תגית: ספורט

האם מונדיאל 2014 הוא סוף דרכו של יורם ארבל?

(צילום מסך)

(צילום מסך)

מי חווה את המונדיאל הגרוע ביותר עד כה? ספרד הקורסת או אנגליה הלוזרית? פורטוגל הכושלת או קמרון המתפרקת? ברזיל המקרטעת או ארגנטינה המגמגמת? שכחו מכל אלה. על אף אחת מהן לא עובר טורניר גרוע מזה שעובר על יורם ארבל. רק חודש עבר מאז פדיחת הפיינל פור ("דווין סמית' כל הדרך"), וארבל כמנהגו נוהג. השדר מספר 1 פתח את המונדיאל בצרור טעויות, ומאז לא הוריד את הרגל מהגז בעודו מדרדר את ניידת השידור אל התהום. לרגעים נדמה שארבל לא עובד עבור רשות השידור, אלא עבור דפי פייסבוק סאטיריים ומחאתיים כמו "יורם ארבל – הביתה", "יורם ארבל נמאס" ו"יורם ארבל הללללויה". קשה להסביר את מקרה ארבל. אין עוד תופעה שחוצצת באופן כה מובהק בין האנשים שעושים טלוויזיה לבין האנשים שצורכים טלוויזיה. ברשתות השידור רואים בו מותג שמעמדו האייקוני מצדיק את מחירו היקר. בקרב הצופים, לעומת זאת, קיים קונצנזוס נדיר: ככה לא בונים שידור. יורם ארבל מונדיאל 2014 עשוי להיות קו פרשת המים בקריירה של בכיר שדרי ישראל. אולי זו החשיפה הגבוהה לקהל רחב מהרגיל; אולי רצף הטעויות הקולוסאלי; אולי זה פשוט בולט על הרקע האפור של דני נוימן. כך או כך, ישנה תחושה שהפעם ארבל שבר את גב הצופים. ישנה תחושה שהפעם פרנסי הטלוויזיה לא יוכלו להמשיך ולהתעלם מהביקורת הציבורית והתקשורתית הגורפת. אבל הם ימשיכו. ארבל לא ילך לשום מקום. הוא שרד את השרוכים של איתן טיבי, את מגן הזיעה של טייריס רייס, את כל השחקנים שחורי העור שדומים בעיניו לטוואטחה. מה פתאום שילך הביתה בגלל חילופי זהויות בין פדרו לקאסורלה, או בגלל שאדוארדו דה סילבה החליט להתאזרח בקרואטיה, או בגלל שקוסטה ריקה זימנה רק בראיין רואיז אחד? היחיד שעשוי לשלוח את יורם ארבל הביתה הוא יורם ארבל, והתרחיש הזה אפילו יותר בדיוני מזכייה של הונדורס במונדיאל. מי שצריך ללכת עד למשחק השרוכים ב-1998 כדי למצוא פגם קל בהתנהלותו המקצועית בוודאי לא חושב שהגיעה שעתו לרדת מעל מסך הטלוויזיה שלנו. במשחק בין ארגנטינה לבוסניה אמר ארבל לנוימן כי "יבוא יום, דני, נשב לנו בעמדת שידור. אולי ברוסיה, אולי בקטאר. מתאים לנו החמסינים בקטאר". תקשיבו טוב לארבל. לפחות בעניין הזה הוא לא טועה.

פורסם במקור ב"פנאי פלוס" (25.6.14)

קטנות נובמבר: "אנשים אמיתיים" ו"30 על 30"

פורסם בגיליון נובמבר של "בלייזר"

אפרופו סקנדינבים (כמו ב"הגשר"), להוט יש עוד אחת להציע לכם: "אנשים אמיתיים", דרמת מד"ב המתארת עולם שבו הובוטים — אנשים מלאכותיים, רובוטים שאשכרה נראים כמו בני אדם ונוצרו כדי לשרת את האנושות — מתחילים לפתח רגשות ולהתקומם. משהו בין אייזיק אסימוב ל"בלייד ראנר", רק בשוודית. וכן, הבריטים כבר עובדים על הרימייק.

"אנשים אמיתיים", חינם בהוט VOD


האנשים הטובים מ־ESPN חוזרים עם עוד סטוק של סרטי 30 על שלושים פרויקט הדוקו המשובח שלהם. בין השאר יסופר החודש על המרדף אחרי מסמך חוקי הכדורסל של ג'יימס נייסמית', על הסטודנט השחור שהבעיר את אוניברסיטת מיסיסיפי ב־1962, ועל הצדדים הכלכליים הפחות יפים של הספורט המקצועני, אם אתם בקטע של לרחם על מיליונרים.

30 על 30, החודש ב-ESPN

פסיכוסומטרי: למה מטלת החיבור במבחן הפסיכומטרי היא ציון הנכשל של כולנו

ויה memecenter

פורסם במקור, בגירסה מקוצרת מעט, בגיליון אוקטובר של "בלייזר"

המבחן הפסיכומטרי עומד בניגוד מוחלט לחשיבות המכרעת שלו לעתיד האקדמי הפוטנציאלי שלך. המבחן הזה, שאמור להעריך את יכולתך להצליח בלימודים הגבוהים, הוא בלוף. אוסף של טריקים ופטנטים שמאלץ אותך לפתור בעיות באופן שאין כמעט כל קשר בינו ובין המיומנויות הנדרשות מסטודנט. הוא נותן עדיפות גבוהה להתמקצעות באמנות החרישה על פני אלמנטים כמו ידע כללי, חשיבה יצירתית ויכולות חקר וניתוח. יודעים מה? הוא אפילו לא משקף את יכולת ההצלחה במבחנים, שלרוב אינה אלא תוצאה של שינון חומר, ובמקרה הטוב גם הבנתו ויישומו. למעשה, היכולת היחידה שהפסיכומטרי בוחן במובהק היא מסוגלות הנבחן לשבת על התחת. יש אמנם כאלה שישיגו את ה־600־700 שלהם בלי לפתוח יותר מפעם אחת את מילון המושגים הידוע לשמצה או בלי לדעת מה זה בעיות הספק, אבל כל השאר צריכים לקחת קורסים, לעשות סימולציות, לשנן ביטויים בארמית ולאמץ קיצורי דרך מחשבתיים כדי לצלוח את הבחינה, וגודל ההצלחה כגודל הישבן.

לאור כל זה שמחתי לגלות שבמרכז הארצי לבחינות ולהערכה החליטו להוסיף לבחינה חלק שאינו פסיכומטרי במובן השב־ולמד הקלאסי. מדובר בחיבור: טקסט שנכתב בנושא נתון, אחיד לכל הנבחנים ולא ידוע מראש. חלקו של החיבור בפרק החשיבה המילולית הוא 25 אחוזים, שזה 50 אחוז פחות מהחלק שהייתי נותן לו בבחינה הכוללת, אבל זה לפחות התקדמות. בשביל צעירים שהתרגלו לנסח אס־אם־אסים וסטטוסים תחת תקרת מילים חד ספרתית, לא כולל "חחח" ואמוטיקונים, זאת בהחלט משימה תובענית.

כמה תובענית? בואו נגיד שגם כמה מכותבי בלייזר שהרימו את דף הבחינה שזרק להם מכון "קידום" ועשו את המטלה לא ליקקו דבש. וכאן מדובר באנשים שכל המוניטין שלהם, שלא לדבר על חשבון הבנק שלהם, מבוססים על ההנחה שהם יודעים לכתוב. זאת קבוצת ביקורת בעייתית – אנשים שכותבים לפרנסתם – אבל גם היא גילתה את ההבדלים שבין כתיבת טקסט לעיתון בנושא ובסגנון חופשיים ובין כתיבת חיבור ראוי בנושא נתון בשפה נקייה ובזמן קצוב. אז נכון שלא עברנו הכנה אינטנסיבית כמו החניכים של אפרת ליברמן, מנהלת תחום חיבור וכתיבה בקידום שניהלה את הבחינה; נכון שהנושא היה קידום נשים ואפליה מתקנת – לא בדיוק סוג הנושאים שנדונים במגזין הזה באופן קבוע; נכון שליאור חתם את החיבור בביטוי שאסור לכתוב גם ב"בלייזר" בלי כתב הגנה מנומק, שקמרלינג לא בטוח עד עכשיו מה ההבדל בין צ' סופית לפ' סופית, וששאשו לא יזהה כתיבה אקדמית גם אם היא תתגנב להמנון אוהדים של בני יהודה; ונכון שאת כל זה כתבנו בעיפרון, מיומנות שחלקנו איבד ביחד עם חצי האי סיני, פחות או יותר. ועדיין התחלנו את הריצה הזאת כמה מטרים לפני הנבחן הממוצע, מה שרק ממחיש את הקושי.

ויה memecenter

מטלת החיבור לא נולדה ככה סתם. היא נובעת מהכרה של ראשי האוניברסיטאות בכישורים המילוליים הירודים של הסטודנטים המתייצבים בשערי האקדמיה ולא מסוגלים לנתח טקסט מורכב יותר משיר של קרן פלס. וזאת לא תופעה סקטוריאלית, תלוית מגזר או מעמד סוציו-אקונומי; זאת המציאות הישראלית השוויונית, והיא מוכרת לכולם. כל מי שיש לו חברים צעירים בפייסבוק יודע במה מדובר. כל מי שעובד במערכת עיתון ומקבל בקשות עבודה מכותבים שלא יודעים מה ההבדל בין "ש" ל"כש" יודע במה מדובר. ההוכחה הטובה ביותר הופיעה בחודש שעבר, עם הפסיכומטרי הראשון שהכיל את מטלת החיבור: הוא הציג ירידה של 25% במספר הנבחנים. החבר'ה פשוט נבהלו. במועד הקודם, ביולי, הוצגה עלייה סימטרית של 25%. הסטודנטים לעתיד מיהרו לנצל את הימים האחרונים שלפני גזירת החיבור מטילת המורא.

הנתונים מצטברים, והם נגדנו. במבחני פיזה ופירלס אנחנו מחזיקים כמעט את כל ה־OECD על כתפינו הצרות. בצה"ל פורסם כבר ב־2003 מחקר שמצא ירידה מתמשכת בציוני האיכות של המתגייסים בכלל ובהצלחתם במבחנים הפסיכוטכניים וברמת העברית שבפיהם בפרט. הצבא, כך נמסר אז, מודאג כיוון שהוא מוצא קשר ישיר בין דירוג האיכות ובין ההצלחה בשירות. סביר להניח שמאז הוא כבר השלים עם המצב. הנה קרב שצה"ל הפסיד בו, ואף אחד לא הקים ועדת חקירה.

ויה memecenter

כן, ברוכים הבאים לבוריסטן. בנינו תרבות שמקדמת ערכים ירודים, וכעת אנחנו משוועים לישועה. ביד אחת אנחנו מוחים דמעות תנין על תנועת האנטי־השכלה וביד השנייה מצביעים בשלט. אנחנו עובדים אלילי ריאליטי ומקדשים את המקצוע הכי ריק מתוכן בעולם: הסלב. המטרה היא להיות מפורסם, וכל האמצעים כשרים. תהיה עילג, תהיה המוני, תהיה צבוע, תהיה אלים. תגנוב פסלון, תרכוב על שדים עדתיים כל הדרך לגמר, תבחין בין פרה לעוף כי פרה זה חיה ועוף זה ציפור. החיים בישראל הם מה שקורה לך בזמן שג'קי מנחם נהיה גיבור לאומי.

חידונים סתם כבר לא עושים לנו את זה. תוכניות כמו "פיצוחים" או "מקבילית המוחות" לא היו עוברות היום את השומר בחניון של האולפנים. בשעשועונים כבר לא מספיק לדעת את התשובה. צריך שיקרה לך משהו בזמן שאתה עונה: שתיפול לבור, שיעופו לך השטרות, שישאב לך הכסף. לכל הפחות, תעשה את זה תוך כדי נסיעה במונית ברחבי העיר. העיקר שיקרה משהו. לפעמים אפילו לא צריך לדעת כלום. פשוט לעוף מעצמים ספוגיים ענקיים לקול מצהלות הקהל. לחם ושעשועים. ידע זה כוח? ידע זה לחלשים. ידע זה לאלה שלא יודעים לתחמן, לשקר, לרמות, להעמיד פנים, להצחיק, להביך, להתבזות. "לשחק את המשחק", כמו שאומרים בריאליטי אנשים שאומרים "אני אמיתי" כשהם בעצם צריכים לומר "אני אקסהיביציוניסט". אלה כוכבים שאין להם דבר למכור חוץ מתדמית; ספורטאים שלא מחברים משפט תקין בעברית, זמרים שמטליאים עילגות מביכה לכדי להיטי רחבות. אני מאתגר אתכם לקרוא פעם את מילות שירו של עומר אדם "מאמי זה נגמר" (מילים: מיכאל סמולין). לו הייתי מעתיק אותן לתוך מחברת הבעה של ילד בכיתה ד', לא הייתם מבחינים בזה.

