תגית: מרטין סקורסזי

שובו של סילביו דנטה

פורסם במקור בגיליון אפריל של "בלייזר"

בעודנו מחכים לשמוע האם ברוס ספרינגסטין יואיל לבקר אותנו בקיץ הקרוב, התבשרנו כי לפחות אחד מחברי האי סטריט בנד צפוי לעשות זאת. בערך. סטיבן ואן זנדט – הגיטריסט של הבוס – יגיע ל-Yes Oh בחודש הבא עם הסדרה "ליליהאמר", שעלתה בינואר השנה לשידור בארה"ב במקום לא צפוי: באינטרנט.

ואן זנדט מנגן עם ספרינגסטין מאז שנות השבעים, אבל את התהילה הוא מצא דווקא במקצוע בו לא עסק מעולם, כשגילם את המאפיונר יפה הבלורית ועקום השפתיים סילביו דנטה ב"הסופרנוס". כשהגיע ל"הסופרנוס" לא היה לו כל ניסיון במשחק. זו היתה הברקה של יוצר הסדרה, דייויד צ'ייס – הברקה שהוכיחה את עצמה ככל שהסדרה התקדמה, שרשרת הפיקוד נטבחה וסיל טיפס בסולם הדרגות. מאז הסתיימה מלחמת המאפיות בין ניו יורק לניו ג'רזי לא שמענו מואן זנדט, שהצהיר שאין לו עניין בפיתוח קריירת המשחק. והנה הוא חוזר, ובדיוק כפי שזכרנו אותו – כגנגסטר. ב"ליליהאמר" – הסדרה הראשונה שהפיקה "נטפליקס", בשיתוף פעולה נורבגי ובלי שום קשר למלצר ביש המזל אחמד בושיקי – מגלם ואן זנדט את פרנק טגליאנו, מאפיונר מניו יורק שנכנס לתוכנית להגנת עדים ויוצא ממנה לכפור הסקנדינבי של לילהאמר. אפשר לומר באופן רשמי שסיל יצא מהתרדמת. הגנגסטר חזר.

עד לעלייתו של טוני סופרנו ב-1999, נעדר הגנגסטר מהטלוויזיה במשך תקופה ארוכה. למעשה, נדמה שמאז סוני סטילגרייב ב"סומן סמוי" המיתולוגית מסוף שנות השמונים לא ראינו אף גנגסטר שהשאיר את חותמו על המסך. פה ושם נעשו ניסיונות: פרמאונט ניסו לחדש את "הבלתי משוחדים" בלי הצלחה, ג'ייסון גדריק (עכשיו ב"לאק") השתתף בניסיון לרכוב שוב על מריו פוזו עם "הדון האחרון". פושעים, כמובן, ראינו בלי סוף, בסדרות פשע, משטרה, כלא ובתי משפט. חלקם אפילו היו עבריינים בכירים, בוסים ודונים. בעיר הברקת של "אוז", למשל, ישבו חבר'ה כמו נינו שיבטה ואנטוניו נאפה (מארק מרגוליס – היום הדון במיל. הקטור סלמנקה ב"שובר שורות"), שיכולים היו בקלות לנהל את העסקים של משפחת סופרנו (או להתנקש בחייה).

ובכל זאת, המאפיונר לא זכה להכרה הטלוויזיונית הראויה. איש לא התעניין בו מעבר להיותו מטרה נוחה ומושחתת לשוטרים צדקנים או מוצג אקזוטי על ספסל הנאשמים. עד שהגיעה "הסופרנוס" ושיקמה את מיתוס הגנגסטר.

בעניין הזה, הטלוויזיה מפגרת כמובן אחרי הקולנוע. הקולנוע תרם לתרבות האמריקאית כמה מהאייקונים הגדולים ביותר שלה – ג'וני רוקו ("קי לארגו"), דון קורליאונה ("הסנדק"), טוני מונטנה ("פני צלקת"). שחקנים כמו ג'יימס קאגני, אדוארד ג'י. רובינסון, אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו ובמאים כמו מרטין סקורסזי ובראיין דה פאלמה בנו קריירות מעסקי המאפיה. הבמאים והכוכבים הכי גדולים בתולדות הקולנוע עשו גנגסטרים: פריץ לאנג, סרג'יו לאונה, פרנסיס פורד קופולה, האחים כהן, פול ניומן, ג'ק ניקולסון, ג'וני דפ. היריעה התרחבה למאפיות רוסיות ("סימנים של כבוד"), שחורות ("גנגסטר אמריקאי"), יפניות ("יאקוזה"). גם מדינות אחרות התאהבו בקסם המאפיוזי: "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" הבריטי, "נביא" הצרפתי, "ממלכת החיות" האוסטרלי. ואני כבר לא מדבר על האסיאתים (וגם לא על "כבוד" של חיים בוזגלו, אבל מסיבות אחרות).

הגנגסטרים הקולנועיים גם לא לקחו יום חופש מאז שנות השלושים. כמעט בכל עשור תוכלו למצוא מספר מכובד של סרטי מאפיה ראויים לשמם, מ"פני צלקת" של הווארד הוקס ועד ל"פני צלקת" של דה פאלמה, מדילינג'ר של ג'ון מיליוס ("דילינג'ר") ועד לדילינג'ר של מייקל מאן ("אויבי הציבור"), מטום פאוארס ("אויב הציבור") ועד טומי דה ויטו ("החבר'ה הטובים").

מז'תומרת יש לך פול האוס בריבר? ג'ו פשי, "החבר'ה הטובים"

ובינתיים, בטלוויזיה, טוני סופרנו נעלם לבלי שוב, אבל הגנגסטרים חיים ובועטים ויורים בטומי-גאנס לכל הכיוונים. נאקי תומפסון (סטיב בושמי) משתין על חוק היובש ב"אימפריית הפשע"; אייס ברנסטין (דסטין הופמן) מתאהב בסוסי מרוץ ב"לאק"; בן דיאמונד (דני יוסטון) מרוקן את כיסי המהמרים ב"מג'יק סיטי" (שעולה החודש בארה"ב וב-Yes Oh). אליהם אפשר להוסיף טיפוסים סופרניים מובהקים כמו טום קיין מ"בוס" (קלסי גראמר), שהוא מאפיונר עם משרה ציבורית; ויק מאקי מ"המגן" (מייקל צ'יקליס), שהוא גנגסטר עם תג משטרתי; ו-וולטר ווייט מ"שובר שורות" (בראיין קרנסטון), שהוא קרימינל עם בעיות משפחתיות. ממש כמו טוני סופרנו. ועוד לא הזכרנו את ברוך אסולין.

ואם אתם מחפשים הוכחה ברורה לשובו של הגנגסטר, אין מדד טוב מהריאליטי. שם אפשר היה למצוא בעשור החולף תוכניות כמו "לגדול עם גוטי", "מעצר בית" (שצילם המאפיונר כריס קולומבו) ו"נשות המאפיה". בגואטמלה הרחיקו לכת וכינסו עשרה מאפיונרים בדימוס בדירה אחת, במטרה שזה לא יגמר במרחץ דמים אלא בעסק לשטיפת מכוניות (רגע, זה לא הטריק של וולטר ווייט?).

ההשפעות של "הסופרנוס" על הטלוויזיה האמריקאית לא מסתיימות כמובן בדמות הגנגסטר, הגיבור הכוחני עם המוסר המפוקפק או הפושע שמנסה לנהל חיי משפחה נורמטיביים. אפשר למצוא אותן גם בעומק העלילתי, בעירוב הז'אנרים, ברף ההפקה. את אחד הביטויים המובהקים לעומק ההשפעה של הסדרה אפשר למצוא בפיזור הכישרון היצירתי שמאחוריה. שני הכינורים הראשונים בתזמורת של צ'ייס אחראים היום על שתיים מהסדרות המובילות בארה"ב: טרנס ווינטר ב"אימפריית הפשע" ומתיו וויינר ב"מד מן". להם אפשר להוסיף את רובין גרין ומיצ'ל ברג'ס (יוצרי "Blue Bloods"), פרנק רנזולי (תסריטאי ומפיק ב"התרסקות"), ג'ייסון קייהיל (תסריטאי ב"פרינג'") ולורנס קונר (תסריטאי ומפיק ב"מג'יק סיטי"). איילין לנדרס, ממפיקות "הסופרנוס", היא המפיקה של הסדרה המדוברת החדשה של לנה דנהאם "בנות" (שתעלה אצלנו במאי ב-Yes Oh).

היתקלות מזדמנת ברוצחים בטריינינגים מניו ג'רזי בשידורים חוזרים ב-Yes Oh מבהירה עד כמה ליחה של "הסופרנוס" רחוק מלנוס גם חמש שנים לאחר שהלכה לישון עם הדגים. העובדה שטוני סופרנו ממשיך להשתקף לעברנו מכל כיוון – בוונדטה קרת הרוח שמנהל אייס, בעוצמה הפסיכוטית של קיין, בחיים הכפולים של וולטר ווייט – מחממת את הלב, אבל לא בהכרח מנחמת. היא רק מזכירה כמה אנחנו מתגעגעים.

אוסקר 2012 – ההימורים

הסרט: "הארטיסט"

לבי לא יחמץ אם "הוגו" הנפלא יקח את הפרס. זה מגיע לסקורסזי על "הוגו" ועל בכלל. ו"הוגו" הוא סרט הולם ביותר למחווה של כבוד לקולנוען הכביר הזה, שמצדיע לחלוץ הקולנוע ז'ורז' מלייס. אבל גם זכייה של "הארטיסט" – סרט זר ואילם – תהיה מחממת לב.

הבמאי: מרטין סקורסזי ("הוגו")

כן, דווקא כאן אני צופה הפתעה, שתאפשר למצביעי האקדמיה לחלוק את הכבוד הראוי גם ל"הארטיסט" וגם ל"הוגו". אחרי הזכיה של מישל הזנוויציוס גם באיגוד הבמאים וגם בבאפט"א הסיכויים לכך לא גבוהים, אבל הבחירה של גלובוס הזהב מעודדת.

מרטי מקבל כבוד על "השתולים"

השחקן: ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט")

למרות שיש לא מעט המהמרים על ג'ורג' קלוני ("היורשים"), כל בחירה אחרת מדוז'ארדן תהיה מבחינתי הפתעה גדולה.

השחקנית: מריל סטריפ ("גברת הברזל")

אחת הקטגוריות הפתוחות בטקס. מישל וויליאמס ("השבוע שלי עם מרילין") נחשבת למועמדת מעולה, ו-ויולה דייויס הפכה לפייבוריטית לאחר זכייתה באיגוד השחקנים. ובכל זאת, בניגוד לרוב התחזיות, אני מתקשה להאמין שחברי האקדמיה יוכלו להתעלם מההופעה של סטריפ. בצדק.

מריל סטריפ והראשון שלה - "קריימר נגד קריימר", 1980

שחקן משנה: כריסטופר פלאמר ("בגינרס")

קרב בין מועמדים קשישים וג'ונה היל אחד. פלאמר הראוי – זוכה גלובוס הזהב ואיגוד השחקנים – יקח.

שחקנית משנה: אוקטביה ספנסר ("העזרה")

"העזרה" המנופח חייב לקבל את ליטרת הבשר שלו, וספנסר – זוכת גלובוס הזהב ואיגוד השחקנים – תעשה זאת.

תסריט מקורי: מישל הזנוויציוס ("הארטיסט")

וודי אלן ("חצות בפריס") כתב תסריט מלא קסם, אבל נדמה לי שהוליווד כבר נשבתה בקסמי "הארטיסט", ותבקש גם לקרוץ כאן עם זכייתו של סרט אילם, נטול דיאלוגים, בפרס התסריט. זה יהיה נהדר.

תסריט מעובד: אלכסנדר פיין, נאט פקסון וג'ים ראש ("היורשים")

קטגוריה קשה במיוחד מבחינה איכותית. יש כאן חמישה תסריטים שעשו עבודת עיבוד מעולה. בעיני הטוב שביניהם הוא זה של ארון סורקין וסטיבן זייליאן ל"מאניבול", אבל אני מאמין שאנשי האקדמיה יעדיפו לתת את זה לפיין.

אלכסנדר פיין עם אוסקר התסריט המעובד הקודם שלו, עבור "דרכים צדדיות"

סרט האנימציה: "רנגו"

זו הבחירה הראויה ואין בלתה. והשנה, בלי פיקסאר, אין בכלל ספק שזה מה שיקרה.

סרט התעודה: "גן העדן האבוד 3"

למרות שזה בהחלט עשוי להיות "פינה".

עיצוב אמנותי: "הוגו"

פשוט סרט יפהפה כמו ציור. כל בחירה אחרת לא תהיה מוצדקת.

צילום: "הוגו"

תחרות קשה. "סוס מלחמה" הוא אולי הטוב שבמועמדים, "עץ החיים" תהיה בחירה הגיונית, אבל הסחף של "הוגו" ינצח.

רוברט ריצ'רדסון והאוסקר הקודם שהשיג עם סקורסזי - עבור "הטייס"

עריכה: "נערה עם קעקוע דרקון"

מבין המועמדים, "נערה" הוא הפייבוריט הקלאסי בקטגוריה כזו – כלומר, הוא מותחן אקשן. זה – והעריכה המצוינת – אמורים להספיק לו לנצח את "הוגו" ו"הארטיסט".

פסקול: "הארטיסט"

לא נתקלתי השנה, ככל הזכור לי, בפסקולים יוצאי דופן (למעט "דרייב") ואני מאמין ש"הארטיסט", כסרט אילם שנשען על הפסקול, יזכה.

השיר המקורי: "Man or Muppet" ("החבובות: הסרט")

בסך הכל שני מועמדים בקטגוריה. כמה לא נעים יהיה לפספס, כמה לא נעים יהיה להפסיד.

 

עריכת סאונד: "הוגו"

אני רוצה להגיד "דרייב", אבל מאמין שזה יהיה "הוגו".

מיקס סאונד: "הוגו"

אם "סוס מלחמה" לא יפתיע.

עיצוב תלבושות: "הארטיסט"

לא יודע. בדר"כ הנטיה כאן היא ללכת עם הדרמה ההיסטורית, אבל אני לא מרגיש של"ג'יין אייר" יש את זה, ובטח שלא ל"W.E". נשארתי עם "הארטיסט".

איפור: "אשת הברזל"

בזכות העבודה על מריל סטריפ. "אלברט נובס" בכל זאת עשוי לקחת.

אפקטים מיוחדים: "כוכב הקופים: המרד"

כי מגיע לו פרס בשנה הזו, ומגיע לו בפרט הפרס הזה.

וקטגוריה אחרונה חביבה:

הסרט הזר: "פרידה"

מצטער. אני מחזיק את כל אצבעותי לסידר ולסרטו המצוין, אבל לא רואה אותו מנצח בקטגוריה משנית כל כך מבחינת הוליווד סרט שזכה למועמדות על פרס התסריט. גם הפוליטיקה לטובתו, כך נדמה לי. האמת היא שאני מאוד מתלבט, אבל לא בין "פרידה" ל"הערת שוליים", אלא בינו לבין הסרט הפולני "באפילה". אני בוחר לבסוף ב"פרידה" בגלל המועמדות לתסריט ובגלל הסחף הבינלאומי. אבל אם "באפילה" יזכה, לפחות נוכל להסתפק בניצחון יהודי. ונשאר, כהרגלנו, עם ההופעה המכובדת.

בהצלחה למנחשים.

לסיום, מילות פרידה מושחזות המופנות לאקדמיה לסרטים, אמנויות וציונים.

עדכון מסכם: 17 מ-21. כבוד לעין.

הוא קוסם! ("הוגו" – ביקורת)

אזהרת ספויילר:

הביקורת מכילה מידע על זהותה של דמות מרכזית בסרט. אני לא בטוח עד כמה זה באמת ספויילר, מפני שהמידע הזה מופיע ברוב הראיונות סביב הסרט והספר שעליו הוא מבוסס, ולטעמי הוא גם לא פוגע בחוויה. אם בכל זאת אתם מעדיפים לא לגלות לפני הצפייה, דלגו לשורה התחתונה של Twitsonfilms וחזרו לכאן אחרי שתראו ותיהנו

"סרטים נוגעים בליבנו, ומעוררים את דמיוננו, ומשנים את הדרך בה אנו רואים דברים. הם לוקחים אותנו למקומות אחרים. הם פותחים דלתות ומחשבות. סרטים הם הזיכרון של ימי חיינו. עלינו לשמור אותם בחיים"

(מרטין סקורסזי)

על פניו, הבחירה של מרטין סקורסזי לביים את העיבוד הקולנועי של "התגלית של הוגו קברה", ספרו של בראיין סלזניק, נראתה תמוהה. מה לסקורסזי ולספר ילדים? מה להיפר-ריאליסט המחוספס ולפנטזיה צרפתית קסומה? אבל מי שכבר הכיר את ספרו של סלזניק ידע מיד שאין מתאים מסקורסזי – שהוא לא רק קולנוען דגול, אלא גם סינפיל חסר תקנה, היסטוריון של קולנוע וארכיבר מהלך – לקחת על עצמו את עשייתו של סרט שהוא שיר הלל לראשית הקולנוע.

"הוגו" הוא שמו של הגיבור הצעיר, הוגו קברה (אסה באטרפילד), ילד יתום שמסתובב ללא השגחה בתחנת רכבת פריסאית, גונב מכל הבא ליד, מפקח על פעולתם התקינה של השעונים ומלווה מבין הצללים את העוברים והשבים בתחנה. חלומו הגדול הוא להשלים את מלאכתו הלא גמורה של אביו המנוח (ג'וד לאו), ולתקן את האוטומטון (מעין רובוט מכני, דמוי אדם) שאסף מהמוזיאון. כדי לעשות זאת הוא זקוק לפנקס אותו החרים לו פאפא ז'ורז' (בן קינגסלי היוצא מן הכלל), בעל דוכן צעצועים בתחנה, ולמפתח מוזר בצורת לב. מכאן ואילך מתגלגלת לה ההרפתקה בתחנת הרכבת, במהלכה הוגו לא רק מצליח להפעיל את האוטומטון, אלא גם חושף את זהותו האמיתית של פאפא ז'ורז'.

