תגית: מריון קוטיאר

הרולר (4.8.12)

1.

לכבוד האולימפיאדה הלא-מי-יודע-מה מוצלחת שלנו עד כה, כדאי לחזור לרגע השיא של הספורט הישראלי:

2.

אני מקווה שבשבוע הבא אתפנה גם להתייחס קצת לשידורי האולימפיאדה. זה לא יהיה טוב, אני מודיע לכם, למרות שאני בא לפרגן.

בינתיים, אי אפשר שלא להתייחס לתופעת משה גרטל. גרטל היה חביב בעיני ביום-יומיים הראשונים לשידורים. ואז הוא הציע לאנשים לשלוח אליו שאלות בסמסים. ואז זה קרה:

(ויש עוד, כמובן).

הרעיון של השאלות בסמסים מבריק – ולא ערוץ-אחדי בעליל – אבל גם מרגיז (כי גרטל פתח את האפשרות רק למי שמחזיק במספר הטלפון שלו). מצד אחד, הוא נתן אפשרות אמיתית לטלוויזיה אינטראקטיבית, ופתח לצופים לקבל את הפרשנות שהם באמת מחפשים; מצד שני, הוא גם נתן להם את האפשרות להסתלבט על גרטל, משמחה ריף ועד אסף לוץ.

זה לא מכובד ולא נעים להסתלבט על אדם מבוגר שלא מזהה את הבדיחה על חשבונו. אבל גרטל לא נקי כפיים בסיפור הזה. בתוך ימים אחדים הוא הפך משדר השואו בבריכה לשואו עצמו. הוא התאהב במעמדו החדש והמשיך לתחזק אותו. במהירה הוא החל להאפיל על התחרות עם לקט האסוציאציות ההזויות שלו. זאת מעבר לנטייה המובנית שלו להתרגשות מוגזמת ("קדימה דנה!" – לדיינה וולמר, כן?), לכישרון המופלא שלו להיות בבריכה ולא לזהות מובילים ומנצחים ("למה להמר? אני אומר שזו סיבום! …פרנקלין…") ולעניין החדש שלו למסור ד"שים לקסם שלו. הסימפטום הבולט ביותר לתופעת גרטל החדשה הוא העובדה שהחל להתייחס לעצמו, שוב ושוב, לפעמים בכוונה ולפעמים בטעות, בגוף שלישי. באחד המקרים אף פנה לבוקי צ'יש כגרטל. ואני שואל – איזה אדם פונה לאדם אחר בשמו שלו? איזו מגלומניה היא זו?

אינני יודע מי בחר לשבץ כל כך הרבה סימני קריאה בראיון של גרטל עם מרב מיכאלי, אבל כולם במקום, ומעידים היטב על סגנונו של האיש. ואין פלא שאתמול כבר קידמה אותו שרון פרי במשפט "עם כל הכבוד לשחיינים, הכוכב האמיתי של הבריכה הוא משה גרטל". תוסיפו עוד סימן קריאה. בעצם, סימן תדהמה.

יכול להיות שאתם חושבים שזה עניין חביב דווקא, כי גרטל הוא אדם חביב דווקא. זה נכון לגבי האדם, כנראה, אבל גרטל האיש אינו אלא פנים אחרות של התופעה המוכרת אצל עיתונאי הספורט שלנו – העיתונאי שהופך להצגה עצמה, בחסות הקהל הנבער.

3.

מה שמזכיר לי שהשבוע רציתי להקיא פעם אחת, וזה לא היה כשוולריה מקסיוטה נפלה מהקורה. זה היה כשקופמן רצח אותו ברדיו.

4.

טקס הפתיחה של האולימפיאדה, בבימויו של דני בויל, היה יוצא מן הכלל. אני לא נוהג לראות את טקס הפתיחה, אבל הפעם ראיתי. באתי כי רציתי לראות את פול מקרטני, נשארתי כי היה באמת מצוין. אם אורי לוי לא היה משדר אותו ומתלהב כמו דודה מדני בויל, סביר להניח שהייתי ממש נהנה.

טייכר וזרחוביץ' ניסחו זאת מצוין:

5.

ייצוג ישראלי מצטיין: השחיין הצרפתי (הלא-יהודי) פביאן ז'ילו.

עניין חוזר שמשגע אותי – איך אתה שעושה קעקוע לא דואג להגהה מינימלית?

זה הסיפור המפורסם של אורי כהן. והנה עוד כמה, ב"חורים ברשת".

6.

מיצג אולימפי יפה של המעצבת הבריטית שרה הינדמן:

(עוד כאן)

7.

אפרופו סעיף 3: הנה עוד קטע שגרם לי להקיא. לא הצלחתי אפילו לצלוח אותו עד סופו.

הסיפור שמאחוריו: קארן קליין, 68, מלווה הסעות בית ספר ברוצ'סטר, ניו יורק, צולמה כשהיא סופגת התעללות אכזרית מידי ילדי ההסעה. כשראיתי את זה – ליתר דיוק, כשניסיתי לראות את זה – התחשק לי פשוט לקחת את הילדים, אחד אחרי השני, ולזרוק אותם מהחלון.