ויה memecenter

אתה יודע שהמצב גרוע באמת כשגם בארזים נופלת שלהבת. ענף הארז הבוער הוא התקשורת, תחום עיסוק שמושתת על יכולת ביטוי גבוהה. לכאורה הוא לא יכול לממש את מטרותיו בלי היכולת הזאת. למעשה הוא מוכיח שאפשר גם אפשר.

הדמוקרטיזציה של הרשת היא האסון של העיתונות, ואני לא אומר את זה כי אני עיתונאי פרינט. לבלייזר דווקא יש מהדורת אייפד מהממת, אם במקרה שכחנו לציין בשלושת העמודים האחרונים. אני אומר את זה כי העיתונות האינטרנטית החפוזה והפזיזה (בהכללה גסה, אבל לא מאוד גסה) הורגת את כל מה שטוב בעיתונות הקלאסית: התוכן המעמיק, התחקירים המושקעים, ולא פחות מכל אלה – השפה. וככה, עם השפה הקלוקלת, התקשורת החדשה הורגת גם אתכם.

ההתפתחות הטכנולוגית הביאה לנו דברים נפלאים. התקשורת האינטרנטית מספקת לנו גוף ידע עצום ונגיש, רבדים בלתי נדלים של תוכן מוסף וחדשות כל כך טריות שהן מגדירות מחדש את המושג "חדשות". אבל בדרך, בשעטת מגה־בייטים, היא רומסת את היסודות. אולי אתם חושבים שזה ניצחון טכנולוגי. זה לא. זה ניצחון פירוס.

העיתונות היא ענף שיורד מנכסיו המקצועיים, והמגיה הוא בעל מקצוע נכחד. מאמרי חדשות כתובים כמו מדורי ספורט, מדורי ספורט כמו מקומונים, ומקומונים כמו עלוני בית ספר. את הסימפטומים האלה אפשר למצוא היום גם בהתלהמויות מעל דוכן הנואמים בכנסת, באוצר המילים המוגבל שצה"ל מספק למפקדיו באפסנאות, בשפה הדלה כסלט קינואה ששולטתתתת בפייסבוק. אפילו אמנות גבוהה כמו הספרות איננה חסינה עוד. מדובר בחטא חברתי, לא פחות, כיוון שעיתונות וספרות, מעבר לערכן החינוכי והתרבותי, גם מקנות שפה. ונער שקורא (אם הוא כבר ניאות לקרוא) עיתון או ספר, ונתקל בעברית קלוקלת, טועה לחשוב שזאת העברית התקנית. הוא כבר לא יקבל את הנקודות שלו במבחן החיבור בפסיכומטרי.

לא מזמן אמרה לי מישהי שהיא לא יודעת לכתוב. עניתי לה שזה לא חשוב. יש אנשים שיודעים לכתוב, אחרים יודעים לפרק שעונים או להזיז דיוויזיות. אהוד ברק יודע לעשות את שני הדברים, אבל הוא משהו מיוחד. מה שכולם צריכים לדעת זה להתנסח, לבטא ברהיטות את מחשבותיהם. מעבר לחשיבות האוריינית הפונקציונאלית של היכולת לבטא את מחשבותיך – תחשבו על תינוק שבוכה עד שמישהו מבין אם מה שמציק לו זה רעב, גזים או הסיווג הטקסונומי של הטלטאביז – שפה היא מדד למחשבה, חלקי לפחות. מידת ההשפעה של השפה על המחשבה נתונה במחלוקת (פולמוס אקדמי סביב היפותזת ספיר-וורף, אל תשאלו), אך ברור כי היא קיימת, ואפשר למצוא קשר בין שפה עשירה ובין רמות גבוהות של חשיבה, הבנה והמשגה. ועל כך הוסיף חיים חפר ז"ל, בהתבטאות אומללה שדווקא מחוץ לקונטקסט הופכת ראויה, כי "חוסר של שפה זה חוסר של רגשות".

כל אלה הם מפתחות להצלחה בחיים, בין שתהיו אנתרופולוגים ובין שתהיו כלכלנים או מדעני גרעין. כל הידע הוויקיפדי שבעולם לא יציל אתכם אם לא תדעו לשאול את השאלה הקולעת, לחפש את הערך הנכון ולעשות את הקישורים המתאימים. והיות שרובו המוחלט של הידע האנושי אצור בטקסטים מאז המצאת הכתב, אתם עדיין נדרשים להבין אותם, לנתח אותם ולהתמודד איתם. אפשר להפקיד את הזיכרון האנושי בענן וירטואלי, אבל אי אפשר לתת למכונה לחשוב בשבילנו. עדיין לא.

אבל מה אני מזיין לכם את השכל. בסך הכל רציתי לספר לכם שעשינו חתיכה של פסיכומטרי, והרי אתם כאן כי הרחתם דם. אז הנה זה, מלמטה למעלה: שאשו קיבל שש נקודות מ-12 אפשריות, ליאור שבע וקמרלינג שמונה. אני קיבלתי תשע, ו-1,370 המילים שקראתן עד כה הן העונש שלי.

אמרתי לכם שהעיתונות פושטת את הרגל.

ויה memecenter

לונדון 2012: הסקרפבוק

הדברים הכי טובים שיצאו מהאולימפיאדה

תמונות

תפסו אירופה

תפסו אוטובוס

?where's the love

here's the Love

לראיין לוכטה יש חמש מדליות מלונדון, אבל רק פרצוף אחד

בעיה שמית

המם האולימפי (1)

המם האולימפי (2)

הי, גם זו מקיילה מרוני, קצת כבוד

וממתעמלת אמנית להתעמלות אמנותית

הי, על מה אתה מסתכל?

הענף ה-27 של לונדון 2012: שחייה בעירום

אפרופו הומואירוטיקה

אפרופו גרפיקה בעייתית בטלוויזיה

ובחזרה לבריכה: טוב, שחיינים סיפקו תמונות נהדרות באולימפיאדה הזו (הם וגרטל)

ככה זה נראה כשלא סוגרים אותם בבריכה

אבל יש רק מלכה אחת באולימפיאדה

לא, לא זו. זו:

אפרופו בולט: יוסיין בולט נגד כל המדליסטים בהיסטוריה של ריצת המאה מטר

צילום: יוסיין בולט

בינתיים, במגרש כדורעף החופים

מרימי משקולות: מתחת למשקולות

מתחת לבית השחי

אפרופו שיעור יתר

יאללה מכות

יאללה ניצחתי

יאללה בלגן

מישהו הזמין פיצה?

תוגת המפסידים

שמחת המנצחים

זקפה לאומית

והמשלחת הישראלית

יוטיובים

בולט קוטע ראיון כדי לתת כבוד להמנון האמריקאי

המתנה בתחתית של לונדון

שחקן טוניסאי מבקש חתימה מקובי

נבחרת השחייה האמריקאית בקאבר ל-Call me maybe

מיסטר בין בטקס הפתיחה

הכוכב של הפאב

סיכומים

המספרים של לונדון 2012 (וואלה)

השערוריות של לונדון 2012 (וואלה)

הרגעים הגדולים של לונדון 2012 (הארץ)

סיכום בלגו של לונדון 2012 (הגרדיאן)

הספורטאיות הסקסיות של לונדון 2012 (טאמבלר)

הספורטאיות השוות של לונדון 20120 (עין עצלה)

הטיוב של ספורט הארץ

ההסברים של המשלחת הישראלית (YNET)

אגדות אולימפיות שכבר לא יהיו בלונדון (גרדיאן)

אופנה בלונדון 2012 (הארץ)

הממים של לונדון 2012 (פייסבוק)

הממים המוצלחים של לונדון 2012 (חורים ברשת)

התמונות המעולות של הניו יורק טיימס

אתרי תמונות מלונדון 2012 (מגה פיקסל)

הטאמבלר הרשמי של לונדון 2012

סיכום ההשתתפות הישראלית באולימפיאדת לונדון 2012

עשר הספורטאיות הכי שוות של לונדון 2012

זאת לא רשימת הספורטאיות הכי סקסיות באולימפיאדה. כאלה יש בלי סוף. הי – יש טאמבלר רק לזה (וגם זה – מעולה). וזה אומר שלא תקבלו פה את התמונות הצפויות של חבורת טניסאיות יפהפיות מרפובליקות רוסיות ואוסף ישבנים שקובץ בחולות מגרש כדורעף החופים. וזה לא שאני לא מעריץ את התחת של דניאלה האנטוחובה, קרולין ווז'ניאקי או אנה איוונוביץ', פשוטו כמשמעו. אבל זו רשימה אלטרנטיבית.

