תגית: מלחמת הכוכבים

נמרים על סירות, הוביטים על סוסים וכלבים על הבד: סיכום 2012 בקולנוע

עלייתו של האביר האפל

כמעט ולא סיכמתי את השנה. קודם כל, אין לי זמן. שנית, אני קצת משתעל. שלישית, לבושתי ואחרי שנים של הופעות סדרתיות בבתי הקולנוע, פספסתי לא מעט סרטים השנה. הרשימה שערורייתית כמעט כמו זו של הליכוד-ביתנו, ורק מלהעלותה על הכתב עולה סומק בלחיי: "פרנורמן", "הוואלס האחרון", "עד החתונה זה יעבור", "שטח פראי", "זיכרון גורלי 3", "האחות של אחותך", "פיץ' פרפקט", "פרוג'קט X", "ראלף ההורס". אלה רק כמה, מהראש. ועוד לא דיברתי על הסרטים הזניחים ועל הסרטים הזרים שפספסתי. עזבו את זה – לא ראיתי את "מחוברים לחיים"!

מבטיח להשלים, בחיי.

ובכל זאת, זה מפעל שאני מעמיד (נדמה לי שבהפסקות) מאז 2006. ולכן, הנני כאן, ועמדי הסיכום, שיהיה קצר אך קולע. מעולם לא הצטיינתי בהגבלת הבחירות (ראה סיכום 2011), אז אני מרשה לעצמי יריעה רחבה של בחירה ויריעה קצרה של הסברים. ביקורות מורחבות תוכלו למצוא בקישורים.

הכלל בעינו עומד: רק סרטים באורך מלא שהוצגו במהלך שנת 2012 בבתי הקולנוע המסחריים בישראל הועמדו לבחירה. וזה אומר שהסרטים שלא הופצו כאן או שנגאלו רק בזכות סינמטקים ופסטיבלים נותרו בחוץ, ושיש כאן גם סרטים ששייכים באופן רשמי ל-2011, אם לא למטה מכך.

במשפט אחד: זאת לא 2011, השנה של "דרייב" ו"אומץ אמיתי" ו"ברבור שחור" ו"כוכב הקופים: המרד" ו"קר עד העצם" ו"מאניבול" (וואו). אבל זאת אחלה שנה.

הוגו

סרטי השנה

עלייתו של האביר האפל

הוגו

ההוביט: מסע בלתי צפוי

היו זמנים באנטוליה

הארטיסט

החמישייה השנייה, בפער ניכר:

הרוג אותם ברכות

פרידה

ניצוד

ממלכת אור הירח

סקייפול

והעשירייה השנייה, כבר לא לפי סדר חשיבות:

אופטימיות היא שם המשחק

הבלתי אפשרי

היורשים

חיי פיי

ארץ יבשה

חיות הדרום הפראי

המאסטר

ג'יי. אדגר

לופר

הנוקמים

THE HOBBIT: AN UNEXPECTED JOURNEY

הכי אוברייטד

"ענן אטלס" ו"סוס מלחמה"

דווקא השנה לא זיהיתי אוברייטד מובהק כמו בשנים קודמות ("העזרה" ב-2011, למשל). אני לא אוונגרדי בטעמי, אבל בדרך כלל יש סרט או שניים שאני מופתע לראות את ההשתפכות בפניהם. בשנה שעברה, למשל, לא הבנתי את ההתלהבות מ"האנה", שבעיני רוב המבקרים נראה נורא מגניב ובעיני הזיע ממאמץ להיות נורא מגניב. השנה, אני מודה, מצאתי את עצמי קולע לטעם הרוב, או להיפך.

וישנו "ענן אטלס". שבעיני חלק מהמבקרים הוא יצירת מופת, ובעיני אחרים בלוף. אני חושב שהוא סרט שקופץ הרבה מעל לפופיק ושלא מצליח לעמוד ברף הציפיות שהוא עצמו מציב. אין ספק שהתשואות היו מוגזמות.

Twitsonfilms: ניאו-מטריקס? לא ממש. יצירת אינדי מגלומנית ושלם שאמור להיות גדול מסכום חלקיו אך קטן ממנו. ובכל זאת – מאתגר ומעניין. true-true. ***

וישנם גם אלו שמחכים לשובו בסערה של סטיבן ספילברג. זה לא קרה עם "סוס מלחמה", שהיה רכיבה מתישה על סוס מסוכר (מה שלא מנע שש מועמדויות לאוסקר). יש לי הרגשה (תקווה) שעם "לינקולן" זה יגמר אחרת. יותר טוב.

Twitsonfilms: הם יורים גם בסוסים מגויסים? לא אם זה תלוי בספילברג. אפוס הרפתקאות רומנטי מרשים אך אפיזודלי, מתקתק ונטול עניין וערך. ½***

הכי אנדרייטד

"שלגיה והצייד"

אולי בגלל הסמיכות המוזרה שבין הקרנתו לבין הקרנת "מראה, מראה", גרסת שלגיה לכל המשפחה; אולי בגלל קריסטן סטיוארט המעצבנת; ואולי כי קצת קשה לשפוט בהגינות סרט שיוצא במקביל ל"עלייתו של האביר האפל". כך או אחרת, "שלגיה והצייד" זכה לכתף ביקורתית קרירה, ולא בצדק. הוא אמנם חטא במידה רבה לאגדה של האחים גרים, אבל בה בעת הרים יצירה אפית, קצת ז'אן-דארקית, לא רעה בכלל. בסוף הערב יכולתי אפילו להריע לסטיוארט בדרכה לקרב האחרון. הישג לא מבוטל.

עוד באנדרייטד: "פרנקוויני" של טים ברטון. כן, הוא ארוך מדי, ומרגיש ארוך מדי (בדיוק כפי שהוא: סרט קצר שנמתח), אבל יש בו סיפור נהדר, רפרנסים קולנועיים משעשעים ואנימציה מקסימה. כן, אני סאקר של ברטון, תהרגו אותי. בעצם, חכו לסעיף הבא.

Twitsonfilms: עוד סיפור שלגיה? למה לא? במקום סרט לכל המשפחה – דרמה אפית קודרת עם יער אפל באמת ושלגיה בתפקיד ז'אן ד'ארק. ****

הכי אוברייטד-אנדרייטד

"ג'יי. אדגר"

אני גם סאקר של קלינט איסטווד. בקטגוריה החביבה עלי במיוחד מופיעים סרטים שמגיעים עם שק ציפיות, עולים על המסך וחוטפים מהמבקרים סנוקרת. השנה זה קרה לאדם שקרוב ללבי במיוחד: קלינט איסטווד, האגדה והאגדה. "ג'יי. אדגר" חטף על ימין ועל שמאל, ולא בצדק. בעיני הוא היה סרט שצייר דיוקן מרתק של אדם מרתק. התסריט (של דאסטין לאנס בלאק) עמד לעתים בעוכריו, אבל איסטווד, בכישרונו יוצא הדופן לייצר קולנוע שהוא קשוח ורך בעת ובעונה אחת, התגבר עליו.

ודיקפריו שוב הוכיח שהוא שחקן מעולה.

עוד באוברייטד-אנדרייטד: "נערה עם קעקוע דרקון". גם פינצ'ר בינוני זה סרט מצוין.

Twitsonfilms: דיוקנו של השטן כלובש שמלות? לא ממש. פרופיל מקיף, מורכב ומרתק של גיבור-נבל שניסה להוציא את אויבי האומה מהארון וננעל בפנים. ****

הכי חבל שלא באתם

"כרוניקה בזמן אמת"

יש לי הרגשה שלכמה מה"הכי חבל שלא באתם" של השנה גם אני לא באתי. ככה זה, כשנאלצים לוותר על סרטים מתחילים עם אלה שנראים זניחים, ודווקא אז מפסידים את התענוגות הכיפיות באמת. איך היה "That's my boy"? ואיך "שומרים על השכונה"? ו"סוף המשמרת"? משהו אומר לי שהייתי נהנה בכולם, אבל אצטרך לחכות ולבדוק את זה ב-2013.

ובכל זאת, הנה אחד שלא באתם אליו, וחבל: "כרוניקה בזמן אמת". כמו פריקוול על הולדת מסדר הג'דיי, רק עם תיכוניסטים ומעודדות. ואם זה לא מספיק לכם כדי לרוץ לראות, אז אני לא יודע מה כן.

עוד חבל שלא באתם: "קוריולאנוס". רייף פיינס עושה שייקספיר.

Twitsonfilms: "גיבורים" פוגש את "קלוברפילד"? למה לא? אפס דמויות ועלילה, שפע בידור ואקשן. כמו קומדיית התבגרות בכיכובם של אבירי ג'דיי. ½***

IMG_3074.CR2

הכי שיר השנה

"סקייפול"

שיר בונד כמו ששיר בונד צריך להיות.

הכי כיף לשמוע

"ארץ יבשה"

נו, מה? ניק קייב.

עוד שירים כאן.

הכי גיבור על

"עלייתו של האביר האפל"

כל הנוקמים שבעולם וכל הקורים שבעולם לא יוכלו לאפילוג המנצח של טרילוגיית המופת.

Twitsonfilms: סיום מנצח לטרילוגיה מופתית? בהחלט כן. טור דה פורס קולנועי, צדק חברתי ותחייה עטלפית. ½****

הכי נסיכה

"אמיצה"

שתי שלגיות רבות והג'ינג'ית הסקוטית מנצחת. קריסטן סטיוארט היתה שלגיה מעצבנת בסרט לא רע ("שלגיה והצייד"), לילי קולינס היתה שלגיה חביבה בסרט קצת ילדותי ("מראה מראה"), אבל הנסיכה הטובה מכולן היתה בכלל בחורה מצוירת עם רעמה אדמונית אדירה. "אמיצה" לא היה הסרט הכי טוב של פיקסאר, אבל הוא בהחלט עמד בסטנדרט והבהיר שגם כשפיקסאר נאלצים לעשות "דיסני", עם נסיכה ומכשפה והכל, הם עושים את זה כמו פיקסאר. בחוכמה.

Twitsonfilms: "מולאן" פוגשת את "שלגיה" ביערות סקוטלנד? למעלה מכך. סינרגיה קרובה לשלמות בין השורשים הקלאסיים של דיסני לטאץ' האינטליגנטי של פיקסאר. ½****

הכי נבל

ביין ("עלייתו של האביר האפל")

סילבה מ"סקייפול" היה אחד הנבלים הגדולים בתולדות ג'יימס בונד, אבל ביין הוא אחד הנבלים הגדולים בתולדות באטמן, וזה שווה יותר. נולאן לקח אותו למקומות חדשים עם השילוב בין הגוף הבריוני של טום הארדי וקול השון-קונרי המכובד שבקע מתוך המסכה ונשמע כאילו הגיע מעולם אחר, שהפך את ביין למעין דמון מיתולוגי מטיל מורא. וכשביין פירק את באטמן כמו מתאבק WWE – זה היה רגע קולנועי עוצר נשימה. רגע שמסביר את המשפט הנהדר שאומר ביין לבאטמן: "אתה רק אימצת את האפילה. אני נולדתי לתוכה".

