצורה מעשית, או שתישאר לו איזו מזכרת מגניבה ממשהו"

אז אם במקרה הפרוטה נמצאת בכיסכם, ביחד עם עוד כמה אלפי פרוטות – זה ממש דיל בהזדמנות.

10.

שלושה סיפורים מרתקים על קולנוע, שואה ומלחמת העולם השניה:

א. מיכה שגריר, זוכה טרי בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע על מפעל חיים, עובד על פרויקט יוצא דופן: "הבריחה 3G", שמתחקה אחר תנועת ניצולי השואה מאירופה לישראל. הסרט לוקח בני נוער במסלול אותו עברו הניצולים, במעין ריאליטי-זיכרון דוקומנטרי. זה לכל הפחות נשמע מעניין. הרבה יותר מ"המרוץ למיליון", נניח.

ב. נירית אנדרמן הביאה ב"גלריה" את סיפורו של הסרט "הבלתי לגאליים", סרטו מ-1947 של מאיר לוין, שהוקרן בשבוע שעבר בסינמטק, ומלווה זוג במסעו מאירופה לישראל אחרי מלחה"ע השניה, בשילוב של קטעים עלילתיים ותיעודיים. אריאל שוייצר מרחיב במאמר כאן.

ג. הסיפור המדהים שמאחורי "הבריחה הגדולה". לא הסרט – הבריחה.

11.

"דה מארקר" בשירות הציבור: כך תצפו בסרטים באופן חוקי. יש גם יוטיוב, זוכרים?

12.

כלל בסיסי בעיתונות קובע ש"כלב נשך אדם" זה לא סיפור. "אדם נשך כלב" – זה כבר סיפור.

טוב, אז הסיפור על התינוק שנשך נחש זה חתיכת סיפור.

13.

אפרופו עיתונות: אחד הסיפורים המעניינים של השבוע היה, כרגיל, יאיר לפיד. הפעם הופצץ הדף של לפיד בשאלות הנוגעות לעישון סמים קלים – וליתר דיוק, האם לפיד עצמו אחז פעם ג'וינט. לפיד, וסביר יותר להניח שמי שמנהל מטעמו את הדף, לא רק שהעדיף להתעלם מהשאלות – הוא פשוט מחק אותן. מה שכמובן הסעיר את הרשת. בוא נגיד ש"יאיר לפיד+סמים" שווה כרגע בגוגל למעלה מ-55,000 תוצאות. הנה רק כמה מההתייחסויות: ב"חורים ברשת" מסופר על התופעה, ב"דה באזר" איתן בקרמן שואל ונמחק ושואל ונמחק, וב"הארץ" ספי קרופסקי כותב על יאיר לפיד כסירי אנושי.

נדמה לי שלפיד – ושוב, כנראה מישהו מאנשיו – עשה כאן טעות. זה בסדר, אנשיו של ביבי עושים טעויות כאלה כל יום לפני ארוחת הבוקר. רק צריך להכיר בכך ולתקן. ואולי לנהוג כמו החבר'ה האלה, למשל.

ויש גם ממ חדש: "Israelist Yair"

ויש עם עוזי וייל חדש:

זה הכל היה מתוכנן. פחדנו שהאיראנים, שתגידו עליהם מה שתגידו, פראיירים הם לא – יתחילו גם לחסל לנו מדענים. אז אמרנו, בוא ניתן להם מדען שאפשר בלעדיו. והלכנו ליאיר לפיד, ואמרנו לו: הי גבר, רוצה להיות דוקטור תוך שלושה חודשים? חשב שתי דקות, ואמר: דוקטור למה? גבר, אמרנו והענקנו לו סנוקרת חביבה על הלקקן, למה שבא לך. ואם רק הייתם שותקים, תוך שלושה חודשים הוא היה הופך להיות הדוקטור הישראלי המפורסם ביותר אחרי דוקטור לק, ואז ההוא מהפרס נובל היה יכול לחזור לחקור גבישים קוואזי-מחזוריים בשקט. אבל אתם התקשורת, לא יכולים לסתום את הפה, אה? לעזאזל איתכם. עד שלאוניברסיטת בר אילן היה, סוף סוף, תלמיד מפורסם שלא רצח ראש ממשלה (דובר האוניברסיטה)

14.

