תגית: סרטי הרפתקאות

שרת המראות ("שלגיה והצייד" – ביקורת)

החדשות הרעות: גרסה שלא עושה צדק לאגדה.

החדשות הטובות: היא עדיין מאוד מהנה.

לא ברור איך זה קורה להוליווד כל פעם מחדש: מוחות גדולים (נניח) חושבים על אותו דבר, ומקץ כמה חודשים אנחנו מקבלים את אותה גברת באדרות שונות. בשנה שעברה זה קרה, למשל, עם "רווקים פלוס" (המשעשעת) ו"קשר לא מחייב" (המיותרת), שתי קומדיות יזיזים. בטלוויזיה הישראלית אפשר לראות היום על המסך שתי סדרות המציעות פרשנות מודרנית לאגדות ילדים: "גרים" (הוט) ו"עד עצם היום הזה" (יס). והנה, עולם האגדות עושה גם את הקאמבק הקולנועי שלו (לא שהוא עזב אותנו אי פעם), עם שתי גרסאות לסיפור שלגיה: "מראה, מראה" היה הראשון, "שלגיה והצייד" בעקבותיו.

סמיכות הקרנתם של השניים מחייב את ההתייחסות אליהם האחד לאור השני. ולכל הפחות ניתן לומר שההבדלים בין שני הסרטים ברורים. בראש ובראשונה משום ש"מראה, מראה" הוא סרט לכל המשפחה באופן מובהק, בעוד "שלגיה והצייד" הוא סרט דרמה קודר לבני נוער ומעלה. זה בולט בפלטת הצבעים ("מראה, מראה" הוא סרט צבעוני, "שלגיה והצייד" נוטה לגוונים אפלים), בלוקיישנים, בתסריט ואפילו בדמויות ובליהוקן. למשל, בחבורת הגמדים (שהיו באמת גמדים) המשעשעת של "מראה, מראה" לעומת מקביליהם חמורי הסבר (שהם שחקנים שהותאמו דיגיטלית לגודל ננסי) ב"שלגיה והצייד"; או בכך שהתפקיד הגברי הראשי ב"מראה, מראה" ניתן לנסיך המקסים, בגילומו הסמי-פרודי של ארמי האמר, בעוד ב"שלגיה והצייד" הגיבור הראשי הוא כמובן הצייד, בדמותו הקשוחה של כריס המסוורת'.

למי קראת גמד? לא, כי אני באמת לא גמד. אני רק לוקח לגמדים את העבודה

נהוג להכריז על כל גרסה אפלה לאגדות ילדים כי היא עושה צדק מאוחר עם המקורות, שהפכו בעידן סרטי דיסני לתמימות ומתוקות. לא תמיד ההכרזה הזו מצדיקה את עצמה: "ירח אדום", למשל, היה עיבוד מביך למדי לכיפה אדומה, הרבה פחות שארל פרו והרבה יותר "דמדומים". אבל לפעמים זה דווקא מצליח, ו"שלגיה והצייד" הוא אחד המקרים האלה.

בנוסח החדש שהתקינו אוון דוהרטי, ג'ון לי הנקוק ("בליינד סייד") וחוסיין אמיני ("דרייב") לאגדה, הצייד (המסוורת', בהופעה שמזכירה את בראד פיט הצעיר באופן בו הוא מסנן את שורותיו) לא רק חס על חייה של שלגיה (קריסטן סטיוארט, בהופעה שמזכירה עץ מכושף), אלא גם הופך לחונך בסיפור ההתבגרות שלה מנסיכה כלואה בצריח לז'אן ד'ארק שמובילה את ההמונים להסתערות על טירת המלכה הרעה (שרליז ת'רון, בהופעה שמזכירה כל שחקנית יפה ומבוגרת מהרף ההוליוודי המקובל שמקבלת תפקיד מרשעת). זה הבדל עלילתי שקטן, שרק מרמז על ההבדל התמאטי הגדול שעבר על האגדה בעיבוד זה: מדרמה (כן, אפלה) על יחסים בין אם לבתה ועל מיתוס היופי, שלטוב ולרע לא איבדה את כוחה עד היום, למיתוס אפי על מלחמת הטוב ברע.

