תגית: סילבסטר סטאלון

סילבסטר שמח!

גלקטיקוס 2.0 ("בלתי נשכחים 2" – ביקורת)

החדשות הרעות הן שהכנופיה הגריאטרית של סטאלון חוזרת, והיא בדיוק כמו מקודם, רק זקנה בשנתיים.

החדשות הטובות הן שהם כבר בשלים לצחוק על זה וליהנות כל הדרך לדיור המוגן.

סיקוונס הפתיחה של "בלתי נשכחים 2" הוא אקספוזיציה מושלמת, שמסבירה לצופה בדיוק לאיזה סרט הוא נכנס. יש בו משוריין שדוהר לתוך מחנה עמוס בברווזי מטווח אסייאתים בשעטת מנועים ובצרורות קליעים; תותח שעליו מתנוססת הכתובת "נוק-נוק", אולי פרפראזה לאחת הסצנות האהובות עלי באחד הסרטים האהובים עלי, "הטורף" (בכלל, הצוות של סטאלון מזכיר את זה של שוורצנגר, כולל הכושי הגדול, המתאבק, בן המיעוטים והבחורה המסופחת); וארנולד שוורצנגר שמופיע במערכה הראשונה והולך לכסח ישבנים במערכה השלישית. כוכבים מזדקנים ואקשן לפרצוף. "בלתי נשכחים 2" בתרמיל פגז.

על עלילת הסרט אין טעם להתעכב. היא שולית. יש כאן יחידת עלית בפיקודו של ברני רוס (סטאלון) שנשלחת לגנוב איזה קוד ולמנוע גניבת פלוטוניום, או כל קשקוש אחר שיכול למלא 103 דקות בעשן מקלעים. תחכום זה לא הקטע של "בלתי נשכחים 2". למה, למשל, הם הולכים עם כומתות על הראש? כי זה נראה מגניב, זה למה. הסרט הזה הוא כולו פוזה מודעת לעצמה, קריצות וירות. וזה טוב, כן?

"בלתי נשכחים" (ביקורת כאן) היה בעיני גימיק. אחרי "בלתי נשכחים 2", אני מתחיל לחשוב שלסדרה הזו יש תוחלת. הקונספט של חבורת גיבורי אקשן משנות השמונים היה מבריק, אבל בוזבז לחלוטין. הסרט יצא ב-2010 מול הרימייק של "צוות לעניין" ונפל ממנו. עכשיו, אחרי צפייה מענגת בסרט ההמשך, אני חושב שלחבורת גיבורים מזדקנים שמתייחסים למקצוע בהומור יש עוד מקום על המסך שלנו. זה בטח עדיף על 70% מתוצרת האקשן הרגילה של הוליווד, וגם על "צוות לעניין". זה טריפל-איי טים.

כן, זה כובע קסקט ומכנסיים בגזרה גבוהה. יש לך בעיה עם זה?

ההחלטה הכי טובה של סילבסטר סטאלון: להחליף את הבמאי סילבסטר סטאלון. סיימון ווסט לא עשה הרבה דברים חשובים בקריירה, אבל הוא עשה "קון אייר". מאז, הוא עשה בעיקר סרטי אקשן בינוניים כמו "המכונאי" (ופספס לחלוטין עם "טומב ריידר"), אבל "הבלתי נשכחים 2" מראה שדווקא יש לו טאץ' טוב לאקשן שטחי ויעיל. יש לי הרגשה ששלושה עשורים אחורה, סיימון ווסט היה יכול להיות מקצוען הוליוודי עסוק למדי.

ההחלטה השניה הכי טובה של סילבסטר סטאלון: להחליף את התסריטאי דייב קלהאם. קלהאם, שכתב עם סטאלון את הסרט הראשון, לא הצליח לטעון אותו בדבר החשוב ביותר ליצירה נוסטלגית כמעט קאמפית שכזו: הומור עצמי. זה בדיוק מה שהפך סרטים כמו "אחרון גיבורי הפעולה" ו"מת לחיות 4.0" למוצלחים.

קלהאם – תסריטאי שלא עשה שום דבר חשוב בקריירה – פינה את מקומו לריצ'ארד וונק. גם וונק הוא לא תסריטאי מבריק (יש לו בקנה את "16 רחובות" ואת "המכונאי"), אבל יתכן שאפשר לזקוף לזכותו את השחרור שעובר על הגיבורים המיתולוגיים של ילדותנו בסרט ההמשך.  ואם לא לזכותו, אז לזכות התסריטאי-השותף, סטאלון. ב"בלתי נשכחים 2" המוצגים המוזיאליים מתחילים סוף סוף לנפק לצופים קצת יותר מאבק כוכבים במילואים שבאו לעשות סיבוב על המעריצים משנות השמונים.

מתלוצצים עם רופאיהם

בתור התחלה, האדונים ב. וויליס וא. שוורצנגר מואילים בטובם לפנות הפעם את הלו"ז שלהם ולהצטלם לכמה סצנות. וזה אחרי שעם ההופעה הקצרצרה שלהם בסרט הראשון אי אפשר היה לפתוח אפילו סניף של "פלאנט הוליווד". אגב, צ'רץ' וטרנץ' זו ברומדי שכותבת את עצמה.

השנים לא עשו טוב לשוורצנגר (צריך לומר – גם לשוורצנגר), אבל "בלתי נשכחים 2" מזכיר שאף אחד לא מחזיק מקלע כמוהו. וויליס, מצדו, עושה גם היום דברים יותר טובים מ"בלתי נשכחים 2" ("לופר", למשל), אבל הוא לפחות מאזן את מדד הנלעגות כשהוא ניצב בין שני הפריקים המנופחים שכבר בקושי אפשר להבין מה הם אומרים בלי כתוביות.

רציתי רק להוסיף שאני מתנגד לחוקים המקלים על החזקת נשק בארה"ב ומתכוון כמושל להילחם בזה. בתת מקלע.

לנבחרת החלומות שלו מצרף סטאלון שני אייקונים הכרחיים: ז'אן קלוד ואן דאם וצ'אק נוריס. ואן דאם תופס את תפקיד הרע – כי מישהו חייב להיות (והוא מחוזק ע"י כוכב סרטי "אלוף ללא עוררין" סקוט אדקינס המבוזבז לחלוטין). שמו של הנבל – ויליין, כמעט כמו "נבל" באנגלית (Villain) – הוא עוד תזכורת לפשטנות של "בלתי נשכחים", אבל ממילא אנחנו לא מחפשים כאן מורכבות. לפחות עושה רושם שוואן דאם נהנה, וגם זוכה לשחזר את הוולה המפורסם שלו. רק חבל שזה אומר שלא נראה אותו בסרט השלישי. נוריס קפוא למדי, אבל אפילו זה כשלעצמו משעשע, ומרפרר היטב למיתולוגיות "העובדות של צ'אק נוריס".

טוב שנזכרתם להגיע. שעה טחנתם אותי בעמדה. זין אני בא לסרט השלישי.

מסביבם חוזר הצוות הקודם – ג'ייסון סטיית'ם (גלגולו המודרני של ברוס וויליס), טרי קרוס, רנדי קוטור, ודולף לונדגרן, שאחרי הופעה גרוגית בסרט הראשון זוכה לכבוד הראוי לו בשני (פאק יה דולף לונדגרן!). ג'ט לי מופיע רק לרגע ופורש, אבל את תקן האסיאתי תופסת נאן יו הסינית. עוד בצוות: ליאם המסוורת' ("משחקי הרעב") בתפקיד הנער החדש בשיכון הוותיקים.

עם ואן דאם ונוריס, סטאלון כבר מתקרב לנבחרת המושלמת. השמועות אומרות שניקולאס קייג' יופיע בסרט השלישי. כמובן שזה אף פעם לא יהיה מושלם כל עוד סטיבן סיגל בחוץ, והייתי שמח לראות גם שמות כמו קורט ראסל, האריסון פורד, ווסלי סנייפס ואדי מרפי. ואני כבר לא מדבר על להחיות דיגיטלית את ברוס לי. והי, מה עם מיסטר טי? בכל מקרה, יש לפחות כוכב אחד שנראה כרגע מוכן לחלוטין. עושה רושם שקלינט איסטווד איבד את זה בדיוק בזמן.

הפרוייקט הבא?

Twitsonfilms: עוד סיבוב קופות של מכסחי קופות בגמלאות? למה לא? המופע הגריאטרי של סטאלון מעלה הילוך. אקשן אולד סקול, בדגש על אולד. ****

בלתי נשכחים 2 (The Expendables 2). במאי: סיימון ווסט. תסריט: סילבסטר סטאלון וריצ'ארד וונק. שחקנים: סילבסטר סטאלון, ג'ייסון סטיית'ם, דולף לונדגרן, טרי קרוס, רנדי קוטור, נאן יו, ליאם המסוורת', ז'אן קלוד ואן דאם, סקוט אדקינס, צ'אק נוריס, ארנולד שוורצנגר, ברוס וויליס. 103 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

קולות מן הארכיב: "בלתי נשכחים"

פורסם במקור ב"פרומו" ("מעריב"), 2010

סילבסטר סטאלון, ארנולד שוורצנגר וברוס ויליס נכנסים לכנסיה. נשמע כמו התחלה של בדיחה? לא בדיוק, אבל אתם בכיוון.

מדובר למעשה בסצנה קטנה, חסרת חשיבות אך רבת רושם, בסרטו החדש של סטאלון, "הבלתי נשכחים" (במקור "The Expendables", שמשמעותו כמעט הופכית לתרגום העברי. לא היה עדיף "מבוזבזים", נניח? בדיוק מידת ההומור העצמי שחסרה לסרט). למעשה יש לקרוא לזה הפרויקט החדש של סטאלון. שהרי מדובר בפרויקט לכל דבר, מכרז שנתפר למידותיהם של כוכבים מקשישים, בדיוק כמו פרויקט הגלקטיקוס המקורי של מכבי תל אביב. וכולנו זוכרים איך זה נגמר שם.

לזכות הכוכבים שאסף סטאלון יאמר שגם הם – כמו ג'ובאני רוסו ואייל ברקוביץ' – לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. שוורצנגר זוכה להקנטות כראוי לגיבור אקשן שעבר לעבודה משרדית, ג'ט לי סופג בדיחות מז'אנר הגמדים, וסטאלון חוטף נוק אאוט מסטיב אוסטין (המתאבק, לא האיש השווה מיליונים). אבל מכמה דאחקות על חשבון גיבורים מזדקנים לא עושים סרט. מקסימום חונכים סניף חדש של פלאנט הוליווד.

אני הולך לגמור על קליפורניה, תקראו לי לסיקוול

הרעיון של סטאלון, צריך להודות, מבריק בפשטותו: לאסוף את כוכבי האקשן הגדולים של שנות השמונים והתשעים, וליצור ביחד סרט עתיר פיצוצים שגם יצדיע לשנים הגדולות של האקשן ההוליוודי, וגם יקרוץ לקהל הצעיר, לדור שלא ידע את רמבו, ג'ון מקליין והמחסל. לפחות לא בגרסאותיהם המקוריות.

הביצוע כבר היה מבריק פחות, עוד משלבי טרום ההפקה. אם כבר סרט שכולו מחווה לגיבורי האקשן של האייטיז, אז איפה ואן דאם? סטיבן סיגל? קורט ראסל? ווסלי סנייפס? עם כל הכבוד לאנסמבל שאסף סטאלון – ובאמת שיש הרבה כבוד, מדובר בגיבורי ילדות – דולף לונדגרן הגרוגי, מיקי רורק מינוס סצנות אקשן ושתי דקות של ויליס ושוורצנגר זה לא לגמרי זה. יש לי הרגשה שלא כך דמיין סטאלון את פרויקט הגלקטיקוס שלו.

כשמתפזר העשן מעל השמות המפוצצים, מתגלה סרט אקשן בינוני, שבוודאי לא ממצה את הפוטנציאל הגלום בקאסט. הסיפור הוא בוודאי לא מקור גאוותו של סטאלון: חבורת שכירי חרב בראשותו – המונה גם את ג'ייסון סטאטהאם (תשובת שנות האלפיים לברוס ויליס – גיבור אקשן שמסוגל להקריח ולהישאר סקסי), ג'ט לי, לונדגרן, שחקן הפוטבול טרי קרוס ומתאבק ה-UFC רנדי קוטור – יוצאת למשימה באי בדרום אמריקה הנשלט בידי גנרל עריץ ושותפו האמריקאי המרושע (אריק רוברטס). כמובן שהמשימה מסתבכת, כמובן שיש אישה יפה בעסק, כמובן שהרגשות מתערבים בעסקים, וכמובן שהטובים מנצחים בסוף. יש דברים שלא השתנו מאז שנות השמונים.

שור, שור! אתה לא רואה שאני עושה צללית של שור?

מצד אחד, מאכזב לראות סרט בעל פוטנציאל קאלטי על הנייר מבזבז תחמושת משובחת על עלילה טריוויאלית ואקשן סביר. מצד שני, מה כבר אפשר לצפות מסרט שהתאים עצמו לכוכביו במקום להיפך?

מצד שלישי, כאן היה אמור להיות כוחו של "הבלתי נשכחים". מה שהיה יכול להציל את הסרט – מלבד, כמובן, עלילה מעניינת, דמויות בעלות עומק ושאר מרכיבים שוליים – הם קצת יותר הומור ומודעות עצמית. "אחרון גיבורי הפעולה" השוורצנגרי ידע לעשות זאת. גם ויליס ב"מת לחיות 4.0" ידע לעשות זאת. סטאלון הוכיח כבר ב"ג'ון רמבו" שלגיבורי האקשן שלו אין שום סנטימנטים לעבר, לא כל שכן יכולת לקריצות נוסטלגיות. מפגש הפסגה של פלאנט הוליווד בכנסייה מצליח להיות רבע מרגש, שליש משעשע, ולגמרי מסורבל.

אלמלא שלל השמות שמעטרים את הסרט, ספק אם "הבלתי נשכחים" היה זוכה לתשומת לב רבה. הוא בוודאי נחות מ"צוות לעניין" היוצא כמעט במקביל אליו, ומציג צוות שהוא הרבה יותר – איך לומר? – לעניין.

הרולר (13.7.12)

1.

לא היה רולר כמה שבועות, והצטברו עליו לא מעט דברים. למשל, העניין הזה:

התגלתה כפילה מן העבר של לאונרדו דיקפריו.

בהנחה שאין כאן מעשי פוטושופ, זה די מדהים. אבל זה לא עניין לגמרי חדש. ב"מאקו" מיפו את התופעה, והזכירו את אלה:

אגב, לי יש תיאוריה די מבוססת שגם ניסים זאב כבר הלך על האדמה הזו.

2.

ביבי והפליטים אפשר להיות בעד גירוש מסתננים. אפשר להיות נגד. אבל אי אפשר להבין למה מישהו מתגאה בשליחה של מישהו אחר "למעצר של שנים", במקום להתגאות בעשיית משפט צדק מהיר והגון. לעצור אדם למשך שנים בלי משפט – גם עבריין, גם מחבל, ובטח מהגר עבודה – זו לא סיבה לגאווה במדינה דמוקרטית. לתשומת לב הרפורמטור הגדול.

3.

לכבוד "האמיצה": הזדמנות להזיז על המספרים של פיקסאר ב"נקסט מובי". האם הבחנתם, למשל, בכך ששלושה אנימטורים מ"הסימפסונס" עברו לביים או לכתוב בפיקסאר? והאם ידעתם שגוגל מציע למעלה משני מיליון תוצאות בחיפוש המשולב של "באג לייף" ו"קומוניזם"?

4.

ועוד לכבוד "אמיצה": זוכרים את התחרות שאירגנה המכללה הישראלית לאנימציה, לשילוב גיבורי פיקסאר באגדות מוכרות? אז יש תוצאות, והן מצוינות. כמו זו של בן חבשוש:

הנה האלבום הפייסבוקי של היצירות הנבחרות (עם העדפה מובהקת לגיבורי "מפלצות בע"מ"). את 13 היצירות שעלו לגמר התחרות אתם יכולים לראות על קירות "יס פלאנט".

5.

ולכבוד "ספיידרמן המופלא": הזדמנות לקרוא מה חשבתי עליו. שהוא מהנה אך סתמי, זה מה שחשבתי עליו. בניגוד ל"ספיידרמן 3" המבולגן אך מהנה, למשל.

6.

ולכבוד "עלייתו של האביר האפל": באטמן עושה שטויות.

7.

ולידיעה העצובה של החודש: ג'ורג' הבודד – צב ענק גלפאגוסי והאחרון מבני מינו – מת. כולנו מכניסים את הראש לשריון בעצב.

8.

גם ארנסט בורגניין הגדול הלך לעולמו. "מרטי" נחשב לתפקידו הגדול ביותר, אבל את החותם הוא הטביע עלי בשניים מהסרטים האהובים עלי: "יום רע בבלאק רוק" ו"חבורת הפראים".

9.

פיטר אוטול – עוד שחקן גדול – הודיע על פרישה ממשחק. צריך לקוות שזה לא רציני, והוא עוד יחזור בו. הי – העולם עדיין חייב לו אוסקר!

10.

זה כבר לא המם הכי חדש בשטח, אבל זה עדיין נחמד: הפונטים האנושיים כבשו את הרשת. מפה זה התחיל:

זה אחד הטובים (קונסטנטין לאודי):

ויש עוד הרבה כאן.

11.

הבלוג "נביא שקר" מביא את התשובה שלו ל"יאיר לפיד קומיקס" – "סבא ארצי", על פי הטורים של שלמה ארצי ב"שבעה ימים". כמו שכתוב בבלוג, "כל הקטעים הבאים לקוחים מתוך הטור החדש של מר ארצי, ללא עריכה. הקטעים לא נמשכו בטור המקורי באופן שמבהיר אותם מעבר למה שמובא כאן, ומעל הכל שורה רוח קלה של דמנציה". הנה אחד מתוכו:

12.

ג'רי סיינפלד עובד על תוכנית חדשה: "Comedians in cars getting coffee". היא תעלה כאן ב-19 ביולי, ולפחות עד אז אני מתכוון לתת לה צ'אנס.

13.

קשה היה להתחמק השבוע ממופע האימים של רון קופמן vs בן כספית בתוכנית הספורט של 103FM. קשה, וגם לא צריך. פני הענף כפני התקשורת המסקרת אותו. כספית תקף את קופמן ומאיר איינשטיין בטור ב"מעריב" על סגנונם הבוטה (על רקע רכישת הפועל תל אביב על ידי חיים רמון). קופמן החזיר במתקפה שפרוספר אזגי לא היה מנסח טוב יותר. הקטע הזה גרף יותר למעלה מ-80,000 האזנות רק דרך אתר 103, כך שלפחות את הרייטינג שלהם הם כבר קיבלו (הרשות השניה מאיימת בסנקציות, אבל מי שמעסיק את הפה של קופמן כנראה לא מתרגש מאיומי סנקציות). עכשיו צריך לשאול מה אנחנו קיבלנו.

את האמת בפרצוף. זה מה שקיבלנו. כשמישהו בעיתונות הספורט יתלונן על הפה של אזגי, או של לוזון, או של מאיר יצחקי – הוא מוזמן לחזור לקטע הזה. על חוסר ההבחנה שעושים היום בחלקיה המתלהמים של עיתונות הספורט בין תוכן לסגנון כבר כתבתי כאן. ובאשר לבן כספית: העובדה שלא ממש מעניין אותו מאין מגיע הכסף לקבוצה שלו צריכה להטריד את קוראיו של עיתונאי כל כך בכיר שנודע בביקורתיות הרבה שלו כלפי ראש הממשלה. האם גם כשמדובר בנבחרי ציבור לא מעניין אותו מאיפה הכסף? (מי שרוצה עוד, מוזמן לקפוץ לדקה ה-31 בסרטה המצוין של ענת גורן "כל אנשי הקמפיין")

בקיצור, מהסיפור הזה כולם יוצאים רע. עוד בעניין: אלון עידן ושלמה מן.

14.

תמונת השבוע היא תמונה של אחווה גברית.

צילום: פיטר זקהארי

חגיגות 40 שנה לסרט הנפלא "גברים במלכודת". הנה הגברים מדברים.

15.

ואף מילה על טום קרוז וקייטי הולמס. רק אומר שאין ספק שאלה לא ימים טובים להיות סורי.

הנה קיצור הקריירה של טום קרוז:

16.

טריילר לשבת: "Man with the Iron Fists"

אם זה נראה כמו טרנטינו, וכתוב כמו טרנטינו, אז ברור שיש כאן טרנטינו בתמונה, נכון? (וגם RZA ואיליי רות')

הרולר (15.6.12)

1.

רציתי לכתוב בנפרד ובפירוט את דעתי המנומקת בפולמוס הספרים, אבל לא מצאתי זמן לכך עדיין. אז הנה דעתי במשפט אחד: לקצץ את המתווך. כלומר, לא לסגור את "צומת ספרים" ו"סטימצקי" – המבצעים הללו בכל זאת מיטיבים עם המוני קוראים (אבל גם גורמים להגבלות תרבותיות בלתי מודעות אצל אותם קוראים). אבל כן לקצץ את החלק שלהם ברווחים (50%!!!) באופן דרסטי.

חוק הספרים במתכונתו הנוכחית הוא לא מוצלח בעיני. מאוד לא מוצלח בעיני. כדאי לקרוא את רני גרף כדי להבין למה. וכדאי לקרוא עוד ועוד על הפולמוס בחדר 404, את גילי בר הלל סמו בבלוג שלה, את אלכס אפשטיין בפייסבוק, את מנחם פרי ב"הארץ" ועוד ועוד. וכדאי לקרוא, בלי קשר.

2.

אגב, מסקנה משבוע הספר: מוות טוב לעסקים. בשני ביקורים בשוק שמתי לב שהדוכן של "אודיסיאה" לא קורס ממבקרים, אבל "פרנהייט 451" של ריי ברדברי המנוח הולך טוב.

3.

"אקס בוקס מגזין" שיחקו במשחק שלא מצריך קונסולה – משחק דמיוני גיקי אהוב שבמסגרתו לוקחים משחקים מוכרים ומלהקים להם שחקנים ובמאים לצורך עיבוד עתידי (שברוב המקרים אכן מתרחש). יצא להם פרויקט מגניב, גם אם קצת צפוי. Heavy Rain הפך בעצם ל"זודיאק" בבימוי דייויד פינצ'ר, טום קרוז חוזר לתפקיד המתנקש מ"הנוסע" ב"Assassin's Creed", וסם וורת'ינגטון וג'יימס קמרון שוב מאחדים כוחות ב"היילו". מה שכן, השחלת אוליביה וויילד לנעליה של אנג'לינה ג'ולי ברימייק ל"טומב ריידר" נראה כל כך טבעי, שהרשת התחילה להאמין להייפ. ובכן, במקרה הזה אין לי שום התנגדות להאמין להייפ.

הנה עוד פוסטר מוצלח מהפרויקט, והשאר כאן.

4.

קרן רותם מוריה המבורכת הכריזה על תחרות סרטי ז'אנר קצרים (מדקה ועד עשרים). יאללה, תגישו.

5.

והנה עוד תחרות מגניבה, שיתוף פעולה בין המכללה הישראלית לאנימציה לדיסני ישראל: לקראת "אמיצה" של פיקסאר אתם מוזמנים (עד ה-1 ביולי) לעצב יצירה מקורית בכיכובה של אחת מדמויות פיקסאר. שלושה אלמנטים חובה בתרגיל: דמות של פיקסאר (אפשר גם כמה דמויות); סיפור אגדה (אפשר גם מקורי); ומדינה זרה (ואמיתית) בה מתקיים הסיפור. אסור להשתמש בצילומים או בציורים קיימים, אבל חוץ מזה אפשר בערך הכל. יש פרסים (2,000 ש"ח לזוכה ועוד כל מיני מתנות), יש שופטים (בראשות אנדרו גורדון מפיקסאר) ויש תחרות חביב הקהל בפייסבוק. נשבע לכם שאם הייתי יודע לצייר יותר מאיש מטאטא כבר מזמן הייתי בפנים. עוד פרטים כאן.

6.

פסטיבל קולנוע דרום נסגר אתמול. ויש זוכים: "לא בתל אביב" של נוני גפן זכה בפרס העלילתיים,  "אהבה וגטאטיבית" התיעודי של דרור שוחט זכה בפרס קולנוע דרום החדש, ו"Valley Tower" של תומר אסולין זכה בפרס חביב הקהל. ועוד כאן.

7.

פרויקט נהדר בשם "תל אביב 1001" יצא לדרך. הפרויקט, פרי מוחם וידיהם של יונתן הפנר ותהל סופר (בוגרי "מנשר"), מבקש להרכיב פסיפס קולנועי-אורבני של העיר מתוך סרטונים קצרים של רגעים יומיומיים. בשלב הבא של הפרויקט, בעוד כחודש, תוכלו גם אתם לצרף את האבנים שלכם. זה די מקסים.

8.

סוף סוף זה קורה (אולי): רימייק ל"שבעת המופלאים". תקשיבו, אני מחכה לרימייק הזה מגיל 13 בערך. אני זוכר שקראתי ב"זמן תל אביב" ידיעה על רימייק מתגבש עתיר כוכבים, עם כל מיני ברוס וויליסים וסילבסטר סטאלונים. היום הם כבר "בלתי נשכחים", אז נשארנו עם טום קרוז. יאללה, שיהיה קרוז, רק שיהיה.

בתמונה: טום קרוז בתפקיד הסמוראי האחרון. מחוץ לתמונה: שבעת הסמוראים. בדרך לתמונה: שבעת המופלאים

9.

אגב, לס גרוסמן שבראש הפוסט (זה טום קרוז ב"רעם טרופי, כן?") הוא אולי יהודי, אבל השבוע הסתבר שחסרים יהודים בהוליווד. לא נמצא אפילו אחד על הסט של "אפיזודס" שיתקן את המצבה המביכה הזו, שבחסות המתרגם האוטומטי של גוגל הפכה מ"Beloved Husband and Father Dearly Missed" ל"בעל ואב אהוב החמיץ ביוקר" (ויה FRGDR).

10.

בחזרה לרימייקים ולסילבסטר סטאלון: How cool is that? (הרבה יותר מהמקור, זה בטוח)

11.

החיים בורוד: כך נראים חיי הנישואין של ברבי וקן (ויה imgur):

 

מה, לא ככה:

12.

זה מבריק: העכברים שוב פשטו על המלין. איפה החלילנים כשצריך אותם?

13.

וזה נהדר: גאווין אאונג ט'אן מ-Zen Pencils (המומלץ) הופך את מנטרת ה"Make Good Art" של ניל גיימן לקומיקס (ויה עונג שבת).

14.

בתמונה למעלה לא מופיע צימר. זהו בית כלא. כן, ככה נראה בית כלא שמור בנורבגיה.

15.

זהו – The Dingo ate her baby.

16.

הנה עוד עניין מוזר – מנקי חלונות גבוהים.

מצד אחד – אתה עושה סנפלינג, שזה מגניב.
מצד שני – אתה מנקה חלונות, שזה לא.
לא יודע איך לאכול את הג׳וב הזה.

17.

השבוע היה קצת לחוץ, אבל זה לא אומר שלא חגגנו עשור לסדרת הטלוויזיה הגדולה בכל הזמנים – "הסמויה". וגם הכרנו את מייקל ריספולי.

18.

היו לא מעט תמונות מוצלחות השבוע, והיה קשה לבחור את תמונת השבוע. אפילו שמעון פרס נשאר בחוץ. הנה תמונה שלא נבחרה ודי מדהימה אותי – ביבי ושרה ב"בילד" הגרמני.

אני רואה את זה – את הגבה השמאלית הזו – וחושב לעצמי: זה אמיתי? זה פוטושופ? זה חוסר מודעות מוחלט? זה אדם שמעולם לא ראה "ארץ נהדרת"?

(הראיון עם שרה כאן. אם הייתי גרמני, כנראה שהייתי חושב שישראל התברכה בלפחות אלינור רוזוולט)

19.

אפרופו ביבי – הוא משתף רק חלק מהמידע באופן ציבורי. ספרו לי משהו שלא ידעתי.

20.

שולה זקן מתביישת במדינה.

המדינה בתגובה: "לא, כי אני מה זה גאה".

21.

זה אילן בן דב.

תגידו, איך זה שבחור שכבר לא זוכר איך נראית מספרה מבפנים דופק עלינו כאלה תספורות?

22.

"חוזרים הביתה". ככה נקרא המבצע לגירוש הפליטים, המסתננים ומהגרי העבודה. איזה שם מקסים. נשמע כמו מבצע של הסוכנות להעלאת יהודי אז'רבייג'ן, או כמו תוכנית להשבת מוחות של משרד החוץ. "חוזרים הביתה".
בולט בחסרונו בשם המבצע המחשב הצה"לי שמעניק שמות למבצעים. בולט באי חסרונו בשם המבצע שר הפנים. אני מופתע שלא קראו לזה פשוט "נגמר הטיול, חוזרים לסבא וסבתא".

שיר הקמפיין הלא רשמי

23.

אמרתם גירוש – אמרתם מירי רגב. סליחה – חברת הכנסת מירי רגב. הנה עוד ציטוט מבריק שלה:

"כשהשוויתי את תופעת המסתננים לסרטן התכוונתי להתפשטות של התופעה. בוודאי שלא התכוונתי לפגוע בחולי סרטן"

מה שאני באמת לא מבין זה איך מכל המועמדים שעמדו לפניו, דן חלוץ אמר לעצמו: היא מתאימה להיות דוברת צה"ל.

ויש כבר מי שעשה מחולל דברי חוכמה מפיה.

24.

גם בספורט לא משעמם. ואני לא מתכוון ליורו (המצוין). אני מתכוון לשלמה שרף.

שרף – שליימה, כפי שאוהבים לכנות אותו בערוץ הספורט – נתפס בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה (במצלמתו של איש היח"צ ברק רום). לא, זו לא הבעיה, שלמה ארצי זה לגיטימי. הבעיה היא שלמחרת התפרסם ב"ישראל היום" טור הפרשנות של שרף על משחק שהתקיים במקביל. כמה הערות זריזות על העניין הזה:

א. שרף משתין לבאר שממנה הוא שותה. אם הוא כותב על משחק מבלי לראות אותו – הוא, אגב, סיפר שצפה במשחק בסלולרי. במהלך ההופעה. ברור – הוא בעצם אומר לנו שאין שום ערך לפרשנות שלו. אז למה אנחנו (כלומר, מישהו – בטח לא אני) רוצים לקרוא אותה? ולמה אנחנו (כלומר, ישראל היום וערוץ הספורט) מוכנים לשלם לו בעבורה?

ב. שרף משתין לבאר שממנה הוא שותה מהמקפצה. לשבת בבית קפה בגן חיים עם חברים בזמן שיש משחק כדורגל שאתה אמור לכתוב עליו, זה זלזול. אבל ללכת להופעה של שלמה ארצי בקיסריה בזמן שיש משחק כדורגל שאתה אמור לכתוב עליו – זו כבר טיפשות.

ג. בברנז'ה העיתונאית מדברים על האפשרות ששרף בכלל לא כותב את הטורים שלו בעצמו, או שהוא מכתיב אותם בטלפון. בהחלט אפשרי. מה שמעלה גם את שאלת התפקוד של "ישראל היום" בכל העניין. או כמו שכותב שלמה מן, מדובר ב"תקרית שמריחה מכשל מערכתי כולל".

ד. שום דבר לא יקרה. שרף "השעה את עצמו" (ברור. ואני קורא את "מובי דיק" תוך כדי צפייה במיאמי-אוקלהומה). אף אחד לא יפטר אותו. הוא ימשיך לעבוד. והרבה. למרות שהוא בגד באמון של קוראיו וצופיו. למה? ככה זה.

רק בשבוע שעבר כתבתי (ב"פנאי פלוס") על רקבון פרשנות הספורט בעיתונות המשודרת. מחר אעלה את זה לכאן, רק כדי לראות ששום דבר לא משתנה, ואף אחד בתחום הזה לא מתנדב ליטול קורות שער מעיני רעיו.

25.

ואז, אחרי שליימה, יש את העניין הזה: גלעד שליט יהפוך לפרשן ספורט ב"ידיעות אחרונות".

יש לי הרבה מה להגיד על העניין הזה. אבל אתם תגידו שאני ציני. כן, אני הציני בסיפור הזה. אז מה אומר לכם? בסדר. שיצליח. יודעים מה? אם כבר תרבות סלבס, לפחות שיהיה מישהו שעבד קשה בשביל זה.

הנה, הצלחתי להגיד משהו חיובי על העניין הזה. בשביל האש והגופרית תצטרכו לפנות אלי אישית. או לשאול את אלון עידן.

עוד בעניין אצל שלמה מן ואלון עידן.

26.

לכל כוכבי ה-NBA: סטיב ארקל התקשרתם וביקש את המשקפיים שלו חזרה.

לא, ברצינות, שמישהו יקרא למשטרת האופנה ויעצור את העניין הזה.

אמארה סטודמאייר

ג'רמי לין

דוויין ווייד

לברון ג'יימס

קווין דוראנט

ראסל ווסטברוק

27.

זה הרץ היהודי-אמריקאי והמתאזרח הישראלי דסטין עמרני. לא, זו לא דמות שהמציאו ב"קומדי סטור". ככה קוראים לו (אבל אפשר גם אמרני. הוא ממוצא פרסי). והוא אפילו אתלט מצוין.

28.

הי, קיילי מינוג וג'ייסון דונובן עובדים על דואט! התגעגענו! (לקיילי, כן?)

29.

טריילר לשבת: "גטסבי הגדול"

של באז לרמן. אותי זה מפחיד.

הרולר (10.2.12)

1.

אוסקר 2012: הספירה לאחור נמשכת. השבוע התכנסו כל המועמדים לצילום המסורתי של האקדמיה. הנה כמה מהתמונות (ועוד תמונות כאן).

קלוני - מאחוריך. דוז'ארדן.

אומרים שהחזה של האוסקר מבוסס על דמותו. פיט

להיות זבוב על הוילון הכחול הזה. ספילברג וסקורסזי

תמונה קבוצתית של כל המועמדים. אין טעם לחפש את וודי אלן.

2.

ומפגש פסגה הוליוודי למפגש פסגה מוסיקלי שקרם סוף סוף עור וגידים: אריק איינשטיין ושלמה ארצי – לטעמי, באופן חד משמעי ובלי להיכנס לקריטריונים איכותיים, שניים משלושת הזמרים הגדולים בתולדות המדינה – חברו לשיר משותף. ובכך גם נסגר משולש עם הצלע השלישית, שלום חנוך, ששיתף פעולה עם השניים.

בעצם, אולי המילה "מפגש" אינה במקום. כפי שמספר אורי זר אביב ב"גלריה", השניים אפילו לא נפגשו באולפן. שלמה שלח שיר, אריק הרים אגודל לאישור, כל אחד הגיע לאולפן, והיידה לתחנות הרדיו המשתוקקות.

צריך לומר שאפו לארצי. הוא יודע שהמעמד שלו בציבור הרחב נמצא כמעט ביחס הפוך למעמדו בקרב מבקרי המוסיקה. הוא לא אריק ולא שלום, וכנראה לעולם לא יהיה (אלא אם יביא אותה בטוויסט ג'וני-קאש-ריק-רובין בסיום הקריירה). אז הוא מנסה לקבל את הלגיטימציה הביקורתית-אליטיסטית דרך החיבור איתם. ההצלחה, בינתיים, חלקית.

ואיך השיר? תשפטו בעצמכם. ותקראו גם את שי להב ב-YNET.

להתראות באיזו הופעה? לא הייתי בונה על זה. יש דברים שאפילו שלמה ארצי הגדול לא יכול להשיג.

הנה הטקסט:

בנקודה שבה הכל מתחיל תגיד לי, האם ליבך בוכה מאושר או כאב? האם אתה זוכר רגעים אינטימיים, בהם אתה פותח את הלב

בנקודה שבה הכל ממשיך יש קושי, תמיד האמנתי שבאמת יהיה רק טוב, ולפעמים כשהופיע רגע אושר, ניסיתי רק לשמור שלא ייעלם בסוף.

פזמון: עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה, שנינו נעים בין אהבה לבין בריחה, בנסיעות הארוכות הייתי שר לה, האם על מה שבאמת קרה לך?

עומדים על שביל חיים בתוך החושך, שים לב הטוב מגיע בדממה דקה, כשהרחוב מתחיל להתעורר בבוקר, הרעש הגדול מכסה את השתיקה.

בנקודה שבה הזמן עוצר לרגע, האם פגשת לפעמים את הבדידות? הייתי נעמד לא פעם ומחכה לה, מת להרגיש אצלה האיש הכי אהוב.

פזמון: עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה

בנקודה שבה הכל מתחיל בלי רשע, האם אפשר לחיות בתוך בועה? תקשיב לרוח וללב יש צל חומק שם, להתראות באיזו הופעה…".

3.

אז הופעה של אריק ושלמה עדיין לא באופק, אבל זו של מדונה דווקא כן. המדונה תופיע באצטדיון ר"ג ב-29.5, והמחירים שווים לכל נפש שיכולה להרשות לעצמה כרטיס ב-250 ₪. רכישת כרטיסים ב-eventim.co.il, החל מהיום.

4.

בדיוק באותו שבוע בו התבשרנו על הופעתה של מדונה בארץ, קיבלנו גם חתיכת טיזר: מדונה בהופעת המחצית של הסופרבול.

הנה קטע מתוכה, עם M.I.A וניקי מינאז'.

(ההופעה במלואה – כאן)

וכמובן שבלי הפשלה התורנית אי אפשר. הפשלה מוגשת בחסות M.I.A והעורכים הלא ערניים ב-NBC.

5.

ואי אפשר להגיד סופרבול בלי להגיד "3.5 מיליון דולר על חצי דקת פרסומת?!". כן, זה המצב. האם זה שווה רק בשביל לתת לקלינט איסטווד לדברר אותך? מבחינתי התשובה היא כמובן כן.

פוסט הפרסומות המלא כאן.

6.

אפרופו פרסומות: בשעה טובה ובאיחור של שנתיים הגיעה לישראל (ביחד עם המותג עצמו) הפרסומת המפורסמת, הנפלאה והמצליחה של "אולד ספייס".

איזו פרסומת מעולה. מצחיקה אותי בכל פעם מחדש (מאחורי הקלעים שלה – כאן).

מרשים במיוחד אייזיאה מוסטפה, שחקן פוטבול לשעבר שמגלה כאן כישורים קומיים אדירים (וכשנשאל ממה הוא הכי נהנה בקמפיין, ענה בקולו העמוק: "The Ladies").

ויש עוד עשרות סרטונים כאלה, ששווה לבדוק. לא כולל פרודיות.

כל הפרסומות של "אולד ספייס" – כאן.

והנה הפרודיה הישראלית (יוצר: גל ינאי).

7.

אפרופו תגובה מאוחרת: בשעה טובה נוסחה התשובה הישראלית הזו: "דברים שתל אביבים אומרים" (יוצרים: רפי ברבירו ונועה לביא).

זו כמובן תגובה לסרטון המצוין "Shit Girls Say" (והנה פרקים 2 ו-3)

ויש גם שיט שרווקות אומרות, שיט ששיכורות אומרות, שיט ששמנות אומרות וכן הלאה עד הנצח.

הבעיה היא שכמעט כולן לא מתקרבות למקור. באופן מאוד לא מפתיע, דווקא זו שעשעה אותי. זה ישעשע כל גבר, אני מניח:

8.

וואו. אני כבר רגיל לזה ששני סרטים של כוכב קולנוע עולים במקביל: ניקולאס קייג', ראיין גוסלינג, קייט בקינסייל לאחרונה. אבל צ'נינג טייטום? שני סרטים של צ'נינג טייטום? במקביל? זה גדול עלי. דו"חות צפיה ב"בן של אף אחד" ו"לא תשכח" בהמשך השבוע. אולי.

9.

ועוד עלה השבוע: "מלחמת הכוכבים: אימת הפאנטום". בתלת ממד. השד יודע למה אנחנו צריכים את זה. בטח שלא בשביל זה – הטריילר הזה לבדו הצליח לגרום לי לוותר על הצפייה.

10.

זה הרבה יותר טוב – "Star Wars Uncut". זוהי גרסת השיווד האולטימטיבית שיצרו מעריצי הסדרה למיתולוגיה שג'ורג' לוקאס מחריב בהתמדה. מדובר במקטעים בני 15 שניות שיצרו מעריצים מכל רחבי העולם, אשר בראו מחדש את "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה" (באורך מלא, כן?). זה די סמטוחה – היא כוללת כלבים, רובי מים, לגו, מטוסי נייר, שקיות קרטון ומה לא, כשהכל מתערבב בתוך הסצנות – אבל זו סמטוחה משעשעת מאוד.

הנה הטריילר:

11.

אז מה היה לנו השבוע בבלוג? חוץ מהסופרבול, דיברנו גם על סרט גיבורי העל המפתיע "כרוניקה בזמן אמת" ועל גיבורת העל מריל סטריפ ב"אשת הברזל", וציינו 200 שנים להולדת דיקנס. אבל הפוסט הפופולארי ביותר בבלוג בשבוע האחרון היה – ועלי להוסיף כאן "במפתיע" – זה שהביא מבחר קטן מיצירתה של ויסלבה שימבורסקה המנוחה. מסתבר שרבים ביקשו לחשוב רגע קט על גורל שימבורסקה. בימי "האח הגדול", זו מחשבה מנחמת מאוד.

12.

בשעה שבתי קולנוע בתל אביב רק נעלמים, טוב לשמוע גם על אחד שנולד. זה קרה השבוע בבית ציוני אמריקה: "אורלנדו סינמה", בית קולנוע בן שני אולמות שמתכוון להוות אלטרנטיבה לקומפלקסים הגדולים. מה זה אומר? הקרנות בוקר (מהשעה 10:00), למשל, ואפילו במחיר מוזל (לפחות בתקופת ההרצה) – 29 ₪ ליומית. הבעלים, עודד הורביץ-ראובני, מבטיח גם רצועות נושאיות, הזדמנות לסרטים שהדרישות המסחריות סותר את אופיים, וקלאסיקות מהאוצר של סרטי אורלנדו. בקיצור – נדמה שמדובר בקולנוע שבאמת נולד מאהבת סרטים.

בשבועות הקרובים יוקרן ב"אורלנדו סינמה", בין השאר, סרטו המצוין של קמרון קרואו על פרל ג'אם, "20", שזכה בארץ להקרנה חד-פעמית בלבד. זה בהחלט שיבוץ בכיוון הנכון.

13.

דיווחים ממחלקת אבידות:

בשבוע שעבר נפטר איאן אברקומבי – לא מ"אברקומבי אנד פיטץ'", אלא מ"סיינפלד". מיסטר פיט, כמובן.

בשישי שעבר נפטר ממחלת הסרטן בגיל 69 זלמן קינג, שחתום על כמה מהיצירות האירוטיות המפורסמות בתולדות הקולנוע המודרני – ""סחלב פראי", "יומני הנעל האדומה" ו"תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" (אותו הפיק לאדריאן ליין). היה זה אך הולם שאת הבשורה על מותו נשא צ'ארלי שין.

אתמול הלכה לעולמה המשוררת ש. שפרה (שפרה שמואלביץ'), שחתומה בין השאר (לצד פרופ' יעקב קליין) על אנתולוגיית שירת המזרח הקדום המונומנטלית "בימים הרחוקים ההם".

הנה טליה אליאב שרה את "פשוט" שכתבה ש. שפרה (לחן: חיים רחמני).

אבל האבידה שנגעה ללבי יותר מכל התרחשה בדיוק לפני שבוע, כשבגיל 81 הלך לעולמו בן גזארה – מהמעולים שבשחקני הוליווד, שבעיני זכור בראש ובראשונה דווקא כאביו של וינסנט גאלו ב"בפאלו 66".

מכיוון שאת הקטע שבלינק לא ניתן לאמבד, הבאתי לכם במקום קטע מ"רציחתו של סוכן הימורים סיני" של ג'ון קסאווטס, שגזארה נמנה על הלהקה הקבועה שלו (הופיע גם ב"בעלים" וב"ליל הבכורה")

14.

בשבוע הבא יצוין ולנטיינ'ס דיי. ואם אתם מחוסרי עבודה בולנטיין כמוני, אין סיבה שלא תבחרו בדרך הזומבית לציין את היום.

מדובר ברעיון של חובבי זומבים בכלל ו"המתים המהלכים" בפרט, המבקשים לאתגר את יום האהבה הסכריני ולצאת למצעד זומבי בינלאומי ב-11 בפברואר. אתם מוזמנים להצטרף לצעדה התל אביבית, מחר ב-19:00. פרטים נוספים כאן (יום הזומבי-ולנטיין) וכאן (מצעד הזומבים בישראל).

15.

אפרופו "The Walking Dead" – אתם כבר מכירים את ה"The Walken Dead"?

16.

מרצ בחרה מנהיג. הבעיה היא שהיא בחרה בין (זהבה) גלאון ל(אילן) גילאון. הכרעה על קוצו של יוד – זו ממש עילה לתביעה בגין זיופים, לא?

17.

אפרופו תביעות: שבוע מצוין עבר על "עובדה"; זיכוי ראוי בפרשת סגן ר', ותחקיר מקומם ופוקח עיניים על עבודת הלוביסטים בכנסת. שווה צפייה.

18.

אפרופו תחקירים: ברוך קרא פרסם בערוץ 10 תחקיר על הנעשה באגף הפיקוח על הגז במשרד התשתיות. באחד הרגעים בכתבה נשמעת היועצת המשפטית של האגף, אולגה רזניקוב-גבאי, כשהיא מודיעה לבעליה של חברת גז כי האגף השתיל סוכן סמוי בחברתו, ומפלילה את הסוכן במילים "הוא לא עשה בר מצווה". אני נתפס למשפט הזה, כי הוא כל כך מטומטם עד שהוא מצחיק. האם היועצת המשפטית המלומדת באמת חושבת שהמשפט "המעורפל" הזה הוא שיציל אותה מלתת דין על מעשיה?

19.

ובחזרה לכנסת: חברת הכנסת אורית זוארץ מקדמת חקיקה נגד משלמים על שירותי מין. מבלי להיכנס לסוגיה המורכבת, צריך לגנות את מי שבחר להלחם בה באמצעות הפצת כרטיסי ביקור עם המספר שלה בתל אביב, במתכונת המוכרת לכל מי שחנה בתל אביב אי פעם ומצא את הכרטיס המבטיח צמוד לשמשה. כמה נמוך.

20.

ועוד מהכנסת: החוק המטומטם שחייב את ערוץ 10 לשדר את מהדורת החדשות שלו מירושלים יצר מצב אבסורדי שבו המהדורה המרכזית מתנהלת כשהמגיש באולפן, וכל הכתבים והפרשנים נמצאים מגבעתיים. אז מה בדיוק הרוויחו מהחוק? האם יעקב אילון ותמר איש שלום העתיקו את מגוריהם לבירה? מובן שלא. הוא שאמרתי – טמטום.

21.

השבוע שמעתי את יעל דן מראיינת ברדיו את יובל בן עמי. לפני הראיון היא הקדימה וסיפרה על החשיפה הגדולה של חייו. שתי מחשבות עלו בי. הראשונה: די. עד מתי תתואר כל יציאה של סלבריטאי מהארון כ"חשיפה" מרעישה?

השניה היתה רעיון: אנחנו כבר לא מתרגשים מהומואים, לסביות ואפילו טרנסג'נדרים שיוצאים מהארון, אבל מה בדבר יציאה מהארון של טרנסווסטיט או קרוסדרסר? זה יהיה חדש. זה יהיה מעניין.

בום. דקות מאוחר יותר, ומסתבר שזו בדיוק החשיפה האמיצה להדהים של בן עמי: בלילות הוא מגלח רגליים, שם בלונים עם מים בחזייה, לובש שמלה אדומה ויוצא לכבוש את תל אביב בדמותה של אנה לולו.

הסיפור המלא והנועז בראיון של בן עמי עם יגאל סרנה, לרגל יציאת ספרו האוטוביוגרפי "הקומדיה התל אביבית".

22.

לידיעת קוראי מה שאלון עידן מכנה "נייר העמדה היומי של ראש הממשלה" ("ישראל היום").

23.

"אפרת" – העמותה המתנגדת להפלות – מתחילה להסעיר את הזירה הציבורית. השבוע נתקלתי לראשונה בתשדיר הרדיו שלה.

הבעיה עם התשדירים של "אפרת" היא לא שהעמותה מעודדת נשים לא לבצע הפלות. הבעיה היא שהיא לא אומרת את זה. הבעיה היא שבתשדיר היא פשוט מזמינה נשים ששוקלות לעבור הפלה להתקשר, במסווה של ייעוץ – כשבעצם יש כאן אג'נדה ברורה ומוצהרת. אני דווקא בעד פרישה של התמונה המלאה, ולא להגיד אוטומטית "כן להפלות!", אבל אני בספק אם זה מה שקורה ב"אפרת". וזה בטח לא מה שעולה מהקמפיין המעורפל שלה.

24.

הנה נשים שבאמת זקוקות לעזרה: האחיות סנגלי מהודו.

הן סובלות מתסמונת נדירה המכונה "תסמונת איש הזאב". אני לא חושב שצריך להכביר מילים. הדוקומנטריסט סנה גופטה מבקש כעת ליצור סרט אודותיהן, כדי לסייע במימון ניתוחי לייזר יקרים שיגאלו את הבנות. הסיפור המלא כאן.

25.

חדשות נפלאות: כתביו התיאולוגיים של אייזיק ניוטון עלו לאתר הספריה הלאומית. מי שמכיר את ניוטון בעיקר כפיזיקאי דגול – כלומר כולנו – יופתע לגלות את ניוטון התיאולוג הסקרן, עם פרשנויות מקראיות ונבואה לגבי אחרית הימים (2060, אם אתם צריכים להתכונן). מרתק.

26.

ברכות למנהלי הרדיו החדשים: מיקי מירו, שמינויו למנהל קול ישראל אושרר, וירון דקל, המפקד המפתיע של גל"צ. עם שניהם יהיה לכל הפחות מעניין – מירו כבר הצליח לעורר תסיסה בקול ישראל, ודקל הוא עיתונאי פוליטי אסרטיבי שיהיה מעניין לראות את חותמו על התחנה הנתונה למרותו של שר הביטחון המושמץ. שיהיה בהצלחה.

27.

ובטלוויזיה: "עבודה ערבית" חזרה לעונה שלישית, אמנון לוי פגש את אליקו כהן. כתבתי על שניהם (הלינקים בפנים).

28.

יאיר רוה מבקש ליצור מאגר תסריטים ישראלי. אם יש בידיכם כאלה, אתם מוזמנים להצטרף.

29.

"האלבומים" בערוץ 8 מגיע לסיומה בשבת עם הפרק על "פלונטר" של רמי פורטיס. השבוע גם התבשרנו בשמחה שהיא תזכה לעונה שניה (ובוואלה גם הציעו אלבומים חדשים לעסוק בהם).

הנה רצועה חביבה עלי במיוחד מ"פלונטר".

30.

תראו מי נפגשו בבית החולים.

זה מה שקורה כשמשחקים גיבורי אקשן אחרי גיל 60.

ועל כך כבר אמר רבנו דגלובר:

 31.

טריילר לשבת

ספיידרמן מתקרב. אני מאוד פסימי לגביו.

סילבסטר שמח!