עוד בנבלים: סילבה ב"סקייפול" (חביאר בארדם ב"סקייפול"), אזוג ("ההוביט"), ג'קי (בראד פיט ב"הרוג אותם ברכות"), פורסט (טום הארדי ב"ארץ יבשה"), לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן ב"המאסטר"), ג'יי. אדגר הובר (לאונרדו דיקפריו ב"ג'יי. אדגר").

עלייתו של האביר האפל - ביין

הכי אנימציה

"מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4"

אני מת על סרטי אנימציה, והפסדתי השנה לפחות ארבעה מהיותר מסקרנים שבהם ("פראנורמן", "רלף ההורס", "מלון טרנסילבניה" ו"שומרי האגדות"). בלעדיהם, ובלי "אמיצה" שכבר הוזכר, נשארתי עם שני מתחרים דומים להפליא – "מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4" – שני סרטי המשך שמוותרים על עומק דרמטי לטובת הנאה צרופה. שניהם עמדו היטב במשימה.

עוד באנימציה: "הלורקס", "פרנקנוויני".

Twitsonfilms: שוב החיות בסכנת הכחדה? למה לא? הן הרי תמיד יודעות להוציא מעצמן את המיטב עם הגב לקיר. משב קפוא של בידור קיצי מהנה. ****

Twitsonfilms: אלכס בורח עם הקרקס? כן, וזה עושה לו רק טוב. החיות מניו יורק מלהטטות באירופה, ונותנות שואו מרהיב ומשעשע. ****

הכי חיה

אוגי ("הארטיסט")

היו מתחרים ראויים. הסוס ב"סוס מלחמה" היה מרגש. הטיגריס הדיגיטלי ב"חיי פיי" היה מפעים (אבל דיגיטלי). אבל אוגי היה שחקן.

הכי גילטי פלז'ר

"באטלשיפ"

"באטלשיפ" מבוסס על רעיון מטופש: לעבד את המשחק "צוללות" לסרט. פיטר ברג הפך את זה לסרט ארמגדוני עם מודעות עצמית גבוהה, כזה שאומר לעצמו מדי פעם "מי מדבר ככה?". שובר קופות הוליוודי מדבר ככה. וזה בסדר.

עוד גילטי פלז'רס: "בלתי נשכחים 2", "ג'ק ריצ'ר".

Twitsonfilms: סרט אסונות ארמגדוני? למה לא? מי רוצה לשחק צוללות עם נייר ועיפרון כשאפשר לשחק עם טילים וחייזרים? ½***

הכי מאכזב

"פרומתיאוס"

מתבקש להגיד "ג'ון קרטר", אבל אני לא הגעתי ל"ג'ון קרטר" עם ציפיות גבוהות. למען האמת, גם ל"פרומתיאוס" לא הגעתי עם ציפיות גבוהות. בכל זאת, רידלי סקוט, האיש והיומרה. זה נגמר ביותר מדי התקשקשות פילוסופית ומחשבה שזאת התחלה לא רעה לסדרה חדשה של "הנוסע השמיני", כל עוד מישהו אחר יתפוס את הגאי הספינה בסיקוול. הי, כריסטופר נולאן בדיוק התפנה!

Twitsonfilms: ה"אודיסיאה בחלל" של "הנוסע השמיני"? לא ממש. סקוט מכוון לכוכבים ומפספס יותר מדי חייזרים רצחניים בדרך לטובת פסבדו-פילוסופיה. ½***

הכי מחכה לסיקוול

"האביר האפל"

כן, זה נגמר. אבל הי, ג'וזף גורדון-לוויט הפך לנייטווינג, לא?

עוד מחכה לסיקוול: "ההוביט", "לופר", "פרומתיאוס".

הכי ברוך שפטרנו

"דמדומים: שחר מפציע, חלק 2"

את כל מה שיש לי להגיד על "דמדומים" כבר אמרתי בחלק הראשון. כולל: " הדבר הכי טוב שיצא מ'דמדומים' זו אנה קנדריק". וזה עוד לפני שראיתי את "פיץ' פרפקט".

דמדומים - רוברט פטינסון

הכי וואו

סצנת הצונאמי ב"הבלתי אפשרי"

ל-2011 היתה סצנת צונאמי נפלאה. הנה היא כאן, מתוך "מכאן והלאה":

סצנת הצונאמי של 2012 לא נופלת ממנה. הנה היא קצת כאן, בטריילר:

חואן אנטוניו באיונה עושה עם הצונאמי דברים נפלאים. הוא עושה מנעמי ווטס בובת סמרטוטים פצועה. הוא עושה מהלב של הצופה קווץ'.

עוד בוואו: סקורסזי משחזר את צילומי "המסע אל הירח" בהוגו, ביין שובר את באטמן ב"עלייתו של האביר האפל", הסיום הקתרטי של "לופר" ואיזה עשר סצנות מופלאות של חואקין פיניקס ב"המאסטר".

Twitsonfilms: סרט אסונות מניפולטיבי? לא ממש. מפחיד ומטלטל, ותסלחו לי על משחק המילים על חשבון הצונאמי, אבל זה פשוט קולנוע סוחף. ****

הכי מפתיע

דיסני רוכשת את לוקאספילם

יש מעריצים שהריעו. יש כאלה שהתחילו למכור את כל הממורביליה. יש כאלה שבשבילם זו מכה ניצחת לאימפריה. יש כאלה שבשבילם זו תקווה חדשה.

לפחות קיבלנו מלא ממים מעולים.

מלחמת הכוכבים ודיסני - מלחמות החנונים

הכי ישראלי

"הבלדה לאביב הבוכה"

אחרי פתיחת שנה צולעת ("נמס בגשם", "סרק סרק", "רסיסי אהבה") הלכה השנה והשתפרה מבחינת הקולנוע הישראלי. שמי זרחין הגיע עם סרט חדש ("העולם מצחיק"), ערן קולירין חזר מ"ביקור התזמורת" עם סרט חריג ("ההתחלפות"), אסי דיין חזר ("ד"ר פומרנץ"), איתן פוקס הקים לתחייה את יוסי וג'אגר ב"הסיפור של יוסי", דינה צבי-ריקליס עלתה עם "ברקיע החמישי". מני יעיש ("המשגיחים") ורמה בורשטיין ("למלא את החלל") הרשימו בסרטי ביכוריהם. וכן, היה שם גם את דובר קוסאשווילי ("רווקה פלוס").

אבל ההפתעה הנעימה חיכתה בסוף השנה, עם סרטו החדש של בני תורתי, שלא דומה לשום דבר שרואים כאן בדרך כלל. מעין מערבון ים-תיכוני, עם הרבה סגנון, הרבה רפרורים והרבה אומץ להיות אחר.

עוד בישראלים: "למלא את החלל", "ההתחלפות", "המשגיחים".

הכי זר

"היו זמנים באנטוליה"

הסרט הזה מסתובב בעולם מ-2011. הוא גם עבר בארץ בפסטיבלים, פעמיים. אבל השנה הוא הגיע להקרנות מסחריות, בזכות סרטי אורלנדו, וצריך להצדיע להם על כך. סרט מופתי.

עוד בזרים: "פרידה", "בושה", "אהבה"', "ניצוד" וגם כמה סרטים עם יותר ממילה אחת בשמם.

היו זמנים באנטוליה

הכי גבר

ג'וזף גורדון לוויט

2011 היתה השנה של ראיין גוסלינג עם "משחקי שלטון", "טיפש, מטורף, מאוהב" וכמובן "דרייב". ב-2012 הוא הוריד פרופיל ופינה את הבמה ליריב הבולט ביותר שלו על כתר "השחקן הצעיר הגדול של דורו". לגורדון לוויט היתה שנה נהדרת עם "לופר" ו"עלייתו של האביר האפל", וזה עוד לפני שראיתי את "Premium Rush" ועוד לפני שראינו את "לינקולן". יצויין שאני מעריץ עוד מ"בריק".

עוד גבר: טום הארדי ממשיך לנסוק עם שנה נהדרת ("ארץ יבשה" ו"עלייתו של האביר האפל"), רגע לפני שהוא הופך להיות מקס הזועם ואל קאפון.

Twitsonfilms: "שליחות קטלנית" לעניים? לא בדיוק. ג'ונסון רוקח מהחומרים המוכרים מותחן פשע מהנה, לא נטול פגמים אך מעורר מחשבה. ****

הכי גבירה

קייט בקינסייל וג'ניפר לורנס

קייט בקינסייל היא אחת הנשים המועדפות עלי, ולא משנה כמה היא מנסה לאתגר אותי עם בחירות הסרטים הבעייתיות שלה. השנה היא עשתה את זה שלוש פעמים. ב"המבריח" היא עשתה את אחד התפקידים המבוזבזים בקריירה שלה: להיות יפה. מובן שהיא עשתה את זה נהדר. וזה בדיוק מה שהיא עשתה גם ב"מלחמת האופל: התעוררות", עם תפקיד הרבה יותר משמעותי, אבל אפילו לא טיפה יותר מורכב. טוב, ממילא תמיד חשבתי של"מלחמת האופל" לא היו מעולם יומרות שחרגו מ"מלהראות את קייט בקינסייל בבגדי עור צמודים". הריעו לזה.

את "זיכרון גורלי 3" עוד לא ראיתי. תנו לי לנחש: עוד מאותו הדבר. כלומר, בקינסייל מדהימה. סליחה, אני חייב ללכת לראות איזה סרט.

מלחמת האופל התעוררות - קייט בקינסייל

הבחורה השנייה שעבדה יפה השנה כיכבה בשני סרטים שעדיין לא ראיתי ("Devil you know" ו"הבית בקצה הרחוב") ובשניים שכן ("משחקי הרעב" השטחי ו"אופטימיות היא שם המשחק" הנפלא). אז תנו לי לספר לכם משהו: ג'ניפר לורנס היא נסיכה. אני שבוי בקסמיה מאז "קר עד העצם" בשנה שעברה. והיא לא עוזבת אותי.

ג'ניפר לורנס - הבית בקצה הרחוב

הכי שחקן

חואקין פיניקס

בדור שמעל לגוסלינג ולגורדון לוויט, חואקין פיניקס הוא השחקן הגדול של דורו. ההופעה שלו ב"המאסטר" היא עבודת מופת מחשמלת של שחקן טוטאלי, שלוקחת את התפקיד האדיר שלו ב"הולך בדרכי" עוד שלושה צעדים אל הפנתיאון. לא להאמין מה צמח מהאח הקטן והכאילו פחות מוכשר של ריבר פיניקס. מרלון ברנדו, זה מה שצמח.

פרס המשנה הולך לאנדי סרקיס, שוב באחד התפקידים הקולנועיים הגדולים של השנה (גולום ב"ההוביט") ושוב בלי שאף אחד יכיר בכך.

הכי שחקנית

מישל וויליאמס

לא ראיתי אל מישל ב"הוואלס האחרון", אבל כן ראיתי אותה עושה מרלין מונרו נפלאה ב"השבוע שלי עם מרילין". אז נכון שזאת היתה השנה שבה מריל סטריפ עשתה תפקיד מעורר התפעלות ב"אשת הברזל", אבל וויליאמס מרשימה אותי יותר. דווקא משום שהוא לא סומנה לגדולה, ויכולה היתה בקלות להפוך לעוד בלונדה מן המניין בהוליווד. אבל היא טיפסה מ"דוסון קריק" במעלה סרטים קטנים ותפקידים מעולים ("וונדי ולוסי", "סינקדוכה, ניו יורק", "בלו ולנטיין"), והיא תמשיך לטפס גם בשנים הבאות. הבטחה.

וחוץ מזה, תראו אותה.

מישל וויליאמס GQ

הכי נערת השער

ברוקלין דקר

על התואר הידוע גם כ"התחלתי לראות ממך קצת השנה ואני מצפה לעוד" התחרו, כרגיל, הרבה נערות יפהפיות. אני עדיין רוצה לשמוע עוד על רוקסי מקי מ"משחקי הכס", על האנה ווייר מ"בוס" ועל ג'נסיס רודריגז מ"אדם על הקצה", למשל. גם אחרי שיילין וודלי מ"היורשים" אני ממשיך לעקוב (איפשהו ב-2013 היא תשחק אצל גרג אראקי, איפשהו ב-2014 היא תהפוך למרי ג'יין ווטסון ב"ספיידרמן המופלא 2").

אבל עד אז, מי שהראתה צעדים קלילים ועדינים של התקדמות בתעשייה היא ברוקלין דקר, שאחרי הופעה אחת בשנה שעברה ("תזרום עם זה") השתדרגה לשתי הופעות חסרות משמעות השנה ("למה לצפות כשאתה לא מצפה" ו"באטלשיפ"). וזו סיבה מספיק טובה להביא כאן תמונה שלה, נכון?

ברוקלין דקר

הכי 2011

"הארטיסט"

לא להאמין שהחוויה הקולנועית הזאת היתה השנה.

Twitsonfilms: סרט אילם? למה לא? מחווה שנונה, אוהבת ורבת קסם לקולנוע האילם. קולנוע מסוגנן, תמים ומרומם לב. אין מילים. ½****

הכי 2013

"ארגו"

Didn't make the cut. תזכירו לי אותו בסיכום השנה הבאה. אם הוא לא יהיה בעשירייה, תדעו ש-2013 היתה שנה גדולה.

הכי מחכה לו ב-2013

"דג'אנגו חסר מעצורים". ברור שדג'אנגו.

אבל גם "לינקולן", "כוננות עם שחר", "ההוביט: ישימון סמוג", "ארץ אוז", "והרי החדשות: האגדה ממשיכה", "A Good Day to Die Hard", "Evil Dead", "מלחמת העולם Z", "סוף העולם" (על פי סיימון פג ואדגר רייט), "The Wolverine", "סטוקר" (ההוליוודי של פארק צ'אן ווק), "Pacific Rim" (דל טורו), "ג'ק מחסלים הענקים" (סוף סוף משהו חדש מבראיין סינגר), "קיק אס 2" (בעיקר בגלל ג'ים קארי), "איירון מן 3" (בעיקר בגלל שיין בלאק), "הפרש הבודד", "הקבר" (סטאלון ושוורצנגר בשיתוף פעולה עם קצת יותר משקל מ"בלתי נשכחים"?), "שבעה צעדים" (גרסת ספייק לי), "עיר החטאים: עלמה להרוג בשבילה", "המשחק של אנדר", "רונין 47" (קיאנו ריבס!) ו"Star Trek into Darkness". ויש עוד מלא, חפשו כאן (דן אוף גיק) או כאן (av club), או במדריך הסיקוולים של "נקסט מובי". ויש גם את המדריך הענק של אמפייר.

אבל דג'אנגו. ברור שדג'אנגו.

הנה 2012 בקולנוע. נתראה בעוד שנה.

פוסט מוסיקלי לשבת: Call Me Maybe – פרויקט הקאברים

אוקיי, זמן לוידוי: בשבועיים האחרונים התמכרתי לשני דברים. השני נגמר. קראו לו אולימפיאדה. תהיה גמילה קשה, אבל מהירה. עוד רגע מתחילות הליגות.
ההתמכרות השניה קשה יותר. כן, התמכרתי לשיר פופ מטופש. זה קורה לי לפעמים, ואני מאשים את בריטני ספירס (בעצם, לא. אני אף פעם לא מאשים את בריטני בשום דבר. תמחקו את זה).

אז זהו, נדבקתי ל"Call me maybe". כן, כמו ילדה בת 16. וטבעתי בים הקאברים המשעשעים שנוצרו לו. ניסיתי לתת אחד במשך כל יום בשבוע – עד שיצא לכם מהאוזניים – אבל לא הספקתי. אז הנה הריכוז השבועי שלא היה:

1.

נבחרת השחייה האמריקאית.

ולרגל סיום האולימפיאדה והורדת הדגל האולימפי לחצי התורן, נתחיל בזה: אחד החביבים עלי, תוצרת נבחרת השחייה האמריקאית.
כמה הערות:
1. כל השחיינים האלה מתנהגים בדיוק כמו שהם: נערי ונערות קולג'ים. זה כמו מסיבת בריכה, רק בלי הבירה. שלא יובן אחרת: אני לחלוטין מקנא.
2. הבנות מתוקות. הבנים שוליים.
3. השחורים מודרים לגמרי. קאלן ג'ונס מקבל שניה של מסך. הראש של ליה ניל פשוט נחתך.
4. ברנדן האנסן בוהה בג'ימי פייגן (0:44). פרייסלס.
5. תמיד נחמד לגלות שחייניות בלי כובע ים. זו לא נבחרת משובחת במיוחד מבחינה אסתטית, אבל יש כמה חמודות: אליזבת' בייזל (0:07), קלואי סאטון (0:31), לורן פרדו (0:37). וכמובן שנטלי קופלין (1:30), אבל היא כבר חדשות ישנות.
6. דיינה וולמר (2:31) לא.
7. כמו בבריכה, גם כאן מיסי פרנקלין שולטת.
8. אבל אני במחנה רבקה סוני.
9. וכמו בבריכה, מייקל פלפס וראיין לוכטה מעל כל זה. הם בקושי נותנים שש שניות משותפות של חיוך. מזל שבבריכה הם משקיעים יותר.

בונוס: לוכטה נגד פלפס

http://www.youtube.com/watch?v=JZYJa1RowwU

2.

קארלי עושה קאבר לעצמה, בעזרתם האדיבה של ג'ימי פאלון החביב והרוטס המגניבים.

יוצאת פה די חמודה, קארלי. שלוש הערות:
1. שימו לב לצד שמאל של התמונה ב-1:12. לרגע חשבתי שהוא מחזיק ויברטור. אבל לא, תודה לאל.
2. שימו לב לאיך שהוא מבהיל את קארלי ב-2:36.
3. שימו לב לקווגמאייר על הבונגוס!

3.

אובמה.

ראיתי לא מעט קאברים שניסו להרכיב את השירים מחיתוכי ציטוטים ("חברים", "מלחמת הכוכבים"), וזה בלי ספק הטוב שבהם.

4.

אחת הפארודיות המוצלחות.

5.

פארודיה חביבה שמתכתבת עם הקליפ המקורי של קארלי.

 

6.

עוד פארודיה מוצלחת מאוד, למרבה ההפתעה – חיבור בין בנות סימורלי לראפר הצעיר מאטי בי.

כל מיני אושיות אינטרנט שאתם בטח לא מכירים, ובצדק. מצד שני, זה סרטון עם כמעט 30,500,00 צפיות. אז הן אמנם לא שרות מי יודע מה, אבל זה חמוד.

7.

גרסת עוגיפלצת.

8.

ומסיימים עם המנצחים.

סליחה, המנצחות. מיד תבינו למה.

בונוס: חמישה ממים מעולים

הרולר (17.8.12)

1.

האירוע של השבוע היה זה שנגמר: האולימפיאדה בלונדון. הנה הסקרפבוק המלא של האירוע.

והנה הספורטאיות השוות שלי. והנה גרטל. והנה סיכום ההישגים הישראליים:

ושלא תגידו שאין מדליה (ויה גל"צ):

2.

בטח שמתם לב ש"שובר שורות" חזרה. הנה כמה מחשבות עליה, לפני ואחרי (וגם הרבה לפני).

והנה טוויסט בסיפור שגם וינס גיליגאן לא ראה: באלבמה מחפשים אחר אדם בשם וולטר ווייט בחשד לעבירות סמים. ולא סתם סמים – מת'. המציאות עולה וכו'.

3.

כתבה מעניינת של איתמר ב"ז ב"העין השביעית" על ג'אנקטים, ראיונות עם כוכבים ואתיקה עיתונאית. אפשר להתווכח על העניין של הקורא אם מדובר בראיון אישי, בג'אנקט או במסיבת עיתונאים. אבל נדמה לי שבכל מקרה, כדאי לדעת.

4.

הפכתי לקורא קבוע של הטור של גלעד שליט בספורט ידיעות ביום חמישי. זה קורה מסיבות לחלוטין לא ענייניות – לא עניין בתובנות, לא הערצת סגנון הכתיבה, דבר מאליה. קצת בדומה להרגל שלי לשמוע את רזי ברקאי או את תוכניות הספורט ברדיו.

את רוב מה שיש לי לומר, אני מעדיף שלא לומר. אבל אני חייב לציין שאני מופתע בכל פעם מחדש מפן מסוים בטקסטים של שליט. השבוע, למשל, הוא כתב על וינסנט אניימה שהוא "לבטח אחד השוערים הטובים שהיו פה", ושמכבי "מנסה לחקות את הגנת הברזל של הפועל לפני שנתיים". למרות שאני לא חולק על האבחנות עצמן, אני תמה איך הגיע אליהן גלעד, שכולנו יודעים היכן היה לפני שנתיים, כשהפועל ייצבה הגנת ברזל; ושראה את אניימה אולי עונה אחת בבני יהודה.

צריך להפריד בין גלעד האדם, החטוף לשעבר ו"הילד של כולנו", לבין שליט הכותב. ושליט הכותב צריך עורך, למרות שלאף אחד לא נעים לגעת בו.

5.

אני לא עוקב אחרי "הישרדות" בארץ, אבל שמחתי לשמוע השבוע שבפרו נאלצו משתתפי הגרסה הצ'יליאנית של התוכנית להימלט מהג'ונגל מאימת שבט ילידים מקומי שנעלב מהם. הו! זאת הישרדות!

