תגית: סטיבן ספילברג

התמונה מסתכלת עלי: "לינקולן"

לינקולן

מה זה "התמונה מסתכלת עלי"

"פוליטיקה היא אמנות האפשר"

(אוטו פון ביסמרק)

פוליטיקה.

"לינקולן" הוא דרמה פוליטית במלוא מובן המילה. לא סתם סרט שמתרחש בשדה הפוליטי או שנסב סביב סוגיה פוליטית, אלא סרט שעוסק באמנות הפוליטיקה. אמנות הבלתי אפשרי.

רגע השיא שלו, לפיכך, אינו אחד מרגעי השיא המוכרים והמובהקים של לינקולן, כמו נאום גטיסברג או, להבדיל, ההתנקשות בחייו. למעשה, רגע השיא של "לינקולן" הוא רגע נעדר לינקולן; בעת שחברי הקונגרס מצביעים על ביטול העבדות, ספון לינקולן בבית הלבן, מנותק מן האירועים. רגע הניצחון הזה של לינקולן הוא קרב שהוא תכנן, גייס והוביל, אך לא לוקח בו חלק. זהו רגע פוליטי טהור: "בעד", "נגד", "נמנע". גם זו אמנות הפוליטיקה, שבה מלאכתם של פוליטיקאים נעשית לעתים בידי פוליטיקאים אחרים.

ההיסטוריה זוכרת את לינקולן כאחד המנהיגים הגדולים, החשובים והנערצים בתולדותיה, כאייקון וכמיתוס. "לינקולן" מזכיר את לינקולן האחר: לינקולן הפוליטיקאי הפיקח והמפוכח. לינקולן זה, בחודשים האחרונים של כהונתו השנייה כנשיא, הוא איש מעשי אך תקיף. כשיועציו ועמיתיו מבקשים ממנו לחתור להסכם שלום עם הדרום על חשבון ביטול העבדות, הוא מסרב. הוא רואה בביטול העבדות ערך עליון, אידיאל.

לינקולן של סטיבן ספילברג וטוני קושנר נע ונד בין אידיאולוגיה לפרגמטיזם. הפרגמטיזם אומר לחתום על הסכם שלום עם הדרום, לעצור את שפיכות הדם ולדחות את הדיון על ביטול העבדות על להודעה חדשה. זה מה שהיה עושה פוליטיקאי מעשי אך חסר שאר רוח. האידיאליזם אומר לבטל את העבדות בכל מחיר, כיוון שהעוולה המוסרית בה היא נגועה מסוכנת לחברה יותר מכל. ואם צריך להמשיך ולשפוך דם עבור מטרה זו – כך יהיה. זה מה שהיה עושה פוליטיקאי מלא שאר רוח אך לא בהכרח מעשי.

לינקולן מיטלטל בין שני קצוות רעיוניים אלה, אבל הוא לא באמת מיטלטל ולו לרגע. לכל אורך הסרט הוא מצטייר כאדם נחוש ומלא ביטחון שיודע היטב לאן הוא מוביל את האומה. "מצפן תמיד יצביע עבורך על הצפון האמיתי", אומר לינקולן לעמיתו ת'דאוס סטיבנס, "אבל הוא לא יזהיר אותך מהמכשולים והביצות שבדרך". המשפט הזה לוכד את ההוויה הלינקולנית אליבא דספילברג: אדם שמצפן מכוון את צעדיו, אבל שכל ישר מוביל אותם.

לינקולן אינו רק "איש של מעשים". הוא גם איש של מילים. הוא איש של נאומים גדולים (הסרט מסתיים בנאום ההשבעה השני שלו) ושל שיחות קטנות (הסרט נפתח בשיחה של לינקולן עם חיילי יוניון מזדמנים, וחוזר שוב ושוב לשיחותיו של הנשיא עם "האנשים הפשוטים"). הוא איש של ציטטות ושל סיפורים ("אתה הולך לספר את אחד מהסיפורים שלך! אני לא יכול לעמוד בעוד אחד מהסיפורים שלך!", רוטן שר המלחמה אדווין סטנטון. חבל, הוא מחמיץ את אחד המוצלחים שבהם). לינקולן ידע להפיח רוח בעמיתיו ובעמו במילים חכמות ומלאות עוצמה. נאום גטיסברג הוא הרי פנינה רטורית, אבל "לינקולן" דווקא מתעכב על הרגעים הקטנים הרבים שבהם הנשיא כובש את החדר ואת לב האנשים במילים. נדירות הפעמים שבהן הוא נאלץ להרים את קולו ולהכריז "אני הנשיא של ארצות הברית של אמריקה, ואני דורש שתשיגו לי 12 קולות". לרוב די במנהיגות השקטה, הצנועה והמופתית שלו (בגילומו הלא פחות ממופלא של דניאל דיי לואיס שפשוט נטמע בתוך הדמות האיקונית) כדי להשיג את מבוקשו.

לינקולן (3)

מטרה.

תקציר של "לינקולן" יכול להישמע גם כך: "נשיא אמריקאי מנסה לגייס תמיכה לתיקון לחוקה". יבש ככל שזה ישמע, זה סיפור העלילה המרכזי של הסרט. לא סרט על אמריקה בתקופת מלחמת האזרחים (אגב, גם "ג'אנגו חסר מעצורים" של טרנטינו – ביקורת כאן – מתרחש באותה תקופה), לא סרט על לינקולן והעבדות (מה שמסביר את היעדרו של פרדריק דאגלס, למשל). כבר אמרתי: סרט על אמנות הפוליטיקה.

כדי לגייס מצביעים לצדו לינקולן נאלץ לעסוק בצדדים המלוכלכים של הפוליטיקה: לשכנע פוליטיקאים. וזה לא קורה, על פי רוב, בנאומים חוצבי להבות או בשיחות נפש אינטימיות ופתוחות. באמריקה של 1865 משכנעים פוליטיקאים כמו שמשכנעים פוליטיקאים בישראל של 2012: בשוחד כספי ובשוחד פוליטי. בדולרים ובג'ובים.

לינקולן לא מתלכלך בעצמו. כמו פוליטיקאים חכמים (ע"ע אריק שרון או אהוד אולמרט), יש לו מי שילכלך ידיו בשבילו. מנהיגים רפובליקאים מתוך הפרלמנט (דייויד קוסטבייל כג'יימס אשלי) ומחוצה לו (האל הולברוק כפרנסיס פרסטון בלייר) מבטיחים את המשמעת הסיעתית. מזכיר המדינה וויליאם סיוורד (דייויד סתראת'יירן), שמצטייר כמנוע הפוליטי המרכזי ב-USS Lincoln, שוכר את שירותיהם של שלושה מאכערים (ג'ון הוקס, טים בלייק נלסון וג'יימס ספיידר הנפלא) שיתרוצצו בין פוליטיקאים דמוקרטים וינסו להעביר אותם צד. והם עושים את זה כמו שלוביסטים עושים את זה: עם הבטחות, עם ניירות ועם שטרות.

אין פוליטיקה נקייה. זהו המסר המייאש הרובץ בתוך הסרט מעורר ההשראה של ספילברג. גם לינקולן הגדול נאלץ לכתת רגליו בין פוליטיקאים זוטרים, לחלק משרות ממשלתיות ולהעלים עין מדילים מפוקפקים.

אבל מעל כל זה ניצבת המטרה. זה דבר אחד לחלק ג'ובים בשביל למנוע את נפילת הממשלה, ודבר אחר לעשות זאת בשביל לבטל את העבדות. זה אינו ניואנס מוסרי אלא לקח פוליטי מעשי. פוליטיקאים נתקלים בזה כל יום: האם להסכים לשלם מיליונים לש"ס כדי להקים ממשלה ולהוביל דרך, כפי שלא עשתה ציפי לבני? האם לקחת את מנדט הבוחר ולהתפצל מהמפלגה כדי לבצע צעד מדיני מעורר מחלוקת, כפי שעשה אריק שרון? האם לתת לאלכס גולדפרב משרד ומיצובישי כדי להעביר הסכם שלום, מעשה יצחק רבין?

פוליטיקה היא מה שקורה כשאידיאולוגיה פוגשת בפרקטיקה. במקרה הרע, הפרקטיקה מנצחת. במקרה הטוב, האידיאולוגיה לא מפסידה. פוליטיקה היא שדה קרב שבו אתה נאלץ להפסיד קרבות כדי לזכות במלחמה. לפעמים אתה מתלכלך בבוץ, לפעמים אתה מדמם. השאלה החשובה שפוליטיקאי צריך לשאול את עצמו בסופו של יום היא: עבור מה הוא נלחם.

לינקולן נלחם עבור ביטול העבדות – מתוך הנחה שזה יכריע את הדרום, אבל גם מתוך הבנה שאומה חופשית ודמוקרטית אינה יכולה להסכין עם תופעה כה בזויה. אני רוצה לקוות שמנהיגים מקומיים שנאלצים לנהל קרבות פוליטיים כמו לינקולן ולשלם מחירים מוסריים ואידיאולוגיים עושים את זה למען מטרות נעלות לא פחות. איך אומר ת'דאוס סטיבנס: "הצעד החשוב ביותר במאה ה-19 עבר בזכות שחיתות, בסיועו ובעידודו של האיש הטהור ביותר באמריקה".

לינקולן (2)

אידיאולוגיה ופרקטיקה.  

ת'דאוס סטיבנס (טומי לי ג'ונס המשעשע והנהדר בפאה מגוחכת אך מודעת לעצמה) הוא משלימו של לינקולן. דובר אמיץ וחריף של המפלגה הרפובליקאית שמתנגד לא רק לעבדות, אלא לאי השוויון הגזעי שעומד בשורשה. הוא לא יסתפק בביטול העבדות; הוא חותר לביטול האפליה כולה. המשמעות של זה באמריקה של 1865 מרחיקת לכת. ביטול העבדות הוא צעד שיאפשר לשחורים להשתחרר. ביטול האפליה הוא צעד שיאפשר לשחורים לפעול. עבדים משוחררים יכולים להשתלב בחברה; שחורים בעלי זכויות יכולים לעצב את החברה.

הרגע המכונן של סטיבנס מגיע בשלב מוקדם למדי של הסרט. הוא ניצב על הפודיום ונאלץ להתמודד עם השאלה המתריסה מספסלי הדמוקרטים: האם הוא בעד שוויון זכויות לשחורים. הודאה באמת עלולה לסכל את המאמץ הרפובליקני לביטול העבדות ולגלות שמאחורי אורנים א' מסתתרת אורנים ב' שמטרתה "להשחיר" את אמריקה. סטיבנס נאלץ להכריע בין לב לשכל, בין אידיאליזם לפרגמטיזם.

לבסוף הוא אומר, וחוזר ואומר, שהוא בעד שוויון בפני החוק. לא, הוא לא מאמין שכל בני האדם נולדו שווים, הוא מסביר, ואז, בסיבוב רטורי מבריק, מדגים כיצד ישנם אנשים לבנים טיפשים ואנשים לבנים חכמים. ואם כך, מובן שלא כולם נולדו שווים.

אבל זו רטוריקה. מאחוריה מסתתרת בחירתו של סטיבנס. הוא מבין שעליו לשלם מחיר אידיאולוגי אישי לטובת המטרה הגדולה. עליו לעשות שקר בפיו (אך לא בליבו), גם במחיר החרפה שיספוג מחוץ לחדר ובמחיר ייסורי המצפון שילוו אותו, על מנת לזכות באתנן פוליטי-חברתי יקר ערך. ברגע הזה מסננת רעייתו של לינקולן כי סטיבנס עוד עשוי להתגלות כפוליטיקאי מוצלח.

סטיבנס הוא האידיאולוג המתפכח. סיום הסרט מלמד שהוא בחר היטב, ואכן זכה לראות שכר בעמלו רב השנים. ניגודו של סטיבנס הוא מזכיר המדינה סיוורד, קול ההיגיון. כמוהו יש רבים בפרלמנט ומחוצה לו, אבל הוא הבולט שבהם והקרוב מכולם לאוזנו של הנשיא. סיוורד הוא אדם מיושב, חכם וקורא היטב את המציאות. אבל הדבר הבולט ביותר בו הוא שהוא נעדר את שאר הרוח שקיים במנהיגים. אין לו מצפן ביד.

בין שני הקצוות האלה נמצא לינקולן. ואין זה מקרה שהאיש הזה, שידע לנתב את ספינתו בין אידיאולוגיה ערכית לפרקטיקה פוליטית, היה האיש ששחרר את העבדים באמריקה ואת אמריקה מהעבדות. "לינקולן" אינו רק דרמה פוליטית. זהו משל פוליטי שראוי לכל פוליטיקאי ללומדו.

Twitsonfilms: השינדלר החדש של ספילברג? למה לא? סרט שנראה כמו שידור מערוץ הכנסת, אבל איזה שידור מרתק ומעורר השראה! ½****

"לינקולן" (Lincoln). בימוי: סטיבן ספילברג. תסריט: טוני קושנר (עפ"י ספרה של דוריס קירנס גודווין). שחקנים: דניאל דיי לואיס, טומי לי ג'ונס, דייויד סתראת'יירן, סאלי פילד, ג'יימס ספיידר, טים בלייק נלסון, ג'ון הוקס, גלוריה רובן, ג'וזף גורדון לוויט, האל הולברוק, ג'קי ארל היילי, ברוס מקגיל, ג'וזף קרוס, ג'ארד האריס, לי פייס, מייקל סטאהלברג, פיטר מקרובי, גוליבר מקגראת', ג'רמי סטרונג, ברוס מקגייוור, דייויד קוסטבייל, סטיבן ספינלה, וולטון גוגינס, דייויד וורשהופסקי, לוקאס האס, ג'ולי ווייט, וויין דובאל, רוברט איירס. 150 דקות.

IMDB כאן.

עבד כי ימלוק ("ג'אנגו ללא מעצורים" – ביקורת)

דג'אנגו ללא מעצורים

החדשות הרעות הן ש"ג'אנגו חסר מעצורים" אורך 165 דקות.

החדשות הטובות הן שזה לא הפריע לי לשניה: ג'אנגו, אקדוחן ספגטי שחור וטרנטינואי ממגף ועד כובע בוקרים, רץ לי מול העיניים, והוא רץ ללא מעצורים.

קוונטין טרנטינו עושה סרטים מגניבים. הוא לא עושה סרטים עם אמירות חברתיות מעמיקות או עם כוונה אוסקרית נפוחה מחשיבות עצמית. הוא עושה סרטים "קוליים", סרטים שכיף לו לעשות, סרטים שהוא בעצמו היה נהנה לראות.

טרנטינו הגיע למעמד שבו הוא יכול לממש כל פנטזיה שעולה על דעתו. סרט נקמה אולטימטיבי? קול. מחווה לסרטי הגריינדהאוס? קול. יחידת חיילים יהודים שנוקמת בנאצים בצרפת הכבושה? קול. ועכשיו: מערבון, אבל כזה עם צייד ראשים שהוא רופא שיניים גרמני ועם כושי על סוס. סופר-קול.

טרנטינו, עכבר קולנוע מהרמות הפסיכוטיות של הסקאלה, מעיד על עצמו כמעריץ מערבוני ספגטי. "הטוב, הרע והמכוער" ניצב בראש רשימת הסרטים הגדולים של כל הזמנים על פי טרנטינו. לפיכך, הפלישה שלו למערב נראית טבעית, מתבקשת ומגרה את הדמיון. אלו טוויסטים מתוחכמים ורפרורים תרבותיים ייצוק טרנטינו לז'אנר העתיק והנשכח למדי?

זאת הפעם האחרונה שאני קונה ריהוט לאחוזה באיקאה

זאת הפעם האחרונה שאני קונה ריהוט לאחוזה באיקאה

זאת ההזדמנות להבהיר מראש למעריצי "ג'אנגו" המקורי, הנפלא והאהוב (לרבות הח"מ, שהוא סאקר מערבונים בכלל וספגטי בכללם), שאין כל קשר בין היצירה של סרג'יו קורבוצ'י הגדול לזאת של טרנטינו. חוץ מקריצה טרנטינואית שמתרחשת כשפרנקו נרו, ג'אנגו המקורי, מתיישב על הבר ליד ג'יימי פוקס, ג'אנגו החדש, ומקבל ממנו הסבר איך מבטאים את שמו. "אני יודע".

הסיפור של טרנטינו (תסריט שהוא חתן גלובוס הזהב הטרי ואפשר לקרוא ולהוריד אותו כאן) מציע טוויסט נחמד על סרטי המערבונים: עבד שחור (פוקס) משוחרר מכבליו על ידי צייד ראשים גרמני (כריסטופר וולץ המעולה) כדי לסייע לו ללכוד שלושה מבוקשים. כשהקשרים בין השניים מתהדקים, מציע הגרמני, ד"ר שולץ, לעבד ג'אנגו "פרימן" (משעשע) לצאת ביחד ולשחרר את אשתו השפחה מחזקתו של האריסטוקרט הדרומי מיסייה קנדי (לאונרדו דיקפריו), שמארגן בחוותו קנדילנד קרבות מנדינגו לחיים ולמוות בין עבדים בריונים אך כנועים.

צייד ראשים גרמני, שהוא בכלל רופא שיניים במקור ומסתובב בעגלה עם שן על קפיץ על הגג, זה ואריאציה מערבונית מצוינת ומאוד טרנטינואית (כי היא "מגניבה"). עבד שחור שהופך לבאונטי האנטר ויוצא למסע נקמה זאת כבר הברקה.

גיבור שחור, כמעט מיותר לציין, הוא עניין חריג בז'אנר כל-לבן (מקסימום אדום-עור) כמו מערבונים. ראשית, המערבון הקלאסי מתרחש, בטח ניחשתם, במערב, ולא בארצות הדרום. שנית, שני דגמי הדו-קרב הבסיסיים של המערבונים הם אנשי חוק נגד פושעים ולבנים נגד אינדיאנים. השחורים נשארו מחוץ לתחום. לא מעט סרטים עסקו בחיילי הבאפלו (כמו סרט הטלוויזיה "חיילי הבפאלו" עם דני גלובר מ-1997), אבל מעט סרטים העמידו אקדוחן שחור לדו קרב בצהרי היום. אני נזכר למשל במריו ואן פיבלס שעשה את זה ב"נקמתו של ג'סי לי" (Posse, 1993). סידני פואטייה נכנס למערבונים כבר ב-1966 ב"דו קרב בדיאבלו" של ראלף נלסון, והמשיך דרך "באק והמטיף" עם הארי בלפונטה (1972) ועד למערבון הטלוויזיוני "ילדי האבק" (1995). שנה לפני שפואטייה חגר את אקדחיו הופיע בחוברות קומיקס הקאובוי השחור הראשון, "לובו". וישנו שריף בארט מ"אוכפים לוהטים", אבל זאת היתה כמובן פארודיה על מערבונים, ודי בכך כדי להבהיר עד כמה מדובר ברעיון לא שגרתי.

"70 שקל כניסה בשביל להחליק על שקית ניילון? אתה נורמלי?!"

80 שקל כניסה בשביל להחליק על שקית ניילון? אתה נורמלי?!

הבעיה היא שלא די ברעיון מגניב כדי ליצור סיפור טוב. "ג'אנגו חסר מעצורים" (להלן "ג'אנגו", ברשותכם) מורכב משלושה חלקים. בראשון, ג'אנגו unchained, כשמו המקורי של הסרט, ולומד להפוך לבאונטי האנטר; בשני, ג'אנגו ושולץ יוצאים לאתר את שלושת המבוקשים, שגם אחראים באופן אישי לצלקות על גבו של העבד ולאות הקין הצרוב על לחיו; בשלישי, צמד הרעים יוצא לשחרר את אשתו של ג'אנגו, ברומהילדה (קרי וושינגטון).

החלקים האלה אינם מאוזנים משום בחינה. החלק הראשון בונה באופן קצת איטי את הסט-אפ של הסיפור; החלק השני, לעומתו, ממהר להגיע אל המטרה (הוא נפתח עם ביקורם של ג'אנגו ושולץ בחווה בה מסתתרים הפושעים ונגמר לא הרבה אחר כך); החלק השלישי הוא מרכז הכובד של הסיפור, אבל הוא מגיע אחרי זמן רב כל כך שהוא עלול להיראות ארוך ומתיש מדי (אם כי הוא לא היה כזה עבורי. אני בכלל מחכה לגרסת הבמאי, טרנטינו הבטיח שיש לו עוד הרבה רצועות פילם על רצפת חדר העריכה).

מפתיע גם ש"ג'אנגו" זכה בגלובוס על התסריט למרות שיש בו לא מעט בורות והנחות. למשל, ציר מרכזי עליו נשען הסיפור נראה כמהלך מיותר ומסורבל: מדוע ג'אנגו ושולץ מתכננים להערים על קנדי במקום להציע לקנות ממנו את ברומהילדה? גם העובדה שמשרתו של קנדי, סטיבן (סמואל ל. ג'קסון בתפקיד מצוין), חושד בקשר בין ג'אנגו לברומהילדה אבל איש לא משגיח בעובדה שלשניהם יש סימן זהה על הלחי (אותו אות קלון של נמלטים), תמוהה. ובכלל, כשהחשד הזה נחשף – לא ברור למה זה בדיוק מפריע לקנדי. למה הוא לא מוכר את השפחה, או פשוט זורק את הרמאים מביתו? על מה כל הסצנה (שהיא סצנה מצוינת, אגב)?

אם מוכנים לתת לקצוות הלא משויפים האלה להחליק, ביחד עם עוד כמה רגעים פחות מוצלחים (כמו שימוש מיותר בהילוך איטי או הגזמות מסוימות בסצנות האקשן), מקבלים מערבון כיפי לחלוטין שמצטיין בכל מה שטרנטינו מצטיין בו: דמויות נפלאות (מג'אנגו רב הפאסון, דרך שולץ הפיקח וקנדי המזויף, ועד לסטיבן רב הפרצופים); דיאלוגים שנונים (גם אם סצנת קו-קלאקס-קלאן אחת מיותרת ונמרחת); ציטוטים תרבותיים ("ג'אנגו" עשיר בהם עד להתפקע, ואפשר למצוא מילון רחב למדי כאן, באדיבות אבנר שביט); ופסקול נהדר (כולל יצירה חדשה של אניו מוריקונה, עניין ששווה כשלעצמו יצירת סרט). "ג'אנגו" גם נראה מצוין (צילום שווה-אוסקר עתיר מעברים בין זומים ללונג-שוטים סינמסקופיים של רוברט ריצ'רדסון) ומצליח לשחזר לא פעם פריימים שנראים כאילו נלקחו מהמערבונים הקלאסיים של ג'ון פורד, ממערבוני הספגטי של קורבוצ'י וסרג'יו לאונה, וממערבונים מאוחרים כמו "הקלפן והיצאנית".

"ג'אנגו" הוא אמנם מערבון לפי הגדרתו, אבל הוא מערבון על העבדות. אם תרצו, "ג'אנגו" הוא מה שקורה כשמערבון פוגש בלקספלוייטשן. הוא מתרחש שנתיים לפני מלחמת האזרחים ומציג דרום ששרוי עמוק בתוך תרבות מסואבת של אדונים ומשרתים. יש פה את כל הדימויים הקלאסיים של העבדות: עבדים כבולים בשלשלאות, הצלפות שוט על הגב, עבדות שחורה וכנועה משרתת אצילות דרומית מפוארת באחוזות ענק. חלק מהדימויים האלה מובאים בנועזות גרפית יוצאת דופן: עבד נקרע לגזרים בידי כלבים, עבדים נלחמים עד המוות למצהלות אדוניהם הלבנים. ו"ניגר" היא בוודאי המילה הנפוצה ביותר בתסריט לצד "ג'אנגו" (ב"ווראייטי" ספרו 109 פעמים).

"ג'אנגו" אף מזכיר שגם בעבדות יש דרגות, וכל עבד אומלל על פי דרכו. יש את עבדי החצר ויש את עבדי הבית. יש את השפחות העובדות בשדה ויש את אלה שנדרשות לענג את האדונים הלבנים. יש את העבדים מן השורה, ויש את רב המשרתים, שהוא הבזוי מכולם.

ג'אנגו עצמו הוא עבד שמקבל דרגה חדשה עם שחרורו. החברה הלבנה מתקשה לעכל את היותו אדם חופשי, בהיותו עדיין אדם שחור. אנשים מביטים בו ברחוב במבט מופתע, בעל מסבאה מסרב לשרת אותו, בעל חווה מסרב להכניס אותו לביתו. התגובה החריפה מכולם היא דווקא של סטיבן, העבד השחור שהשתכנז ושמתקשה לקבל את השינוי הפתאומי בכללי המשחק, אף שהוא אמור לגלות אמפטיה כלפי השינוי ולהתמלא גאווה. סטיבן, גרסה מתקדמת ואקסצנטרית של הדוד תום של הארייט ביצ'ר סטו, הפנים לחלוטין את תרבות העבדים, ובתמורה זכה למעמד מיוחד בעיני אדונו, שרואה בו משרת נרצע אך גם ידיד נאמן. זה הפרס שמקבל עבד נאמן על שיתוף הפעולה, בניגוד לצלקות על עורו של עבד סורר כג'אנגו.

מנגד, ליחס האנושי ביותר, כזה שלא רואה בו אפילו לרגע אדם פחות ערך, זוכה ג'אנגו דווקא מד"ר שולץ, שעושה רהביליטציה לנבל הנאצי של וולץ מ"ממזרים חסרי כבוד". בהשוואה בין העבדות לשואה (השוואה שהיא חלק מהסערה סביב הסרט בעקבות התבטאויות של ספייק לי) מעניין לראות את דמות הגרמני אצל טרנטינו דרך וולץ, שמגלם נבל שפל ב"ממזרים" ואילו עכשיו מגלם את הגרמני הטוב, שרק הולך והופך לטוב יותר ככל שהעלילה מתקדמת.

תגיד לי עוד פעם אחת ללכת לעשן בחוץ. עוד פעם אחת!

תגיד לי עוד פעם אחת ללכת לעשן בחוץ. עוד פעם אחת!

ג'אנגו, מצדו, מתחיל בשינוי קיצוני של אורחות חייו. ההופעה הראשונה שהוא בוחר לעצמו נראית כאילו נלקחה מחצרות אירופה הפאודלית. בהמשך, כשהוא מתחזה לסוחר עבדים שחור (השחור הבזוי מכולם, לדבריו), הוא הופך לעבד כי ימלוך, נוגש בגסות בעבדים אחרים ומתעמת עם הלבנים שסביבו בחוצפה ובתעוזה כמו היה שווה להם. סיום הסרט מוצא אותו בבגדיו של קנדי, הסיגריה עם הפומית בזווית פיו. המהפך הושלם: ג'אנגו המשוחרר הפך לאדם לבן בצבע שחור. ואם זה חזון השחרור של טרנטינו, לא פלא שהוא עורר את חמתו של ספייק לי.

טרנטינו, בתגובה, אחרי שאמר משהו כמו "אין תגובה" ואז שהביקורת "מגוחכת", הסביר שביקש להיות דווקא נאמן לאמת. "זה היה משהו אחד אם אנשים היו אומרים 'הגזמת עם זה (עם העבדות, נ.ש) בסרט לעומת מה שהיה ב-1858 במיסיסיפי'", אמר בראיון לחוקר התרבות הנרי לואי גייטס ג'וניור, "אף אחד לא אומר את זה. ואם אתה לא אומר את זה, אתה בעצם אומר שאני צריך לשקר, שאני צריך למתן את זה, שאני צריך לעשות את זה יותר קל לעיכול. לא, אני לא רוצה לעשות את זה קל לעיכול".

משעשע לשמוע את טרנטינו, יוצר שמניפולציות בידוריות הן חלק מרכזי בקולנוע שלו, מדבר על נאמנות למציאות. אבל אפשר להבין למה הוא מתכוון, ו"ג'אנגו" אכן לא עושה הנחות לצדדים המכוערים של העבדות. לי כינה את העבדות "השואה" של השחורים; מובן מדוע לטרנטינו, שכבר נכנס לטריטוריה של השואה ב"ממזרים חסרי כבוד" ויצא עם שריטות קלות, לא מתרגש (טרנטינו אגב מדבר על "ממזרים" ו"ג'אנגו" כשני חלקים בטרילוגיה, שחלקה השלישי יעסוק בקבוצת חיילים שחורים שלוחת רסן המחסלת חיילים לבנים בשווייץ ב-1944).

טרנטינו אמנם מדבר על נאמנות לאמת, אבל הוא לא מבקש לעשות צדק היסטורי. הוא מבקש לספר סיפור. "ג'אנגו" הוא אגדה, לא פיסת חיים אותנטית מתקופת העבדות האמריקאית נוסח "אוהל הדוד טום". הוא אפילו נתלה באגדה הגרמנית העתיקה מ"טבעת הניבלונגים" על זיגפריד שהציל את אהובתו ברונהילדה (נכון, דומה לשם אשתו של ג'אנגו, שהיא, אגב, פון שאפט – והשאפט מרמז כמובן לגיבור השחור הקולנועי המיתולוגי בעצמו). גם הפסקול העדכני לפרקים מחבר את "ג'אנגו" לזמנים אחרים.

בשביל דרמטיזציה של ההיסטוריה אנחנו לא צריכים מספר סיפורים שנון ומוכשר כמו טרנטינו. בשביל זה יש לנו מישהו כמו סטיבן ספילברג, ש"לינקולן" שלו יצטרף ל"ג'אנגו" על המסכים בשבוע הבא, והוא עוסק בעבדות מזווית שונה לחלוטין (ספילברג עשה גם את "אמיסטד" על אותה תקופה, ואפשר להכניס גם את "הצבע ארגמן" לדיון). לעומת ספילברג, טרנטינו מספר סיפור תקופתי מבלי להיות מחויב באמת לתקופה במובנה הרחב, ההיסטורי והמכונן. זה לא הסיפור רחב ההיקף של "שורשים" או הסיפור הפרטי שהוא הסיפור הלאומי של הארייט טאבמן, פרדריק דאגלס, נט טרנר או חמדת (גיבורת ספרה של טוני מוריסון וסרטה של אופרה ווינפרי).

טרנטינו מתעניין בפרטים המסעירים, "האקזוטיים": בעבד השחור שמשתחרר, באציל הדרומי האכזרי, בקרבות העבדים. בתוכם הוא מחפש את הסיפור המעניין, ומספר אותו בדרכו הטרנטינואית, המדממת והמהדהדת בתוכה את כל תולדות התרבות הפופולרית. הוא עושה מתקופת העבדות ספרות זולה, למגינת ליבו המובנת של ספייק לי, ולתשואות הקהל שמריע לקאובוי שחור שמנצח את הנבל הלבן, בגרסה אלטרנטיבית ומהנה של ההיסטוריה.

וכך, בזמן שספילברג מספר סיפור לאומי על גיבור לבן שמציל את הגזע השחור, טרנטינו מספר סיפור פרטי על גיבור שחור שמציל את אהובתו. אלה סיפורים שיכולים לחיות זה בצד זה כפי ש"רשימת שינדלר" יכול לחיות לצד "ממזרים חסרי כבוד". וממילא גורלם ההיסטורי לא יהיה זהה: "לינקולן" יקבל אוסקר, ו"ג'אנגו" ישאר עוד סרט מגניב, מצוטט ואהוב, בפילמוגרפיה הפולחנית של קוונטין טרנטינו. אני יכול לחיות עם זה.

טרנטינו

Twitsonfilms: מערבון פוגש בלקספלויטיישן בדרום הגזעני? למה לא? טרנטינו נכנס בעבדות במערבון נקמה מדמם שהוא, כמו בסרט של קורבוצ'י, "חופן דינמיט". ½****

"ג'אנגו ללא מעצורים" (Django Unchained). תסריט ובימוי: קוונטין טרנטינו. שחקנים: ג'יימי פוקס, כריסטופר וולץ, לאונרדו דיקפריו, קרי וושינגטון, סמואל ל. ג'קסון, דון ג'ונסון, ג'ונה היל, וולטון גוגינס, ג'יימס רמר, דניס כריסטופר, קוונטין טרנטינו, דייויד סטין, דנה מישל גורייה, ניקול גליסיה, לורה קיוטה, אטו אסנדו, אסקלנטה לאנדי, מרים פ. גלובר, דון סטראוד, טום וופט, ברוס דרן, מ. ס. גייני, קופר האקבי, דוק דוהיים, מייקל פארקס, ג'ון ג'ארט, זואי בל, ראס טמבלין, אמבר טמבלין, פרנקו נרו. 165 דקות.

IMDB כאן

דג'אנגו ללא מעצורים - פוסטרים

נמרים על סירות, הוביטים על סוסים וכלבים על הבד: סיכום 2012 בקולנוע

עלייתו של האביר האפל

כמעט ולא סיכמתי את השנה. קודם כל, אין לי זמן. שנית, אני קצת משתעל. שלישית, לבושתי ואחרי שנים של הופעות סדרתיות בבתי הקולנוע, פספסתי לא מעט סרטים השנה. הרשימה שערורייתית כמעט כמו זו של הליכוד-ביתנו, ורק מלהעלותה על הכתב עולה סומק בלחיי: "פרנורמן", "הוואלס האחרון", "עד החתונה זה יעבור", "שטח פראי", "זיכרון גורלי 3", "האחות של אחותך", "פיץ' פרפקט", "פרוג'קט X", "ראלף ההורס". אלה רק כמה, מהראש. ועוד לא דיברתי על הסרטים הזניחים ועל הסרטים הזרים שפספסתי. עזבו את זה – לא ראיתי את "מחוברים לחיים"!

מבטיח להשלים, בחיי.

ובכל זאת, זה מפעל שאני מעמיד (נדמה לי שבהפסקות) מאז 2006. ולכן, הנני כאן, ועמדי הסיכום, שיהיה קצר אך קולע. מעולם לא הצטיינתי בהגבלת הבחירות (ראה סיכום 2011), אז אני מרשה לעצמי יריעה רחבה של בחירה ויריעה קצרה של הסברים. ביקורות מורחבות תוכלו למצוא בקישורים.

הכלל בעינו עומד: רק סרטים באורך מלא שהוצגו במהלך שנת 2012 בבתי הקולנוע המסחריים בישראל הועמדו לבחירה. וזה אומר שהסרטים שלא הופצו כאן או שנגאלו רק בזכות סינמטקים ופסטיבלים נותרו בחוץ, ושיש כאן גם סרטים ששייכים באופן רשמי ל-2011, אם לא למטה מכך.

במשפט אחד: זאת לא 2011, השנה של "דרייב" ו"אומץ אמיתי" ו"ברבור שחור" ו"כוכב הקופים: המרד" ו"קר עד העצם" ו"מאניבול" (וואו). אבל זאת אחלה שנה.

הוגו

סרטי השנה

עלייתו של האביר האפל

הוגו

ההוביט: מסע בלתי צפוי

היו זמנים באנטוליה

הארטיסט

החמישייה השנייה, בפער ניכר:

הרוג אותם ברכות

פרידה

ניצוד

ממלכת אור הירח

סקייפול

והעשירייה השנייה, כבר לא לפי סדר חשיבות:

אופטימיות היא שם המשחק

הבלתי אפשרי

היורשים

חיי פיי

ארץ יבשה

חיות הדרום הפראי

המאסטר

ג'יי. אדגר

לופר

הנוקמים

THE HOBBIT: AN UNEXPECTED JOURNEY

הכי אוברייטד

"ענן אטלס" ו"סוס מלחמה"

דווקא השנה לא זיהיתי אוברייטד מובהק כמו בשנים קודמות ("העזרה" ב-2011, למשל). אני לא אוונגרדי בטעמי, אבל בדרך כלל יש סרט או שניים שאני מופתע לראות את ההשתפכות בפניהם. בשנה שעברה, למשל, לא הבנתי את ההתלהבות מ"האנה", שבעיני רוב המבקרים נראה נורא מגניב ובעיני הזיע ממאמץ להיות נורא מגניב. השנה, אני מודה, מצאתי את עצמי קולע לטעם הרוב, או להיפך.

וישנו "ענן אטלס". שבעיני חלק מהמבקרים הוא יצירת מופת, ובעיני אחרים בלוף. אני חושב שהוא סרט שקופץ הרבה מעל לפופיק ושלא מצליח לעמוד ברף הציפיות שהוא עצמו מציב. אין ספק שהתשואות היו מוגזמות.

Twitsonfilms: ניאו-מטריקס? לא ממש. יצירת אינדי מגלומנית ושלם שאמור להיות גדול מסכום חלקיו אך קטן ממנו. ובכל זאת – מאתגר ומעניין. true-true. ***

וישנם גם אלו שמחכים לשובו בסערה של סטיבן ספילברג. זה לא קרה עם "סוס מלחמה", שהיה רכיבה מתישה על סוס מסוכר (מה שלא מנע שש מועמדויות לאוסקר). יש לי הרגשה (תקווה) שעם "לינקולן" זה יגמר אחרת. יותר טוב.

Twitsonfilms: הם יורים גם בסוסים מגויסים? לא אם זה תלוי בספילברג. אפוס הרפתקאות רומנטי מרשים אך אפיזודלי, מתקתק ונטול עניין וערך. ½***

הכי אנדרייטד

"שלגיה והצייד"

אולי בגלל הסמיכות המוזרה שבין הקרנתו לבין הקרנת "מראה, מראה", גרסת שלגיה לכל המשפחה; אולי בגלל קריסטן סטיוארט המעצבנת; ואולי כי קצת קשה לשפוט בהגינות סרט שיוצא במקביל ל"עלייתו של האביר האפל". כך או אחרת, "שלגיה והצייד" זכה לכתף ביקורתית קרירה, ולא בצדק. הוא אמנם חטא במידה רבה לאגדה של האחים גרים, אבל בה בעת הרים יצירה אפית, קצת ז'אן-דארקית, לא רעה בכלל. בסוף הערב יכולתי אפילו להריע לסטיוארט בדרכה לקרב האחרון. הישג לא מבוטל.

עוד באנדרייטד: "פרנקוויני" של טים ברטון. כן, הוא ארוך מדי, ומרגיש ארוך מדי (בדיוק כפי שהוא: סרט קצר שנמתח), אבל יש בו סיפור נהדר, רפרנסים קולנועיים משעשעים ואנימציה מקסימה. כן, אני סאקר של ברטון, תהרגו אותי. בעצם, חכו לסעיף הבא.

Twitsonfilms: עוד סיפור שלגיה? למה לא? במקום סרט לכל המשפחה – דרמה אפית קודרת עם יער אפל באמת ושלגיה בתפקיד ז'אן ד'ארק. ****

הכי אוברייטד-אנדרייטד

"ג'יי. אדגר"

אני גם סאקר של קלינט איסטווד. בקטגוריה החביבה עלי במיוחד מופיעים סרטים שמגיעים עם שק ציפיות, עולים על המסך וחוטפים מהמבקרים סנוקרת. השנה זה קרה לאדם שקרוב ללבי במיוחד: קלינט איסטווד, האגדה והאגדה. "ג'יי. אדגר" חטף על ימין ועל שמאל, ולא בצדק. בעיני הוא היה סרט שצייר דיוקן מרתק של אדם מרתק. התסריט (של דאסטין לאנס בלאק) עמד לעתים בעוכריו, אבל איסטווד, בכישרונו יוצא הדופן לייצר קולנוע שהוא קשוח ורך בעת ובעונה אחת, התגבר עליו.

ודיקפריו שוב הוכיח שהוא שחקן מעולה.

עוד באוברייטד-אנדרייטד: "נערה עם קעקוע דרקון". גם פינצ'ר בינוני זה סרט מצוין.

Twitsonfilms: דיוקנו של השטן כלובש שמלות? לא ממש. פרופיל מקיף, מורכב ומרתק של גיבור-נבל שניסה להוציא את אויבי האומה מהארון וננעל בפנים. ****

הכי חבל שלא באתם

"כרוניקה בזמן אמת"

יש לי הרגשה שלכמה מה"הכי חבל שלא באתם" של השנה גם אני לא באתי. ככה זה, כשנאלצים לוותר על סרטים מתחילים עם אלה שנראים זניחים, ודווקא אז מפסידים את התענוגות הכיפיות באמת. איך היה "That's my boy"? ואיך "שומרים על השכונה"? ו"סוף המשמרת"? משהו אומר לי שהייתי נהנה בכולם, אבל אצטרך לחכות ולבדוק את זה ב-2013.

ובכל זאת, הנה אחד שלא באתם אליו, וחבל: "כרוניקה בזמן אמת". כמו פריקוול על הולדת מסדר הג'דיי, רק עם תיכוניסטים ומעודדות. ואם זה לא מספיק לכם כדי לרוץ לראות, אז אני לא יודע מה כן.

עוד חבל שלא באתם: "קוריולאנוס". רייף פיינס עושה שייקספיר.

Twitsonfilms: "גיבורים" פוגש את "קלוברפילד"? למה לא? אפס דמויות ועלילה, שפע בידור ואקשן. כמו קומדיית התבגרות בכיכובם של אבירי ג'דיי. ½***

IMG_3074.CR2

הכי שיר השנה

"סקייפול"

שיר בונד כמו ששיר בונד צריך להיות.

הכי כיף לשמוע

"ארץ יבשה"

נו, מה? ניק קייב.

עוד שירים כאן.

הכי גיבור על

"עלייתו של האביר האפל"

כל הנוקמים שבעולם וכל הקורים שבעולם לא יוכלו לאפילוג המנצח של טרילוגיית המופת.

Twitsonfilms: סיום מנצח לטרילוגיה מופתית? בהחלט כן. טור דה פורס קולנועי, צדק חברתי ותחייה עטלפית. ½****

הכי נסיכה

"אמיצה"

שתי שלגיות רבות והג'ינג'ית הסקוטית מנצחת. קריסטן סטיוארט היתה שלגיה מעצבנת בסרט לא רע ("שלגיה והצייד"), לילי קולינס היתה שלגיה חביבה בסרט קצת ילדותי ("מראה מראה"), אבל הנסיכה הטובה מכולן היתה בכלל בחורה מצוירת עם רעמה אדמונית אדירה. "אמיצה" לא היה הסרט הכי טוב של פיקסאר, אבל הוא בהחלט עמד בסטנדרט והבהיר שגם כשפיקסאר נאלצים לעשות "דיסני", עם נסיכה ומכשפה והכל, הם עושים את זה כמו פיקסאר. בחוכמה.

Twitsonfilms: "מולאן" פוגשת את "שלגיה" ביערות סקוטלנד? למעלה מכך. סינרגיה קרובה לשלמות בין השורשים הקלאסיים של דיסני לטאץ' האינטליגנטי של פיקסאר. ½****

הכי נבל

ביין ("עלייתו של האביר האפל")

סילבה מ"סקייפול" היה אחד הנבלים הגדולים בתולדות ג'יימס בונד, אבל ביין הוא אחד הנבלים הגדולים בתולדות באטמן, וזה שווה יותר. נולאן לקח אותו למקומות חדשים עם השילוב בין הגוף הבריוני של טום הארדי וקול השון-קונרי המכובד שבקע מתוך המסכה ונשמע כאילו הגיע מעולם אחר, שהפך את ביין למעין דמון מיתולוגי מטיל מורא. וכשביין פירק את באטמן כמו מתאבק WWE – זה היה רגע קולנועי עוצר נשימה. רגע שמסביר את המשפט הנהדר שאומר ביין לבאטמן: "אתה רק אימצת את האפילה. אני נולדתי לתוכה".

עוד בנבלים: סילבה ב"סקייפול" (חביאר בארדם ב"סקייפול"), אזוג ("ההוביט"), ג'קי (בראד פיט ב"הרוג אותם ברכות"), פורסט (טום הארדי ב"ארץ יבשה"), לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן ב"המאסטר"), ג'יי. אדגר הובר (לאונרדו דיקפריו ב"ג'יי. אדגר").

עלייתו של האביר האפל - ביין

הכי אנימציה

"מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4"

אני מת על סרטי אנימציה, והפסדתי השנה לפחות ארבעה מהיותר מסקרנים שבהם ("פראנורמן", "רלף ההורס", "מלון טרנסילבניה" ו"שומרי האגדות"). בלעדיהם, ובלי "אמיצה" שכבר הוזכר, נשארתי עם שני מתחרים דומים להפליא – "מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4" – שני סרטי המשך שמוותרים על עומק דרמטי לטובת הנאה צרופה. שניהם עמדו היטב במשימה.

עוד באנימציה: "הלורקס", "פרנקנוויני".

Twitsonfilms: שוב החיות בסכנת הכחדה? למה לא? הן הרי תמיד יודעות להוציא מעצמן את המיטב עם הגב לקיר. משב קפוא של בידור קיצי מהנה. ****

Twitsonfilms: אלכס בורח עם הקרקס? כן, וזה עושה לו רק טוב. החיות מניו יורק מלהטטות באירופה, ונותנות שואו מרהיב ומשעשע. ****

הכי חיה

אוגי ("הארטיסט")

היו מתחרים ראויים. הסוס ב"סוס מלחמה" היה מרגש. הטיגריס הדיגיטלי ב"חיי פיי" היה מפעים (אבל דיגיטלי). אבל אוגי היה שחקן.

הכי גילטי פלז'ר

"באטלשיפ"

"באטלשיפ" מבוסס על רעיון מטופש: לעבד את המשחק "צוללות" לסרט. פיטר ברג הפך את זה לסרט ארמגדוני עם מודעות עצמית גבוהה, כזה שאומר לעצמו מדי פעם "מי מדבר ככה?". שובר קופות הוליוודי מדבר ככה. וזה בסדר.

עוד גילטי פלז'רס: "בלתי נשכחים 2", "ג'ק ריצ'ר".

Twitsonfilms: סרט אסונות ארמגדוני? למה לא? מי רוצה לשחק צוללות עם נייר ועיפרון כשאפשר לשחק עם טילים וחייזרים? ½***

הכי מאכזב

"פרומתיאוס"

מתבקש להגיד "ג'ון קרטר", אבל אני לא הגעתי ל"ג'ון קרטר" עם ציפיות גבוהות. למען האמת, גם ל"פרומתיאוס" לא הגעתי עם ציפיות גבוהות. בכל זאת, רידלי סקוט, האיש והיומרה. זה נגמר ביותר מדי התקשקשות פילוסופית ומחשבה שזאת התחלה לא רעה לסדרה חדשה של "הנוסע השמיני", כל עוד מישהו אחר יתפוס את הגאי הספינה בסיקוול. הי, כריסטופר נולאן בדיוק התפנה!

Twitsonfilms: ה"אודיסיאה בחלל" של "הנוסע השמיני"? לא ממש. סקוט מכוון לכוכבים ומפספס יותר מדי חייזרים רצחניים בדרך לטובת פסבדו-פילוסופיה. ½***

הכי מחכה לסיקוול

"האביר האפל"

כן, זה נגמר. אבל הי, ג'וזף גורדון-לוויט הפך לנייטווינג, לא?

עוד מחכה לסיקוול: "ההוביט", "לופר", "פרומתיאוס".

הכי ברוך שפטרנו

"דמדומים: שחר מפציע, חלק 2"

את כל מה שיש לי להגיד על "דמדומים" כבר אמרתי בחלק הראשון. כולל: " הדבר הכי טוב שיצא מ'דמדומים' זו אנה קנדריק". וזה עוד לפני שראיתי את "פיץ' פרפקט".

דמדומים - רוברט פטינסון

הכי וואו

סצנת הצונאמי ב"הבלתי אפשרי"

ל-2011 היתה סצנת צונאמי נפלאה. הנה היא כאן, מתוך "מכאן והלאה":

סצנת הצונאמי של 2012 לא נופלת ממנה. הנה היא קצת כאן, בטריילר:

חואן אנטוניו באיונה עושה עם הצונאמי דברים נפלאים. הוא עושה מנעמי ווטס בובת סמרטוטים פצועה. הוא עושה מהלב של הצופה קווץ'.

עוד בוואו: סקורסזי משחזר את צילומי "המסע אל הירח" בהוגו, ביין שובר את באטמן ב"עלייתו של האביר האפל", הסיום הקתרטי של "לופר" ואיזה עשר סצנות מופלאות של חואקין פיניקס ב"המאסטר".

Twitsonfilms: סרט אסונות מניפולטיבי? לא ממש. מפחיד ומטלטל, ותסלחו לי על משחק המילים על חשבון הצונאמי, אבל זה פשוט קולנוע סוחף. ****

הכי מפתיע

דיסני רוכשת את לוקאספילם

יש מעריצים שהריעו. יש כאלה שהתחילו למכור את כל הממורביליה. יש כאלה שבשבילם זו מכה ניצחת לאימפריה. יש כאלה שבשבילם זו תקווה חדשה.

לפחות קיבלנו מלא ממים מעולים.

מלחמת הכוכבים ודיסני - מלחמות החנונים

הכי ישראלי

"הבלדה לאביב הבוכה"

אחרי פתיחת שנה צולעת ("נמס בגשם", "סרק סרק", "רסיסי אהבה") הלכה השנה והשתפרה מבחינת הקולנוע הישראלי. שמי זרחין הגיע עם סרט חדש ("העולם מצחיק"), ערן קולירין חזר מ"ביקור התזמורת" עם סרט חריג ("ההתחלפות"), אסי דיין חזר ("ד"ר פומרנץ"), איתן פוקס הקים לתחייה את יוסי וג'אגר ב"הסיפור של יוסי", דינה צבי-ריקליס עלתה עם "ברקיע החמישי". מני יעיש ("המשגיחים") ורמה בורשטיין ("למלא את החלל") הרשימו בסרטי ביכוריהם. וכן, היה שם גם את דובר קוסאשווילי ("רווקה פלוס").

אבל ההפתעה הנעימה חיכתה בסוף השנה, עם סרטו החדש של בני תורתי, שלא דומה לשום דבר שרואים כאן בדרך כלל. מעין מערבון ים-תיכוני, עם הרבה סגנון, הרבה רפרורים והרבה אומץ להיות אחר.

עוד בישראלים: "למלא את החלל", "ההתחלפות", "המשגיחים".

הכי זר

"היו זמנים באנטוליה"

הסרט הזה מסתובב בעולם מ-2011. הוא גם עבר בארץ בפסטיבלים, פעמיים. אבל השנה הוא הגיע להקרנות מסחריות, בזכות סרטי אורלנדו, וצריך להצדיע להם על כך. סרט מופתי.

עוד בזרים: "פרידה", "בושה", "אהבה"', "ניצוד" וגם כמה סרטים עם יותר ממילה אחת בשמם.

היו זמנים באנטוליה

הכי גבר

ג'וזף גורדון לוויט

2011 היתה השנה של ראיין גוסלינג עם "משחקי שלטון", "טיפש, מטורף, מאוהב" וכמובן "דרייב". ב-2012 הוא הוריד פרופיל ופינה את הבמה ליריב הבולט ביותר שלו על כתר "השחקן הצעיר הגדול של דורו". לגורדון לוויט היתה שנה נהדרת עם "לופר" ו"עלייתו של האביר האפל", וזה עוד לפני שראיתי את "Premium Rush" ועוד לפני שראינו את "לינקולן". יצויין שאני מעריץ עוד מ"בריק".

עוד גבר: טום הארדי ממשיך לנסוק עם שנה נהדרת ("ארץ יבשה" ו"עלייתו של האביר האפל"), רגע לפני שהוא הופך להיות מקס הזועם ואל קאפון.

Twitsonfilms: "שליחות קטלנית" לעניים? לא בדיוק. ג'ונסון רוקח מהחומרים המוכרים מותחן פשע מהנה, לא נטול פגמים אך מעורר מחשבה. ****

הכי גבירה

קייט בקינסייל וג'ניפר לורנס

קייט בקינסייל היא אחת הנשים המועדפות עלי, ולא משנה כמה היא מנסה לאתגר אותי עם בחירות הסרטים הבעייתיות שלה. השנה היא עשתה את זה שלוש פעמים. ב"המבריח" היא עשתה את אחד התפקידים המבוזבזים בקריירה שלה: להיות יפה. מובן שהיא עשתה את זה נהדר. וזה בדיוק מה שהיא עשתה גם ב"מלחמת האופל: התעוררות", עם תפקיד הרבה יותר משמעותי, אבל אפילו לא טיפה יותר מורכב. טוב, ממילא תמיד חשבתי של"מלחמת האופל" לא היו מעולם יומרות שחרגו מ"מלהראות את קייט בקינסייל בבגדי עור צמודים". הריעו לזה.

את "זיכרון גורלי 3" עוד לא ראיתי. תנו לי לנחש: עוד מאותו הדבר. כלומר, בקינסייל מדהימה. סליחה, אני חייב ללכת לראות איזה סרט.

מלחמת האופל התעוררות - קייט בקינסייל

הבחורה השנייה שעבדה יפה השנה כיכבה בשני סרטים שעדיין לא ראיתי ("Devil you know" ו"הבית בקצה הרחוב") ובשניים שכן ("משחקי הרעב" השטחי ו"אופטימיות היא שם המשחק" הנפלא). אז תנו לי לספר לכם משהו: ג'ניפר לורנס היא נסיכה. אני שבוי בקסמיה מאז "קר עד העצם" בשנה שעברה. והיא לא עוזבת אותי.

ג'ניפר לורנס - הבית בקצה הרחוב

הכי שחקן

חואקין פיניקס

בדור שמעל לגוסלינג ולגורדון לוויט, חואקין פיניקס הוא השחקן הגדול של דורו. ההופעה שלו ב"המאסטר" היא עבודת מופת מחשמלת של שחקן טוטאלי, שלוקחת את התפקיד האדיר שלו ב"הולך בדרכי" עוד שלושה צעדים אל הפנתיאון. לא להאמין מה צמח מהאח הקטן והכאילו פחות מוכשר של ריבר פיניקס. מרלון ברנדו, זה מה שצמח.

פרס המשנה הולך לאנדי סרקיס, שוב באחד התפקידים הקולנועיים הגדולים של השנה (גולום ב"ההוביט") ושוב בלי שאף אחד יכיר בכך.

הכי שחקנית

מישל וויליאמס

לא ראיתי אל מישל ב"הוואלס האחרון", אבל כן ראיתי אותה עושה מרלין מונרו נפלאה ב"השבוע שלי עם מרילין". אז נכון שזאת היתה השנה שבה מריל סטריפ עשתה תפקיד מעורר התפעלות ב"אשת הברזל", אבל וויליאמס מרשימה אותי יותר. דווקא משום שהוא לא סומנה לגדולה, ויכולה היתה בקלות להפוך לעוד בלונדה מן המניין בהוליווד. אבל היא טיפסה מ"דוסון קריק" במעלה סרטים קטנים ותפקידים מעולים ("וונדי ולוסי", "סינקדוכה, ניו יורק", "בלו ולנטיין"), והיא תמשיך לטפס גם בשנים הבאות. הבטחה.

וחוץ מזה, תראו אותה.

מישל וויליאמס GQ

הכי נערת השער

ברוקלין דקר

על התואר הידוע גם כ"התחלתי לראות ממך קצת השנה ואני מצפה לעוד" התחרו, כרגיל, הרבה נערות יפהפיות. אני עדיין רוצה לשמוע עוד על רוקסי מקי מ"משחקי הכס", על האנה ווייר מ"בוס" ועל ג'נסיס רודריגז מ"אדם על הקצה", למשל. גם אחרי שיילין וודלי מ"היורשים" אני ממשיך לעקוב (איפשהו ב-2013 היא תשחק אצל גרג אראקי, איפשהו ב-2014 היא תהפוך למרי ג'יין ווטסון ב"ספיידרמן המופלא 2").

אבל עד אז, מי שהראתה צעדים קלילים ועדינים של התקדמות בתעשייה היא ברוקלין דקר, שאחרי הופעה אחת בשנה שעברה ("תזרום עם זה") השתדרגה לשתי הופעות חסרות משמעות השנה ("למה לצפות כשאתה לא מצפה" ו"באטלשיפ"). וזו סיבה מספיק טובה להביא כאן תמונה שלה, נכון?

ברוקלין דקר

הכי 2011

"הארטיסט"

לא להאמין שהחוויה הקולנועית הזאת היתה השנה.

Twitsonfilms: סרט אילם? למה לא? מחווה שנונה, אוהבת ורבת קסם לקולנוע האילם. קולנוע מסוגנן, תמים ומרומם לב. אין מילים. ½****

הכי 2013

"ארגו"

Didn't make the cut. תזכירו לי אותו בסיכום השנה הבאה. אם הוא לא יהיה בעשירייה, תדעו ש-2013 היתה שנה גדולה.

הכי מחכה לו ב-2013

"דג'אנגו חסר מעצורים". ברור שדג'אנגו.

אבל גם "לינקולן", "כוננות עם שחר", "ההוביט: ישימון סמוג", "ארץ אוז", "והרי החדשות: האגדה ממשיכה", "A Good Day to Die Hard", "Evil Dead", "מלחמת העולם Z", "סוף העולם" (על פי סיימון פג ואדגר רייט), "The Wolverine", "סטוקר" (ההוליוודי של פארק צ'אן ווק), "Pacific Rim" (דל טורו), "ג'ק מחסלים הענקים" (סוף סוף משהו חדש מבראיין סינגר), "קיק אס 2" (בעיקר בגלל ג'ים קארי), "איירון מן 3" (בעיקר בגלל שיין בלאק), "הפרש הבודד", "הקבר" (סטאלון ושוורצנגר בשיתוף פעולה עם קצת יותר משקל מ"בלתי נשכחים"?), "שבעה צעדים" (גרסת ספייק לי), "עיר החטאים: עלמה להרוג בשבילה", "המשחק של אנדר", "רונין 47" (קיאנו ריבס!) ו"Star Trek into Darkness". ויש עוד מלא, חפשו כאן (דן אוף גיק) או כאן (av club), או במדריך הסיקוולים של "נקסט מובי". ויש גם את המדריך הענק של אמפייר.

אבל דג'אנגו. ברור שדג'אנגו.

הנה 2012 בקולנוע. נתראה בעוד שנה.

"לדברים גדולים יש התחלות קטנות" ("פרומתיאוס" – ביקורת)

שימה גדולה ויומרנית נטל על עצמו רידלי סקוט כשהחליט לחזור ל"הנוסע השמיני", אחד משני הסרטים הטובים ביותר שביים, לצד "בלייד ראנר" – שני סרטים נפלאים ורבי חשיבות בתולדות הקולנוע, ושני סרטים שמגדירים לנצח את סקוט כחידה בעבור חובבי קולנוע. האם האיש שיצר את "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר" הוא אותו האיש שיצר את "שנה נפלאה" ו"ממלכת גן עדן"?

אמרתם גדול ויומרני, אמרתם רידלי סקוט – האיש שבזמן שאנחנו מדברים כבר עובד על פרויקט "בלייד ראנר" חדש (מדאיג, אה?). האיש מעולם לא נרתע מאתגרים ומהזדמנויות להפגין מגלומניה. האיש שלעולם לא אי אפשר לדעת למה לצפות ממנו.

על הרקע הזה, קשה היה להיכנס להקרנת "פרומתיאוס" – הפריקוול של "הנוסע השמיני" – עם ציפיות מרקיעות שחקים שתואמות את הרף התרבותי-היסטורי של המקור. לכל היותר אפשר היה לקוות שסקוט לא יחרבן את העסק, יתקשקש עם המיתולוגיה ויוציא אותנו מהאולם עם תחושה של "למה היה צריך את זה?" או פשוט "WTF?". לזכותו של סקוט יאמר שלפחות במשימה הזו הוא עמד.

היומרות הרידלי-סקוטיות של "פרומתיאוס" לא נשמרות לצד המטא-קולנועי, אלא זולגות גם לסיפור עצמו. "פרומתיאוס" לא רק חוזר ומעמיק חקר במיתולוגיה של "הנוסע השמיני", אלא מתיימר לספר, לא פחות ולא יותר, על בריאת האדם. סיפור המסגרת מספר על גזע עליון של יצורים שברא את האדם. צמד חוקרים (לוגן מרשל גרין ונומי ראפאס בהופעה פחות פראית ומוחצנת ממה שהתרגלנו לקבל ממנה) יוצאים לחקור את סיפור הבריאה ועומדים בראש משלחת מחקר הממומנת על ידי מיליארד קשיש (גאי פירס) ומנוהלת ע"י שני נציגיו – מפקדת קרת דם (שרליז ת'רון) ואנדרואיד מנומס בשם דייויד (מייקל פסבנדר). החללית שבה הם נמצאים קרויה "פרומתיאוס" – כשמו של בורא המין האנושי וגואלו, הטיטאן המיתולוגי שהעניק לאדם את מתנת האש, שמרד באלי האולימפוס ושגם הביא בעקיפין ליצירת תיבת פנדורה עתירת הפורענויות. בקיצור, חתיכת מטען מועמס על החללית ועל הסרט.

אמרתי לך לא להדליק ביחד מכונת כביסה ומדיח

המסלול שבין "הנוסע השמיני" ל"פרומתיאוס" מלמד היטב על הדרך שעבר רידלי סקוט במהלך השנים. "הנוסע השמיני" היה, בבסיסו, בי-מובי. מבריק, מופתי, עשוי לעילא, סרט האימה הטוב בהיסטוריה לצד "פסיכו" – אבל בי-מובי, סרט אימה-מד"ב הארדקור, עם חללית וחייזרים מפלצתיים והכל. "פרומתיאוס" כבר מכוון לכוכבים, או לפחות ל"2001 אודיסיאה בחלל".

הטיפול בתמה הפילוסופית-אקזיסטנציאליסטית של "פרומתיאוס" לא מורכב, לא מעמיק ולא מגשים את היומרות. בעצם, בניגוד למה שאפשר היה להבין מהטריילרים או מהחזית שפתח רידלי סקוט מול הכנסיה הקתולית, "פרומתיאוס" לא באמת מציע תובנות מרחיקות לכת על ראשית האדם. הוא משתמש בסיפור בסיסי ולא מתוחכם במיוחד על גזע עליון שיצר גזע תחתון ומאס בו. באחד מהדיאלוגים היפים הבודדים בו משוחח דייויד עם אחד המדענים, שואל האנדרואיד "למה אתה חושב שאתם בני האדם יצרתם אותי?". "כי יכולנו", עונה המדען. "אתה יכול לתאר לעצמך עד כמה מאכזב יהיה לשמוע את זה מהיוצר שלך?", שואל דייויד. דיאלוג שנוגע בעומק השאלה הקיומית של האדם, ובדיוק כמו המדען השותק – לא זוכה למענה הולם.

יתכן שהפיי-אוף של המיתולוגיה החדשה שמספר סקוט ב"פרומתיאוס" יגיע בסרט המשך עתידי שיביא את בני האדם אל מולדת אותו גזע עילי. בינתיים אין ל"פרומתיאוס" שום דבר חדש להציע. אפילו לרעיונות שהציגה סדרת "הנוסע השמיני" על נשיות וגבריות, על אנושי ומפלצתי, על טבעי ומכני ועל אדם וחיה אין מקום ב"פרומתיאוס".

וזה כדור ברקים. זה היה מאוד פופולארי באייטיז.

אף על פי כן, העובדה הזו דווקא משחקת לטובתו של הסרט, כשסקוט חוזר ליסודות ומציג מותחן אימה מד"בי עם סיפור שחוק (צוות שמגיע לכוכב מסתורי) שמנצל את מעטפת הז'אנר. ברגעים היפים שלו, "פרומתיאוס" מזכיר את מה שהיה נפלא ב"הנוסע השמיני" המקורי של סקוט. זה היה סרט שהעמיד במרכזו את הקלאוסטרופוביה: חלל צר, אווירה עוכרת שלווה ופחד משתק מהלא נודע. סקוט וצוותו עשו פלאים עם הפקה בקנה מידה צנוע, בדיוק כפי שספילברג ידע לנקז את מלוא עוצמות הפחד מהכריש של "מלתעות" מבלי להזדקק לפעלולי CGI או אפילו לכריש בשר ודם. "פרומתיאוס" הוא כבר סרט של עידן אחר, תקציבים אחרים ורידלי סקוט אחר, ורף ההפקה בהתאם. ובכל זאת, רגעיו הטובים ביותר הם דווקא אלה צנועי הממדים, שבהם בני אדם מפוחדים מוצאים את עצמם במקומות סגורים, חשוכים ושורצי חרקים ריריים ורצחניים.

זה בדיוק החומר ממנו עשויות שתי הסצנות המוצלחות ביותר ב"פרומתיאוס". הבעיה היא שסצנות כאלו מוגשות במשורה, בזמן שסקוט מעדיף לבזבז זמן על קשקושים פילוסופיים פסבדו-עמוקים. לו היה ניתן הפרויקט בידי במאי אחר, במסורת "הנוסע השמיני" – סדרה שזכתה לשורה של יוצרים ייחודיים ובעלי חזון (ג'יימס קמרון, דייויד פינצ'ר וז'אן פייר ז'נה) ותגמלה את הצופה בהתאם – אין ספק ש"פרומתיאוס" היה נראה אחרת לגמרי, ואולי באמת מצדיק את חזרתו ליסודות המיתוס דווקא מהפן הז'אנרי.

סקוט לא יכול היה להרשות לעצמו ככל הנראה לחזור על הבי-מובי הנפלא שלו, ונכנע לצורך (המובן) ליצור סרט במשקל כבד. מבחינה זו, התוצאה מאכזבת. לא רק ש"פרומתיאוס" לא מגולל מיתולוגיה מעניינת ועמוקה, אלא שהוא גם נופל לכתיבה רשלנית להביך (פרי מקלדתם של ג'ון ספייהטס ודיימון לינדלוף, מכותבי "אבודים", שאחראי גם על היצירה המרושלת לא פחות "הפלישה למערב" וצריך להיזרק לבוליווד במקום לקבל את כתיבת הסיקוול של "סטארק טרק"). בסצנה הגרועה ביותר בסרט נכנס קפטן הספינה (אידריס אלבה האומלל) ופשוט יורה במונולוג מהיר את כל סיפור הרקע של הגזע העליון והכוכב. ככה: בלי הצדקה, בלי הסברים, בלי גיבוי עלילתי, כמו זכה להארה אלוהית, או תסריטאית.

יש ל"פרומתיאוס" את הרגעים המוצלחים שלו. יש לו את הנומי ראפאס היעילה והמייקל פסבנדר המעולה שלו. יש לו את המפלצות הה.ר. גייגריות המדהימות שלו. יש לו את כל הפוטנציאל הוליד אחלה סיקוול. אם רק יתנו למישהו אחר את הגה הספינה. מישהו יודע מה עושה כריסטופר נולאן בקיץ הבא?

Twitsonfilms: ה"אודיסיאה בחלל" של "הנוסע השמיני"? לא ממש. סקוט מכוון לכוכבים ומפספס יותר מדי חייזרים רצחניים בדרך לטובת פסבדו-פילוסופיה. ½***

"פרומתיאוס" (Prometheus). בימוי: רידלי סקוט. תסריט: ג'ון ספייהטס ודיימון לינדלוף. שחקנים: מייקל פסבנדר, נומי ראפאס, שרליז ת'רון, אידריס אלבה, לוגן מארשל גרין, גאי פירס, שון האריס, רייף ספאל, אימון אליוט, בנדיקט וונג, קייט דיקי. 124 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

הרולר (10.2.12)

1.

אוסקר 2012: הספירה לאחור נמשכת. השבוע התכנסו כל המועמדים לצילום המסורתי של האקדמיה. הנה כמה מהתמונות (ועוד תמונות כאן).

קלוני - מאחוריך. דוז'ארדן.

אומרים שהחזה של האוסקר מבוסס על דמותו. פיט

להיות זבוב על הוילון הכחול הזה. ספילברג וסקורסזי

תמונה קבוצתית של כל המועמדים. אין טעם לחפש את וודי אלן.

2.

ומפגש פסגה הוליוודי למפגש פסגה מוסיקלי שקרם סוף סוף עור וגידים: אריק איינשטיין ושלמה ארצי – לטעמי, באופן חד משמעי ובלי להיכנס לקריטריונים איכותיים, שניים משלושת הזמרים הגדולים בתולדות המדינה – חברו לשיר משותף. ובכך גם נסגר משולש עם הצלע השלישית, שלום חנוך, ששיתף פעולה עם השניים.

בעצם, אולי המילה "מפגש" אינה במקום. כפי שמספר אורי זר אביב ב"גלריה", השניים אפילו לא נפגשו באולפן. שלמה שלח שיר, אריק הרים אגודל לאישור, כל אחד הגיע לאולפן, והיידה לתחנות הרדיו המשתוקקות.

צריך לומר שאפו לארצי. הוא יודע שהמעמד שלו בציבור הרחב נמצא כמעט ביחס הפוך למעמדו בקרב מבקרי המוסיקה. הוא לא אריק ולא שלום, וכנראה לעולם לא יהיה (אלא אם יביא אותה בטוויסט ג'וני-קאש-ריק-רובין בסיום הקריירה). אז הוא מנסה לקבל את הלגיטימציה הביקורתית-אליטיסטית דרך החיבור איתם. ההצלחה, בינתיים, חלקית.

ואיך השיר? תשפטו בעצמכם. ותקראו גם את שי להב ב-YNET.

להתראות באיזו הופעה? לא הייתי בונה על זה. יש דברים שאפילו שלמה ארצי הגדול לא יכול להשיג.

הנה הטקסט:

בנקודה שבה הכל מתחיל תגיד לי, האם ליבך בוכה מאושר או כאב? האם אתה זוכר רגעים אינטימיים, בהם אתה פותח את הלב

בנקודה שבה הכל ממשיך יש קושי, תמיד האמנתי שבאמת יהיה רק טוב, ולפעמים כשהופיע רגע אושר, ניסיתי רק לשמור שלא ייעלם בסוף.

פזמון: עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה, שנינו נעים בין אהבה לבין בריחה, בנסיעות הארוכות הייתי שר לה, האם על מה שבאמת קרה לך?

עומדים על שביל חיים בתוך החושך, שים לב הטוב מגיע בדממה דקה, כשהרחוב מתחיל להתעורר בבוקר, הרעש הגדול מכסה את השתיקה.

בנקודה שבה הזמן עוצר לרגע, האם פגשת לפעמים את הבדידות? הייתי נעמד לא פעם ומחכה לה, מת להרגיש אצלה האיש הכי אהוב.

פזמון: עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה

בנקודה שבה הכל מתחיל בלי רשע, האם אפשר לחיות בתוך בועה? תקשיב לרוח וללב יש צל חומק שם, להתראות באיזו הופעה…".

3.

אז הופעה של אריק ושלמה עדיין לא באופק, אבל זו של מדונה דווקא כן. המדונה תופיע באצטדיון ר"ג ב-29.5, והמחירים שווים לכל נפש שיכולה להרשות לעצמה כרטיס ב-250 ₪. רכישת כרטיסים ב-eventim.co.il, החל מהיום.

4.

בדיוק באותו שבוע בו התבשרנו על הופעתה של מדונה בארץ, קיבלנו גם חתיכת טיזר: מדונה בהופעת המחצית של הסופרבול.

הנה קטע מתוכה, עם M.I.A וניקי מינאז'.

(ההופעה במלואה – כאן)

וכמובן שבלי הפשלה התורנית אי אפשר. הפשלה מוגשת בחסות M.I.A והעורכים הלא ערניים ב-NBC.

5.

ואי אפשר להגיד סופרבול בלי להגיד "3.5 מיליון דולר על חצי דקת פרסומת?!". כן, זה המצב. האם זה שווה רק בשביל לתת לקלינט איסטווד לדברר אותך? מבחינתי התשובה היא כמובן כן.

פוסט הפרסומות המלא כאן.

6.

אפרופו פרסומות: בשעה טובה ובאיחור של שנתיים הגיעה לישראל (ביחד עם המותג עצמו) הפרסומת המפורסמת, הנפלאה והמצליחה של "אולד ספייס".

איזו פרסומת מעולה. מצחיקה אותי בכל פעם מחדש (מאחורי הקלעים שלה – כאן).

מרשים במיוחד אייזיאה מוסטפה, שחקן פוטבול לשעבר שמגלה כאן כישורים קומיים אדירים (וכשנשאל ממה הוא הכי נהנה בקמפיין, ענה בקולו העמוק: "The Ladies").

ויש עוד עשרות סרטונים כאלה, ששווה לבדוק. לא כולל פרודיות.

כל הפרסומות של "אולד ספייס" – כאן.

והנה הפרודיה הישראלית (יוצר: גל ינאי).

7.

אפרופו תגובה מאוחרת: בשעה טובה נוסחה התשובה הישראלית הזו: "דברים שתל אביבים אומרים" (יוצרים: רפי ברבירו ונועה לביא).

זו כמובן תגובה לסרטון המצוין "Shit Girls Say" (והנה פרקים 2 ו-3)

ויש גם שיט שרווקות אומרות, שיט ששיכורות אומרות, שיט ששמנות אומרות וכן הלאה עד הנצח.

הבעיה היא שכמעט כולן לא מתקרבות למקור. באופן מאוד לא מפתיע, דווקא זו שעשעה אותי. זה ישעשע כל גבר, אני מניח:

8.

וואו. אני כבר רגיל לזה ששני סרטים של כוכב קולנוע עולים במקביל: ניקולאס קייג', ראיין גוסלינג, קייט בקינסייל לאחרונה. אבל צ'נינג טייטום? שני סרטים של צ'נינג טייטום? במקביל? זה גדול עלי. דו"חות צפיה ב"בן של אף אחד" ו"לא תשכח" בהמשך השבוע. אולי.

9.

ועוד עלה השבוע: "מלחמת הכוכבים: אימת הפאנטום". בתלת ממד. השד יודע למה אנחנו צריכים את זה. בטח שלא בשביל זה – הטריילר הזה לבדו הצליח לגרום לי לוותר על הצפייה.

10.

זה הרבה יותר טוב – "Star Wars Uncut". זוהי גרסת השיווד האולטימטיבית שיצרו מעריצי הסדרה למיתולוגיה שג'ורג' לוקאס מחריב בהתמדה. מדובר במקטעים בני 15 שניות שיצרו מעריצים מכל רחבי העולם, אשר בראו מחדש את "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה" (באורך מלא, כן?). זה די סמטוחה – היא כוללת כלבים, רובי מים, לגו, מטוסי נייר, שקיות קרטון ומה לא, כשהכל מתערבב בתוך הסצנות – אבל זו סמטוחה משעשעת מאוד.

הנה הטריילר:

11.

אז מה היה לנו השבוע בבלוג? חוץ מהסופרבול, דיברנו גם על סרט גיבורי העל המפתיע "כרוניקה בזמן אמת" ועל גיבורת העל מריל סטריפ ב"אשת הברזל", וציינו 200 שנים להולדת דיקנס. אבל הפוסט הפופולארי ביותר בבלוג בשבוע האחרון היה – ועלי להוסיף כאן "במפתיע" – זה שהביא מבחר קטן מיצירתה של ויסלבה שימבורסקה המנוחה. מסתבר שרבים ביקשו לחשוב רגע קט על גורל שימבורסקה. בימי "האח הגדול", זו מחשבה מנחמת מאוד.

12.

בשעה שבתי קולנוע בתל אביב רק נעלמים, טוב לשמוע גם על אחד שנולד. זה קרה השבוע בבית ציוני אמריקה: "אורלנדו סינמה", בית קולנוע בן שני אולמות שמתכוון להוות אלטרנטיבה לקומפלקסים הגדולים. מה זה אומר? הקרנות בוקר (מהשעה 10:00), למשל, ואפילו במחיר מוזל (לפחות בתקופת ההרצה) – 29 ₪ ליומית. הבעלים, עודד הורביץ-ראובני, מבטיח גם רצועות נושאיות, הזדמנות לסרטים שהדרישות המסחריות סותר את אופיים, וקלאסיקות מהאוצר של סרטי אורלנדו. בקיצור – נדמה שמדובר בקולנוע שבאמת נולד מאהבת סרטים.

בשבועות הקרובים יוקרן ב"אורלנדו סינמה", בין השאר, סרטו המצוין של קמרון קרואו על פרל ג'אם, "20", שזכה בארץ להקרנה חד-פעמית בלבד. זה בהחלט שיבוץ בכיוון הנכון.

13.

דיווחים ממחלקת אבידות:

בשבוע שעבר נפטר איאן אברקומבי – לא מ"אברקומבי אנד פיטץ'", אלא מ"סיינפלד". מיסטר פיט, כמובן.

בשישי שעבר נפטר ממחלת הסרטן בגיל 69 זלמן קינג, שחתום על כמה מהיצירות האירוטיות המפורסמות בתולדות הקולנוע המודרני – ""סחלב פראי", "יומני הנעל האדומה" ו"תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" (אותו הפיק לאדריאן ליין). היה זה אך הולם שאת הבשורה על מותו נשא צ'ארלי שין.

אתמול הלכה לעולמה המשוררת ש. שפרה (שפרה שמואלביץ'), שחתומה בין השאר (לצד פרופ' יעקב קליין) על אנתולוגיית שירת המזרח הקדום המונומנטלית "בימים הרחוקים ההם".

הנה טליה אליאב שרה את "פשוט" שכתבה ש. שפרה (לחן: חיים רחמני).

אבל האבידה שנגעה ללבי יותר מכל התרחשה בדיוק לפני שבוע, כשבגיל 81 הלך לעולמו בן גזארה – מהמעולים שבשחקני הוליווד, שבעיני זכור בראש ובראשונה דווקא כאביו של וינסנט גאלו ב"בפאלו 66".

מכיוון שאת הקטע שבלינק לא ניתן לאמבד, הבאתי לכם במקום קטע מ"רציחתו של סוכן הימורים סיני" של ג'ון קסאווטס, שגזארה נמנה על הלהקה הקבועה שלו (הופיע גם ב"בעלים" וב"ליל הבכורה")

14.

בשבוע הבא יצוין ולנטיינ'ס דיי. ואם אתם מחוסרי עבודה בולנטיין כמוני, אין סיבה שלא תבחרו בדרך הזומבית לציין את היום.

מדובר ברעיון של חובבי זומבים בכלל ו"המתים המהלכים" בפרט, המבקשים לאתגר את יום האהבה הסכריני ולצאת למצעד זומבי בינלאומי ב-11 בפברואר. אתם מוזמנים להצטרף לצעדה התל אביבית, מחר ב-19:00. פרטים נוספים כאן (יום הזומבי-ולנטיין) וכאן (מצעד הזומבים בישראל).

15.

אפרופו "The Walking Dead" – אתם כבר מכירים את ה"The Walken Dead"?

16.

מרצ בחרה מנהיג. הבעיה היא שהיא בחרה בין (זהבה) גלאון ל(אילן) גילאון. הכרעה על קוצו של יוד – זו ממש עילה לתביעה בגין זיופים, לא?

17.

אפרופו תביעות: שבוע מצוין עבר על "עובדה"; זיכוי ראוי בפרשת סגן ר', ותחקיר מקומם ופוקח עיניים על עבודת הלוביסטים בכנסת. שווה צפייה.

18.

אפרופו תחקירים: ברוך קרא פרסם בערוץ 10 תחקיר על הנעשה באגף הפיקוח על הגז במשרד התשתיות. באחד הרגעים בכתבה נשמעת היועצת המשפטית של האגף, אולגה רזניקוב-גבאי, כשהיא מודיעה לבעליה של חברת גז כי האגף השתיל סוכן סמוי בחברתו, ומפלילה את הסוכן במילים "הוא לא עשה בר מצווה". אני נתפס למשפט הזה, כי הוא כל כך מטומטם עד שהוא מצחיק. האם היועצת המשפטית המלומדת באמת חושבת שהמשפט "המעורפל" הזה הוא שיציל אותה מלתת דין על מעשיה?

19.

ובחזרה לכנסת: חברת הכנסת אורית זוארץ מקדמת חקיקה נגד משלמים על שירותי מין. מבלי להיכנס לסוגיה המורכבת, צריך לגנות את מי שבחר להלחם בה באמצעות הפצת כרטיסי ביקור עם המספר שלה בתל אביב, במתכונת המוכרת לכל מי שחנה בתל אביב אי פעם ומצא את הכרטיס המבטיח צמוד לשמשה. כמה נמוך.

20.

ועוד מהכנסת: החוק המטומטם שחייב את ערוץ 10 לשדר את מהדורת החדשות שלו מירושלים יצר מצב אבסורדי שבו המהדורה המרכזית מתנהלת כשהמגיש באולפן, וכל הכתבים והפרשנים נמצאים מגבעתיים. אז מה בדיוק הרוויחו מהחוק? האם יעקב אילון ותמר איש שלום העתיקו את מגוריהם לבירה? מובן שלא. הוא שאמרתי – טמטום.

21.

השבוע שמעתי את יעל דן מראיינת ברדיו את יובל בן עמי. לפני הראיון היא הקדימה וסיפרה על החשיפה הגדולה של חייו. שתי מחשבות עלו בי. הראשונה: די. עד מתי תתואר כל יציאה של סלבריטאי מהארון כ"חשיפה" מרעישה?

השניה היתה רעיון: אנחנו כבר לא מתרגשים מהומואים, לסביות ואפילו טרנסג'נדרים שיוצאים מהארון, אבל מה בדבר יציאה מהארון של טרנסווסטיט או קרוסדרסר? זה יהיה חדש. זה יהיה מעניין.

בום. דקות מאוחר יותר, ומסתבר שזו בדיוק החשיפה האמיצה להדהים של בן עמי: בלילות הוא מגלח רגליים, שם בלונים עם מים בחזייה, לובש שמלה אדומה ויוצא לכבוש את תל אביב בדמותה של אנה לולו.

הסיפור המלא והנועז בראיון של בן עמי עם יגאל סרנה, לרגל יציאת ספרו האוטוביוגרפי "הקומדיה התל אביבית".

22.

לידיעת קוראי מה שאלון עידן מכנה "נייר העמדה היומי של ראש הממשלה" ("ישראל היום").

23.

"אפרת" – העמותה המתנגדת להפלות – מתחילה להסעיר את הזירה הציבורית. השבוע נתקלתי לראשונה בתשדיר הרדיו שלה.

הבעיה עם התשדירים של "אפרת" היא לא שהעמותה מעודדת נשים לא לבצע הפלות. הבעיה היא שהיא לא אומרת את זה. הבעיה היא שבתשדיר היא פשוט מזמינה נשים ששוקלות לעבור הפלה להתקשר, במסווה של ייעוץ – כשבעצם יש כאן אג'נדה ברורה ומוצהרת. אני דווקא בעד פרישה של התמונה המלאה, ולא להגיד אוטומטית "כן להפלות!", אבל אני בספק אם זה מה שקורה ב"אפרת". וזה בטח לא מה שעולה מהקמפיין המעורפל שלה.

24.

הנה נשים שבאמת זקוקות לעזרה: האחיות סנגלי מהודו.

הן סובלות מתסמונת נדירה המכונה "תסמונת איש הזאב". אני לא חושב שצריך להכביר מילים. הדוקומנטריסט סנה גופטה מבקש כעת ליצור סרט אודותיהן, כדי לסייע במימון ניתוחי לייזר יקרים שיגאלו את הבנות. הסיפור המלא כאן.

25.

חדשות נפלאות: כתביו התיאולוגיים של אייזיק ניוטון עלו לאתר הספריה הלאומית. מי שמכיר את ניוטון בעיקר כפיזיקאי דגול – כלומר כולנו – יופתע לגלות את ניוטון התיאולוג הסקרן, עם פרשנויות מקראיות ונבואה לגבי אחרית הימים (2060, אם אתם צריכים להתכונן). מרתק.

26.

ברכות למנהלי הרדיו החדשים: מיקי מירו, שמינויו למנהל קול ישראל אושרר, וירון דקל, המפקד המפתיע של גל"צ. עם שניהם יהיה לכל הפחות מעניין – מירו כבר הצליח לעורר תסיסה בקול ישראל, ודקל הוא עיתונאי פוליטי אסרטיבי שיהיה מעניין לראות את חותמו על התחנה הנתונה למרותו של שר הביטחון המושמץ. שיהיה בהצלחה.

27.

ובטלוויזיה: "עבודה ערבית" חזרה לעונה שלישית, אמנון לוי פגש את אליקו כהן. כתבתי על שניהם (הלינקים בפנים).

28.

יאיר רוה מבקש ליצור מאגר תסריטים ישראלי. אם יש בידיכם כאלה, אתם מוזמנים להצטרף.

29.

"האלבומים" בערוץ 8 מגיע לסיומה בשבת עם הפרק על "פלונטר" של רמי פורטיס. השבוע גם התבשרנו בשמחה שהיא תזכה לעונה שניה (ובוואלה גם הציעו אלבומים חדשים לעסוק בהם).

הנה רצועה חביבה עלי במיוחד מ"פלונטר".

30.

תראו מי נפגשו בבית החולים.

זה מה שקורה כשמשחקים גיבורי אקשן אחרי גיל 60.

ועל כך כבר אמר רבנו דגלובר:

 31.

טריילר לשבת

ספיידרמן מתקרב. אני מאוד פסימי לגביו.

יש משהו טוב לקרוא בטלוויזיה? (על טלוויזיה שיודעת מה לעשות עם עצמה, ועל כזו שלא)

פורסם במקור בגיליון ינואר 2012 של בלייזר, ועולה כאן ביחד עם חזרתה לשידורים חוזרים מההתחלה של הסדרה הכי טובה בטלוויזיה: "הסמויה" (ביס oh)

בחודש שעבר הסתיימה העונה הראשונה של "טרה נובה", סדרה נפוחת אגו שהדבר הכי טוב בה היה השם של סטיבן ספילברג בקרדיטים. זה קרה אחרי 13 פרקים, ו-12 פרקים מאוחר מדי. נכון לשעת כתיבת שורות אלה לא ברור אם היא תזכה בעונה שניה. לאור התוצאה המחפירה, יש לקוות כי היא תכחד כמו הדינוזאורים שהתרוצצו בה.

הסיבות לכישלונה של "טרה נובה" רבות: למשל, פיתולי העלילה הנדושים ואופן הגשתם, שהופכים את ההשוואה בינה לבין כל סדרת טלוויזיה סבירה להשוואה בין המונה ליזה לציור השבועי לילד; למשל, דמויות שטוחות כמו תפאורות אולפן; למשל, השימוש הקמצני להכעיס בסיבה שלשמה התלהבנו – דינוזאורים.

למצולם אין קשר לכתבה

אבל יותר מכל, "טרה נובה" – שסומנה כסדרה המבטיחה של עונת הסתיו בארה"ב – הדגימה שוב עד כמה הדרמה הטלוויזיונית האמריקאית, גם בשיא מה שמכונה "תור הזהב" שלה, מתקשה להתנתק מבסיס האם שלה: הקולנוע.

הסלוגן המפורסם של HBO יודע לספר שמה שהם מציגים זו לא טלוויזיה. זה HBO. והם צודקים, במידה רבה. HBO נוצצת בטלוויזיה האמריקאית כמו לאו מסי בליגה למקומות עבודה. רשתות אחרות נותנות לה תחרות פה ושם – AMC עם "שובר שורות", FX עם "המגן" ו"צדק פרטי" – אבל לאורך זמן, HBO מפגינה עליונות מוחלטת, ומתחרה בעיקר עם עצמה.

כשב-HBO אומרים שהם לא עושים טלוויזיה, הם רומזים שהם עושים קולנוע. שהם מביאים את הקולנוע הענק, המפעים, הספקטקולארי, אל המסך הקטן (שבעצמו הולך וגדל בהתאמה). גם כאן הם צודקים, במידה רבה. בכל הקשור לשפה קולנועית, לסגנון ולרף הפקה, אכן מדובר בשדרוג עצום מתפאורות הסטודיו הזולות. פרק הבכורה של "אימפריית הפשע", בתקציב של 18 מיליון דולר ובבימויו של מרטין סקורסזה, יכול להתחרות מבחינה זו בכל סרט קולנוע.

כן, אני די מבסוט ממה שעשינו פה. נאקי תומפסון ("אימפריית הפשע")

אבל ב-HBO הצליחו לעשות יותר מכך. HBO לא מביאים את הקולנוע הביתה. הם פשוט עושים טלוויזיה כפי שלא עשו לפניהם. אם כבר, הם מביאים את הספרות אל המסך.

זה מה שעשתה, למשל, "הסמויה" – בעיני הח"מ סדרת הטלוויזיה הטובה אי פעם. "הסמויה" היא הנציגה הטובה והחשובה ביותר של "הספרות הטלוויזיונית" – טלוויזיה שפורשת קשת רחבה של דמויות מורכבות וטווה חוטי עלילה רבים. דייויד סיימון, יוצר הסדרה, קרא לזה "נובלה ויזואלית". וכשהוא אומר נובלה ויזואלית, הוא מתכוון בעיקר לדבר אחד – אין פיי-אוף מיידי. כמו בספר, שבו פרק מוביל לפרק וכך בשרשרת עד לסוף הסיפור, כך בנה סיימון את "הסמויה". חלק מהפרקים הסתיימו בנשימה עצורה, במה שמכונה קליף האנגר. אחרים לא. חוויית הצפייה ב"הסמויה" לא היתה תובענית (בזכות עשייה טלוויזיונית מעולה), אבל היא היתה מאתגרת. היא דרשה סבלנות והתמסרות. כמו ספר ששואב אותך פנימה לאט לאט.

למי קראת "ספרות"? עומאר ("הסמויה")

והרי כך בדיוק צריכה לעבוד טלוויזיה. הטלוויזיה, כמדיום ויזואלי, לא מתחרה בספרות – היא מתחרה בקולנוע. והקולנוע גדול ממנה, חזק ממנה ומרשים ממנה. אילו יתרונות יש לטלוויזיה? אחד, לפני כולם – אורך היריעה. סרט קולנוע נדרש לפעול מהר. יש לו 90-120 דקות לספר לך סיפור. הוא לא יכול להתעכב על פיתוח דמויות וצירי עלילה. הוא לא יכול לעצב גלריה רחבה של דמויות מעניינות ומורכבות, אפילו אם הוא האחים כהן. הוא לא יכול לפרוש מספר רב של סיפורים ולהעמיק בהם באופן זהה, אפילו אם הוא רוברט אלטמן. קולנוע יכול להיות הרבה דברים. הוא יכול להיות מרגש כמו ספילברג, מדויק כמו היצ'קוק, עוצמתי כמו סקורסזה, מרתק כמו קובריק. אבל הוא לא יכול להיות טלוויזיה. אין לו זמן.

הבעיה היא שגם הטלוויזיה לא תמיד רוצה להיות טלוויזיה. עמוסה ברגשי נחיתות שמלווים אותה מאז נולדה בצלו של הקולנוע, היא רוצה להיות האח הקטן של הענק הסינמטי. והתוצאה – שורה ארוכה של יצירה דרמטית שהיא לא יותר מסרט קולנוע ב-13 חלקים. וב-13 חלקים מתבלטות לא פעם החולשות שבסרט קולנוע עשויות להיות שוליות: עלילה נטולת רבדים ודמויות עם ציר התפתחות מוגבל.

הדוגמה ההפוכה היא, למשל, "משחקי הכס" הנפלאה. בשביל לעשות משהו כמו "משחקי הכס" בקולנוע, פיטר ג'קסון ("שר הטבעות") היה צריך שלושה סרטים באורך מצטבר של למעלה מתשע שעות (וגם זה אחרי שזרק החוצה את טום בומבדיל). והטרילוגיה המופלאה של ג'.ר.ר. טולקין לא מתקרבת אפילו לסבך העלילות והדמויות של "משחקי הכס" של ג'.ר.ר. מרטין.

כבר עשרים דקות שאני עומד פה ומנסה להיזכר מי נגד מי. נד סטארק ("משחקי הכס")

כמה סדרות נכנסות לקישקעס של הדמויות שלהן כמו "הסופרנוס"? כמה סדרות מרכיבות פסיפס אנושי כמו "אוז"? כמה סדרות מנצלות את תוחלת החיים שלהן – אלפי דקות מסך – כדי לטלטל את הגיבור שלהן מקצה לקצה כמו "שובר שורות"? כמה סדרות מציעות פרספקטיבה רחבה ופוליפונית כמו "הסמויה"? כמה סדרות מעזות להעביר עונה שלמה בלי עלילה כמו "טרמיי"?

הטענה המפורסמת שטלוויזיה היא מדיום שטחי היא תירוץ של מפיקי ריאליטי. הטלוויזיה היא מדיום עמוק לא פחות מהקולנוע, ובמובנים מסוימים אף יותר. זהו בוודאי מדיום סיפורי יותר מהקולנוע (לראיה – מעמד התסריטאי בטלוויזיה לעומת מעמדו בקולנוע, ותפקיד השואוראנר לעומת הבמאי). נדמה שדווקא צמצום הפערים הטכני בין הטלוויזיה לקולנוע הביא למצב שבו הטלוויזיה הופכת לקולנוע על מסך קטן, במקום להפוך לטלוויזיה עם איכויות קולנועיות.

שיהיה ברור – הטלוויזיה האמריקאית אכן נהנית מאחת התקופות הזהובות בתולדותיה. לשמות שכבר נזרקו כאן אתם יכולים להוסיף את "המשרד", "דדווד", "האוס" ועוד כהנה וכהנה סדרות שמפוצצות לכם את ההארד דיסק. אבל מעטות מהן מנצלות באמת את המשאב הטלוויזיוני היקר שניתן להן.

"טרה נובה" היתה גרסה מוחלשת וחסרת שאר רוח של "פארק היורה" שנמרחה על פני יותר מדי דקות. היא ניסתה לחקות הצלחה קולנועית וכשלה פעמיים: לא עמדה ברף הקולנועי, ולא נתנה ערך מוסף טלוויזיוני. זה לא HBO (זה פוקס), וזה לא טלוויזיה. זה סתם בזבוז זמן.

אתה רשאי להשמיד את הסט

אין מילים: "הארטיסט" (ביקורת)

שני הסרטים הבולטים והחשובים שעלו השבוע על מסכינו מגלים דמיון מפתיע. שניהם היסטוריים הן במובן העלילתי והן במובן הקולנועי. כלומר, שניהם מגוללים סיפורים היסטוריים, ושניהם ניזונים למעשה מההיסטוריה הקולנועית. שניהם נוצרו במסורת קולנועית שאיננה עוד. שניהם עמוסים במחוות קולנועיות, להנאת חובבי האמנות השביעית.

אלא שבעוד אחד מהם – "סוס מלחמה" של סטיבן ספילברג –  חי ממש בתוך הסגנון הישן שאליו הוא מצדיע, השני – "הארטיסט" של מישל הזנוויציוס (זוכה גלובוס הזהב לקומדיה/מיוזיקל) – הוא קריצה מודרנית אל הסגנון ההוא, למרות שהוא קפדן ונאמן מקודמו לאותו סגנון, למגבלות הטכניות (כמו קול, צבע ופריים ריבועי) ולמאפיינים הסגנוניים (כמו משחק מוגזם). בעוד ש"סוס מלחמה" מתנהג כאילו באמת נוצר בתור הזהב של הוליווד הקלאסית (ומוטב היה לו כך אמנם קרה – חוויית הצפיה בו היתה טובה בהרבה אילו היה מגיח מן העבר כסרט של ג'ון פורד, נניח), "הארטיסט" הוא סרט בן זמננו שרק חוזר בזמן כדי להגיד משהו על אותם הימים. ב"סוס מלחמה" אין את ההתייחסות החכמה של ההווה אל העבר, אלא רק מחווה (מרשימה) אל אותו עבר. ב"הארטיסט", ההתייחסות היא הכל. הסיפור כולו נשפט מבעד לעיניים של הצופה המודרני, שכבר מכיר בניצחונות הטכנולוגיים והאמנותיים שידע הקולנוע מאז. וכך, בעוד "סוס מלחמה" נקרא כסרט מפואר אך אנכרוניסטי וסנטימנטלי עד זרא, "הארטיסט" הוא חוויה מענגת ורבת קסם.

אני מצטער, אבל בעיקרון כל מה שבא לי זה להראות לכם קטעים נפלאים מהסרט

צריך להזהיר מראש: בסרט הזה אין קול כמעט לכל אורכו (אם כי יש מוסיקה, כמקובל בסרט האילם – המלחין הוא לודוביק בורז', אף הוא זוכה גלובוס הזהב טרי). גם צבע אין. זהו סרט אילם כמעט ככל סרט אילם. יש מי שעלול להירתע מכך. אסור לו. הסרט הזה הוא קסם קולנועי, שעושה את מה שכל מי שראה פעם כמה שניות של צ'ארלי צ'אפלין יודע: בשביל להצחיק (לאו דווקא עם סלפסטיק), בשביל לרגש (לאו דווקא עם מניפולציות רגשיות), בשביל לגעת בראש ובלב – לא חייבים להוציא מילה.

(אגב: מי שרוצה דוגמה נוספת, מוזמן לצפות במחצית הסרט "וול-E", שהיא יצירת מופת קטנה ואחד הסרטים האילמים הנפלאים שראיתי)

הסיפור של "הארטיסט" פשוט להפליא ואפילו לא מקורי במיוחד; זהו סיפורם של שני כוכבים, זו שעולה וזה שיורד, ברגע המפנה שבין הקולנוע האילם לזה המדבר. מין ערבובייה של "שיר אשיר בגשם", "שדרות סאנסט", "כוכב נולד", "סרט אילם" והסיפור של ג'ון גילברט (וגרטה גארבו). מצד אחד ניצב ג'ורג' ולנטין (ז'אן דוז'ארדן, בעל הגלובוס השלישי של הסרט), גיבור אקשן הוליוודי משופם נוסח דאגלס פיירבנקס. מהעבר האחר – פפי מילר (ברניס ביז'ו), צעירה בעלת חלומות שמטפסת כמטאור בסולם הכוכבות. ברקע – ירידת קרנו של הסרט האילם וכניסת הקול לאולמות. ולנטין (כמו רבים מכוכבי הוליווד באותה תקופה) מתקשה להתמודד עם הטכנולוגיה החדשה, בזמן שמילר מנצלת את חילופי הדורות כדי להציב את רגלה בדלת. כך מתפתח סיפור אהבה מקסים בין שני כוכבים שנעים בכיוונים מנוגדים אבל לא מתנתקים זה מזה, וברקע – סיפורו של הקולנוע. והסוף, כמו בקולנוע הוליוודי קלאסי, יהיה טוב.

תראו את זה. תגידו לי שזה לא מקסים.

בלי קול, כל החלטת בימוי הופכת למשמעותית פי כמה. רגע שבו המוסיקה משתתקת, ודממה משתררת על המסך ובאולם, הופך מיד לדרמטי; ולהבדיל – רגע בו מופיע הקול הוא מפתיע, מצחיק ואולי בעצם – חלום בלהות; כתוביות מנסות לתפוס הרבה במעט מילים; קלוז אפים מקבלים עוצמה חדשה; העמדת סצנות מקבלת את הזרקור על חשבון הדיאלוג. כך, למשל, סצנת מדרגות של שני הגיבורים (זו שעולה וזה שיורד, כאמור) הופכת למטאפורה ברורה כל כך. מבחינה זו, מה שהזנוויציוס המיומן עושה כאן הוא בית ספר קטן לקולנוע. זה אולי יזכה אותו באוסקר.

הבחירות הסגנוניות של הזנוויציוס אינן גימיק, כפי שהמחוות הקולנועיות הרבות שהסרט שוזר בתוכו – מ"האזרח קיין" ועד ל"ורטיגו" – אינן התחכמויות פנים-קולנועיות. הסרט הזה הוא שיר הלל לתקופה, לחום ולתמימות. אלא שבניגוד ל"סוס מלחמה", הוא עושה זאת מבלי לחטוא בקיטש ולו לרגע. הוא פשוט מקסים את הצופה, מהפנט אותו בהפגנות רגש אקספרסיביות וכובש אותו באהבה. אהבה לגיבוריו – הכוכב הנופל והכוכבת הזורחת – ואהבה לקולנוע.

האמת היא שקשה להסביר במילים עד כמה הסרט הוא תענוג צרוף. קשה, מכיוון שהסרט עצמו לא משתמש במילים כדי לעשות זאת. אז פשוט לכו לראות. כי "הארטיסט" הוא סרט מחמם לב, שיכול להחזיר גם לציניקנים גדולים ולמי שהתמכר לפיצוצים ול-CGI את האמונה בכוחו הפשוט והמאגי של הקולנוע.

כאן אפשר להצביע לאוגי, המגלם את כלב הג'ק ראסל המשעשע של ג'ורג' ולנטין, לאוסקר. בחיי שמגיע לו. יש לו אפילו ערך בוויקיפדיה, כראוי למי שהשתתף כבר במספר סרטים (ביניהם תפקיד הפריצה שלו ב"מים לפילים") וזכה לפרס בפסטיבל קאן.

מחווה ל"האזרח קיין" שהיא גם תצוגת משחק חייתית

Twitsonfilms: סרט אילם? למה לא? מחווה שנונה, אוהבת ורבת קסם לקולנוע האילם. קולנוע מסוגנן, תמים ומרומם לב. אין מילים. ½****

"הארטיסט" (The Artist). בימוי ותסריט: מישל הזנוויציוס. שחקנים: ז'אן דוז'ארדן, ברניס ביז'ו, ג'ון גודמן, ג'יימס קרומוול, פנלופי אן מילר והכלב אוגי. 100 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן