תגית: מד מן

הסדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה

פורסם במקור בגיליון אוקטובר 2013 של "בלייזר"

סדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה.jpg (1)

סדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה.jpg (2)

היו זמנים במערבון

פורסם במקור בגיליון אוגוסט של "בלייזר"

בחסות HBO הפך Yes Oh למנהרת זמן טלוויזיונית – לא עמוקה במיוחד, אבל כזו שממחזרת (בצדק גמור) יצירה משובחת שעזבה אותנו זה מכבר. בחודש שעבר עלתה באוב של הערוץ סדרה נפלאה שהלכה לעולמה בגיל הצעיר מדי של שלוש עונות, וטוב לראות אותה שולחת יד מהקבר: "דדווד", סדרת המערבון המופתית של HBO, שרון מיברג כתב עליה פעם ש"צפייה מרוכזת בעונה הראשונה (…) היא מה שהייתה קריאה ראשונה ב'מלחמה ושלום' לבני דורו של טולסטוי".

אם אתם חושבים שהוא הגזים, אולי תסתפקו בסופרלטיבים קצת יותר מתונים כמו "שייקספירית" ("Volture"), "דיקנסיאנית" (שיקגו טריביון), "לא דומה לאף סדרה אחרת" (וראייטי) ו"הסופרנוס במערב הפרוע" (כל השאר). אז אני רק אוסיף שהכל נכון; שזו הייתה סדרה מרתקת, ריאליסטית, עמוקה, אלימה, אפלה ועוצמתית, שעשתה למערבון את מה שלא עשה לו איש מאז שוויל מאני (קלינט איסטווד), גיבור "הבלתי נסלח" (1992), נכנס למסבאה וניער לז'אנר המאובן את הצורה.

מצד שני, בטח איבדתי אתכם ב"מערבון".

בשבילי וויסקי, והבחור פה שנראה כמו הגרסה המטרוסקסואלית של הברון מינכהאוזן יקח כנראה קוסמופוליטן

אם אבחר בגישה האפולוגטית, שמקבלת כתכתיב תרבותי את חוסר העניין המקומי בז'אנר מועדף עלי, אספר לכם ש"דדווד" לא הייתה (רק) מערבון – בדיוק כפי ש"משחקי הכס" אינה (רק) סדרת פנטזיה. "דדווד" הייתה סדרה על כוח, על יחסים בין-גזעיים, בין-מעמדיים ובין-מגדריים – ועל אמריקה. אמריקה שנולדה שם, בעיירות נידחות כמו דדווד, צפון דקוטה; שעלתה מתוך שממת המדבר וצחנת הרחובות; שגדלה מתוך מפגשים הרסניים בין האנרכיה של המערב להון של המזרח; שנבנתה על כתפיהם של מיתוסים מהלכים שבוססו בבוץ ובצואת סוסים. שם נולדה אמריקה השסועה מרוב פרדוקסים, שלא מצליחה עד היום להחליט אם היא ליברלית או פוריטנית, שכלואה בין הכוכב של שריף סת' בולוק לבין הפה המלוכלך של אל סוורנג'ן.

אבל אם אבחר בגישה הישירה והלא מתנצלת, אספר לכם ש"דדווד" היא היפר-מערבון, נציגה מודרנית, אותנטית וריאליסטית של ז'אנר שכל גבר שמכבד את עצמו חייב לראות לפחות פעם בשנה, בין שתהיה זו מרקחת ספגטי של סרג'יו לאונה ובין שיהיה אפוס נפוח חזה של ג'ון פורד או אופרה מדממת של סם פקינפה. אני יכול להתחיל לשכנע אתכם למה אתם צריכים לראות מערבונים, אבל יהיה פשוט יותר לשלוח אתכם לראות (שוב, אני מקווה) את אחד מסרטי טרילוגיית האיש ללא שם כדי שתבינו לבד.

אבל לאונה או לא, המערבון נותר מיושן. גם אם התגברתם על חסמי התודעה המקומיים שמרחיקים את הצופה הישראלי הממוצע מהז'אנר האמריקאי ממגף ועד כובע, יתכן שעדיין תתקשו להתחבר אליו. לצופה המודרני יש פחות סבלנות לקולנוע מיושן. צריך להודות שעם כל האהבה לג'ון וויין וההערצה לגארי קופר, יש אלמנטים בסיסיים מיושנים להחריד בדמויות שגילמו, בסיפורים שסיפרו ובקולנוע שבו שיחקו. והמערבון נותר למרבה הצער ז'אנר מעט מיושן, כיוון שבקולנוע הוא כמעט ומת.

אני תמיד מתבלבל, זה עץ או פלי?

המערבון – ז'אנר שגילו כמעט כגיל הקולנוע – חווה גסיסה ארוכה מאז תחייתו הרוויזיוניסטית בשנות ה-60 וה-70 בידיהם של רבי אמן כפקינפה, ארתור פן ורוברט אלטמן. "הבלתי נסלח", שהיה בה בעת מערבון ומטא-מערבון שאתגר את הז'אנר, בישר על בואו של הניאו-מערבון: תת-ז'אנר מרתק ששאל את האלמנטים הקלאסיים למציאות המודרנית. בעשורים האחרונים יכולנו לראות כמה ניאו-מערבונים משובחים – "ההצעה" האוסטרלי, "כוכב בודד", "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה", "ארץ קשוחה". לצד הניאו-מערבון, התגלגל המערבון והתפתח לתת-ז'אנרים חדשים (מערבוני קומיקס, מערבוני חלל), פגש בז'אנרים אחרים (מד"ב, אנימציה) והגיע לשווקים זרים (מערבוני קארי ומערבוני נודלס).

ובאותה העת, נכחד המערבון הקלאסי כמו שבט אינדיאני במאה ה-19. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתם בקולנוע מערבון לפני או אחרי "אומץ אמיתי" ב-2010. ולא, "הפלישה למערב" זה לא מערבון, ואני לא אתייחס לשאלות נוספות בעניינו כי זה מביך את כולנו. היו אמנם כמה מערבונים בעשור האחרון, חלקם אפילו מצוינים, כמו "אפלוסה", "3:10 ליומה" ו"ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י רוברט פורד הפחדן". אבל אלה היוצאים מן הכלל שנתוני הקופות שלהם מלמדים על הכלל. והכלל אומר שהמערבון הקולנועי מת, כשם סרטו הגדול של ראול וולש, עם המגפיים על הרגליים.

תזכיר לי איזה עין אני אמור לעצום?

החדשות הטובות הן שהמערבון מת, והוא חי בטלוויזיה. "דדווד" – הגם שהלכה לעולמה כמו אחד מגיבורי המערב הפרוע, שמעולם לא ידעו מאיפה יגיע הכדור שישלח אותם למיתולוגיה – הניחה את מסילת הברזל שעליה דוהרים קרונות עמוסי מערבונים חדשים. בארה"ב חוזרת החודש "גיהנום על גלגלים" לעונה שנייה. הסדרה, שהיא מערבון שמתרחש דווקא במזרח ארה"ב ומשלב בין דרמה היסטורית לסיפור נקמה, היא אמנם לא "דדווד", אבל היא הצליחה לתפוס קצב עם התקדמותה. היום, תאמינו או לא, זו הסדרה השניה הכי נצפית של AMC: לפני "מד מן", לפני "שובר שורות". במקביל לחזרתה, יסיים את עונתו הראשונה המערבון המודרני Longmire של A&E, בדרך לעונה שניה.

בעקבות "גיהנום על גלגלים" נדמה שהיום כל רשת שידור אמריקאית מחזיקה מערבון בנרתיק האקדח: "ראלף למב" (של ניקולס פילג'י, תסריטאי "החבר'ה הטובים", וג'יימס מנגולד, במאי "הולך בדרכי") ו"The Rifleman" (רימייק של כריס קולומבוס לסדרה משנות ה-50 של פקינפה הצעיר) ב-CBS; "Hangtown" (של רון מור, יוצר "באטלסטאר גלקטיקה") ואולי גם "Gunslinger" של דייויד זאבל ("אי.אר") ב-ABC; "The Frontier" (של שון קסידי, "פשע מן העבר") ומערבון מנקודת מבט נשי של פיטר ברג וליז הלדנס ("אורות ליל שישי") ב-NBC; Tin Star של ברוס מק'נה (תסריטאי "הפסיפיק") הגיעה לפיילוט (שלא צלח) ב-TNT; אלכס קורצמן ורוברט אורסי הלוהטים (שאחראים על "סטאר טרק", אבל גם על "הפלישה למערב") עובדים על סדרה על ווייט ארפ עבור פוקס; רון הווארד ועקיבא גולדסמן (הצמד שאחראי בין השאר על "נפלאות התבונה" ו"סינדרלה מן") עונים עם מערבון על ידידו דוק הולידיי ל-HBO. ב-AMC יאבדו בקרוב את "שובר שורות", אבל ישמחו בוודאי לעבוד על הפרויקט הבא של וינס גיליגאן. כן, מערבון.

המערבונים לא זרים לטלוויזיה. בראשית פריחתה, בשנות ה-40 וה-50, היא מיהרה לאמץ את הז'אנר הקולנועי עם שורה של מערבונים מצליחים כמו "Rawhide", שהנעילה את איסטווד במגפי בוקרים; "The Lone Ranger", שתזכה בשנה הבאה לרימייק קולנועי שני באדיבות אנשי המערבון המצויר "רנגו", ג'וני דפ והבמאי גור ורבינסקי; "Gunsmoke", שהייתה הסדרה הארוכה בתולדות הטלוויזיה האמריקאית (20 עונות) עד ל"משפחת סימפסון"; ו"בוננזה" האגדית. שתי האחרונות, שמתו בזו אחר זו באמצע שנות ה-70, סימנו את תום עידן המערבון הקלאסי בטלוויזיה. בשנים הבאות עלו סדרות שנשענו על התבנית המערבונית אבל התרחקו מהז'אנר, כמו "בית קטן בערבה", שהייתה דרמה לכל המשפחה, ו"קונג פו", שהייתה מערבון עם נזיר שאולין בתפקיד הקאובוי. בשנות ה-90 עוד נצפו פה ושם מערבונים קלאסיים כמו "הרוכבים הצעירים" (עם סטיבן בולדווין וג'וש ברולין הצעירים) ו"ד"ר קווין, רופאה במערב", אבל נדמה שעד ל"דדווד" המערבון הכי טוב בטלוויזיה התרחש בכלל בחלל וקראו לו "פיירפליי".

אני די בטוח שהוא הרגע קרא לנו "זקנים"

לא מפתיע, אם כן, שגם המערבון הכי טוב בטלוויזיה היום, בין "דדווד" למה שלא יהיה בשנה הבאה, מתרחש בקנטאקי של ימינו. קוראים לו "צדק פרטי", והכוכב שלו הוא טימוטי אוליפנט, שחבש את כובע הבוקרים שלו ב"דדווד" ולא הוריד אותו מאז. אוליפנט הוא הדבר הכי קרוב לקלינט איסטווד בתעשייה האמריקאית; כל כך קרוב, שכשב"רנגו" ביקש ורבינסקי לעשות מחווה לאיסטווד, הוא השתמש בקולו של אוליפנט.

אם ב"דדווד" אוליפנט היה מרשל (לשעבר) שהסתובב במערב הפרוע של המאה ה-19, כעת הוא מרשל שמסתובב בדרום הקרתני והגזעני של המאה ה-21. חוץ מזה, לא הרבה השתנה: ריילן גיבנס שלו עדיין נוהג לפי הקודים של האולד ווסט, מהשנינויות המלוטשות המוגשות בטון צונן ועד לשליפה הכי המהירה במזרח קנטאקי. "צדק פרטי" היא סינתזה נהדרת בין שני ז'אנרים אמריקאיים קלאסיים – המערבון והפילם נואר – שתחת המקלדת המושחזת של הסופר אלמור לנארד מתחברים לכדי עונג צרוף. היא גם משלבת בהצלחה בין מאפיינים של דרמת Serial (שמציגה קשת סיפורית רחבה) לבין אלמנטים של דרמת Procedural (שבה כל פרק מציג סיפור בודד). כך אפשר להתחבר לסיפורים המעולים שהיא מציגה בכל שלב. אבל עם גיבור כל כך מגניב, אין שום סיבה שלא להתחיל בהתחלה.

ובזמן שגרהאם יוסט, יוצר "צדק פרטי", עובד על עונתה הרביעית, והטלוויזיה האמריקאית כולה עומדת בפני הסתערות חיל הפרשים, ניצת זיק של תקווה גם לתחייתו הקולנועית של המערבון. "The Lone Ranger" צפוי לצאת לאקרנים רק בקיץ הבא, אבל כבר בסוף השנה נזכה לראות את הואריאציה על הז'אנר של קוונטין טרנטינו – אחד שיודע לשחק בז'אנרים, וש"הטוב, הרע והמכוער" הוא הסרט האהוב עליו בכל הזמנים. "Django Unchained" נשמע בדיוק כמו מערבון של טרנטינו – מגניב, אלים, קצת טראשי ועמוס רפרורים תרבותיים. לא בטוח שזה יחזיר לחיים את המערבון הקולנועי, אבל אולי זה יחזיר לחיים את דון ג'ונסון.

שובו של סילביו דנטה

פורסם במקור בגיליון אפריל של "בלייזר"

בעודנו מחכים לשמוע האם ברוס ספרינגסטין יואיל לבקר אותנו בקיץ הקרוב, התבשרנו כי לפחות אחד מחברי האי סטריט בנד צפוי לעשות זאת. בערך. סטיבן ואן זנדט – הגיטריסט של הבוס – יגיע ל-Yes Oh בחודש הבא עם הסדרה "ליליהאמר", שעלתה בינואר השנה לשידור בארה"ב במקום לא צפוי: באינטרנט.

ואן זנדט מנגן עם ספרינגסטין מאז שנות השבעים, אבל את התהילה הוא מצא דווקא במקצוע בו לא עסק מעולם, כשגילם את המאפיונר יפה הבלורית ועקום השפתיים סילביו דנטה ב"הסופרנוס". כשהגיע ל"הסופרנוס" לא היה לו כל ניסיון במשחק. זו היתה הברקה של יוצר הסדרה, דייויד צ'ייס – הברקה שהוכיחה את עצמה ככל שהסדרה התקדמה, שרשרת הפיקוד נטבחה וסיל טיפס בסולם הדרגות. מאז הסתיימה מלחמת המאפיות בין ניו יורק לניו ג'רזי לא שמענו מואן זנדט, שהצהיר שאין לו עניין בפיתוח קריירת המשחק. והנה הוא חוזר, ובדיוק כפי שזכרנו אותו – כגנגסטר. ב"ליליהאמר" – הסדרה הראשונה שהפיקה "נטפליקס", בשיתוף פעולה נורבגי ובלי שום קשר למלצר ביש המזל אחמד בושיקי – מגלם ואן זנדט את פרנק טגליאנו, מאפיונר מניו יורק שנכנס לתוכנית להגנת עדים ויוצא ממנה לכפור הסקנדינבי של לילהאמר. אפשר לומר באופן רשמי שסיל יצא מהתרדמת. הגנגסטר חזר.

עד לעלייתו של טוני סופרנו ב-1999, נעדר הגנגסטר מהטלוויזיה במשך תקופה ארוכה. למעשה, נדמה שמאז סוני סטילגרייב ב"סומן סמוי" המיתולוגית מסוף שנות השמונים לא ראינו אף גנגסטר שהשאיר את חותמו על המסך. פה ושם נעשו ניסיונות: פרמאונט ניסו לחדש את "הבלתי משוחדים" בלי הצלחה, ג'ייסון גדריק (עכשיו ב"לאק") השתתף בניסיון לרכוב שוב על מריו פוזו עם "הדון האחרון". פושעים, כמובן, ראינו בלי סוף, בסדרות פשע, משטרה, כלא ובתי משפט. חלקם אפילו היו עבריינים בכירים, בוסים ודונים. בעיר הברקת של "אוז", למשל, ישבו חבר'ה כמו נינו שיבטה ואנטוניו נאפה (מארק מרגוליס – היום הדון במיל. הקטור סלמנקה ב"שובר שורות"), שיכולים היו בקלות לנהל את העסקים של משפחת סופרנו (או להתנקש בחייה).

ובכל זאת, המאפיונר לא זכה להכרה הטלוויזיונית הראויה. איש לא התעניין בו מעבר להיותו מטרה נוחה ומושחתת לשוטרים צדקנים או מוצג אקזוטי על ספסל הנאשמים. עד שהגיעה "הסופרנוס" ושיקמה את מיתוס הגנגסטר.

בעניין הזה, הטלוויזיה מפגרת כמובן אחרי הקולנוע. הקולנוע תרם לתרבות האמריקאית כמה מהאייקונים הגדולים ביותר שלה – ג'וני רוקו ("קי לארגו"), דון קורליאונה ("הסנדק"), טוני מונטנה ("פני צלקת"). שחקנים כמו ג'יימס קאגני, אדוארד ג'י. רובינסון, אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו ובמאים כמו מרטין סקורסזי ובראיין דה פאלמה בנו קריירות מעסקי המאפיה. הבמאים והכוכבים הכי גדולים בתולדות הקולנוע עשו גנגסטרים: פריץ לאנג, סרג'יו לאונה, פרנסיס פורד קופולה, האחים כהן, פול ניומן, ג'ק ניקולסון, ג'וני דפ. היריעה התרחבה למאפיות רוסיות ("סימנים של כבוד"), שחורות ("גנגסטר אמריקאי"), יפניות ("יאקוזה"). גם מדינות אחרות התאהבו בקסם המאפיוזי: "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" הבריטי, "נביא" הצרפתי, "ממלכת החיות" האוסטרלי. ואני כבר לא מדבר על האסיאתים (וגם לא על "כבוד" של חיים בוזגלו, אבל מסיבות אחרות).

הגנגסטרים הקולנועיים גם לא לקחו יום חופש מאז שנות השלושים. כמעט בכל עשור תוכלו למצוא מספר מכובד של סרטי מאפיה ראויים לשמם, מ"פני צלקת" של הווארד הוקס ועד ל"פני צלקת" של דה פאלמה, מדילינג'ר של ג'ון מיליוס ("דילינג'ר") ועד לדילינג'ר של מייקל מאן ("אויבי הציבור"), מטום פאוארס ("אויב הציבור") ועד טומי דה ויטו ("החבר'ה הטובים").

מז'תומרת יש לך פול האוס בריבר? ג'ו פשי, "החבר'ה הטובים"

ובינתיים, בטלוויזיה, טוני סופרנו נעלם לבלי שוב, אבל הגנגסטרים חיים ובועטים ויורים בטומי-גאנס לכל הכיוונים. נאקי תומפסון (סטיב בושמי) משתין על חוק היובש ב"אימפריית הפשע"; אייס ברנסטין (דסטין הופמן) מתאהב בסוסי מרוץ ב"לאק"; בן דיאמונד (דני יוסטון) מרוקן את כיסי המהמרים ב"מג'יק סיטי" (שעולה החודש בארה"ב וב-Yes Oh). אליהם אפשר להוסיף טיפוסים סופרניים מובהקים כמו טום קיין מ"בוס" (קלסי גראמר), שהוא מאפיונר עם משרה ציבורית; ויק מאקי מ"המגן" (מייקל צ'יקליס), שהוא גנגסטר עם תג משטרתי; ו-וולטר ווייט מ"שובר שורות" (בראיין קרנסטון), שהוא קרימינל עם בעיות משפחתיות. ממש כמו טוני סופרנו. ועוד לא הזכרנו את ברוך אסולין.

ואם אתם מחפשים הוכחה ברורה לשובו של הגנגסטר, אין מדד טוב מהריאליטי. שם אפשר היה למצוא בעשור החולף תוכניות כמו "לגדול עם גוטי", "מעצר בית" (שצילם המאפיונר כריס קולומבו) ו"נשות המאפיה". בגואטמלה הרחיקו לכת וכינסו עשרה מאפיונרים בדימוס בדירה אחת, במטרה שזה לא יגמר במרחץ דמים אלא בעסק לשטיפת מכוניות (רגע, זה לא הטריק של וולטר ווייט?).

ההשפעות של "הסופרנוס" על הטלוויזיה האמריקאית לא מסתיימות כמובן בדמות הגנגסטר, הגיבור הכוחני עם המוסר המפוקפק או הפושע שמנסה לנהל חיי משפחה נורמטיביים. אפשר למצוא אותן גם בעומק העלילתי, בעירוב הז'אנרים, ברף ההפקה. את אחד הביטויים המובהקים לעומק ההשפעה של הסדרה אפשר למצוא בפיזור הכישרון היצירתי שמאחוריה. שני הכינורים הראשונים בתזמורת של צ'ייס אחראים היום על שתיים מהסדרות המובילות בארה"ב: טרנס ווינטר ב"אימפריית הפשע" ומתיו וויינר ב"מד מן". להם אפשר להוסיף את רובין גרין ומיצ'ל ברג'ס (יוצרי "Blue Bloods"), פרנק רנזולי (תסריטאי ומפיק ב"התרסקות"), ג'ייסון קייהיל (תסריטאי ב"פרינג'") ולורנס קונר (תסריטאי ומפיק ב"מג'יק סיטי"). איילין לנדרס, ממפיקות "הסופרנוס", היא המפיקה של הסדרה המדוברת החדשה של לנה דנהאם "בנות" (שתעלה אצלנו במאי ב-Yes Oh).

היתקלות מזדמנת ברוצחים בטריינינגים מניו ג'רזי בשידורים חוזרים ב-Yes Oh מבהירה עד כמה ליחה של "הסופרנוס" רחוק מלנוס גם חמש שנים לאחר שהלכה לישון עם הדגים. העובדה שטוני סופרנו ממשיך להשתקף לעברנו מכל כיוון – בוונדטה קרת הרוח שמנהל אייס, בעוצמה הפסיכוטית של קיין, בחיים הכפולים של וולטר ווייט – מחממת את הלב, אבל לא בהכרח מנחמת. היא רק מזכירה כמה אנחנו מתגעגעים.

גם מאפיוזים בחליפות הם מתים מהלכים (עונות שניות ל"אימפריית הפשע" ו"המתים המהלכים")

פורסם במקור בגיליון אוקטובר 2011 של "בלייזר", לרגל עלייתן לעונה שניה של "אימפריית הפשע" ו"המתים המהלכים"

ב-5 בדצמבר, כמעט בזו אחר זו, באו לקצן עונותיהן הראשונות של שתי סדרות אמריקאיות מדוברות. ב-AMC נעצר מסע ההרג הקצר של "המתים המהלכים", וב-HBO פיזרו את מסיבת הנשף המתמשכת של "אימפריית הפשע". אבל זה היה זמני; כמו האלכוהול המבריח את גבולות חוק היובש, כמו הזומבים השוטפים את רחובות אמריקה, היה ברור שאת הסדרות האלה אי אפשר לעצור. אחרי שני פרקים, "המתים המהלכים" כבר קיבלה עונה שניה. ל"אימפריית הפשע" זה לקח פרק אחד.

לכאורה, אין כמעט דבר בין השתיים. "אימפריית הפשע" מספרת על עליית הפשע המאורגן באמריקה  של אחרי מלחמת העולם הראשונה; "המתים המהלכים" מספרת על עליית הקניבליזם הלא-מאורגן באמריקה הפוסט-אפוקליפטית. למעשה, המרחק בין הגנגסטרים מאטלנטיק סיטי לזומבים מהסיטי של אטלנטה קצר משנדמה. בשתיהן יש מפלצות דמויות אנוש ואוכלות אדם המשתלטות על העיר. ב"אימפריית הפשע" הן רק לבושות יותר יפה, זה הכל.

מדובר בשתי סדרות שהפכו לספינות הדגל החדשות של ערוצי הכבלים הבולטים בארה"ב, הנאבקים ראש בראש על ירושתו של הסנדק המנוח טוני סופרנו. "אימפריית הפשע" תפסה את מקומה בחזית HBO, לצד "משחקי הכס". לעומת סדרת הפנטזיה הפנטסטית, "אימפריית הפשע" נוצקה ממש בצלמה של "הסופרנוס", מהנושא (מאפיה) דרך היוצר (טרנס ווינטר, מכותבי "הסופרנוס") ועד לכוכב (סטיב בושמי, ששיחק ב"הסופרנוס"). אפילו בשביל הלוקיישן הם לא נסעו רחוק – אטלנטיק סיטי שבניו ג'רזי, לא רחוק ממקום מושבה של משפחת סופרנו. בבתי הקזינו שנוקי תומפסון פתח על הטיילת, טוני סופרנו גלגל קוביות כמה עשורים מאוחר יותר.

מי? טוני סופרנו? תאמר לו שאני בדרך אליו. ארנולד רות'סטיין

"המתים המהלכים", לעומת זאת, היא סדרת מד"ב המבוססת על קומיקס. למעשה, היא נראית יותר כמו אחותה הזומבית של "אבודים". היא לא בקליבר של "מד מן" ו"שובר שורות", אבל היא אחת הסדרות המצליחות של AMC.

מי שעוד מחבר בין השתיים הם הכוחות ההוליוודיים שמאחוריהן. מרטין סקורסזה הוא ממפיקי "אימפריית הפשע", ואף ביים את פרק הפיילוט המגלומני והמצליח שלה. החיבור בין סקורסזה וגנגסטרים עשה את שלו. פרנק דרבונט, מאסטר של מתח ואימה (חפשו את "הערפל" ותבינו), לקח חלק פעיל יותר ב"המתים המהלכים". הוא לא סתם מפיק בפועל ושם מרשים לתקוע בפוסטר, אלא היוצר של הסדרה והכוח האמנותי והניהולי מאחוריה.

סקורסזה ודרבונט עשויים לרמוז גם על הכיוונים השונים אליהם פונות שתי הסדרות בעונתן השניה. סקורסזה עדיין כאן, ו"אימפריית הפשע" תמשיך כנראה להיות מפתה כמו וויסקי לא חוקי. הגנגסטרים נראים טיפ-טופ, העיצוב האמנותי מרשים, והעובדה שמסתובבות בה דמויות משנה עם שמות כמו לאקי לוצ'יאנו, מאיר לנסקי ואל קפון מבטיחה שיש למה לצפות. אז נכון שהמאפיוזים המלוקקים לעולם לא יוכלו להתחרות בגנגסטרים בטריינינגים מניו ג'רזי, אבל ממילא אף אחד לא הצליח.

על "המתים המהלכים", לעומת זאת, מוטל צל כבד. דרבונט פיטר את כל צוות הכותבים בסוף העונה, ואז התפוטר בעצמו לאחר שביקשו לקצץ לו בתקציב. כשאתה עושה סדרת אקשן-קומיקס פוסט-אפוקליפטית עם זומבים, תקציב גבוה זו דרישה בסיסית למדי. יש הטוענים שהאשם ב"מד מן", השותה ל-AMC את הכסף, אבל זה תירוץ שב-HBO לא תשמעו.

בעונתה הראשונה התגלתה "המתים המהלכים" כאכזבה, עם עלילה בנאלית ודמויות אנושיות שהיו יותר מתות מהזומבים. היא הצליחה ליפול בין כל הכיסאות עליהם ניסתה לשבת: לא מפתיעה כמו "אבודים", לא לוהטת כמו "דם אמיתי", לא עמוקה כמו "משחקי הכס" ובעיקר לא אלימה, אפלה, טראשית או מתחכמת כמו רוב סרטי הזומבים שראיתם. היא התחילה את חייה כיצור חי עם תקווה לעתיד ורוד, אך הפכה בחלוף הזמן לעוד אחד מאותם זומבים טלוויזיוניים המשוטטים על המסך ומחרחרים את דרכם אל העונה הבאה (מלשון "חררר…"). ובשביל לראות מתים מהלכים די לנו בחבר'ה שמרגיזים את נאקי תומפסון.

נאקי תומפסון וחבר קטן. מחוץ לתמונה: מתים זוחלים