6.

קוראי ה"ניו יורקר" בחרו את המילים השנואות עליהם בשפה האנגלית. הופתעתי למצוא שם את arguably, מילה שאני שוב ושוב חש בחסרונה בשפה העברית. מילה נוספת שחסרה לי בעברית, אגב, היא accountability. ולא מפתיע כלל שהיא חסרה בשפה כשם שהיא חסרה במרחב הציבורי.

בתגובה העלו ב"הארץ" הגולשים שורה של מילים מאוסות בעברית. בין המילים המשוקצות: בעיקרון (מילה טובה שסובלת משימוש אינפלציוני ולקוי – אגב, מאפיין של מילים רבות בעברית); כביכול (אותו מקרה), הזוי והעצמה (כאן אני מסכים לחלוטין). וכמובן – סוג של. נדמה לי שאין היום מילה או ביטוי בעברית המעידים על דלילות שפה ומחשבה יותר מ"סוג של".

7.

ראיתם את חפיסות הסיגריות החדשות באוסטרליה?

8.

קראתי בעניין על מכשיר הניתוח הרובוטי המכונה "דה וינצ'י". ופתאום המיטה הטיפולית ב"פרומתיאוס" נראתה לי מרשימה הרבה פחות.

9.

ראיתם את "עלייתו של האביר האפל"? יופי. עכשיו תראו איך עשו את ביין (אמפייר אונליין).

ואני חשבתי שזו היתה ההשראה:

והנה ההיסטוריה של ביין (דן אוף גיק).

אי אפשר לסגור את זה על בירה?

והנה הביין ששבר את גב הבאטמן, כפול שלוש.

(ויה fanpop)

10.

השבוע עשיתי בחינת פסיכומטרי בחיבור, מטעם "בלייזר". את מה שיש לי לומר על הפסיכומטרי, עוד אומר. אבל פתאום נתקלתי בסיפור הזה – תלמיד שחיפש ביאהו מישהו שיתן לו סיכום ספר שלא קרא, ומצא במקום את הסופר שכתב את הספר וביקש ממנו לתת לו בכל זאת צ'אנס. קו ישיר מחבר בין התלמיד שלא רוצה לקרוא לטרום-סטודנט שלא יודע לכתוב. קו ישר של בורות.

11.

the empire occupy wall street (ועוד אייקונים נצחיים שצילצלו בפעמון, ב-Blastr)

12.

נעימת "מלתעות" של ג'ון וויליאמס כפי שטרם ראיתם:

13.

הרבה דובר על הדחת "האזרח קיין" מהמקום הראשון ברשימה המסורתית של Sight and Sound, לטובת "ורטיגו" (הדחה ראויה, בעיני). דרך אבנר שביט גיליתי גם מי מהמבקרים בחר מה, ובעיקר – את הבחירות הלא שגרתיות בעליל של סלבוי ז'יז'ק. כי מישהו חייב להיות מיוחד ולבחור את "היטמן".

14.

ובינתיים, איגוד התסריטאים האמריקאי בחר את 101 התסריטים הגדולים בכל הזמנים (ויה עדן גוריון). כאן קיין במקום הרביעי, "ורטיגו" בכלל מחוץ לסגל. קזבלנקה במקום הראשון. אני מבכר, בסדר הפוך, את מקומות 2 ("הסנדק") ו-3 ("צ'יינהטאון").

15.

תייגו תחת "אקסלנט, דוד!": פוסטר ל"ביל וטד 3"!

(מה אתם יודעים? "ההרפתקאה המופלאה של ביל וטד", במלואה, כאן!)

16.

תייגו תחת "?WTF"

יש עוד, למען השם)

17.

מזל טוב לשר להגנת העורף הנכנס. וגם לזה היוצא כל עוד נפשו בו.

מה שבטוח, כשאהיה גדול אני רוצה את הזיכרון הקצר של שאול מופז.

18.

OMG! ביבי עשה מם!

ב"הארץ" היו מתייגים את זה תחת "מסימני האפוקליפסה".

19.

אוקיי, אז זה מה שאהוד ברק חושב (BTW – דה. דעתו בעניין היא סקופ כמו שהעתיד של מפלגת העצמאות הוא ורוד). אבל למה לעזאזל הוא צריך להסתתר מאחורי כינוי מטופש ורמיזות גסות? זתומרת, הוא שר הביטחון, לא? הוא לא חייב דין וחשבון לציבור או משהו כזה?
נגן לנו רקוויאם, יור דה פיאנו מן.

20.

דמוקרטיה זה לחלשים

21.

דרך בני ציפר גיליתי שהשנה מלאו מאה שנים למותו של קארל מאי. דרך ההוצאות המחודשות של "יד הנפץ" ו"וינטו ויד הנפץ" (למרבה הצער, שם זה נעצר) גיליתי גם אני בצעירותי את מאי, והתאהבתי. תמיד התפלאתי איך הוליווד לא עשתה איתם כלום. אני חושב שג'וש הארטנט היה יכול להיות יד הנפץ מעולה.

אלי אשד, יסודי כהרגלו, כתב עליו ב"יקום תרבות".

22.

וזה מזכיר לי שיש מערבונים גרמניים בסינמטקים!

23.

זה מה שזאק בראף ודונאלד פייזון עושים מחוץ ל"סקראבס".

24.

וזה מה שברנדון ודילן עושים היום.

25.

כבר בדקתם את הטאמבלר פטרול פה מימין? כבר בדקתם, נגיד, את "קינג ביבי"?

26.

טריילר לשבת: "Killing them softly"

אנדרו דומיניק מאחד שוב כוחות עם בראד פיט. עוד בתמונה: טוני סופרנו, ג'וני סק והנרי היל. לא יכול לחכות.

הרולר (10.2.12)

1.

אוסקר 2012: הספירה לאחור נמשכת. השבוע התכנסו כל המועמדים לצילום המסורתי של האקדמיה. הנה כמה מהתמונות (ועוד תמונות כאן).

קלוני - מאחוריך. דוז'ארדן.

אומרים שהחזה של האוסקר מבוסס על דמותו. פיט

להיות זבוב על הוילון הכחול הזה. ספילברג וסקורסזי

תמונה קבוצתית של כל המועמדים. אין טעם לחפש את וודי אלן.

2.

ומפגש פסגה הוליוודי למפגש פסגה מוסיקלי שקרם סוף סוף עור וגידים: אריק איינשטיין ושלמה ארצי – לטעמי, באופן חד משמעי ובלי להיכנס לקריטריונים איכותיים, שניים משלושת הזמרים הגדולים בתולדות המדינה – חברו לשיר משותף. ובכך גם נסגר משולש עם הצלע השלישית, שלום חנוך, ששיתף פעולה עם השניים.

בעצם, אולי המילה "מפגש" אינה במקום. כפי שמספר אורי זר אביב ב"גלריה", השניים אפילו לא נפגשו באולפן. שלמה שלח שיר, אריק הרים אגודל לאישור, כל אחד הגיע לאולפן, והיידה לתחנות הרדיו המשתוקקות.

צריך לומר שאפו לארצי. הוא יודע שהמעמד שלו בציבור הרחב נמצא כמעט ביחס הפוך למעמדו בקרב מבקרי המוסיקה. הוא לא אריק ולא שלום, וכנראה לעולם לא יהיה (אלא אם יביא אותה בטוויסט ג'וני-קאש-ריק-רובין בסיום הקריירה). אז הוא מנסה לקבל את הלגיטימציה הביקורתית-אליטיסטית דרך החיבור איתם. ההצלחה, בינתיים, חלקית.

ואיך השיר? תשפטו בעצמכם. ותקראו גם את שי להב ב-YNET.

להתראות באיזו הופעה? לא הייתי בונה על זה. יש דברים שאפילו שלמה ארצי הגדול לא יכול להשיג.

הנה הטקסט:

בנקודה שבה הכל מתחיל תגיד לי, האם ליבך בוכה מאושר או כאב? האם אתה זוכר רגעים אינטימיים, בהם אתה פותח את הלב

בנקודה שבה הכל ממשיך יש קושי, תמיד האמנתי שבאמת יהיה רק טוב, ולפעמים כשהופיע רגע אושר, ניסיתי רק לשמור שלא ייעלם בסוף.

פזמון: עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה, שנינו נעים בין אהבה לבין בריחה, בנסיעות הארוכות הייתי שר לה, האם על מה שבאמת קרה לך?

עומדים על שביל חיים בתוך החושך, שים לב הטוב מגיע בדממה דקה, כשהרחוב מתחיל להתעורר בבוקר, הרעש הגדול מכסה את השתיקה.

בנקודה שבה הזמן עוצר לרגע, האם פגשת לפעמים את הבדידות? הייתי נעמד לא פעם ומחכה לה, מת להרגיש אצלה האיש הכי אהוב.

פזמון: עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה

בנקודה שבה הכל מתחיל בלי רשע, האם אפשר לחיות בתוך בועה? תקשיב לרוח וללב יש צל חומק שם, להתראות באיזו הופעה…".

3.

אז הופעה של אריק ושלמה עדיין לא באופק, אבל זו של מדונה דווקא כן. המדונה תופיע באצטדיון ר"ג ב-29.5, והמחירים שווים לכל נפש שיכולה להרשות לעצמה כרטיס ב-250 ₪. רכישת כרטיסים ב-eventim.co.il, החל מהיום.

4.

בדיוק באותו שבוע בו התבשרנו על הופעתה של מדונה בארץ, קיבלנו גם חתיכת טיזר: מדונה בהופעת המחצית של הסופרבול.

הנה קטע מתוכה, עם M.I.A וניקי מינאז'.

(ההופעה במלואה – כאן)

וכמובן שבלי הפשלה התורנית אי אפשר. הפשלה מוגשת בחסות M.I.A והעורכים הלא ערניים ב-NBC.

5.

ואי אפשר להגיד סופרבול בלי להגיד "3.5 מיליון דולר על חצי דקת פרסומת?!". כן, זה המצב. האם זה שווה רק בשביל לתת לקלינט איסטווד לדברר אותך? מבחינתי התשובה היא כמובן כן.

פוסט הפרסומות המלא כאן.

6.

אפרופו פרסומות: בשעה טובה ובאיחור של שנתיים הגיעה לישראל (ביחד עם המותג עצמו) הפרסומת המפורסמת, הנפלאה והמצליחה של "אולד ספייס".

איזו פרסומת מעולה. מצחיקה אותי בכל פעם מחדש (מאחורי הקלעים שלה – כאן).

מרשים במיוחד אייזיאה מוסטפה, שחקן פוטבול לשעבר שמגלה כאן כישורים קומיים אדירים (וכשנשאל ממה הוא הכי נהנה בקמפיין, ענה בקולו העמוק: "The Ladies").

ויש עוד עשרות סרטונים כאלה, ששווה לבדוק. לא כולל פרודיות.

כל הפרסומות של "אולד ספייס" – כאן.

והנה הפרודיה הישראלית (יוצר: גל ינאי).

7.

אפרופו תגובה מאוחרת: בשעה טובה נוסחה התשובה הישראלית הזו: "דברים שתל אביבים אומרים" (יוצרים: רפי ברבירו ונועה לביא).

זו כמובן תגובה לסרטון המצוין "Shit Girls Say" (והנה פרקים 2 ו-3)

ויש גם שיט שרווקות אומרות, שיט ששיכורות אומרות, שיט ששמנות אומרות וכן הלאה עד הנצח.

הבעיה היא שכמעט כולן לא מתקרבות למקור. באופן מאוד לא מפתיע, דווקא זו שעשעה אותי. זה ישעשע כל גבר, אני מניח:

8.

וואו. אני כבר רגיל לזה ששני סרטים של כוכב קולנוע עולים במקביל: ניקולאס קייג', ראיין גוסלינג, קייט בקינסייל לאחרונה. אבל צ'נינג טייטום? שני סרטים של צ'נינג טייטום? במקביל? זה גדול עלי. דו"חות צפיה ב"בן של אף אחד" ו"לא תשכח" בהמשך השבוע. אולי.

9.

ועוד עלה השבוע: "מלחמת הכוכבים: אימת הפאנטום". בתלת ממד. השד יודע למה אנחנו צריכים את זה. בטח שלא בשביל זה – הטריילר הזה לבדו הצליח לגרום לי לוותר על הצפייה.

10.

זה הרבה יותר טוב – "Star Wars Uncut". זוהי גרסת השיווד האולטימטיבית שיצרו מעריצי הסדרה למיתולוגיה שג'ורג' לוקאס מחריב בהתמדה. מדובר במקטעים בני 15 שניות שיצרו מעריצים מכל רחבי העולם, אשר בראו מחדש את "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה" (באורך מלא, כן?). זה די סמטוחה – היא כוללת כלבים, רובי מים, לגו, מטוסי נייר, שקיות קרטון ומה לא, כשהכל מתערבב בתוך הסצנות – אבל זו סמטוחה משעשעת מאוד.

הנה הטריילר:

11.

אז מה היה לנו השבוע בבלוג? חוץ מהסופרבול, דיברנו גם על סרט גיבורי העל המפתיע "כרוניקה בזמן אמת" ועל גיבורת העל מריל סטריפ ב"אשת הברזל", וציינו 200 שנים להולדת דיקנס. אבל הפוסט הפופולארי ביותר בבלוג בשבוע האחרון היה – ועלי להוסיף כאן "במפתיע" – זה שהביא מבחר קטן מיצירתה של ויסלבה שימבורסקה המנוחה. מסתבר שרבים ביקשו לחשוב רגע קט על גורל שימבורסקה. בימי "האח הגדול", זו מחשבה מנחמת מאוד.

12.

בשעה שבתי קולנוע בתל אביב רק נעלמים, טוב לשמוע גם על אחד שנולד. זה קרה השבוע בבית ציוני אמריקה: "אורלנדו סינמה", בית קולנוע בן שני אולמות שמתכוון להוות אלטרנטיבה לקומפלקסים הגדולים. מה זה אומר? הקרנות בוקר (מהשעה 10:00), למשל, ואפילו במחיר מוזל (לפחות בתקופת ההרצה) – 29 ₪ ליומית. הבעלים, עודד הורביץ-ראובני, מבטיח גם רצועות נושאיות, הזדמנות לסרטים שהדרישות המסחריות סותר את אופיים, וקלאסיקות מהאוצר של סרטי אורלנדו. בקיצור – נדמה שמדובר בקולנוע שבאמת נולד מאהבת סרטים.

בשבועות הקרובים יוקרן ב"אורלנדו סינמה", בין השאר, סרטו המצוין של קמרון קרואו על פרל ג'אם, "20", שזכה בארץ להקרנה חד-פעמית בלבד. זה בהחלט שיבוץ בכיוון הנכון.

13.

דיווחים ממחלקת אבידות:

בשבוע שעבר נפטר איאן אברקומבי – לא מ"אברקומבי אנד פיטץ'", אלא מ"סיינפלד". מיסטר פיט, כמובן.

בשישי שעבר נפטר ממחלת הסרטן בגיל 69 זלמן קינג, שחתום על כמה מהיצירות האירוטיות המפורסמות בתולדות הקולנוע המודרני – ""סחלב פראי", "יומני הנעל האדומה" ו"תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" (אותו הפיק לאדריאן ליין). היה זה אך הולם שאת הבשורה על מותו נשא צ'ארלי שין.

אתמול הלכה לעולמה המשוררת ש. שפרה (שפרה שמואלביץ'), שחתומה בין השאר (לצד פרופ' יעקב קליין) על אנתולוגיית שירת המזרח הקדום המונומנטלית "בימים הרחוקים ההם".

הנה טליה אליאב שרה את "פשוט" שכתבה ש. שפרה (לחן: חיים רחמני).

אבל האבידה שנגעה ללבי יותר מכל התרחשה בדיוק לפני שבוע, כשבגיל 81 הלך לעולמו בן גזארה – מהמעולים שבשחקני הוליווד, שבעיני זכור בראש ובראשונה דווקא כאביו של וינסנט גאלו ב"בפאלו 66".

מכיוון שאת הקטע שבלינק לא ניתן לאמבד, הבאתי לכם במקום קטע מ"רציחתו של סוכן הימורים סיני" של ג'ון קסאווטס, שגזארה נמנה על הלהקה הקבועה שלו (הופיע גם ב"בעלים" וב"ליל הבכורה")

14.

בשבוע הבא יצוין ולנטיינ'ס דיי. ואם אתם מחוסרי עבודה בולנטיין כמוני, אין סיבה שלא תבחרו בדרך הזומבית לציין את היום.

מדובר ברעיון של חובבי זומבים בכלל ו"המתים המהלכים" בפרט, המבקשים לאתגר את יום האהבה הסכריני ולצאת למצעד זומבי בינלאומי ב-11 בפברואר. אתם מוזמנים להצטרף לצעדה התל אביבית, מחר ב-19:00. פרטים נוספים כאן (יום הזומבי-ולנטיין) וכאן (מצעד הזומבים בישראל).

15.

אפרופו "The Walking Dead" – אתם כבר מכירים את ה"The Walken Dead"?

16.

מרצ בחרה מנהיג. הבעיה היא שהיא בחרה בין (זהבה) גלאון ל(אילן) גילאון. הכרעה על קוצו של יוד – זו ממש עילה לתביעה בגין זיופים, לא?

17.

אפרופו תביעות: שבוע מצוין עבר על "עובדה"; זיכוי ראוי בפרשת סגן ר', ותחקיר מקומם ופוקח עיניים על עבודת הלוביסטים בכנסת. שווה צפייה.

18.

אפרופו תחקירים: ברוך קרא פרסם בערוץ 10 תחקיר על הנעשה באגף הפיקוח על הגז במשרד התשתיות. באחד הרגעים בכתבה נשמעת היועצת המשפטית של האגף, אולגה רזניקוב-גבאי, כשהיא מודיעה לבעליה של חברת גז כי האגף השתיל סוכן סמוי בחברתו, ומפלילה את הסוכן במילים "הוא לא עשה בר מצווה". אני נתפס למשפט הזה, כי הוא כל כך מטומטם עד שהוא מצחיק. האם היועצת המשפטית המלומדת באמת חושבת שהמשפט "המעורפל" הזה הוא שיציל אותה מלתת דין על מעשיה?

19.

ובחזרה לכנסת: חברת הכנסת אורית זוארץ מקדמת חקיקה נגד משלמים על שירותי מין. מבלי להיכנס לסוגיה המורכבת, צריך לגנות את מי שבחר להלחם בה באמצעות הפצת כרטיסי ביקור עם המספר שלה בתל אביב, במתכונת המוכרת לכל מי שחנה בתל אביב אי פעם ומצא את הכרטיס המבטיח צמוד לשמשה. כמה נמוך.

20.

ועוד מהכנסת: החוק המטומטם שחייב את ערוץ 10 לשדר את מהדורת החדשות שלו מירושלים יצר מצב אבסורדי שבו המהדורה המרכזית מתנהלת כשהמגיש באולפן, וכל הכתבים והפרשנים נמצאים מגבעתיים. אז מה בדיוק הרוויחו מהחוק? האם יעקב אילון ותמר איש שלום העתיקו את מגוריהם לבירה? מובן שלא. הוא שאמרתי – טמטום.

21.

השבוע שמעתי את יעל דן מראיינת ברדיו את יובל בן עמי. לפני הראיון היא הקדימה וסיפרה על החשיפה הגדולה של חייו. שתי מחשבות עלו בי. הראשונה: די. עד מתי תתואר כל יציאה של סלבריטאי מהארון כ"חשיפה" מרעישה?

השניה היתה רעיון: אנחנו כבר לא מתרגשים מהומואים, לסביות ואפילו טרנסג'נדרים שיוצאים מהארון, אבל מה בדבר יציאה מהארון של טרנסווסטיט או קרוסדרסר? זה יהיה חדש. זה יהיה מעניין.

בום. דקות מאוחר יותר, ומסתבר שזו בדיוק החשיפה האמיצה להדהים של בן עמי: בלילות הוא מגלח רגליים, שם בלונים עם מים בחזייה, לובש שמלה אדומה ויוצא לכבוש את תל אביב בדמותה של אנה לולו.

הסיפור המלא והנועז בראיון של בן עמי עם יגאל סרנה, לרגל יציאת ספרו האוטוביוגרפי "הקומדיה התל אביבית".

22.

לידיעת קוראי מה שאלון עידן מכנה "נייר העמדה היומי של ראש הממשלה" ("ישראל היום").

23.

"אפרת" – העמותה המתנגדת להפלות – מתחילה להסעיר את הזירה הציבורית. השבוע נתקלתי לראשונה בתשדיר הרדיו שלה.

הבעיה עם התשדירים של "אפרת" היא לא שהעמותה מעודדת נשים לא לבצע הפלות. הבעיה היא שהיא לא אומרת את זה. הבעיה היא שבתשדיר היא פשוט מזמינה נשים ששוקלות לעבור הפלה להתקשר, במסווה של ייעוץ – כשבעצם יש כאן אג'נדה ברורה ומוצהרת. אני דווקא בעד פרישה של התמונה המלאה, ולא להגיד אוטומטית "כן להפלות!", אבל אני בספק אם זה מה שקורה ב"אפרת". וזה בטח לא מה שעולה מהקמפיין המעורפל שלה.

24.

הנה נשים שבאמת זקוקות לעזרה: האחיות סנגלי מהודו.

הן סובלות מתסמונת נדירה המכונה "תסמונת איש הזאב". אני לא חושב שצריך להכביר מילים. הדוקומנטריסט סנה גופטה מבקש כעת ליצור סרט אודותיהן, כדי לסייע במימון ניתוחי לייזר יקרים שיגאלו את הבנות. הסיפור המלא כאן.

25.

חדשות נפלאות: כתביו התיאולוגיים של אייזיק ניוטון עלו לאתר הספריה הלאומית. מי שמכיר את ניוטון בעיקר כפיזיקאי דגול – כלומר כולנו – יופתע לגלות את ניוטון התיאולוג הסקרן, עם פרשנויות מקראיות ונבואה לגבי אחרית הימים (2060, אם אתם צריכים להתכונן). מרתק.

26.

ברכות למנהלי הרדיו החדשים: מיקי מירו, שמינויו למנהל קול ישראל אושרר, וירון דקל, המפקד המפתיע של גל"צ. עם שניהם יהיה לכל הפחות מעניין – מירו כבר הצליח לעורר תסיסה בקול ישראל, ודקל הוא עיתונאי פוליטי אסרטיבי שיהיה מעניין לראות את חותמו על התחנה הנתונה למרותו של שר הביטחון המושמץ. שיהיה בהצלחה.

27.

ובטלוויזיה: "עבודה ערבית" חזרה לעונה שלישית, אמנון לוי פגש את אליקו כהן. כתבתי על שניהם (הלינקים בפנים).

28.

יאיר רוה מבקש ליצור מאגר תסריטים ישראלי. אם יש בידיכם כאלה, אתם מוזמנים להצטרף.

29.

"האלבומים" בערוץ 8 מגיע לסיומה בשבת עם הפרק על "פלונטר" של רמי פורטיס. השבוע גם התבשרנו בשמחה שהיא תזכה לעונה שניה (ובוואלה גם הציעו אלבומים חדשים לעסוק בהם).

הנה רצועה חביבה עלי במיוחד מ"פלונטר".

30.

תראו מי נפגשו בבית החולים.

זה מה שקורה כשמשחקים גיבורי אקשן אחרי גיל 60.

ועל כך כבר אמר רבנו דגלובר:

 31.

טריילר לשבת

ספיידרמן מתקרב. אני מאוד פסימי לגביו.

תמונות קצרות: עלייתו של אביר הג'דיי ("כרוניקה בזמן אמת" – ביקורת)

1. שימו לב ל"כרוניקה בזמן אמת". הוא משייט לכם כאן מתחת לאף, בפרופיל נמוך, בלי קמפיין שנפרש על פני שנה כמו "עלייתו של האביר האפל" או טריילרים מפוצצים נוסח "האוונג'רס", אבל הוא אחד הסרטים המצוינים והמהנים שמחכים כרגע בקולנוע הפוסט-אוסקרי.

2. אין סיבה טובה שהוא יעבור לכם מתחת לאף. מדובר בבלוקבאסטר הנוכחי של אמריקה.

3. והוא גם עף גבוה. הרבה מעל לאף שלכם. אני מדבר על ממש גבוה. סופרמן-גבוה.

4. והוא גם במידה רבה (אקשן, בידור, קלילות) סרט קיץ. וזה דווקא נחמד לקבל בשיא החורף סרט קיץ.

5. מדובר באחד מסרטי גיבורי העל המגניבים ביותר שנוצרו אי פעם. הייתי אומר סרט קומיקס, אבל לפעמים מה שנראה כמו סרט קומיקס, מתנהג כמו סרט קומיקס ועובד כמו סרט קומיקס – הוא לא סרט קומיקס. הוא יצירה מקורית.

6. על היצירה המקורית הזו חתומים שני חבר'ה צעירים ומוכשרים: הבמאי ג'וש טראנק (שיחגוג ב-19 לחודש יומולדת 27) והתסריטאי בן גילו מקס לנדיס (הבן של ג'ון, שמריח כמו תפוח שנפל מטר מהעץ – ומאידך, יש לו עוד הרבה עפרונות לחדד, והוא אחראי על הבעיות העיקריות בסרט). את הסיפור הם הגו יחד. לשניהם זהו פיצ'ר ראשון, וזה חתיכת פיצ'ר מרשים.

7. לא צריך לצאת מפרופורציות, כן? לא מדובר בסרט שעומד בקנה המידה של "האביר האפל", ואפילו לא של "ספיידרמן" או "איירון מן". ובכל זאת, מדובר בסרט מגניב באופן יוצא מגדר הרגיל.

8. הסיפור שבמרכזו לא מבריק במיוחד: שלושה נערים נכנסים לבור מסתורי, ויוצאים ממנו כשהם מחזיקים בכוחות על. לא מתוחכם, ובכל זאת מגניב – במיוחד באופן בו טראנק ולנדיס מגוללים את הסיפור, כששלושת הנערים משתמשים בכוחות כדי לעשות שטויות (להחזיר לבריונים של בית הספר, להרים חצאיות של בחורות, להתל בעוברי אורח ועוד שעשועים דביליים של נערים מתבגרים, שהלוואי שהיו לכולנו כוחות העל המתאימים לעשות אותם בגיל 16).

9. מתבגרים דבילים וחרמנים עם כוחות על. זה בדיוק מה שהיה חסר לעולם.

!Hold on to your skirts

10. אומר זאת כך: "כרוניקה בזמן אמת" הוא כמו קומדיית התבגרות בכיכובם של אבירי ג'דיי.

11. הי – זה היה נחמד אם "כרוניקה בזמן אמת" היה בעצם פריקוול של "מלחמת הכוכבים" המספר על הולדת מסדר הג'דיי, לא?

12. זה בטח היה יותר טוב מ"מלחמת הכוכבים: אימת הפאנטום", שחוזר השבוע למסכים בשלושה ממדים (כאילו שניים לא הספיקו ללבנו להחמיץ).

מישהו אמר "אימה"?

13. בסיפור הפשוט הזה, על הנערים שמגלים כוחות על, מתחילה גם הבעיה של "כרוניקה בזמן אמת". סעיף מספר 8, פסקה אחת שהיתה אמורה להיות רק האקספוזיציה לסיפור, מחזיק כשעה מהסרט. אין פה כמעט התפתחות עלילתית. הנערים אמנם לומדים גם על הצד הרע של הכוח (אפרופו אבירי ג'דיי), אבל אל תצפו ליותר מדי גם בעניין הזה.

14. וכך, שעה לתוך הסרט, מתחילה לבלוט גם החולשה השניה שלו, לצד פיתוח העלילה – פיתוח הדמויות. ל"כרוניקה של אמת" יש שלושה גיבורים, ששניים מהם סתמיים לחלוטין, והשלישי, אנדרו (בגילומו של דיין דיהאן), הוא דווקא גיבור מעניין שכתוב ברישול. לנדיס סידר לו איזה משבר אב חסר בסיס ואם נצרכת, אבל זה רחוק מכדי להוות ולהסביר את המהלך שבו הופך אנדרו את עורו.

15. השחקנים, אגב, אינם הבעיה. הם עושים עבודה מצוינת ואמינה מאוד.

16. ומהחולשות, למעלה: "כרוניקה של אמת" הוא ערבוב מוצלח מאוד של ז'אנרים – ז'אנר ה-Found Footage (חומרי תיעוד שנשכחו מאחורי זירת אירוע –"פרויקט המכשפה מבלייר", "פעילות על טבעית"), ז'אנר סרטי הרפתקאות הנעורים ("אני והחבר'ה", "סופר 8"), וכמובן ז'אנר גיבורי העל (ובפרט סרטי ה-Origin stories, שחופרים אל שורשיו של האדם שהופך לגיבור על). והוא רוקם את כל הז'אנרים יחדיו לאריזה מהנה מאוד. מדובר במעין "גיבורים" פוגש את "קלוברפילד".

17. אגב – זה הזמן להגיד שז'אנר ה"שכחנו את המצלמה ומזל שתיעדנו כל רגע באופן אבסורדי" צריך למות. אני לא מצליח להיזכר בסרט שראיתי שבו הרעיון הזה עבד כמו שצריך לכל אורכו. גם הפעם זה לא קורה, למרות היתרון שמאפשר לאנדרו לצלם את המתרחש בזמן שהוא לא מחזיק את המצלמה (כך נדמה לרגעים מהתיעוד האובססיבי וחסר ההיגיון שאופייני לגיבורי הז'אנר).

18. מה שעובד ב"כרוניקה של אמת" נהדר הוא האקשן. כי בניגוד לסרטי Found Footage כמו "פרויקט המכשפה מבלייר" ו"פעילות על טבעית", ובדומה ל"קלוברפילד", "כרוניקה של אמת" לא משתמש באלמנטים הסגנוניים הזולים כדי להציג תקציב דל, אלא להיפך – יש פה סצנות נהדרות שמעוצבות נפלא ומציגות חפצים מרחפים, אנשים טסים ועיר שלמה שהופכת לזירת פוד-פייט של מכוניות. רמת הגימור ב"כרוניקה של אמת" מאוד מרשימה.

19. אז "כרוניקה של אמת" הוא סרט נהדר, שנראה כרגע כמו הפריקוול הארוך מדי למה שהוא באמת צריך להיות. בכנות – ולמרות הפתח שהוא משאיר לכך – זה לא סרט שהייתי רוצה לראות לו המשך. הדמויות, הסיפור והקומיקס שנוצר כאן לא מספיק מעניינים בשביל זה. אסתפק ב"כרוניקה של אמת" כמו שהוא: סרט סופר-הירו סופר מגניב. עד שיגיע "עלייתו של האביר האפל", זה לגמרי לא רע.

לקסם הבא אזדקק למכונית מהקהל

Twitsonfilms: "גיבורים" פוגש את "קלוברפילד"? למה לא? אפס דמויות ועלילה, שפע בידור ואקשן. כמו קומדיית התבגרות בכיכובם של אבירי ג'דיי. ½***

"כרוניקה בזמן אמת" (Chronicle). בימוי: ג'וש טראנק. תסריט: מקס לנדיס. שחקנים: דיין דיהאן, אלכס ראסל, מייקל ב. ג'ורדן, מייקל קלי, אשלי הינשואו, בו פיטרסן, אנה ווד. 83 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

קלאסיקה רויזיטד: "שודדי הזמן" (1981)

שלושה דברים החזירו אותי ל"שודדי הזמן":

א. "ג'ורג' הריסון: חיים בעולם חומרני", הדוקומנטרי המשובח של מרטין סקורסזי.

ב. הסרט הקצר החדש של טרי גיליאם, "The Wholly Family" (שמוצע לצפיה כאן, באתר ה"גרדיאן", תמורת 1.99 פאונד).

ג. האיחוד העתידי המרגש של חברי מונטי פייטון לסרט חדש.