מה הקשר בין יאיר לפיד לצ'אק נוריס? העובדות, כמובן. והנה עובדה חדשה על צ'אק נוריס.

ועוד בגזרת צ'אק נוריס.

15.

אם הסתובבתם לרגע בפייסבוק בשבוע האחרון, סביר להניח שלא חמקתם מזה:

ואם במקרה כן – זו חידה. את התשובה תגלו אם תניחו את סמן העכבר על התמונה.

16.

מישל טלו וה"Ai Se Eu Te Pego" שלו משגעים גם את אמריקה. הנה הלהקה הרב-לאומית של הדנבר נאגטס מבצעת. משתתפים: רודי פרננדז הספרדי, דנילו גלינארי האיטלקי, קוסטה קופוס היווני, טימופיי מוזגוב הרוסי והאמריקאים אל הרינגטון וג'וליאן סטון.

17.

יואב קוטנר (ההוא מ"האלבומים") יקדיש מחר (שבת) בצהריים תוכנית לכבוד אלבומו החדש של לאונרד כהן, "Old Ideas". ובינתיים אפשר להאזין לו במלואו (!) לתקופה מוגבלת כאן.

18.

חפשו כאן מחר פוסט מוזיקלי לרגל חודש לנפילת "הקצה". הנה רמז עבה (שדווקא לא יהיה שם מחר), מתוך "Roadie".

עדכון: הנה הפוסט

19.

טריילר לשבת

מאדר-פאקינג ספייס נאציז.

דרייב, דרייב, דרייב. כל מה שחסר ברשימת המועמדויות של אוסקר 2012

קצת אחרי המועמדויות, קצת לפני הניחושים – 20 הערות על המועמדים לאוסקר 2012

1. זה אנחנו נגד האיראנים. לא ראיתי עדיין את "פרידה", אבל מכל מה שאני שומע – הסיכויים לרעתנו. הוא קיבל אפילו מועמדות לתסריט מקורי. אפילו פוליטית, פרס לאיראנים בעת הזו תצטייר כדבר הנכון לעשות.

את תקוותינו נתלה בהתנגדות האיראנית המסורתית לעלות איתנו למגרש. זה עובד בג'ודו, וצריך לקוות שזה יעבוד גם כאן. כי אני לא אעמוד בעוד הפסד של השקולניקים.

בן - יש לי הרגשה לא טובה בקשר לערב הזה

2. יש תשעה מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. לא שלושה, לא חמישה, לא עשרה. אפילו לא שמונה. תשעה. למה? כי זה נראה טוב כשמציגים את הקטגוריות על המסך? כי יש לו שורש ריבועי?

ומילא תשעה, אבל איך "דרייב" בחוץ?

3. דמיאן באשיר ("חיים טובים יותר") הדיח את לאונרדו דיקפריו ("ג'יי. אדגר") מרשימת המועמדים לשחקן הטוב ביותר. הפתעה, לא יודע אם מוצדקת. לא ראיתי את באשיר עדיין, ודיקפריו בהחלט היה ראוי למועמדות. אולי אפילו על חשבון ג'ורג' קלוני ("היורשים"), שבלאו הכי מגיע לכאן מדי שנה.

אבל זו עדיין רשימה מצוינת, עם בראד פיט ("מאניבול"), גארי אולדמן ("חפרפרת", ואני שמח שהוא נכנס לרשימה) והפייבוריט ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט").

ובכל זאת חסר לי כאן מישהו (חוץ מדיקפריו. וראיין גוסלינג. ואולי גם מייקל פסבנדר, לפי ההשערות המוקדמות – טרם ראיתי את "בושה"). חסר לי אנדי סרקיס, שהיה נהדר בתפקיד קפטן האדוק ב"הרפתקאות טינטין", ופנטסטי בתור שימפנזה ב"כוכב הקופים: המרד". הקץ לקיבעון האקדמי!

מזהים את הזקנים מהאקדמיה בחזית? צ'ארג'!!!

4. בין השחקניות זה נראה כמו הקרב בין מריל סטריפ ("אשת הברזל" – מועמדות מספר 17 בקריירה) למישל וויליאמס ("השבוע שלי עם מרילין"), אבל ההפתעה הגדולה הוא היעדרה של טילדה סווינטון מהרשימה. באופן קצת מוזר, אני יכול להבין את זה. סווינטון היתה מצוינת ב"חייבים לדבר על קווין", ועם זאת – היא היתה ליהוק מאוד לא מתאים. אולי זה עמד בסופו של דבר לרעתה.

5. ו"חייבים לדבר על קווין", אגב, נשאר בכך בלי כלום. בלי תסריט, בלי בימוי, בלי עזרא מילר. נאדה.

6. שחקני המשנה נפלאים: קנת בראנה ("השבוע שלי עם מרילין"), ג'ונה היל ("מאניבול"), מקס פון סידוב ("קרוב להפליא ורועש להחריד"), כריסטופר פלאמר ("בגינרס"), ניק נולטה ("לוחם"). ארבעה תותחים כבדים, והיל הצעיר (עם תפקיד נהדר, גם אם לא כזה שיביא לו אוסקר). אבל איפה המאפיונר היהודי אלברט ברוקס??

אני כל כך הולך לשבור לכם את העצמות על זה

7. ברניס ביז'ו ("הארטיסט") לא היתה צריכה להגיע לקטגוריית שחקנית המשנה. אלה הם טריקים אוסקריים קבועים שנועדו להביא פרסים תוך כיפוף המציאות. אבל לפחות, באין איום ממשי עליה, היא תקבל את מה שמגיע לה.

8. וודי אלן ("חצות בפאריס") ומרטין סקורסזי ("הוגו") קיבלו מועמדות שביעית לפרס הבימוי. לא שזה יעזור להם.

9. בכלל, כיף לראות את ההערכה שגילו אנשי האקדמיה כלפי "חצות בפאריס", סרט שנון ומענג שנדמה לי שלא זכה כאן להתייחסות המפרגנת הראויה.

10. והעובדה ש"הארטיסט" – סרט אילם עם תסריט בן 44 עמודים – קיבל מועמדות על תסריט מקורי היא לא רק נפלאה, ולא סתם דאחקה. היא מהמוצדקות.

11. אני מאוד מאוכזב ש"הרפתקאות טינטין" בחוץ. אבל כל עוד "רנגו" יזכה, אני אסלח.

12. וזה שפיקסאר, המנצחים הקבועים של קטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר, בחוץ (על "מכוניות 2"), זה די מדהים. ומוצדק.

13. "מסיבת רווקות" בפנים. פעמיים (תסריט מקורי ומליסה מקארת'י על שחקנית משנה). כל הכבוד לאקדמיה.

מופת של משחק מעודן

14. וגם "ג'יין אייר" בפנים (תלבושות). טוב מאוד.

15. עדיין לא ראיתי את "הוגו", אבל אני מאוד מקווה שיאנוש קאמינסקי יזכה באוסקר על העבודה שלו ב"סוס מלחמה".

עין הסוס

16. ולג'ון וויליאמס הביאו "סוס מלחמה" ו"הרפתקאות טינטין" מועמדות מספר 42 – ובמילים: ארבעים ושתיים (!!!). וואו.

17. וגם כאן (בפסקול) – "דרייב" בחוץ. "דרייב" מועמד רק בקטגוריית עריכת הסאונד. ביזיון, אבל בקנה המידה של האקדמיה (שבשנה שעברה שכחה את כריסטופר נולאן ו"התחלה" מחוץ לקטגוריית הבימוי) זה כמעט נסלח.

18. ול"כוכב הקופים: המרד" נשאר רק פרס האפקטים. חסר לכם שהוא לא זוכה בו. וחסר לכם שזה הולך למייקל ביי ("רובוטריקים 3").

19. האם יש סיכוי ש"אלברט נובס", שהפך את גלן קלוז וג'נט מקטיר לנשים, לא יזכה בפרס האיפור?

20. תגידו, אמרתי מספיק פעמים "דרייב"?

בדרך לפרק את האקדמיה

רשימת המועמדויות המלאה:

סרט:

"סוס מלחמה"

"הארטיסט"

"מאניבול"

"היורשים"

"עץ החיים"

"חצות בפאריס"

"העזרה"

"הוגו"

"קרוב להפליא ורועש להחריד"

במאי:

מרטין סקורסזי ("הוגו")

טרנס מאליק ("עץ החיים")

מישל הזנוויציוס ("הארטיסט")

אלכסנדר פיין ("היורשים")

וודי אלן ("חצות בפאריס")

שחקן:

ג'ורג' קלוני ("היורשים")

ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט")

בראד פיט ("מאניבול")

דמיאן באשיר ("חיים טובים יותר")

גארי אולדמן ("החפרפרת")

שחקנית:

ויולה דייויס ("העזרה")

מריל סטריפ ("אשת הברזל")

גלן קלוז ("אלברט נובס")

מישל וויליאמס ("השבוע שלי עם מרילין")

רוני מארה ("נערה עם קעקוע דרקון")

שחקן משנה:

קנת בראנה ("השבוע שלי עם מרילין")

ג'ונה היל ("מאניבול")

מקס פון סידוב ("קרוב להפליא ורועש להחריד")

כריסטופר פלאמר ("בגינרס")

ניק נולטה ("לוחם")

שחקנית משנה:

ברניס ביז'ו ("הארטיסט")

מליסה מקארתי ("מסיבת רווקות")

ג'סיקה צ'סטיין ("העזרה")

ג'נט מקטיר ("אלברט נובס")

אוקטביה ספנסר ("העזרה")

תסריט מקורי:

"פרידה"

"חצות בפריז"

"הארטיסט"

"מסיבת רווקות"

"התמוטטות"

תסריט מעובד:

"היורשים"

"הוגו"

"משחקי שלטון"

"מאניבול"

"החפרפרת"

סרט זר:

"הערת שוליים", ישראל

"פרידה", אירן

"באפילה", פולין

"בולהד", בלגיה

"מיסייה לזאר", קנדה

אנימציה:

"חתול בפאריס"

"צ'יקו וריטה"

"קונג פו פנדה 2"

"רנגו"

"החתול של שרק"

עיצוב:

"הארטיסט"

"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2"

"הוגו"

"חצות בפאריס"

צילום:

"הארטיסט"

"הנערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"עץ החיים"

"סוס מלחמה"

תלבושות:

"אנונימוס"

"הארטיסט"

"הוגו"

"ג'יין אייר"

".W.E"

עריכה:

"הארטיסט"

"היורשים"

"נערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"מאניבול"

איפור:

"אשת הברזל"

"אלברט נובס"

"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2'"

פסקול:

"הרפתקאות טינטין"

"הארטיסט"

"הוגו"

"החפרפרת"

שיר:

"איש או חבובה" ("החבובות")

"אמיתי בריו" ("ריו")

עריכת סאונד:

"דרייב"

"הנערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"רובוטריקים 3"

"סוס מלחמה"

מיקס סאונד:

"הנערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"מאניבול"

"רובוטריקים 3"

"סוס מלחמה"

אפקטים:

"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2"

"הוגו"

"פלדה אמיתית"

"כוכב הקופים: המרד"

"רובוטריקים 3"

סרט קצר (אנימציה):

"Dimanche/Sunday"

"The Fantastic Flying Books of Mr. Morris Lessmore"

"La Luna"

"A Morning Stroll"

"Wild Life"

סרט קצר (לייב אקשן):

"Pentecost"
"Raju"
"The Shore"
"Time Freak"
"TubaAtlantic"

סרט קצר (תיעודי):

"The Barber of Birmingham: Foot Soldier of the Civil Rights Movement"
"God Is the Bigger Elvis"
"Incident in New Baghdad"
"Saving Face"
"The Tsunami and the Cherry Blossom"