והנה הספויילר: פאפא ז'ורז' הוא ז'ורז' מלייס. מלייס הוא מחלוצי אמנות הקולנוע, אבל נדמה שהוא לא זכה להכרה הרחבה לה זכו האחים לומייר וד.וו. גריפית'. סטודנטים לקולנוע מכירים ודאי את שמו ואת סרטו המפורסם ביותר – "המסע אל הירח" (Le Voyage dans la Lune), כולל הדימוי האיקוני של הירח דמוי המאפה שבעינו השמאלית ננעץ הטיל (מומלץ לקרוא את אבנר שביט ב"וואלה" על הסרט). אבל הקהל הרחב אינו מכיר את שמו ואת יצירתו.

חבל. מלייס היה במידה רבה חשוב ובוודאי מעניין לא פחות מעמיתיו. אפשר גם לומר שהוא היה הפנטזיונר הראשון של הקולנוע. את הסרטים התיעודיים של לומייר – הגם שהיתה להם השפעה ראשונית מאגית על הקהל (ידועה האנקדוטה על הצופים בסרט "רכבת מגיעה לתחנה" שנרתעו בבהלה מהגעת הרכבת לתחנה על המסך – אנקדוטה שמוזכרת גם ב"הוגו") – שכלל מלייס לסרטים קצרים, פרועים ועשירי דמיון. הסיפורים שלו התפרשו על נושאים מגוונים, והוא לא נתן למגבלות המציאות להפריע לו. מלייס היה קוסם במקצועו, ואת הטריקים של הבמה הפך לאשליות ויזואליות. אפשר לכנותו אבי הז'אנרים הקולנועיים, וגם אבי האפקטים המיוחדים.

יש ביוטיוב ובאינטרנט לא מעט גרסאות של "המסע אל הירח" – כלומר, כמעט אותו הסרט (מחלקם נחתך סיומו של הסרט), רק בליוויים מוסיקליים שונים. אני בחרתי בזה, משום שאהבתי את הליווי המוסיקלי והמקהלתי, ומשום שהוא כולל את סיום הסרט. אבל תוכלו לבחון גם אחרים.

אולם סיפורו של מלייס לא היה קסום ונצחי כמו סרטיו. "סוף טוב יש רק בסרטים", הוא אומר ב"הוגו". מלחמת העולם הראשונה הביאה לקריסת חברתו. סרטיו נקנו והושמדו. את ימיו האחרונים העביר כמוכר צעצועים בתחנת רכבת.

על הסיפור הזה (האמיתי כאמור) הלביש בראיין סלזניק מעשיה, שבה הופך הוגו הצעיר לגואלם של מלייס ושל זכרו. בנחישות, תעוזה וכישרון מכני יוצא דופן, הוא מצליח לגאול את מלייס מהשכחה, ואף להציל כמה מסרטיו. סוף סוף, בערוב ימיו, זוכה הקוסם הזקן להכרה שהוא כה ראוי לה.

מלמעלה למטה: מלייס האמיתי, מלייס של סלזניק ומלייס של קינגסלי

וכאן הופכת ההשקה בין "הוגו" למציאות ובין הוגו קברה למרטין סקורסזי ברורה. כמו קברה, גם סקורסזי היה ילד שהתאהב בקולנוע, ובבגרותו לא רק עסק ביצירת קולנוע אלא גם בשימור המורשת הקולנועית (סקורסזי הקים את ה"Film Foundation", שעוסקת בשימור סרטים. משם גם לקוח הציטוט שבפתיחת הפוסט). כך, למשל, עשה רסטורציה ל"נעליים אדומות" של הבמאים אמריך פרסבורגר ומייקל פאואל (שהיה לזמן קצר, עד למותו, בעלה של תלמה סקונמייקר – העורכת הקבועה של סקורסזי והעורכת של "הוגו"). וב"הוגו" הוא לא רק מוצא את בן דמותו הצעיר – הוא גם גואל שוב קולנוען אגדי, משיב לו את כבודו האבוד ומחזיר אותו לתודעה.

כל זה – מורשת ושימור וזיכרון וכבוד ומחווה ונוסטלגיה – טוב ויפה, אבל זה לא היה עובד אלמלא "הוגו" היה גם סרט נפלא. וכפי שאפשר לצפות מסקורסזי – הוא אכן נפלא. דווקא המעשיה של סלזניק (שעובדה לתסריט ע"י ג'ון לוגאן) היא אולי החלק החלש בסרט (מבחינה עלילתית – משום שהרעיון כשלעצמו מבריק). זו אינה הרפתקה סוחפת ועתירת דמיון כפי שאפשר לצפות, אך בזכות הטיפול של סקורסזי – שכולו אהבת קולנוע טהורה – היא בכל זאת מקסימה ומחממת לב. הרגעים המעולים ביותר בסרט אינם נוגעים כלל לעלילה המרכזית; אלה הרגעים בהם משחזר סקורסזי את עבודתו של מלייס, מדמיין מחדש את סרטיו האבודים, ומדגים – לא מספר ולא מסביר, פשוט מדגים – את יופיה של הפנטסיה המלייסית.

ובזכות סקורסזי, היא גם מרהיבה. זהו ניסיונו הראשון של סקורסזי עם טכנולוגיית התלת ממד. סקורסזי יחגוג בנובמבר הקרוב 70 – לא גיל פשוט ללמוד טריקים חדשים – ומצד שני, הוא היה ילד כשהוליווד התחילה לשחק עם הטכנולוגיה הזו בסרטים כמו "נשקיני, קייט" ו"היצור מהלגונה השחורה". וכמה ראוי שהפעם הראשונה של סקורסזי מתרחשת בסרט אודות האיש שהעשיר את הקולנוע בהמצאות ויזואליות וטכנולוגיות. התלת ממד של "הוגו" אינו בולט ומודגש, וסקורסזי עושה בו שימוש נבון ומתון. הסרט המואר והצבעוני גם אינו נכווה מהחולשה המסורתית של סרטי תלת ממד – צבעים אפלים ועכורים. "הוגו" מצליח להישאר בצבעים נהדרים לכל אורכו.

וכאן נדמה שסקורסזי הקפיד במיוחד, והוא רושם הישג מרשים, משום ש"הוגו" הוא פשוט סרט יפהפה מבחינה ויזואלית. הפריימים כל כך צבעוניים, עשירים ומדויקים, עד שלרגעים היה נדמה לי שאני צופה באנימציית פרפורמנס-קפצ'ר נוסח "רכבת לקוטב" ו"הרפתקאות טינטין". התוצאה פשוט מרהיבה.

בליל ראשון הקרוב צפוי "הוגו" לרוץ בטקס האוסקר בראש בראש מול "הארטיסט". במידה רבה "הוגו" הוא הנגטיב של "הארטיסט": מול סרט צרפתי אילם בשחור לבן שמתרחש בהוליווד מתמודד סרט אמריקאי מדבר וססגוני שמתרחש בפאריס (וצולם בלונדון). אבל המשותף לשניהם חשוב יותר: שניהם מתרחשים בתקופה דומה (שנות השלושים של המאה העשרים), שניהם חוגגים את האמנות השביעית, שניהם עושים זאת באמצעות הכלים שהיא העניקה להם, ושניהם עושים זאת היטב, ביצירות קסומות ומרחיבות לב. זהו ניצחון קולנועי שאין כמותו.

"אייר" מציעים פסקול חדש לגרסה המשוחזרת והצבעונית של "המסע אל הירח" שהוצגה בפסטיבל קאן האחרון

 

Twitsonfilms: סקורסזי עושה סרט ילדים? למה לא? פנטזיה קסומה, מרהיבה ושופעת אהבת קולנוע. סקורסזי שעושה סרט על קולנוע הוא סקורסזי במיטבו. ½****

"הוגו" (Hugo). בימוי: מרטין סקורסזי. תסריט: ג'ון לוגאן (עפ"י ספרו של בראיין סלזניק: "התגלית של הוגו קברה"). שחקנים: אסה באטרפילד, בן קינגסלי, קלואי מורץ, סשה ברון כהן, אמילי מורטימר, הלן מק'רורי, כריסטופר לי, ג'וד לאו, ריי ווינסטון, ריצ'רד גריפית'ס, פרנסס דה לה טור, מייקל סטולברג.

IMDB כאן

הרולר (10.2.12)

1.

אוסקר 2012: הספירה לאחור נמשכת. השבוע התכנסו כל המועמדים לצילום המסורתי של האקדמיה. הנה כמה מהתמונות (ועוד תמונות כאן).

קלוני - מאחוריך. דוז'ארדן.

אומרים שהחזה של האוסקר מבוסס על דמותו. פיט

להיות זבוב על הוילון הכחול הזה. ספילברג וסקורסזי

תמונה קבוצתית של כל המועמדים. אין טעם לחפש את וודי אלן.

2.

ומפגש פסגה הוליוודי למפגש פסגה מוסיקלי שקרם סוף סוף עור וגידים: אריק איינשטיין ושלמה ארצי – לטעמי, באופן חד משמעי ובלי להיכנס לקריטריונים איכותיים, שניים משלושת הזמרים הגדולים בתולדות המדינה – חברו לשיר משותף. ובכך גם נסגר משולש עם הצלע השלישית, שלום חנוך, ששיתף פעולה עם השניים.

בעצם, אולי המילה "מפגש" אינה במקום. כפי שמספר אורי זר אביב ב"גלריה", השניים אפילו לא נפגשו באולפן. שלמה שלח שיר, אריק הרים אגודל לאישור, כל אחד הגיע לאולפן, והיידה לתחנות הרדיו המשתוקקות.

צריך לומר שאפו לארצי. הוא יודע שהמעמד שלו בציבור הרחב נמצא כמעט ביחס הפוך למעמדו בקרב מבקרי המוסיקה. הוא לא אריק ולא שלום, וכנראה לעולם לא יהיה (אלא אם יביא אותה בטוויסט ג'וני-קאש-ריק-רובין בסיום הקריירה). אז הוא מנסה לקבל את הלגיטימציה הביקורתית-אליטיסטית דרך החיבור איתם. ההצלחה, בינתיים, חלקית.

ואיך השיר? תשפטו בעצמכם. ותקראו גם את שי להב ב-YNET.

להתראות באיזו הופעה? לא הייתי בונה על זה. יש דברים שאפילו שלמה ארצי הגדול לא יכול להשיג.

הנה הטקסט:

בנקודה שבה הכל מתחיל תגיד לי, האם ליבך בוכה מאושר או כאב? האם אתה זוכר רגעים אינטימיים, בהם אתה פותח את הלב

בנקודה שבה הכל ממשיך יש קושי, תמיד האמנתי שבאמת יהיה רק טוב, ולפעמים כשהופיע רגע אושר, ניסיתי רק לשמור שלא ייעלם בסוף.

פזמון: עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה, שנינו נעים בין אהבה לבין בריחה, בנסיעות הארוכות הייתי שר לה, האם על מה שבאמת קרה לך?

עומדים על שביל חיים בתוך החושך, שים לב הטוב מגיע בדממה דקה, כשהרחוב מתחיל להתעורר בבוקר, הרעש הגדול מכסה את השתיקה.

בנקודה שבה הזמן עוצר לרגע, האם פגשת לפעמים את הבדידות? הייתי נעמד לא פעם ומחכה לה, מת להרגיש אצלה האיש הכי אהוב.

פזמון: עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה

בנקודה שבה הכל מתחיל בלי רשע, האם אפשר לחיות בתוך בועה? תקשיב לרוח וללב יש צל חומק שם, להתראות באיזו הופעה…".

3.

אז הופעה של אריק ושלמה עדיין לא באופק, אבל זו של מדונה דווקא כן. המדונה תופיע באצטדיון ר"ג ב-29.5, והמחירים שווים לכל נפש שיכולה להרשות לעצמה כרטיס ב-250 ₪. רכישת כרטיסים ב-eventim.co.il, החל מהיום.

4.

בדיוק באותו שבוע בו התבשרנו על הופעתה של מדונה בארץ, קיבלנו גם חתיכת טיזר: מדונה בהופעת המחצית של הסופרבול.

הנה קטע מתוכה, עם M.I.A וניקי מינאז'.

(ההופעה במלואה – כאן)

וכמובן שבלי הפשלה התורנית אי אפשר. הפשלה מוגשת בחסות M.I.A והעורכים הלא ערניים ב-NBC.

5.

ואי אפשר להגיד סופרבול בלי להגיד "3.5 מיליון דולר על חצי דקת פרסומת?!". כן, זה המצב. האם זה שווה רק בשביל לתת לקלינט איסטווד לדברר אותך? מבחינתי התשובה היא כמובן כן.

פוסט הפרסומות המלא כאן.

6.

אפרופו פרסומות: בשעה טובה ובאיחור של שנתיים הגיעה לישראל (ביחד עם המותג עצמו) הפרסומת המפורסמת, הנפלאה והמצליחה של "אולד ספייס".

איזו פרסומת מעולה. מצחיקה אותי בכל פעם מחדש (מאחורי הקלעים שלה – כאן).

מרשים במיוחד אייזיאה מוסטפה, שחקן פוטבול לשעבר שמגלה כאן כישורים קומיים אדירים (וכשנשאל ממה הוא הכי נהנה בקמפיין, ענה בקולו העמוק: "The Ladies").

ויש עוד עשרות סרטונים כאלה, ששווה לבדוק. לא כולל פרודיות.

כל הפרסומות של "אולד ספייס" – כאן.

והנה הפרודיה הישראלית (יוצר: גל ינאי).

7.

אפרופו תגובה מאוחרת: בשעה טובה נוסחה התשובה הישראלית הזו: "דברים שתל אביבים אומרים" (יוצרים: רפי ברבירו ונועה לביא).

זו כמובן תגובה לסרטון המצוין "Shit Girls Say" (והנה פרקים 2 ו-3)

ויש גם שיט שרווקות אומרות, שיט ששיכורות אומרות, שיט ששמנות אומרות וכן הלאה עד הנצח.

הבעיה היא שכמעט כולן לא מתקרבות למקור. באופן מאוד לא מפתיע, דווקא זו שעשעה אותי. זה ישעשע כל גבר, אני מניח:

8.

וואו. אני כבר רגיל לזה ששני סרטים של כוכב קולנוע עולים במקביל: ניקולאס קייג', ראיין גוסלינג, קייט בקינסייל לאחרונה. אבל צ'נינג טייטום? שני סרטים של צ'נינג טייטום? במקביל? זה גדול עלי. דו"חות צפיה ב"בן של אף אחד" ו"לא תשכח" בהמשך השבוע. אולי.

9.

ועוד עלה השבוע: "מלחמת הכוכבים: אימת הפאנטום". בתלת ממד. השד יודע למה אנחנו צריכים את זה. בטח שלא בשביל זה – הטריילר הזה לבדו הצליח לגרום לי לוותר על הצפייה.

10.

זה הרבה יותר טוב – "Star Wars Uncut". זוהי גרסת השיווד האולטימטיבית שיצרו מעריצי הסדרה למיתולוגיה שג'ורג' לוקאס מחריב בהתמדה. מדובר במקטעים בני 15 שניות שיצרו מעריצים מכל רחבי העולם, אשר בראו מחדש את "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה" (באורך מלא, כן?). זה די סמטוחה – היא כוללת כלבים, רובי מים, לגו, מטוסי נייר, שקיות קרטון ומה לא, כשהכל מתערבב בתוך הסצנות – אבל זו סמטוחה משעשעת מאוד.

הנה הטריילר:

11.

אז מה היה לנו השבוע בבלוג? חוץ מהסופרבול, דיברנו גם על סרט גיבורי העל המפתיע "כרוניקה בזמן אמת" ועל גיבורת העל מריל סטריפ ב"אשת הברזל", וציינו 200 שנים להולדת דיקנס. אבל הפוסט הפופולארי ביותר בבלוג בשבוע האחרון היה – ועלי להוסיף כאן "במפתיע" – זה שהביא מבחר קטן מיצירתה של ויסלבה שימבורסקה המנוחה. מסתבר שרבים ביקשו לחשוב רגע קט על גורל שימבורסקה. בימי "האח הגדול", זו מחשבה מנחמת מאוד.

12.

בשעה שבתי קולנוע בתל אביב רק נעלמים, טוב לשמוע גם על אחד שנולד. זה קרה השבוע בבית ציוני אמריקה: "אורלנדו סינמה", בית קולנוע בן שני אולמות שמתכוון להוות אלטרנטיבה לקומפלקסים הגדולים. מה זה אומר? הקרנות בוקר (מהשעה 10:00), למשל, ואפילו במחיר מוזל (לפחות בתקופת ההרצה) – 29 ₪ ליומית. הבעלים, עודד הורביץ-ראובני, מבטיח גם רצועות נושאיות, הזדמנות לסרטים שהדרישות המסחריות סותר את אופיים, וקלאסיקות מהאוצר של סרטי אורלנדו. בקיצור – נדמה שמדובר בקולנוע שבאמת נולד מאהבת סרטים.

בשבועות הקרובים יוקרן ב"אורלנדו סינמה", בין השאר, סרטו המצוין של קמרון קרואו על פרל ג'אם, "20", שזכה בארץ להקרנה חד-פעמית בלבד. זה בהחלט שיבוץ בכיוון הנכון.

13.

דיווחים ממחלקת אבידות:

בשבוע שעבר נפטר איאן אברקומבי – לא מ"אברקומבי אנד פיטץ'", אלא מ"סיינפלד". מיסטר פיט, כמובן.

בשישי שעבר נפטר ממחלת הסרטן בגיל 69 זלמן קינג, שחתום על כמה מהיצירות האירוטיות המפורסמות בתולדות הקולנוע המודרני – ""סחלב פראי", "יומני הנעל האדומה" ו"תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" (אותו הפיק לאדריאן ליין). היה זה אך הולם שאת הבשורה על מותו נשא צ'ארלי שין.

אתמול הלכה לעולמה המשוררת ש. שפרה (שפרה שמואלביץ'), שחתומה בין השאר (לצד פרופ' יעקב קליין) על אנתולוגיית שירת המזרח הקדום המונומנטלית "בימים הרחוקים ההם".

הנה טליה אליאב שרה את "פשוט" שכתבה ש. שפרה (לחן: חיים רחמני).

אבל האבידה שנגעה ללבי יותר מכל התרחשה בדיוק לפני שבוע, כשבגיל 81 הלך לעולמו בן גזארה – מהמעולים שבשחקני הוליווד, שבעיני זכור בראש ובראשונה דווקא כאביו של וינסנט גאלו ב"בפאלו 66".

מכיוון שאת הקטע שבלינק לא ניתן לאמבד, הבאתי לכם במקום קטע מ"רציחתו של סוכן הימורים סיני" של ג'ון קסאווטס, שגזארה נמנה על הלהקה הקבועה שלו (הופיע גם ב"בעלים" וב"ליל הבכורה")

14.

בשבוע הבא יצוין ולנטיינ'ס דיי. ואם אתם מחוסרי עבודה בולנטיין כמוני, אין סיבה שלא תבחרו בדרך הזומבית לציין את היום.

מדובר ברעיון של חובבי זומבים בכלל ו"המתים המהלכים" בפרט, המבקשים לאתגר את יום האהבה הסכריני ולצאת למצעד זומבי בינלאומי ב-11 בפברואר. אתם מוזמנים להצטרף לצעדה התל אביבית, מחר ב-19:00. פרטים נוספים כאן (יום הזומבי-ולנטיין) וכאן (מצעד הזומבים בישראל).

15.

אפרופו "The Walking Dead" – אתם כבר מכירים את ה"The Walken Dead"?

16.

מרצ בחרה מנהיג. הבעיה היא שהיא בחרה בין (זהבה) גלאון ל(אילן) גילאון. הכרעה על קוצו של יוד – זו ממש עילה לתביעה בגין זיופים, לא?

17.

אפרופו תביעות: שבוע מצוין עבר על "עובדה"; זיכוי ראוי בפרשת סגן ר', ותחקיר מקומם ופוקח עיניים על עבודת הלוביסטים בכנסת. שווה צפייה.

18.

אפרופו תחקירים: ברוך קרא פרסם בערוץ 10 תחקיר על הנעשה באגף הפיקוח על הגז במשרד התשתיות. באחד הרגעים בכתבה נשמעת היועצת המשפטית של האגף, אולגה רזניקוב-גבאי, כשהיא מודיעה לבעליה של חברת גז כי האגף השתיל סוכן סמוי בחברתו, ומפלילה את הסוכן במילים "הוא לא עשה בר מצווה". אני נתפס למשפט הזה, כי הוא כל כך מטומטם עד שהוא מצחיק. האם היועצת המשפטית המלומדת באמת חושבת שהמשפט "המעורפל" הזה הוא שיציל אותה מלתת דין על מעשיה?

19.

ובחזרה לכנסת: חברת הכנסת אורית זוארץ מקדמת חקיקה נגד משלמים על שירותי מין. מבלי להיכנס לסוגיה המורכבת, צריך לגנות את מי שבחר להלחם בה באמצעות הפצת כרטיסי ביקור עם המספר שלה בתל אביב, במתכונת המוכרת לכל מי שחנה בתל אביב אי פעם ומצא את הכרטיס המבטיח צמוד לשמשה. כמה נמוך.

20.

ועוד מהכנסת: החוק המטומטם שחייב את ערוץ 10 לשדר את מהדורת החדשות שלו מירושלים יצר מצב אבסורדי שבו המהדורה המרכזית מתנהלת כשהמגיש באולפן, וכל הכתבים והפרשנים נמצאים מגבעתיים. אז מה בדיוק הרוויחו מהחוק? האם יעקב אילון ותמר איש שלום העתיקו את מגוריהם לבירה? מובן שלא. הוא שאמרתי – טמטום.

21.

השבוע שמעתי את יעל דן מראיינת ברדיו את יובל בן עמי. לפני הראיון היא הקדימה וסיפרה על החשיפה הגדולה של חייו. שתי מחשבות עלו בי. הראשונה: די. עד מתי תתואר כל יציאה של סלבריטאי מהארון כ"חשיפה" מרעישה?

השניה היתה רעיון: אנחנו כבר לא מתרגשים מהומואים, לסביות ואפילו טרנסג'נדרים שיוצאים מהארון, אבל מה בדבר יציאה מהארון של טרנסווסטיט או קרוסדרסר? זה יהיה חדש. זה יהיה מעניין.

בום. דקות מאוחר יותר, ומסתבר שזו בדיוק החשיפה האמיצה להדהים של בן עמי: בלילות הוא מגלח רגליים, שם בלונים עם מים בחזייה, לובש שמלה אדומה ויוצא לכבוש את תל אביב בדמותה של אנה לולו.

הסיפור המלא והנועז בראיון של בן עמי עם יגאל סרנה, לרגל יציאת ספרו האוטוביוגרפי "הקומדיה התל אביבית".

22.

לידיעת קוראי מה שאלון עידן מכנה "נייר העמדה היומי של ראש הממשלה" ("ישראל היום").

23.

"אפרת" – העמותה המתנגדת להפלות – מתחילה להסעיר את הזירה הציבורית. השבוע נתקלתי לראשונה בתשדיר הרדיו שלה.

הבעיה עם התשדירים של "אפרת" היא לא שהעמותה מעודדת נשים לא לבצע הפלות. הבעיה היא שהיא לא אומרת את זה. הבעיה היא שבתשדיר היא פשוט מזמינה נשים ששוקלות לעבור הפלה להתקשר, במסווה של ייעוץ – כשבעצם יש כאן אג'נדה ברורה ומוצהרת. אני דווקא בעד פרישה של התמונה המלאה, ולא להגיד אוטומטית "כן להפלות!", אבל אני בספק אם זה מה שקורה ב"אפרת". וזה בטח לא מה שעולה מהקמפיין המעורפל שלה.

24.

הנה נשים שבאמת זקוקות לעזרה: האחיות סנגלי מהודו.

הן סובלות מתסמונת נדירה המכונה "תסמונת איש הזאב". אני לא חושב שצריך להכביר מילים. הדוקומנטריסט סנה גופטה מבקש כעת ליצור סרט אודותיהן, כדי לסייע במימון ניתוחי לייזר יקרים שיגאלו את הבנות. הסיפור המלא כאן.

25.

חדשות נפלאות: כתביו התיאולוגיים של אייזיק ניוטון עלו לאתר הספריה הלאומית. מי שמכיר את ניוטון בעיקר כפיזיקאי דגול – כלומר כולנו – יופתע לגלות את ניוטון התיאולוג הסקרן, עם פרשנויות מקראיות ונבואה לגבי אחרית הימים (2060, אם אתם צריכים להתכונן). מרתק.

26.

ברכות למנהלי הרדיו החדשים: מיקי מירו, שמינויו למנהל קול ישראל אושרר, וירון דקל, המפקד המפתיע של גל"צ. עם שניהם יהיה לכל הפחות מעניין – מירו כבר הצליח לעורר תסיסה בקול ישראל, ודקל הוא עיתונאי פוליטי אסרטיבי שיהיה מעניין לראות את חותמו על התחנה הנתונה למרותו של שר הביטחון המושמץ. שיהיה בהצלחה.

27.

ובטלוויזיה: "עבודה ערבית" חזרה לעונה שלישית, אמנון לוי פגש את אליקו כהן. כתבתי על שניהם (הלינקים בפנים).

28.

יאיר רוה מבקש ליצור מאגר תסריטים ישראלי. אם יש בידיכם כאלה, אתם מוזמנים להצטרף.

29.

"האלבומים" בערוץ 8 מגיע לסיומה בשבת עם הפרק על "פלונטר" של רמי פורטיס. השבוע גם התבשרנו בשמחה שהיא תזכה לעונה שניה (ובוואלה גם הציעו אלבומים חדשים לעסוק בהם).

הנה רצועה חביבה עלי במיוחד מ"פלונטר".

30.

תראו מי נפגשו בבית החולים.

זה מה שקורה כשמשחקים גיבורי אקשן אחרי גיל 60.

ועל כך כבר אמר רבנו דגלובר:

 31.

טריילר לשבת

ספיידרמן מתקרב. אני מאוד פסימי לגביו.

הרולר (3.2.12)

1.

"הארטיסט" ממשיך לחמם מנועים לקראת האוסקר. הזכיה האחרונה – פרס איגוד הבמאים. סמנו פייבוריט.

2.

ומרטין סקורסזי לא אוהב את זה שכל התהילה הכלבית השנה הולכת לאוגי מ"הארטיסט". גם לבלאקי מ"הוגו" מגיע להתחרות על קולר הזהב (לא, ברצינות, יש דבר כזה). ולכן ישב מרטי וכתב מכתב.

Dog Fight

החדשות האחרונות, אגב, הן שאוגי פורש ממשחק. ודווקא כשהוא בשיאו, לפני שהוא מתחיל להתבזות בבי-מוביז דה נירו סטייל.

3.

ובשנה כלבית כל כך, זה היה אך טבעי שמישהו יבוא ויתחיל לשבץ אותם בפוסטרים.

4.

כל כך הרבה כלבים, שאני לא יכול בלי איזו קריקטורה.

ועוד אחת של צ'ארלס ברסלוטי, כי אי אפשר לתת קריקטורה עם כלבים בלעדיו.

5.

אפרופו פרסים – "שלטון החוק" זכה בפרס התעודה בפסטיבל סאנדאנס (ו"חמש מצלמות שבורות" בפרס הבימוי). בואו נקווה שזה יביא אותם גם לבתי הקולנוע הלא סינמטקים.

6.

מה היה השבוע בבלוג?

ביקורת על הכישלון החדש של מדונה, "W.E"; נערת שער חדשה, ג'נסיס רודריגז מ"אדם על הקצה"; ביקור חוזר ב"שודדי הזמן"; ופוסט מוסיקלי מלא תענוגות בחסות ג'וני קאש ולזכר "הקצה" ז"ל (שלמרבה השמחה תזכה לחיים חדשים ב-88FM). בקיצור – היה מגוון.

7.

אפרופו ג'וני קאש, שלא מפסיק להוציא אלבומים אחרי מותו – הנה אחד מהג'וני קאש שלנו (במובן של "אגדה"): יוסי בנאי. "שירים אחרונים" של בנאי, שהעבודה עליו החלה בימיו האחרונים של המלך המנוח, עתיד לראות אור בקרוב בהליקון, בהשתתפות ברי סחרוף, מיכה שטרית, ארקדי דוכין, שלומי שבן, עידן רייכל ועוד רבים וטובים ובנאים (האחיין אהוד והבן יובל). ויהיה גם סרט (בבימוי מיקי שטיינר). אם לא אכפת לכם, כמי שבנאי הוא האמן הישראלי הנערץ עליו, תרשו לי לכסוס ציפורניים בציפיה.

8.

סקוט וויבר עבד במשך 35 שנים על בניית סן פרנסיסקו מקסמי שיניים. אני לא יודע אם המשפט הזה מגדיר מחדש את המושג "הובי", או את המושג "שעמום".

9.

מתי כספי וריקי גל מתאחדים אחרי 25 שנה. אפשר להכריז על שובה של נערת הרוק

10.

אפרופו זמר ישראלי קלאסי – "קול ישראל" משחררים הקלטות ישנות לרשת. מדובר בחתיכת תיבת מטמון בלי תחתית. הנה קטע לדוגמה: יוסי ידין, שאני מכור לקולו מאז דיבב את שירקאן ב"ספר הג'ונגל", מציג שני קטעים מתוך "על עכברים ואנשים" (עם זלמן לביוש).

11.

ומהקלאסיקה הישנה למודרנית: השבוע בסדרה המשובחת של יואב קוטנר ואבידע לבני "האלבומים" בערוץ 8 – "זקני צפת" עם "זקני צפת". אני לא בטוח לגבי הקלאסיקה, אבל סמכו על קוטנר שיהיה לכם מעניין.

הנה "ריקי", עם בונוס: אקי אבני, יעל אלמוג וירדן בר כוכבא הצעירים והתוססים.

11.

ולבשורות המשמחות של השבוע: מונטי פייטון יתאחדו לרגל סרט חדש.

כך זה נראה בפעם האחרונה שהם התאחדו, ב-1998 בפסטיבל אמנויות הקומדיה האמריקאי, כשזכו בפרס והתראיינו לרוברט קליין בהרכב מלא (כולל מה שהתחזה לאפר של גרהאם צ'פמן).

בעצם, זה לא לגמרי מדויק, כי החבורה נפגשה שוב גם ב-2009, לרגל 40 שנה למונטי פייטון, בתיאטרון זיגפילד בניו יורק.

וזו הפעם האחרונה בה הם התאחדו ליצירת סרט: "טעם החיים", 1983

13.

ולבשורות העצובות של השבוע: ויסלבה שימבורסקה נפטרה בגיל 88. אריאנה מלמד סופדת לה ב-YNET; מיכאל הנדלזלץ, רפי וייכרט ויובל אלבשן ב"הארץ"; ורן יגיל מומלץ במיוחד בהכנסו לעובי הקורה הפואטית ב-NRG.

שימבורסקה, כלת פרס נובל, היתה משוררת דגולה. היא הצליחה להיות פשוטה ונגישה מבלי לוותר על עומק ומורכבות, והיכולת שלה לתאר סיטואציות אנושיות קטנות כדי לתאר רעיון גדול – ושימבורסקה היא משוררת של רעיונות ושל פואנטות – יוצאת מן הכלל.

השבוע נפתח פסטיבל אפוס השלישי לסרטי תרבות ואמנות. בשנה שעברה הוקרן במסגרתו "החיים נסבלים. לפעמים", סרט תיעודי על שימבורסקה, מעשנת כבדה שנפטרה מסרטן ריאות.

ובאלבום שירי המשוררים החדש של ירונה כספי, "מאפיה של אישה אחת", היא שרה שימבורסקה (כפי שעשתה כבר באלבומה הראשון, "תני לשתיקה לבעור", בשיר " target="_blank">"פרידה מן הנוף").

מחר אביא כאן כמה משיריה. הנה משהו קטן ונפלא.

כף היד / ויסלבה שימבורסקה

עשרים ושבע עצמות,

שלושים וחמישה שרירים,

קרוב לאלפיים תאי עצבים

יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.

הרי זה די והוֹתר,

כדי לכתב את "מין קמפף"

או את "פו הדב".

14.

אם יש לכם חשבון פייסבוק – כלומר, אם אתם ישראלים, סיימתם גן חובה או נולדתם אחרי מלחה"ע הראשונה ואתם נושמים – בוודאי לא החמצתם השבוע את תמונותיו של החרדי החופן. זה שבא אחרי הישראלי המכוער, רוצח החתולים הסדרתי והחיילת המצטלמת/החיילים המצטלמים.

גבירותי ורבותי וחברי הוירטואליים – פייסבוק עובר מהפך. ולא, אני לא מדבר על הטיימליין. אני מדבר על המהות. אני מדבר על הרשת שהפכה מאוטוסטראדה של סטטוסים לאלבום תמונות אינטרנטי לרשימת המלצות תוכן ללוח מודעות משטרתי לעמוד קלון ציבורי. ככה זה כשהאצבע קלה על הדק השיתופים, וכל עבריין/ישראלי מכוער לכאורה הופך בלחיצת עכבר לעבריין מורשע עם אות קין של דיסלייק על המצח. תחשבו טוב לפני שאתם משתפים תמונות שמכתימות בני אדם. אל תתנו לאצבעות ללכת במקום השכל.

פרטים נוספים במאמר שכתבתי כאן (או כאן).

15.

מחר (שבת) ישוב אלינו פסטיבל הקולנוע הבריטי. אבנר שביט ממליץ ב"וואלה". בין השאר, זו הזדמנות לראות את "בושה" של סטיב מקווין, שרבים התאכזבו לא למצוא את שמו של כוכבו, מייקל פסבנדר, ברשימת המועמדויות לאוסקר.

16.

ובתזמון מושלם עלה אתמול בבתי הקולנוע "אשת הברזל", הביופיק על מרגרט תאצ'ר. ובתזמון "מושלם", איי פוקלנד שוב חוזרים לכותרות. ב-2 באפריל השנה יצויינו 30 שנה לפלישת ארגנטינה לאיים ולתגובה הצבאית הבריטית בעקבותיה, והנה שתי המדינות שוב מחממות את הגזרה: זו מבטלת טיסות, זו שולחת משחתת, ופוקלנד מצטחצחת לקראת סיבוב שני.

ואני שואל: אין גבול ליחצ"נות?

17.

דברים שאפשר ללמוד מפוקלנד:

ההיסטוריון המומחה למדינות דרום אמריקה הלטיניות, ד"ר אפרים דוידי, אינו הבלם המיתולוגי מהפועל ב"ש המומחה לבלימת מסירות עומק ומתפרצות, אפרים דוידי.

פעמיים דוידי

18.

אפרופו כדורגל: טקסט מעולה של אלון עידן ב"הארץ" על שדרי ופרשני כדורגל ישראלים בכלל, ועל דני נוימן בפרט. "נוימן ושולחיו ושולחי שולחיו הם יריקה מתמשכת בפניו של הציבור".

תודה לפוג'יקום

19.

שרגא גפני ז"ל היה גיבור שיצר גיבורים. אבל במבט מפוכח, קשה להתעלם מהממד הלאומני שהיה בספריו. במידה רבה זה רק הדהד את התקופה שבה נולדו דני דין וחבריו (אבל לאו דווקא את התקופה בה התבגרו – גפני פירסם את הדני דין האחרון שלו ב-2001). תמר רותם מתייחסת לכך בכתבה מעניינת ב"גלריה".

איפה היית במלחמת לבנון השניה, איפה?

20.

הבת של הוגו צ'אבז, רוזינס, הסתבכה. להצטלם עם סרייה של דולרים במדינה שמגבילה את אזרחיה בהחזקת מטבע זר – לא רעיון טוב.

לא-פוקר-פייס

21.

דברים שאפשר ללמוד מהאקרים סעודים:

האקר בעברית הוא "פצחן". למשל, בבדיחה מ"ארץ נהדרת": האקרים סעודיים פרצו לאתר "הארץ", שוטטו באתר ולבסוף עשו לייק.

ברכות לתקשורת על הניסיון להשתמש במונח העברי, אבל נדמה לי שבכל זאת נעשתה כאן טעות. אם כבר, היה צריך לומר "פרצן", כלומר קראקר – מונח שגם באנגלית לא תפס פה משום מה, וכך כולם נהיים האקרים, לא משנה האג'נדה.

22.

מה יהיה עם הדרת הנשים? (ויה הטיש של גורנישט)

(השבוע, אגב, נחשפה במדריד תגלית חדשה וחשובה – העתק נוסף של המונה ליזה, שמור טוב יותר. לא שזה עזר לפענוח התעלומה)

23.

יש לי וידוי: אני מת על נסיכות דיסני. אני מת עליהן כמו אחרונת הילדות בנות ה-11 (מינוס האקססוריז), ובמיוחד על העולם האמנותי הפורה שמשגשג סביבן (מנסיכות דיסני כאמהות, דרך נסיכות דיסני כאחוות הג'ינס ועד נסיכות דיסני במסיבת פיג'מות). והשבוע הלוק האופנתי שלהן כבש את הרשת.

Viria13

24.

והנה עוד משהו על נסיכות דיסני

25.

והנה עוד נסיכה: נסיכת הבלוג

26.

טריילר לשבת

האויב עדיין בפנים. ולא, זה לא פרסומת לסלולרי.

קלאסיקה רויזיטד: "שודדי הזמן" (1981)

שלושה דברים החזירו אותי ל"שודדי הזמן":

א. "ג'ורג' הריסון: חיים בעולם חומרני", הדוקומנטרי המשובח של מרטין סקורסזי.

ב. הסרט הקצר החדש של טרי גיליאם, "The Wholly Family" (שמוצע לצפיה כאן, באתר ה"גרדיאן", תמורת 1.99 פאונד).

ג. האיחוד העתידי המרגש של חברי מונטי פייטון לסרט חדש.

הקשר בין מונטי פייטון ל"שודדי הזמן" ברור, אני מניח – טרי גיליאם ביים וכתב את התסריט ביחד עם מייקל פאלין שגם משחק לצד ג'ון קליז. גם על הקשר בין גיליאם לגיליאם לא צריך להרחיב. אבל מה לג'ורג' הריסון ול"שודדי הזמן"?

ובכן, הריסון תרם תרומה קרדינלית להפקת "שודדי הזמן". כפי שמסופר גם בסרטו של סקורסזי, "שודדי הזמן" הופק ע"י חברת ההפקות "Handmade films", שהוקמה לצורך הפקת "בראיין כוכב עליון" של מונטי פייטון. הריסון, שהוכר כבעלי החברה לצד דניס או'בראיין, אף הציץ לרגע באותו סרט. הריסון אמר שהוא רצה לראות את הסרט, ועל כך אומר טרי ג'ונס ב"חיים בעולם חומרני": "זה כנראה היה הכרטיס הכי יקר שמישהו רכש אי פעם כדי לצפות בסרט". כך הריסון מימן את "בראיין כוכב עליון", וב-1981 יצא הסרט הרשמי הראשון מבית היוצר של החברה החדשה: "שודדי הזמן".

ועל נעימת הנושא אחראי, כמובן, ג'ורג' הריסון

"שודדי הזמן" הוא סרט טרי-גיליאמי כהלכתו. יש בו את כל הדמיון ושאר הרוח הגיליאמי הפרוע והמשעשע (מי אמר ענק שחובש ספינה בתור כובע?), גם אם התקציב מוגבל (5 מיליון דולר) והסרט אינו מרהיב עין כפי שיכול היה להיות לו היה מופק היום. אבל גיליאם מעולם לא נתן לתקציב לעמוד בדרכו. כבמאי יומרני ורב המצאות הוא תמיד מצא פתרונות מקוריים (קרדיט גם למעצב האמנותי נורמן גרווד, שלימים זכה לשלוש מועמדויות לאוסקר – עבור "הוק", "גלורי" ו"ברזיל" של גיליאם). "שודדי הזמן", שפורש – כפי שניתן להבין משמו – הרפתקאות המשתרעות על פני תולדות האנושות, מדמויות היסטוריות ועד לדמויות ספרותיות, לא צריך להתבייש בדבר. היום זה אולי נראה מיושן – כמו כל סרט אייטיז – אבל עדיין שובה לב.

"שודדי הזמן" נחשב לראשון ב"טרילוגיית הדמיון" של גיליאם. אחריו באו "ברזיל" ו"הרפתקאות הברון מינכהאוזן". שלושתם מציגים גיבורים בגילאים שונים (ילד, גבר ואדם זקן) הבורחים מהמציאות החונקת אל עולם דמיוני. במידה רבה גיליאם בורח אל עולמות הדמיון האלה בכל סרטיו. אפילו ב"פישר קינג" הריאליסטי. בעצם, הגיבורים האלה הם טרי גיליאם.

היום "שודדי הזמן" נראה לי כמו הטיוטה של ג'ים הנסון ל"הקריסטל האפל" (1982) ול"המבוך" (1986). אותה רוח של פנטזיה רבת קסם שורה על הסרטים האלה (בשניים מהם, אגב – "שודדי הזמן" ו"המבוך" – מופיע קני בייקר, הידוע יותר כ-R2D2 מ"מלחמת הכוכבים". גם כמה מחבריו לכנופיית השודדים השתתפו בטרילוגיה, בתפקידי האיווקים). שנות השמונים היו שנים נהדרות לפנטזיה ("הנסיכה הקסומה", "ווילו והנסיכה", "אגדה", "הסיפור שאינו נגמר", "ילדים בממלכת הצעצועים"), ו"שודדי הזמן" במידה רבה פתח את העשור המוצלח הזה.

ועם זאת, "שודדי הזמן" חייב את רוחו גם למונטי פייטון, כמובן. ההומור של החבורה שורה על הסרט, שכתבו גיליאם ומייקל פאלין, ובו משתתף גם ג'ון קליז בסצנה שהיא אולי המונטי-פייטונית מכולן.

גם שאר הסרט ניחן בהומור הזה לכל אורכו, עד לשורה התחתונה שמובילה את חבורת גנבי הזמן – גמדים המטיילים בזמן באמצעות מפה סודית ובוזזים אוצרות – אל החפץ הנפלא ביותר בעולם, שמוצג בדרך הסופרלטיבית בה מוצגים מוצרים בפרסומות ובערוצי הקניות.

בויקיפדיה מסופר שרוברט יואיסון כתב בספרו "Monty Python: The Case Against" שחבורת הגמדים מייצגת את חברי מונטי פייטון. זה בהחלט נשמע כמו ההומור של גיליאם ופאלין: רנדל המנהיג הדומיננטי הוא ג'ון קליז, וולי המורד בסמכותו הוא טרי ג'ונס, פידג'יט החביב הוא פאלין, סטראטר חמוץ הפנים הוא אריק איידל, אוג השקט והאומלל (שהופך לחזיר) הוא גרהאם צ'פמן, ו-ורמין, המטונף שבחבורה, מייצג את גיליאם עצמו.

המפה הסודית

הבעיה היא שרוח מונטי פייטון גם הופכת את "שודדי הזמן" לסדרת מערכונים (ומזכיר בכך קצת את "ההיסטוריה המטורפת של העולם" של מל ברוקס, שיצא באותה שנה). בסופו של דבר, אפיזודה רודפת אפיזודה, והקשר העלילתי ביניהן – מסעה של חבורת גמדים-גנבים וילד אל החפץ הנחשק ביותר בעולם – קלוש. האפיזודות עצמן מהנות – שון קונרי כאגממנון הלוחם במינוטאור (למרות שהיה זה תזאוס שעשה זאת), איאן הולם כנפוליאון המתוסבך, שקיעת הטיטאניק – אבל החיבור רופף. זה עובד מצוין בסדרות טלוויזיה, ופחות בסרטים (אם כן בסרטי מונטי פייטון זה מעולם לא הפריע).

"שודדי הזמן" הוא סרט לכל המשפחה, אבל הוא בכל זאת שומר על מידה של תחכום בהומור שלו. זה בולט בעיקר בדיאלוגים, אבל גם, למשל, בסיום (ספויילר? לא ראיתם את "שודדי הזמן"?!), שבו מוצאים הוריו של קווין את מותם המפתיע. זה לא קורה הרבה בסרטים לילדים ולכל המשפחה, תודו.

גיליאם תכנן סיקוול ל"שודדי הזמן". טוב, הוא גם מתכנן את הגרסה שלו ל"דון קיחוטה" כבר למעלה מעשור. לא נעצור את נשימתנו בציפיה.

½*** כוכבים

שישיית הגמדים. לא בתמונה: שלגיה

כאן תוכלו לשאול בשלומם של כוכבי "שודדי הזמן" (אמיר בוגן, YNET)

"שודדי הזמן" (Time Bandits). בימוי: טרי גיליאם. תסריט: מייקל פאלין וטרי גיליאם. שחקנים: קרייג וורנוק, דייויד רפפורט, ג'ק פרוויס, קני בייקר, מייק אדמונדס, מלקולם דיקסון, טייני רוס, דייויד וורנר, מייקל פאלין, שלי דובאל, איאן הולם, שון קונרי, ג'ון קליז, קתרין הלמונד, פיטר ווהן, ראלף ריצ'רדסון. 116 דקות. 

IMDB כאן


דרייב, דרייב, דרייב. כל מה שחסר ברשימת המועמדויות של אוסקר 2012

קצת אחרי המועמדויות, קצת לפני הניחושים – 20 הערות על המועמדים לאוסקר 2012

1. זה אנחנו נגד האיראנים. לא ראיתי עדיין את "פרידה", אבל מכל מה שאני שומע – הסיכויים לרעתנו. הוא קיבל אפילו מועמדות לתסריט מקורי. אפילו פוליטית, פרס לאיראנים בעת הזו תצטייר כדבר הנכון לעשות.

את תקוותינו נתלה בהתנגדות האיראנית המסורתית לעלות איתנו למגרש. זה עובד בג'ודו, וצריך לקוות שזה יעבוד גם כאן. כי אני לא אעמוד בעוד הפסד של השקולניקים.

בן - יש לי הרגשה לא טובה בקשר לערב הזה

2. יש תשעה מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. לא שלושה, לא חמישה, לא עשרה. אפילו לא שמונה. תשעה. למה? כי זה נראה טוב כשמציגים את הקטגוריות על המסך? כי יש לו שורש ריבועי?

ומילא תשעה, אבל איך "דרייב" בחוץ?

3. דמיאן באשיר ("חיים טובים יותר") הדיח את לאונרדו דיקפריו ("ג'יי. אדגר") מרשימת המועמדים לשחקן הטוב ביותר. הפתעה, לא יודע אם מוצדקת. לא ראיתי את באשיר עדיין, ודיקפריו בהחלט היה ראוי למועמדות. אולי אפילו על חשבון ג'ורג' קלוני ("היורשים"), שבלאו הכי מגיע לכאן מדי שנה.

אבל זו עדיין רשימה מצוינת, עם בראד פיט ("מאניבול"), גארי אולדמן ("חפרפרת", ואני שמח שהוא נכנס לרשימה) והפייבוריט ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט").

ובכל זאת חסר לי כאן מישהו (חוץ מדיקפריו. וראיין גוסלינג. ואולי גם מייקל פסבנדר, לפי ההשערות המוקדמות – טרם ראיתי את "בושה"). חסר לי אנדי סרקיס, שהיה נהדר בתפקיד קפטן האדוק ב"הרפתקאות טינטין", ופנטסטי בתור שימפנזה ב"כוכב הקופים: המרד". הקץ לקיבעון האקדמי!

מזהים את הזקנים מהאקדמיה בחזית? צ'ארג'!!!

4. בין השחקניות זה נראה כמו הקרב בין מריל סטריפ ("אשת הברזל" – מועמדות מספר 17 בקריירה) למישל וויליאמס ("השבוע שלי עם מרילין"), אבל ההפתעה הגדולה הוא היעדרה של טילדה סווינטון מהרשימה. באופן קצת מוזר, אני יכול להבין את זה. סווינטון היתה מצוינת ב"חייבים לדבר על קווין", ועם זאת – היא היתה ליהוק מאוד לא מתאים. אולי זה עמד בסופו של דבר לרעתה.

5. ו"חייבים לדבר על קווין", אגב, נשאר בכך בלי כלום. בלי תסריט, בלי בימוי, בלי עזרא מילר. נאדה.

6. שחקני המשנה נפלאים: קנת בראנה ("השבוע שלי עם מרילין"), ג'ונה היל ("מאניבול"), מקס פון סידוב ("קרוב להפליא ורועש להחריד"), כריסטופר פלאמר ("בגינרס"), ניק נולטה ("לוחם"). ארבעה תותחים כבדים, והיל הצעיר (עם תפקיד נהדר, גם אם לא כזה שיביא לו אוסקר). אבל איפה המאפיונר היהודי אלברט ברוקס??

אני כל כך הולך לשבור לכם את העצמות על זה

7. ברניס ביז'ו ("הארטיסט") לא היתה צריכה להגיע לקטגוריית שחקנית המשנה. אלה הם טריקים אוסקריים קבועים שנועדו להביא פרסים תוך כיפוף המציאות. אבל לפחות, באין איום ממשי עליה, היא תקבל את מה שמגיע לה.

8. וודי אלן ("חצות בפאריס") ומרטין סקורסזי ("הוגו") קיבלו מועמדות שביעית לפרס הבימוי. לא שזה יעזור להם.

9. בכלל, כיף לראות את ההערכה שגילו אנשי האקדמיה כלפי "חצות בפאריס", סרט שנון ומענג שנדמה לי שלא זכה כאן להתייחסות המפרגנת הראויה.

10. והעובדה ש"הארטיסט" – סרט אילם עם תסריט בן 44 עמודים – קיבל מועמדות על תסריט מקורי היא לא רק נפלאה, ולא סתם דאחקה. היא מהמוצדקות.

11. אני מאוד מאוכזב ש"הרפתקאות טינטין" בחוץ. אבל כל עוד "רנגו" יזכה, אני אסלח.

12. וזה שפיקסאר, המנצחים הקבועים של קטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר, בחוץ (על "מכוניות 2"), זה די מדהים. ומוצדק.

13. "מסיבת רווקות" בפנים. פעמיים (תסריט מקורי ומליסה מקארת'י על שחקנית משנה). כל הכבוד לאקדמיה.

מופת של משחק מעודן

14. וגם "ג'יין אייר" בפנים (תלבושות). טוב מאוד.

15. עדיין לא ראיתי את "הוגו", אבל אני מאוד מקווה שיאנוש קאמינסקי יזכה באוסקר על העבודה שלו ב"סוס מלחמה".

עין הסוס

16. ולג'ון וויליאמס הביאו "סוס מלחמה" ו"הרפתקאות טינטין" מועמדות מספר 42 – ובמילים: ארבעים ושתיים (!!!). וואו.

17. וגם כאן (בפסקול) – "דרייב" בחוץ. "דרייב" מועמד רק בקטגוריית עריכת הסאונד. ביזיון, אבל בקנה המידה של האקדמיה (שבשנה שעברה שכחה את כריסטופר נולאן ו"התחלה" מחוץ לקטגוריית הבימוי) זה כמעט נסלח.

18. ול"כוכב הקופים: המרד" נשאר רק פרס האפקטים. חסר לכם שהוא לא זוכה בו. וחסר לכם שזה הולך למייקל ביי ("רובוטריקים 3").

19. האם יש סיכוי ש"אלברט נובס", שהפך את גלן קלוז וג'נט מקטיר לנשים, לא יזכה בפרס האיפור?

20. תגידו, אמרתי מספיק פעמים "דרייב"?

בדרך לפרק את האקדמיה

רשימת המועמדויות המלאה:

סרט:

"סוס מלחמה"

"הארטיסט"

"מאניבול"

"היורשים"

"עץ החיים"

"חצות בפאריס"

"העזרה"

"הוגו"

"קרוב להפליא ורועש להחריד"

במאי:

מרטין סקורסזי ("הוגו")

טרנס מאליק ("עץ החיים")

מישל הזנוויציוס ("הארטיסט")

אלכסנדר פיין ("היורשים")

וודי אלן ("חצות בפאריס")

שחקן:

ג'ורג' קלוני ("היורשים")

ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט")

בראד פיט ("מאניבול")

דמיאן באשיר ("חיים טובים יותר")

גארי אולדמן ("החפרפרת")

שחקנית:

ויולה דייויס ("העזרה")

מריל סטריפ ("אשת הברזל")

גלן קלוז ("אלברט נובס")

מישל וויליאמס ("השבוע שלי עם מרילין")

רוני מארה ("נערה עם קעקוע דרקון")

שחקן משנה:

קנת בראנה ("השבוע שלי עם מרילין")

ג'ונה היל ("מאניבול")

מקס פון סידוב ("קרוב להפליא ורועש להחריד")

כריסטופר פלאמר ("בגינרס")

ניק נולטה ("לוחם")

שחקנית משנה:

ברניס ביז'ו ("הארטיסט")

מליסה מקארתי ("מסיבת רווקות")

ג'סיקה צ'סטיין ("העזרה")

ג'נט מקטיר ("אלברט נובס")

אוקטביה ספנסר ("העזרה")

תסריט מקורי:

"פרידה"

"חצות בפריז"

"הארטיסט"

"מסיבת רווקות"

"התמוטטות"

תסריט מעובד:

"היורשים"

"הוגו"

"משחקי שלטון"

"מאניבול"

"החפרפרת"

סרט זר:

"הערת שוליים", ישראל

"פרידה", אירן

"באפילה", פולין

"בולהד", בלגיה

"מיסייה לזאר", קנדה

אנימציה:

"חתול בפאריס"

"צ'יקו וריטה"

"קונג פו פנדה 2"

"רנגו"

"החתול של שרק"

עיצוב:

"הארטיסט"

"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2"

"הוגו"

"חצות בפאריס"

צילום:

"הארטיסט"

"הנערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"עץ החיים"

"סוס מלחמה"

תלבושות:

"אנונימוס"

"הארטיסט"

"הוגו"

"ג'יין אייר"

".W.E"

עריכה:

"הארטיסט"

"היורשים"

"נערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"מאניבול"

איפור:

"אשת הברזל"

"אלברט נובס"

"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2'"

פסקול:

"הרפתקאות טינטין"

"הארטיסט"

"הוגו"

"החפרפרת"

שיר:

"איש או חבובה" ("החבובות")

"אמיתי בריו" ("ריו")

עריכת סאונד:

"דרייב"

"הנערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"רובוטריקים 3"

"סוס מלחמה"

מיקס סאונד:

"הנערה עם קעקוע דרקון"

"הוגו"

"מאניבול"

"רובוטריקים 3"

"סוס מלחמה"

אפקטים:

"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2"

"הוגו"

"פלדה אמיתית"

"כוכב הקופים: המרד"

"רובוטריקים 3"

סרט קצר (אנימציה):

"Dimanche/Sunday"

"The Fantastic Flying Books of Mr. Morris Lessmore"

"La Luna"

"A Morning Stroll"

"Wild Life"

סרט קצר (לייב אקשן):

"Pentecost"
"Raju"
"The Shore"
"Time Freak"
"TubaAtlantic"

סרט קצר (תיעודי):

"The Barber of Birmingham: Foot Soldier of the Civil Rights Movement"
"God Is the Bigger Elvis"
"Incident in New Baghdad"
"Saving Face"
"The Tsunami and the Cherry Blossom"