ולכן, במקום החשודות המיידיות תקבלו את רשימת הספורטאיות שהכי עשו לי את זה בלונדון. רובן לא הכי יפות, לא הכי סקסיות, אבל הכי שוות. מוכשרות, ווינריות, מתוקות ונוגעות ללב.

אליסון פליקס, ארה"ב

פליקס לקחה באתונה ובבייג'ינג את מדליות הכסף בריצות ל-200 מטרים. בלונדון היא השתדרגה למקום הראשון.אף אחת לא הצליחה להתקרב לפלו ג'ו (21:34 שנ'), אבל פליקס הגיעה השנה הכי קרוב מזה למעלה מעשרים שנה (מרלין אוטי ב-1991), עם 21:69 שנ' בתחרות ביוג'ין, אורגון.

צריך להזכיר שתואר אחד היה לה מאז שעלתה על המסלול: אף אחת לא רצה יפה כמוה.

רבקה סוני, ארה"ב

לא הילדה הכי יפה בבריכה, בלשון המעטה, אבל אחת המתוקות שבהן, ובוודאי אחת המוצלחות שבהן. חטפה את השוק מרותה מיילוטיה ב-100 מ' חזה וסיימה עם הכסף, אבל התעשתה במרחק הכפול ושברה את שיא העולם. פעמיים. היא גם היתה לאישה הראשונה שיורדת מ-2:20 דקות ב-200 מ' חזה. על זה הוסיפה עוד מדליות זהב, עם שאר הבנות ב-4X100 מעורב. ועוד שיא עולם.

ראנומי קרומווידג'וג'ו, הולנד

יכול להיות שאני טועה בשם הבלתי אפשרי (Ranomi Kromowidjojo), אבל אני לא טועה בבחורה הבלתי אפשרית. שחיינית מקסימה ממוצא יפני וסורינאמי שהביאה להולנד מדליות זהב במשחים ל-50 מ' חופשי (שיא אולימפי), ל-100 מ' חופשי (שיא אולימפי) ומדליית כסף בשליחות 4X100 חופשי.

גבי דגלאס, ארה"ב

יש לי חיבה ותיקה למתעמלות, מדומיניק מוצ'יאנו ועד שון ג'ונסון. ואיך אפשר שלא לאהוב את הילדה המתוקה הזו? מסתבר שאפשר, כי בארה"ב בערך חצי מהציבור התעסק בתספורת זנב הסוס שלה. גזענות? אתם אמרתם. אני רק אמרתי שהיא זכתה בתחרות הקרב רב האישית והקבוצתית, בענף לבן יותר מהקמח שהיא שמה על הידיים.

אלי רייזמן, ארה"ב

שותפתה של דאגלס להישג הקבוצתי בהתעמלות היא הדבר הכי קרוב שקיבלנו לגאווה ישראלית על הפודיום, לא כולל דייויד בלאט. אלי רייזמן, נערה יהודיה בת 18, זכתה במדליית זהב בתרגיל הקרקע, אותה ביצעה לצלילי "הבה נגילה" (יש לה גם ארד מהמקבילים). ואם לא די בכך – את הזכייה הקדישה לחללי מינכן. כבשה את כולנו.

מקיילה מרוני, ארה"ב

מי שהפכה לכוכבת הנבחרת האמריקאית אינה דגלאס, אלא דווקא מרוני, שזכתה "רק" במדליית הכסף בקפיצות (מכשיר בו היא אלופת העולם). זה קרה כמובן בגלל התמונה המפורסמת שהפכה למם מפורסם. העובדה שמרוני התאכזבה ממדליית כסף, שהיא גילתה ספורטיביות והומור עצמי בשיתוף פעולה עם המם, ושהיא בחורה יפה, רק הוסיפו לה נקודות.

ג'סיקה אניס, בריטניה

הציפיות על כתפיה של ג'סיקה אניס – המתחרה הבריטית בקרב 7 – היו עצומות. בערב הספורטיבי הכי גדול של בריטניה לפחות מאז 1966, היא עמדה בהן.

ג'נאי דלואץ', ארה"ב

דלואץ' לקחה "רק" את הארד בקפיצה לגובה, אבל במתיקות היא עוברת את בריטני ריס בשלושה קילומטר. אני חושב שמעולם לא ראיתי אותה לא מחייכת. בחודש הבא היא מתחתנת. והיא תשמור על החיוך.

אנה צ'יצ'רובה, רוסיה

הרגע הכי יפה של צ'יצ'רובה בלונדון לא היה כשזכתה במדליית הזהב בקפיצה לגובה. הרגע הכי יפה שלה היה כשאחת ממתחרותיה, ברידג'טה בארט האמריקאית, נשארה בתחרות ומנעה ממנה – לרגע – את הזהב. הקהל הריע בהערכה. וצ'יצ'רובה הגיבה בחיוך. כמו ספורטאית גדולה.

אלכס מורגן, ארה"ב

אוקיי, אלכס מורגן יפה. בייט מי.

והמספר הנוסף (לריו 2016):

דאריה קלישינה, רוסיה

תזכרו איפה שמעתם את זה בפעם הראשונה.

נ.ב. ואחרי כל התמונות האלה – עם השחורות בעורן והברונטיות בשערן – אל תגידו לי שאני אוהב רק בלונדיניות. יצא ככה שאין כאן בלונדיניות בכלל (חוץ מהעתידית). ברור שזה בגלל שהחלטתי להדיר את הפצצות הידועות, אבל אי אפשר להגיד שלא יצאתי עם ראש פתוח.

ליצן הבריכה

פורסם במקור בגרסה מקוצרת ב"פנאי פלוס", אוגוסט 2012

מה נזכור מלונדון 2012? את ולריה מקסיוטה הנופלת מהקורה; את אריק זאבי הדומע; את מייקל פלפס הנפרד לשלום; ואת משה גרטל, השדר שיצא מפרופורציות והתייצב כתף אל כתף עם הלוכטים והבולטים של העולם. כמה עצוב.

העיסוק הציבורי האינטנסיבי בגרטל מלמד כמובן על מה החידלון הספורטיבי, אבל גם על תרבות ספורט ועיתונות ספורט שאיבדו כיוון. עד ללונדון 2012, גרטל נתפס כשדר חביב ובלתי מזיק, עוד אחד מאותם אזובים עתיקי יומין הצומחים על קירות מחלקת הספורט של רוממה. לזכותו עמדו ניסיונו המקצועי כשחיין עבר, תשוקתו העזה לענף, משפט קאלט אחד ("נוחו על משכבכם בשלום"), שגיאה היסטורית ("הצרפתים יכו את האמריקאים שוק על ירך!", וזהו. ואז הוא קיבל סמארטפון.

גרטל החל את לונדון בצעד מוזר, עצמאי כנראה: הוא הציע לצופים שמחזיקים במספר הטלפון שלו לסמס לו שאלות. זה היה תמוה ולא הוגן בעליל (ומה עם הרוב המוחלט שלא מחזיק את גרטל בחיוג המהיר?) – ועם זאת צעד מבריק, עכשווי ולא ערוץ-אחדי בעליל. אבל בעיקר – זה יצר מפלצת.

מן הרגע שגרטל פתח את האופציה לסמסים, ניחת עליו מבול של שאלות. חלק מהצופים אכן ניצלו זאת כדי לקבל מהפרשנים את הפרשנות שהם באמת מחפשים ולרוב לא מוצאים, אבל אחרים – משמחה ריף ועד לאסף לוץ – קפצו על ההזדמנות להסתלבט על השדר הוותיק.

בחסות הערוץ האינטראקטיבי שפתח עם צופיו, הפך גרטל למושא דאחקות. לא מכובד ולא יאה ללעוג לאדם מבוגר שלא מזהה בדיחה על חשבונו, אבל גרטל לא נקי כפיים. הוא שליבה את האש האולימפית. בתוך ימים אחדים הוא הפך משדר השואו בבריכה האולימפית לשואו עצמו. ככל שהמאבקים בבריכה התמשכו, כך הפך גרטל לקריקטורה עם מיקרופון. מופע הנונסנס המתעצם שלו האפיל על התחרויות. לא פעם קטע גרטל את שטף האסוציאציות שלו עצמו (לרוב שטויות שמתאימות למתחרה ב"לא נפסיק לשיר" ולא לשדר ספורט) ב"מה זה משנה?". במקום התקוממות ציבורית, הוא זכה למעמד קאלטי; שרון פרי הסבירה ש"עם כל הכבוד לשחיינים, הכוכב האמיתי של הבריכה הוא משה גרטל", וזוהיר בהלול אמר כי מילותיו "אלמותיות יותר מההישגים של פלפס". לא פחות.

