תגית: לונדון 2012

מיוחד: דו"ח הפסבדו-פסיכולוג מדף הפייסבוק של בנימין נתניהו*

* נכתב בטרם עוד נאום ניצחון פלוס איורים של נתניהו

1. הילד מצייר יפה, אבל יותר מדי. עדיף שיתרכז בכיוונים מעשים.

2. הילד רואה יותר מדי טלוויזיה.

3. הילד לא ניחן בחוש נבואי, וכדאי שמישהו יספר לו את זה לפני שיהיה מאוחר מדי עבור כולנו.

פרטים נוספים בטאמבלר ביבי קינג

הרולר (17.8.12)

1.

האירוע של השבוע היה זה שנגמר: האולימפיאדה בלונדון. הנה הסקרפבוק המלא של האירוע.

והנה הספורטאיות השוות שלי. והנה גרטל. והנה סיכום ההישגים הישראליים:

ושלא תגידו שאין מדליה (ויה גל"צ):

2.

בטח שמתם לב ש"שובר שורות" חזרה. הנה כמה מחשבות עליה, לפני ואחרי (וגם הרבה לפני).

והנה טוויסט בסיפור שגם וינס גיליגאן לא ראה: באלבמה מחפשים אחר אדם בשם וולטר ווייט בחשד לעבירות סמים. ולא סתם סמים – מת'. המציאות עולה וכו'.

3.

כתבה מעניינת של איתמר ב"ז ב"העין השביעית" על ג'אנקטים, ראיונות עם כוכבים ואתיקה עיתונאית. אפשר להתווכח על העניין של הקורא אם מדובר בראיון אישי, בג'אנקט או במסיבת עיתונאים. אבל נדמה לי שבכל מקרה, כדאי לדעת.

4.

הפכתי לקורא קבוע של הטור של גלעד שליט בספורט ידיעות ביום חמישי. זה קורה מסיבות לחלוטין לא ענייניות – לא עניין בתובנות, לא הערצת סגנון הכתיבה, דבר מאליה. קצת בדומה להרגל שלי לשמוע את רזי ברקאי או את תוכניות הספורט ברדיו.

את רוב מה שיש לי לומר, אני מעדיף שלא לומר. אבל אני חייב לציין שאני מופתע בכל פעם מחדש מפן מסוים בטקסטים של שליט. השבוע, למשל, הוא כתב על וינסנט אניימה שהוא "לבטח אחד השוערים הטובים שהיו פה", ושמכבי "מנסה לחקות את הגנת הברזל של הפועל לפני שנתיים". למרות שאני לא חולק על האבחנות עצמן, אני תמה איך הגיע אליהן גלעד, שכולנו יודעים היכן היה לפני שנתיים, כשהפועל ייצבה הגנת ברזל; ושראה את אניימה אולי עונה אחת בבני יהודה.

צריך להפריד בין גלעד האדם, החטוף לשעבר ו"הילד של כולנו", לבין שליט הכותב. ושליט הכותב צריך עורך, למרות שלאף אחד לא נעים לגעת בו.

5.

אני לא עוקב אחרי "הישרדות" בארץ, אבל שמחתי לשמוע השבוע שבפרו נאלצו משתתפי הגרסה הצ'יליאנית של התוכנית להימלט מהג'ונגל מאימת שבט ילידים מקומי שנעלב מהם. הו! זאת הישרדות!

6.

קוראי ה"ניו יורקר" בחרו את המילים השנואות עליהם בשפה האנגלית. הופתעתי למצוא שם את arguably, מילה שאני שוב ושוב חש בחסרונה בשפה העברית. מילה נוספת שחסרה לי בעברית, אגב, היא accountability. ולא מפתיע כלל שהיא חסרה בשפה כשם שהיא חסרה במרחב הציבורי.

בתגובה העלו ב"הארץ" הגולשים שורה של מילים מאוסות בעברית. בין המילים המשוקצות: בעיקרון (מילה טובה שסובלת משימוש אינפלציוני ולקוי – אגב, מאפיין של מילים רבות בעברית); כביכול (אותו מקרה), הזוי והעצמה (כאן אני מסכים לחלוטין). וכמובן – סוג של. נדמה לי שאין היום מילה או ביטוי בעברית המעידים על דלילות שפה ומחשבה יותר מ"סוג של".

7.

ראיתם את חפיסות הסיגריות החדשות באוסטרליה?

8.

קראתי בעניין על מכשיר הניתוח הרובוטי המכונה "דה וינצ'י". ופתאום המיטה הטיפולית ב"פרומתיאוס" נראתה לי מרשימה הרבה פחות.

9.

ראיתם את "עלייתו של האביר האפל"? יופי. עכשיו תראו איך עשו את ביין (אמפייר אונליין).

ואני חשבתי שזו היתה ההשראה:

והנה ההיסטוריה של ביין (דן אוף גיק).

אי אפשר לסגור את זה על בירה?

והנה הביין ששבר את גב הבאטמן, כפול שלוש.

(ויה fanpop)

10.

השבוע עשיתי בחינת פסיכומטרי בחיבור, מטעם "בלייזר". את מה שיש לי לומר על הפסיכומטרי, עוד אומר. אבל פתאום נתקלתי בסיפור הזה – תלמיד שחיפש ביאהו מישהו שיתן לו סיכום ספר שלא קרא, ומצא במקום את הסופר שכתב את הספר וביקש ממנו לתת לו בכל זאת צ'אנס. קו ישיר מחבר בין התלמיד שלא רוצה לקרוא לטרום-סטודנט שלא יודע לכתוב. קו ישר של בורות.

11.

the empire occupy wall street (ועוד אייקונים נצחיים שצילצלו בפעמון, ב-Blastr)

12.

נעימת "מלתעות" של ג'ון וויליאמס כפי שטרם ראיתם:

13.

הרבה דובר על הדחת "האזרח קיין" מהמקום הראשון ברשימה המסורתית של Sight and Sound, לטובת "ורטיגו" (הדחה ראויה, בעיני). דרך אבנר שביט גיליתי גם מי מהמבקרים בחר מה, ובעיקר – את הבחירות הלא שגרתיות בעליל של סלבוי ז'יז'ק. כי מישהו חייב להיות מיוחד ולבחור את "היטמן".

14.

ובינתיים, איגוד התסריטאים האמריקאי בחר את 101 התסריטים הגדולים בכל הזמנים (ויה עדן גוריון). כאן קיין במקום הרביעי, "ורטיגו" בכלל מחוץ לסגל. קזבלנקה במקום הראשון. אני מבכר, בסדר הפוך, את מקומות 2 ("הסנדק") ו-3 ("צ'יינהטאון").

15.

תייגו תחת "אקסלנט, דוד!": פוסטר ל"ביל וטד 3"!

(מה אתם יודעים? "ההרפתקאה המופלאה של ביל וטד", במלואה, כאן!)

16.

תייגו תחת "?WTF"

יש עוד, למען השם)

17.

מזל טוב לשר להגנת העורף הנכנס. וגם לזה היוצא כל עוד נפשו בו.

מה שבטוח, כשאהיה גדול אני רוצה את הזיכרון הקצר של שאול מופז.

18.

OMG! ביבי עשה מם!

ב"הארץ" היו מתייגים את זה תחת "מסימני האפוקליפסה".

19.

אוקיי, אז זה מה שאהוד ברק חושב (BTW – דה. דעתו בעניין היא סקופ כמו שהעתיד של מפלגת העצמאות הוא ורוד). אבל למה לעזאזל הוא צריך להסתתר מאחורי כינוי מטופש ורמיזות גסות? זתומרת, הוא שר הביטחון, לא? הוא לא חייב דין וחשבון לציבור או משהו כזה?
נגן לנו רקוויאם, יור דה פיאנו מן.

20.

דמוקרטיה זה לחלשים

21.

דרך בני ציפר גיליתי שהשנה מלאו מאה שנים למותו של קארל מאי. דרך ההוצאות המחודשות של "יד הנפץ" ו"וינטו ויד הנפץ" (למרבה הצער, שם זה נעצר) גיליתי גם אני בצעירותי את מאי, והתאהבתי. תמיד התפלאתי איך הוליווד לא עשתה איתם כלום. אני חושב שג'וש הארטנט היה יכול להיות יד הנפץ מעולה.

אלי אשד, יסודי כהרגלו, כתב עליו ב"יקום תרבות".

22.

וזה מזכיר לי שיש מערבונים גרמניים בסינמטקים!

23.

זה מה שזאק בראף ודונאלד פייזון עושים מחוץ ל"סקראבס".

24.

וזה מה שברנדון ודילן עושים היום.

25.

כבר בדקתם את הטאמבלר פטרול פה מימין? כבר בדקתם, נגיד, את "קינג ביבי"?

26.

טריילר לשבת: "Killing them softly"

אנדרו דומיניק מאחד שוב כוחות עם בראד פיט. עוד בתמונה: טוני סופרנו, ג'וני סק והנרי היל. לא יכול לחכות.

לונדון 2012: הסקרפבוק

הדברים הכי טובים שיצאו מהאולימפיאדה

תמונות

תפסו אירופה

תפסו אוטובוס

?where's the love

here's the Love

לראיין לוכטה יש חמש מדליות מלונדון, אבל רק פרצוף אחד

בעיה שמית

המם האולימפי (1)

המם האולימפי (2)

הי, גם זו מקיילה מרוני, קצת כבוד

וממתעמלת אמנית להתעמלות אמנותית

הי, על מה אתה מסתכל?

הענף ה-27 של לונדון 2012: שחייה בעירום

אפרופו הומואירוטיקה

אפרופו גרפיקה בעייתית בטלוויזיה

ובחזרה לבריכה: טוב, שחיינים סיפקו תמונות נהדרות באולימפיאדה הזו (הם וגרטל)

ככה זה נראה כשלא סוגרים אותם בבריכה

אבל יש רק מלכה אחת באולימפיאדה

לא, לא זו. זו:

אפרופו בולט: יוסיין בולט נגד כל המדליסטים בהיסטוריה של ריצת המאה מטר

צילום: יוסיין בולט

בינתיים, במגרש כדורעף החופים

מרימי משקולות: מתחת למשקולות

מתחת לבית השחי

אפרופו שיעור יתר

יאללה מכות

יאללה ניצחתי

יאללה בלגן

מישהו הזמין פיצה?

תוגת המפסידים

שמחת המנצחים

זקפה לאומית

והמשלחת הישראלית

יוטיובים

בולט קוטע ראיון כדי לתת כבוד להמנון האמריקאי

המתנה בתחתית של לונדון

שחקן טוניסאי מבקש חתימה מקובי

נבחרת השחייה האמריקאית בקאבר ל-Call me maybe

מיסטר בין בטקס הפתיחה

הכוכב של הפאב

סיכומים

המספרים של לונדון 2012 (וואלה)

השערוריות של לונדון 2012 (וואלה)

הרגעים הגדולים של לונדון 2012 (הארץ)

סיכום בלגו של לונדון 2012 (הגרדיאן)

הספורטאיות הסקסיות של לונדון 2012 (טאמבלר)

הספורטאיות השוות של לונדון 20120 (עין עצלה)

הטיוב של ספורט הארץ

ההסברים של המשלחת הישראלית (YNET)

אגדות אולימפיות שכבר לא יהיו בלונדון (גרדיאן)

אופנה בלונדון 2012 (הארץ)

הממים של לונדון 2012 (פייסבוק)

הממים המוצלחים של לונדון 2012 (חורים ברשת)

התמונות המעולות של הניו יורק טיימס

אתרי תמונות מלונדון 2012 (מגה פיקסל)

הטאמבלר הרשמי של לונדון 2012

סיכום ההשתתפות הישראלית באולימפיאדת לונדון 2012

עשר הספורטאיות הכי שוות של לונדון 2012

זאת לא רשימת הספורטאיות הכי סקסיות באולימפיאדה. כאלה יש בלי סוף. הי – יש טאמבלר רק לזה (וגם זה – מעולה). וזה אומר שלא תקבלו פה את התמונות הצפויות של חבורת טניסאיות יפהפיות מרפובליקות רוסיות ואוסף ישבנים שקובץ בחולות מגרש כדורעף החופים. וזה לא שאני לא מעריץ את התחת של דניאלה האנטוחובה, קרולין ווז'ניאקי או אנה איוונוביץ', פשוטו כמשמעו. אבל זו רשימה אלטרנטיבית.

ולכן, במקום החשודות המיידיות תקבלו את רשימת הספורטאיות שהכי עשו לי את זה בלונדון. רובן לא הכי יפות, לא הכי סקסיות, אבל הכי שוות. מוכשרות, ווינריות, מתוקות ונוגעות ללב.

אליסון פליקס, ארה"ב

פליקס לקחה באתונה ובבייג'ינג את מדליות הכסף בריצות ל-200 מטרים. בלונדון היא השתדרגה למקום הראשון.אף אחת לא הצליחה להתקרב לפלו ג'ו (21:34 שנ'), אבל פליקס הגיעה השנה הכי קרוב מזה למעלה מעשרים שנה (מרלין אוטי ב-1991), עם 21:69 שנ' בתחרות ביוג'ין, אורגון.

צריך להזכיר שתואר אחד היה לה מאז שעלתה על המסלול: אף אחת לא רצה יפה כמוה.

רבקה סוני, ארה"ב

לא הילדה הכי יפה בבריכה, בלשון המעטה, אבל אחת המתוקות שבהן, ובוודאי אחת המוצלחות שבהן. חטפה את השוק מרותה מיילוטיה ב-100 מ' חזה וסיימה עם הכסף, אבל התעשתה במרחק הכפול ושברה את שיא העולם. פעמיים. היא גם היתה לאישה הראשונה שיורדת מ-2:20 דקות ב-200 מ' חזה. על זה הוסיפה עוד מדליות זהב, עם שאר הבנות ב-4X100 מעורב. ועוד שיא עולם.

ראנומי קרומווידג'וג'ו, הולנד

יכול להיות שאני טועה בשם הבלתי אפשרי (Ranomi Kromowidjojo), אבל אני לא טועה בבחורה הבלתי אפשרית. שחיינית מקסימה ממוצא יפני וסורינאמי שהביאה להולנד מדליות זהב במשחים ל-50 מ' חופשי (שיא אולימפי), ל-100 מ' חופשי (שיא אולימפי) ומדליית כסף בשליחות 4X100 חופשי.

גבי דגלאס, ארה"ב

יש לי חיבה ותיקה למתעמלות, מדומיניק מוצ'יאנו ועד שון ג'ונסון. ואיך אפשר שלא לאהוב את הילדה המתוקה הזו? מסתבר שאפשר, כי בארה"ב בערך חצי מהציבור התעסק בתספורת זנב הסוס שלה. גזענות? אתם אמרתם. אני רק אמרתי שהיא זכתה בתחרות הקרב רב האישית והקבוצתית, בענף לבן יותר מהקמח שהיא שמה על הידיים.

אלי רייזמן, ארה"ב

שותפתה של דאגלס להישג הקבוצתי בהתעמלות היא הדבר הכי קרוב שקיבלנו לגאווה ישראלית על הפודיום, לא כולל דייויד בלאט. אלי רייזמן, נערה יהודיה בת 18, זכתה במדליית זהב בתרגיל הקרקע, אותה ביצעה לצלילי "הבה נגילה" (יש לה גם ארד מהמקבילים). ואם לא די בכך – את הזכייה הקדישה לחללי מינכן. כבשה את כולנו.

מקיילה מרוני, ארה"ב

מי שהפכה לכוכבת הנבחרת האמריקאית אינה דגלאס, אלא דווקא מרוני, שזכתה "רק" במדליית הכסף בקפיצות (מכשיר בו היא אלופת העולם). זה קרה כמובן בגלל התמונה המפורסמת שהפכה למם מפורסם. העובדה שמרוני התאכזבה ממדליית כסף, שהיא גילתה ספורטיביות והומור עצמי בשיתוף פעולה עם המם, ושהיא בחורה יפה, רק הוסיפו לה נקודות.

ג'סיקה אניס, בריטניה

הציפיות על כתפיה של ג'סיקה אניס – המתחרה הבריטית בקרב 7 – היו עצומות. בערב הספורטיבי הכי גדול של בריטניה לפחות מאז 1966, היא עמדה בהן.

ג'נאי דלואץ', ארה"ב

דלואץ' לקחה "רק" את הארד בקפיצה לגובה, אבל במתיקות היא עוברת את בריטני ריס בשלושה קילומטר. אני חושב שמעולם לא ראיתי אותה לא מחייכת. בחודש הבא היא מתחתנת. והיא תשמור על החיוך.

אנה צ'יצ'רובה, רוסיה

הרגע הכי יפה של צ'יצ'רובה בלונדון לא היה כשזכתה במדליית הזהב בקפיצה לגובה. הרגע הכי יפה שלה היה כשאחת ממתחרותיה, ברידג'טה בארט האמריקאית, נשארה בתחרות ומנעה ממנה – לרגע – את הזהב. הקהל הריע בהערכה. וצ'יצ'רובה הגיבה בחיוך. כמו ספורטאית גדולה.

אלכס מורגן, ארה"ב

אוקיי, אלכס מורגן יפה. בייט מי.

והמספר הנוסף (לריו 2016):

דאריה קלישינה, רוסיה

תזכרו איפה שמעתם את זה בפעם הראשונה.

נ.ב. ואחרי כל התמונות האלה – עם השחורות בעורן והברונטיות בשערן – אל תגידו לי שאני אוהב רק בלונדיניות. יצא ככה שאין כאן בלונדיניות בכלל (חוץ מהעתידית). ברור שזה בגלל שהחלטתי להדיר את הפצצות הידועות, אבל אי אפשר להגיד שלא יצאתי עם ראש פתוח.

ליצן הבריכה

פורסם במקור בגרסה מקוצרת ב"פנאי פלוס", אוגוסט 2012

מה נזכור מלונדון 2012? את ולריה מקסיוטה הנופלת מהקורה; את אריק זאבי הדומע; את מייקל פלפס הנפרד לשלום; ואת משה גרטל, השדר שיצא מפרופורציות והתייצב כתף אל כתף עם הלוכטים והבולטים של העולם. כמה עצוב.

העיסוק הציבורי האינטנסיבי בגרטל מלמד כמובן על מה החידלון הספורטיבי, אבל גם על תרבות ספורט ועיתונות ספורט שאיבדו כיוון. עד ללונדון 2012, גרטל נתפס כשדר חביב ובלתי מזיק, עוד אחד מאותם אזובים עתיקי יומין הצומחים על קירות מחלקת הספורט של רוממה. לזכותו עמדו ניסיונו המקצועי כשחיין עבר, תשוקתו העזה לענף, משפט קאלט אחד ("נוחו על משכבכם בשלום"), שגיאה היסטורית ("הצרפתים יכו את האמריקאים שוק על ירך!", וזהו. ואז הוא קיבל סמארטפון.

גרטל החל את לונדון בצעד מוזר, עצמאי כנראה: הוא הציע לצופים שמחזיקים במספר הטלפון שלו לסמס לו שאלות. זה היה תמוה ולא הוגן בעליל (ומה עם הרוב המוחלט שלא מחזיק את גרטל בחיוג המהיר?) – ועם זאת צעד מבריק, עכשווי ולא ערוץ-אחדי בעליל. אבל בעיקר – זה יצר מפלצת.

מן הרגע שגרטל פתח את האופציה לסמסים, ניחת עליו מבול של שאלות. חלק מהצופים אכן ניצלו זאת כדי לקבל מהפרשנים את הפרשנות שהם באמת מחפשים ולרוב לא מוצאים, אבל אחרים – משמחה ריף ועד לאסף לוץ – קפצו על ההזדמנות להסתלבט על השדר הוותיק.

בחסות הערוץ האינטראקטיבי שפתח עם צופיו, הפך גרטל למושא דאחקות. לא מכובד ולא יאה ללעוג לאדם מבוגר שלא מזהה בדיחה על חשבונו, אבל גרטל לא נקי כפיים. הוא שליבה את האש האולימפית. בתוך ימים אחדים הוא הפך משדר השואו בבריכה האולימפית לשואו עצמו. ככל שהמאבקים בבריכה התמשכו, כך הפך גרטל לקריקטורה עם מיקרופון. מופע הנונסנס המתעצם שלו האפיל על התחרויות. לא פעם קטע גרטל את שטף האסוציאציות שלו עצמו (לרוב שטויות שמתאימות למתחרה ב"לא נפסיק לשיר" ולא לשדר ספורט) ב"מה זה משנה?". במקום התקוממות ציבורית, הוא זכה למעמד קאלטי; שרון פרי הסבירה ש"עם כל הכבוד לשחיינים, הכוכב האמיתי של הבריכה הוא משה גרטל", וזוהיר בהלול אמר כי מילותיו "אלמותיות יותר מההישגים של פלפס". לא פחות.

אני אגיד כל מיני שירים שעולים לי בראש, ואתה תעקוב אחרי הזמנים של טומרקין. גרטל והפרשן בוקי צ'יש

גרטל הוא שדר בעייתי גם כך. יש לו נטייה מובנית להתרגשות מוגזמת, ובפרט במשחים עם שחיינים ישראלים; הוא משבש שמות סדרתי – הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן האמריקאית דיינה וולמר, או כלשונו, "דנה" – וזו רק דוגמה אחת (וזה שדר שאמר בראיון לערוץ הספורט לפני האולימפיאדה ש"הדבר הכי חשוב הוא לעבור על השמות"); והוא ניחן בכישרון טבעי להיות בבריכה מבלי לזהות מובילים ומנצחים (את הפיאסקו המפורסם מבייג'ינג המיר הפעם ב"למה להמר? אני אומר שזו סיבום!… פרנקלין…."). בכלל, ספק אם שדר שחושב ש"לא כל דבר ניתן לומר בצורה קוהרנטית ונכונה" וש"לא תמיד אנחנו מוצאים את העברית התקנית" ראוי להחזיק במיקרופון, ועוד בסטנדרטים המחמירים של ערוץ ציבורי. אבל מה שהיה בעבר חביב ונסלח, הפך למרגיז ולמטריד. הגרטליות עברה להיי דפינישן.

גרטל – האיש שמדבר רק בסימני קריאה! – הפך לליצן הבריכה מתוך מודעות מלאה. הוא פשוט התאהב במעמדו החדש. בנאום הסיכום הנמלץ שנשא בסיום המשחים – אגב, ממתי שדר טלוויזיה נושא נאום סיום תפקיד, משל היה לפחות ראש המשלחת האולימפית, ועוד נאום העוסק בו ולא במשחקים? ועוד כמעט ארבע דקות! – כינה את עצמו "תופעה". זה היה סיום טבעי למי שבמהלך האולימפיאדה התייחס לעצמו שוב ושוב בגוף שלישי. באחד המקרים אף פנה בטעות לפרשן בוקי צ'יש כגרטל. מעולם לא פגשתי אדם שפנה לאדם אחר בשמו שלו. זו מגלומניה עד אובדן חושים.

נוח לפטור את כל זה כעניין חביב או שטותי, שהרי גרטל הוא אדם חביב דווקא (בטח חביב. כנראה לא שמעתם אותו צועק על העורכים במעברונים). אבל הגישה הסלחנית כאן שגויה, משום שגרטל אינו אלא פנים אחרות – גם אם מחויכות – של תופעה שגורה ומגונה בעיתונות הספורט שלנו: העיתונאי שהופך, בעידוד קהל צרכניו, להצגה עצמה. יחסית לנציגים היותר בריוניים ובהמיים של התופעה, גרטל הוא כמעט דרו גורדון (מקבילו הסקוטי ביורוספורט). אבל האמת היא שגרטל אינו טוב מהם בהרבה. את שהם עושים במופעי צעקות מתלהמים ובירידי רכילות זולים, הוא עושה בקרקסי להגנות מטורללים. התוצאה זהה: עיתונות ספורט ירודה שכורתת את הענף אותו היא מסקרת.

גרטל נפרד מהצופים רק לכאורה. הוא עוד ישוב, אין בכך ספק. תעשיות הטלוויזיה והפרסום כמהות למוקיונים נלעגים שישעשעו את הקהל. גרטל יסגור את חוזה הפרסום הראשון שלו עוד לפני שהמשלחת האולימפית תספיק לפרוק ציוד בנתב"ג. לא נאחל לו שינוח על משכבו בשלום – אנחנו אנשים בוגרים שעושים הקשרים אינטליגנטיים – אבל בהחלט נשמח אם יצלול אל השכחה. וד"ש לקסם.

תחזיק חזק, הסירה שלנו מיטלטלת. גרטל ומנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם

הרולר (4.8.12)

1.

לכבוד האולימפיאדה הלא-מי-יודע-מה מוצלחת שלנו עד כה, כדאי לחזור לרגע השיא של הספורט הישראלי:

2.

אני מקווה שבשבוע הבא אתפנה גם להתייחס קצת לשידורי האולימפיאדה. זה לא יהיה טוב, אני מודיע לכם, למרות שאני בא לפרגן.

בינתיים, אי אפשר שלא להתייחס לתופעת משה גרטל. גרטל היה חביב בעיני ביום-יומיים הראשונים לשידורים. ואז הוא הציע לאנשים לשלוח אליו שאלות בסמסים. ואז זה קרה:

(ויש עוד, כמובן).

הרעיון של השאלות בסמסים מבריק – ולא ערוץ-אחדי בעליל – אבל גם מרגיז (כי גרטל פתח את האפשרות רק למי שמחזיק במספר הטלפון שלו). מצד אחד, הוא נתן אפשרות אמיתית לטלוויזיה אינטראקטיבית, ופתח לצופים לקבל את הפרשנות שהם באמת מחפשים; מצד שני, הוא גם נתן להם את האפשרות להסתלבט על גרטל, משמחה ריף ועד אסף לוץ.

זה לא מכובד ולא נעים להסתלבט על אדם מבוגר שלא מזהה את הבדיחה על חשבונו. אבל גרטל לא נקי כפיים בסיפור הזה. בתוך ימים אחדים הוא הפך משדר השואו בבריכה לשואו עצמו. הוא התאהב במעמדו החדש והמשיך לתחזק אותו. במהירה הוא החל להאפיל על התחרות עם לקט האסוציאציות ההזויות שלו. זאת מעבר לנטייה המובנית שלו להתרגשות מוגזמת ("קדימה דנה!" – לדיינה וולמר, כן?), לכישרון המופלא שלו להיות בבריכה ולא לזהות מובילים ומנצחים ("למה להמר? אני אומר שזו סיבום! …פרנקלין…") ולעניין החדש שלו למסור ד"שים לקסם שלו. הסימפטום הבולט ביותר לתופעת גרטל החדשה הוא העובדה שהחל להתייחס לעצמו, שוב ושוב, לפעמים בכוונה ולפעמים בטעות, בגוף שלישי. באחד המקרים אף פנה לבוקי צ'יש כגרטל. ואני שואל – איזה אדם פונה לאדם אחר בשמו שלו? איזו מגלומניה היא זו?

אינני יודע מי בחר לשבץ כל כך הרבה סימני קריאה בראיון של גרטל עם מרב מיכאלי, אבל כולם במקום, ומעידים היטב על סגנונו של האיש. ואין פלא שאתמול כבר קידמה אותו שרון פרי במשפט "עם כל הכבוד לשחיינים, הכוכב האמיתי של הבריכה הוא משה גרטל". תוסיפו עוד סימן קריאה. בעצם, סימן תדהמה.

יכול להיות שאתם חושבים שזה עניין חביב דווקא, כי גרטל הוא אדם חביב דווקא. זה נכון לגבי האדם, כנראה, אבל גרטל האיש אינו אלא פנים אחרות של התופעה המוכרת אצל עיתונאי הספורט שלנו – העיתונאי שהופך להצגה עצמה, בחסות הקהל הנבער.

3.

מה שמזכיר לי שהשבוע רציתי להקיא פעם אחת, וזה לא היה כשוולריה מקסיוטה נפלה מהקורה. זה היה כשקופמן רצח אותו ברדיו.

4.

טקס הפתיחה של האולימפיאדה, בבימויו של דני בויל, היה יוצא מן הכלל. אני לא נוהג לראות את טקס הפתיחה, אבל הפעם ראיתי. באתי כי רציתי לראות את פול מקרטני, נשארתי כי היה באמת מצוין. אם אורי לוי לא היה משדר אותו ומתלהב כמו דודה מדני בויל, סביר להניח שהייתי ממש נהנה.

טייכר וזרחוביץ' ניסחו זאת מצוין:

5.

ייצוג ישראלי מצטיין: השחיין הצרפתי (הלא-יהודי) פביאן ז'ילו.

עניין חוזר שמשגע אותי – איך אתה שעושה קעקוע לא דואג להגהה מינימלית?

זה הסיפור המפורסם של אורי כהן. והנה עוד כמה, ב"חורים ברשת".

6.

מיצג אולימפי יפה של המעצבת הבריטית שרה הינדמן:

(עוד כאן)

7.

אפרופו סעיף 3: הנה עוד קטע שגרם לי להקיא. לא הצלחתי אפילו לצלוח אותו עד סופו.

הסיפור שמאחוריו: קארן קליין, 68, מלווה הסעות בית ספר ברוצ'סטר, ניו יורק, צולמה כשהיא סופגת התעללות אכזרית מידי ילדי ההסעה. כשראיתי את זה – ליתר דיוק, כשניסיתי לראות את זה – התחשק לי פשוט לקחת את הילדים, אחד אחרי השני, ולזרוק אותם מהחלון.

החדשות הטובות כאן: הילדים הושעו לשנה ממערכת החינוך וחויבו לעבודות שירות עם קשישים; ולמעלה מ-30,000 איש מ-84 מדינות גייסו מעל ל-700 אלף דולר כדי לממן לקליין חופשה. קליין, שזכתה גם לטקס מכובד שאורגן לה ע"י תחנת רדיו בבוסטון, החליטה לפרוש. היא אפילו לא כועסת על הילדים. "הם רק ילדים", היא אומרת. אני מצדיע לה.

8.

למד"א יש מיזם נפלא שלא זכה לסיקור הולם: "אמבולנס המשאלות", שמממש לחולים קשים וסופניים את משאלתם האחרונה. לפי הדיווח ב"הארץ", הוא לא עובד יותר מדי. ואני מניח שזה פחות בגלל שנגמרו החולים הסופניים ויותר בגלל שלא מכירים את השירות. אז הנה, תכירו. 1-800-600-101, ותוכלו לעשות מישהו שמח בפעם האחרונה.

9.

גור וידאל נפטר. אורי קליין כותב על תרומתו הקולנועית הצנועה אך המעניינת.

וידאל היה סופר מצוין, אבל התענוג הגדול היה לראות אותו מתעמת חזיתית עם נורמן מיילר (אותו כינה "צ'ארלס מנסון"):

10.

גם שרמן המסלי מת.

אהבתי אותו ב"הכל נשאר במשפחה", אהבתי אותו ב"משפחת ג'פרסון", ואהבתי אותו אפילו ב"הנסיך המדליק מבל אייר".

11.

כל זוכי פרויקט "48 שעות" כאן: חביב הקהל "כוכב נופל" (קבוצת בר מצווה), הזוכה "הכל בסדר" (קבוצת הב"ט), וזוכה פרס הבימוי (איתן ענר) "האיש הצמא" (קבוצת Top Less Productions).

12.

שלשום נפתחה התערוכה "המגירה" של לירון ברייר (גילוי נאות: מכיר באופן אישי את הבחורה המוכשרת). זה קורה ב"בית פנורמה", קומה 6, סטודיו 635, וכדאי שתבואו. עוד פרטים כאן.

13.

אהבתי מאוד את "עלייתו של האביר האפל". ואני מת על מלכת הבלוג מריון קוטיאר. אבל אני לא יכול שלא לספר לכם שסצנת המוות שלה בסרט הפכה לטאמבלר מביך.

14.

אפרופו דברים שאני אוהב: "שובר שורות" עלתה בעונתה החמישית גם אצלנו. הנה מה שכתבתי לרגל חזרתה (והמשך יבוא).

15.

גבירותי ורבותי: מהפך! "ורטיגו" הדיח את "האזרח קיין" מצמרת הרשימה המסורתית של Sight and Sound. העולם כמרקחה.

16.

אתם בטח מכירים אותו בתור הקירח ההוא מ"ההרצאה הכי חשובה שתשמעו אי פעם". אז אולי תתעניינו לשמוע שקוראים לו גארי יורופסקי, ואולי תשמחו לשמוע שהוא מגיע לארץ.

17.

ברכת יום האהבה השנתית שלו, עד להודעה חדשה:

הט"ו באב שלכם הוא הט' באב שלי.

סליחה, בשורה הקודמת נפלה טעות. היה צ"ל:

הט"ו באב שלכם הוא יום העצמאות שלי.

ט"ו באב שמח!

18.

טריילר לשבת: "סופרמן איש הפלדה".

זה כל כך הולך להתחרבן.