חייבים להודות שבמובן זה הגרסה הנוכחית פשטנית בהרבה מן המקור. עם זאת, היא מצליחה לפצות על כך בסיפור הרפתקאות מהנה וסוחף למדי, שגם אם אינו מצליח לדגדג את כפות הרגליים ההוביטיות של "שר הטבעות" בנפח אפי או במורכבות העולם שהוא מציג, הוא לפחות מעביר את ההרפתקה בכיף.

סמכי עלי, אנחנו חייבים להסתלק. יש חבורה של ערפדים שעוקבת אחרינו מהארמון

טוב, "כיף" אולי איננו המונח הנכון כאן. התחושה ש"שלגיה והצייד" משרה על הצופה (בוודאי על הצופה הצעיר) דומה יותר לאימה. זו אימה ויזואלית מוחשית מאוד, שהבמאי רופרט סנדרס מצליח ליצור בעיקר ביער האפל והמבעית בו חיים הגמדים – שיש לו, אגב, גם ניגוד מוחלט, גן עדן עלי אדמות עם כמה המצאות מרהיבות שלא היו מביישות את ארץ הפלאות, כמו פרפרי-עלים ונחשי-דשא. ביער האפל, שנראה דומה בהרבה ליערות האגדיים של האחים גרים מאשר לזה שבו הסתובבה שלגיה של דיסני, משוטטות מפלצות אימתניות ומבעבעות ביצות טובעניות. ועל כל האימה הזו נוספת אימתה הגדולה של מלכה-מכשפה טורפנית שבולעת את כל יופיו של העולם.

וכאן צריך להוסיף שמעבר לסיפור הפשטני (אבל גם "מלחמת הכוכבים" בבסיסו מציע סיפור פשטני) ולמחסור בהומור (אבל גם "שר הטבעות" דל בהומור למשך מרבית הטרילוגיה), "שלגיה והצייד" לוקה גם בכך שהיא נשענת על פרמיס לא אמין: קריסטן סטיוארט מאיימת על שרליז ת'רון ביופיה. והפרמיס הזה לבדו היה צריך לחסום את האור הירוק של ההפקה.

והנה דווקא נקודת דמיון בין "שלגיה והצייד" ל"מראה, מראה": שתיהן מציגות שלגיה שרחוקה מהדימוי העתיק של האגדה והדימוי הוותיק של דיסני. זו לא שלגיה שמגיעה לבית הגמדים כדי לסדר את הבית ושממתינה לנשיקה הגואלת מהנסיך המקסים. זו שלגיה פעלתנית וקרבית, נסיכה לוחמת. ביחד עם גיבורת "אמיצה" (ביקורת כאן), מתגבש כאן דימוי נשי מודרני לילדות שגדלות על נסיכות דיסני יפות העיניים והמלמלה. יש מי שיראה בכך סימן מעודד. יש (לרבות פמיניסטיות) שיתהה מדוע נשיות חזקה ומשוחררת צריכה להיות קשורה בדימויים גבריים כמו לחימה. ואני רק תוהה מתי הפוליטיקלי קורקטיות תעבור את גבול הנסבל ונזכה לגרסה מעודכנת של "שלגיה ושבעת המוגבלים בגודלם".

אז מה, אתה לא בעניין של הלוק הזה?

Twitsonfilms: עוד סיפור שלגיה? למה לא? במקום סרט לכל המשפחה – דרמה אפית קודרת עם יער אפל באמת ושלגיה בתפקיד ז'אן ד'ארק. ****

"שלגיה והצייד" (Snow white and the Houndsman). בימוי: רופרט סנדרס. תסריט: אוון דוהרטי, ג'ון לי הנקוק וחוסיין אמיני. שחקנים: קריסטן סטיוארט, כריס המסוורת', שרליז ת'רון, איאן מקשיין, בוב הוסקינס, טובי ג'ונס, ריי ווינסטון, ניק פרוסט, אדי מרסן, ג'וני האריס, בראיין גליסון, סם קלאפין, סם ספרול, וינסנט ריגן, נואה האנטלי, לילי קול. 127 דקות.

IMDB כאן

הנסיכה הלוחמת במוסכמות ("אמיצה" – ביקורת)

"אמיצה" הוא סרט ההטמעות הראשון של פיקסאר בקונצרן דיסני. הוא מעמיד במרכזו גיבורה נסיכה יפה ואמיצה, מציב מולה מכשפה אדירת כוחות ומגולל סיפור אגדה קלאסי על בני אדם השבויים בקללות וכשפים. רק חסר בעל חיים מדבר שיפרוץ בנאמבר מוזיקלי וזה דיסני לכל דבר ועניין.

אבל זה לא. זה פיקסאר.

מה שאומר ש"אמיצה" הוא כמו דיסני – מין סינתזה סקוטית של "שלגיה" ו"מולאן" עם השפעות מ"הנסיכה מונונוקי" – רק בוגר, מורכב ואינטליגנטי. בסקאלה שבין דיסני לפיקסאר, "אמיצה" הוא עדיין יותר דיסני מפיקסאר – יותר "היפה והחיה" מ"צעצוע של סיפור" – ובכל זאת, יש בו את הפיקסאריות החכמה שאי אפשר לטעות בה.

גיבורת אמיצה, מרידה (בקולה של קלי מקדונלד, גיבורת "אימפריית הפשע"), היא נסיכת דיסני 2.0, עוד צעד באבולוציה שעוברות נסיכות דיסני מהעידן התמים של סינדרלה ואורורה ("היפהפיה הנרדמת") דרך הנסיכות הלוחמות מולאן ופוקהונטס ועד לנשיות הבועטת במוסכמות של רפונזל ("פלונטר") וטיאנה ("הנסיכה והצפרדע"). מרידה היא אישה משוחררת: אמה, המלכה אלינור (אמה תומפסון), מבקשת לסדר לה שידוך סקוטי אצילי, אבל מרידה מסרבת לקבל את עול המלכות ונמלטת מהבית כמו מתבגרת מן הישוב. מרידה לא צריכה אביר על סוס לבן – היא האבירה-קשתית על הסוס השחור. תלתליה האדמוניים הם מראה לנשמתה הסוערת והמרדנית.

הטוויסט שלוקחים כאן יוצרי פיקסאר בעלילות האגדות הקלאסיות האופייניות לדיסני הוא לא פחות מחתרני: עסקינן בנסיכה שלא רק שאין לה עניין בגינוני נשיות או מלכות (כאלה כבר ראינו), אלא שהיא גם לא מתכוונת לגלות עניין כזה בכל מהלך הסרט. תחת זאת מגולל "אמיצה" סיפור משפחתי יפהפה על יחסים טעונים בין אם לבתה. תגידו: "גם סיפורים כאלה כבר ראינו". כן, אבל  פעם לא ראינו את זה קורה בין (ספויילר לכאורה) בת אדם לדובה.

אחרי פתיחה מהנה שמציגה את מרידה ומשפחתה (כולל המלך פרגוס שגונב את ההצגה בקולו של בילי קונולי) מגיעה המערכה המרכזית של "אמיצה", שכולה היחסים העדינים בין מרידה לאלינור, שעוברים תפנית דרמטית בעקבות קללה שמטילה מכשפה (ג'ולי וולטרס) על המלכה (ובכך סיימנו עם העלק-ספויילר). זו מערכת יחסים שבין אדם לחיה, ובין יצור אחד שמדבר ליצור אחד אילם, וכמו במערכה הראשונה המופתית של "וול-E" מוכיחים שוב החבר'ה של פיקסאר שהיעדר דיאלוגים לא עוצר אותם מלייצר דרמה טובה ומרגשת. וכשזה מגיע למערכה השלישית, שבה מעורב דב אימתני ממין זכר וחבורת ציידים סקוטיים בריונים וצמאי דם, "אמיצה" מגיע לקרשנדו יפהפה, סוחף ונוגע ללב.

מימין לשמאל: וויליאם וואלאס, יצחק שמיר, אובליקס

אצל פיקסאר תמיד הכל מתחיל ונגמר מסיפור טוב, וכאן הם שוב מביאים אותה בסיפור טוב – וליתר דיוק, בוואריאציה חכמה ומקורית על סיפור קלאסי. אבל לצד הסיפור עומדים גם כמה הישגים טכניים יוצאים מן הכלל, ובראשם האנימציה היפהפייה שהופכת את השיער של מרידה ליישות בפני עצמה, את הדובה הגדולה לאנושית ואימהית, ואת המלך פרגוס לשחקן בשר ודם, ממש כאילו בילי קונולי היה שם בגופו (הכה שונה מפרגוס).

"אמיצה" אינו פסגת יצירתם של פיקסאר, אבל הוא אינו נופל מהסטנדרט הגבוה הנהוג אצלם. הוא מצליח לעשות את ההכלאה הכמעט מושלמת בין דיסני לפיקסאר, וליצור סרט התבגרות יפהפה, סוחף ומרגש. כמה כיף לגלות שגם ההיבלעות בקונצרן העל המתקתק לא פוגמת במאום באיכות יוצאת הדופן של האולפנים. כי כשזה מגיע לפיקסאר, אפשר לומר בפראפראזה על הסלוגן המוכר של HBO: זו לא אנימציה. זה פיקסאר.

…talking about bad hair day

Twitsonfilms: "מולאן" פוגשת את "שלגיה" ביערות סקוטלנד? למעלה מכך. סינרגיה קרובה לשלמות בין השורשים הקלאסיים של דיסני לטאץ' האינטליגנטי של פיקסאר. ½****

בונוס טריילר: אפילו בפוטבול הם מבינים?

בונוס (2): קטע קצר מ"לה לונה", הסרטון שפותח את "אמיצה"

"אמיצה" (Brave). בימוי: ברנדה צ'פמן (הוחלפה במהלך ההפקה), מארק אנדרוס, סטיב פארסל. תסריט: ברנדה צ'פמן (סיפור ותסריט), מארק אנדרוס, סטיב פארסל ואיירין מצ'י. שחקנים: קלי מקדונלד, אמה תומפסון, בילי קונולי, ג'ולי וולטרס, קרייג פרגוסון, רובי קולטריין, קווין מק'קיד, סטיבן קרי, קלום או'ניל, ג'ון רצנברגר. 100 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

סדר פסח: "משחקי הרעב" (ביקורת)

שוב מגיעה סדרת ספרים שהפכה ללהיט בקרב בני נוער לקולנוע, ושוב אני עומד מולה תמה. מה בדיוק הפך את "משחקי הרעב" ללהיט? הביקורת (הקלושה)? האלימות (המרוככת)? הפוריטניות המינית (כן – זה עבד ל"דמדומים")?

"משחקי הרעב" מתרחש במציאות עתידנית בה אמריקה מחולקת למחוזות, המשתתפים מדי שנה – באמצעות צמד נציגים צעירים – במשחק הישרדות אכזרי, שרק אחד יוצא ממנו חי. הרעיון הזה אולי נשמע מבריק, אבל רק עבור מי שלא מודע להיסטוריה האמנותית הארוכה של אותו רעיון, שכבר הופיע בספרים (רוברט שאקלי, ריצ'רד קונל), בסרטים ("Surviving the Game", "הם יורים גם בסוסים") ובסדרות טלוויזיה ("גולשים בזמן"). אם כך, מקוריות היא בודאי אינה המעלה הבולטת של ספריה של סוזן קולינס.

אבל אין בכך כדי לגרוע מהספרים. גם מבלי שהרעיון יהיה מקורי או מבריק, הוא בודאי מניח נקודת מוצא מעניינת לסיפור שהוא גם אלגוריה. נדמה שלשם מכוונת קולינס: משל עתידני על תרבות המערב, על הריאליטי, על החטטנות והסקרנות שאין להן שובע, ועל הצלם האכזרי שהן לובשות בחלוף השנים.

אלא שגם כאן חוטאת קולינס, ו"משחקי הרעב" אינו מציע יותר מאלגוריה פשטנית לחלוטין על כל אותם נושאים שהועלו כאן. אה, הריאליטי חודר לכל מקום. הוא הופך אותנו לאכזריים ולקהי חושים. החיצוניות היא חזות הכל. האלימות היא כלי שרת בידי הבידור. אנחנו מקריבים את ילדינו לטובת סיפוק היצרים של האנושות. פיהוק. לא שזו אינה ביקורת מעניינת וראויה, אבל מה החידוש כאן? ואם כבר בוחרים בדרכים אלימות קיצוניות, איפה הביקורתיות הבוטה שצריכה להתלוות אליה? ואיפה לעזאזל הסאבטקסט? ואם אין כאן תובנות ביקורתיות חריפות, אין מקוריות ואין ברק, מה יש כאן?

מה שיש כאן הוא סרט לבני הנעורים, שנעשה במתכונת "דמדומים" – כלומר, בלי להציע שום דבר פוגעני מדי. אין כאן אלימות קשה, למרות שהאלימות הקשה היא לב לבם של העלילה ושל המשל. אין כאן מיניות, למרות שמדובר בחבורת מתבגרים שרצה ביערות בלי השגחה. יש כאן סרט הרפתקאות חלבי, לא יותר.

כדי להבין את הכישלון של "משחקי הרעב", צריך לחשוב למשל על "בעל זבוב" – אלגוריה כמותו, אך עמוקה ומרתקת פי כמה. "בעל זבוב" בודד חבורת נערים מהציוויליזציה, והניח ליצרים הקמאיים שלהם להשתלט עליהם, לטוב ולרע, כמו בניסוי סוציולוגי נטול בקרה. ל"בעל זבוב" לא היה אלמנט עלילתי שכפה עליו אכזריות, כמו ב"משחקי הרעב", ובכל זאת הוא אכזרי ועוצמתי מהאחרון פי כמה. בניגוד לוויליאם גולדינג, שהניח לגיבוריו לטפס בכוחות עצמם על העץ, קולינס התקינה עבור גיבוריה את הסולם – אבל לא נתנה להם לטפס עליו. סביר להניח שעשתה זאת כדי לשמור על קהל היעד.

(זה המקום להעיר שלא קראתי עדיין את ספריה של קולינס. כתבה ב"ניו יורק טיימס" טענה שהספר מותח "ביקורת נוקבת", ולפיכך יתכן כי כל הביקורת על רעיונותיו ועלילתו של "משחקי הרעב" צריכה להיות מופנית לתסריטאי הסרט, ולא אליה. הבעיה היא שקולינס נזכרת כאחת מתסריטאיות הסרט)

זו קשת ענקית או שאת שמחה לראות אותי? ג'יי-לו

אם ספריה של קולינס חריפים ומורכבים מהסרט המבוסס על הראשון שבהם, הרי שעיקר האשמה נופלת על כתפיו של הבמאי גרי רוס – והמפיקים שבחרו בו. רוס אינו במאי נטול כישרון (ביים את "פלזנטוויל", "דספרו" ו"סיביסקיט", וכתב את "ביג"), אבל הסגנון הדרמטי המרוכך שלו אינו הולם יצירה שאמורה להציע ביקורת חברתית נוקבת. אלא אם אותה יצירה אמורה להיות בלוקבסטר לבני הנעורים. במקרה הזה, ולאור נתוני הקופות, נראה שמדובר בבינגו.

כואב לי במיוחד על ג'ניפר לורנס, שחקנית צעירה מעולה ("קר עד העצם"), שמקבלת כאן תפקיד חד ממדי ועלולה להישאר מזוהה איתו במשך שנים, כמו דניאל רטקליף ("הארי פוטר") וקריסטן סטיוארט ("דמדומים"), אם לא תעשה את הבחירות הנכונות בקריירה. והבחירה הנכונה הבאה בקריירה תהיה להציב דרישה בפני מפיקי "משחקי הרעב": או אני, או רוס.

Twitsonfilms: 'בעל זבוב' פוגש את 'הישרדות'? לא ממש. יותר תאום עתידני ל'דמדומים'. כלומר שטחי, חלבי ואולי מרגש נערות. אולי. ½**

"משחקי הרעב" (The Hunger Games). בימוי: גרי רוס. תסריט: גרי רוס, בילי ריי וסוזן קולינס, על פי ספרה של קולינס. שחקנים: ג'ניפר לורנס, ג'וש האטצ'רסון, וודי הארלסון, אליזבת' בנקס, סטנלי טוצ'י, דונלד סאת'רלנד, ווס בנטלי, לני קרביץ, טובי ג'ונס, ליאם המסוורת', פאולה מלקומסון, אמנדה סטנברג, אלכסנדר לודוויג. 142 דקות.

IMDB כאן

הוא קוסם! ("הוגו" – ביקורת)

אזהרת ספויילר:

הביקורת מכילה מידע על זהותה של דמות מרכזית בסרט. אני לא בטוח עד כמה זה באמת ספויילר, מפני שהמידע הזה מופיע ברוב הראיונות סביב הסרט והספר שעליו הוא מבוסס, ולטעמי הוא גם לא פוגע בחוויה. אם בכל זאת אתם מעדיפים לא לגלות לפני הצפייה, דלגו לשורה התחתונה של Twitsonfilms וחזרו לכאן אחרי שתראו ותיהנו

"סרטים נוגעים בליבנו, ומעוררים את דמיוננו, ומשנים את הדרך בה אנו רואים דברים. הם לוקחים אותנו למקומות אחרים. הם פותחים דלתות ומחשבות. סרטים הם הזיכרון של ימי חיינו. עלינו לשמור אותם בחיים"

(מרטין סקורסזי)

על פניו, הבחירה של מרטין סקורסזי לביים את העיבוד הקולנועי של "התגלית של הוגו קברה", ספרו של בראיין סלזניק, נראתה תמוהה. מה לסקורסזי ולספר ילדים? מה להיפר-ריאליסט המחוספס ולפנטזיה צרפתית קסומה? אבל מי שכבר הכיר את ספרו של סלזניק ידע מיד שאין מתאים מסקורסזי – שהוא לא רק קולנוען דגול, אלא גם סינפיל חסר תקנה, היסטוריון של קולנוע וארכיבר מהלך – לקחת על עצמו את עשייתו של סרט שהוא שיר הלל לראשית הקולנוע.

"הוגו" הוא שמו של הגיבור הצעיר, הוגו קברה (אסה באטרפילד), ילד יתום שמסתובב ללא השגחה בתחנת רכבת פריסאית, גונב מכל הבא ליד, מפקח על פעולתם התקינה של השעונים ומלווה מבין הצללים את העוברים והשבים בתחנה. חלומו הגדול הוא להשלים את מלאכתו הלא גמורה של אביו המנוח (ג'וד לאו), ולתקן את האוטומטון (מעין רובוט מכני, דמוי אדם) שאסף מהמוזיאון. כדי לעשות זאת הוא זקוק לפנקס אותו החרים לו פאפא ז'ורז' (בן קינגסלי היוצא מן הכלל), בעל דוכן צעצועים בתחנה, ולמפתח מוזר בצורת לב. מכאן ואילך מתגלגלת לה ההרפתקה בתחנת הרכבת, במהלכה הוגו לא רק מצליח להפעיל את האוטומטון, אלא גם חושף את זהותו האמיתית של פאפא ז'ורז'.

והנה הספויילר: פאפא ז'ורז' הוא ז'ורז' מלייס. מלייס הוא מחלוצי אמנות הקולנוע, אבל נדמה שהוא לא זכה להכרה הרחבה לה זכו האחים לומייר וד.וו. גריפית'. סטודנטים לקולנוע מכירים ודאי את שמו ואת סרטו המפורסם ביותר – "המסע אל הירח" (Le Voyage dans la Lune), כולל הדימוי האיקוני של הירח דמוי המאפה שבעינו השמאלית ננעץ הטיל (מומלץ לקרוא את אבנר שביט ב"וואלה" על הסרט). אבל הקהל הרחב אינו מכיר את שמו ואת יצירתו.

חבל. מלייס היה במידה רבה חשוב ובוודאי מעניין לא פחות מעמיתיו. אפשר גם לומר שהוא היה הפנטזיונר הראשון של הקולנוע. את הסרטים התיעודיים של לומייר – הגם שהיתה להם השפעה ראשונית מאגית על הקהל (ידועה האנקדוטה על הצופים בסרט "רכבת מגיעה לתחנה" שנרתעו בבהלה מהגעת הרכבת לתחנה על המסך – אנקדוטה שמוזכרת גם ב"הוגו") – שכלל מלייס לסרטים קצרים, פרועים ועשירי דמיון. הסיפורים שלו התפרשו על נושאים מגוונים, והוא לא נתן למגבלות המציאות להפריע לו. מלייס היה קוסם במקצועו, ואת הטריקים של הבמה הפך לאשליות ויזואליות. אפשר לכנותו אבי הז'אנרים הקולנועיים, וגם אבי האפקטים המיוחדים.

יש ביוטיוב ובאינטרנט לא מעט גרסאות של "המסע אל הירח" – כלומר, כמעט אותו הסרט (מחלקם נחתך סיומו של הסרט), רק בליוויים מוסיקליים שונים. אני בחרתי בזה, משום שאהבתי את הליווי המוסיקלי והמקהלתי, ומשום שהוא כולל את סיום הסרט. אבל תוכלו לבחון גם אחרים.

אולם סיפורו של מלייס לא היה קסום ונצחי כמו סרטיו. "סוף טוב יש רק בסרטים", הוא אומר ב"הוגו". מלחמת העולם הראשונה הביאה לקריסת חברתו. סרטיו נקנו והושמדו. את ימיו האחרונים העביר כמוכר צעצועים בתחנת רכבת.

על הסיפור הזה (האמיתי כאמור) הלביש בראיין סלזניק מעשיה, שבה הופך הוגו הצעיר לגואלם של מלייס ושל זכרו. בנחישות, תעוזה וכישרון מכני יוצא דופן, הוא מצליח לגאול את מלייס מהשכחה, ואף להציל כמה מסרטיו. סוף סוף, בערוב ימיו, זוכה הקוסם הזקן להכרה שהוא כה ראוי לה.

מלמעלה למטה: מלייס האמיתי, מלייס של סלזניק ומלייס של קינגסלי

וכאן הופכת ההשקה בין "הוגו" למציאות ובין הוגו קברה למרטין סקורסזי ברורה. כמו קברה, גם סקורסזי היה ילד שהתאהב בקולנוע, ובבגרותו לא רק עסק ביצירת קולנוע אלא גם בשימור המורשת הקולנועית (סקורסזי הקים את ה"Film Foundation", שעוסקת בשימור סרטים. משם גם לקוח הציטוט שבפתיחת הפוסט). כך, למשל, עשה רסטורציה ל"נעליים אדומות" של הבמאים אמריך פרסבורגר ומייקל פאואל (שהיה לזמן קצר, עד למותו, בעלה של תלמה סקונמייקר – העורכת הקבועה של סקורסזי והעורכת של "הוגו"). וב"הוגו" הוא לא רק מוצא את בן דמותו הצעיר – הוא גם גואל שוב קולנוען אגדי, משיב לו את כבודו האבוד ומחזיר אותו לתודעה.

כל זה – מורשת ושימור וזיכרון וכבוד ומחווה ונוסטלגיה – טוב ויפה, אבל זה לא היה עובד אלמלא "הוגו" היה גם סרט נפלא. וכפי שאפשר לצפות מסקורסזי – הוא אכן נפלא. דווקא המעשיה של סלזניק (שעובדה לתסריט ע"י ג'ון לוגאן) היא אולי החלק החלש בסרט (מבחינה עלילתית – משום שהרעיון כשלעצמו מבריק). זו אינה הרפתקה סוחפת ועתירת דמיון כפי שאפשר לצפות, אך בזכות הטיפול של סקורסזי – שכולו אהבת קולנוע טהורה – היא בכל זאת מקסימה ומחממת לב. הרגעים המעולים ביותר בסרט אינם נוגעים כלל לעלילה המרכזית; אלה הרגעים בהם משחזר סקורסזי את עבודתו של מלייס, מדמיין מחדש את סרטיו האבודים, ומדגים – לא מספר ולא מסביר, פשוט מדגים – את יופיה של הפנטסיה המלייסית.

ובזכות סקורסזי, היא גם מרהיבה. זהו ניסיונו הראשון של סקורסזי עם טכנולוגיית התלת ממד. סקורסזי יחגוג בנובמבר הקרוב 70 – לא גיל פשוט ללמוד טריקים חדשים – ומצד שני, הוא היה ילד כשהוליווד התחילה לשחק עם הטכנולוגיה הזו בסרטים כמו "נשקיני, קייט" ו"היצור מהלגונה השחורה". וכמה ראוי שהפעם הראשונה של סקורסזי מתרחשת בסרט אודות האיש שהעשיר את הקולנוע בהמצאות ויזואליות וטכנולוגיות. התלת ממד של "הוגו" אינו בולט ומודגש, וסקורסזי עושה בו שימוש נבון ומתון. הסרט המואר והצבעוני גם אינו נכווה מהחולשה המסורתית של סרטי תלת ממד – צבעים אפלים ועכורים. "הוגו" מצליח להישאר בצבעים נהדרים לכל אורכו.

וכאן נדמה שסקורסזי הקפיד במיוחד, והוא רושם הישג מרשים, משום ש"הוגו" הוא פשוט סרט יפהפה מבחינה ויזואלית. הפריימים כל כך צבעוניים, עשירים ומדויקים, עד שלרגעים היה נדמה לי שאני צופה באנימציית פרפורמנס-קפצ'ר נוסח "רכבת לקוטב" ו"הרפתקאות טינטין". התוצאה פשוט מרהיבה.

בליל ראשון הקרוב צפוי "הוגו" לרוץ בטקס האוסקר בראש בראש מול "הארטיסט". במידה רבה "הוגו" הוא הנגטיב של "הארטיסט": מול סרט צרפתי אילם בשחור לבן שמתרחש בהוליווד מתמודד סרט אמריקאי מדבר וססגוני שמתרחש בפאריס (וצולם בלונדון). אבל המשותף לשניהם חשוב יותר: שניהם מתרחשים בתקופה דומה (שנות השלושים של המאה העשרים), שניהם חוגגים את האמנות השביעית, שניהם עושים זאת באמצעות הכלים שהיא העניקה להם, ושניהם עושים זאת היטב, ביצירות קסומות ומרחיבות לב. זהו ניצחון קולנועי שאין כמותו.

"אייר" מציעים פסקול חדש לגרסה המשוחזרת והצבעונית של "המסע אל הירח" שהוצגה בפסטיבל קאן האחרון

 

Twitsonfilms: סקורסזי עושה סרט ילדים? למה לא? פנטזיה קסומה, מרהיבה ושופעת אהבת קולנוע. סקורסזי שעושה סרט על קולנוע הוא סקורסזי במיטבו. ½****

"הוגו" (Hugo). בימוי: מרטין סקורסזי. תסריט: ג'ון לוגאן (עפ"י ספרו של בראיין סלזניק: "התגלית של הוגו קברה"). שחקנים: אסה באטרפילד, בן קינגסלי, קלואי מורץ, סשה ברון כהן, אמילי מורטימר, הלן מק'רורי, כריסטופר לי, ג'וד לאו, ריי ווינסטון, ריצ'רד גריפית'ס, פרנסס דה לה טור, מייקל סטולברג.

IMDB כאן