תגית: משימה בלתי אפשרית

תמונות קצרות: קרוז קונטרול ("ג'ק ריצ'ר")

 ג'ק ריצ'ר

1. "יש את הבחור הזה. הוא סוג של שוטר. לפחות היה. הוא לא שם על הוכחות, הוא לא שם על החוק. רק צדק מעניין אותו. הוא יודע מה עשיתי. את לא יכולה להגן עלי. אף אחד לא יכול".

2. ידוע שג'ק ריצ'ר הוא בחור שנושק לשני מטר. ידוע גם שטום קרוז הוא בחור בגובה 1.72 מ'. גם אם תוסיפו לו סטאר קוואליטי לא תגיעו ליותר מ-1.85. על ריצ'ר יש גם 100-115 קילו. על קרוז, לפי גוגל, יש משהו כמו 77 קילו. הי, לפחות בגיל הם קרובים (ריצ'ר נולד ב-1960, קרוז שנתיים אחר כך). ריצ'ר גם בלונדיני, קרוז לא.

ההבדלים הפיזיים בין קרוז לריצ'ר כבר הצליחו לעורר לא מעט ביקורת. בצדק; הגודל של ריצ'ר הוא עניין משמעותי. תחשבו על צ'אק נוריס – עם כל הכבוד המיתולוגי לצ'אק נוריס, ויש כבוד כזה – עושה את הטרמינייטור. זה פשוט לא מסתדר.

3. לכן, אגב, סטיבן סיגל היה יכול להיות ג'ק ריצ'ר לא פחות טוב מקרוז. גם אם הרבה פחות רווחי.

4. לי צ'יילד (הוא ג'ים גרנט) סיכם זאת כך: "המידות של ריצ'ר בספרים הן מטאפורה לכוח בלתי ניתן לעצירה, וקרוז עושה זאת בדרכו שלו". טוב, שילמו לו הרבה כדי להגיד את זה.

5. "ג'ק ריצ'ר הוא רוח רפאים. אתה לא מוצא את הבחור הזה אלא אם הוא רוצה שימצאו אותו"

6. ג'ק ריצ'ר הוא גיבור פעולה כלבבי. הוא גיבור שהוא צאצא ישיר לשושלת של גיבורי על כמו באטמן וגיבורי מערבונים כמו האיש ללא שם, שאיש אינו יודע מאין באו, אבל הם תמיד שם כשצריך אותם. והם מאוד חזקים. ומאוד קולים. ומאוד שנונים.

7. "סנדי עובדת כאן?"

"מי אתה, שוטר? אני צריך שתראה לי תעודה"

"לך תקרא לסנדי"

"אני צריך לראות משהו"

"מה בקשר לבפנים של אמבולנס?"

8. כן, שנינויות רצות על ימין ועל שמאל ב"ג'ק ריצ'ר". אם הסרט הזה מרגיש כמו מותחן אקשן משנות השמונים זה בעיקר בגלל שאין בו דיאלוג שלא הושחז באבן. כן, ג'ק ריצ'ר הוא לא רק בריון מסוקס, אלא גם בדרן חד לשון. הוא בעצם פיליפ מארלו עם ימנית קטלנית.

9. "נולדתי באוקטובר. כשאגיע ליום ההולדת שלי, אירה. אחת, שתיים…"

10. עוד תכונה שג'ק ריצ'ר הביא מהאייטיז: לשמור שורות מנצחות לטיימינג המושלם. למשל, לא לענות בזמן על השאלה מה המספר הסידורי של הרובה של הרוצח. כמו שלימד אותנו בארני סטינסון – Wait for it. ואז זה יהיה לג'נדרי.

11. "אני מתכוון לפרק לך את הצורה ואז לשתות את הדם שלך ממגף"

12. ועוד משהו: כשצריך להסביר משהו, מסבירים. למשל, כשריצ'ר צריך להסביר אם הוא היה באמת הורג אדם עליו איים (ולמעשה, להסביר למה האדם הזה נשבר אחרי שתי שניות), הוא מסביר ("הוא ידע שאני לא מבלף"). כי הלן רודין (רוזמונד פייק) שאלה, כלומר הצופה שאל. כלומר, התסריטאי שאל, כי הוא הבין שזה קצת קלוש ושעדיף לשים את זה על השולחן ולגמור את זה, אפילו במחיר של דיאלוג מטופש. הי, ככה עשו סרטים פעם, deal with it.

13. קראתי ראיון עם צ'יילד שבו הוא ציין את אחת הבעיות בעיבוד של ריצ'ר לקולנוע: "איך מוציאים דברים מתוך הראש שלו ומעבירים אותם אל המסך?". מקווארי בחר לפעמים בדרך הגרועה ביותר: בדיאלוג ישיר. האמת? צריך להיות מאוד פתוח לקולנוע מיושן ב-2013 כדי לקבל את זה. בחיוך.

מה זאת אומרת "אין בסקר את המפלגה של אלדד יניב?"

מה זאת אומרת "אין בסקר את המפלגה של אלדד יניב?"

14. "מה עושה בכלל שוטר צבאי?"

"מה שאתה עושה, בהבדל אחד – כל חשוד הוא רוצח מאומן"

15. יש סיפור. תמיד יש סיפור. הפעם (כי יהיו עוד פעמים), בסיפור המבוסס על "הצלף", ג'ק ריצ'ר מגיע לעבוד עם פרקליטה שמתגייסת להגן על צלף מטורף שהרג חמישה עוברי אורח תמימים. ומובן שמה שנראה כמו תיק סגור מתגלה כתיק מאוד פתוח.

16. האמת? סיפור לא רע.

17. טרם קראתי ספר של ג'ק ריצ'ר. סביר להניח שזה בגלל שלכל חמשת הראשונים שבספריו קוראים (בעברית) "משהו קטלני". האמת? עכשיו אני אתחיל.

18. אם בשביל זה עזב טום קרוז את סדרת "משימה בלתי אפשרית", אז זה בסדר מבחינתי. בעיקר בגלל שאני שמח שג'רמי רנר יקבל את "משימה בלתי אפשרית", אבל גם בגלל שאני רוצה לראות עוד ג'ק ריצ'רים.

19. וחוץ מזה, קרוז הוא עדיין אית'ן האנט, רק אחרי שהפשיטו אותו מכל הטכנולוגיה וזרקו אותו לבד בשטח. הי, הוא בכלל הסמוראי האחרון! או שזה הנוסע?…

20. לטום קרוז יש שני סרטים. האחד זה "אהבה בשחקים", השני זה "הסמוראי האחרון". כל השאר זה ואריאציות.

21. לכן קרוז תמיד עובד כמו על אוטומט, משחק ללא מאמץ. נוסע על קרוז קונטרול.

אוקיי, ברגע שהיא יוצאת, תירה בה. ואז אני רץ, תופס את סורי ובורח.

אוקיי, ברגע שהיא יוצאת, תירה בה. ואז אני רץ, תופס את סורי ובורח.

22. כריסטופר מקווארי כתב את "החשוד המיידי". בעיני זה מספיק כדי שאראה כל סרט שהוא מעורב בו.

23. מה שמזכיר לי – לאן נעלם בראיין סינגר?

24. אה, ל"ג'ק קוטל הענקים". אני כל כך מתפלל למענו. אני כל כך לא אופטימי.

25. רוזמונד פייק, נערת בונד לרגע, לא מצליחה לפרוץ להוליווד. זה לא קרה עד עכשיו, וזה גם לא יקרה. צוננת מדי. אני נותן לה חודשים ספורים לפני שהיא חותכת לטלוויזיה.

26. וורנר הרצוג, לעומת זאת – וואו. אני תמיד נהנה לראות במאי מפציע לתפקיד בסרט. אני שמח במיוחד כשזה מישהו כמו וורנר הרצוג. מישהו שחנך את קלאוס קינסקי. אני חושב שאם קינסקי היה חי, הוא היה גאה היום בהרצוג.

27. גם רוברט דובאל וריצ'ארד ג'נקינס פה. הם מצוינים, כצפוי, רק שקצת מפתיע למצוא כל כך הרבה שחקנים טובים בסרט אקשן שהיה שגרתי כבר לפני עשרים שנה.

28. אלקסיה פאסט. נערה בשער.

29. האמת? סתם סרט.

30. האמת? נהניתי לאללה.

31. "אתה חושב שאני גיבור? אני לא גיבור. אני נווד שאין לו מה להפסיד. ואם אתה חכם, זה מפחיד אותך. כי אני אהיה בשטח המת שלך, ואין לי שום דבר אחר לעשות".

Twitsonfilms: טום קרוז בתפקיד בלש בריון בגובה שני מטר? למה לא? אולד סקול אקשן שעושה את העבודה כמו שקרוז עושה אותה בדר"כ. ½***

"ג'ק ריצ'ר" (Jack Reacher). בימוי: סטיבן מקווארי. תסריט: סטיבן מקווארי (על פי "הצלף" מאת לי צ'יילד). שחקנים: טום קרוז, רוזמונד פייק, ריצ'רד ג'נקינס, דייויד אויילוו, ג'יי קורטני, ג'וזף סיקורה, ורנר הרצוג, רוברט דובאל, ולדימיר סיזוב, אלקסיה פאסט, ג'וש הלמן. 130 דקות.

IMDB כאן

http://www.imdb.com/title/tt0790724/

הרולר (23.12.12)

תמונת מסך. הסרטון המלא בקליק

1.

וכמו בשבוע שעבר – חדשות מתהליך עלייתו המתמשך של האביר האפל תחילה.

טריילר חדש. You have my permission to die.

מסקנות חפוזות:

א. הרבה שחקנים – איך יהיה מקום לכולם?

ב. אן האת'אוויי היא בחירה איומה לתפקיד קאטוומן. וזו לא מסקנה מהטריילר, זו מסקנה מאן האת'אוויי.

ג. הדיווחים על הקושי להבין את ביין היו נכונים.

ד. זה לא מעניין אותי.

2.

טוב, אם כל הכבוד לאלון אבוטבול וללהקת הסטטיסטים סביבו, השבוע חגגנו כמובן את חג החנופה. או, בשמה המוכר: הפאדיחה התורנית של בנימין נתניהו. ההתנהלות התקשורתית של ביבי – שאמור להיות אשף תקשורת בסגנון אמריקאי – נשגבת מבינתי. במיוחד נשגבת מבינתי הלשכה המקיפה אותו, אנשי תקשורת שדיבורם אמונתם, שמצליחים להפיל אותו שוב ושוב בפחים המביכים האלה. וכך, "הראשון שחזה את האירוע" רודף את ה"ביבי-גאמפ".

כתבתי על כך, ביתר פירוט, כאן (וגם כאן).

"ארץ נהדרת" מיהרה להגיב, ובעקבותיה הגיעה גם הגרסה הזו (ויה טייכר וזרחוביץ'):

3.

ומשמש עמים אחת לאחרת: קים ז'ונג-איל מת.

אחרי שהורדנו את הדגל לחצי התורן, אפשר להתפנות להספדו של דיקטטור עמית, האדמירל ג'נרל אלאדין – הלא הוא סשה ברון כהן, שבהחלט יכול לגזור קופון או שניים על חשבון הרודן המנוח.

וזה לשון ההספד, בתרגום חופשי:

הודעה רשמית מהוד מעלתו האדמירל גנרל אלאדין – המנהיג העליון, הגנרל עטור התהילה ורופא העיניים הראשי של הרפובליקה העממית של וואדיה

צר לי לשמוע על פטירתו של ידידי היקר קים ז'ונג-איל. מחשבותינו עם אשתו ו-813 ילדיו. "K-Jo" היה מנהיג דגול, חבר טוב ובן זוג בינוני למשחקי בדמינטון זוגות. הוא מת כפי שחי, בנעלי פלטפורמה של 3 אינץ'. איש יוצא דופן, הוא עשה רבות על מנת להפיץ חמלה, חוכמה ואורניום ברחבי תבל.

בשם עצמי ובשם אחמדינג'אד, צ'אבז וניוט גינגריץ', אנו מבקשים לקבל בברכה את בנו, קים ז'ונג-און, אל "ציר הרשע".

4.

ובחזרה לשליט הנערץ שלנו. אחרי שסיימו במשרד ראש הממשלה לחפור את הקבר של ערוץ 10, הם פנו להכין את חבל ההצלה של הערוץ הראשון. הסיפור בפשטות, למי שלא עקב: לערוץ 10 לא מוכנה מדינת ישראל לדחות חובות. לערוץ הראשון מוכנה מדינת ישראל למחוק חובות.

להגנתו סיפר יו"ר הקנוניה – סליחה, יו"ר הקואליציה – זאב אלקין, כי כדי לשלם את חובותיו של הערוץ הראשון יהיה צורך בהעלאת האגרה. בערוץ 10, לעומת זאת, מדובר בידיים פרטיות, ולכן על הבעלים לשלם.

הבנתם? אתם הבעלים של הערוץ הראשון. אתם ממנים את המנהלים שלו ומכתיבים את דרכם. לכן, אתם אחראים על כך שהוא לא עמד במחויבויותיו. ולכן גם אתם צריכים לשלם על כך (או להעלים עין).

עקום ככל שיהיה ההיגיון של אלקין, אני מוכן ללכת איתו. אני רק מבקש שרשות השידור תעבור באמת לידי הציבור. רשות השידור כולה – קול ישראל, החינוכית, "עושים סדר", קרן נויבך. כולם. כי אליבא דאלקין, רשות השידור באמת שייכת לציבור. טוב לדעת. סוף סוף יש תמורה בעד האגרה.

5.

בינתיים בערוץ הספורט

6.

אז מה היה לנו השבוע ב"עין עצלה"? בעיקר "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים". ביקורת, והרבה דם. ג'רמי רנר נגד בארי פפר (רנר בנוקאאוט), כריסטוף וולץ נגד מיכאל ניקויסט (וולץ בנוקאאוט), וג'וש הולוויי (וסטיבן מויר) נגד אלכס סקארסגארד (סקארסגארד בנקודות).

מהפכה סלולארית בתחת שלי. אף פעם אין קליטה כשצריך.

(והיה גם "טרמיי" – שזה נהדר – ו"סילבסטר בניו יורק" – שזה מיותר)

7.

חדשות אינדי ישראלי (איזה משפט כיפי):

א. יש לכם עוד כמה הזדמנויות, בחודשיים הקרובים, לתפוס את "מורעלים", סרט הזומבים הצה"לי הנהדר של דידי לובצקי, בהקרנות השישי-בחצות הסינמטקיות שלו. כתבתי עליו בעבר כאן.

ב. יש לכם עכשיו הרבה הזדמנויות לתפוס את "ג'ו+בל", קומדיית הפשע הנשית של רוני קידר. היא הגיעה ל-VOD. לא הספקתי לצערי לכתוב עליה (וחבל – מגיע לה. אולי עכשיו), אבל אחרים כן. אז תקראו – נניח, את פבלו אוטין ב"רייטינג" – ותלכו להזמין.

הטריילר החדש

http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/269/279.html

8.

מה שהרגיז השבוע את הנוצרים בארה"ב היה המערכון הזה של "סאטרדיי נייט לייב" על טים טיבו:

כי בדיוק כמו עם מוחמד של המוסלמים, עם טים טיבו לא מתעסקים.

(אגב, בדיוק כמו שישו חזה – גם הוא לא הצליח לעצור את הפטריוטס)

איור: דן לייסי

9.

מטים טיבו מנעו פעם לכתוב פסוקים מהתנ"ך מתחת לעיניים. כן, ככה היה בן האלוהים מסתובב בקולג':

חבל שאף אחד לא עצר את אורי כהן ממכבי תל אביב לפני שהוא עשה מעשה קצת פחות הפיך.

עוד שגיאות כתיב מקועקעות לנצח כאן.

10.

יובל זמיר נפטר השבוע. הקריירה שלו עמדה בצל הפרשה הפלילית שבה הורשע (ריצה עונש מאסר על ביצוע מעשים מגונים), אבל אי אפשר היה להתעלם מהשחקן הזה ומהנוכחות הזו. הזדמן לי לראות אותו באחת מהופעותיו אחרונות, רק לפני שבועיים ב"קברט" – תפקיד קטן שמוציא את המקסימום במינימום זמן מהנוכחות הזו. "בכנר על הגג", עם תפקיד בעל נפח, הוא הרשים אותי יותר. כזה היה יובל זמיר הגדול, עם הקול הגדול – שחקן מרשים.

11.

מחר (שבת) תשודר בגלי צה"ל תוכנית מיוחדת של אחת התוכניות הכי מענגות ברדיו – "ציפורי לילה מתגעגעות". מדי שבוע מתגעגעים שחר סגל ורועי בר נתן לאושיית תרבות ישראלית, נוברים אותה במעמקי יוטיוב וחוזרים עם אוצרות. מחר, לרגל מאתיים תוכנית, הם יתארחו בתוכניתם-הם על ידי קובי מידן (שאחראי בעצמו על פנינת רדיו אחרת, "אנשים בלילה").

תוכניות קודמות אפשר למצוא ב-ICast. עכשיו שם – התוכנית הנהדרת עם יוני רכטר.

מומלצות במיוחד – כל התוכניות. ובכל זאת – ציפי שביט, רבקה מיכאלי, מחווה לתרנגולים ועשרים שנה לצעירי תל אביב (עם שיר גוטליב האלוהית!).

12.

טריילר (מרגש) לשבת

13.

חג חנוכה שמח!

תלת קרב בצהרי היום (ספיישל מב"א): סטיבן מויר וג'וש הולוויי נגד אלכס סקארסגארד

קרב ראשון

מדובר בשני הערפדים הכי חמים בהוליווד. וכן, זה לגמרי כולל את הצל החיוור ההוא, רוברט פטינסון. כשמדובר בערפדים, אני מעדיף אותם בשני תצורות: מפלצתיים כמו כריסטופר לי, וסקנדינביים כמו אלכס סקארסגארד. ואלימים. תמיד אלימים.

ביל קומפטון (סטיבן מויר) היה הכוכב המקורי של "דם אמיתי", אבל לאט לאט החל השריף המחוזי, הערפד אריק נורתמן (סקארסגארד), להאפיל עליו. ביל הרומנטי התגלה כערפד משעמם ורגשן לעומת אריק הסוער, הכריזמטי והפראי. ואז התחיל אלן בול לשחק קצת עם היוצרות, לבלבל קצת בין הערפדים, לגרום לאחד לאבד את זיכרונו ולשני לאבד את נערתו, והפך את שניהם ליריבים במשקל דומה. זה הגיע לשיא כששניהם חברו לפנטזיה של סוקי סטקהאוס.

עכשיו מויר קופץ להופעה קטנה ב"דאבל" – והוא הדבר הכי טוב במותחן הבינוני הזה, להוציא את אודט אנאבל. הוא מגלם שם מתנקש רוסי, ועושה זאת בצורה וירטואוזית, מלהיבה ואלימה כדרוש. טוב בהרבה מריצ'רד גיר המאובן.

סקארסגארד, בינתיים – אחד השמות החמים בהוליווד גם בלי להיות ערפד – קופץ לביקור בחלק הראשון של "מלנכוליה" של לארס פון טרייר, כבעלה לרגע של קירסטן דאנסט. תפקיד עם הרבה פחות עסיס ודם מזה של מויר, וגם סטנדרטי ואנושי מזה של אריק נורתמן. וסקארסגארד צולח אותו בלי לעשות רעש ובלי לגנוב את ההצגה. התחנה הבאה שלו היתה תפקיד שכבר הולם יותר את מידותיו ברימייק ל"כלבי הקש", ובדרך – תפקיד מרכזי ב"ספינת מלחמה" של פיטר ברג. סקארסגארד, כך נראה, בדרך להיות כוכב הוליוודי לגיטימי, ואני נשאר בצד של הבלונדיני.

 קרב שני

מי שעוד בלונדיני הוא ג'וש הולוויי. הולוויי ל"אבודים" הוא מה שסקארסגארד ל"דם אמיתי" – הגיבור הבלונדיני המפוקפק, המורכב, השרירי, הסקסי, המרושע, החצוף והמלהיב. בקיצור, כל מה שג'ק שפרד/ביל קומפטון לא. הם כל כך מזכירים זה את זה – בהופעה, בהבעות הפנים, בטייפ-קאסטינג – שנדמה שהיו יכולים בקלות להתחלף באודישנים ולקבל על עצמם את התפקיד החלופי.

עכשיו גם הולוויי מגיע לקולנוע, ב"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים". אם סקארסגארד מופיע בחצי מ"מלנכוליה", הולוויי מופיע אולי בשמינית מ"משימה", אבל הוא בכל זאת מצליח להטביע בו חותם ולעורר געגועים. כפי שמוכיח התפקיד הקטן ב"משימה", הוא יכול בקלות לגלם גם את תפקיד גיבור האקשן הטוב. פרקלס (אוונג'לין לילי) כבר עלתה על המסך הגדול. בואו נקווה שסוייר לא יאחר להצטרף אליה.

דו קרב בצהרי היום (ספיישל מב"א): כריסטוף וולץ נגד מיכאל ניקויסט

מדובר בשני הנבלים הזרים הבולטים בהוליווד כרגע. נדמה שהם הולכים ומשתלטים, אם לא השתלטו כבר, על נישת הרשע בעל המבטא המאיים, הגישה העוינת והאכזריות המפעפעת. ובכל זאת, יש ביניהם מרחק רב.

בעוד וולץ הגיע להוליווד על תקן הנבל – האנס לאנדה, הנאצי האיום מ"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו – ניקויסט דווקא זכה להכרה ההוליוודית שלו כגיבור הטוב, כוכב טרילוגיית "נערה עם קעקוע דרקון" מאת סטיג לארסון (שזכה לרימייק הוליוודי עם דניאל קרייג בתפקיד ניקויסט). ובכל זאת, הם נחיתתו בלוס אנג'לס וכמו אחרון הישראלים המלוהקים לתפקידי מחבלים, הפך גם ניקויסט בעל הלוק הקר והמבטא הזר לנבל ג'יימס-בונדי קלאסי. לאחרונה יכולנו לראות אותו בתפקיד כזה, כמעט זהה, סתמי וחסר תחכום, גם ב"חטיפה" וגם ב"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים". אני רק יכול לקוות עבור ניקויסט שהוא מאוכזב כמוני, ומצפה לתפקידים קצת יותר מעניינים, יותר בשרניים וגם מהצד היותר מוסרי ונחמד של הקאסט.

המקרה של וולץ שונה. נדמה שהוא שחקן מגוון ומעניין יותר מניקויסט, בוודאי עסיסי וצבעוני יותר. גם דמויות הנבלים שלו שונות במידה רבה מאלו השטוחות של ניקויסט. הבעיה היא שהן לא שונות זו מזו. בין לאנדה, צ'ודנופסקי ("הצרעה הירוקה"), אוגוסט ("מים לפילים"), רישלייה ("שלושת המוסקטרים") ואפילו אלן ("אלוהי הקטל") עובר קו ברור מאוד של ציניות מרושעת ונכלוליות פושעת. כל הסימנים מעידים על כך שוולץ טוב מכך. שהוא מסוגל להתמודד בהצלחה לא רק עם תפקידי הנבלים המעניינים והמהנים, אלא גם עם תפקידי הגיבורים המורכבים, שהם לעיתים קרובות משימה קשה יותר מגילום דמותו של נבל ערמומי. האם יהיה מי שיתן לוולץ את ההזדמנות?

יכול להיות שזה יקרה כבר בסרטו הבא, המערבון "Django Unchained" של טרנטינו. וולץ יגלם בו את ד"ר קינג שולץ, רופא שיניים גרמני שהפך לצייד ראשים, שהוא ככל הנראה הגיבור הטוב והמעניין של הסרט (לצד העבד דג'אנגו, בגילומו של ג'יימי פוקס). זה עדיין נשמע כמו כריסטוף וולץ, אבל לפחות הוא כבר לא האיש הרע.

דו קרב בצהרי היום (ספיישל מב"א): ג'רמי רנר נגד בארי פפר

ג'רמי רנר ובארי פפר מזכירים לי איש את רעהו. לא פיזית, כמו במעמדם ההוליוודי. הם קרובים בגיל (פפר יליד 1970, רנר יליד 1971), אך רנר פרץ בגיל מאוחר. בגיל 41, הוא כוכב חדש בשמי הוליווד, שפרץ לתודעה רק בעקבות הופעתו המעולה והעוצמתית ב"מטען הכאב" של קתרין ביגלו מ-2008.

מאז הפך לפנים מוכרות יותר, זכה למועמדות שניה לאוסקר אחרי "מטען הכאב" (על "גנב עירוני"), ובשנה הקרובה הוא יופיע בשני תפקידי אקשן מרכזיים נוספים: הוקאיי ב"אוונג'רס", ויורשו של מט דיימון בסרטי ג'ייסון בורן. השמועות אומרות ש"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" מכשיר אותו גם להיכנס לנעליו של טום קרוז כראש ה-MIF. בקיצור, רנר בדרך הנכונה להפוך לאחד מגיבורי האקשן הבולטים של הוליווד בשנים הקרובות. כל מה שהוא צריך בשביל הפלומבה זה הופעת אורח ב"בלתי נשכחים 3", והעניין חתום.

שם, לטעמי, היה אמור להיות היום בארי פפר. פחות או יותר. לא מי שמסוגל לרשת את דיימון או קרוז, אבל בהחלט מי שמסוגל לרוץ לידם. האיכויות של פפר – שחקן עם פנים מעניינות, עם יכולת פיזית ועם אישיות מסקרנת – דומות. יש בו אפילו ייחוד שנדמה שאין לרנר – פחות סטאר קוואליטי, אבל יותר מתח ואי שקט שתופסים את העין אפילו בתפקידים קטנים. "השעה ה-25", "גיבורי הדגל", "קזינו ג'ק", "אומץ אמיתי" – כולם תפקידים טובים, גדולים כקטנים, שבהם הפגין פפר אישיות מעניינת ומושכת.

פפר עדיין מחכה ל"מטען הכאב" שלו (אני חושב ש"השעה ה-25" היה "מטען הכאב" שלו, אבל זה לא קרה). הוא אמנם זכה באמי על הופעתו המצוינת במיני סדרה "משפחת קנדי", בתפקיד בובי קנדי, אבל בקולנוע זה עדיין לא קרה (למעט הזכייה המבאסת והלא הוגנת בפרס הראזי על הטעות האיומה "הקרב על כדור הארץ").

רנר יהיה כוכב כנראה. פפר ישאר שחקן משנה מצוין שמחפש הערכה. ככה זה: לפעמים כל מה שמפריד בין תהילה לחלומות זה סרט אחד.

אין לא אפשרית, יש לא מכיר את אית'ן האנט: "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" (ביקורת)

הציתו את הפתיל.

אומרים שהמלחמה הקרה חוזרת. ברוסיה מרמים בבחירות, בארה"ב מרימים גבה בחשד, פה פוטין מנפח שרירים, שם קלינטון עושה פרצופים, ועוד רגע וסוללת הטילים כבר מתמקמת בקובה.

אני מניח שהסיבוב השני של המלחמה הקרה עוד רחוק, אבל זה לא מפריע להוליווד לעמוד מסביב ולצעוק "אש! אש! אש!" כמו ראשון המסיתים. איך אפשר להסביר אחרת סרטים כמו "החפרפרת" (טוב, הוא בריטי) ו"דאבל", שמעלים שוב בזיכרון את הימים ההם, עם המרגלים, הסוכנים הכפולים ודו קרב האיומים המתמיד והמסלים? אולי הוליווד מהדהדת את אמריקה, שדווקא ברגע של חולשה רוצה להזכיר לעולם מי כאן הבוס. אולי היא פשוט התעייפה מהמחבלים מהמוסלמים, ומחפשת יריבים עם קצת יותר קלאס.

קלאס

"משימה בלתי אפשרית 4" – או בשמו המלא והבלתי אפשרי: "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים", או בשמו המקוצר "מב"א 4" – הוא הנדבך האחרון והבולט בסרטי המלחמה הקרה 2.0. התסריט שלו מגולל עלילה קונספירטיבית חובקת עולם, שבמהלכה סוכן שבדי מאיים להכניס את שתי המעצמות (לשעבר?) להתנגשות ראשים שתיגמר בפיצוץ. גרעיני.

אם אמרתי תסריט, זה רק בגלל שאני חייב. כי כנהוג בסרטי "משימה בלתי אפשרית" (להלן: "מב"א"), התסריט הוא רק השולחן שעליו מוגש מזנון רץ של סצנות אקשן.

אקשן זה כשכל מה שמפריד בין טום קרוז למוות זה הבחור שאמור לתפוס את מקומו

אם אמרתי רץ, זה רק בגלל שטום קרוז תמיד רץ.

ואמנם, התסריט הוא החלק החלש ביותר ב"מב"א 4". זה לא משנה, מבאס או מטריד במיוחד. זה רק מפתיע. "מב"א 4" אמנם עושה שימוש בתסריט שכתבו שני תסריטאים טירונים בקולנוע – ג'וזף אפלבאום ואנדרה נמץ', תסריטאי טלוויזיה שעבדו עם המפיק ג'יי. ג'יי. אברהמס ב"זהות בדויה". אבל הסרט הוא בראש ובראשונה (בעצם, אחרי קרוז ואחרי המותג) של הבמאי בראד בירד. ובירד, לפני כל דבר אחר, הוא במאי של סיפורים. של תסריטי מופת. של "פיקסאר".

בירד הוא במאי אנימציה שכבר כבש מזמן את פסגת התעשייה בתחומו. הוא עבד ב"סימפסונס", כתב וביים את "ענק הברזל", וקטף אוסקרים על "משפחת סופר על" ו"רטטוי". הבחירה שלו לקפוץ מהטריטוריה המאוירת, המוכרת והחמימה למחוזות בני האנוש דווקא עם בלוקבאסטר הוליוודי עתיר תקציב ואקשן נוסח "מב"א" – ועוד להיכנס לנעליהם של במאים מעולים כמו בראיין דה פאלמה, ג'ון וו ואברהמס – היא לכל הפחות מפתיעה. העובדה שמדובר ב"מב"א" – מותג שהתסריט מעולם לא היה העניין בו, כאמור – הופכת את הבחירה הזו לנועזת אפילו. הוא בקלות יכול היה להסתדר עם איזו דרמה קומית צנועה, או אולי ללכת על דרמת אוסקרים מרגשת. אבל בירד בחר לקפוץ למים העמוקים. והבשורות הטובות הן שהוא שוחה בהם כמו עכברוש במרק.

ל"מב"א 4" אין תסריט בנוי לתלפיות, ויש פה אפילו כמה החלקות תסריטאיות, בעיקר בכל הקשור לבניית הדמויות. אבל מה שיש בו, ובשפע, הם שני דברים. האחד, מה שתמיד יש בתסריט של "מב"א" – אקשן. וליתר דיוק, סצנות אקשן ארוכות, בנויות היטב ועתירות דמיון. "מב"א" זה להפוך את המשימה הבלתי אפשרית לאפשרית, וכל האמצעים הטכנולוגיים וההמצאות התסריטאיות כשרים. ו"מב"א" המחודש של טום קרוז, שהביא לקולנוע את סצנת הכבל האיקונית, יודע לעשות זאת.

ואפילו לעשות זאת בעצמו, בלי כפילים. you gotta respect that.

הדבר השני שיש בתסריט הזה – וזאת אפשר לזקוף לזכותו של בירד, במאי עם טאץ' קומי מובהק – הוא הומור. לא מנה גדושה ואפקטיבית כמו קריירת האנימציה של בירד, אבל בהחלט תיבול עדין ומענג. "מב"א 4" מריץ שורה של בדיחות, קריצות ושנינויות פנים-קולנועיות. במחשבה שניה, זה נראה טבעי כל כך שסיפורים מופרכים תסריטאית כמו אלו של "מב"א" ישתמשו בכמויות הגונות של הומור, עד שאפשר לתהות איפה היה ההומור הזה עד כה.

פאקינג סלקום. אי אפשר למצוא קליטה בסופת אבק. מחר אני אצל רמי לוי!

השילוב הזה, במינון המדויק כל כך, בין קומדיה לאקשן (וליתר דיוק, אקשן עם נגיעות קומיות), בין סצנות פעולה סוחפות ומרשימות להברקות תסריטאיות מופרכות, ובין טום קרוז לבראד בירד, הופך את "מב"א 4" לסרט קיץ מעולה לשעת חורף מוקדמת.

על גג העולם

עשר שאלות על "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים"

1. האם יש משימה שאית'ן האנט סירב לקבל עצמו?

2. האם אפשר להרכיב צוות משימה בלי בחורה אטרקטיבית למשימות פיתוי?

3. האם יש סיכוי שג'רמי רנר יקח פיקוד על הצוות במקום טום קרוז?

4. האם אפשר להחזיר את ג'וש הולוויי לחיים?

5. האם מייקל ניקויסט הולך והופך לכריסטופר וולץ – הנבל הזר הייצוגי של הוליווד?

6. האם סצנת הפתיחה בבית הכלא לצליליו המענגים של דין מרטין היא מחווה לסצנת השוד המוזיקלית מ"האדסון הוק"?

7. האם אפשר להגיד עכשיו שצוות ה-MIF, עם אבא אית'ן, אמא ג'יין והילד השובב בנג'י, הוא בעצם "משפחת סופר על"?

8. מה מרשים יותר – מה שעשה ה-MIF בדובאיי, או מה שעשה המוסד?

9. האם העובדה שטום קרוז ביצע את הפעלול על מגדל בורג' חאליפה בעצמו אומרת שהוא איבד את זה לגמרי?

10. האם הייתי צריך לשאול את זה אחרי תקרית הספה אצל אופרה?

על גג העולם (2)

Twitsonfilmsבמאי אנימציה בסרט אקשן – משימה בלתי אפשרית? ממש לא. עם החיוך של קרוז, התחכום של בירד וההמצאות של MIF, הכל אפשרי. ****

"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" (Mission Impossible: Ghost Protocol). במאי: בראד בירד. תסריט: ג'וש אפלבאום ואנדרה נמץ'. שחקנים: טום קרוז, פאולה פאטון, סיימון פג, ג'רמי רנר, מייקל ניקויסט, סמולי אדלמן, אניל קאפור, ליה סיידו, ג'וש הולוויי, מיראז' גרביץ', טום ווילקינסון. 133 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

הרולר (16.12.12)

1.

נתחיל בזה, כי לעומתו – הכל מתגמד: פרולוג בן שש דקות ל"עלייתו של האביר האפל" נחשף בפני עיתונאים ברי מזל בהקרנת איימקס. נכון לשעת כתיבת שורות אלו, טרם דלף החומר לרשת. אבל הדיווחים נרגשים כצפוי. MTV: "יפיל לכם את הלסת". "בוסטון הראלד": "A Knight to Remember". "וול סטריט ג'ורנל": "לא הבנתי מה טום הארדי אומר". מקורות המקורבים להפקה: "אלון אבוטבול שוב גונב את ההצגה".

האם יש דבר כזה - "פוסטר רע של האביר האפל"?

זה לא הפרולוג. זה "סתם" טריילר.

האם יש דבר כזה – "סתם טריילר של האביר האפל"?

2.

ומסתבר שלא רק האביר האפל עולה. גם כמה אמני קומיקס גדולים עולים. השמימה. למשל ג'רי רובינסון, האיש שאחראי (בין אחרים) להצמדת רובין לבאטמן, ושיזכר יותר מכל בזכות הגיית הארכי-נבל האולטימטיבי של גיבורי העל – הג'וקר.

ולא הרבה אחריו הלך לעולמו גם ג'ו סיימון, יוצר הגיבור הכל-אמריקאי "קפטן אמריקה". אולי הוא הספיק לראות את הסרט הבינוני שנעשה מהקומיקס שלו, אולי לא.

כך או אחרת, השמיים קיבלו קצת צבע השבוע.

(Luxords (devian art

3.

כן לציטוט? (1)

"הבית שימוש פה לא נמצא במלון דן"

(ראש עיריית פתח תקווה איציק אוחיון מתרגש לרגל פתיחת איצטדיון המושבה)

4.

כן לציטוט? (2)

"תשאלו כל תושב בעיר והוא יגיד שמשה אבוטבול חולה על אתיופים"

(ראש עיריית בית שמש משה אבוטבול מסביר את הגטו שפתח בעיר)

5.

כן לציטוט? (3)

"הם כמו דגים באקווריום שצריך להגן עליהם מדגים טורפים"

(ראש עיריית בית שמש משה אבוטבול מסביר את הגטו שפתח בעיר – טייק 2)

6.

כן לציטוט? (4)

"הוא צדק בכל מילה"

(אופיר אקוניס נזכר שמקארתי צדק)

7.

כן לציטוט? (5)

"קוקסינלים", "צ'יוואוות", "מי שלא מכבד אותי – אני יזיין את אמא שלו"

(המופע של פרוספר אזגי)

פרוספר משחרר נפיחות בציבור

[גם ב-103FM]

8.

בשעה שבתי קולנוע בתל אביב ממשיכים להיסגר, טוב להיתקל בחדשות כאלה: מתחם קולנוע חדש שעתיד להיפתח בנמל תל אביב. רוב הפרטים עדיין מעורפלים, אבל הכיוון הכללי מעודד. אפילו רעיון האסקימו לימון. אפילו אם יודל'ה יעבוד במזנון, מומו ימזמז בחורות בשורה האחרונה. ויאנוש? יאנוש ימכור נקניקיות. חצי נקניקיות.

9.

פרס האב הקולנועי הלא מתפקד של חודש דצמבר הולך לג'ון סי. ריילי, שמצליח לגדל שני ילדים עם בעיות אלימות, ואחראי באופן עקיף להפרדתם של שני אוגרים אומללים מהאדוניות הצעירות שלהן.

מה אתה מבסוט? ג'וני סי. מימין - "חייבים לדבר על קווין". משמאל - "אלוהי הקטל". ביניהם - אלוהים ישמור.

10.

ולעומת זאת – זה חודש טוב לג'ון הארט. רב מרגלים ב"החפרפרת", קשיש חכם ב"בני אלמוות" ואב הולל ב"מלנכוליה".

בשבילי הוא תמיד יהיה האיש עם הכלב.

11.

אפרופו ג'ים הנסון – כבר הצטרפתם לחגיגת החבובות שלי?

אחת (ביקורת)

שתיים (טריילרים)

שלוש (קלאסיקות)

עזבו את זה – כבר ראיתם את "החבובות"? מה זאת אומרת "לא"? החבובות כבר כאן!

12.

אני מבין שהשיר הזה, "Ai se eu te pego" של מישל טלו, משגע את כולם. הוא קליט וכיפי (לפחות עד שהטחינה שלו תעבור את גבול הטעם הטוב לכיוון גבול הטעם הגלגלצי). אני רק מקווה שהילדות שלומדות את התנועות שלו בלהיטות, לא טרחו לרדת לעומקו של הטקסט, שהוא, נדמה לי – כמו במקרים רבים בהם נפגשים ברזיל וסקס – לא ממש תמים. אם זה לא ברור מהתנועות של "מה שאני אעשה לך אם תיפלי לי בידיים".

כאן מופיע השיר המדבק הזה עם תרגום שהוא, נדמה לי, מעודן יחסית.

13.

אני מבטיח לכתוב (1)

זיר"ה סגרו לכם את אתרי ההורדות, אני יודע. אבל ביוטיוב מחכים לכם סרטים נפלאים, מלאים, שרק תלחצו עליהם. ב-Buzzfeed הכינו לכם יופי של רשימה לנבור בה. למי שמחפש המלצות, אני מבטיח לדאוג לכמה בשבוע הבא.

14.

אני מבטיח לכתוב (2)

השבוע התפרסמה "הרשימה השחורה" של הוליווד. אתם מכירים את הרשימה השחורה? זו רשימת תסריטים שמתפרסמת מדי שנה על ידי הסוכנים ההוליוודיים, ובה מדורגים התסריטים שהכי מצאו חן ביניהם ב-2011 וטרם הגיעו לשלבי הצילומים. זו תמיד רשימה מסקרנת (בעצם, השנה פחות), ואני מבטיח להתייחס אליה קצת יותר בהרחבה בשבוע הבא. בינתיים, הנה היא לעיונכם.

15.

אני מבטיח לכתוב (3)

העונה הרביעית של "שובר שורות" הלכה השבוע (בארץ) לעולמה בפיצוץ. בסדרה הזו, שהיא על סף המופתית באופן כללי, הביאה אותה בפינאלה כפול שהוא מופתי באופן ספציפי. אחרי פרק 12 שנראה כמו פרק סיום מעולה, הגיע פרק 13 שהיה פרק סיום מעולה והפוך לחלוטין. לכאורה, הוא סגר את הבאסטה, והחזיר את וולטר ווייט לנקודת האפס, משוחרר מברון הסמים המעיק שמעליו, שהלך לעולמו כמו היה הטרמינייטור. למעשה, וולטר ווייט לא חזר לנקודת האפס. הוא חזר להיות הייזנברג. הייזנברג בריבוע.

בשבוע הבא אני מבטיח להביא כאן את הטקסט שכתבתי על "שובר שורות" ב"בלייזר" של אוגוסט, לרגל עליית העונה הרביעית. בינתיים, אני מציע לכם לקרוא את נטלי דוברזן ב"סופרבלוב", שעקבה במסירות, באהבה ובחקרנות אין קץ אחרי העונה הזו, וחגגה את סיום הסדרה בפוסט משולש. תתחילו כאן.

ואייל רוב מסכם עונה בוואלה.

מחווה לסעיף 1

16.

מה שמזכיר לי שהשבוע היו לי שני פלאשבקים של מחסלים.

הראשון ב"שובר שורות"

והשני ב"משימה בלתי אפשרית 4"

אתם מודעים לעניין הזה של טום קרוז עם ריצות, כן?

17.

בין "משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים" לבין "שרלוק הולמס: משחק הצללים", הולך להיות דצמבר אפל בקולנוע.

18.

אפרופו "משימה בלתי אפשרית" – אני לא יודע אם המלחמה הקרה באמת חוזרת כמו שמזהירים אותנו, אבל אין ספק שבין "החפרפרת", "דאבל" ו"משימה בלתי אפשרית 4", הוליווד לגמרי מנסה לחמם את האווירה.

19.

אפרופו המלחמה הקרה, שמותנעת מחדש על גלי הבחירות הדמוקרטיות לעילא ברוסיה, כפי שמדווח משקיפנו לענייני דמוקרטיה וטוהר מידות אביגדור ליברמן: את הטאמבלר החדש "האמת של איווט" כבר בדקתם? יש לו גם פייסבוק, לפייסבוק יש זקן.

20.

רגע, חזרה לטרמינייטור ולשוורצנגר, כי אם כבר הראינו את ארני – מה בקשר לטריילר של "בלתי נשכחים 2"? אבק של כוכבים. כמו "סילבסטר בניו יורק", רק עם פוטנציאל. ועם סילבסטר.

21.

מה שמזכיר לי – נובאק ג'וקוביץ' קיבל תפקיד ב"בלתי נשכחים 2". סחטיין עליו.

ב-Tennis.fm, בתגובה, העלו עוד כמה הצעות חביבות:

רוג'ר פדרר בתפקיד מר דארסי ב"גאווה ודעה קדומה".

רפאל נדאל בטלנובלה שתאלץ אותו ללבוש חולצות ללא שרוולים, להעביר אצבעות בשיער ולהגיד כל הזמן "How you say?".

סרינה וויליאמס בתפקיד הנשי הראשי בסרט הבא של טרנטינו.

אנדי רודיק כמיזנטרופ סרקסטי בסרט הבא של ג'ייסון רייטמן ודיאבלו קודי.

ויקטוריה אזרנקה נגד לינדזי לוהאן בסיקוול של "ילדות רעות".

פרנצ'סקה סקיאבונה כבלשית מתוחכמת בגרסה האירופאית של "חוק וסדר".

וגולת הכותרת – מריה שראפובה בתפקיד נערת בונד החדשה: איוואנה דאבלפולט.

(ויה אלעד זאבי ב"ספורט הארץ")

מריה ושני עיגולים. שמה את ה-00 ב-007.

אל תזלזלו ביכולות המשחק של נובה

22.

טריילר לשבת