הקשר בין מונטי פייטון ל"שודדי הזמן" ברור, אני מניח – טרי גיליאם ביים וכתב את התסריט ביחד עם מייקל פאלין שגם משחק לצד ג'ון קליז. גם על הקשר בין גיליאם לגיליאם לא צריך להרחיב. אבל מה לג'ורג' הריסון ול"שודדי הזמן"?

ובכן, הריסון תרם תרומה קרדינלית להפקת "שודדי הזמן". כפי שמסופר גם בסרטו של סקורסזי, "שודדי הזמן" הופק ע"י חברת ההפקות "Handmade films", שהוקמה לצורך הפקת "בראיין כוכב עליון" של מונטי פייטון. הריסון, שהוכר כבעלי החברה לצד דניס או'בראיין, אף הציץ לרגע באותו סרט. הריסון אמר שהוא רצה לראות את הסרט, ועל כך אומר טרי ג'ונס ב"חיים בעולם חומרני": "זה כנראה היה הכרטיס הכי יקר שמישהו רכש אי פעם כדי לצפות בסרט". כך הריסון מימן את "בראיין כוכב עליון", וב-1981 יצא הסרט הרשמי הראשון מבית היוצר של החברה החדשה: "שודדי הזמן".

ועל נעימת הנושא אחראי, כמובן, ג'ורג' הריסון

"שודדי הזמן" הוא סרט טרי-גיליאמי כהלכתו. יש בו את כל הדמיון ושאר הרוח הגיליאמי הפרוע והמשעשע (מי אמר ענק שחובש ספינה בתור כובע?), גם אם התקציב מוגבל (5 מיליון דולר) והסרט אינו מרהיב עין כפי שיכול היה להיות לו היה מופק היום. אבל גיליאם מעולם לא נתן לתקציב לעמוד בדרכו. כבמאי יומרני ורב המצאות הוא תמיד מצא פתרונות מקוריים (קרדיט גם למעצב האמנותי נורמן גרווד, שלימים זכה לשלוש מועמדויות לאוסקר – עבור "הוק", "גלורי" ו"ברזיל" של גיליאם). "שודדי הזמן", שפורש – כפי שניתן להבין משמו – הרפתקאות המשתרעות על פני תולדות האנושות, מדמויות היסטוריות ועד לדמויות ספרותיות, לא צריך להתבייש בדבר. היום זה אולי נראה מיושן – כמו כל סרט אייטיז – אבל עדיין שובה לב.

"שודדי הזמן" נחשב לראשון ב"טרילוגיית הדמיון" של גיליאם. אחריו באו "ברזיל" ו"הרפתקאות הברון מינכהאוזן". שלושתם מציגים גיבורים בגילאים שונים (ילד, גבר ואדם זקן) הבורחים מהמציאות החונקת אל עולם דמיוני. במידה רבה גיליאם בורח אל עולמות הדמיון האלה בכל סרטיו. אפילו ב"פישר קינג" הריאליסטי. בעצם, הגיבורים האלה הם טרי גיליאם.

היום "שודדי הזמן" נראה לי כמו הטיוטה של ג'ים הנסון ל"הקריסטל האפל" (1982) ול"המבוך" (1986). אותה רוח של פנטזיה רבת קסם שורה על הסרטים האלה (בשניים מהם, אגב – "שודדי הזמן" ו"המבוך" – מופיע קני בייקר, הידוע יותר כ-R2D2 מ"מלחמת הכוכבים". גם כמה מחבריו לכנופיית השודדים השתתפו בטרילוגיה, בתפקידי האיווקים). שנות השמונים היו שנים נהדרות לפנטזיה ("הנסיכה הקסומה", "ווילו והנסיכה", "אגדה", "הסיפור שאינו נגמר", "ילדים בממלכת הצעצועים"), ו"שודדי הזמן" במידה רבה פתח את העשור המוצלח הזה.

ועם זאת, "שודדי הזמן" חייב את רוחו גם למונטי פייטון, כמובן. ההומור של החבורה שורה על הסרט, שכתבו גיליאם ומייקל פאלין, ובו משתתף גם ג'ון קליז בסצנה שהיא אולי המונטי-פייטונית מכולן.

גם שאר הסרט ניחן בהומור הזה לכל אורכו, עד לשורה התחתונה שמובילה את חבורת גנבי הזמן – גמדים המטיילים בזמן באמצעות מפה סודית ובוזזים אוצרות – אל החפץ הנפלא ביותר בעולם, שמוצג בדרך הסופרלטיבית בה מוצגים מוצרים בפרסומות ובערוצי הקניות.

בויקיפדיה מסופר שרוברט יואיסון כתב בספרו "Monty Python: The Case Against" שחבורת הגמדים מייצגת את חברי מונטי פייטון. זה בהחלט נשמע כמו ההומור של גיליאם ופאלין: רנדל המנהיג הדומיננטי הוא ג'ון קליז, וולי המורד בסמכותו הוא טרי ג'ונס, פידג'יט החביב הוא פאלין, סטראטר חמוץ הפנים הוא אריק איידל, אוג השקט והאומלל (שהופך לחזיר) הוא גרהאם צ'פמן, ו-ורמין, המטונף שבחבורה, מייצג את גיליאם עצמו.

המפה הסודית

הבעיה היא שרוח מונטי פייטון גם הופכת את "שודדי הזמן" לסדרת מערכונים (ומזכיר בכך קצת את "ההיסטוריה המטורפת של העולם" של מל ברוקס, שיצא באותה שנה). בסופו של דבר, אפיזודה רודפת אפיזודה, והקשר העלילתי ביניהן – מסעה של חבורת גמדים-גנבים וילד אל החפץ הנחשק ביותר בעולם – קלוש. האפיזודות עצמן מהנות – שון קונרי כאגממנון הלוחם במינוטאור (למרות שהיה זה תזאוס שעשה זאת), איאן הולם כנפוליאון המתוסבך, שקיעת הטיטאניק – אבל החיבור רופף. זה עובד מצוין בסדרות טלוויזיה, ופחות בסרטים (אם כן בסרטי מונטי פייטון זה מעולם לא הפריע).

"שודדי הזמן" הוא סרט לכל המשפחה, אבל הוא בכל זאת שומר על מידה של תחכום בהומור שלו. זה בולט בעיקר בדיאלוגים, אבל גם, למשל, בסיום (ספויילר? לא ראיתם את "שודדי הזמן"?!), שבו מוצאים הוריו של קווין את מותם המפתיע. זה לא קורה הרבה בסרטים לילדים ולכל המשפחה, תודו.

גיליאם תכנן סיקוול ל"שודדי הזמן". טוב, הוא גם מתכנן את הגרסה שלו ל"דון קיחוטה" כבר למעלה מעשור. לא נעצור את נשימתנו בציפיה.

½*** כוכבים

שישיית הגמדים. לא בתמונה: שלגיה

כאן תוכלו לשאול בשלומם של כוכבי "שודדי הזמן" (אמיר בוגן, YNET)

"שודדי הזמן" (Time Bandits). בימוי: טרי גיליאם. תסריט: מייקל פאלין וטרי גיליאם. שחקנים: קרייג וורנוק, דייויד רפפורט, ג'ק פרוויס, קני בייקר, מייק אדמונדס, מלקולם דיקסון, טייני רוס, דייויד וורנר, מייקל פאלין, שלי דובאל, איאן הולם, שון קונרי, ג'ון קליז, קתרין הלמונד, פיטר ווהן, ראלף ריצ'רדסון. 116 דקות. 

IMDB כאן


הרולר (13.1.12)

1.

היום הוא יום שישי ה-13. אבנר שביט מגיש ב"וואלה" תפריט צפייה: "Kill List" (בפברואר בסינמטקים במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי), "יעד סופי 5" ו"הוסטל 3". אני קצת מופתע מחוסר ההתייחסות של ערוצי הטלוויזיה לאירוע (חוץ מכמה "מסורים" ב"יס"). אבל תמיד יש את הסינמטקים, שמשתפים פעולה עם MGM ומציעים כמה הצעות מעניינות: בין השאר יהיו שם "פגוע מוחין" הקאלטי בסינמטק תל אביב; "מיזרי" הקלאסי בסינמטק הרצליה, ודאבל פיצ'ר נהדר של "קארי" ו"פיראנה" בסינמטק חולון. בקיצור – יש ממה לפחד, אתם רק צריכים לבחור.

2.

אפרופו אימה: את המדריך ליוצר הקולג'-הורור כבר קראתם?

בובה, אין דרך לברוח מזה: כך או אחרת, את גומרת טופלס. "ליל הכריש"

 3.

השבוע הזה עמד כמובן בסימן כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה. כמו שאומרים במקרים כאלה – ההצלחה שלו היא ההצלחה שלנו. אולי.

כתבתי על כך ב"עכבר העיר", וכאן זה מוגש עם כמה תוספות בעניין נועם שליט שהחרה-החזיק במרוץ הלפיד.

אם שאלתם את עצמכם למה יאיר הולך לפוליטיקה – זה כאן. בגדול: בגלל הכסף. בערך.

וזה מה שחושבים על כך ב"ארץ נהדרת". "כשאנשים עושים צל גדול – סימן שהתאורה מכוונת לא טוב".

ואני מאוד מקווה שההרפתקה הפוליטית לא תגמר ככה:

4.

אפרופו לפיד: אני לא רוצה אפילו להתחיל עם מה שאני חושב על חוק הצינון, שנגנז (אני מניח שזה רק זמנית, עד שירון לונדון או רביב דרוקר יחליטו להצטרף לפוליטיקה). ספי רכלבסקי כתב על זה יפה כאן. ועמוס בידרמן ביטא את זה יפה כך:

5.

אפרופו חוק הצינון

6.

וגם זה מהכנסת: מיש מציג שרים בגרסה ידידותית למשפחה.

7.

עוד מישהו מפתח קריירה פוליטית ואפילו מפתיע יותר מלפיד הוא ריק סנטורום, שהצליח להתקרב כדי 8 קולות ממיט רומני בבחירות הרפובליקאיות באיווה (ומאז ניגף בניו המפשייר). אם עוד לא שמעתם על כך, אז זו הבעיה המרכזית של סנטורום – גוגל:

שימו לב לתוצאה הרביעית, שמציעה את הפירוש הבא לשם/מושג "סנטורום": "התערובת המקציפה של סיכה וחומר צואתי שהוא לעתים תוצר הלוואי של מין אנאלי". הפירוש השני הוא כמובן "ריק סנטורום".

כל זה פרי מעשיו של עיתונאי ופעיל גאה בשם דן סאבאג', שבתגובה לאמירותיו של סנטורום נגד הומואים ולסביות יצא בקמפיין להענקת משמעות חדשה לשמו. זה היה ב-2003, אבל כפי שאתם רואים, עדיין מחזיק.

מעניין מה היה קורה לסאבאג' אם היה יוזם תחרות דומה בישראל 2012 של לוין ואלקין.

חשבתם שהומואים הם סתם מיעוט נרמס, אה?

8.

אז זהו, שממש לא. הנה, בניו זילנד נפסלה הפרסומת החביבה הזו בעקבות מחאות הקהילה.

איך זה שתמיד למיעוטים הנדפקים יש הכי מעט הומור?

9.

אפרופו הומואים: ברכות לתל אביב, העיר הגאה הטובה ביותר בעולם.

10.

אפרופו הומואים (2): אני זה שאהב את "ג'יי. אדגר"! ואני גאה בזה!

סאקר של קלינט איסטווד. מודה.

והכי מצחיק: בכתובת הטקסט נכתב במקום "ג'יי. אדגר" – "גיי אדגר". זה אפילו יותר טוב מהכותרת שאני בחרתי.

אגב, מצאתי את החוליה החסרה לג'יי. אדגר, מי שהיתה יכולה להכשיר אותו בעיני הציבור:

מיס הובר

11.

אלה ימים יפים, בהם אדם יכול ללכת לקולנוע ולבחור בין סרטו של קלינט איסטווד לסרטו של מרטין סקורסזי לסרטו של דייויד פינצ'ר לסרטו של סטיבן ספילברג (ואני מצטער שלא הספקתי עדיין לכתוב על כולם, למרות שהתחייבתי ביני לבין עצמי לכתוב על כל סרט של במאי חשוב ו/או שאני אוהב. חייב לכם). אף אחד מהם הוא לא פסגת היצירה של יוצרו, אבל כולם ראויים פלוס.

ל"ג'יי. אדגר" כבר פרגנתי. ל"סוס מלחמה" של ספילברג פרגנתי פחות. אני מעדיף את ספילברג של "הרפתקאות טינטין".

12.

ובינתיים עלה השבוע "הארטיסט" הנפלא (ללכת! ללכת! ללכת!). ואחרי שתראו, קפצו לדף הפייסבוק הזה, שמריץ את כלבו הנאמן של הארטיסט לאוסקר. זרקו לו עצם.

ואני אומר – אם כבר הכלב, אז מה אם הקוף מ"כוכב הקופים: המרד", הזיקית מ"ראנגו" והסוס מ"סוס מלחמה"? אם כבר "ממלכת החיות", אז עד הסוף.

אני יפה?

13.

ועוד דבר מצוין בקולנוע – "חייבים לדבר על קווין". קשה להגדירו כסרט "נפלא", כי אלה ממש לא התחושות איתן אתה עוזב את הקולנוע בסיומו. אבל הוא סרט מטריד ומעניין.

ומי שלא רוצה להיות מוטרד ומעוניין, מוזמן להשתעשע מהבדיחה הזו – מה קורה כשרנדי ניומן מדבר על קווין.

14.

אבל הדבר באמת הכי נפלא שקורה כרגע בקולנוע, קורה בסינמטקים – מחווה לבילי וויילדר המבריק (חפשו פרטים נוספים באתרי הסינמטקים הקרובים למקום מגוריכם). יכולתי לפרוש כאן מדריך מקוצר, אבל אבנר שביט ב"וואלה" כבר עשה זאת טוב ממני. אז המדריך המקוצר שלי הוא כזה: לכו לכולם.

15.

השבוע עסק הבלוג בעיקר בהשלמת פערים, וכך תוכלו למצוא כאן טקסט על בראד פיט הלא מוערך; התייחסות לרשימה השחורה של הוליווד (התסריטים הכי טובים שטרם הופקו); ביקורת לקראת העונה השניה של "גברים בגיל הזה" (שכבר לא תזכה לעונה שלישית); קרב תרנגולים בין אדם סקוט לקאם ג'יגנדנט; והמלצות לצפייה בסרטים מלאים שמחכים לכם ביוטיוב – מדניס הופר על אופנוע ועד מיקי מאוס על מטאטא, מביל מאריי שלפני ג'וני דפ ועד לסטנלי קובריק שלפני קוונטין טרנטינו, מפקינפה הגדול ועד ליונתן הקטן.

16.

אמיר בוגן מציע ב-YNET לוח שנה קולנועי ל-2012. אני מניח שאתם יודעים כבר למה לחכות – מ"עלייתו של האביר האפל" דרך "פרומתיאוס" ועד "ההוביט" – אבל עכשיו גם תוכלו להציב את זה על הקלנדר. יש למה לצפות.

17.

אפרופו "האביר האפל": אתם מוזמנים להתרשם מהטאמבלר היפה משמאל, "Greatest Posters". סתם, פוסטרים יפים. מי צריך יותר מזה?

18.

וגם מהבלוג הזה, שבו ארתור משחזר סצנות קלאסיות (תודה ל-Notjustaprettyface).

תודו שאי אפשר לעמוד בפניו

19.

ברכות למדענים שמצאו את טטואין!

20.

במסגרת כתבה שעבדתי עליה לקראת האוסקר, חזרתי לסצנה נהדרת מ"פרח הקקטוס" (1969), עם וולטר מת'או, אינגריד ברגמן וגולדי הון (שזכתה עליו באוסקר לשחקנית המשנה). זה, אגב, הסרט עליו ביסס אדם סנדלר את "לזרום עם זה".

ואני לא יודע מה יותר כיף בסצנה הזו: המוסיקה (גרסה אינסטרומנטלית של קווינסי ג'ונס ל-"She hangs out" של המאנקיז); לראות איך אנשים רקדו פעם; או לראות את אינגריד ברגמן משתוללת.

21.

אורי בלאו הביא במוסף "הארץ" את סיפור ביקורה של אליזבט טיילור בישראל, לרגל צילומי "יהודית". ואני שואל – למה? למה ליהקו אותה, אם תמיד מספרים לנו ש"החיילות הישראליות הכי יפות?". אין נביאים בעירנו.

22.

מסתבר שמגיפת האימה בכלל והזומבים בפרט הגיעה גם לקובה. "חואן של המתים" מוצג כאלגוריה פוליטית על המתים המהלכים תחת שלטון קסטרו. או כפי שאומרת אחת הגיבורות למראה הזומבים: "לא נראה לי שמשהו השתנה".

23.

פוליטיקאים לא צריכים להתערב באמנות. אם הייתם צריכים עוד הוכחה, הגיע ראש ממשלת בריטניה דייויד קמרון לבקר על הסט של ג'יימס בונד, ועודד את תעשיית הקולנוע הבריטית ליצור סרטים מסחריים יותר.

אני מניח שקמרון לא ממש מבין בקולנוע. ואני לא אומר את זה בגלל שהוא אוהב את "ארמגדון" – אני אומר את זה למרות זאת. אבל אף תעשייה בעולם לא צריכה "עידוד" לסרטי מיינסטרים מסחריים. לא מעודדים את המיינסטרים – מעודדים את השוליים, את האמנות שלא חושבת על החשבון. וכמו שענה לקמרון קן לואץ': "יש לממן מגוון רחב של פרויקטים שונים ואז חלק יצליחו, חלק יהיו מקוריים, חלק יהיו יצירתיים, ותקבל תעשייה נמרצת". עכשיו רק להעביר את החזון הזה לישראל ונהיה מסודרים.

24.

אפרופו מימון: אסף פולונסקי מגייס כספים לסרט הגמר שלו ב-AFI (מכון הקולנוע האמריקאי), "סאמנאנג". אתם יכולים לעזור לו כאן.

25.

לייב אין בית שמש:

26.

והשבוע בפינתנו "דברים שקורים רק בפייסבוק":

27.

ירון כהן-צמח ואליחי וידל הרכיבו ב"Marker Week" את רשימת החטאים המודרנית של גולשי האינטרנט. הסיכויים שתמצאו את עצמכם שם גבוהים: הורדת סרטים ומוסיקה, פריצת סמארטפונים וגלישה בפייסבוק במשרד. טוב, תגידו חמש פעמים "הייל סטיב ג'ובס" ואתם בסדר.

28.

בן שלו כתש את נתן גושן בביקורת ב"הארץ" (וכמו שיכול לקרות רק באתר "הארץ" – זוכה לתגובות כמו "כל כך נכון" ולא לטקבוקים הצפויים של "כתב פלצן מה אתה מבין בכלל נתן גושן החתיךךך מתה עליייךךךך").

אבל זה לא העניין. מה שמעניין פה הוא הקליפ שהוא מזכיר, שבו לוקץ' ועמית חשאי כותשים את נתן גושן. משעשע.

29.

הקרבות המוסיקליים לא נגמרים שם. אביב גפן וירון אילן – מוסיקאים ושופטים (האחד ב"The Voice", השני ב"אייל גולן קורא לך") – התכתשו מילולית על מורשתו המוסיקלית המפוקפקת של יוסי גיספן. גיספן קרא למוסיקה של גפן "פח זבל", גפן השיב ב"עדיף להיות פח זבל מאשר לייצר אותו". ואז קם ירון אילן וכתב את התגובה הבאה:

התגובה הזו הפתיעה אותי פעמיים. ראשית, מפני שאילן מסתער על גפן בריב שהתחיל בכלל גיספן. כלומר – הוא בא להגן על מי שהרביץ ראשון. בעייתי.

אבל מה שהפתיע אותי יותר, ואף יותר מהתוכן, הוא הסגנון. ירון אילן הוא שדר רדיו ותיק ועתיר זכויות. האם הוא אמנם חתום על הטקסט המוזר הזה? על ה" ב'לשון המעטה' " (מה פירוש הפיסוק הזה?), השימוש האינפלציוני בסימני קריאה וכל ה"אז ככה" וה"בעיני אביב היקר ובעיני אני מניח כל הדור הזה"? זו העברית של שדר רדיו בישראל?

התגובה שלו ל"עכבר העיר", הנגועה באותן טעויות ("ההתבטאות של לכנות תרבות שלמה זבל" למשל), מעידה שלא היה מדובר במעידה מתוך סערת רוחות. כן, מכל האלימות המילולית שעפה כאן מצד לצד, מה שמטריד אותי הוא שפתו של איש תקשורת פופולארי. ככה אני.

ועוד לא אמרתי אף מילה על יוסי גיספן.

30.

וכמעט באותו עניין: שער מקומון בישראל. "נוח" בשבע שגיאות.

תאמינו לי – בפנים זה יותר גרוע.

ככה נראית עיתונות שלא מבינה את תפקידה החינוכי-תרבותי.

31.

וגם את המודעה הזו ראיתי השבוע. למה לכתוב "עיתון יומי גדול" כשהמייל המופיע הוא haaretz.co.il@?

32.

וגם בעיצוב המשונה הזה נתקלתי (מתנצל על התמונה המטושטשת): סטיקר על הקופה בסופר שמבקש ממני לתרום ל"וראייטי ישראל". מה הסיכוי שלא אעשה זאת כשדארת' מאול מאיים עלי?

33.

טריילר לשבת

Here come the Men in Black