תגית: משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים

גבר הולך לאיבוד דרך תסריט מרושל: "אדם על הקצה" (ביקורת)

אני רוצה להגיד משהו על היגיון בקולנוע:

יש נטייה של צופים (וגם של מבקרים) לנחור בבוז כלפי סצנה מסוימת בסרט "פחחח… זה לא הגיוני". ואז, יש נטייה של צופים אחרים (ולפעמים של צופים כלפי מבקרים) להגיד משהו כמו "עזוב אותנו מהיגיון, זה אחלה". כלומר, להגיד על משהו שהוא לא הגיוני זו טרחנות.

לפעמים זה נכון. לפעמים צופים ומבקרים, בעיקר כאלה שלא מנוסים בחוויית הצפייה בקולנוע, הולכים בקלות אל ה"זה לא הגיוני". ולפעמים ה"לא הגיוני" הוא באמת לא הגיוני, ובכל זאת בסדר בקונטקסט של הסרט (למשל, בקומדיות מסוימות – לא הסטנדרטיות, אלא אלה שממילא שוברות את הכללים).

אז ככה – סרט לא צריך הגיוני במובן המוכר לנו. סרט צריך להיות נאמן להיגיון הפנימי של העולם שלו. וזה אומר, למשל, שאם בעולם הזה גיבורים עפים (בשבילה או בשביל מישהו אחר), אז הם עפים, וזהו. ואם יש מישהו שלא יודע לעוף, אז יש לזה סיבה שקשורה בעולם הקולנועי הספציפי הזה.

היגיון (מתוך Demotination)

איך כל זה קשור ל"אדם על הקצה"? פשוט מאוד. ל"אדם על הקצה" יש בעיה של היגיון. הוא לא סרט חסר היגיון, אבל יש לו בעיה קשה של היגיון פנימי. אני נזהר מלהגיד "מופרכות", אבל זה על הגבול.

מדוע?

זוהי עלילת "אדם על הקצה": אסיר נמלט עומד על אדן חלון של בית מלון רב קומות ומאיים לקפוץ. שוטרת מנסה לעצור בעדו. אבל האיום בהתאבדות הוא רק הסחת דעת משוד יהלומים שמתקיים במקביל לאירוע ועשרות מטרים ספורים ממנו (זה לא ספויילר – זהו תקציר הסרט המופיע גם בפרסומים).

אני חושב שאם המשטרה היתה מגייסת בחורות כמו אליזבת' בנקס, הרבה פחות אנשים היו מתאבדים. אני יודע שאותי היא היתה משכנעת ב"שלום".

עד כאן הכל בסדר. מכאן מתחילות הבעיות. הגיבור, ניק קאסידי (סם וורת'ינגטון), הוא אדם מאוד מתוחכם. הוא הצליח לברוח ממאסר, ואז תכנן שוד מחוכם עם הסוואה של ניסיון התאבדות. הבנאדם לא פראייר.

אבל כשבוחנים מקרוב את השוד, מגלים שהוא הרבה פחות מתוחכם ממה שהתסריטאי פאבלו פנחווז (ונצואליאני, בן לניצולי שואה הונגרים וידוע בעיקר כסופר הצללים של או.ג'יי. סימפסון) רוצה שנחשוב. לדוגמה: באחד מרגעי השוד מוצבת תמונה סטטית לפני מצלמת אבטחה. זה קורה בדיוק ברגע שבו איש האבטחה של הבניין אינו מביט במצלמות. למה הוא אינו מביט במצלמות? סתם. פוקס. ככה מתכננים שוד.

לשם השוואה: ב"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" נעשה מהלך דומה, כשטום קרוז וסיימון פג שודדים מסמך מהקרמלין ומערימים על השומר. אלא ששם, כדי לגרום לו שלא להביט לכיוונם, הם מסיחים את דעת השומר באמצעות הפקת קולות של טפטוף. ו"מב"א 4" הוא סרט שרחוק מהיגיון כמו שטום קרוז רחוק מהיגיון. זה בדיוק העניין – קוהרנטיות ונאמנות להיגיון הפנימי.

עוד דוגמה: צמד השודדים (ג'יימי בל וג'נסיס רודריגז) מצליחים לחמוק מהמסדרון ברגע האחרון, לפני שנכנסים אליו השוטרים בלוויית אחד מאנשיו של דייויד אנגלנדר (סם האריס), האיש העשיר שעומד להישדד. במסדרון הזה, מן הסתם, שותקו אמצעי ההתרעה. כעת נכנס נציגו של אנגלנדר ומבקש לכבות את האמצעים (בעצם – לכבות אותם שוב). שום דבר לא מעלה את חשדו של איש האבטחה היושב בחדר הבקרה, כנראה. גם (ובעיקר) העובדה שהוא לא רואה את האיש והשוטרים עוברים במסדרון (משום שהמצלמות מתות) לא מטרידה אותו כנראה. או שאולי הוא פשוט שוב לא מסתכל במסכים (למרות שהוא בדיוק נמצא בקשר עם נציגו של אנגלנדר שבדרכו לכספת). כמה נוח.

ואני כבר לא מדבר על העובדה ששני אנשים פשוטים למדי מבצעים שוד מתוחכם ברמה של פורצי-חתול מנוסים, כמו השתלשלות בפיר של מעלית ובתעלות אוורור (רודריגז עוד מקבלת איזה שמץ של ביסוס תסריטאי, בל לא). ואני לא מדבר על השאלה הראשונה שלא עברה במוחו של קאסידי – האם ברגע שתתגלה זהותו (והוא יודע שהיא תתגלה מהר) לא ימהר אנגלנדר להחביא את היהלום שהוא מבקש למצוא, או להגביר עליו את האבטחה. ואני לא מדבר על זה שכל השוד המורכב הזה מבוסס, בדיעבד, על השערה, הנחת עבודה. לא סתם דיסאינפורמציה או מידע חלקי – הנחה! לא, אני לא מדבר על כל אלה.

!Suplex coming

ודוגמה הפוכה: במהלך השוד נתקלים השודדים בתקלה בלתי צפויה. הם מצליחים להתגבר עליה, אבל בהמשך זה כמעט ומביא להסגרתם. זה בסדר. לעומת שני המקרים האחרים, בהם נסמכו על המזל ועל רשלנות התסריטאי, כאן הם נתקלים במכשול לא צפוי ומטפלים בו (טוב או לא – זה פחות חשוב). כך כותבים זאת.

העניין הוא פשוט – אתה לא יכול לכתוב על שוד מתוחכם ולהרשות לעצמך להיות מרושל. זו סתירה פנימית שהיא סטירה בפני הצופה. והתסריט של פנחווז מרושל לכל אורכו. במקום אחד בסרט, השודדת עוצרת באמצע הדרך. היא לא יכולה להמשיך. למה? אל תשאלו. לא, באמת, אל תשאלו, כי אין תשובה. ככה. במקום אחר בסרט, קאסידי מבקש מהפסיכולוגית המשטרתית מרסר (אליזבת' בנקס) למשוך זמן בשבילו. למה? אל תשאלו. היא לא שואלת. היא אמנם עובדת במשטרה, אבל היא לא שואלת. זה בדיוק חוסר האופי שיביא אותה בהמשך לסכן את חייה ואת הקריירה שלה למען קאסידי. ככה, סתם. כנראה התאהבה בעיניים של וורת'ינגטון. ובהמשך, האיש הרע נפצע מיריה ונופל, וקאסידי ומרסר עוזבים אותו. הם לא חושבים להרחיק קודם כל את האקדח מקרבתו. למה? אל תשאלו. אני הפסקתי לשאול.

כך עושים זאת נכון (מצטער על האיכות, אבל זה היחיד שמצאתי שאפשר היה לאמבד. אפשר למצוא את זה באיכות טובה כאן)

זה אותו היגיון שמביא את קאסידי מלכתחילה לבחור בדרך המסובכת ביותר שניתן להעלות על הדעת כדי להוכיח את חפותו (גם זה לא ספויילר – זה מהתקציר). טרי ג'ונס אומר ב"ג'ורג' הריסון: חיים בעולם חומרני" שהמימון שנתן ג'ורג' הריסון ל"בראיין כוכב עליון" היה "הכרטיס הכי יקר שמישהו רכש אי פעם כדי לצפות בסרט". נדמה לי שדברים ברוח זו אפשר להגיד על ניק קאסידי, שבחר בדרך הכי קשה, מורכבת ומסוכנת כדי להוכיח שהוא חף מפשע.

אני לא יודע מה יותר מפתיע אותי: שהסרט הזה כל כך חלש, או שהוא הצליח למשוך אליו כוכבים עולים כמו וורת'ינגטון ובנקס, כוכב מנוסה כמו אד האריס ואפילו את אד ברנס וקיירה סדג'וויק לתפקידים סתמיים. אני יודע מה לא מפתיע אותי: התסריט. כל מי שראה שניים-שלושה סרטי שוד בחיים שלו יזהה את כל הטוויסטים של "אדם על הקצה" מקילומטרים.

צריך לציין לגנות "אדם על הקצה" שגם השוד שלו הוא אחד ממעשי השוד הפחות מבריקים וסקסיים שראיתי. לעומת זאת, יש פה לא פחות משלוש סצנות אקשן מעולות שאפילו סחטו ממני "OMG!". למרבה הצער, שלושתן לא קשורות לשוד, ושלושתן לא מעידות על העיסה המרושלת.

לפחות הפוסטר הזה יפה...

Twitsonfilms: שוד מתוחכם שמתחזה לניסיון התאבדות? לא ממש. יותר מותחן מרושל שמתחזה לסרט שודים מתוחכם. מוטב היה שיקפוץ ויגמור עם זה. ½**

"אדם על הקצה" (Man on a Ledge). בימוי: אסגר לת'. תסריט: פבלו פנחווז. שחקנים: סם וורת'ינגטון, אליזבת' בנקס, ג'יימי בל, ג'נסיס רודריגז, אד האריס, אנתוני מקי, אד ברנס, טיטוס ווליבר, קיירה סדג'וויק. 102 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

הרולר (20.1.12)

1.

השבוע עמד, כמובן, בסימן גלובוס הזהב. ושלא במפתיע, "הארטיסט" (זה מה שחשבתי עליו – שהוא קסום) היה הזוכה הגדול של הערב. השנה היה משהו משעשע בבחירה הכפולה של העיתונאים הזרים – שבוחרים את הדרמה הטובה ביותר, ואת הקומדיה הטובה ביותר. בפרס הראשון זכה "היורשים" (האוברייטד לטעמי), שהוא דרמה קומית. בשני זכה "הארטיסט" – שאפשר להגדירו כקומדיה דרמטית. שניהם, למעשה, סרטים שנעים על קו התפר שבין שני הז'אנרים, שההפרדה הגלובוסית-זהבית שלהם הופכת מופרכת משנה לשנה.

ברכות לזוכים.

2.

כמובן שכוכב הטקס היה, כרגיל, ריקי "אם אעשה שוב סקנדלים, אין ספק שיזמינו אותי להנחות גם בשנה הבאה" ג'רבייס. כמה מטעמים ממונולוג הפתיחה המשעשע כתמיד שלו:

"גלובוס הזהב לאוסקר הוא מה שקים קרדשיאן לקייט מידלטון: קצת יותר רעשנית, קצת יותר טראשית, קצת יותר שיכורה וקלה יותר להשגה"

על אדי מרפי והאוסקר: "כשהאיש שאמר כן לנורביט אומר לך לא, אתה יודע שאתה בצרות"

"אסור לי להזכיר את מל גיבסון. במיוחד את הביוור של ג'ודי פוסטר" (באנגלית זה נשמע יותר טוב).

והנה המונולוג המלא. חפשו גם את המונולוגים שלו משנים קודמות, זו תמיד חוויה.

3.

מי שהיו חביבים במיוחד היו וויליאם ה. מייסי ואשתו פליסיטי הופמן, שבחרו להגיש את פרס שחקנית המשנה כך (אם הקישור שוב נחסם – יש גם פה):

4.

מישל וויליאמס כבר זכתה בגלובוס הזהב על "השבוע שלי עם מרילין" החמוד, אבל כנראה שבכל הקשור לאוסקר היא עדיין לא רגועה (בצדק. אני מוכן לשים כסף על מריל סטריפ ב"אשת הברזל" עוד לפני שראיתי יותר משלושה פריימים שלה בסרט). אבל אנחנו מרוויחים מזה, כי מישל הולכת ומתפשטת ל-GQ. מה שנקרא "תחרות בריאה".

Some like it hot. So do I

5.

אם יש מישהו שאין סיכוי שהבחירות שלו יתיישבו עם אלה של עיתונאי "גלובוס הזהב", זה כנראה קוונטין טרנטינו. טרנטינו בחר גם השנה את הסרטים הטובים ביותר שראה, וכרגיל, הוא מקפיד להיות "מיוחד".

עם מרבית הבחירות אין לי בעיה: "כוכב הקופים: המרד" ו"מאניבול" דורגו גבוה גם בסיכום השנה שלי (ואפילו סבלו משאריות 2010 שהתגנבו לרשימה); גם "העור בו אני חי", "חצות בפאריס", "אקס מן: ההתחלה", "לוחם" ואפילו "אחינו האידיוט" היו שם. "הארטיסט", שאצלנו כבר עבר ל-2012, הצליח בכל זאת להיכנס לסוף הרשימה שלי. אבל "שלושת המוסקטרים"? ברצינות, קוונטין?

רשימת הסרטים שהוא חיבב מעניינת יותר וטרנטינואית למדי (הרבה "הצרעה הירוקה", "קפטן אמריקה", "מהיר ועצבני 5", "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" וכאלה). אבל מה שבאמת מפתיע זה של"דרייב" ול"פלדה אמיתית" (כמו גם ל"האנה" ו"מרדף עצבני" – כאן אני איתו) הוא נתן את פרס ה"Nice Try". "דרייב"? "ניסיון יפה"? WTF, קוונטין?

למי קראת "ניסיון יפה"?

6.

ועוד זוכה: "הערת שוליים". הוא עשה עוד צעד בדרך לאוסקר, ונכנס לרשימה המקוצרת של תשעת המועמדים (ביניהם גם הפייבוריט האיראני "פרידה" – שהשבוע התבשרנו שיוקרן בארץ). בשבוע הבא נדע אם סידר יהיה בחמישיה הסופית. נחזיק אצבעות.

תופר חליפות. סידר

7.

סערת יאיר לפיד מסרבת לשכוך.

הכניסה של לפיד לפוליטיקה (כאן הטור המלא שמסביר למה) העלתה שוב את קרנו הגוגלית של האתר הצ'אק-נוריסי "עובדות על יאיר לפיד", שכולל הברקות כמו "יאיר לפיד כתב את התנ"ך שנתיים לפני אלוהים", "יאיר לפיד מריח כל כך טוב עד שלפעמים הוא מסכים למרוח את עצמו על דאודורנט", ו"יאיר לפיד הזיז את הגבינה שלך. יש לך בעיה עם זה?". לרותם עידו קינן יש עוד כמה תוספות.

בינתיים, ב"נו ניוז" ו"מקור ראשון" פרסמו מאמר תגובה – "הטור האמיתי" של לפיד. למה הוא הולך לפוליטיקה? כי זה ישראלי בעיניו.

מיותר לציין ששי גולדן לא אוהב את המהלך. הנה עיתונאי אחד שלא יכנס לרשימה של לפיד.

פרופ' דני גוטוויין נשלח לבדוק את משנתו של לפיד באמצעות ספרו "שוב עומדים בטור". זה בעייתי, בלשון המעטה – עמדתו האנטיתטית של גוטוויין ידועה, וכך גם נקרא המאמר כולו, שהוא כלל אינו ביקורת ספרותית כמובן, אלא מאמר פובליציסטי (לגיטימי) שהשתרבב למוסף הלא נכון. אפשר ללמוד ממנו על לפיד, אבל בעיקר אפשר ללמוד ממנו על חילוקי הדעות בינו לבין גוטוויין (שקורא לו ניאו-ליברל ש"משתמש ברטוריקה של (שלי) יחימוביץ' כדי לקדם מדיניות בנוסח נתניהו).

ורותם שטרקמן ב"דה מארקר" עשה חתיכת עבודה והוציא מ-400 טורים של לפיד את המצע המפלגתי הפוטנציאלי. בין השאר הוא כותב "מתי אתה מבין שהמדינה מושחתת? כשבניין מתרומם במקום שבו אין שום סיכוי שבעולם שהתקנות העירוניות או המשרד לאיכות הסביבה היו מאשרים". וזה בא ממי שהתייעץ עם אהוד אולמרט על כניסה לפוליטיקה.

חבר, אתה מעיק. יאיר ואהוד

ועם זאת, במקום אחר הוא מאחל "שתהיה שנה כנה שבה פוליטיקאי יגיד 'אני כאן בשביל הכסא'". בעניין הזה אני מאמין לו. הוא לא הולך בשביל הכיסא. הוא כבר ישב על כיסא הרבה יותר נוח.

מתוך "TheMarker"

8.

דייויד מאמט חביבי נתן ראיון לאלוף בן ב"מוסף הארץ". את דייויד מאמט תמיד חייבים לקרוא, לא משנה באיזה פורמט.

9.

מה קורה כשמחברים את טים טיבו עם דייויד בואי? טים טיבואי.

10.

ואם כבר טים טיבו – פלייאוף ה-NFL הזכיר לי שאלה הפרסומות הכי טובות שאני רואה כרגע (לפוקס), בכיכובו של ג'יי. בי. סמוב, המוכר כלאון מ"תרגיע" (טוב, אני לא מסתכל על פרסומות ישראליות):

חפשו עוד ממנו ביוטיוב.

11.

ובינתיים, גם לליונל ריצ'י יש עדנה.

<iframe src="http://player.vimeo.com/video/35055590?title=0&amp;byline=0&amp;portrait=0&quot; width="400" height="225" frameborder="0" webkitAllowFullScreen mozallowfullscreen allowFullScreen></iframe><p><a href="http://vimeo.com/35055590">Hello</a&gt; from <a href="http://vimeo.com/ant1mat3rie">ant1mat3rie</a&gt; on <a href="http://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

12.

האם אנג'לינה ובראד חוזרים בתשובה, או שהם סתם מגדלים משפחה של 15 נפשות? כן, מספרים שאנג'לינה בהריון עם מה שהוא כנראה העובר הכי יפה בעולם.

אם הבחורה הזו בהריון, כנראה שגם אני בהריון

13.

לא נפלתי מהסוס מ"סוס מלחמה", שהיה מרשים אך שמאלצי ומיושן לטעמי. אבל זה לא אומר שלא כדאי לראות אותו – ואת המערכון של "סאטרדיי נייט לייב".

14.

מה היה לנו השבוע בבלוג? ביקורות ("הארטיסט""היורשים"), קרבות (ג'ייסון סיגל נגד ארמי האמר) והרבה האחיות מארה (רוני וקייט בשער, "נערה עם קעקוע דרקון" ו"המבצר האחרון"). בקיצור – הרבה דברים טובים.

15.

זה שבוע טוב בקולנוע, שבו אפשר לפגוש את קייט בקינסייל פעמיים ("המבריח" ו"מלחמת האופל: התעוררות").  לא יודע מה איתכם – אני לא מחמיץ את קייט.

נשקיני, קייט. בבקשה!

16.

אין שום סיכוי שלאונרד כהן, גבר שאני מעריץ וזמר החורף הרשמי של הבלוג, יוציא שיר חדש אחרי שמונה שנים ולא תשמעו אותו כאן (גם אם באיחור רב).

17.

וזה בכלל רק בגלל שגם ברוס ספרינגסטין הגדול מבשל אלבום חדש. ויש גם סינגל:

http://ahref=

18.

ב"הארץ" הזכירו לי השבוע את המשחק "חמש אבנים". הידעתם שיש לו גרסאות רבות כל כך? ולמה הירושלמים תמיד צריכים להיות הכי מסובכים?

19.

"רחוב סומסום" חוזר לעונה חדשה ב"הופ". מוישה אופניק שם, חווה אלברשטיין מתארחת, ואפילו אלמו עושה עליה.

עד כאן החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שאריק ובנץ נשארו על רצפת חדר העריכה, וקיפי עדיין מאופסן במחסנים של החינוכית.

זה לא אותו דבר בלעדיהם.

אבל אלה לא כל החדשות הרעות. יש עוד: הגרסה הפלסטינית של הרחוב בוטלה.

וגם בכך לא תמו החדשות הרעות. כי גם המקור האמריקאי בצרות. מיט רומני, שהולך ומסתמן כמועמד הרפובליקאי שיאיים על אובמה, כבר מאיים על PBS: "לא נהרוג את ציפורת, אבל לציפורת הולכות להיות פרסומות". הי, זה ממש כמו ביבי והחינוכית!

20.

הנה עוד פוליטיקאי מתוסבך: יובל בן עמי חובט באיווט ליברמן, על פי השיר האירי "Hey, Ronnie Reagan", או בגרסה החדשה: "שק לי, איווט" (נוסח עברי: רותי פליסקין ויובל בן עמי).

21.

אפרופו ליברמן (בערך): יגאל שתיים מזהה את אויבי האומה החדשים.

22.

אפרופו ליברמן (בערך) (2): הקומיקאי אילון גולד (כן, הוא יהודי. הוא אפילו אח של ארי גולד – לא ההוא מה"פמליה". ממש לא. הוא זמר R&B, והוא גיי) – בקיצור, אילון גולד צוחק על מבטאים. גם של ישראלים.

23.

עפרון אטקין נפטר השבוע, בן 59, לאחר מאבק במחלת הסרטן.

את פניו של אטקין אתם זוכרים בוודאי מתפקידו כאלוף הפיקוד מ"מבצע סבתא" ששכח איפה למד לעשות רוורס על עגלה (רמז: לא בפו"מ), ולאחרונה גם כמיקי כץ המשוקץ ב"פולישוק". את קולו אתם בוודאי זוכרים מתפקידיו כדולף מ"שאלתיאל קוואק" וכאחד מגלגוליו של קרנג ב"צבי הנינג'ה" (קדמו לו יהויכין פרידלנדר ועמי מנדלמן). יהי זכרו ברוך.

24.

ובאותה אווירה מדכאת: עלי מוהר, שבנובמבר האחרון צוינו חמש שנים לפטירתו, יזכה בשבוע הבא למופע מחווה. בין השאר תבצע בו נורית גלרון שיר מעזבונו של מוהר, שהלחין לה אבי גרייניק. הנה הוא לשיפוטכם.

25.

והנה עוד עלי מוהר – שיר ישן, ביצוע חדש ומקסים של מיכל שפירא ונפתלי קון (בקליפ בבימויו של גיא דיין).

26.

והנפטר הטרי ברשימה המצערת הוא שרגא גפני ז"ל, AKA און שריג ("דני דין"), AKA אבנר כרמלי ("הכדורגלנים הצעירים"). כמו עבור רבים אחרים, גם בשבילי מדובר בגיבור תרבות (או במי שברא כמה מגיבורי ילדותי). וברשימה שלי, אגב, אלון הכדורגלן ניצב אפילו מעל דני דין הרואה ואינו נראה. מומלץ לקרוא את אלי אשד, שכתב עליו בעבר כאן.

27.

ובאווירה אחרת: ג'ורג' טאקיי (סולו מ"מסע בין כוכבים") משתעשע על חשבון יוצאי הוגוורטס.

28.

אני לא רואה את "המרוץ למיליון", אבל השבוע, במהלך זפזופ מקרי, נתקלתי ונתקעתי על הקטע הזה.

אני מקווה שלא כל הקטעים בתוכנית נראים כמו זה, שפה ישראלים צוחקים על זרים בעברית, לועגים להם לפני המצלמה ומשפילים אותם ב"התחלות" שווא. מזמן לא הרגשתי "הישראלי המכוער בחו"ל" כמו אתמול.

29.

ויש גם טלוויזיה טובה: yes oh, שעולה ביום שבת ב-21:00 לאוויר עם מיטב התוצרת האמריקאית, מ"אימפריית הפשע" ועד "הומלנד", מ"ההריגה" ועד "משחקי הכס". הולך להיות חורף ארוך.

30.

חדשות טובות מהרצליה: "אולפני הרצליה" חוזרים להפיק סרטים. שיהיה במזל.

31.

הקרנות אחרונות ל"מורעלים" בסינמטק תל אביב. לכו!

32.

תשמעו, אני כל כך במקצוע הלא נכון…

33.

שמעתם על הסקנדל ב"האח הגדול" בברזיל? אני לא יודע מה מטריד אותי יותר – עצם ההטרדה המינית, העובדה שהיא נעשתה במקום הכי פומבי שאפשר להעלות על הדעת (טלוויזיה במעגל סגור שמשודרת לכל המדינה), או העובדה שאף אחד לא עצר את זה. אלוהים, שלא נגיע לשם.

34.

הקריקטורה הבאה (של לילך ארנשטיין) אינה מיועדת לצופי "האח הגדול". הם עלולים להיפגע.

35.

זה משעשע: עמוד האינטרנט של "חמש עם רפי רשף", כפי שנתפסה ע"י ניתאי אלבוים (ויה "סטטוסים מצייצים").

36.

"וניה הימן" היה המושג המחופש ביותר בבלוג השבוע (וליתר דיוק – המחופש בגוגל שהוביל לבלוג). זה קרה מכיוון שהימן ("בקיצור") שוב השתלט על הרשת עם סרטון חדש: "חיי מדף". אתם חייבים להודות שבשביל "תרגיל שנה ב'" זה די מרשים.

קרדיט יוצרים: וניה הימן, דנה פינטו ומרים נובופלסקי. שחקנים: ד"ר יעקב הימן, אסף סנפירי, דוד שוטנפלס, אלי רינמן, דבורה אחלדד ארושס, איתי אמינוף, סטפן הולצברג, קובי סוויסה, אליה לואיס, אורי לואיס ויוליוס הכלב.

37.

וגם זה סרטון מעולה (של "פולקסווגן" וה"גיים-דיי" שהם מכינים לסוף החודש, לכבוד "מלחמת הכוכבים")

38.

טריילר לשבת: "Moonrise Kingdom"

לווס אנדרסון יש סרט חדש. זה בהחלט נראה כמו סרט חדש של ווס אנדרסון (שכתב את התסריט ביחד עם רומן קופולה). וזה כל כך מסקרן.

וחוץ מזה, כל גדוד צופים שהרשג"ד שלו הוא ברוס ויליס הוא גדוד צופים שאני מוכן להיות חבר בו.

קופים מדברים, ברבורים שחורים וזיקיות עם אקדחים: 2011 בקולנוע

זהו. הגיע הזמן הזה בשנה שכולם מסכמים ובוחרים את הסרטים הכי טובים שלהם. אז בגלל שאני עייף, ובגלל שאף פעם לא הצטיינתי בלהגביל את הבחירות שלי, אני הולך לעשות את זה קצר וקולע, ואת הביקורות המורחבות תוכלו למצוא בקישורים.

יש רק כלל אחד: רק סרטים באורך מלא שהוצגו במהלך שנת 2011 בבתי הקולנוע המסחריים בישראל הועמדו לבחירה. וזה אומר שהסרטים שלא הופצו כאן או שנגאלו רק בזכות סינמטקים ופסטיבלים נותרו בחוץ, ושיש כאן גם סרטים ששייכים באופן רשמי ל-2010, אם לא למטה מכך.

במשפט אחד: היתה שנה קולנועית נפלאה. במיוחד כשמוסיפים לה את השאריות המוצלחות מהשנה שעברה.

עשרת הסרטים הטובים של השנה

1. אומץ אמיתי (2010, אבל הופץ בארץ בפברואר)

2. ברבור שחור (2010, הופץ בארץ בינואר)

3. דרייב

4. כוכב הקופים: המרד

5. מאניבול

6. קר עד העצם (2010, הופץ בארץ בינואר)

7. רנגו

8. מכאן והלאה (2010, הופץ בארץ בינואר)

9. החבובות

10. הרפתקאות טינטין

המספר הנוסף לסרט הישראלי של השנה:

הערת שוליים

העשירייה השניה (ללא סדר חשיבות)

ממלכת החיות (2010, הופץ בארץ בספטמבר)

חייבים לדבר על קווין

127 שעות (2010, הופץ בארץ באפריל)

התפשטות

חצות בפאריס

טטרו (2009, הופץ בארץ בינואר)

הדרך (2010, הופץ בארץ בפבראר)

לוחם

אקס מן: ההתחלה

העור בו אני חי

פרסי משנה

הכי אוברייטד

האנה

בעיקרון האוברייטד המובהק של השנה הוא "העזרה", אבל לי ממילא לא היו ציפיות.

בעיקרון האוברייטד המובהק שלי הוא "נאום המלך", אבל זה קצת לא הוגן, כי הוא לא מאוד גרוע. הוא פשוט לא טוב כמו שאומרים (או כמו שמחלקים לו פרסים).

אז בעיקרון, האוברייטד שלי הוא "האנה" – סרט ששמעתי עליו כל כך הרבה דברים טובים, וכל כך התאכזבתי לגלות סרט שכל כך עסוק בלהיות מגניב, עד שהוא רק רבע מגניב.

עוד באוברייטד: "העזרה", "נאום המלך", "עץ החיים".

האנה: לבת של מתילדה ("לאון") ומוגלי קוראים האנל'ה, יש לה אקדחים במקום שמלת שבת, והיא ילדה מגניבה בסרט שמתאמץ להגניב. ראן האנה ראן. ***

הכי אנדרייטד

ללא גבולות

מבין הסרטים שזכו לכתף ביקורתית קרירה – וכמו תמיד, יש עשרות כאלה – מצא חן בעיני במיוחד הסרט הזה, שאמנם לא ממש עמד ביומרות המועדון-קרביות שלו, אבל לפחות ניסה. בעיני זה היה ניסיון לא רע בכלל.

עוד באנדרייטד: "לוחם", "אלוהי הקטל", "נגד כל הסיכויים".

ללא גבולות: ניסיון יומרני אך לא רע בכלל להיות מועדון קרב של שנות האלפיים. עוד קצת הידוק תסריטאי, קצת חומר אפל וקצת השראה וזה היה קאלט. ½***

הכי אוברייטד-אנדרייטד

סופר 8

בכל שנה יש סרט אחד שמגיע עם ציפיות שמיימיות, מתגלה כרחוק מהן כמו אבי לוזון מהמציאות ומתרסק. השנה זה היה "סופר 8", סרט ספילברגי של ג'יי.ג'יי. אברהמס שאמנם לא היה ספילברג, אבל גם לא היה רע בכלל.

סופר 8: אברמס עושה ספילברג, אי.טי פוגש את קלוברפילד במערה של הגוניס. מאכזב בקנה מידה של אברמס ושל ספילברג, אבל מהנה מחוצה לו. ½***

הכי חבל שלא באתם

ממלכת החיות

קטגוריה חביבה עלי במיוחד בזכות הנבחר הראשון שלה בסיכום השנה שלי ב-NRG ב-2006, "בריק", שהוא פייבוריט נצחי שלי. והזוכה השנה – דרמת פשע אוסטרלית נהדרת מ-2010 שלמרות גב ביקורתי מפרגן עברה פה מתחת לרדאר. הפסד שלכם. אתם עדיין יכולים לתקן, בספריות DVD או בכל מיני אתרים שאני לא יכול להמליץ לכם עליהם באופן רשמי.

עוד חבל שלא באתם: "ג'יין אייר", "מסיבת הלוויה שלי", "הדרך".

ממלכת החיות: דרמת פשע מחוספסת שלא שוכחת שגם פושעים הם אנשים, גם אם הם קודם כל חיות, והמלכה שלהם היא אלמנה שחורה ובלאדי מאמא. ****

הכי כיף לשמוע

דרייב

פסקול השנה, כל מילה מיותרת.

עוד כיף לשמוע: "חייבים לדבר על קווין", "החבובות", "פרל ג'אם:Twenty", "ג'ורג' הריסון: חיים בעולם חומרני".

דרייב: האיש ללא שם מתיישב מאחורי ההגה? למה לא? מותחן פשע מהפנט, מהורהר ואלים. טוב שההגה בידיים של רפן. ½****

הכי ככה עושים סרט קיץ

כוכב הקופים: המרד

מי אמר שסרטי קיץ חייבים להיות נטולי אינטליגנציה? כנראה שאותו אחד שחושב שקופים חייבים להיות נטולי אינטליגנציה – מה שהופך את הסרט הזה לניצחון כפול. ניצחון הקוף על האדם, וניצחון רופרט וויאט על הוליווד.

עוד סרטי קיץ עשויים כהלכה: "אקס מן: ההתחלה", "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים", "שרלוק הולמס: משחק הצללים".

כוכב הקופים: שיבה נפלאה לכוכב האהוב, בזכות קופים מפעימים שלא הולכים אחרי בני אדם. חוליה אינטליגנטית באבולוציה של הקיץ. משוגע על הקוף. ****

הכי ככה עושים סרט ספורט

מאניבול

דרמת ספורט נפלאה, חכמה ועמוקה, שאומרת כל כך הרבה דברים על ספורט, על תרבות ועל אמריקה. כל האמריקנה בכפפת בייסבול.

מאניבול: סרט מרתק על ספורט שכל מי שלא אמריקאי חושב שהוא משעמם? למה לא? דרמה מנצחת לאוהבי כדורים ולאוהבי מספרים. הום ראן. ½****

הכי ככה לא עושים רימייק

קונאן

אם קונאן היה רואה את העיבוד הבינוני שעשו לו, הוא היה חוזר להיות קונאן המשמיד.

קונאן:עדיין ברברי, עדיין משמיד ועדיין לא נראה כמו מושל לעתיד. קונאן התלת ממדי עדיין כותש, עילג ומעורר געגועים.מכל בחינה אחרת, הוא כישלון. ½**

הכי ככה עושים עיבוד קולנועי

הרפתקאות טינטין

פשוט נפלא. עיבוד כל כך הולם, כל כך מהנה וכל כך כובש. בדיוק החומרים שספילברג צריך להתעסק בהם במקום ב"טרה נובה".

טינטין: טינטין ג'ונס ושודדי תיבת האוצר האבודה? למה לא? חיבור טבעי שעובד נפלא ומחזיר לספילברג את הכבוד שאיבד בממלכת הבדולח.  ****

הכי ככה לא עושים עיבוד קולנועי

מסעות גוליבר

ג'ק בלאק רוקן את ג'ונתן סוויפט מכל העומק הסאטירי של המקור. יצא קטן, הגוליבר הזה.

מסעות גוליבר: ג'ק בלאק עושה צחוק מהסאטירה של סוויפט, ומשאיר ממנה רק גימיק נטול עומק. כך קורה שדווקא בתפקיד גוליבר בלאק יוצא כזה קטן. ***

הכי ככה אולי נביא אוסקר

הערת שוליים

סרט ישראלי בסטנדרט גבוה, שמכוון ישר להוליווד. ככה זה כשתסריט מעולה פוגש במאי מיומן ליצירה אינטליגנטית.

הערת שוליים: יצירה מעמיקה, מלאכת מחשבת תסריטאית, משחק מצוין ועבודת בימוי מיומנת בסרט שהוא כל דבר חוץ מהערת שוליים. ****

הכי התגעגעתי

החבובות

איזה כיף שהן חזרו. איזה כיף שג'ייסון סיגל, ניקולס סטולר וג'יימס בובין אחראים על כך. איזה כיף שהחבובות שוב כאן.

החבובות: קאמבק נוסטלגי? למה לא? תענוג קולנועי תיאטרלי ומוזיקלי צרוף, חכם, משעשע, מרגש ומלא אהבה. It's time to meet the muppets again. ****

הכי התגעגעתי והתאכזבתי

הדרדסים

סרט ילדים שמזניח את המבוגרים. האנק עזריה לא מציל את המצב.

הדרדסים: בדיוק כמו "מכושפת", רק בלי החן, התחכום, ההומור ואיימי אדמס. רצינו שיגדלו איתנו, אבל הם נותרו קטנים ולילדים. ביש גדא. ½**

הכי מטופש

סאקר פאנץ'

זאק סניידר בסרט נטול תוכן.

עוד במטופשים: "רובוטריקים 3", "הפלישה למערב".

הכי הפתעה נעימה

ידידים פלוס

לא ציפיתי, והתענגתי מכל רגע עם מילה וג'סטין.

עוד הפתעות נעימות: "אחינו האידיוט", "טיפש, מטורף, מאוהב".

ידידים פלוס: קומדיה רומנטית חכמה, משוחררת, כיפית ומצחיקה כמו הגיבורים שלה. ניצחון מוחץ למילה קוניס על נטלי פורטמן בקרב הבלרינות הזורמות. ½***

הכי אנימציה

רנגו

פיקסאר פישלו השנה עם סרט בינוני להפתיע (בטח בקנה המידה שלהם), ומזל שדרימוורקס היו שם להרים את הכפפה ולהגיע עם רנגו המבריק.

עוד באנימציה המוצלחת: "נומיאו ויוליה", "תזיזו ת'רגליים 2", "החתול של שרק", "קונג פו פנדה 2".

רנגו: ממערבוני ספגטי, פחד ותיעוב וצ'יינהטאון, יוצאת זיקית צבעונית וחריפת לשון. נווה מדבר בשממה הפוסט-אוסקרית. אנימציה לא למבוגרים בלבד. ****

הכי זר

העור בו אני חי

לא שנה מדהימה בקולנוע הזר, אבל בכל זאת היו בה כמה סרטים מצוינים. בראשם, אגב, סרט כמעט מופתי – "היו זמנים באנטוליה" של נורי בילג' סיילאן – אבל מכיוון שהוא לא הופץ כאן מסחרית, אני הולך עם "העור בו אני חי" שהחזיר את אלמודובר למקורות.

עוד בזרים: "האישה ששרה". ומה לגבי "חצות בפאריס" ו"טטרו"? תופס?

העור בו אני חי:כמו בי מובי מסוגנן, כמו היצ'קוק עם חוש אופנה מפותח, כמו פדרו אלמודובר של פעם. סרט אימה עוכר שלווה בו אלמודובר חוזר לסורו. ****

הכי גיבור העל של השנה

מגנטו (אקס מן: ההתחלה)

בסרט הקומיקס הטוב של השנה (שנה שאין בה אביר אפל, כמובן), מגנטו נצץ מעל ליתר החבורה המצוינת בזכות מייקל פסבנדר.

עוד גיבור על מצטיין: "ת'ור".

אקסמן – ההתחלה: הקומדיה הרומנטית "כשאריק פגש את צ'ארלי", קומדיית הקולג' "מוטאנט צעיר" והספין-אוף של ג'יימס בונד מתחברים למוטאציה מעולה. ****

הכי גיבור העל המאכזב של השנה

גרין לנטרן

התלבטתי בין שני גיבורי על שעלו כאן במקביל – גרין לנטרן וקפטן אמריקה – ובחרתי בירוק מביניהם, בעיקר כי ממנו ציפיתי ליותר מאשר לקפטן האובר-פטריוטי.

גרין לנטרן: אולד-פשן להחריד, כאילו דרדביל מעולם לא נכשל. החן של ראיין ריינולדס והגוף של בלייק לייבלי מצילים את העולם, אבל לא את הסרט. ***

הכי "בשביל זה אספתם כל כך הרבה כוכבים?"

סילבסטר בניו יורק

כל מילה מיותרת.

עוד בזבז כסף יקר לשווא: "קומפני מן".

סילבסטר בניו יורק: מהאנשים שהביאו לכם את 'יום האהבה'? בהחלט כן. וזה אמור להגיד לכם הכל, לטוב ולרע.קיטש עתיר כוכבים שיסתדר גם בלי אלה שלי. ½**

הכי מכות

לוחם

אחד מסרטי האקשן הטובים והמפוספסים של השנה. זה לא "פייטר", אבל זה לא רחוק.

עוד מכות: "פלדה אמיתית".

לוחם: 'פייטר' של ה-MMA? למה לא? גם לו מגיע סרט מכונן, ואו'קונור מציע מתחרה ראוי – מלהיב, עוצמתי ואלים. אחים, ודם. ****

סרט הניקולאס קייג' הגרוע של השנה

עונת המכשפה

זו תמיד בחירה קשה, אבל ליד "עונת המכשפה" העלוב אפילו "הסגת גבול", "רודף צדק" ובטח "מרדף עצבני" נראים כמו סרטי אוסקר.

עונת המכשפה:קלוש כמו הרעיון של צלבנים עם מבטא אמריקאי.רעיון סביר בביצוע בינוני.אם כבר קייג' אצל דומיניק סנה, היה עדיף שיעלם תוך 60 שניות. ***

הכי בדרך להיות ניקולאס קייג'

ריצ'ארד גיר

תראו את "דאבל". לא, אל תראו את "דאבל". תבהו שעה וחצי בקיר במקום.

דאבל: 'החפרפרת' לעניים? אפילו לא זה. מותחן ריגול קלוש, ועוד כתם בקריירה של ריצ'רד גיר, שעוד רגע ויהיה לניקולס קייג'. ½**

הכי גבר

ראיין גוסלינג

שחקן השנה בלי תחרות ("משחקי שלטון", "טיפש, מטורף, מאוהב", "דרייב", "בלו ולנטיין"). ויהיה שחקן השנה עוד הרבה שנים.

טיפש, מטורף, מאוהב: מצחיק כמו סטיב קארל, כריזמטי כמו ראיין גוסלינג, אינטליגנטי כמו ג'וליאן מור ושנון כמו אמה סטון. חכם, שפוי, מקסים. ½***

הכי גבירה

זואי סלדנה ומילה קוניס

בעיקרון, התואר השנה מגיע לאמה סטון. אבל מכיוון שאני לא מחפש פה צדק, אלא העדפות אישיות, אני מחלק אותו בין שתיים שעשו לי את זה השנה באופן מיוחד: מילה, שנתנה פייט לנטלי ב"ברבור שחור" וניצחה אותה ב"ידידים פלוס" נגד "קשר לא מחייב"; וזואי, שעשתה רק את "קולומביאנה", אבל זה מספיק מבחינתי.

קולומביאנה: זו מתילדה? זו ניקיטה? לא, זו זואי סלדנה בגופיה ותחתונים.וזה הדבר הכי טוב שאפשר לומר על הקשקוש הקולומביאני.אבל זה דבר טוב מאוד. ½**

הכי נערת השער

רוזי הנטינגטון וויטלי

על תואר "התחלתי לראות ממך קצת השנה ואני מצפה לעוד" התחרו השנה מספר מנערות השער של הבלוג (בלטה לטובה: גבריאלה וויילד) ועוד כמה שהיו כאן עוד לפני שנפתחו הרשימות. "נערת השער" המועדפת עלי היא אוונג'לין לילי, אבל מכיוון שלמרות גיחתה המבורכת לקולנוע היא לא ממש עומדת בקריטריונים של תגלית, החלטתי ללכת על מישהי שעושה את צעדיה הראשונים בעולם המשחק, ואני מקווה שלא תחדל מללכת בו.

וכך נפלה הבחירה על רוזי הנטינגטון וויטלי המלכותית. לא בדיוק אלמונית, אבל חדשה על המסך בתפקיד הצמודה של סם וויטוויקי בר המזל. המשיכי כך.

רובוטריקים 3: בשביל מה דמויות קרטון צריכות שלושה ממדים? ההתעללות בגיבורי ילדותי נמשכת. אכזבת אותי שוב, מייקל ביי. ***

הכי פספס ברגע האחרון את 2011 אבל תזכירו לי אותו בשנה הבאה כי הוא נפלא

הארטיסט

קליפ פרידה

הרולר (23.12.12)

תמונת מסך. הסרטון המלא בקליק

1.

וכמו בשבוע שעבר – חדשות מתהליך עלייתו המתמשך של האביר האפל תחילה.

טריילר חדש. You have my permission to die.

מסקנות חפוזות:

א. הרבה שחקנים – איך יהיה מקום לכולם?

ב. אן האת'אוויי היא בחירה איומה לתפקיד קאטוומן. וזו לא מסקנה מהטריילר, זו מסקנה מאן האת'אוויי.

ג. הדיווחים על הקושי להבין את ביין היו נכונים.

ד. זה לא מעניין אותי.

2.

טוב, אם כל הכבוד לאלון אבוטבול וללהקת הסטטיסטים סביבו, השבוע חגגנו כמובן את חג החנופה. או, בשמה המוכר: הפאדיחה התורנית של בנימין נתניהו. ההתנהלות התקשורתית של ביבי – שאמור להיות אשף תקשורת בסגנון אמריקאי – נשגבת מבינתי. במיוחד נשגבת מבינתי הלשכה המקיפה אותו, אנשי תקשורת שדיבורם אמונתם, שמצליחים להפיל אותו שוב ושוב בפחים המביכים האלה. וכך, "הראשון שחזה את האירוע" רודף את ה"ביבי-גאמפ".

כתבתי על כך, ביתר פירוט, כאן (וגם כאן).

"ארץ נהדרת" מיהרה להגיב, ובעקבותיה הגיעה גם הגרסה הזו (ויה טייכר וזרחוביץ'):

3.

ומשמש עמים אחת לאחרת: קים ז'ונג-איל מת.

אחרי שהורדנו את הדגל לחצי התורן, אפשר להתפנות להספדו של דיקטטור עמית, האדמירל ג'נרל אלאדין – הלא הוא סשה ברון כהן, שבהחלט יכול לגזור קופון או שניים על חשבון הרודן המנוח.

וזה לשון ההספד, בתרגום חופשי:

הודעה רשמית מהוד מעלתו האדמירל גנרל אלאדין – המנהיג העליון, הגנרל עטור התהילה ורופא העיניים הראשי של הרפובליקה העממית של וואדיה

צר לי לשמוע על פטירתו של ידידי היקר קים ז'ונג-איל. מחשבותינו עם אשתו ו-813 ילדיו. "K-Jo" היה מנהיג דגול, חבר טוב ובן זוג בינוני למשחקי בדמינטון זוגות. הוא מת כפי שחי, בנעלי פלטפורמה של 3 אינץ'. איש יוצא דופן, הוא עשה רבות על מנת להפיץ חמלה, חוכמה ואורניום ברחבי תבל.

בשם עצמי ובשם אחמדינג'אד, צ'אבז וניוט גינגריץ', אנו מבקשים לקבל בברכה את בנו, קים ז'ונג-און, אל "ציר הרשע".

4.

ובחזרה לשליט הנערץ שלנו. אחרי שסיימו במשרד ראש הממשלה לחפור את הקבר של ערוץ 10, הם פנו להכין את חבל ההצלה של הערוץ הראשון. הסיפור בפשטות, למי שלא עקב: לערוץ 10 לא מוכנה מדינת ישראל לדחות חובות. לערוץ הראשון מוכנה מדינת ישראל למחוק חובות.

להגנתו סיפר יו"ר הקנוניה – סליחה, יו"ר הקואליציה – זאב אלקין, כי כדי לשלם את חובותיו של הערוץ הראשון יהיה צורך בהעלאת האגרה. בערוץ 10, לעומת זאת, מדובר בידיים פרטיות, ולכן על הבעלים לשלם.

הבנתם? אתם הבעלים של הערוץ הראשון. אתם ממנים את המנהלים שלו ומכתיבים את דרכם. לכן, אתם אחראים על כך שהוא לא עמד במחויבויותיו. ולכן גם אתם צריכים לשלם על כך (או להעלים עין).

עקום ככל שיהיה ההיגיון של אלקין, אני מוכן ללכת איתו. אני רק מבקש שרשות השידור תעבור באמת לידי הציבור. רשות השידור כולה – קול ישראל, החינוכית, "עושים סדר", קרן נויבך. כולם. כי אליבא דאלקין, רשות השידור באמת שייכת לציבור. טוב לדעת. סוף סוף יש תמורה בעד האגרה.

5.

בינתיים בערוץ הספורט

6.

אז מה היה לנו השבוע ב"עין עצלה"? בעיקר "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים". ביקורת, והרבה דם. ג'רמי רנר נגד בארי פפר (רנר בנוקאאוט), כריסטוף וולץ נגד מיכאל ניקויסט (וולץ בנוקאאוט), וג'וש הולוויי (וסטיבן מויר) נגד אלכס סקארסגארד (סקארסגארד בנקודות).

מהפכה סלולארית בתחת שלי. אף פעם אין קליטה כשצריך.

(והיה גם "טרמיי" – שזה נהדר – ו"סילבסטר בניו יורק" – שזה מיותר)

7.

חדשות אינדי ישראלי (איזה משפט כיפי):

א. יש לכם עוד כמה הזדמנויות, בחודשיים הקרובים, לתפוס את "מורעלים", סרט הזומבים הצה"לי הנהדר של דידי לובצקי, בהקרנות השישי-בחצות הסינמטקיות שלו. כתבתי עליו בעבר כאן.

ב. יש לכם עכשיו הרבה הזדמנויות לתפוס את "ג'ו+בל", קומדיית הפשע הנשית של רוני קידר. היא הגיעה ל-VOD. לא הספקתי לצערי לכתוב עליה (וחבל – מגיע לה. אולי עכשיו), אבל אחרים כן. אז תקראו – נניח, את פבלו אוטין ב"רייטינג" – ותלכו להזמין.

הטריילר החדש

http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/269/279.html

8.

מה שהרגיז השבוע את הנוצרים בארה"ב היה המערכון הזה של "סאטרדיי נייט לייב" על טים טיבו:

כי בדיוק כמו עם מוחמד של המוסלמים, עם טים טיבו לא מתעסקים.

(אגב, בדיוק כמו שישו חזה – גם הוא לא הצליח לעצור את הפטריוטס)

איור: דן לייסי

9.

מטים טיבו מנעו פעם לכתוב פסוקים מהתנ"ך מתחת לעיניים. כן, ככה היה בן האלוהים מסתובב בקולג':

חבל שאף אחד לא עצר את אורי כהן ממכבי תל אביב לפני שהוא עשה מעשה קצת פחות הפיך.

עוד שגיאות כתיב מקועקעות לנצח כאן.

10.

יובל זמיר נפטר השבוע. הקריירה שלו עמדה בצל הפרשה הפלילית שבה הורשע (ריצה עונש מאסר על ביצוע מעשים מגונים), אבל אי אפשר היה להתעלם מהשחקן הזה ומהנוכחות הזו. הזדמן לי לראות אותו באחת מהופעותיו אחרונות, רק לפני שבועיים ב"קברט" – תפקיד קטן שמוציא את המקסימום במינימום זמן מהנוכחות הזו. "בכנר על הגג", עם תפקיד בעל נפח, הוא הרשים אותי יותר. כזה היה יובל זמיר הגדול, עם הקול הגדול – שחקן מרשים.

11.

מחר (שבת) תשודר בגלי צה"ל תוכנית מיוחדת של אחת התוכניות הכי מענגות ברדיו – "ציפורי לילה מתגעגעות". מדי שבוע מתגעגעים שחר סגל ורועי בר נתן לאושיית תרבות ישראלית, נוברים אותה במעמקי יוטיוב וחוזרים עם אוצרות. מחר, לרגל מאתיים תוכנית, הם יתארחו בתוכניתם-הם על ידי קובי מידן (שאחראי בעצמו על פנינת רדיו אחרת, "אנשים בלילה").

תוכניות קודמות אפשר למצוא ב-ICast. עכשיו שם – התוכנית הנהדרת עם יוני רכטר.

מומלצות במיוחד – כל התוכניות. ובכל זאת – ציפי שביט, רבקה מיכאלי, מחווה לתרנגולים ועשרים שנה לצעירי תל אביב (עם שיר גוטליב האלוהית!).

12.

טריילר (מרגש) לשבת

13.

חג חנוכה שמח!

תלת קרב בצהרי היום (ספיישל מב"א): סטיבן מויר וג'וש הולוויי נגד אלכס סקארסגארד

קרב ראשון

מדובר בשני הערפדים הכי חמים בהוליווד. וכן, זה לגמרי כולל את הצל החיוור ההוא, רוברט פטינסון. כשמדובר בערפדים, אני מעדיף אותם בשני תצורות: מפלצתיים כמו כריסטופר לי, וסקנדינביים כמו אלכס סקארסגארד. ואלימים. תמיד אלימים.

ביל קומפטון (סטיבן מויר) היה הכוכב המקורי של "דם אמיתי", אבל לאט לאט החל השריף המחוזי, הערפד אריק נורתמן (סקארסגארד), להאפיל עליו. ביל הרומנטי התגלה כערפד משעמם ורגשן לעומת אריק הסוער, הכריזמטי והפראי. ואז התחיל אלן בול לשחק קצת עם היוצרות, לבלבל קצת בין הערפדים, לגרום לאחד לאבד את זיכרונו ולשני לאבד את נערתו, והפך את שניהם ליריבים במשקל דומה. זה הגיע לשיא כששניהם חברו לפנטזיה של סוקי סטקהאוס.

עכשיו מויר קופץ להופעה קטנה ב"דאבל" – והוא הדבר הכי טוב במותחן הבינוני הזה, להוציא את אודט אנאבל. הוא מגלם שם מתנקש רוסי, ועושה זאת בצורה וירטואוזית, מלהיבה ואלימה כדרוש. טוב בהרבה מריצ'רד גיר המאובן.

סקארסגארד, בינתיים – אחד השמות החמים בהוליווד גם בלי להיות ערפד – קופץ לביקור בחלק הראשון של "מלנכוליה" של לארס פון טרייר, כבעלה לרגע של קירסטן דאנסט. תפקיד עם הרבה פחות עסיס ודם מזה של מויר, וגם סטנדרטי ואנושי מזה של אריק נורתמן. וסקארסגארד צולח אותו בלי לעשות רעש ובלי לגנוב את ההצגה. התחנה הבאה שלו היתה תפקיד שכבר הולם יותר את מידותיו ברימייק ל"כלבי הקש", ובדרך – תפקיד מרכזי ב"ספינת מלחמה" של פיטר ברג. סקארסגארד, כך נראה, בדרך להיות כוכב הוליוודי לגיטימי, ואני נשאר בצד של הבלונדיני.

 קרב שני

מי שעוד בלונדיני הוא ג'וש הולוויי. הולוויי ל"אבודים" הוא מה שסקארסגארד ל"דם אמיתי" – הגיבור הבלונדיני המפוקפק, המורכב, השרירי, הסקסי, המרושע, החצוף והמלהיב. בקיצור, כל מה שג'ק שפרד/ביל קומפטון לא. הם כל כך מזכירים זה את זה – בהופעה, בהבעות הפנים, בטייפ-קאסטינג – שנדמה שהיו יכולים בקלות להתחלף באודישנים ולקבל על עצמם את התפקיד החלופי.

עכשיו גם הולוויי מגיע לקולנוע, ב"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים". אם סקארסגארד מופיע בחצי מ"מלנכוליה", הולוויי מופיע אולי בשמינית מ"משימה", אבל הוא בכל זאת מצליח להטביע בו חותם ולעורר געגועים. כפי שמוכיח התפקיד הקטן ב"משימה", הוא יכול בקלות לגלם גם את תפקיד גיבור האקשן הטוב. פרקלס (אוונג'לין לילי) כבר עלתה על המסך הגדול. בואו נקווה שסוייר לא יאחר להצטרף אליה.

דו קרב בצהרי היום (ספיישל מב"א): כריסטוף וולץ נגד מיכאל ניקויסט

מדובר בשני הנבלים הזרים הבולטים בהוליווד כרגע. נדמה שהם הולכים ומשתלטים, אם לא השתלטו כבר, על נישת הרשע בעל המבטא המאיים, הגישה העוינת והאכזריות המפעפעת. ובכל זאת, יש ביניהם מרחק רב.

בעוד וולץ הגיע להוליווד על תקן הנבל – האנס לאנדה, הנאצי האיום מ"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו – ניקויסט דווקא זכה להכרה ההוליוודית שלו כגיבור הטוב, כוכב טרילוגיית "נערה עם קעקוע דרקון" מאת סטיג לארסון (שזכה לרימייק הוליוודי עם דניאל קרייג בתפקיד ניקויסט). ובכל זאת, הם נחיתתו בלוס אנג'לס וכמו אחרון הישראלים המלוהקים לתפקידי מחבלים, הפך גם ניקויסט בעל הלוק הקר והמבטא הזר לנבל ג'יימס-בונדי קלאסי. לאחרונה יכולנו לראות אותו בתפקיד כזה, כמעט זהה, סתמי וחסר תחכום, גם ב"חטיפה" וגם ב"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים". אני רק יכול לקוות עבור ניקויסט שהוא מאוכזב כמוני, ומצפה לתפקידים קצת יותר מעניינים, יותר בשרניים וגם מהצד היותר מוסרי ונחמד של הקאסט.

המקרה של וולץ שונה. נדמה שהוא שחקן מגוון ומעניין יותר מניקויסט, בוודאי עסיסי וצבעוני יותר. גם דמויות הנבלים שלו שונות במידה רבה מאלו השטוחות של ניקויסט. הבעיה היא שהן לא שונות זו מזו. בין לאנדה, צ'ודנופסקי ("הצרעה הירוקה"), אוגוסט ("מים לפילים"), רישלייה ("שלושת המוסקטרים") ואפילו אלן ("אלוהי הקטל") עובר קו ברור מאוד של ציניות מרושעת ונכלוליות פושעת. כל הסימנים מעידים על כך שוולץ טוב מכך. שהוא מסוגל להתמודד בהצלחה לא רק עם תפקידי הנבלים המעניינים והמהנים, אלא גם עם תפקידי הגיבורים המורכבים, שהם לעיתים קרובות משימה קשה יותר מגילום דמותו של נבל ערמומי. האם יהיה מי שיתן לוולץ את ההזדמנות?

יכול להיות שזה יקרה כבר בסרטו הבא, המערבון "Django Unchained" של טרנטינו. וולץ יגלם בו את ד"ר קינג שולץ, רופא שיניים גרמני שהפך לצייד ראשים, שהוא ככל הנראה הגיבור הטוב והמעניין של הסרט (לצד העבד דג'אנגו, בגילומו של ג'יימי פוקס). זה עדיין נשמע כמו כריסטוף וולץ, אבל לפחות הוא כבר לא האיש הרע.

דו קרב בצהרי היום (ספיישל מב"א): ג'רמי רנר נגד בארי פפר

ג'רמי רנר ובארי פפר מזכירים לי איש את רעהו. לא פיזית, כמו במעמדם ההוליוודי. הם קרובים בגיל (פפר יליד 1970, רנר יליד 1971), אך רנר פרץ בגיל מאוחר. בגיל 41, הוא כוכב חדש בשמי הוליווד, שפרץ לתודעה רק בעקבות הופעתו המעולה והעוצמתית ב"מטען הכאב" של קתרין ביגלו מ-2008.

מאז הפך לפנים מוכרות יותר, זכה למועמדות שניה לאוסקר אחרי "מטען הכאב" (על "גנב עירוני"), ובשנה הקרובה הוא יופיע בשני תפקידי אקשן מרכזיים נוספים: הוקאיי ב"אוונג'רס", ויורשו של מט דיימון בסרטי ג'ייסון בורן. השמועות אומרות ש"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" מכשיר אותו גם להיכנס לנעליו של טום קרוז כראש ה-MIF. בקיצור, רנר בדרך הנכונה להפוך לאחד מגיבורי האקשן הבולטים של הוליווד בשנים הקרובות. כל מה שהוא צריך בשביל הפלומבה זה הופעת אורח ב"בלתי נשכחים 3", והעניין חתום.

שם, לטעמי, היה אמור להיות היום בארי פפר. פחות או יותר. לא מי שמסוגל לרשת את דיימון או קרוז, אבל בהחלט מי שמסוגל לרוץ לידם. האיכויות של פפר – שחקן עם פנים מעניינות, עם יכולת פיזית ועם אישיות מסקרנת – דומות. יש בו אפילו ייחוד שנדמה שאין לרנר – פחות סטאר קוואליטי, אבל יותר מתח ואי שקט שתופסים את העין אפילו בתפקידים קטנים. "השעה ה-25", "גיבורי הדגל", "קזינו ג'ק", "אומץ אמיתי" – כולם תפקידים טובים, גדולים כקטנים, שבהם הפגין פפר אישיות מעניינת ומושכת.

פפר עדיין מחכה ל"מטען הכאב" שלו (אני חושב ש"השעה ה-25" היה "מטען הכאב" שלו, אבל זה לא קרה). הוא אמנם זכה באמי על הופעתו המצוינת במיני סדרה "משפחת קנדי", בתפקיד בובי קנדי, אבל בקולנוע זה עדיין לא קרה (למעט הזכייה המבאסת והלא הוגנת בפרס הראזי על הטעות האיומה "הקרב על כדור הארץ").

רנר יהיה כוכב כנראה. פפר ישאר שחקן משנה מצוין שמחפש הערכה. ככה זה: לפעמים כל מה שמפריד בין תהילה לחלומות זה סרט אחד.