החדשות הטובות כאן: הילדים הושעו לשנה ממערכת החינוך וחויבו לעבודות שירות עם קשישים; ולמעלה מ-30,000 איש מ-84 מדינות גייסו מעל ל-700 אלף דולר כדי לממן לקליין חופשה. קליין, שזכתה גם לטקס מכובד שאורגן לה ע"י תחנת רדיו בבוסטון, החליטה לפרוש. היא אפילו לא כועסת על הילדים. "הם רק ילדים", היא אומרת. אני מצדיע לה.

8.

למד"א יש מיזם נפלא שלא זכה לסיקור הולם: "אמבולנס המשאלות", שמממש לחולים קשים וסופניים את משאלתם האחרונה. לפי הדיווח ב"הארץ", הוא לא עובד יותר מדי. ואני מניח שזה פחות בגלל שנגמרו החולים הסופניים ויותר בגלל שלא מכירים את השירות. אז הנה, תכירו. 1-800-600-101, ותוכלו לעשות מישהו שמח בפעם האחרונה.

9.

גור וידאל נפטר. אורי קליין כותב על תרומתו הקולנועית הצנועה אך המעניינת.

וידאל היה סופר מצוין, אבל התענוג הגדול היה לראות אותו מתעמת חזיתית עם נורמן מיילר (אותו כינה "צ'ארלס מנסון"):

10.

גם שרמן המסלי מת.

אהבתי אותו ב"הכל נשאר במשפחה", אהבתי אותו ב"משפחת ג'פרסון", ואהבתי אותו אפילו ב"הנסיך המדליק מבל אייר".

11.

כל זוכי פרויקט "48 שעות" כאן: חביב הקהל "כוכב נופל" (קבוצת בר מצווה), הזוכה "הכל בסדר" (קבוצת הב"ט), וזוכה פרס הבימוי (איתן ענר) "האיש הצמא" (קבוצת Top Less Productions).

12.

שלשום נפתחה התערוכה "המגירה" של לירון ברייר (גילוי נאות: מכיר באופן אישי את הבחורה המוכשרת). זה קורה ב"בית פנורמה", קומה 6, סטודיו 635, וכדאי שתבואו. עוד פרטים כאן.

13.

אהבתי מאוד את "עלייתו של האביר האפל". ואני מת על מלכת הבלוג מריון קוטיאר. אבל אני לא יכול שלא לספר לכם שסצנת המוות שלה בסרט הפכה לטאמבלר מביך.

14.

אפרופו דברים שאני אוהב: "שובר שורות" עלתה בעונתה החמישית גם אצלנו. הנה מה שכתבתי לרגל חזרתה (והמשך יבוא).

15.

גבירותי ורבותי: מהפך! "ורטיגו" הדיח את "האזרח קיין" מצמרת הרשימה המסורתית של Sight and Sound. העולם כמרקחה.

16.

אתם בטח מכירים אותו בתור הקירח ההוא מ"ההרצאה הכי חשובה שתשמעו אי פעם". אז אולי תתעניינו לשמוע שקוראים לו גארי יורופסקי, ואולי תשמחו לשמוע שהוא מגיע לארץ.

17.

ברכת יום האהבה השנתית שלו, עד להודעה חדשה:

הט"ו באב שלכם הוא הט' באב שלי.

סליחה, בשורה הקודמת נפלה טעות. היה צ"ל:

הט"ו באב שלכם הוא יום העצמאות שלי.

ט"ו באב שמח!

18.

טריילר לשבת: "סופרמן איש הפלדה".

זה כל כך הולך להתחרבן.

המניה נסגרה בעלייה ("עלייתו של האביר האפל" – ביקורת)

החדשות הרעות הן שזה לא הנולאן הכי טוב. זה אפילו לא הבאטמן הכי טוב.

החדשות הטובות הן שזה עדיין סרט אדיר שכמעט ומצליח לעמוד ברף ציפיות בלתי אפשרי.

צריך להודות שלא היה לכריסטופר נולאן למעשה שום סיכוי. בסדרה המופלאה של "האביר האפל" הרים נולאן את הרף לגבהים שקשה, אם לא בלתי אפשרי, לשחזר. אחרי "באטמן מתחיל" המכונן ו"האביר האפל" המופתי (ביקורת כאן), לך תעשה סרט שלישי שיצליח להתמודד איתם כשווה. "האביר האפל" היא הרי טרילוגיה שאם לא שינתה במשהו את פני הקולנוע, אז לפחות היוותה בו חריג בלתי רגיל. אם "ספיידרמן" של סם ריימי נחשב לסרט המכונן של עידן סרטי הקומיקס של המילניום הנוכחי, שבו עמו קיץ גיבורי על אחד אחרי השני, הרי שסרטי "האביר האפל" הם שהוציאו את הסרטים האלה מגטאות הז'אנר והפכו אותם לקולנוע לגיטימי לא פחות מדרמת פשע של קופולה, נניח, אם לא למעלה מכך (בשעתו כתבתי על "האביר האפל" כי כך היה נראה סרט קומיקס בבימויו של מרטין סקורסזי). הגם שלא זכה להכרה האוסקרית המקבילה והראויה, "האביר האפל" הוא "שר הטבעות" של סרטי הקומיקס.

לאור זאת, משא הציפיות על כתפיו של נולאן לקראת חלקה השלישי והמסיים של הטרילוגיה היה כבד מנשוא. אין פלא שהוא התלבט אם בכלל להיכנס לפרויקט. לבסוף, למזלנו ובחסות סיפור שמצא חן בעיניו, הסכים להרים את הגלימה פעם נוספת. התוצאה היא אולי החלש שבסרטי הטרילוגיה – ובכל זאת נפלאה.

"עלייתו של האביר האפל" מוצאת את באטמן (כריסטיאן בייל) במקום אליו מגיעים גיבורי על רבים שכמותו (ספיידרמן בשני של ריימי, למשל): בודד ומנודה. זה תמיד היה גורלו של באטמן: גיבור שנגאליו אינם מכירים בו, אין נביא בעירו. לאחר שלקח על עצמו את מותו של הארווי דנט, הוא מסתגר במערה ותולה את הגלימה, בזמן שברוס וויין מתבודד מהחברה ונותן לאימפריה שלו לשקוע מהר. במקביל עולה כוח חדש בעיר: ביין (טום הארדי), פושע אלים ומטורף שמבקש להסיר את פצעי הריקבון מגות'האם המושחתת וזורע אנרכיה בעיר. ביין לוחם לכאורה למען צדק חברתי, אבל בניגוד לכל מיני פעילים שמקסימום יכולים לזרוע אבן על שמשות בנקים, לביין יש חתיכת נשק ביד: פצצה גרעינית שיכולה להשמיד את העיר, על תושביה. אלא אם האדון האפל יחליט לחזור מפנסיה.

לצד ביין מופיעות דמויות חדשות – תמיד עניין אהוב בסרטי באטמן – כמו סלינה קייל (אן האת'אוויי, אולי בתפקיד הכי פחות מעצבן שראינו ממנה), קאטוומן הערמומית (בלי ספק אשת החתול הטובה בעיבודים הקולנועיים); ג'ון בלייק (ג'וזף גורדון לוויט), שוטר נועז בצלמו של ג'ים גורדון; פולי (מתיו מודין), סגנו של צ'יף גורדון; ומירנדה טייט (מריון קוטיאר), אשת עסקים עשירה שעשויה להציל את "תעשיות וויין". לכבוד סיום הטרילוגיה מחזיר נולאן גם כמה דמויות מן העבר כמו ראס אל גול (ליאם ניסן) והדחליל ג'ונתן קריין (סיליאן מרפי), וכמובן שגם החבר'ה הוותיקים פה, שלושת האבות – גורדון (גארי אולדמן), המשרת הנאמן אלפרד (מייקל קיין) ונשיא "תעשיות וויין" לושיוס פוקס (מורגן פרימן). בהקשר זה, בולט חסרונו הבלתי נמנע של אחד, ג'וקר, שלמרבה הצער כבר לא יחזור, לפחות לא במהדורה המחשמלת של הית' לדג'ר.

הוא עומד מאחורי, נכון?…

האחים כריסטופר וג'ונתן נולאן – האחים-תסריטאים הכי מוכשרים בהוליווד מאז האחים כהן – הם מאסטרים בבניית סיפור קולנועי. טרילוגיית "האביר האפל" דווקא לא מציגה את שיא הברק והתחכום שלהם הם מסוגלים – התסריטים המבריקים של "ממנטו", "יוקרה" ו"התחלה" עולים עליה. אבל דווקא בסרטי "האביר האפל", ששומרים על אופיים המסחרי והלא מתנכר לקהל (לעומת "התחלה" התובעני, למשל), מתגלים האחים במלוא כישרונם לספר סיפור סוחף שמצליח לברוא מיתולוגיה עמוקה, להציג דמויות מורכבות, לפרוש עלילה אפקטיבית, ולנווט מספר רב של דמויות ועלילות לכדי קליימקס ארוך ומפוצץ. גם אם הפעם הם לוקחים כמה קיצורי דרך (אולי אלה קיצורי דרך עריכתיים בלתי נמנעים דווקא – נחכה ל-DVD), אבל ששוב הם מצליחים לנתב את הבאטמוביל הרועם שלהם, ולהניע את הסרט בין סיקוונסים ארוכים ועוצרי נשימה (חטיפה במטוס, מרדף אופנועים) לקראת מערכה שלישית אימתנית שמדביקה את הישבן למושב במשך כחמישים דקות, וסופה בקרשנדו עוצמתי שנותן לסרט את התנופה האפית שחסרה לו בדקות הקודמות.

זו אולי חולשתו המרכזית של "עלייתו של האביר האפל" – בעוד שהוא מפליא להיות סרט חברתי אקטואלי העוסק בנושאים כמו סדר, קפיטליזם ורווחה (הניגוחים ההדדיים שכבר חוטף נולאן מימין ומשמאל מלמדים עד כמה מורכב הטיפול שלו בנושאים החברתיים), הרי שבמשך רוב הזמן חסרים בו הממדים האפיים והמיתולוגיים של באטמן ושל הסרטים הקודמים (אם כי המערכה השלישית היא כולה תנופה אפית – אבל לא בהקשר קומיקסי-באטמני). למעשה, לרגעים ארוכים זה נראה כמו גרסת הקומיקס של "האיש שבפנים", נניח. זו פריבילגיה של מי שכבר שפך שני סרטים, עשרות דקות ומאות מיליוני דולרים על בניית המיתולוגיה, אבל חסרונה בכל זאת מורגש. זהו הסרט הכי פחות "באטמני" בסדרה, ואולי זו שבה באטמן לוקח את המקום הכי פחות מרכזי. הוא עדיין הגיבור, כמובן, אבל הוא כבר לא לגמרי במרכז. נדמה שסיפורו של בלייק, למשל – שנראה בתחילה כדמות זניחה, מתקדם לנעלי ג'ים גורדון, ומסיים כגיבור במשרה מלאה לקראת המשך אפשרי של המיתולוגיה – מרכזי לא פחות.

כנגד זאת, כאמור, עומדות שתי מעלות משמעותיות: הראשונה היא טור דה פורס קולנועי מרהיב, והשניה – דרמה חברתית מרתקת. כששני אלו נפגשים, במערכה השלישית המופתית של הסרט, אי אפשר כבר לעצור את טיסת העטלף הזו. אלו רגעים קולנועיים מסעירים של הרהורים מוסריים-פילוסופיים, של אקשן אדיר מימדים, ובעיקר – של אימה אורבנית חונקת. אלו הרגעים שבהם אתה מפחד מההון הנצלני, מפחד מהאנרכיזם הפרוע, מפחד מכולם. אלו הרגעים שבהם אתה רוצה להרים את אות העטלף.

נולאן ממשיך כאן את קו הריאליזם הנוקשה שהעניק לז'אנר סרטי הקומיקס בטרילוגיה. שיאו של הקו הזה בדמותו של הג'וקר, כפי שהיה ניתן ללמוד אפילו מצבעי האיפור המרוחים על פניו (בניגוד למוטאציה הצבעונית של הג'וקר אצל טים ברטון, למשל). זה נמשך כאן בדמויותיהם של קאטוומן – שאפילו לא זוכה להיקרא כך במפורש, ושחליפת הלייטקס הלוחצת שלה הוחלפה בתחפושת חתלתולה צנועה יחסית אם כי עדיין סקסית – ושל ביין, שבקומיקס (ובהופעתו הזניחה ב"באטמן ורובין") נראה כמתאבק מקסיקני, והפעם נראה פשוט כאיש מאוד מפחיד עם מסיכת פה שאתה לא רוצה לראות אותו מוריד. חניבעל לקטר סטייל.

אתה חושב שהחליפת עור הזו עושה לי תחת?

ביין הוא אחד הארכי-נבלים האהובים עלי בקומיקס של באטמן – בלי ספק סדרת הקומיקס בעלת הנבלים המוצלחים ביותר. מדובר בפושע שמשלב בין פסיכופטיות שלוחת רסן לאינטליגנציה גבוהה, בריון מנופח שיורה שורות כמו "אתה אימצת את האפילה, אני נולדתי אליה". ואם הג'וקר היה סוכן כאוס, ביין הוא פשוט אנרכיסט שקורא תגר על הממסד, על ההון ועל השלטון. נולאן הפך אותו אולי לנבל הטוב בסדרה אחרי הג'וקר. הניגוד בין הארדי מנופח השרירים (העלה לצורך התפקיד ק"ג) לבין קול השון-קונרי המכובד שבוקע מן המסכה, והסאונד שבוקע כאילו מעולם אחר, הופך אותו למעין דמון מיתולוגי וחתיכת אימה מהלכת. החיבור של ביין לאקטואליה – הוא מוביל מעין ורסיה אלימה של Occupy Wall Street על גות'האם – רק מעצים אותו. הסצנה בה ביין מפרק את באטמן, כולל ניפוץ בנוסח מתאבקי WWE, פשוט מדהימה. לא בכל יום רואים נבל עושה קציצות מגיבור על. ועוד מגיבור העל הכי קול שיש.

סיום הסדרה הוא הזדמנות לתת קרדיט גדול להאנס זימר – מלחין הוליוודי גדול שנסק ב"האביר האפל" לגבהים חדשים. הכישרון המופלא של נולאן (קרדיט גם לעורך לי סמית') לביים סיקוונסים גדולים של אקשן שחותכים בין לוקשיינים וסיפורים נשענים גם על הפסקול הנשגב של זימר. כך גם דיאלוגים מלאי פאתוס היו מתקשים לעבור אלמלא התזמור הזימרי המשלים את התזמור הנולאני.

"עלייתו של האביר האפל" הוא סיום הולם למיתולוגיה קולנועית מפוארת. גם אם הוא נופל מקודמיו, צריך לזכור שיש לשפוט אותו ביחד איתם, כמקשה אחת. "באטמן מתחיל" יצק את היסודות ל"האביר האפל" ולסיום דרכו הקולנועית בלהבות.

אפשר רק להתפלל שנולאן לא ירפה ידיו, שהאביר האפל עוד יחזור (הייתי שמח לראות את דייויד פינצ'ר או פיטר ג'קסון, למשל, לוקחים לידיהם את הטרילוגיה הבאה), ושנולאן יצליח איכשהו להציל גם את סופרמן מידיו של זאק סניידר. אם הוא יצליח בכך, הוא באמת יהיה גדול הבמאים של דורו.

נ.ב. צפו בימים הקרובים להמשך חגיגות הסיום של האביר האפל בבלוג.

Twitsonfilms: סיום מנצח לטרילוגיה מופתית? בהחלט כן. טור דה פורס קולנועי, צדק חברתי ותחייה עטלפית. ½****

"עלייתו של האביר האפל" (The Dark Knight Rises). בימוי: כריסטופר נולאן. תסריט: כריסטופר נולאן וג'ונתן נולאן (על פי סיפור של כריסטופר נולאן ודייויד ס. גוייר ועל פי הקומיקס מאת בוב קיין). שחקנים: כריסטיאן בייל, טום הארדי, גארי אולדמן, אן האת'אוויי, ג'וזף גורדון לוויט, מייקל קיין, מריון קוטיאר, מורגן פרימן, מתיו מודין, אלון אבוטבול, אורי גבריאל, טום קונטי, איידן גילן, ג'ון סטיוארט, דניאל סנג'טה, נסטור קרבונל, ברן גורמן, רג'י לי, כריס אליס, ליאם ניסן, סיליאן מרפי. 164 דקות.

IMDB כאן

Not just a pretty face – בראד פיט ותסמונת דייויד בקהאם

פורסם במקור בגיליון דצמבר 2011 של "בלייזר"

לו היה בראד פיט פוסע לתוך הקליניקה הוירטואלית לכוכבי קולנוע שבניהולי, מתיישב על הכסא ושואל "מה הבעיה איתי?", הייתי מיד שם לו את המראה מול הפנים. הייתי פשוט שולף מראה, ושם לו אותה מול הפנים. הייתי מסביר לו שלא קל להיות פנים יפות בהוליווד. שהנפילה מג'ורג' קלוני לאשטון קוצ'ר מהירה וכואבת. שיש מעט מאוד ג'וני דפים, והרבה מאוד טיילור לאוטנרים. ושהוא, בחור יפה שכמותו, שגם בגיל 47 נראה כמו אותו ג'יגולו צעיר שפיתה את תלמה ולואיז העסיסיות, ושעדיין יכול לגלם את בנג'מין באטן בטיול אחרי צבא, לעולם לא יוכל להשתחרר מקללת היופי שלו. בראד פיט הוא דוריאן גריי. לנצח יהיה פוסטר.

את התופעה ממנה סובל פיט אני מכנה "תסמונת דייויד בקהאם". זוהי מחלה גברית תורשתית, שמתפרצת אצל גברים בגיל צעיר ומלווה אותם עד לגיל העמידה. הסובלים מהתופעה ניחנים במראה מצודד באופן יוצא דופן, שדוחה כל אפשרות להתייחס אליהם ברצינות. כזה היה דייויד בקהאם – כדורגלן מוכשר ואמביציוזי, שנפל קורבן למראהו הטוב, ומעולם לא זכה לקרדיט שהיה ראוי לו על כישוריו המקצועיים.

אני לא שמח לראות אותך - זה מייבש שיער. ג'יי.די

לו היה תוהה פיט מדוע אשתו עבת השפתיים, המיניקה תינוק מאלזי בחדר ההמתנה, לא סובלת מאותה מחלה, הייתי מסביר לו כי מדובר במחלה שלרוב לא מתפרצת אצל נשים. שחקנית צריכה להיות יפה כמו ששחקן צריך לנשום. זה המובן מאליו. בלי זה, אי אפשר לקבל אפילו אודישן. אם יש לה גם יכולת משחק, זה בונוס.

אצל גברים, לעומת זאת, היופי הוא אופציונאלי. כל גבר חצי פוטוגני עם כשרון וכריזמה יכול להיות שחקן. שחקני האופי הנחשבים ביותר בהוליווד היום הם פיליפ סימור הופמן ופול ג'יאמאטי, שניים שיכולים להשוות את היקף הכרס ועומק נסיגת השיער. גם כוכבים מוכחים כמו ג'ק ניקולסון, רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו, דאסטין הופמן, טום הנקס וקווין ספייסי הסתדרו היטב בלי לוק של דוגמן.

תביטו ברשימת הזוכים באוסקר בעשור האחרון: לצד סמלי סקס כמו דנזל וושינגטון וראסל קרואו, מופיעים שם אדריאן ברודי ארך-החוטם, פורסט ויטאקר עצל-העין, ג'ף ברידג'ס המקשיש ופיליפ סימור הופמן המקליש. עכשיו תסתכלו על הנשים: ג'וליה רוברטס, האלי ברי, ניקול קידמן, שרליז ת'רון, הילארי סוואנק, ריס ווית'רספון, מריון קוטיאר, קייט ווינסלט, סנדרה בולוק ונטלי פורטמן. נשמע כמו תצוגת מסלול. החריגה היחידה היא הלן מירן, אבל היא כבר מזמן בספירה אחרת (וחוץ מזה, יחסית לגילה היא נראית די מדהים בביקיני).

ועם זאת, התסמונת תוקפת נשים מסוימות, בעיקר בלונדיניות. הרי כמעט כל הבלונדיניות ברשימה – קידמן, ת'רון, ווית'רספון – צבעו את שערן, ורק אז זכו. המנהג הנפוץ בקרב שחקניות כדי להסיט את תשומת הלב מאזור החזה שלהן אל כישורי המשחק הוא לעשות מייקאובר הפוך. ת'רון הפכה למפלצת, רוברטס לפרחה, סוואנק למתאגרפת ו-ווינסלט לכרטיסנית גרמניה. אמנדה סייפריד ואליזבת' בנקס בחרו לאחרונה לעטות פאות קארה כדי להסוות שורשים בלונדיניים ולהבהיר שהן שחקניות רציניות. גם גברים עושים את זה: טום קרוז כיער עצמו לדעת ב"רעם טרופי", קולין פארל החרה-החזיק אחריו ב"איך להיפטר מהבוס". אבל בראד המסכן – אפילו הקמטים של בנג'מין באטן לא עזרו לו למחות את זכר הריבועים של אכילס.

מי יגלם את אכילס כשהוא יהיה קטן? בנג'מין באטן

אני מודה שכשזה מגיע לפיט, אני לא ממש אובייקטיבי. אני אוהב כמעט את כל סרטיו, וכמה מהמחמאות הנעימות שקיבלתי בחיי היו קשורות בו – החשובה שבהן במסיבת פורים בה אלתור של הרגע האחרון (כובע קאובוי על ג'ינס וטישירט) התגלה כהברקה ששווה זהב: "בראד פיט בתלמה ולואיז". ובכלל, כבחור ששואף להיות טיילר דרדן, אני קצת משוחד.

אבל אני הרי ביקשתי במפורש לא לדבר על מועדון קרב, לא? טיילר דרדן

ובכל זאת, אני באמת חושב שהוא שחקן נהדר שפניו הנאות מסיחות את הדעת מהעובדה שיש לו גם יכולת משחק מלאת ברק, קסם אישי, כריזמה משפריצה. תראו את התצוגה האקסטטית שלו ב"12 קופים", את הפסיכיות המבעבעת ב"קליפורניה", את הגגים הקומיים ב"לקרוא ולשרוף", את הלב המרוסק בסוף "שבעה חטאים". ואני כבר לא מדבר על "ההתנקשות בג'סי ג'יימס". מי שאומר שהוא לא שחקן, צריך לבדוק למה דייויד פינצ'ר הגאון הפך אותו לדה נירו של הסקורסזה שבו; לשאול את ג'ורג' קלוני החכם מכל אדם למה נהיה אחוק שלו; לברר מה פתאום קוונטין טרנטינו, האחים כהן, טרנס מאליק, סטיבן סודברג וספייק ג'ונז ביקשו לעבוד איתו.

going nuts. ג'פרי גוינס

בראד פיט היה שחקן מצוין גם לו היה פרי אהבתם של קלי אוסבורן וקרלוס טבס. העובדה שהוא בחור יפה מגבילה אותו במנעד התפקידים, אבל גם הופכת אותו למושלם כל כך לדמויות התפורות למידותיו. דמויות דרמטיות מן השורה כמו ב"בבל" או ב"עץ החיים" מגלות שחקן טוב, אבל לא מיוחד. בראד פיט הוא גיבור גדול מהחיים, והוא במיטבו כשהוא משחק גיבור גדול מהחיים, אייקון שמהדהד אייקון – אכילס, ג'סי ג'יימס, מלאך המוות, אלדו ריין, טיילר דרדן. גם ג'יי.די. מ"תלמה ולואיז", ראסטי מ"אושן 11" ואפילו בנג'מין באטן הם כאלה, ואריאציות קולנועיות על בראד פיט. פיט במיטבו כשהוא מגלם את עצמו.

מישהו קרא לגיבור? אכילס

זה קורה גם ב"מאניבול", כשפיט מגלם את בילי בין – הג'נרל מנג'ר שמחליט ללמד את עולם הבייסבול איך לעבוד, ומנפץ את כל החשיבה הבייסבוליאנית בזריקת כדור מסובבת. בשביל להיות בין, האיש שאתגר את הספורט האמריקאי, צריך להפגין פקחות, לפזר כריזמה, ולהסתובב עם טונות של ביטחון עצמי. התפקיד הזה תפור על פיט – האיש שיודע יותר טוב ממך, וגם נראה יותר טוב ממך.

כל מי שחושב שאני חתיך - להרים את היד. בילי בין

אולי זו הסיבה שאנשים שונאים אותו ומזלזלים בו. זו תסמונת דייויד בקהאם עם סימפטומים של תסמונת כריסטיאנו רונאלדו – מראית עין מתעתעת של יהירות, זחיחות, זלזול וחוסר מאמץ. הוא משתמש הרבה בהבעות פנים ובמחוות ידיים כמו חוסך במילים, אוכל תוך כדי שיחה, מדבר מהר כדי לא לבזבז זמן, מנפנף אותך בתנועות ידיים חדות. הוא משדר למי שמולו, באופן ברור אך לא גס רוח, מי הכוכב בחדר. וזה מה שדורשים ממנו. מי שמלהק את ראיין גוסלינג, רוצה את הדמות שלו מגולמת ע"י גוסלינג. מי שמלהק את בראד פיט, רוצה את בראד פיט.

בנובמבר הודיע פיט כי בגיל חמישים יפרוש ממשחק וישקע בהפקות. נו מור מיסטר פריטי-גאי. אני מקווה שהוא עוד ישנה את דעתו. אולי אוסקר על "מאניבול" יעשה זאת, אולי הצלחה בפרויקט של סטיב מקווין. בינתיים, עלי להתפנות למטופל הבא בקליניקה. הבדיקות של לאונרדו דיקפריו הגיעו, והן לא מעודדות.

תזכרו אותי כשרוח המערב תעבור בשדה השעורה. ג'סי ג'יימס

התמונה מסתכלת עלי: "התפשטות"

מה זה "התמונה מסתכלת עלי"? ניתוח תמאטי, צפייה רפלקסיבית, ואזהרת ספויילרים. והסברים נוספים – כאן

פחד. הסימן הראשון אינו מותה של אישה בשיקגו, או של מלצר בהונג קונג. הסימן הראשון הוא הפוסטר הזה של "התפשטות", סרטו החדש של סטיבן סודרברג, והסלוגן שמתנוסס במרכזו:

כך, חד וברור, אדום על גבי צהוב. "דבר לא מתפשט מהר יותר מן הפחד". כלומר, "התפשטות" – סרט שעלילתו עוסקת בהתפרצותה של מגיפה גלובאלית קטלנית – בכלל מתייחס להתפשטותו של הפחד, הסכנה המיידית לשלומה של האנושות. יותר מסוכן מנגיף מסתורי ורצחני? תתפלאו.

הסימן השני הוא הפוסטר הזה:

(יש, אגב, פוסטרים בכיכובם של הכוכבים האחרים בסרט עתיר הכוכבים הזה, אבל בחרתי במריון קוטיאר מהסיבה הפשוטה שהיא אהובתי וכנראה השחקנית שאני הכי אוהב היום בקולנוע – אבל לאו דווקא בזכות הסרט הזה)

"אל תדבר עם אף אחד, אל תיגע באף אחד". די ברור מדוע ניתנה ההוראה לא לגעת באף אחד. הנגיף עובר במגע. זה מצוין בפירוש בסרט, וגם באופן שבו סודרברג מצלם אותו, ונותן דגש על המגע.

אבל מדוע לא לדבר עם אף אחד? האם הנגיף עובר בדיבור? התשובה היא לא, כמובן. לא הנגיף הזה. יש נגיף אחר שעובר בדיבור (או בקריאה, לצורך העניין), ולנגיף הזה האנושות טרם מצאה פתרון הולם, למרות לא מעט ניסיונות דיכוי, לעתים אפילו בריוניים – הפחד.

האפשרות להפיץ פחד בעולם המודרני, המוכר לכם גם כ"כפר הגלובאלי", היא מפחידה כשלעצמה. ריבוי אמצעי התקשורת, האינטרנט, המיידיות, הפתיחות המוחלטת, הקושי בהפעלת צנזורה, הפיחות החמור ביכולת להבטיח אמינות, ניתוץ מושג האמת – כולם מאפיינים ותוצרים של העידן הזה. ובעידן הזה, מציעים סודרברג ושותפו התסריטאי סקוט ברנס (יחד עשו גם את "המודיע!", שגם בו כיכב מט דיימון), פחד יכול להתפשט מהר יותר מנגיף, ומי בכלל מפחד מקטסטרופה ביולוגית כשעלולים להקדים אותה אנרכיה וכאוס ציבוריים?

מגיפה ביולוגית מוזכרת לא פעם ככלי נשק בידיהם של טרוריסטים. "התפרצות", סרט מגפות שהקדים את "התפשטות" בעשור וחצי, היה אחד הסרטים שהעלה את האפשרות הזו. תחשבו רגע על המילה "טרור", שבעברית אובד לנו פירושה האנגלי המקורי: פחד ומורא. הטרוריסט מבקש להטיל אימה באמצעות פעולות אלימות. הנזק של האימה רחב יותר מהנזק הישיר של הפעולות. הנה לכם כוחו של הפחד ועליונותו על הנגיף.

ההונג קונגים רוצים את מריון לעצמם. אפשר להבין אותם

מידע. שלא תבינו לא נכון – "התפשטות" הוא על סרט על מגיפה. מגיפה מוחשית ושרירה, שמפילה קורבנות. אפילו סבירה, אם תשאלו מדענים כמו הבחור הזה, ד"ר איאן ליפקין, צייד וירוסים שגם סייע לסודרברג ולברנס בתסריט ועל הסט (ושדמותו של אליוט גולד, ד"ר איאן סוסמן, מרפררת אליו). במגזין "סלייט" עסקו בהרחבה, בסדרת התכתבויות בין ארתור אלן (מחבר הספר "חיסון") לקארל זימר (מחבר הספר "כוכב של וירוסים"), בצדדים הביולוגיים והמטרידים של "התפשטות". זימר מספר על זה בקצרה בבלוג שלו במגזין דיסקברי.

אבל לצד חוט העלילה המרכזי הזה משתלשל חוט עלילה משני, שהוא הסימן השלישי לתמה הכפולה של הסרט. במרכז העלילה הזו עומד הבחור הזה:

קוראים לו אלן קרומווייד (מגלם אותו ג'אד לאו), והוא בלוגר פופולארי. וכמו שאתם יכולים לראות, במהלך הסרט הוא הופך בעיני רבים לנביא, כזה שכרזות הנושאות את דמותו האיקונית (בשפה גרפית שמזכירה, ולא במקרה, את שלטי הבחירות של אובמה ואת ה"תקווה") נתלות במנהרות הרכבת התחתית. "דברי הנביאים כתובים על קירות הרכבת התחתית", שרו פעם סיימון וגרפונקל ב"Sounds of Silence". כעת גם דיוקנותיהם.

קרומווייד הופך לנביא ולגיבור העם כשהוא מאשים את הממשל בהונאת הציבור. הוא מציג את עצמו כחולה שנרפא מהמחלה בזכות תרופה הומאופתית, וגורם להסתערות אלימה על בתי מרקחת שמתקשים לעמוד בביקוש האדיר והמיידי לתרופה. זו הנקודה שבה המסר הופך להיות ברור – הרבה לפני שהמגיפה קוטלת מאות אנשים, היא כבר מפוררת את האנושות.

רוג'ר איברט תהה על תפקידו של קרומווייד בסיפור. "עלילת המשנה של הבלוגר לא משתלבת בבהירות בקווי הסיפור העיקריים", הוא כותב, וצודק – אך מפספס את תפקידו של קרומווייד כמי שמוביל את עלילת המשנה, שבמישור התמטי חשובה כאן לא פחות.

בעוד שהסרט כולו הוא אזהרה מפני הרגלי היגיינה ירודים, מדיניות ממשלתית צנזוריאלית והתערבות האדם בטבע – כולם, במידה חלקית, אופייניים למתרחש במדינות עולם שלישי ובמשטרים לא דמוקרטיים להלכה או למעשה – קרומווייד הוא תמרור אזהרה מפני מה שהוא אחד מסמליו של המערב הנאור – הדמוקרטיה.

"התפשטות" תוקף בין השאר את הסכנה שבהסתרת מידע מחשש לזריעת פאניקה בציבור. החשש הזה אופייני למערב ולמזרח כאחד, אם כי במזרח קל לו יותר למצוא ביטוי (ראו, למשל, הטיפול היפני בכור בפוקושימה, או הצנזורה הסינית). המערב מתגאה בחופש המידע שהוא מאפשר, גם אם לפעמים הוא מנסה להגביל אותו. קרומווייד, כבלוגר, הוא תוצר של חופש המידע הזה. הוא גם נהנה מהגישה הליברלית והפלורליסטית, וגם מגשים אותה ואף עושה לה אמפליפיקציה, בבלוג שנשען על עקרון חופש המידע. לכאורה, הוא האנטיתזה לסגירות ולצנזור המשוקצים. למעשה, הוא מתגלה כמי שבעצמו סוחר במידע מטעמים אינטרסנטיים.

במרחב האינטרנטי, שהוא אולי שיאה של הדמוקרטיה, יכול כל אדם בעל כישורים מסוימים (שאינם עולים בהכרח בקנה אחד עם כללי אתיקה ומוסר) לצבור כוח עצום, ולנצל אותו כרצונו. בעלילה אחרת היה עשוי קרומווייד להתגלות כנביא אמת שמסיר את המסכה מעל פניהם של רשויות ותאגידים הקשורים ביניהם בקשרים של כוח וממון. בעלילה של "התפשטות", קרומווייד הופך לנבל שעשוי להמיט על האנושות תוהו ובוהו בהבל פיו, מהר יותר מכפי שעושה זאת הנגיף. מהר כמו החיבור המהיר לאינטרנט.

"בלוגים הם גרפיטי עם סימני פיסוק", אומר ד"ר סוסמן באחד הציטוטים המבריקים בסרט. זה לא בהכרח כך, כמובן. אם זה היה כך, לא הייתי כאן. אבל כן, יש גם בלוגים שהם גרפיטי עם סימני פיסוק. ובעיקר – כל בלוג טומן בחובו את הסכנה שהוא גרפיטי עם סימני פיסוק. וכך, הציטוט האגבי והמשעשע הופך להיות משפט מפתח בסרט. גרפיטי יכול להיות סיסמאות ריקות, דברי הבל והצהרות שזורות פחד, דיסאינפורמציה או דברי הסתה ואלימות. חשבו גם על פשקווילים, למשל, כסוג של גרפיטי הנכתב על הקירות.

ומאידך, הוא יכול להיות גם אמנות, אמירות חריפות ונבואות תוכחה מטרידות. ראו את בנקסי. ראו את הקירות המשקיפים על שדרות רוטשילד. "דברי הנביאים כתובים על קירות הרכבת התחתית", זוכרים?

האינטרנט, אליבא דסודרברג, הוא כנראה הנשא המסוכן ביותר של הנגיף המסוכן ביותר – הפחד. המדע המתקדם והעקשן יכול תמיד (לפחות כך אנו מקווים) למצוא חיסונים למגפות ביולוגיות, אבל הוא לא מצא עדיין חיסון אפקטיבי למידותיהם הרעות של בני האדם.

ג'וד לאו משאיר התרעה לפני נקיטת הליכים

Twitsonfilms: ארווין אלן פוגש את טראפיק פוגש את התפרצות 2.0? למה לא, בעצם? גם מותחן אסונות קצבי וגם דרמה אנושית מעוררת מחשבה. ****

בונוס מוסיקלי:

"התפשטות" (Contagion). בימוי: סטיבן סודרברג. תסריט: סקוט ברנס. שחקנים: מט דיימון, גווינת פאלטרו, קייט ווינסלט, מריון קוטיאר, ג'וד לאו, לורנס פישבורן, ג'ניפר אילי, אליוט גולד, דימיטרי מרטין, בראיין קרנסטון, ג'ון הוקס. 106 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן