תגית: מתח

איפה אוסי? ("כוננות עם שחר": ביקורת)

כוננות עם שחר

החדשות הרעות הן שאתם יודעים שהוא מת בסוף.

החדשות הטובות הן שזה לא מפריע לרגע.

"לא נשקוט עד שנמצא אותו"

(ג'ורג' וו. בוש, 13 בספטמבר 2001)

לעתים, כאשר מדובר ביצירה המטפלת בנושא רגיש, קשה לשפוט את אופי הטיפול בה על פי התגובה הציבורית המתלהמת. קחו את "שומרי הסף", למשל. בעיני רבים (בעיקר רבים שכלל לא צפו בו) הסרט התיעודי המראיין שישה מראשי השב"כ לשעבר נתפס כסרט תעמולה שמאלני שמוציא את דיבתה של ישראל ברבים (מובן שזה לא נכון, ומתעלם מהשאלה החשובה, שהיא: אם שישה ראשי שב"כ מדברים כשמאלנים, מה משמעות הדבר?). אי אפשר להבין מכך האם הסרט מעניק טיפול ראוי ומורכב לכל סוגיית ביטחון הפנים של מדינת ישראל ולהתנהלותה מול הפלשתינים, או שהוא אכן מציג תמונה חד-ממדית.

לעומת זאת, "כוננות עם שחר" עורר עליו ביקורות נזעמות משני צדי הקשת. הדמוקרטים מצאו בו (במידה מסוימת של צדק) תמיכה במדיניות העינויים של ארה"ב, כאשר הוא קושר בין עינויי עצירים לבין גילוי מידע שמוביל בסופו של דבר ללכידת אוסאמה בן לאדן; הרפובליקאים מצאו בו (במידה מסוימת של צדק) תמיכה בממשל אובמה, שקצר את התהילה על חיסול מנהיג אל קאעידה. ואם שני הצדדים מבקרים את הטיפול בנושא בו בחרת, סימן שלכל הפחות הצגת תמונה מורכבת.

שמעת חדשות? העבירו את החוק לשוויון בנטל?

שמעת חדשות? העבירו את החוק לשוויון בנטל?

"כוננות עם שחר" (שם עברי נטול קשר לסרט שמנסה לחקות באופן לא מוצלח את המקור, Zero Dark Thirty, שפירושו "שלושים אחר חצות". מה רע ב"אפס אפס שלושים"?) עוקב אחר המצוד הארוך של ארצות הברית אחרי היישות הטרוריסטית שרדפה אותה מאז ה-11 בספטמבר 2001 ועד ל-2 במאי 2011: אוסאמה בן לאדן. כשהחלה העבודה עליו, בן לאדן היה עדיין רוח רפאים שטורפת את ימיה ולילותיה של אמריקה. לכידתו והריגתו ב-2011 לא רק הוסיפו לסרט את החלק הטוב ביותר שלו – סיקוונס אקשן מרתק בעיר הפקיסטנית אבוטבאד – אלא גם שינו את אופיו. מסרט שעוסק במרדף סיזיפי, שעשוי היה להעלות ביקורת כלפי האובססיה האמריקאית לרב המרצחים (בדומה לביקורת שהועלתה ב"מטען הכאב" כלפי המלחמה בעיראק), הוא הפך לסרט גבורה שחוגג את הנחישות והעיקשות האמריקאיים. "אמריקה לא תשקוט", שהיה נשאר כאיום סרק נלעג בגרסה אחת, הפך למשפט ניצחון בגרסה השנייה. בסופו של דבר, מדיניות הביטחון נשפטת במדד ההצלחה. הכישלון של בוש להביא אקדחים מעשנים מעיראק צייר את המלחמה בעיני רבים כמיותרת (אף על פי שהיא שיחררה את העם העיראקי מרודנות אכזרית רבת שנים); חיסולו של בן לאדן הכתירה את המצוד בן העשור שהתנהל אחריו, מצוד שדרש תשומות אדירות ושעלה לאזרח האמריקאי 3 טריליון דולר (3,000 מיליארד, וזה לפי ההערכות השמרניות יותר), כהצלחה.

"כוננות עם שחר" מצליח לתאר באופן מרשים ומותח את המצוד המדובר. הוא מתחיל מחדרי העינויים ומשם פותח במסע חוצה מדינות ויבשות בניתוב המסלול הפתלתל אחר בן לאדן, מסלול שלעתים מסתיים בדרך ללא מוצא. עבודה מודיעינית יכולה להיות עסק משעמם ולא קולנועי בעליל; איסוף פיסות מידע, מעקבים בטלים ושעות ארוכות של ברירת מוץ מבר. קת'רין ביגלו והתסריטאי מארק בול (שעבד איתה גם ב"מטען הכאב") מצליחה למצות מעבודת המודיעין את רגעיה המסעירים והמרתקים – עינויים, ניסיון לאתר רכב ולאכן שיחת טלפון בלב פקיסטן, פיגועים כנגד אנשי ביון. התוצאה היא דקות ארוכות של מתח המלוות את טוויית רשת הקורים סביב בן לאדן, איפה שלא יהיה.

במרכז הסרט עומדת גיבורה יחידה, מאיה (ג'סיקה צ'סטיין המעולה). אולי היא מגלמת סוכנת בודדה, שאכן הביאה בנחישות ובעקשנות חסרות מעצורים ללכידתו של בן לאדן; סביר יותר שהיא מגלמת, לצרכים דרמטיים, את כל אנשי המודיעין שנטלו חלק במאמץ. כך או אחרת, זו אחת הדמויות הנשיות המרשימות שנראו על המסך. במידה רבה, היא המשך טבעי לקרי מת'יסון, גיבורת "הומלנד" וגיבורת המולדת כמוה: סוכנת שפועלת בסביבה גברית ומאצ'ואיסטית, נשואה לעבודתה, מצליחה לראות את שהגברים סביבה לא רואים, מסתמכת על האינטואיציות שלה (קרי מאמינה שברודי משקר, מאיה מאמינה שאבו-אחמד כלשהו הוא החוט לבן לאדן) ולבסוף מתגלה כצודקת. ההבדל הבולט ביניהן הוא העובדה שקרי סובלת מהפרעות פסיכיאטריות, בעוד מאיה היא אדם שפוי, ככל שהמצב מאפשר זאת.

וישנו הבדל חשוב יותר: קרי, בסופו של דבר, מתנהגת "כאישה". היא נופלת בקסמיו של ברודי, אלמנט עלילתי שבאופן מפתיע לא גורר ביקורת פמיניסטית זועמת (אולי כי סוף סוף יש גיבורה נשית שאפשר להתגאות בה ולהזדהות איתה). מאיה, לעומתה, לא מערבת כמעט לרגע רגשות. המרדף אחר בן לאדן הופך אמנם גם לוונדטה אישית מרגע שאחת מעמיתותיה נהרגת בפיגוע, אבל הוא היה נותר מפעל חייה בכל מקרה. הפיגוע נותן נופך נוסף ואישי לפעולתה של מאיה, אך לא משנה אותה באופן מהותי.

יתר על כן: מאיה לא קושרת קשרים רומנטיים עם הגיבור הגברי המקביל לה, דן (ג'ייסון קלארק). זה נראה כל כך מתבקש בסרט אמריקאי, אבל ביגלו חולפת על פני הדרישה "הבסיסית" הזאת בלי להתאמץ בכלל, והסרט לא נפגע כהוא זה. בזמן שמאיה מלמדת את גברברי ה-CIA איך ללכוד טרוריסטים, גם לביגלו יש מסר צנוע יותר לגברברי הוליווד: אם הסיפור טוב, הוא עובד גם בלי רומנטיקה.

יאללה, שיביאו את הגופה ונעלה את זה לאינסטגרם

יאללה, שיביאו את הגופה ונעלה את זה לאינסטגרם

כמו "מטען הכאב", "כוננות עם שחר" נוטל סיפור אינדיבידואלי והופך אותו למשל על אמריקה במלחמה. זאת אמריקה פצועה, פגועה ובעיקר תאבת נקם. אמריקה של "לא נשכח ולא נסלח". רק לרגע צצה ועולה השאלה האם לא מוטב להשקיע את הכסף והמאמץ שמוקצים לתפיסת בן לאדן במניעת פיגועים. אמריקה של מאיה רוצה את בן לאדן, והיא גם משיגה אותו, אך תוך כדי שהיא משלמת מחירים כבדים בדרך: בחיי אדם, בכסף, בעמימות מוסרית. "כוננות עם שחר" נופל מ"מטען הכאב" בניסוח האמירות ובעומקן, אבל מצליח כמוהו לשרטט את דמותה של אמריקה כמעצמה במשבר שמחפשת את רגעי התהילה שלה. זאת אמריקה של כוח ושל רוח. אמריקה שהאמריקאים, גם אם הם זועמים על ביגלו, בעצם אוהבים לראות.

Twitsonfilms: "מטען הכאב" 2.0? לא בדיוק. קצת פחות מורכב ומעמיק, קצת יותר מותח וסוחף – ומצוין. עוד מסע ניצחון על חשבון בן לאדן. ****

"כוננות עם שחר" (Zero Dark Thirty). בימוי: קת'רין ביגלו. תסריט: מארק בול. שחקנים: ג'סטיקה צ'סטיין, ג'ייסון קלארק, ג'ואל אדגרטון, מארק סטרונג, ג'ניפר אהל, קייל צ'נדלר, ג'יימס גנדולפיני, יואב לוי, סקוט אדקינס, הרולד פריניו, רדה קאטב, פארס פארס, לורן שואו, פרדריק להן, אדגר רמירז, ג'ון בארומן. 157 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

קולות מן הארכיב (ספיישל טרנטינו): "ספרות זולה"

ספרות זולה

פורסם במקור במסגרת "פולחן במבחן" ב"וואלה", לצד קובי ניב ודין מובשוביץ', תחת השאלה: "'ספרות זולה' – קלאסיקה עמוקה או נפיחה ריקה?"

הבון-טון היום הוא לזלזל ב"ספרות זולה". אוהבי טרנטינו כבר בחרו יצירות אחרות שלו – קצת יותר בסיסיות ("כלבי אשמורת"), קצת יותר כבדות ("ג'קי בראון"), עוד יותר יומרניות ("להרוג את ביל"). שונאי טרנטינו ממילא זלזלו בסרט שהוא כל הטרנטינואיות בהתגלמותה, ערב רב של רפרנסים תרבותיים, ניים-דרופינג וציטוטים קולנועיים על סף הגניבה, מתובלים באלימות ומוגשים עם דיאלוגים פסבדו-פילוסופיים על המבורגרים. אבל "ספרות זולה" היה ונשאר אחד הסרטים המרהיבים, המלהיבים והטובים שנעשו מעולם.

קוונטין טרנטינו הוא בראש ובראשונה עכבר קולנוע נלהב, שמדבר על סרטים כמו שאנשים נורמלים מדברים על בחורות, וכמו שדמויות של טרנטינו מדברות על מדונה וסופרמן. הקולנוע שלו הוא "קולנוע של קולנוע". הדמויות שלו לקוחות מעולמות קולנועיים, מצטטות גיבורים קולנועיים וקורצות לסצנות קולנועיות. היצירות שלו מתנהלות בתוך העולם הסגור, הבדיוני והקסום של התרבות הפופולארית כמו הלוגו החבוט של ווינדוז בין ארבע קירות המסך. אבל זה לא "קולנוע של קולנוע" סנובי ומנוכר בנוסח המאסטרים האירופאים, אלא "קולנוע של קולנוע" מגניב ופופולארי בנוסח הפאלפ פיקשן.

"ספרות זולה", לפיכך, היא אולי היצירה היציגה ביותר של טרנטינו (גם אם לא הטובה ביותר) – מלאכת מחשבת של יצירת עולם מקביל, שלם ומורכב, עם דמויות פנטסטיות, סיפורים מבדרים והמצאות מבריקות. אפשר להסתכל עליו בהנאה תוך הישענות לאחור בכסא; אפשר להביט בו בהתלהבות כמו בנסיעה ברכבת הרים; ואפשר להתבונן בו מקרוב כדי לעמוד על כל הפרטים הקטנים של האמריקנה המרכיבים אותו. הקולנוע של טרנטינו הוא לא רק "קולי" – ואין קול ממנו – אלא גם שנון, מצחיק, מלומד וכתוב לעילא. "ספרות זולה" מורכב הרבה יותר מהקרדיט שנותנים לו – והראיה לכך נמצאת בעובדה שהפך לתופעה המגובה במאמרים, אתרי אינטרנט וספרות מחקרית. כולם מנסים לפצח את מה שהוא לכאורה לא יותר מג'וירייד מבדר, אבל הוא בעצם חתיכת קלאסיקה מודרנית מורכבת ועמוקה. אם זו ספרות זולה, אני לא יודע מה זו ספרות עשירה.

קולות מן הארכיב (ספיישל טרנטינו): "חסין מוות"

חסין מוות

קוונטין טרנטינו הוא אדם שראוי לקנא בו. זה לא הכסף, התהילה או ההערצה שצריכים לשמש כמושא לקנאה. זה המעמד אליו הגיע – בזכות ולא בחסד – שמאפשר לו כיום ליצור את הקולנוע שהוא אוהב – הקולנוע הכי קולנועי שיש – מבלי לחוש ברגשי נחיתות מול שום יצירה אליטיסטית כלשהי. קוונטין טרנטינו, סרט אחרי סרט, מרים את ראשם של עכברי הקולנוע – זבנים נלהבים בספריות וידאו, יושבי קבע בסינמטקים שמסמנים לעצמם דווקא את ההקרנות הנידחות מכולן, ציידי קאלט מהדור החדש של מורידי הסרטים – טרנטינו משיב להם כגמולם ונותן להם לראות את הקולנוע שלהם בהצגה המרכזית של הערב, באולם הגדול, במושב האמצעי. בלי בושה.

במקום אחר (נאמר, ארה"ב), בזמן אחר (נגיד, שנות השבעים), היו אותם עכברים שורצים ב"גריינדהאוס", אותם בתי קולנוע שהוגלו לאזורים המוקצים של הערים הגדולות והקרינו טראש להמונים, שניים במחיר אחד לרוב. כזה עכבר היה גם טרנטינו, וסרטו החדש – חציו המורחב של פרויקט מפוצל לו שותף גם רוברט רודריגז – הוא כולו מחווה מלאת אהבה לימים ההם ולקולנוע הזה.

בהתאם לכך, "גריינדהאוס" יצא בארה"ב כדאבל-פיצ'ר – שני סרטים במחיר אחד, כשנוספים אליהם טריילרים פיקטיביים מסקרנים (אותם אפשר למצוא ביוטיוב) לסרטים של אלי רות' ("הוסטל"), רוב זומבי ("בית 1000 הזומבים"), אדגר רייט ("מת על המתים") ורודריגז עצמו – אך הפרויקט נחל כישלון מסיבות שונות (בין השאר, רבים לא הבינו את הקונספט החדש-ישן ועזבו את האולם לאחר סיום סרטו של רודריגז, שאף נחשב לפחות טוב מבין השניים). בצאתן להקרנות מחוץ לארה"ב הופרדו שתי היצירות, למגינת ליבם של שוחרי הקאלט. בלאו הכי נראה כי צופי הקולנוע מחוץ לארה"ב אינם מיודעים עם מסורת ה"גריינדהאוס", אך כל בוגר "ששת המופלאים" בתחנה המרכזית יכול להבין במה מדובר.

"חסין מוות" הוא סרט שמתרחש בהווה, אך חי בעבר. שלל האזכורים התרבותיים – מאנג'לינה ג'ולי ועד מארי אנטואנט של סופיה קופולה – וכמה מסימני התקופה, ובראשם הטלפון הסלולרי והאייפוד, מבהירים שמדובר בסרט בן זמננו. אולם נשמתו של הסרט חיה ובוערת בשנות השבעים, כמו הוקפא "חסין מוות" בסבנטיז ונעור לחיים במילניום החדש (בזריקת אדרנלין ישירות ללב, אולי?). ולא רק הסטייל הוא סבנטיזי. בראש ובראשונה מדובר בחוויית הצפייה, שמבקשת לשחזר את חוויית הצפייה של צופי ה"גריינדהאוס". בעידן הקומפלקסים המפוארים והמהוקצעים, אין עוד מקום לנפלאות הצפייה הזוועתיות של פעם. עותק מהוה, פילם שרוט, הצבע בורח, הסאונד חורק, וכמובן שהגלגל של סצנת הסקס חסר (נא לחפש בביתו של המקרין). רק חסר מסך עשן סמיך מעל ראשי הצופים וקצת נוזל זרע על המושב שלפניך כדי שהחוויה תהיה מושלמת. נכון, זה לא היה נעים וסטרילי כמו היום, אבל זה היה אמיתי. היתה בזה נשמה.

וזה ממשיך בסרט עצמו, שכולו שיר הלל לעידן שטרם היות ה-CGI. "חסין מוות" הוא סרט נטול אפקטים וזיקוקים דיגיטליים. סצנת האקשן המרכזית שלו כוללת מרדף מכוניות ארוך ומתמשך שנעשה כולו ללא דיגיטציה, ואף על פי כן מצליח להיות סוחף, מסעיר ועוצר נשימה. לא פלא שבחזיתו – בחזית המכונית, ליתר דיוק – הציב טרנטינו את זואי בל, פעלולנית אמיתית ששימשה בין השאר ככפילתה של אומה תורמן ב"להרוג את ביל". טרנטינו יודע לחלוק את הכבוד גם לגיבורים שמאחורי הקלעים, ומרוויח על הדרך סצנת אקשן שלא מאלצת להסתיר את הגיבורה – זואי בל רוכבת על מכסה המנוע בגאון, כמו שהיא עושה מאז ומתמיד, רק שהפעם היא באמת הכוכבת.

ואכן, "חסין מוות" הוא (בין היתר) סרט על האנשים שמאחורי הקלעים של התעשייה ההוליוודית. גיבורו הוא "סטאנטמן מייק", פעלולן שהעשייה הקולנועית המזויפת לא מספקת אותו די צורכו, ולכן הוא מוצא את הקיק שלו בכבישים האמיתיים של אמריקה. והקיק שלו הוא קיק דאון עצבני לתוך פגוש של מכונית עמוסת בחורות שנבחרו בקפידה. יריב אמיתי הוא מוצא רק בבני מינו – לא גברים, אלא חבורת פעלולניות (ומאפרת) שמוכיחות שגם נשים יודעות לנהוג (לפחות בפנטזיות של טרנטינו). וסביר יותר להניח, שכל עניין "האנשים שמאחורי הקלעים" הוא, מלבד פלירטוט פנים-קולנועי אופייני לטרנטינו, גם אלגוריה. לכן גם האישה, שמקובל לומר עליה שהיא הכוח השקט שמאחורי הגבר, תופסת את המקום המרכזי בסרט (שכולל שתי חבורות בנות ארבע נשים כל אחת מול גבר בודד – מה שנקרא בשכונה "לא כוחות").

יכולתי להמשיך ולהפליג ברבדים נוספים המסתתרים ב"חסין מוות", ובעיקר בדיאלוג הפורה שהוא מנהל עם תרבות השוליים והפופ האמריקאית, כבכל יצירה של טרנטינו, באמצעות שלל אזכורים, מחוות (כולל מחוות עצמיות) והצדעות למאסטרים של הבי-מוביז (רוג'ר קורמן, וויליאם וויטני, מונטי הלמן ועוד), אבל קוצר היריעה מחייב שלא אחטא לעיקר. "חסין מוות" הוא סרט טראשי מענג שקולע בדיוק למטרותיו של יוצרו המבריק, שממשיך להפוך את פח האשפה ההוליוודי למכרה זהב. הוא משחזר כמעט מכל הבחינות את החינניות המבדרת של סרטי האקספלויטיישן (סקס סליזי, אלימות גרפית ורוח נעורים פרועה) ואת חוויית הצפייה בהם, ואף מוסיף עליהם את מגע הקסם הטרנטינואי שלא ניתן לטעות בו. ביחד נוצר סרט שלא רק מספק פאן טהור, אלא גם מזכיר שאפשר לעשות פאן כזה גם בלי תעלולי CGI ותקציבי ענק שמתפוצצים באוויר. הוא מוכיח שביום טוב, ועם הידיים הנכונות על ההגה, דודג' צ'רג'ר עדיין יכולה לנצח כל הונדה סיביק שתגיח מולה. טוב שההגה בידיים של טרנטינו.

עודף מעשרים מילה: טראש לפנים במיטב מסורת הגריינדהאוס. זול ופולחני, מהיר ועצבני. מומלץ לראות בקולנועים מעופשים להשלמת חוויית הצפייה.

תמונות קצרות: קרוז קונטרול ("ג'ק ריצ'ר")

 ג'ק ריצ'ר

1. "יש את הבחור הזה. הוא סוג של שוטר. לפחות היה. הוא לא שם על הוכחות, הוא לא שם על החוק. רק צדק מעניין אותו. הוא יודע מה עשיתי. את לא יכולה להגן עלי. אף אחד לא יכול".

2. ידוע שג'ק ריצ'ר הוא בחור שנושק לשני מטר. ידוע גם שטום קרוז הוא בחור בגובה 1.72 מ'. גם אם תוסיפו לו סטאר קוואליטי לא תגיעו ליותר מ-1.85. על ריצ'ר יש גם 100-115 קילו. על קרוז, לפי גוגל, יש משהו כמו 77 קילו. הי, לפחות בגיל הם קרובים (ריצ'ר נולד ב-1960, קרוז שנתיים אחר כך). ריצ'ר גם בלונדיני, קרוז לא.

ההבדלים הפיזיים בין קרוז לריצ'ר כבר הצליחו לעורר לא מעט ביקורת. בצדק; הגודל של ריצ'ר הוא עניין משמעותי. תחשבו על צ'אק נוריס – עם כל הכבוד המיתולוגי לצ'אק נוריס, ויש כבוד כזה – עושה את הטרמינייטור. זה פשוט לא מסתדר.

3. לכן, אגב, סטיבן סיגל היה יכול להיות ג'ק ריצ'ר לא פחות טוב מקרוז. גם אם הרבה פחות רווחי.

4. לי צ'יילד (הוא ג'ים גרנט) סיכם זאת כך: "המידות של ריצ'ר בספרים הן מטאפורה לכוח בלתי ניתן לעצירה, וקרוז עושה זאת בדרכו שלו". טוב, שילמו לו הרבה כדי להגיד את זה.

5. "ג'ק ריצ'ר הוא רוח רפאים. אתה לא מוצא את הבחור הזה אלא אם הוא רוצה שימצאו אותו"

6. ג'ק ריצ'ר הוא גיבור פעולה כלבבי. הוא גיבור שהוא צאצא ישיר לשושלת של גיבורי על כמו באטמן וגיבורי מערבונים כמו האיש ללא שם, שאיש אינו יודע מאין באו, אבל הם תמיד שם כשצריך אותם. והם מאוד חזקים. ומאוד קולים. ומאוד שנונים.

7. "סנדי עובדת כאן?"

"מי אתה, שוטר? אני צריך שתראה לי תעודה"

"לך תקרא לסנדי"

"אני צריך לראות משהו"

"מה בקשר לבפנים של אמבולנס?"

8. כן, שנינויות רצות על ימין ועל שמאל ב"ג'ק ריצ'ר". אם הסרט הזה מרגיש כמו מותחן אקשן משנות השמונים זה בעיקר בגלל שאין בו דיאלוג שלא הושחז באבן. כן, ג'ק ריצ'ר הוא לא רק בריון מסוקס, אלא גם בדרן חד לשון. הוא בעצם פיליפ מארלו עם ימנית קטלנית.

9. "נולדתי באוקטובר. כשאגיע ליום ההולדת שלי, אירה. אחת, שתיים…"

10. עוד תכונה שג'ק ריצ'ר הביא מהאייטיז: לשמור שורות מנצחות לטיימינג המושלם. למשל, לא לענות בזמן על השאלה מה המספר הסידורי של הרובה של הרוצח. כמו שלימד אותנו בארני סטינסון – Wait for it. ואז זה יהיה לג'נדרי.

11. "אני מתכוון לפרק לך את הצורה ואז לשתות את הדם שלך ממגף"

12. ועוד משהו: כשצריך להסביר משהו, מסבירים. למשל, כשריצ'ר צריך להסביר אם הוא היה באמת הורג אדם עליו איים (ולמעשה, להסביר למה האדם הזה נשבר אחרי שתי שניות), הוא מסביר ("הוא ידע שאני לא מבלף"). כי הלן רודין (רוזמונד פייק) שאלה, כלומר הצופה שאל. כלומר, התסריטאי שאל, כי הוא הבין שזה קצת קלוש ושעדיף לשים את זה על השולחן ולגמור את זה, אפילו במחיר של דיאלוג מטופש. הי, ככה עשו סרטים פעם, deal with it.

13. קראתי ראיון עם צ'יילד שבו הוא ציין את אחת הבעיות בעיבוד של ריצ'ר לקולנוע: "איך מוציאים דברים מתוך הראש שלו ומעבירים אותם אל המסך?". מקווארי בחר לפעמים בדרך הגרועה ביותר: בדיאלוג ישיר. האמת? צריך להיות מאוד פתוח לקולנוע מיושן ב-2013 כדי לקבל את זה. בחיוך.

מה זאת אומרת "אין בסקר את המפלגה של אלדד יניב?"

מה זאת אומרת "אין בסקר את המפלגה של אלדד יניב?"

14. "מה עושה בכלל שוטר צבאי?"

"מה שאתה עושה, בהבדל אחד – כל חשוד הוא רוצח מאומן"

15. יש סיפור. תמיד יש סיפור. הפעם (כי יהיו עוד פעמים), בסיפור המבוסס על "הצלף", ג'ק ריצ'ר מגיע לעבוד עם פרקליטה שמתגייסת להגן על צלף מטורף שהרג חמישה עוברי אורח תמימים. ומובן שמה שנראה כמו תיק סגור מתגלה כתיק מאוד פתוח.

16. האמת? סיפור לא רע.

17. טרם קראתי ספר של ג'ק ריצ'ר. סביר להניח שזה בגלל שלכל חמשת הראשונים שבספריו קוראים (בעברית) "משהו קטלני". האמת? עכשיו אני אתחיל.

18. אם בשביל זה עזב טום קרוז את סדרת "משימה בלתי אפשרית", אז זה בסדר מבחינתי. בעיקר בגלל שאני שמח שג'רמי רנר יקבל את "משימה בלתי אפשרית", אבל גם בגלל שאני רוצה לראות עוד ג'ק ריצ'רים.

19. וחוץ מזה, קרוז הוא עדיין אית'ן האנט, רק אחרי שהפשיטו אותו מכל הטכנולוגיה וזרקו אותו לבד בשטח. הי, הוא בכלל הסמוראי האחרון! או שזה הנוסע?…

20. לטום קרוז יש שני סרטים. האחד זה "אהבה בשחקים", השני זה "הסמוראי האחרון". כל השאר זה ואריאציות.

21. לכן קרוז תמיד עובד כמו על אוטומט, משחק ללא מאמץ. נוסע על קרוז קונטרול.

אוקיי, ברגע שהיא יוצאת, תירה בה. ואז אני רץ, תופס את סורי ובורח.

אוקיי, ברגע שהיא יוצאת, תירה בה. ואז אני רץ, תופס את סורי ובורח.

22. כריסטופר מקווארי כתב את "החשוד המיידי". בעיני זה מספיק כדי שאראה כל סרט שהוא מעורב בו.

23. מה שמזכיר לי – לאן נעלם בראיין סינגר?

24. אה, ל"ג'ק קוטל הענקים". אני כל כך מתפלל למענו. אני כל כך לא אופטימי.

25. רוזמונד פייק, נערת בונד לרגע, לא מצליחה לפרוץ להוליווד. זה לא קרה עד עכשיו, וזה גם לא יקרה. צוננת מדי. אני נותן לה חודשים ספורים לפני שהיא חותכת לטלוויזיה.

26. וורנר הרצוג, לעומת זאת – וואו. אני תמיד נהנה לראות במאי מפציע לתפקיד בסרט. אני שמח במיוחד כשזה מישהו כמו וורנר הרצוג. מישהו שחנך את קלאוס קינסקי. אני חושב שאם קינסקי היה חי, הוא היה גאה היום בהרצוג.

27. גם רוברט דובאל וריצ'ארד ג'נקינס פה. הם מצוינים, כצפוי, רק שקצת מפתיע למצוא כל כך הרבה שחקנים טובים בסרט אקשן שהיה שגרתי כבר לפני עשרים שנה.

28. אלקסיה פאסט. נערה בשער.

29. האמת? סתם סרט.

30. האמת? נהניתי לאללה.

31. "אתה חושב שאני גיבור? אני לא גיבור. אני נווד שאין לו מה להפסיד. ואם אתה חכם, זה מפחיד אותך. כי אני אהיה בשטח המת שלך, ואין לי שום דבר אחר לעשות".

Twitsonfilms: טום קרוז בתפקיד בלש בריון בגובה שני מטר? למה לא? אולד סקול אקשן שעושה את העבודה כמו שקרוז עושה אותה בדר"כ. ½***

"ג'ק ריצ'ר" (Jack Reacher). בימוי: סטיבן מקווארי. תסריט: סטיבן מקווארי (על פי "הצלף" מאת לי צ'יילד). שחקנים: טום קרוז, רוזמונד פייק, ריצ'רד ג'נקינס, דייויד אויילוו, ג'יי קורטני, ג'וזף סיקורה, ורנר הרצוג, רוברט דובאל, ולדימיר סיזוב, אלקסיה פאסט, ג'וש הלמן. 130 דקות.

IMDB כאן

http://www.imdb.com/title/tt0790724/

שיא הרגש ("הבלתי אפשרי" – ביקורת)

הבלתי אפשרי

החדשות הרעות הן שאיי. או. סקוט מה"ניו יורק טיימס" נתן לסרט 50 מ-100 (לפי השקלול של מטהקריטיק).

החדשות הטובות הן שרוג'ר איברט נתן לו מאה, ואיברט יותר צודק.

אולי זה בגלל שהגעתי עם ציפיות נמוכות. זה תמיד מתכון טוב, אם לא להגברת ההתלהבות אז לפחות למיתון האכזבה. הטריילר של "הבלתי אפשרי" נראה לי כמו מסחטת דמעות מהסוג הזול ביותר, בדיוק כמו שהסיפור שלו נשמע מלודרמטי מכדי להיות אמיתי: בני משפחה נקרעים האחד מזרועות השני, על טפם, במהלך אסון הצונאמי. הדרך שלהם בחזרה לזרועות שווה 114 דקות של סחיטה רגשית.

לא הייתי רחוק מהאמת. "הבלתי אפשרי" הוא אכן מסחטת דמעות. אבל הוא עושה זאת כמעט בלי מניפולציות ועם רגל זהירה יחסית על דוושת הסנטימנטליות בואך מחוזות הקיטש. תחת זאת, הוא עושה זאת כמו שסרט צריך לעשות זאת: באופן קולנועי.

זה מתחיל בסצנת הפתיחה המפעימה. קצת יותר משנה אחרי שקלינט איסטווד שפך עלינו צוננים עם סצנת הצונאמי המדהימה של "מכאן והלאה", חואן אנטוניו באיונה מטביע אותנו באוקיאנוס עם סצנת צונאמי מדהימה אפילו יותר. הצונאמי ב"מכאן והלאה" היה מפחיד לא פחות מאשר מרשים; הצונאמי ב"הבלתי אפשרי" הוא כבר אימה של ממש. באיונה, בעבודת צילום, עריכה וסאונד יוצאות מן הכלל, מצליח לשתול את הצופה בתוך הנחשול האדיר. המחזה של נעמי ווטס המיטלטלת כבובת סמרטוטים חסרת אונים בתוך המים שעה שעצמים נתקעים בה ומצלקים את גופה אינו קל לצפייה.

ככה זה נראה ב"מכאן והלאה". חלק מהצונאמי של "הבלתי אפשרי" אפשר לראות בטריילר שבקצה הביקורת

כזה הוא קם המשכו של הסרט, שאינו מתלוצץ עם צופיו. בדקות הקרובות הם צפויים להביט בפצע המכוער שנפער ברגלה של ווטס, או בשחקנית מקיאה אצות על רצפת בית החולים. "הבלתי אפשרי" היא דרמה שאנשים מגיבים אליה כמו אל סרט אימה.

וזהו אכן סרט אימה. "הבלתי אפשרי" הואשם ע"י מבקרים אחדים שהוא נצלני ומניפולטיבי, אך אין זה כך. רוב הזמן הוא מעביר את הצופה חוויית צפייה מחרידה ונוגעת ללב כאחד. מחד הוא נאחז בסיפור (האמיתי) על המשפחה שהתפצלה בתוך גלי הצונאמי, סיפור שאינו יכול להיות אלא נוגע ללב. מאידך זהו סיפור איום ונורא על אנשים שבאו לשכשך בחופי גן עדן ומצאו את עצמם טובעים בגיהנום.

עוד נקודה לביקורת היתה העובדה שבאיונה והתסריטאי סרג'יו ג'י. סנצ'ז (שהיו שותפים ל"בית היתומים") בחרו להתמקד בסיפורה של משפחה אנגלוסקסית, כמעט מושלמת ונטולת פגמים, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מגורלם של המקומיים (וגם תוך כדי הפיכת עורה של המשפחה הספרדית במקור, ועוד בסרט ספרדי). גם זו טענה מופרכת. סיפורה של משפחת בנט הוא סיפורו של כל תייר שבא לחופשת חג מולד חלומית ומצא עצמו בסיוט שלא יתואר, וכך רק הפך קרוב יותר לליבו של הצופה. למשל, הצופה שהוא אני, שהעביר את כל דקות הסרט במחשבה כיצד היה מתמודד עם החוויה המטלטלת תרתי משמע. ומה עוד שאין בסיפור אחד כדי לגרוע מסיפורים אחרים, וודאי לא חסרים סיפורים אנושיים מרגשים לדלות מהיבשה המוצפת שהותיר אחריו הצונאמי.

הבלתי אפשרי צונאמי

הבחירה בשחקנים לא מוכרים היתה יכולה להיות מעניינת, אבל אפשר להבין את באיונה שבחר בשני פרצופים מוכרים כמו ווטס ויואן מקגרגור להוביל את הסרט. ומה עוד שהשניים עושים עבודה נפלאה. ווטס פנטסטית כאם הפצועה שהולכת ומחליפה תפקידים עם בנה הבכור בעודה שוקעת בדמדומי כאבה, ולעתים פשוט צורחת אותו עד שהאוזניים ניצלות; מקגרגור מצדיק את משכורתו בסצנה אחת קורעת לב בה הוא מספר לקרוב משפחה רחוק על האסון, נשבר ושובר. טוב לא פחות מהם טום הולנד בתפקיד לוקאס, הבן הבכור שתופס פיקוד על מבצע הצלתה של אמו. גם אחיו הצעירים (סמואל ג'וסלין ואוקלי פנדרגאסט) כובשים.

"הבלתי אפשרי" לא חף מפגמים. כך, למשל, סצנה מיותרת לחלוטין שבה ג'רלדין צ'פלין מעבירה באופן פשטני מסרים אלגוריים בדיאלוג עם אחד הילדים. יש בסרט גם מאותם צירופי מקרים תמוהים, ורגעים שבהם קשה להבין אם באיונה וסנצ'ז בחרו להיצמד לסיפור האמיתי או דווקא הגזימו בחופשיות העיבוד. לעתים נדמה שדרוש היה פיתול תסריטאי מחוכם יותר; לעתים נדמה שדווקא החומרים המציאותיים, שהם לא תמיד מדהימים אלא לפעמים גם מעשיים ונטולי נסים, עמדו לטובתם.

אז מה כאן "בלתי אפשרי"? פתאומיותו של האסון ועוצמתו ההרסנית של הטבע? היכולת האנושית לשרוד אותם? או אולי פשוט הסיפור המשפחתי הנסי שבמרכז הסרט? אולי כל אלה גם יחד. ובכל אלה יחד טמון כוחו של הסרט, שאינו אחד הסרטים הגדולים שראיתי, ואף על פי כן הוא אחראי לאחת החוויות המרגשות, המטלטלות, המפחידות ומעוררות ההשראה שעברתי.

Twitsonfilms: סרט אסונות מניפולטיבי? לא ממש. מפחיד ומטלטל, ותסלחו לי על משחק המילים על חשבון הצונאמי, אבל זה פשוט קולנוע סוחף. ****

"הבלתי אפשרי" (The Impossible). בימוי: חואן אנטוניו באיונה. תסריט: סרג'יו ג'י. סנצ'ז. שחקנים: נעמי ווטס, יואן מקגרגור, טום הולנד, סמואל ג'וסלין, אוקלי פנדרגאסט, ג'רלדין צ'פלין, ג'ומג'אוי סיי-לימה. 114 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

ג'יימס בונד ברבולושנרי רואד ("סקייפול" – ביקורת)

החדשות הרעות הן שלא בטוח שג'יימס בונד המזדקן עוד יכול לתת פייט לחבר'ה כמו ג'ייסון בורן בגזרת האקשן.

החדשות הטובות הן שזה בכלל לא משנה.

אני מאוד אוהב את ג'יימס בלונד. כלומר, את עידן דניאל קרייג בטוקסידו המפורסם בעולם. זה הדבר הכי טוב שקרה למיתולוגיה הנמשכת של 007 מאז שרוג'ר מור תלה את הפפיון. "קזינו רויאל" (ביקורת מ-2006 כאן) היה מצוין וברא את בונד מחדש כגיבור אפל, אלים ופרחחי. "קוונטום של נחמה" היה הרבה פחות מוצלח והרבה יותר טריוויאלי. "סקייפול" מחזיר את בונד לעניינים.

האחראי הראשי לסיפור הזה הוא סם מנדז, האיש שחתום בין השאר על הסרט שבכותרת הפוסט הזה (המוכר יותר בעברית כ"חלון פנורמי"). מנדז הוא במאי רציני עם רגליים בתיאטרון ועם אוסקר. הוא לא אחד מהמקצוענים להשכיר שמגיעים בדרך כלל למפעל של משפחת ברוקולי כדי לייצר עוד בונד סדרתי. הוא אחד שכבר עשה את "אמריקן ביוטי" ואת "חלון פנורמי", וכשהוא כבר מתעסק עם ז'אנרים, זה יוצא כמו "הדרך לפרדישן" או "ג'ארהד" – כלומר, מצוין.

הסכנה הגדולה היתה שהמותג הבונדי יבלע את מנדז חיים. זה מה שקרה למרק פורסטר ב"קוואנטום". אבל לא מנדז. מנדז לקח את המנדט שקיבל ברצינות, ועשה איתו את אחד הבונדים הטובים בסדרה (יש הטוענים – הטוב שבהם. אני קצת יותר מתון. אני אפילו לא בטוח שהוא טוב מ"קזינו רויאל", זה יצריך צפייה חוזרת במקור).

תהרגו אותי, לא מבין מה מוצאים ברמברנדט הזה

ההבדל הגדול בין "סקייפול" (ו"קזינו רויאל") לבין רוב הבונדים שקדמו לו – אפשר אפילו לומר בינו לבין כל הבונדים מאז הראשונים של שון קונרי – הוא שג'יימס בונד האחרון הוא דמות בשר ודם. ג'יימס בונד שהצטבר לכדי אייקון של גבריות מסוקסת, שרמנטית ואלגנטית, הפך מהר מאוד לכלי בסרטי הסדרה. לא תמצאו הבדלים מבניים משמעותיים בין בונד אחד למשנהו, מאז "ד"ר נו" ועד ל"למות ביום אחר" (האחרון של פירס ברוסנן). זהו חלק מקסמו של בונד ומהצלחתה של הסדרה, שכמו כל מותג טוב ידעה לספק לצרכניה מוצר שאפשר לסמוך עליו (בדרך כלל).

"קזינו רויאל" טרף את הקלפים וברא מחדש את בונד האפל והמיוסר, רחוק מההדוניזם הסקסי של שון קונרי ומהעלילות חובקת העולם עם הנבלים הקאמפיים. "סקייפול", כמוהו, הוא כבר סרט של פחות ג'יימס בונד המותג ויותר ג'יימס בונד הדמות – דמות מיוסרת, מזדקנת ושבירה. בנוסח עדות כריסטופר נולאן ו"האביר האפל" בונים מנדז ותסריטאיו (בעיקר ג'ון לוגאן המצוין), על יסודות התבנית המוכרת של מותחן אקשן, דרמה אמיתית, דרמה של דמות. בעצם, של שתיים וחצי דמויות.

גם אחד משירי בונד הטובים בסדרה. ויה אדל

אחת הסצנות הטובות ביותר ב"סקייפול" היא מעין רפרנס ל"שתיקת הכבשים". הנבל התורן, סילבה (חביאר בארדם בעוד הופעה וירטואוזית שמרפרפרת גם לג'וקר של באטמן וגם לאנטון מ"ארץ קשוחה", אך לבטח אחד הנבלים הגדולים בסדרה), סגור בתא זכוכית במרכזו של חדר ב-MI6. מולו ניצבים בונד והבוסית M (ג'ודי דנץ'). זו סצנה נדירה בסרטי בונד, אולי חסרת תקדים: לג'יימס בונד אין בה אף שורת דיאלוג. מנדז והצלם רוג'ר דיקינס – בעוד הישג יוצא מן הכלל, אגב – בקושי מתעכבים על פניו. הסצנה הזו היא כולה דו קרב מצמרר בין סילבה לבין M, שלה הוא קורא "אמא". זו סצנה שמקבלת פיי-אוף חלקי בלבד בהמשך הסרט, אף שהיא דורשת זאת – באחד הרגעים המצמיתים בה סילבה מסיר חלק משיניו ופניו מתעוותות. אבל מה שמעניין בה הוא כאמור הדחיקה של בונד הצידה. "סקייפול" הוא לא רק סיפורו של בונד – והוא בהחלט סיפורו של בונד, והמערכה האחרונה הנפלאה שלו מתרחשת במקום בו נולד בונד – אלא גם סיפורה של M, דמות מרתקת בגילומה של דיים דנץ'. הפרידה ממנה, לכשתגיע, תהיה קשה. ממש כמו להיפרד מאם.

?Why so serious

זה לא שהכל נפלא בבונד. האקשן, למשל, פחות. הוא טוב – מרדף אופנועים-רכבות מסעיר בפתיחה וסצנה מרהיבה בדירה גורדת שחקים – אבל אנחנו כבר רגילים לאקשן טוב פי כמה מזה מסביב, לרבות מהסדרה המתחרה של ג'ייסון בורן. יש בו כמה מהלכים תסריטאיים בעייתיים, כמו בסצנה (מותחת) שבה סילבה עושה את דרכו לתפוס את אם בפרלמנט, וכולם יודעים על זה ואף אחד לא עושה משהו בקשר לזה.

וחוץ מזה, לוקח ל"סקייפול" זמן רב להתניע, להשאיר את ההיי-קונספט שלו מאחור (סיפור על רשימת סוכנים שנופלת לידיים הלא נכונות ועל נבל שמאיים ישירות על אם) ולפנות את הבמה לבארדם. אבל כשזה קורה, "סקייפול" קופץ שלוש מדרגות בבת אחת, בדרך למערכה שלישית אדירה (שוב צילום נפלא של דיקינס לאורה של אחוזה בוערת) ולקתרזיס ראוי לסיפור האדיפלי הזה.

בונוס: זה אחד הסרטים העצובים ביותר מנקודת הזווית של נערות בונד, שנדמות כאן שוליות לחלוטין למלכה ה-M. הנה משהו על הטרגדיה של נערות בונד, וההוכחה של אולגה קורילנקו שזה נכון

Twitsonfilms: ג'יימס בלונד ממשיך להתרחק מהמחוזות הנהנתניים של שון קונרי ולהפליג למחוזות הקודרים של כריסטופר נולאן. זה עובד נהדר. ****

"סקייפול" (Skyfall). בימוי: סם מנדז. תסריט: ניל פרוויס, רוברט ווייד וג'ון לוגאן. שחקנים: דניאל קרייג, ג'ודי דנץ', חביאר בארדם, רלף פיינס, בן ווישואו, ברניס מרלו, נעמי האריס, רורי קיניר, אלברט פיני. 143 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

תמונות קצרות: פיגוע חטיפה ("נקודת שבירה" ו"חטיפה לאור היום")

1. העלילה של "נקודת שבירה" פשוטה מאוד: סטיבן דורף הוא סוכן בשירות החשאי שמתעורר לכוד בתא מטען של מכונית. יש לו מכשיר קשר, שעון דיגיטלי שחוזר על עצמו ואפס מושג. וככה זה הולך להיות בתשעים הדקות הקרובות.

2. מזכיר לכם משהו? את "קבור", נגיד, ההוא שדחף את ראיין ריינולדס לארון ולא עשה לו אאוטינג? אז בצדק. "נקודת שבירה" זה "קבור" בבגאז'.

3. הרעיונות האלה נראים בדרך כלל ממבט ראשון כגימיק במקרה הטוב, וכתירוץ להפקה זולה להחריד במקרה הרע. אבל לפעמים הם עובדים. זה המקרה של "נקודת שבירה".

4. לוקיישן מצומצם הוא בעצם כר יצירתי רחב. אפשר לזרוק עליו הרבה המצאות רבות דמיון – זה לא מה שקורה ב"נקודת שבירה"; ואפשר פשוט לנהל בו סיפור לא מתוחכם אבל אפקטיבי (תסריט סביר: טימות'י מאניון בסרטו הראשון) ולנצל את הממדים המוקטנים לשם אווירת המתח (בימוי אפקטיבי: גייב טורס). זה מה שקורה ב"נקודת שבירה".

5. כי אלה היתרונות של המרחב המצומצם של הבגאז': ריאליזם גבוה (מגובה בסגנון צילום אינטנסיבי), אינפורמציה לוקה בחסר (כי אנחנו תקועים עם הגיבור בתא המטען) ואווירה קלאוסטרופובית (כי אנחנו תקועים עם הגיבור בתא המטען). בידיים של במאי מקצועי – וטורס, עם עבר עשיר של תוכניות תעודה בטלוויזיה, מתגלה כבמאי כזה – אפשר ליצור מותחן מוצלח בתקציב מעליב.

אוקיי, אני רואה פה צידנית, כיסא ים מתקפל ואפוד זוהר (תמונות: יח"צ)

6. ג'רמי ריינס, הדמות שמגלם דורף, הוא אמנם חסר עומק ועניין כמעט לגמרי, וגם התסריט לא מצטיין בהמצאות שעולות בקנה אחד עם הגימיק המרכזי שבו, אבל "נקודת שבירה" בכל זאת מצליח לספק 80 דקות מהנות ומותחות למדי.

7. רגע, לא אמרת שהסרט הוא בן 90 דקות? אמרתי. והנה אנחנו מגיעים לפואנטה.

8. וכשמגיעים לפואנטה, "נקודת שבירה" פשוט מנפץ לרסיסים את כל המתח שבנה עד כאן, בפתרון מגוחך לחלוטין שגורם לך בעיקר לרצות לשרוק "בוז". ואז הוא מביא אותה בטוויסט נוסף שרק מוסיף חטא על פשע, ואתה מצטער שהצטרפת לנסיעה הזו מלכתחילה. אם טורס ומאניון היו מסתפקים בהברקה המקורית שלהם, וממשיכים משם למותחן האפקטיבי שלהם עד לסיום סביר, "נקודת שבירה" היה נזכר כחוויית בידור לא רעה. עכשיו הוא נזכר כבזבוז זמן נלעג.

9. "בזבוז זמן נלעג", אגב, זה בדיוק מה שאפשר להגיד על "חטיפה לאור היום", החדש של ברוס וויליס.

10. גם להגיד עליו "החדש של ברוס וויליס", אגב, לא יהיה הוגן. בואו נגיד שאל תבואו אליו בגלל ברוס. בואו גם נגיד שאל תבואו אליו בכלל.

11. "חטיפה לאור היום" מספר על וויל שואו (הנרי קאוויל), שמשפחתו נעלמת בלב ים ליד חופי ספרד בזמן שהוא קופץ רגע למכולת להביא קולה. מכאן ואילך מתגלגל סיפור מתח לא מותח בעליל, שבו משתתפים סוכנים אמריקאיים, אנשי מוסד ישראלים ושוטרים ספרדים.

בן – אני רוצה שתבטיח לי שלא תספר לאף אחד שעשיתי את הסרט הזה

12. בקיצור – שום דבר שלא ראיתם קודם, רק הרבה פחות טוב ואפילו לא זכאי לקרדיט המוגבל של "מותחן אפקטיבי" של "זהות לא ידועה" עם ליאם ניסן, נניח.

13. העלילה צפויה. האקשן חלש. ההומור נעדר. למעשה, מרגע שמבינים שברוס וויליס הוא לא אלמנט משמעותי פה, אין בסרט הזה שום דבר שיעורר בצופה הסביר עניין למעט כמה דיאלוגים בעברית שבוודאי יסבו הנאה לאוזן ישראלית. אבל עזבו, בשביל זה לא קונים כרטיס. אם אתם רוצים קצת דיאלוגים בעברית, תלכו ל"ההתחלפות". הוא גם יאתגר אתכם.

Twitsonfilms:

נקודת שבירה: "קבור בבגאז'"? למה לא? 80 דקות של מתח אפקטיבי מתנפצות בעשר דקות של התרה דבילית. ***

חטיפה לאור היום: עוד מותחן חטיפה באירופה? לא תודה. מותחן בלי מתח, בלי אקשן ובלי עניין. וגם ההופעה של ברוס נראית כחטיפה לאור היום. ½**

iframe width="560" height="315" src="http://www.youtube.com/embed/QPofHkR5K9E&quot; frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

"נקודת שבירה" (Brake). בימוי: גייב טורס. תסריט: טימות'י מאניון. שחקנים: סטיבן דורף, טום ברנג'ר, צ'יילר לי, ג'. ר. ברן, בובי טומברלין, קאלי רוחה, קינג אורבה, פרואיט טיילר וינס. 92 דקות.

IMDB כאן

"חטיפה לאור היום" (The Cold Light of Day). בימוי: מברוכ אל מכרי. תסריט: סקוט ווייפר וג'ון פטרו. שחקנים: הנרי קאוויל, ורוניקה אצ'גואי, סיגורני וויבר, ברוס וויליס, רושדי זם, רפי גברון, קרוליין גודל, אמה המילטון. 93 דקות.

 IMDB כאן