תגית: מאניבול

אוסקר 2012 – ההימורים

הסרט: "הארטיסט"

לבי לא יחמץ אם "הוגו" הנפלא יקח את הפרס. זה מגיע לסקורסזי על "הוגו" ועל בכלל. ו"הוגו" הוא סרט הולם ביותר למחווה של כבוד לקולנוען הכביר הזה, שמצדיע לחלוץ הקולנוע ז'ורז' מלייס. אבל גם זכייה של "הארטיסט" – סרט זר ואילם – תהיה מחממת לב.

הבמאי: מרטין סקורסזי ("הוגו")

כן, דווקא כאן אני צופה הפתעה, שתאפשר למצביעי האקדמיה לחלוק את הכבוד הראוי גם ל"הארטיסט" וגם ל"הוגו". אחרי הזכיה של מישל הזנוויציוס גם באיגוד הבמאים וגם בבאפט"א הסיכויים לכך לא גבוהים, אבל הבחירה של גלובוס הזהב מעודדת.

מרטי מקבל כבוד על "השתולים"

השחקן: ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט")

למרות שיש לא מעט המהמרים על ג'ורג' קלוני ("היורשים"), כל בחירה אחרת מדוז'ארדן תהיה מבחינתי הפתעה גדולה.

השחקנית: מריל סטריפ ("גברת הברזל")

אחת הקטגוריות הפתוחות בטקס. מישל וויליאמס ("השבוע שלי עם מרילין") נחשבת למועמדת מעולה, ו-ויולה דייויס הפכה לפייבוריטית לאחר זכייתה באיגוד השחקנים. ובכל זאת, בניגוד לרוב התחזיות, אני מתקשה להאמין שחברי האקדמיה יוכלו להתעלם מההופעה של סטריפ. בצדק.

מריל סטריפ והראשון שלה - "קריימר נגד קריימר", 1980

שחקן משנה: כריסטופר פלאמר ("בגינרס")

קרב בין מועמדים קשישים וג'ונה היל אחד. פלאמר הראוי – זוכה גלובוס הזהב ואיגוד השחקנים – יקח.

שחקנית משנה: אוקטביה ספנסר ("העזרה")

"העזרה" המנופח חייב לקבל את ליטרת הבשר שלו, וספנסר – זוכת גלובוס הזהב ואיגוד השחקנים – תעשה זאת.

תסריט מקורי: מישל הזנוויציוס ("הארטיסט")

וודי אלן ("חצות בפריס") כתב תסריט מלא קסם, אבל נדמה לי שהוליווד כבר נשבתה בקסמי "הארטיסט", ותבקש גם לקרוץ כאן עם זכייתו של סרט אילם, נטול דיאלוגים, בפרס התסריט. זה יהיה נהדר.

תסריט מעובד: אלכסנדר פיין, נאט פקסון וג'ים ראש ("היורשים")

קטגוריה קשה במיוחד מבחינה איכותית. יש כאן חמישה תסריטים שעשו עבודת עיבוד מעולה. בעיני הטוב שביניהם הוא זה של ארון סורקין וסטיבן זייליאן ל"מאניבול", אבל אני מאמין שאנשי האקדמיה יעדיפו לתת את זה לפיין.

אלכסנדר פיין עם אוסקר התסריט המעובד הקודם שלו, עבור "דרכים צדדיות"

סרט האנימציה: "רנגו"

זו הבחירה הראויה ואין בלתה. והשנה, בלי פיקסאר, אין בכלל ספק שזה מה שיקרה.

סרט התעודה: "גן העדן האבוד 3"

למרות שזה בהחלט עשוי להיות "פינה".

עיצוב אמנותי: "הוגו"

פשוט סרט יפהפה כמו ציור. כל בחירה אחרת לא תהיה מוצדקת.

צילום: "הוגו"

תחרות קשה. "סוס מלחמה" הוא אולי הטוב שבמועמדים, "עץ החיים" תהיה בחירה הגיונית, אבל הסחף של "הוגו" ינצח.

רוברט ריצ'רדסון והאוסקר הקודם שהשיג עם סקורסזי - עבור "הטייס"

עריכה: "נערה עם קעקוע דרקון"

מבין המועמדים, "נערה" הוא הפייבוריט הקלאסי בקטגוריה כזו – כלומר, הוא מותחן אקשן. זה – והעריכה המצוינת – אמורים להספיק לו לנצח את "הוגו" ו"הארטיסט".

פסקול: "הארטיסט"

לא נתקלתי השנה, ככל הזכור לי, בפסקולים יוצאי דופן (למעט "דרייב") ואני מאמין ש"הארטיסט", כסרט אילם שנשען על הפסקול, יזכה.

השיר המקורי: "Man or Muppet" ("החבובות: הסרט")

בסך הכל שני מועמדים בקטגוריה. כמה לא נעים יהיה לפספס, כמה לא נעים יהיה להפסיד.

 

עריכת סאונד: "הוגו"

אני רוצה להגיד "דרייב", אבל מאמין שזה יהיה "הוגו".

מיקס סאונד: "הוגו"

אם "סוס מלחמה" לא יפתיע.

עיצוב תלבושות: "הארטיסט"

לא יודע. בדר"כ הנטיה כאן היא ללכת עם הדרמה ההיסטורית, אבל אני לא מרגיש של"ג'יין אייר" יש את זה, ובטח שלא ל"W.E". נשארתי עם "הארטיסט".

איפור: "אשת הברזל"

בזכות העבודה על מריל סטריפ. "אלברט נובס" בכל זאת עשוי לקחת.

אפקטים מיוחדים: "כוכב הקופים: המרד"

כי מגיע לו פרס בשנה הזו, ומגיע לו בפרט הפרס הזה.

וקטגוריה אחרונה חביבה:

הסרט הזר: "פרידה"

מצטער. אני מחזיק את כל אצבעותי לסידר ולסרטו המצוין, אבל לא רואה אותו מנצח בקטגוריה משנית כל כך מבחינת הוליווד סרט שזכה למועמדות על פרס התסריט. גם הפוליטיקה לטובתו, כך נדמה לי. האמת היא שאני מאוד מתלבט, אבל לא בין "פרידה" ל"הערת שוליים", אלא בינו לבין הסרט הפולני "באפילה". אני בוחר לבסוף ב"פרידה" בגלל המועמדות לתסריט ובגלל הסחף הבינלאומי. אבל אם "באפילה" יזכה, לפחות נוכל להסתפק בניצחון יהודי. ונשאר, כהרגלנו, עם ההופעה המכובדת.

בהצלחה למנחשים.

לסיום, מילות פרידה מושחזות המופנות לאקדמיה לסרטים, אמנויות וציונים.

עדכון מסכם: 17 מ-21. כבוד לעין.

דרייב, דרייב, דרייב. כל מה שחסר ברשימת המועמדויות של אוסקר 2012

קצת אחרי המועמדויות, קצת לפני הניחושים – 20 הערות על המועמדים לאוסקר 2012

1. זה אנחנו נגד האיראנים. לא ראיתי עדיין את "פרידה", אבל מכל מה שאני שומע – הסיכויים לרעתנו. הוא קיבל אפילו מועמדות לתסריט מקורי. אפילו פוליטית, פרס לאיראנים בעת הזו תצטייר כדבר הנכון לעשות.

את תקוותינו נתלה בהתנגדות האיראנית המסורתית לעלות איתנו למגרש. זה עובד בג'ודו, וצריך לקוות שזה יעבוד גם כאן. כי אני לא אעמוד בעוד הפסד של השקולניקים.

בן - יש לי הרגשה לא טובה בקשר לערב הזה

2. יש תשעה מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. לא שלושה, לא חמישה, לא עשרה. אפילו לא שמונה. תשעה. למה? כי זה נראה טוב כשמציגים את הקטגוריות על המסך? כי יש לו שורש ריבועי?

ומילא תשעה, אבל איך "דרייב" בחוץ?

3. דמיאן באשיר ("חיים טובים יותר") הדיח את לאונרדו דיקפריו ("ג'יי. אדגר") מרשימת המועמדים לשחקן הטוב ביותר. הפתעה, לא יודע אם מוצדקת. לא ראיתי את באשיר עדיין, ודיקפריו בהחלט היה ראוי למועמדות. אולי אפילו על חשבון ג'ורג' קלוני ("היורשים"), שבלאו הכי מגיע לכאן מדי שנה.

אבל זו עדיין רשימה מצוינת, עם בראד פיט ("מאניבול"), גארי אולדמן ("חפרפרת", ואני שמח שהוא נכנס לרשימה) והפייבוריט ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט").

ובכל זאת חסר לי כאן מישהו (חוץ מדיקפריו. וראיין גוסלינג. ואולי גם מייקל פסבנדר, לפי ההשערות המוקדמות – טרם ראיתי את "בושה"). חסר לי אנדי סרקיס, שהיה נהדר בתפקיד קפטן האדוק ב"הרפתקאות טינטין", ופנטסטי בתור שימפנזה ב"כוכב הקופים: המרד". הקץ לקיבעון האקדמי!

מזהים את הזקנים מהאקדמיה בחזית? צ'ארג'!!!

4. בין השחקניות זה נראה כמו הקרב בין מריל סטריפ ("אשת הברזל" – מועמדות מספר 17 בקריירה) למישל וויליאמס ("השבוע שלי עם מרילין"), אבל ההפתעה הגדולה הוא היעדרה של טילדה סווינטון מהרשימה. באופן קצת מוזר, אני יכול להבין את זה. סווינטון היתה מצוינת ב"חייבים לדבר על קווין", ועם זאת – היא היתה ליהוק מאוד לא מתאים. אולי זה עמד בסופו של דבר לרעתה.

5. ו"חייבים לדבר על קווין", אגב, נשאר בכך בלי כלום. בלי תסריט, בלי בימוי, בלי עזרא מילר. נאדה.

6. שחקני המשנה נפלאים: קנת בראנה ("השבוע שלי עם מרילין"), ג'ונה היל ("מאניבול"), מקס פון סידוב ("קרוב להפליא ורועש להחריד"), כריסטופר פלאמר ("בגינרס"), ניק נולטה ("לוחם"). ארבעה תותחים כבדים, והיל הצעיר (עם תפקיד נהדר, גם אם לא כזה שיביא לו אוסקר). אבל איפה המאפיונר היהודי אלברט ברוקס??

אני כל כך הולך לשבור לכם את העצמות על זה

7. ברניס ביז'ו ("הארטיסט") לא היתה צריכה להגיע לקטגוריית שחקנית המשנה. אלה הם טריקים אוסקריים קבועים שנועדו להביא פרסים תוך כיפוף המציאות. אבל לפחות, באין איום ממשי עליה, היא תקבל את מה שמגיע לה.

8. וודי אלן ("חצות בפאריס") ומרטין סקורסזי ("הוגו") קיבלו מועמדות שביעית לפרס הבימוי. לא שזה יעזור להם.

9. בכלל, כיף לראות את ההערכה שגילו אנשי האקדמיה כלפי "חצות בפאריס", סרט שנון ומענג שנדמה לי שלא זכה כאן להתייחסות המפרגנת הראויה.

10. והעובדה ש"הארטיסט" – סרט אילם עם תסריט בן 44 עמודים – קיבל מועמדות על תסריט מקורי היא לא רק נפלאה, ולא סתם דאחקה. היא מהמוצדקות.

11. אני מאוד מאוכזב ש"הרפתקאות טינטין" בחוץ. אבל כל עוד "רנגו" יזכה, אני אסלח.

12. וזה שפיקסאר, המנצחים הקבועים של קטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר, בחוץ (על "מכוניות 2"), זה די מדהים. ומוצדק.

13. "מסיבת רווקות" בפנים. פעמיים (תסריט מקורי ומליסה מקארת'י על שחקנית משנה). כל הכבוד לאקדמיה.

מופת של משחק מעודן

14. וגם "ג'יין אייר" בפנים (תלבושות). טוב מאוד.

15. עדיין לא ראיתי את "הוגו", אבל אני מאוד מקווה שיאנוש קאמינסקי יזכה באוסקר על העבודה שלו ב"סוס מלחמה".

עין הסוס

16. ולג'ון וויליאמס הביאו "סוס מלחמה" ו"הרפתקאות טינטין" מועמדות מספר 42 – ובמילים: ארבעים ושתיים (!!!). וואו.

17. וגם כאן (בפסקול) – "דרייב" בחוץ. "דרייב" מועמד רק בקטגוריית עריכת הסאונד. ביזיון, אבל בקנה המידה של האקדמיה (שבשנה שעברה שכחה את כריסטופר נולאן ו"התחלה" מחוץ לקטגוריית הבימוי) זה כמעט נסלח.

18. ול"כוכב הקופים: המרד" נשאר רק פרס האפקטים. חסר לכם שהוא לא זוכה בו. וחסר לכם שזה הולך למייקל ביי ("רובוטריקים 3").

19. האם יש סיכוי ש"אלברט נובס", שהפך את גלן קלוז וג'נט מקטיר לנשים, לא יזכה בפרס האיפור?

20. תגידו, אמרתי מספיק פעמים "דרייב"?

בדרך לפרק את האקדמיה

רשימת המועמדויות המלאה:

סרט:

"סוס מלחמה"

"הארטיסט"

"מאניבול"

"היורשים"

"עץ החיים"

"חצות בפאריס"

"העזרה"

"הוגו"

"קרוב להפליא ורועש להחריד"

במאי:

מרטין סקורסזי ("הוגו")

טרנס מאליק ("עץ החיים")

מישל הזנוויציוס ("הארטיסט")

אלכסנדר פיין ("היורשים")

וודי אלן ("חצות בפאריס")

שחקן:

ג'ורג' קלוני ("היורשים")

ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט")

בראד פיט ("מאניבול")

דמיאן באשיר ("חיים טובים יותר")

גארי אולדמן ("החפרפרת")

שחקנית:

ויולה דייויס ("העזרה")

מריל סטריפ ("אשת הברזל")

גלן קלוז ("אלברט נובס")

מישל וויליאמס ("השבוע שלי עם מרילין")

רוני מארה ("נערה עם קעקוע דרקון")

שחקן משנה:

קנת בראנה ("השבוע שלי עם מרילין")

ג'ונה היל ("מאניבול")

מקס פון סידוב ("קרוב להפליא ורועש להחריד")

כריסטופר פלאמר ("בגינרס")

ניק נולטה ("לוחם")

שחקנית משנה:

ברניס ביז'ו ("הארטיסט")

מליסה מקארתי ("מסיבת רווקות")

ג'סיקה צ'סטיין ("העזרה")

ג'נט מקטיר ("אלברט נובס")

אוקטביה ספנסר ("העזרה")

תסריט מקורי:

"פרידה"

"חצות בפריז"

"הארטיסט"

"מסיבת רווקות"

"התמוטטות"

תסריט מעובד:

"היורשים"

"הוגו"

"משחקי שלטון"

"מאניבול"

"החפרפרת"

סרט זר:

"הערת שוליים", ישראל

"פרידה", אירן

"באפילה", פולין

"בולהד", בלגיה

"מיסייה לזאר", קנדה

אנימציה:

"חתול בפאריס"

"צ'יקו וריטה"

"קונג פו פנדה 2"

"רנגו"

"החתול של שרק"

עיצוב:

"הארטיסט"

"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2"

"הוגו"

"חצות בפאריס"

צילום:

"הארטיסט"

"הנערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"עץ החיים"

"סוס מלחמה"

תלבושות:

"אנונימוס"

"הארטיסט"

"הוגו"

"ג'יין אייר"

".W.E"

עריכה:

"הארטיסט"

"היורשים"

"נערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"מאניבול"

איפור:

"אשת הברזל"

"אלברט נובס"

"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2'"

פסקול:

"הרפתקאות טינטין"

"הארטיסט"

"הוגו"

"החפרפרת"

שיר:

"איש או חבובה" ("החבובות")

"אמיתי בריו" ("ריו")

עריכת סאונד:

"דרייב"

"הנערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"רובוטריקים 3"

"סוס מלחמה"

מיקס סאונד:

"הנערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"מאניבול"

"רובוטריקים 3"

"סוס מלחמה"

אפקטים:

"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2"

"הוגו"

"פלדה אמיתית"

"כוכב הקופים: המרד"

"רובוטריקים 3"

סרט קצר (אנימציה):

"Dimanche/Sunday"

"The Fantastic Flying Books of Mr. Morris Lessmore"

"La Luna"

"A Morning Stroll"

"Wild Life"

סרט קצר (לייב אקשן):

"Pentecost"
"Raju"
"The Shore"
"Time Freak"
"TubaAtlantic"

סרט קצר (תיעודי):

"The Barber of Birmingham: Foot Soldier of the Civil Rights Movement"
"God Is the Bigger Elvis"
"Incident in New Baghdad"
"Saving Face"
"The Tsunami and the Cherry Blossom"

הרולר (20.1.12)

1.

השבוע עמד, כמובן, בסימן גלובוס הזהב. ושלא במפתיע, "הארטיסט" (זה מה שחשבתי עליו – שהוא קסום) היה הזוכה הגדול של הערב. השנה היה משהו משעשע בבחירה הכפולה של העיתונאים הזרים – שבוחרים את הדרמה הטובה ביותר, ואת הקומדיה הטובה ביותר. בפרס הראשון זכה "היורשים" (האוברייטד לטעמי), שהוא דרמה קומית. בשני זכה "הארטיסט" – שאפשר להגדירו כקומדיה דרמטית. שניהם, למעשה, סרטים שנעים על קו התפר שבין שני הז'אנרים, שההפרדה הגלובוסית-זהבית שלהם הופכת מופרכת משנה לשנה.

ברכות לזוכים.

2.

כמובן שכוכב הטקס היה, כרגיל, ריקי "אם אעשה שוב סקנדלים, אין ספק שיזמינו אותי להנחות גם בשנה הבאה" ג'רבייס. כמה מטעמים ממונולוג הפתיחה המשעשע כתמיד שלו:

"גלובוס הזהב לאוסקר הוא מה שקים קרדשיאן לקייט מידלטון: קצת יותר רעשנית, קצת יותר טראשית, קצת יותר שיכורה וקלה יותר להשגה"

על אדי מרפי והאוסקר: "כשהאיש שאמר כן לנורביט אומר לך לא, אתה יודע שאתה בצרות"

"אסור לי להזכיר את מל גיבסון. במיוחד את הביוור של ג'ודי פוסטר" (באנגלית זה נשמע יותר טוב).

והנה המונולוג המלא. חפשו גם את המונולוגים שלו משנים קודמות, זו תמיד חוויה.

3.

מי שהיו חביבים במיוחד היו וויליאם ה. מייסי ואשתו פליסיטי הופמן, שבחרו להגיש את פרס שחקנית המשנה כך (אם הקישור שוב נחסם – יש גם פה):

4.

מישל וויליאמס כבר זכתה בגלובוס הזהב על "השבוע שלי עם מרילין" החמוד, אבל כנראה שבכל הקשור לאוסקר היא עדיין לא רגועה (בצדק. אני מוכן לשים כסף על מריל סטריפ ב"אשת הברזל" עוד לפני שראיתי יותר משלושה פריימים שלה בסרט). אבל אנחנו מרוויחים מזה, כי מישל הולכת ומתפשטת ל-GQ. מה שנקרא "תחרות בריאה".

Some like it hot. So do I

5.

אם יש מישהו שאין סיכוי שהבחירות שלו יתיישבו עם אלה של עיתונאי "גלובוס הזהב", זה כנראה קוונטין טרנטינו. טרנטינו בחר גם השנה את הסרטים הטובים ביותר שראה, וכרגיל, הוא מקפיד להיות "מיוחד".

עם מרבית הבחירות אין לי בעיה: "כוכב הקופים: המרד" ו"מאניבול" דורגו גבוה גם בסיכום השנה שלי (ואפילו סבלו משאריות 2010 שהתגנבו לרשימה); גם "העור בו אני חי", "חצות בפאריס", "אקס מן: ההתחלה", "לוחם" ואפילו "אחינו האידיוט" היו שם. "הארטיסט", שאצלנו כבר עבר ל-2012, הצליח בכל זאת להיכנס לסוף הרשימה שלי. אבל "שלושת המוסקטרים"? ברצינות, קוונטין?

רשימת הסרטים שהוא חיבב מעניינת יותר וטרנטינואית למדי (הרבה "הצרעה הירוקה", "קפטן אמריקה", "מהיר ועצבני 5", "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" וכאלה). אבל מה שבאמת מפתיע זה של"דרייב" ול"פלדה אמיתית" (כמו גם ל"האנה" ו"מרדף עצבני" – כאן אני איתו) הוא נתן את פרס ה"Nice Try". "דרייב"? "ניסיון יפה"? WTF, קוונטין?

למי קראת "ניסיון יפה"?

6.

ועוד זוכה: "הערת שוליים". הוא עשה עוד צעד בדרך לאוסקר, ונכנס לרשימה המקוצרת של תשעת המועמדים (ביניהם גם הפייבוריט האיראני "פרידה" – שהשבוע התבשרנו שיוקרן בארץ). בשבוע הבא נדע אם סידר יהיה בחמישיה הסופית. נחזיק אצבעות.

תופר חליפות. סידר

7.

סערת יאיר לפיד מסרבת לשכוך.

הכניסה של לפיד לפוליטיקה (כאן הטור המלא שמסביר למה) העלתה שוב את קרנו הגוגלית של האתר הצ'אק-נוריסי "עובדות על יאיר לפיד", שכולל הברקות כמו "יאיר לפיד כתב את התנ"ך שנתיים לפני אלוהים", "יאיר לפיד מריח כל כך טוב עד שלפעמים הוא מסכים למרוח את עצמו על דאודורנט", ו"יאיר לפיד הזיז את הגבינה שלך. יש לך בעיה עם זה?". לרותם עידו קינן יש עוד כמה תוספות.

בינתיים, ב"נו ניוז" ו"מקור ראשון" פרסמו מאמר תגובה – "הטור האמיתי" של לפיד. למה הוא הולך לפוליטיקה? כי זה ישראלי בעיניו.

מיותר לציין ששי גולדן לא אוהב את המהלך. הנה עיתונאי אחד שלא יכנס לרשימה של לפיד.

פרופ' דני גוטוויין נשלח לבדוק את משנתו של לפיד באמצעות ספרו "שוב עומדים בטור". זה בעייתי, בלשון המעטה – עמדתו האנטיתטית של גוטוויין ידועה, וכך גם נקרא המאמר כולו, שהוא כלל אינו ביקורת ספרותית כמובן, אלא מאמר פובליציסטי (לגיטימי) שהשתרבב למוסף הלא נכון. אפשר ללמוד ממנו על לפיד, אבל בעיקר אפשר ללמוד ממנו על חילוקי הדעות בינו לבין גוטוויין (שקורא לו ניאו-ליברל ש"משתמש ברטוריקה של (שלי) יחימוביץ' כדי לקדם מדיניות בנוסח נתניהו).

ורותם שטרקמן ב"דה מארקר" עשה חתיכת עבודה והוציא מ-400 טורים של לפיד את המצע המפלגתי הפוטנציאלי. בין השאר הוא כותב "מתי אתה מבין שהמדינה מושחתת? כשבניין מתרומם במקום שבו אין שום סיכוי שבעולם שהתקנות העירוניות או המשרד לאיכות הסביבה היו מאשרים". וזה בא ממי שהתייעץ עם אהוד אולמרט על כניסה לפוליטיקה.

חבר, אתה מעיק. יאיר ואהוד

ועם זאת, במקום אחר הוא מאחל "שתהיה שנה כנה שבה פוליטיקאי יגיד 'אני כאן בשביל הכסא'". בעניין הזה אני מאמין לו. הוא לא הולך בשביל הכיסא. הוא כבר ישב על כיסא הרבה יותר נוח.

מתוך "TheMarker"

8.

דייויד מאמט חביבי נתן ראיון לאלוף בן ב"מוסף הארץ". את דייויד מאמט תמיד חייבים לקרוא, לא משנה באיזה פורמט.

9.

מה קורה כשמחברים את טים טיבו עם דייויד בואי? טים טיבואי.

10.

ואם כבר טים טיבו – פלייאוף ה-NFL הזכיר לי שאלה הפרסומות הכי טובות שאני רואה כרגע (לפוקס), בכיכובו של ג'יי. בי. סמוב, המוכר כלאון מ"תרגיע" (טוב, אני לא מסתכל על פרסומות ישראליות):

חפשו עוד ממנו ביוטיוב.

11.

ובינתיים, גם לליונל ריצ'י יש עדנה.

<iframe src="http://player.vimeo.com/video/35055590?title=0&amp;byline=0&amp;portrait=0&quot; width="400" height="225" frameborder="0" webkitAllowFullScreen mozallowfullscreen allowFullScreen></iframe><p><a href="http://vimeo.com/35055590">Hello</a&gt; from <a href="http://vimeo.com/ant1mat3rie">ant1mat3rie</a&gt; on <a href="http://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

12.

האם אנג'לינה ובראד חוזרים בתשובה, או שהם סתם מגדלים משפחה של 15 נפשות? כן, מספרים שאנג'לינה בהריון עם מה שהוא כנראה העובר הכי יפה בעולם.

אם הבחורה הזו בהריון, כנראה שגם אני בהריון

13.

לא נפלתי מהסוס מ"סוס מלחמה", שהיה מרשים אך שמאלצי ומיושן לטעמי. אבל זה לא אומר שלא כדאי לראות אותו – ואת המערכון של "סאטרדיי נייט לייב".

14.

מה היה לנו השבוע בבלוג? ביקורות ("הארטיסט""היורשים"), קרבות (ג'ייסון סיגל נגד ארמי האמר) והרבה האחיות מארה (רוני וקייט בשער, "נערה עם קעקוע דרקון" ו"המבצר האחרון"). בקיצור – הרבה דברים טובים.

15.

זה שבוע טוב בקולנוע, שבו אפשר לפגוש את קייט בקינסייל פעמיים ("המבריח" ו"מלחמת האופל: התעוררות").  לא יודע מה איתכם – אני לא מחמיץ את קייט.

נשקיני, קייט. בבקשה!

16.

אין שום סיכוי שלאונרד כהן, גבר שאני מעריץ וזמר החורף הרשמי של הבלוג, יוציא שיר חדש אחרי שמונה שנים ולא תשמעו אותו כאן (גם אם באיחור רב).

17.

וזה בכלל רק בגלל שגם ברוס ספרינגסטין הגדול מבשל אלבום חדש. ויש גם סינגל:

http://ahref=

18.

ב"הארץ" הזכירו לי השבוע את המשחק "חמש אבנים". הידעתם שיש לו גרסאות רבות כל כך? ולמה הירושלמים תמיד צריכים להיות הכי מסובכים?

19.

"רחוב סומסום" חוזר לעונה חדשה ב"הופ". מוישה אופניק שם, חווה אלברשטיין מתארחת, ואפילו אלמו עושה עליה.

עד כאן החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שאריק ובנץ נשארו על רצפת חדר העריכה, וקיפי עדיין מאופסן במחסנים של החינוכית.

זה לא אותו דבר בלעדיהם.

אבל אלה לא כל החדשות הרעות. יש עוד: הגרסה הפלסטינית של הרחוב בוטלה.

וגם בכך לא תמו החדשות הרעות. כי גם המקור האמריקאי בצרות. מיט רומני, שהולך ומסתמן כמועמד הרפובליקאי שיאיים על אובמה, כבר מאיים על PBS: "לא נהרוג את ציפורת, אבל לציפורת הולכות להיות פרסומות". הי, זה ממש כמו ביבי והחינוכית!

20.

הנה עוד פוליטיקאי מתוסבך: יובל בן עמי חובט באיווט ליברמן, על פי השיר האירי "Hey, Ronnie Reagan", או בגרסה החדשה: "שק לי, איווט" (נוסח עברי: רותי פליסקין ויובל בן עמי).

21.

אפרופו ליברמן (בערך): יגאל שתיים מזהה את אויבי האומה החדשים.

22.

אפרופו ליברמן (בערך) (2): הקומיקאי אילון גולד (כן, הוא יהודי. הוא אפילו אח של ארי גולד – לא ההוא מה"פמליה". ממש לא. הוא זמר R&B, והוא גיי) – בקיצור, אילון גולד צוחק על מבטאים. גם של ישראלים.

23.

עפרון אטקין נפטר השבוע, בן 59, לאחר מאבק במחלת הסרטן.

את פניו של אטקין אתם זוכרים בוודאי מתפקידו כאלוף הפיקוד מ"מבצע סבתא" ששכח איפה למד לעשות רוורס על עגלה (רמז: לא בפו"מ), ולאחרונה גם כמיקי כץ המשוקץ ב"פולישוק". את קולו אתם בוודאי זוכרים מתפקידיו כדולף מ"שאלתיאל קוואק" וכאחד מגלגוליו של קרנג ב"צבי הנינג'ה" (קדמו לו יהויכין פרידלנדר ועמי מנדלמן). יהי זכרו ברוך.

24.

ובאותה אווירה מדכאת: עלי מוהר, שבנובמבר האחרון צוינו חמש שנים לפטירתו, יזכה בשבוע הבא למופע מחווה. בין השאר תבצע בו נורית גלרון שיר מעזבונו של מוהר, שהלחין לה אבי גרייניק. הנה הוא לשיפוטכם.

25.

והנה עוד עלי מוהר – שיר ישן, ביצוע חדש ומקסים של מיכל שפירא ונפתלי קון (בקליפ בבימויו של גיא דיין).

26.

והנפטר הטרי ברשימה המצערת הוא שרגא גפני ז"ל, AKA און שריג ("דני דין"), AKA אבנר כרמלי ("הכדורגלנים הצעירים"). כמו עבור רבים אחרים, גם בשבילי מדובר בגיבור תרבות (או במי שברא כמה מגיבורי ילדותי). וברשימה שלי, אגב, אלון הכדורגלן ניצב אפילו מעל דני דין הרואה ואינו נראה. מומלץ לקרוא את אלי אשד, שכתב עליו בעבר כאן.

27.

ובאווירה אחרת: ג'ורג' טאקיי (סולו מ"מסע בין כוכבים") משתעשע על חשבון יוצאי הוגוורטס.

28.

אני לא רואה את "המרוץ למיליון", אבל השבוע, במהלך זפזופ מקרי, נתקלתי ונתקעתי על הקטע הזה.

אני מקווה שלא כל הקטעים בתוכנית נראים כמו זה, שפה ישראלים צוחקים על זרים בעברית, לועגים להם לפני המצלמה ומשפילים אותם ב"התחלות" שווא. מזמן לא הרגשתי "הישראלי המכוער בחו"ל" כמו אתמול.

29.

ויש גם טלוויזיה טובה: yes oh, שעולה ביום שבת ב-21:00 לאוויר עם מיטב התוצרת האמריקאית, מ"אימפריית הפשע" ועד "הומלנד", מ"ההריגה" ועד "משחקי הכס". הולך להיות חורף ארוך.

30.

חדשות טובות מהרצליה: "אולפני הרצליה" חוזרים להפיק סרטים. שיהיה במזל.

31.

הקרנות אחרונות ל"מורעלים" בסינמטק תל אביב. לכו!

32.

תשמעו, אני כל כך במקצוע הלא נכון…

33.

שמעתם על הסקנדל ב"האח הגדול" בברזיל? אני לא יודע מה מטריד אותי יותר – עצם ההטרדה המינית, העובדה שהיא נעשתה במקום הכי פומבי שאפשר להעלות על הדעת (טלוויזיה במעגל סגור שמשודרת לכל המדינה), או העובדה שאף אחד לא עצר את זה. אלוהים, שלא נגיע לשם.

34.

הקריקטורה הבאה (של לילך ארנשטיין) אינה מיועדת לצופי "האח הגדול". הם עלולים להיפגע.

35.

זה משעשע: עמוד האינטרנט של "חמש עם רפי רשף", כפי שנתפסה ע"י ניתאי אלבוים (ויה "סטטוסים מצייצים").

36.

"וניה הימן" היה המושג המחופש ביותר בבלוג השבוע (וליתר דיוק – המחופש בגוגל שהוביל לבלוג). זה קרה מכיוון שהימן ("בקיצור") שוב השתלט על הרשת עם סרטון חדש: "חיי מדף". אתם חייבים להודות שבשביל "תרגיל שנה ב'" זה די מרשים.

קרדיט יוצרים: וניה הימן, דנה פינטו ומרים נובופלסקי. שחקנים: ד"ר יעקב הימן, אסף סנפירי, דוד שוטנפלס, אלי רינמן, דבורה אחלדד ארושס, איתי אמינוף, סטפן הולצברג, קובי סוויסה, אליה לואיס, אורי לואיס ויוליוס הכלב.

37.

וגם זה סרטון מעולה (של "פולקסווגן" וה"גיים-דיי" שהם מכינים לסוף החודש, לכבוד "מלחמת הכוכבים")

38.

טריילר לשבת: "Moonrise Kingdom"

לווס אנדרסון יש סרט חדש. זה בהחלט נראה כמו סרט חדש של ווס אנדרסון (שכתב את התסריט ביחד עם רומן קופולה). וזה כל כך מסקרן.

וחוץ מזה, כל גדוד צופים שהרשג"ד שלו הוא ברוס ויליס הוא גדוד צופים שאני מוכן להיות חבר בו.

Not just a pretty face – בראד פיט ותסמונת דייויד בקהאם

פורסם במקור בגיליון דצמבר 2011 של "בלייזר"

לו היה בראד פיט פוסע לתוך הקליניקה הוירטואלית לכוכבי קולנוע שבניהולי, מתיישב על הכסא ושואל "מה הבעיה איתי?", הייתי מיד שם לו את המראה מול הפנים. הייתי פשוט שולף מראה, ושם לו אותה מול הפנים. הייתי מסביר לו שלא קל להיות פנים יפות בהוליווד. שהנפילה מג'ורג' קלוני לאשטון קוצ'ר מהירה וכואבת. שיש מעט מאוד ג'וני דפים, והרבה מאוד טיילור לאוטנרים. ושהוא, בחור יפה שכמותו, שגם בגיל 47 נראה כמו אותו ג'יגולו צעיר שפיתה את תלמה ולואיז העסיסיות, ושעדיין יכול לגלם את בנג'מין באטן בטיול אחרי צבא, לעולם לא יוכל להשתחרר מקללת היופי שלו. בראד פיט הוא דוריאן גריי. לנצח יהיה פוסטר.

את התופעה ממנה סובל פיט אני מכנה "תסמונת דייויד בקהאם". זוהי מחלה גברית תורשתית, שמתפרצת אצל גברים בגיל צעיר ומלווה אותם עד לגיל העמידה. הסובלים מהתופעה ניחנים במראה מצודד באופן יוצא דופן, שדוחה כל אפשרות להתייחס אליהם ברצינות. כזה היה דייויד בקהאם – כדורגלן מוכשר ואמביציוזי, שנפל קורבן למראהו הטוב, ומעולם לא זכה לקרדיט שהיה ראוי לו על כישוריו המקצועיים.

אני לא שמח לראות אותך - זה מייבש שיער. ג'יי.די

לו היה תוהה פיט מדוע אשתו עבת השפתיים, המיניקה תינוק מאלזי בחדר ההמתנה, לא סובלת מאותה מחלה, הייתי מסביר לו כי מדובר במחלה שלרוב לא מתפרצת אצל נשים. שחקנית צריכה להיות יפה כמו ששחקן צריך לנשום. זה המובן מאליו. בלי זה, אי אפשר לקבל אפילו אודישן. אם יש לה גם יכולת משחק, זה בונוס.

אצל גברים, לעומת זאת, היופי הוא אופציונאלי. כל גבר חצי פוטוגני עם כשרון וכריזמה יכול להיות שחקן. שחקני האופי הנחשבים ביותר בהוליווד היום הם פיליפ סימור הופמן ופול ג'יאמאטי, שניים שיכולים להשוות את היקף הכרס ועומק נסיגת השיער. גם כוכבים מוכחים כמו ג'ק ניקולסון, רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו, דאסטין הופמן, טום הנקס וקווין ספייסי הסתדרו היטב בלי לוק של דוגמן.

תביטו ברשימת הזוכים באוסקר בעשור האחרון: לצד סמלי סקס כמו דנזל וושינגטון וראסל קרואו, מופיעים שם אדריאן ברודי ארך-החוטם, פורסט ויטאקר עצל-העין, ג'ף ברידג'ס המקשיש ופיליפ סימור הופמן המקליש. עכשיו תסתכלו על הנשים: ג'וליה רוברטס, האלי ברי, ניקול קידמן, שרליז ת'רון, הילארי סוואנק, ריס ווית'רספון, מריון קוטיאר, קייט ווינסלט, סנדרה בולוק ונטלי פורטמן. נשמע כמו תצוגת מסלול. החריגה היחידה היא הלן מירן, אבל היא כבר מזמן בספירה אחרת (וחוץ מזה, יחסית לגילה היא נראית די מדהים בביקיני).

ועם זאת, התסמונת תוקפת נשים מסוימות, בעיקר בלונדיניות. הרי כמעט כל הבלונדיניות ברשימה – קידמן, ת'רון, ווית'רספון – צבעו את שערן, ורק אז זכו. המנהג הנפוץ בקרב שחקניות כדי להסיט את תשומת הלב מאזור החזה שלהן אל כישורי המשחק הוא לעשות מייקאובר הפוך. ת'רון הפכה למפלצת, רוברטס לפרחה, סוואנק למתאגרפת ו-ווינסלט לכרטיסנית גרמניה. אמנדה סייפריד ואליזבת' בנקס בחרו לאחרונה לעטות פאות קארה כדי להסוות שורשים בלונדיניים ולהבהיר שהן שחקניות רציניות. גם גברים עושים את זה: טום קרוז כיער עצמו לדעת ב"רעם טרופי", קולין פארל החרה-החזיק אחריו ב"איך להיפטר מהבוס". אבל בראד המסכן – אפילו הקמטים של בנג'מין באטן לא עזרו לו למחות את זכר הריבועים של אכילס.

מי יגלם את אכילס כשהוא יהיה קטן? בנג'מין באטן

אני מודה שכשזה מגיע לפיט, אני לא ממש אובייקטיבי. אני אוהב כמעט את כל סרטיו, וכמה מהמחמאות הנעימות שקיבלתי בחיי היו קשורות בו – החשובה שבהן במסיבת פורים בה אלתור של הרגע האחרון (כובע קאובוי על ג'ינס וטישירט) התגלה כהברקה ששווה זהב: "בראד פיט בתלמה ולואיז". ובכלל, כבחור ששואף להיות טיילר דרדן, אני קצת משוחד.

אבל אני הרי ביקשתי במפורש לא לדבר על מועדון קרב, לא? טיילר דרדן

ובכל זאת, אני באמת חושב שהוא שחקן נהדר שפניו הנאות מסיחות את הדעת מהעובדה שיש לו גם יכולת משחק מלאת ברק, קסם אישי, כריזמה משפריצה. תראו את התצוגה האקסטטית שלו ב"12 קופים", את הפסיכיות המבעבעת ב"קליפורניה", את הגגים הקומיים ב"לקרוא ולשרוף", את הלב המרוסק בסוף "שבעה חטאים". ואני כבר לא מדבר על "ההתנקשות בג'סי ג'יימס". מי שאומר שהוא לא שחקן, צריך לבדוק למה דייויד פינצ'ר הגאון הפך אותו לדה נירו של הסקורסזה שבו; לשאול את ג'ורג' קלוני החכם מכל אדם למה נהיה אחוק שלו; לברר מה פתאום קוונטין טרנטינו, האחים כהן, טרנס מאליק, סטיבן סודברג וספייק ג'ונז ביקשו לעבוד איתו.

going nuts. ג'פרי גוינס

בראד פיט היה שחקן מצוין גם לו היה פרי אהבתם של קלי אוסבורן וקרלוס טבס. העובדה שהוא בחור יפה מגבילה אותו במנעד התפקידים, אבל גם הופכת אותו למושלם כל כך לדמויות התפורות למידותיו. דמויות דרמטיות מן השורה כמו ב"בבל" או ב"עץ החיים" מגלות שחקן טוב, אבל לא מיוחד. בראד פיט הוא גיבור גדול מהחיים, והוא במיטבו כשהוא משחק גיבור גדול מהחיים, אייקון שמהדהד אייקון – אכילס, ג'סי ג'יימס, מלאך המוות, אלדו ריין, טיילר דרדן. גם ג'יי.די. מ"תלמה ולואיז", ראסטי מ"אושן 11" ואפילו בנג'מין באטן הם כאלה, ואריאציות קולנועיות על בראד פיט. פיט במיטבו כשהוא מגלם את עצמו.

מישהו קרא לגיבור? אכילס

זה קורה גם ב"מאניבול", כשפיט מגלם את בילי בין – הג'נרל מנג'ר שמחליט ללמד את עולם הבייסבול איך לעבוד, ומנפץ את כל החשיבה הבייסבוליאנית בזריקת כדור מסובבת. בשביל להיות בין, האיש שאתגר את הספורט האמריקאי, צריך להפגין פקחות, לפזר כריזמה, ולהסתובב עם טונות של ביטחון עצמי. התפקיד הזה תפור על פיט – האיש שיודע יותר טוב ממך, וגם נראה יותר טוב ממך.

כל מי שחושב שאני חתיך - להרים את היד. בילי בין

אולי זו הסיבה שאנשים שונאים אותו ומזלזלים בו. זו תסמונת דייויד בקהאם עם סימפטומים של תסמונת כריסטיאנו רונאלדו – מראית עין מתעתעת של יהירות, זחיחות, זלזול וחוסר מאמץ. הוא משתמש הרבה בהבעות פנים ובמחוות ידיים כמו חוסך במילים, אוכל תוך כדי שיחה, מדבר מהר כדי לא לבזבז זמן, מנפנף אותך בתנועות ידיים חדות. הוא משדר למי שמולו, באופן ברור אך לא גס רוח, מי הכוכב בחדר. וזה מה שדורשים ממנו. מי שמלהק את ראיין גוסלינג, רוצה את הדמות שלו מגולמת ע"י גוסלינג. מי שמלהק את בראד פיט, רוצה את בראד פיט.

בנובמבר הודיע פיט כי בגיל חמישים יפרוש ממשחק וישקע בהפקות. נו מור מיסטר פריטי-גאי. אני מקווה שהוא עוד ישנה את דעתו. אולי אוסקר על "מאניבול" יעשה זאת, אולי הצלחה בפרויקט של סטיב מקווין. בינתיים, עלי להתפנות למטופל הבא בקליניקה. הבדיקות של לאונרדו דיקפריו הגיעו, והן לא מעודדות.

תזכרו אותי כשרוח המערב תעבור בשדה השעורה. ג'סי ג'יימס

קופים מדברים, ברבורים שחורים וזיקיות עם אקדחים: 2011 בקולנוע

זהו. הגיע הזמן הזה בשנה שכולם מסכמים ובוחרים את הסרטים הכי טובים שלהם. אז בגלל שאני עייף, ובגלל שאף פעם לא הצטיינתי בלהגביל את הבחירות שלי, אני הולך לעשות את זה קצר וקולע, ואת הביקורות המורחבות תוכלו למצוא בקישורים.

יש רק כלל אחד: רק סרטים באורך מלא שהוצגו במהלך שנת 2011 בבתי הקולנוע המסחריים בישראל הועמדו לבחירה. וזה אומר שהסרטים שלא הופצו כאן או שנגאלו רק בזכות סינמטקים ופסטיבלים נותרו בחוץ, ושיש כאן גם סרטים ששייכים באופן רשמי ל-2010, אם לא למטה מכך.

במשפט אחד: היתה שנה קולנועית נפלאה. במיוחד כשמוסיפים לה את השאריות המוצלחות מהשנה שעברה.

עשרת הסרטים הטובים של השנה

1. אומץ אמיתי (2010, אבל הופץ בארץ בפברואר)

2. ברבור שחור (2010, הופץ בארץ בינואר)

3. דרייב

4. כוכב הקופים: המרד

5. מאניבול

6. קר עד העצם (2010, הופץ בארץ בינואר)

7. רנגו

8. מכאן והלאה (2010, הופץ בארץ בינואר)

9. החבובות

10. הרפתקאות טינטין

המספר הנוסף לסרט הישראלי של השנה:

הערת שוליים

העשירייה השניה (ללא סדר חשיבות)

ממלכת החיות (2010, הופץ בארץ בספטמבר)

חייבים לדבר על קווין

127 שעות (2010, הופץ בארץ באפריל)

התפשטות

חצות בפאריס

טטרו (2009, הופץ בארץ בינואר)

הדרך (2010, הופץ בארץ בפבראר)

לוחם

אקס מן: ההתחלה

העור בו אני חי

פרסי משנה

הכי אוברייטד

האנה

בעיקרון האוברייטד המובהק של השנה הוא "העזרה", אבל לי ממילא לא היו ציפיות.

בעיקרון האוברייטד המובהק שלי הוא "נאום המלך", אבל זה קצת לא הוגן, כי הוא לא מאוד גרוע. הוא פשוט לא טוב כמו שאומרים (או כמו שמחלקים לו פרסים).

אז בעיקרון, האוברייטד שלי הוא "האנה" – סרט ששמעתי עליו כל כך הרבה דברים טובים, וכל כך התאכזבתי לגלות סרט שכל כך עסוק בלהיות מגניב, עד שהוא רק רבע מגניב.

עוד באוברייטד: "העזרה", "נאום המלך", "עץ החיים".

האנה: לבת של מתילדה ("לאון") ומוגלי קוראים האנל'ה, יש לה אקדחים במקום שמלת שבת, והיא ילדה מגניבה בסרט שמתאמץ להגניב. ראן האנה ראן. ***

הכי אנדרייטד

ללא גבולות

מבין הסרטים שזכו לכתף ביקורתית קרירה – וכמו תמיד, יש עשרות כאלה – מצא חן בעיני במיוחד הסרט הזה, שאמנם לא ממש עמד ביומרות המועדון-קרביות שלו, אבל לפחות ניסה. בעיני זה היה ניסיון לא רע בכלל.

עוד באנדרייטד: "לוחם", "אלוהי הקטל", "נגד כל הסיכויים".

ללא גבולות: ניסיון יומרני אך לא רע בכלל להיות מועדון קרב של שנות האלפיים. עוד קצת הידוק תסריטאי, קצת חומר אפל וקצת השראה וזה היה קאלט. ½***

הכי אוברייטד-אנדרייטד

סופר 8

בכל שנה יש סרט אחד שמגיע עם ציפיות שמיימיות, מתגלה כרחוק מהן כמו אבי לוזון מהמציאות ומתרסק. השנה זה היה "סופר 8", סרט ספילברגי של ג'יי.ג'יי. אברהמס שאמנם לא היה ספילברג, אבל גם לא היה רע בכלל.

סופר 8: אברמס עושה ספילברג, אי.טי פוגש את קלוברפילד במערה של הגוניס. מאכזב בקנה מידה של אברמס ושל ספילברג, אבל מהנה מחוצה לו. ½***

הכי חבל שלא באתם

ממלכת החיות

קטגוריה חביבה עלי במיוחד בזכות הנבחר הראשון שלה בסיכום השנה שלי ב-NRG ב-2006, "בריק", שהוא פייבוריט נצחי שלי. והזוכה השנה – דרמת פשע אוסטרלית נהדרת מ-2010 שלמרות גב ביקורתי מפרגן עברה פה מתחת לרדאר. הפסד שלכם. אתם עדיין יכולים לתקן, בספריות DVD או בכל מיני אתרים שאני לא יכול להמליץ לכם עליהם באופן רשמי.

עוד חבל שלא באתם: "ג'יין אייר", "מסיבת הלוויה שלי", "הדרך".

ממלכת החיות: דרמת פשע מחוספסת שלא שוכחת שגם פושעים הם אנשים, גם אם הם קודם כל חיות, והמלכה שלהם היא אלמנה שחורה ובלאדי מאמא. ****

הכי כיף לשמוע

דרייב

פסקול השנה, כל מילה מיותרת.

עוד כיף לשמוע: "חייבים לדבר על קווין", "החבובות", "פרל ג'אם:Twenty", "ג'ורג' הריסון: חיים בעולם חומרני".

דרייב: האיש ללא שם מתיישב מאחורי ההגה? למה לא? מותחן פשע מהפנט, מהורהר ואלים. טוב שההגה בידיים של רפן. ½****

הכי ככה עושים סרט קיץ

כוכב הקופים: המרד

מי אמר שסרטי קיץ חייבים להיות נטולי אינטליגנציה? כנראה שאותו אחד שחושב שקופים חייבים להיות נטולי אינטליגנציה – מה שהופך את הסרט הזה לניצחון כפול. ניצחון הקוף על האדם, וניצחון רופרט וויאט על הוליווד.

עוד סרטי קיץ עשויים כהלכה: "אקס מן: ההתחלה", "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים", "שרלוק הולמס: משחק הצללים".

כוכב הקופים: שיבה נפלאה לכוכב האהוב, בזכות קופים מפעימים שלא הולכים אחרי בני אדם. חוליה אינטליגנטית באבולוציה של הקיץ. משוגע על הקוף. ****

הכי ככה עושים סרט ספורט

מאניבול

דרמת ספורט נפלאה, חכמה ועמוקה, שאומרת כל כך הרבה דברים על ספורט, על תרבות ועל אמריקה. כל האמריקנה בכפפת בייסבול.

מאניבול: סרט מרתק על ספורט שכל מי שלא אמריקאי חושב שהוא משעמם? למה לא? דרמה מנצחת לאוהבי כדורים ולאוהבי מספרים. הום ראן. ½****

הכי ככה לא עושים רימייק

קונאן

אם קונאן היה רואה את העיבוד הבינוני שעשו לו, הוא היה חוזר להיות קונאן המשמיד.

קונאן:עדיין ברברי, עדיין משמיד ועדיין לא נראה כמו מושל לעתיד. קונאן התלת ממדי עדיין כותש, עילג ומעורר געגועים.מכל בחינה אחרת, הוא כישלון. ½**

הכי ככה עושים עיבוד קולנועי

הרפתקאות טינטין

פשוט נפלא. עיבוד כל כך הולם, כל כך מהנה וכל כך כובש. בדיוק החומרים שספילברג צריך להתעסק בהם במקום ב"טרה נובה".

טינטין: טינטין ג'ונס ושודדי תיבת האוצר האבודה? למה לא? חיבור טבעי שעובד נפלא ומחזיר לספילברג את הכבוד שאיבד בממלכת הבדולח.  ****

הכי ככה לא עושים עיבוד קולנועי

מסעות גוליבר

ג'ק בלאק רוקן את ג'ונתן סוויפט מכל העומק הסאטירי של המקור. יצא קטן, הגוליבר הזה.

מסעות גוליבר: ג'ק בלאק עושה צחוק מהסאטירה של סוויפט, ומשאיר ממנה רק גימיק נטול עומק. כך קורה שדווקא בתפקיד גוליבר בלאק יוצא כזה קטן. ***

הכי ככה אולי נביא אוסקר

הערת שוליים

סרט ישראלי בסטנדרט גבוה, שמכוון ישר להוליווד. ככה זה כשתסריט מעולה פוגש במאי מיומן ליצירה אינטליגנטית.

הערת שוליים: יצירה מעמיקה, מלאכת מחשבת תסריטאית, משחק מצוין ועבודת בימוי מיומנת בסרט שהוא כל דבר חוץ מהערת שוליים. ****

הכי התגעגעתי

החבובות

איזה כיף שהן חזרו. איזה כיף שג'ייסון סיגל, ניקולס סטולר וג'יימס בובין אחראים על כך. איזה כיף שהחבובות שוב כאן.

החבובות: קאמבק נוסטלגי? למה לא? תענוג קולנועי תיאטרלי ומוזיקלי צרוף, חכם, משעשע, מרגש ומלא אהבה. It's time to meet the muppets again. ****

הכי התגעגעתי והתאכזבתי

הדרדסים

סרט ילדים שמזניח את המבוגרים. האנק עזריה לא מציל את המצב.

הדרדסים: בדיוק כמו "מכושפת", רק בלי החן, התחכום, ההומור ואיימי אדמס. רצינו שיגדלו איתנו, אבל הם נותרו קטנים ולילדים. ביש גדא. ½**

הכי מטופש

סאקר פאנץ'

זאק סניידר בסרט נטול תוכן.

עוד במטופשים: "רובוטריקים 3", "הפלישה למערב".

הכי הפתעה נעימה

ידידים פלוס

לא ציפיתי, והתענגתי מכל רגע עם מילה וג'סטין.

עוד הפתעות נעימות: "אחינו האידיוט", "טיפש, מטורף, מאוהב".

ידידים פלוס: קומדיה רומנטית חכמה, משוחררת, כיפית ומצחיקה כמו הגיבורים שלה. ניצחון מוחץ למילה קוניס על נטלי פורטמן בקרב הבלרינות הזורמות. ½***

הכי אנימציה

רנגו

פיקסאר פישלו השנה עם סרט בינוני להפתיע (בטח בקנה המידה שלהם), ומזל שדרימוורקס היו שם להרים את הכפפה ולהגיע עם רנגו המבריק.

עוד באנימציה המוצלחת: "נומיאו ויוליה", "תזיזו ת'רגליים 2", "החתול של שרק", "קונג פו פנדה 2".

רנגו: ממערבוני ספגטי, פחד ותיעוב וצ'יינהטאון, יוצאת זיקית צבעונית וחריפת לשון. נווה מדבר בשממה הפוסט-אוסקרית. אנימציה לא למבוגרים בלבד. ****

הכי זר

העור בו אני חי

לא שנה מדהימה בקולנוע הזר, אבל בכל זאת היו בה כמה סרטים מצוינים. בראשם, אגב, סרט כמעט מופתי – "היו זמנים באנטוליה" של נורי בילג' סיילאן – אבל מכיוון שהוא לא הופץ כאן מסחרית, אני הולך עם "העור בו אני חי" שהחזיר את אלמודובר למקורות.

עוד בזרים: "האישה ששרה". ומה לגבי "חצות בפאריס" ו"טטרו"? תופס?

העור בו אני חי:כמו בי מובי מסוגנן, כמו היצ'קוק עם חוש אופנה מפותח, כמו פדרו אלמודובר של פעם. סרט אימה עוכר שלווה בו אלמודובר חוזר לסורו. ****

הכי גיבור העל של השנה

מגנטו (אקס מן: ההתחלה)

בסרט הקומיקס הטוב של השנה (שנה שאין בה אביר אפל, כמובן), מגנטו נצץ מעל ליתר החבורה המצוינת בזכות מייקל פסבנדר.

עוד גיבור על מצטיין: "ת'ור".

אקסמן – ההתחלה: הקומדיה הרומנטית "כשאריק פגש את צ'ארלי", קומדיית הקולג' "מוטאנט צעיר" והספין-אוף של ג'יימס בונד מתחברים למוטאציה מעולה. ****

הכי גיבור העל המאכזב של השנה

גרין לנטרן

התלבטתי בין שני גיבורי על שעלו כאן במקביל – גרין לנטרן וקפטן אמריקה – ובחרתי בירוק מביניהם, בעיקר כי ממנו ציפיתי ליותר מאשר לקפטן האובר-פטריוטי.

גרין לנטרן: אולד-פשן להחריד, כאילו דרדביל מעולם לא נכשל. החן של ראיין ריינולדס והגוף של בלייק לייבלי מצילים את העולם, אבל לא את הסרט. ***

הכי "בשביל זה אספתם כל כך הרבה כוכבים?"

סילבסטר בניו יורק

כל מילה מיותרת.

עוד בזבז כסף יקר לשווא: "קומפני מן".

סילבסטר בניו יורק: מהאנשים שהביאו לכם את 'יום האהבה'? בהחלט כן. וזה אמור להגיד לכם הכל, לטוב ולרע.קיטש עתיר כוכבים שיסתדר גם בלי אלה שלי. ½**

הכי מכות

לוחם

אחד מסרטי האקשן הטובים והמפוספסים של השנה. זה לא "פייטר", אבל זה לא רחוק.

עוד מכות: "פלדה אמיתית".

לוחם: 'פייטר' של ה-MMA? למה לא? גם לו מגיע סרט מכונן, ואו'קונור מציע מתחרה ראוי – מלהיב, עוצמתי ואלים. אחים, ודם. ****

סרט הניקולאס קייג' הגרוע של השנה

עונת המכשפה

זו תמיד בחירה קשה, אבל ליד "עונת המכשפה" העלוב אפילו "הסגת גבול", "רודף צדק" ובטח "מרדף עצבני" נראים כמו סרטי אוסקר.

עונת המכשפה:קלוש כמו הרעיון של צלבנים עם מבטא אמריקאי.רעיון סביר בביצוע בינוני.אם כבר קייג' אצל דומיניק סנה, היה עדיף שיעלם תוך 60 שניות. ***

הכי בדרך להיות ניקולאס קייג'

ריצ'ארד גיר

תראו את "דאבל". לא, אל תראו את "דאבל". תבהו שעה וחצי בקיר במקום.

דאבל: 'החפרפרת' לעניים? אפילו לא זה. מותחן ריגול קלוש, ועוד כתם בקריירה של ריצ'רד גיר, שעוד רגע ויהיה לניקולס קייג'. ½**

הכי גבר

ראיין גוסלינג

שחקן השנה בלי תחרות ("משחקי שלטון", "טיפש, מטורף, מאוהב", "דרייב", "בלו ולנטיין"). ויהיה שחקן השנה עוד הרבה שנים.

טיפש, מטורף, מאוהב: מצחיק כמו סטיב קארל, כריזמטי כמו ראיין גוסלינג, אינטליגנטי כמו ג'וליאן מור ושנון כמו אמה סטון. חכם, שפוי, מקסים. ½***

הכי גבירה

זואי סלדנה ומילה קוניס

בעיקרון, התואר השנה מגיע לאמה סטון. אבל מכיוון שאני לא מחפש פה צדק, אלא העדפות אישיות, אני מחלק אותו בין שתיים שעשו לי את זה השנה באופן מיוחד: מילה, שנתנה פייט לנטלי ב"ברבור שחור" וניצחה אותה ב"ידידים פלוס" נגד "קשר לא מחייב"; וזואי, שעשתה רק את "קולומביאנה", אבל זה מספיק מבחינתי.

קולומביאנה: זו מתילדה? זו ניקיטה? לא, זו זואי סלדנה בגופיה ותחתונים.וזה הדבר הכי טוב שאפשר לומר על הקשקוש הקולומביאני.אבל זה דבר טוב מאוד. ½**

הכי נערת השער

רוזי הנטינגטון וויטלי

על תואר "התחלתי לראות ממך קצת השנה ואני מצפה לעוד" התחרו השנה מספר מנערות השער של הבלוג (בלטה לטובה: גבריאלה וויילד) ועוד כמה שהיו כאן עוד לפני שנפתחו הרשימות. "נערת השער" המועדפת עלי היא אוונג'לין לילי, אבל מכיוון שלמרות גיחתה המבורכת לקולנוע היא לא ממש עומדת בקריטריונים של תגלית, החלטתי ללכת על מישהי שעושה את צעדיה הראשונים בעולם המשחק, ואני מקווה שלא תחדל מללכת בו.

וכך נפלה הבחירה על רוזי הנטינגטון וויטלי המלכותית. לא בדיוק אלמונית, אבל חדשה על המסך בתפקיד הצמודה של סם וויטוויקי בר המזל. המשיכי כך.

רובוטריקים 3: בשביל מה דמויות קרטון צריכות שלושה ממדים? ההתעללות בגיבורי ילדותי נמשכת. אכזבת אותי שוב, מייקל ביי. ***

הכי פספס ברגע האחרון את 2011 אבל תזכירו לי אותו בשנה הבאה כי הוא נפלא

הארטיסט

קליפ פרידה

הכדור מסובב את העולם ("מאניבול" – ביקורת)

[הפוסט הזה יושב אצלי במחשב כבר המון זמן – למעשה, מיום עלייתו של מאניבול, ותחת הרושם הנלהב שלי. הוא התעכב כיוון שהיה אמור ללכת למקום אחר, אבל עכשיו הוא כאן, וזה מה שחשוב. הערה מקדימה: הוא באוריינטציה ספורטיבית. אבל לא רק. כמו הסרט]

יש לי חדשות נהדרות בשבילכם: אתם לא צריכים לאהוב בייסבול בשביל ליהנות מ"מאניבול". ואלה חדשות נהדרות, כי אם זה היה תלוי בכמות צופי הבייסבול הישראליים, סביר להניח שהמפיצים היו בוחרים פשוט לזרוק את הסרט ל-DVD, ואז כולם היו מפסידים – גם צופי הבייסבול שהם צופי קולנוע, וגם צופי הקולנוע שאינם צופי בייסבול.

אז למרבה המזל, "מאניבול" לא תלוי בקומץ המקומי של אוהדי הענף. הוא תלוי בשחקנים בראד פיט וג'ונה היל, ובבמאי בנט מילר, ובתסריטאים סטיבן זייליאן וארון סורקין, ובסופר (להבדיל מהדוגמן) מייקל לואיס, ובג'נרל מנג'ר בילי בין. והסכום של כל האיברים הללו יחד הוא דרמה מנצחת. לא צריך להיות גאון סטטיסטי מייל כמו פיטר ברנד בשביל להבין את זה.

זה לא אומר ש"מאניבול" הוא לא סרט על בייסבול. הוא בהחלט כן. הוא מבוסס על רב המכר שכתב לואיס (שיש לקוות שיתורגם בהזדמנות זו לעברית), שליווה ב-2002 את העונה הרבולוציונית של האוקלנד אתלטיקס, עונה ששינתה במידה רבה את כל מה שאמריקה ידעה על בייסבול. בילי בין, הג'נרל מנג'ר של האתלטיקס ורוויזיוניסט גדול של המשחק, הבין שקבוצתו דלת האמצעים לא יכולה להתחרות באריות הליגה במצב הקיים, ולכן החליט לשחק עם המספרים. הוא החליט לתקוף את השוק מזווית חדשה, לבחון שחקנים על פי הסטטיסטיקות הפחות מקובלות, להקשיב פחות לתחושות הבטן של הסקאוטים ויותר לשורות המספרים של הלאפטופים. התוצאה היתה הצלחה מרעישה: בין קנה לאוקלנד הצנועה מקום של קבע בצמרת הליגה, שבר את שיא הניצחונות הרצופים באמריקן ליג, וסחרר את כל הענף בעקבות חזון המאניבול שלו.

אבל זה לא נגמר כאן, כי "מאניבול" הוא לא רק סרט בייסבול. הוא גם יצירה מרתקת על ההוויה האמריקאית. "מאניבול" הוא סרט על האוקלנד אתלטיקס או על בייסבול, כמו ש"הרשת החברתית" (שכתב אותו סורקין) הוא סרט על פייסבוק או על רשתות חברתיות. הראיה הברורה לכך היא ש"מאניבול" כמעט ולא יורד למגרש. שחקני הבייסבול הם אפילו לא דמויות משניות בסרט; הם כמעט שוליים (לעומת סרטי ספורט מובהקים, מ"רוקי" ועד "יום ראשון הגדול"). רצף עשרים הניצחונות ההיסטורי של האתלטיקס, פוטנציאל להתרפקות על רגעים קולנועיים מנצחים, חולף במונטאז' מהיר. כי ל"מאניבול" יש כמה דברים חשובים לספר לכם על בייסבול, על אנשים ועל אמריקה, והדברים האלה לא מתרחשים על התלולית.

אני אוהב דרמות ספורט. וגם אמריקה. אני ואמריקה אוהבים דרמות ספורט, כי אני ואמריקה אוהבים תרבות, ואוהבים ספורט. ובאמריקה יש תרבות ספורט, ובי יש רצון ועניין ותשוקה לתרבות ספורט.

האמריקאים מתייחסים לספורט במלוא הרצינות. מצד אחד, הם מתייחסים אליו כאל בידור לכל דבר, אירוע אסקפיסטי שמאפשר לגבר כחול הצווארון לסיים את יום העבודה שלו על בירה קרה על הכורסה בבית או על הכסא הגבוה בבר, מול המסך. מצד שני, הם מתייחסים לזה כאל דת, מקדשים את אליליה, הולכים בכל יום ראשון בצורה משפחתית מאורגנת לטקס, עוצרים נשימתם בימים הקדושים, מקפידים על כללי הפולחן ומתנהלים בחרדת קודש. מצד שלישי, הם מתייחסים לזה כאל עסק, מנתחים אותו לפרטי פרטים, חותכים אותו לרצועות סטטיסטיות דקות, מתמכרים למספרים ומגלגלים מיליונים. השילוש הזה הוא הסיבה שהספורט האמריקאי הוא מה שהוא – מקדש תרבות משגשג – ושכל העולם מביט בו בקנאה, בהערכה ובהערצה.

"מאניבול" – הספר והסרט שבא בעקבותיו – הוא תוצר של התרבות הזו. תוצר מושלם שלה. לא מכיוון שהסרט בעצמו מושלם (הוא "רק" מעולה), אלא מכיוון שהוא מגלם בשלמות את השילוש הקדוש שלה – בידור, דת, כסף. הוא תוקף את מושא הסיקור שלו – בייסבול – בשלוש החזיתות, ובאופן מעמיק למדי ומעורר מחשבה. לואיס מראה כיצד בילי בין ערער על הדוגמטיות של הממסד הבייסבוליאני מתוך עמדה שניתן לכנותה גם מדעית. הוא נותר נאמן לאותו האלוהים – אלוהי הניצחונות – אבל בחר לעבוד אותו בדרך אחרת. כך, למשל, הוא ערער על אחד מעיקרי הקרדו של הבייסבול: החבטה. פחות חשוב מי חובט טוב – יותר חשוב מי הולך טוב בין הבסיסים. זה מתאפשר מכיוון שבבייסבול, בניגוד כמעט לכל ענף אחר, אפשר לצבור נקודות גם מבלי לבצע את האקט הכי אלמנטרי ויציג של המשחק – החבטה. זה בערך כמו מאמן ג'ודו שידריך את חניכו לנצח את יריבו לא באמצעות תרגילים שנועדו להפלה ולריתוק, אלא בזכות ענישת היריב על פסיביות. נדמה לי שלמי שלא עוקב אחרי בייסבול, זה נשמע הרבה יותר נבון ומתבקש והרבה פחות דרמטי ומסעיר מאשר לאוהד המשחק.

בעצם, המאניבול הוא גלגולו הספורטיבי – והתרבותי-בידורי – של העימות עתיק היומין והנצחי בין הדת למדע, אולי אפילו ברגע המכונן שלו, מעבר היסטורי בין תפיסה אחת של ידע לתפיסה אחרת. את הדת מייצגים כוהניה – מנהלים ואנשי מקצוע במועדוני הספורט. הם אמנם נבדלים מכוהני הדת המוכרים לנו, שמסרבים להכיל תיאוריות מדעיות על עיקרי אמונתם – אנשי הספורט דווקא משתמשים במספרים, בסטטיסטיקות ובניתוחים – אבל הם דומים להם בשמרנות, בקונפורמיזם, בדוגמטיות. יש להם אמון מוחלט ועיוור בידע הקיים והם מתנהלים על פיו, גם כשזה נראה מופרך (אחד הסקאוטים של בין מסיק שלשחקן יש ביטחון עצמי נמוך משום שהחברה שלו מכוערת). בא אדם כמו גלילאו גליליי – סליחה, בילי בין – עם תיאוריות חדשות שמשליכות לפח את כל מה שהם ידעו על בייסבול, ומטלטל את עולמם. הסקאוט הראשי, עם עשרות שנים בדרכים ואינטואיציות שאי אפשר ללמד בחוג לכלכלה של ייל, מוצא את עצמו מודח מפני מי שהוא מכנה "גוגל-בוי", הילד עם הלאפטופ. וכשזה מצליח – כמו שקרה באוקלנד – קורה מה שקרה למדע בהרבה מקומות אחרים: הוא הופך לדת החדשה. ואז קורה לה מה שקורה לפעמים לדת, או לכל אמונה: היא צוברת חסידים שוטים.

"מאניבול" לא שופך צוננים על ההתלהבות מהשיטה שהוא מציג. הוא לא מספר, למשל, על מה שקרה לאתלטיקס במרוצת העשור, או על ההישגים השנויים במחלוקת שנחלה השיטה בשאר הליגה. אבל הוא כן מרמז, לפחות פעמיים, שמדובר בעניין מורכב.

ראשית, הוא עושה זאת בהצגת התנהלותו של בין. הצעד הראשון והחשוב ביותר של בין על פי "מאניבול" היה צירופו לצוות של פיטר ברנד, טירון בבייסבול עם תואר בכלכלה מייל (דמות המבוססת על פול פודסטה, עוזרו לשעבר של בין – שהוא כמו פיטר ברנד, רק רזה ובוגר הרווארד). את ברנד מצרף בין לא על סמך סטטיסטיקות, ניתוחים, ראיונות ומבחני מיון. הוא מצרף אותו על סמך אינטואיציה. בין, שירק בפרצופם של חשי-הבטן מצוות הסקאוטים שלו, עשה את הרכש המשמעותי ביותר שלו על סמך אינטואיציה. אז אולי לא הכל סטטיסטיקות.

הרמז השני מפורש יותר. בין חוזר בסרט פעמיים על כך שהדבר הקובע הוא המשחק האחרון. הכל חסר ערך אם אתה מפסיד במשחק האחרון של העונה. וכך בין, שלא הצליח אפילו להביא את האתלטיקס למשחק האחרון של העונה, מלמד אותנו את השיעור האחרון במאניבול: הוא לא מספיק בשביל לנצח בבייסבול. אולי בכל זאת צריך לרפד את הכדור הזה בקצת כסף.

בילי בין ובראד פיט

פול דפוסטה וג

ארט האווי ופיליפ סימור הופמן

ואם אמרנו כסף – מה באשר לכלכלה? הבין-בול הופך גם כאן את הקערה על פיה. הרי לשם כך נוצרה השיטה – לחפות על פערי התקציב העצומים בין קבוצות הליגה כדי לאפשר תחרות הוגנת. אם הליגה לא תעשה צדק חברתי, הבה נתחכמה לה.

יתר על כן – בין הבין שגם אם יצליח לפגוע עם שחקנים מסוימים בדראפט או בשוק השחקנים החופשיים, הם יעזבו אותו ברגע שיצליחו. שלושת הכוכבים שלו מ-2001 נפוצו לכל רוח מיד עם סיום העונה. לכן נחוצה שיטה.

בין הבין שבתחרות השוואת תקציבים בשירותי הבנים הוא תמיד יפסיד, אבל גם מצא "חורים" בשיטה הקיימת – היא מתעלמת מאלמנטים מסוימים במשחק שהם בעלי השפעה מובהקת על עקומת הניצחונות. ואם היא מתעלמת – היא גם לא מתמחרת אותם בהתאם לערכם. ואם היא לא מתמחרת אותם כראוי, אפשר לעשות כאן "גניבות", דילים חלומיים, כמו לקנות חלקת שדה מוזנחת בשרון, לבנות עליה מגדל רב קומות, ולחכות שכולם יעמדו בתור לקנות אותה במחיר מופקע. גם זו כלכלה.

ו"מאניבול" מתייחס לבייסבול כמו לכלכלה, כמו לעסקים. זו התרבות האמריקאית (ומה יותר תרבות אמריקאית מבייסבול?) כפי שהיא מהדהדת בתוך הכלכלה האמריקאית. כשבין מסביר לברנד איך להודיע לשחקנים על עזיבתם – שחקנים שגם הסרט מתייחס אליהם כשוליים, כאמור – הוא מבהיר לו שעליו להיות קורקטי, להתייחס לצדדים הפרוצדוראליים. בייסבול זה עסק, וגם השחקנים מבינים את זה. היום אתה באוקלנד, מחר אתה מעבר לגשר, בסן פרנסיסקו. היום על הפוסטר בחזית האצטדיון מופיע ג'יאמבי, מחר – ג'אסטיס. רומנטיקה זה לאוהדים.

הבין-בול מתייחס לשחקנים כאל סחורות. בין לא המציא את זה – גם הסקאוטים הוותיקים של בין עוסקים בהערכת המוצר על בסיס ניתוחים סטטיסטיים והערכות פסיכולוגיסטיות – הוא רק שכלל את השיטה, הפך את השחקנים לצבר מספרים שבו כל פרט שאינו סטטיסטי – פציעה, גיל מתקדם, אישיות בעייתית – אינו רלוונטי למשחק. בייסבול זה עסק, והגיע הזמן לעדכן אותו לעידן הדיגיטלי.

אתה - מפוטר! בין והסקאוטים

הבין-בול מציג תזה חתרנית – אפשר לנצח (כמעט) בלי כסף. הטענה הזו מגלמת התנגשות של ערכים יסודיים בתרבות האמריקאית. מצד אחד, היא מהדהדת את החלום האמריקאי, שמבטיח הישגים בתמורה לעבודה קשה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הבין-בול מבקש להוכיח שגם כשהאפשרויות מוגבלות (תקציבית), הן לא מוגבלות אם אתה מספיק פיקח, חרוץ וחדור אמונה. זהו גם ההיבט הרומנטי שבספורט, שדה חברתי שמבטל לכאורה פערים שאינם מקצועיים ופיזיולוגיים (בראש ובראשונה סוציו-אקונומיים) ומאפשר לכשירים ולמוכשרים להצליח. סיפורה של האוקלנד אתלטיקס הוא סיפור סינדרלה שכזה, שהספורט מאמץ לחיקו לא רק בשמחה, אלא גם בגאווה – אלא אם אתה הקומישינר באד סליג, שקורא לזה "סטיה" (Aberration).

וסליג מביא אותנו לצד השני של המטבע – לנצח בלי כסף פירושו ערעור יסודות הקפיטליזם והכלכלה האמריקאית. אם לכסף אין פתאום ערך, וחשיבותו להשגת המטרה מופרכת, איך אתה מסביר משכורות עתק? הסכמי טלוויזיה כבדים? חוזי אימוץ יקרים?

החלום האמריקאי הוא רעיון הומניסטי, אבל גם דארוויניסטי. רק כך הוא מצליח להתיישב עם הקפיטליזם האמריקאי, למרות הסתירה הבסיסית ביניהם. המאניבול הוא שיקופה של הדואליות הערכית הזו בכדור בייסבול. לכן "מאניבול" הוא לא רק דרמת ספורט מעולה, והוא לא רק יצירה משובחת, והוא לא רק דיון ספורטיבי מעמיק; הוא גם מבט מרתק על אמריקה. הוא כל האמריקאיות בכפפת עור.

Twitsonfilms: סרט מרתק על ספורט שכל מי שלא אמריקאי חושב שהוא משעמם? למה לא? דרמה מנצחת לאוהבי כדורים ולאוהבי מספרים. הום ראן. ½****

"מאניבול" (Moneyball). במאי: בנת מילר. תסריט: ארון סורקין וסטיבן זיhליאן (על פי ספרו של מייקל לואיס). שחקנים: בראד פיט, ג'ונה היל, פיליפ סימור הופמן, רובין רייט, סטיבן בישופ, כריס פראט. 133 דקות.

הרולר

1.

"מעל עשרים ושלושה אלף דירות" (מתוך פרסומת ללוח win-win)

אני מצטער, אבל טעויות בעברית בתקשורת מעבירות אותי על דעתי. ואני לא מצליח להבין איך שגיאה שלא נעשית במהלך שיחה, אלא בפרסומת שמישהו עבד עליה, השקיע, צילם, ערך ועיבד – מצליחה לעבור דרך כל הפילטרים.

[עדכון והבהרה: הטעות היתה כנראה באוזן שלי, ולא ביד קלה מדי של מפרסמים. התנצלותי הכנה]

כמעט באותו עניין: איתן בקרמן כתב על אבי נמני – ההוא שמדבר שתי השפות – כאן.

(עוד על נמני, בנושא אחר ומפרי עטי, כאן)

2.

הציטוט היפה של השבוע שייך לפרופ' מיכאל הרסגור ז"ל. בשיחה מוקלטת עם ליעד מודריק על תחביב אספנות המטבעות שלו, הוא סיפר לה על מקור שמו של הפני האנגלי. איך אתה מגלה את הקשר הלשוני הזה, שאלה אותו מודריק. מתעניין, ענה בפשטות הרסגור. כל כך פשוט, שזה מבריק.

אני קורא משמע אני קיים. הרסגור

3.

אם כבר הגעתי לרדיו:

זאב בילסקי הוא אורח קבוע בתוכניתו המשעשעת של בני בשן בגל"צ, "בני ברדיו". בילסקי קצת מביך באחוקיותו הדודית, אבל ניחא.

הפינה החדשה שלו עוסקת בזאבים נוספים (נוספים עליו, הכוונה), והשבוע הוא סיפר על בנימין זאב הרצל. בשן שאל אותו מדוע להרצל קראו "בנימין זאב", שם עברי כל כך, בזמן שלילדיו ניתנו שמות נוצריים כמו פאולינה והאנס. בילסקי לא ידע לענות על כך, אבל כמו פוליטיקאי טוב הוא לא ענה על כך במאתיים מילה, ומבלי לציין שהוא לא יודע את התשובה. הוא פשוט המשיך לדבר ברוב פאתוס על הרצל שחזה את המדינה. פוליטיקאי טוב.

ככה גדול. בילסקי

4.

אני אוהב את עודד קוטלר, אבל מישהו צריך להגיד לו שהמראה הזה, איך לומר בעדינות, קצת בעייתי.

5.

תקראו ב"עין הדג" את הפוסט הבלשי המצוין על "שובר הקופות" האיראני.

6.

זה לא הזמן להיות בתולה קולנועית. ב"בני אלמוות" פרידה פינטו מוותרת על כושרה הנבואי בשביל הפעם הראשונה. ב"דמדומים" זה בכלל נגמר רע. אני מקווה שהמסר ברור, בנות.

(עוד הרהורים על "דמדומים" – כאן)

7.

השבוע ראיתי את ליברפול משחקת נגד צ'לסי, ופתאום נזכרתי את מי פפ ריינה, שוער ליברפול, מזכיר לי.

את סטנלי טוצ'י כמובן. תייגו תחת "דאבל אימפקט".

8.

אם כבר ספורט – קבלו את הדיאלוג הבא:

טל שורר (גל"צ): "ולהצגה הגדולה של הערב, הפועל ירושלים מתארחת אצל מכבי תל אביב, ואנחנו אומרים שלום לעו"ד שמעון מזרחי, יו"ר מכבי".

שמעון מזרחי: "ערב טוב, שבוע טוב, ומכבי א-ל-ק-ט-ר-ה תל אביב".

רול קרדיטס. שימון

9.

ואם כבר ספורט ושמעון מזרחי –

ב"מאניבול" (המעולה) ג'ונה היל קבע מעל למיטתו פוסטר של אפלטון. "בני אלמוות" נפתח ומסתיים בציטוט של סוקרטס.

זה מזכיר לי שפעם, בטוקבק לכתבה ב"בלייזר" שהשוותה בין שמעון מזרחי ליענקל'ה שחר ועשתה שימוש במושגים כמו יאנוס (האל הדו פרצופי) ואוטוקרטיה, הניח טוקבקיסט אחד שאני בוגר לימודים קלאסיים שעושה ניים דרופינג של מושגים מתוך המחברת.

אני לא. אני סתם מתעניין.

אפלטון, סוקרטס וידידים. האסכולה של אתונה