אני אגיד כל מיני שירים שעולים לי בראש, ואתה תעקוב אחרי הזמנים של טומרקין. גרטל והפרשן בוקי צ'יש

גרטל הוא שדר בעייתי גם כך. יש לו נטייה מובנית להתרגשות מוגזמת, ובפרט במשחים עם שחיינים ישראלים; הוא משבש שמות סדרתי – הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן האמריקאית דיינה וולמר, או כלשונו, "דנה" – וזו רק דוגמה אחת (וזה שדר שאמר בראיון לערוץ הספורט לפני האולימפיאדה ש"הדבר הכי חשוב הוא לעבור על השמות"); והוא ניחן בכישרון טבעי להיות בבריכה מבלי לזהות מובילים ומנצחים (את הפיאסקו המפורסם מבייג'ינג המיר הפעם ב"למה להמר? אני אומר שזו סיבום!… פרנקלין…."). בכלל, ספק אם שדר שחושב ש"לא כל דבר ניתן לומר בצורה קוהרנטית ונכונה" וש"לא תמיד אנחנו מוצאים את העברית התקנית" ראוי להחזיק במיקרופון, ועוד בסטנדרטים המחמירים של ערוץ ציבורי. אבל מה שהיה בעבר חביב ונסלח, הפך למרגיז ולמטריד. הגרטליות עברה להיי דפינישן.

גרטל – האיש שמדבר רק בסימני קריאה! – הפך לליצן הבריכה מתוך מודעות מלאה. הוא פשוט התאהב במעמדו החדש. בנאום הסיכום הנמלץ שנשא בסיום המשחים – אגב, ממתי שדר טלוויזיה נושא נאום סיום תפקיד, משל היה לפחות ראש המשלחת האולימפית, ועוד נאום העוסק בו ולא במשחקים? ועוד כמעט ארבע דקות! – כינה את עצמו "תופעה". זה היה סיום טבעי למי שבמהלך האולימפיאדה התייחס לעצמו שוב ושוב בגוף שלישי. באחד המקרים אף פנה בטעות לפרשן בוקי צ'יש כגרטל. מעולם לא פגשתי אדם שפנה לאדם אחר בשמו שלו. זו מגלומניה עד אובדן חושים.

נוח לפטור את כל זה כעניין חביב או שטותי, שהרי גרטל הוא אדם חביב דווקא (בטח חביב. כנראה לא שמעתם אותו צועק על העורכים במעברונים). אבל הגישה הסלחנית כאן שגויה, משום שגרטל אינו אלא פנים אחרות – גם אם מחויכות – של תופעה שגורה ומגונה בעיתונות הספורט שלנו: העיתונאי שהופך, בעידוד קהל צרכניו, להצגה עצמה. יחסית לנציגים היותר בריוניים ובהמיים של התופעה, גרטל הוא כמעט דרו גורדון (מקבילו הסקוטי ביורוספורט). אבל האמת היא שגרטל אינו טוב מהם בהרבה. את שהם עושים במופעי צעקות מתלהמים ובירידי רכילות זולים, הוא עושה בקרקסי להגנות מטורללים. התוצאה זהה: עיתונות ספורט ירודה שכורתת את הענף אותו היא מסקרת.

גרטל נפרד מהצופים רק לכאורה. הוא עוד ישוב, אין בכך ספק. תעשיות הטלוויזיה והפרסום כמהות למוקיונים נלעגים שישעשעו את הקהל. גרטל יסגור את חוזה הפרסום הראשון שלו עוד לפני שהמשלחת האולימפית תספיק לפרוק ציוד בנתב"ג. לא נאחל לו שינוח על משכבו בשלום – אנחנו אנשים בוגרים שעושים הקשרים אינטליגנטיים – אבל בהחלט נשמח אם יצלול אל השכחה. וד"ש לקסם.

תחזיק חזק, הסירה שלנו מיטלטלת. גרטל ומנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם