תגית: סרטי קומיקס

קללה שחורה (ספיישל "עלייתו של האביר האפל")

ביום שישי התבשרנו כי מטורף בקולורדו פרץ להקרנת "עלייתו של האביר האפל" וריסס את האולם בכדורים, כשהוא הורג 12 בני אדם ופוצע עשרות. מתבשר שקללת האביר האפל המפורסמת לא הולכת לפני שהוא ילך. הנה מה שכתבתי עליה אז, זמן קצר לפני עליית "האביר האפל" ב-2008, ב"פרומו" של "מעריב".

"מגרש השדים" של ויליאם פרידקין מ-1973 – מלבד היותו אחד מסרטי האימה החשובים, הנחשבים והמצליחים בתולדות הקולנוע – הפך עם השנים למקור לא אכזב של אגדות אורבניות. שורה של אירועים מוזרים שריחפה על ההפקה הפכו את הסרט בעיני רבים ל"מקולל": הלוקיישן המרכזי עלה באש בשריפה מסתורית שפרצה באולפנים ודחה את הצילומים בששה שבועות; הסופר והתסריטאי וויליאם פיטר באלטי סיפר על שפופרת טלפון שהתרוממה מאליה; תשעה אנשים מתו במהלך הצילומים, משומר הלילה ועד לשחקן ג'ק מק'גווראן; לכך הצטרפו מקרי מוות של קרובים – אחיו של מקס פון סידוב, סבה של לינדה בלייר; בלייר עצמה סבלה מהתמוטטויות עצבים; ואנשי צוות נוספים חוו בחילות, הקאות, התעלפויות והתקפי חרדה. אווירת פאניקה שרתה על ההפקה. בנסיבות כאלו – בהם לא מעט אנשים תהו האם השטן עצמו מסתובב על הסט – אין תמה שפעמיים הזעיק פרידקין כומר אל אתר הצילומים כדי להציל את המצב.

הקללה המשיכה עם צאת הסרט: בפרמיירות ברחבי העולם התרחשו מקרים רבים של התעלפויות והתקפי לב; בג'ורג'טאון נרשמו שיעורים גבוהים מהרגיל של תמותה לאחר צאת הסרט; והשיא הגיע כשבזמן הפרמיירה ברומא נהרס צלב בן 400 שנה מפגיעת ברק. הבמאי שנבחר לביים את סרט ההמשך, "מגרש השדים: ההתחלה" – ג'ון פרנקנהיימר – נפטר עוד לפני שהחלו הצילומים. כפי שהסביר באלטי, "אנחנו לא יודעים מה קרה, אבל הדבר היחיד שאנחנו יודעים הוא שאין לנו הסבר הגיוני לכך".

בימים האחרונים נדמה שמישהו למעלה סימן גם את "האביר האפל". אפשר למצוא דמיון בין "האביר האפל" ל"מגרש השדים": שניים מהסרטים המצליחים של תקופתם, ואולי אף מעבר לתקופתם ("מגרש השדים" הוא אחד מסרטי האימה המצליחים בכל הזמנים, "האביר האפל" מרסק שיאי קופות כמו מייקל פלפס על סטרואידים); שניהם זכו גם לחיבוק חם מהביקורת. "מגרש השדים" – סרט ז'אנרי מובהק – זכה ללא פחות מעשר מועמדויות לאוסקר (וזכה בשתיים). גם "האביר האפל", סרט קומיקס ביסודו, נחשב היום למועמד בכיר בטקס בקטגוריות שונות כמו שחקן המשנה, התסריט והצילום. כמו "מגרש השדים", גם "האביר האפל" נראה בדרך הבטוחה להפוך לסרט קאלט.

והנה, גם סביב "האביר האפל" מתהדקת הטבעת השטנית. זה החל, כמובן, עם מותו של הית לדג'ר, שהכה בתדהמה את הוליווד כולה. הצרות נמשכו עם הידיעות על חקירתו של כריסטיאן בייל במשטרת לונדון, ערב הפרמיירה האירופאית של הסרט, בחשד לתקיפת אמו ואחותו. ובשבוע שעבר היה מורגן פרימן לקורבן התורן, לאחר שנפגע באורח קשה בתאונת דרכים במיסיסיפי. פרימן כבר שוחרר מבית החולים, רק כדי לעסוק בהליך גירושיו הקרבים. נכון, זה רחוק עדיין מהרצף הדמוני והמבהיל של "מגרש השדים", ובכל זאת – האם צוות "האביר האפל" בסכנה? האם לא מוצא חן בעיני השטן לראות את לדג'ר נותן הופעה שנותנת למושג "שטני" פרשנות חדשה? לא ברור. בואו רק נאמר שלו אני ארון אקהרט, לא הייתי ממהר לצאת מהבית בימים הקרובים.

המניה נסגרה בעלייה ("עלייתו של האביר האפל" – ביקורת)

החדשות הרעות הן שזה לא הנולאן הכי טוב. זה אפילו לא הבאטמן הכי טוב.

החדשות הטובות הן שזה עדיין סרט אדיר שכמעט ומצליח לעמוד ברף ציפיות בלתי אפשרי.

צריך להודות שלא היה לכריסטופר נולאן למעשה שום סיכוי. בסדרה המופלאה של "האביר האפל" הרים נולאן את הרף לגבהים שקשה, אם לא בלתי אפשרי, לשחזר. אחרי "באטמן מתחיל" המכונן ו"האביר האפל" המופתי (ביקורת כאן), לך תעשה סרט שלישי שיצליח להתמודד איתם כשווה. "האביר האפל" היא הרי טרילוגיה שאם לא שינתה במשהו את פני הקולנוע, אז לפחות היוותה בו חריג בלתי רגיל. אם "ספיידרמן" של סם ריימי נחשב לסרט המכונן של עידן סרטי הקומיקס של המילניום הנוכחי, שבו עמו קיץ גיבורי על אחד אחרי השני, הרי שסרטי "האביר האפל" הם שהוציאו את הסרטים האלה מגטאות הז'אנר והפכו אותם לקולנוע לגיטימי לא פחות מדרמת פשע של קופולה, נניח, אם לא למעלה מכך (בשעתו כתבתי על "האביר האפל" כי כך היה נראה סרט קומיקס בבימויו של מרטין סקורסזי). הגם שלא זכה להכרה האוסקרית המקבילה והראויה, "האביר האפל" הוא "שר הטבעות" של סרטי הקומיקס.

לאור זאת, משא הציפיות על כתפיו של נולאן לקראת חלקה השלישי והמסיים של הטרילוגיה היה כבד מנשוא. אין פלא שהוא התלבט אם בכלל להיכנס לפרויקט. לבסוף, למזלנו ובחסות סיפור שמצא חן בעיניו, הסכים להרים את הגלימה פעם נוספת. התוצאה היא אולי החלש שבסרטי הטרילוגיה – ובכל זאת נפלאה.

"עלייתו של האביר האפל" מוצאת את באטמן (כריסטיאן בייל) במקום אליו מגיעים גיבורי על רבים שכמותו (ספיידרמן בשני של ריימי, למשל): בודד ומנודה. זה תמיד היה גורלו של באטמן: גיבור שנגאליו אינם מכירים בו, אין נביא בעירו. לאחר שלקח על עצמו את מותו של הארווי דנט, הוא מסתגר במערה ותולה את הגלימה, בזמן שברוס וויין מתבודד מהחברה ונותן לאימפריה שלו לשקוע מהר. במקביל עולה כוח חדש בעיר: ביין (טום הארדי), פושע אלים ומטורף שמבקש להסיר את פצעי הריקבון מגות'האם המושחתת וזורע אנרכיה בעיר. ביין לוחם לכאורה למען צדק חברתי, אבל בניגוד לכל מיני פעילים שמקסימום יכולים לזרוע אבן על שמשות בנקים, לביין יש חתיכת נשק ביד: פצצה גרעינית שיכולה להשמיד את העיר, על תושביה. אלא אם האדון האפל יחליט לחזור מפנסיה.

לצד ביין מופיעות דמויות חדשות – תמיד עניין אהוב בסרטי באטמן – כמו סלינה קייל (אן האת'אוויי, אולי בתפקיד הכי פחות מעצבן שראינו ממנה), קאטוומן הערמומית (בלי ספק אשת החתול הטובה בעיבודים הקולנועיים); ג'ון בלייק (ג'וזף גורדון לוויט), שוטר נועז בצלמו של ג'ים גורדון; פולי (מתיו מודין), סגנו של צ'יף גורדון; ומירנדה טייט (מריון קוטיאר), אשת עסקים עשירה שעשויה להציל את "תעשיות וויין". לכבוד סיום הטרילוגיה מחזיר נולאן גם כמה דמויות מן העבר כמו ראס אל גול (ליאם ניסן) והדחליל ג'ונתן קריין (סיליאן מרפי), וכמובן שגם החבר'ה הוותיקים פה, שלושת האבות – גורדון (גארי אולדמן), המשרת הנאמן אלפרד (מייקל קיין) ונשיא "תעשיות וויין" לושיוס פוקס (מורגן פרימן). בהקשר זה, בולט חסרונו הבלתי נמנע של אחד, ג'וקר, שלמרבה הצער כבר לא יחזור, לפחות לא במהדורה המחשמלת של הית' לדג'ר.

הוא עומד מאחורי, נכון?…

האחים כריסטופר וג'ונתן נולאן – האחים-תסריטאים הכי מוכשרים בהוליווד מאז האחים כהן – הם מאסטרים בבניית סיפור קולנועי. טרילוגיית "האביר האפל" דווקא לא מציגה את שיא הברק והתחכום שלהם הם מסוגלים – התסריטים המבריקים של "ממנטו", "יוקרה" ו"התחלה" עולים עליה. אבל דווקא בסרטי "האביר האפל", ששומרים על אופיים המסחרי והלא מתנכר לקהל (לעומת "התחלה" התובעני, למשל), מתגלים האחים במלוא כישרונם לספר סיפור סוחף שמצליח לברוא מיתולוגיה עמוקה, להציג דמויות מורכבות, לפרוש עלילה אפקטיבית, ולנווט מספר רב של דמויות ועלילות לכדי קליימקס ארוך ומפוצץ. גם אם הפעם הם לוקחים כמה קיצורי דרך (אולי אלה קיצורי דרך עריכתיים בלתי נמנעים דווקא – נחכה ל-DVD), אבל ששוב הם מצליחים לנתב את הבאטמוביל הרועם שלהם, ולהניע את הסרט בין סיקוונסים ארוכים ועוצרי נשימה (חטיפה במטוס, מרדף אופנועים) לקראת מערכה שלישית אימתנית שמדביקה את הישבן למושב במשך כחמישים דקות, וסופה בקרשנדו עוצמתי שנותן לסרט את התנופה האפית שחסרה לו בדקות הקודמות.

זו אולי חולשתו המרכזית של "עלייתו של האביר האפל" – בעוד שהוא מפליא להיות סרט חברתי אקטואלי העוסק בנושאים כמו סדר, קפיטליזם ורווחה (הניגוחים ההדדיים שכבר חוטף נולאן מימין ומשמאל מלמדים עד כמה מורכב הטיפול שלו בנושאים החברתיים), הרי שבמשך רוב הזמן חסרים בו הממדים האפיים והמיתולוגיים של באטמן ושל הסרטים הקודמים (אם כי המערכה השלישית היא כולה תנופה אפית – אבל לא בהקשר קומיקסי-באטמני). למעשה, לרגעים ארוכים זה נראה כמו גרסת הקומיקס של "האיש שבפנים", נניח. זו פריבילגיה של מי שכבר שפך שני סרטים, עשרות דקות ומאות מיליוני דולרים על בניית המיתולוגיה, אבל חסרונה בכל זאת מורגש. זהו הסרט הכי פחות "באטמני" בסדרה, ואולי זו שבה באטמן לוקח את המקום הכי פחות מרכזי. הוא עדיין הגיבור, כמובן, אבל הוא כבר לא לגמרי במרכז. נדמה שסיפורו של בלייק, למשל – שנראה בתחילה כדמות זניחה, מתקדם לנעלי ג'ים גורדון, ומסיים כגיבור במשרה מלאה לקראת המשך אפשרי של המיתולוגיה – מרכזי לא פחות.

כנגד זאת, כאמור, עומדות שתי מעלות משמעותיות: הראשונה היא טור דה פורס קולנועי מרהיב, והשניה – דרמה חברתית מרתקת. כששני אלו נפגשים, במערכה השלישית המופתית של הסרט, אי אפשר כבר לעצור את טיסת העטלף הזו. אלו רגעים קולנועיים מסעירים של הרהורים מוסריים-פילוסופיים, של אקשן אדיר מימדים, ובעיקר – של אימה אורבנית חונקת. אלו הרגעים שבהם אתה מפחד מההון הנצלני, מפחד מהאנרכיזם הפרוע, מפחד מכולם. אלו הרגעים שבהם אתה רוצה להרים את אות העטלף.

נולאן ממשיך כאן את קו הריאליזם הנוקשה שהעניק לז'אנר סרטי הקומיקס בטרילוגיה. שיאו של הקו הזה בדמותו של הג'וקר, כפי שהיה ניתן ללמוד אפילו מצבעי האיפור המרוחים על פניו (בניגוד למוטאציה הצבעונית של הג'וקר אצל טים ברטון, למשל). זה נמשך כאן בדמויותיהם של קאטוומן – שאפילו לא זוכה להיקרא כך במפורש, ושחליפת הלייטקס הלוחצת שלה הוחלפה בתחפושת חתלתולה צנועה יחסית אם כי עדיין סקסית – ושל ביין, שבקומיקס (ובהופעתו הזניחה ב"באטמן ורובין") נראה כמתאבק מקסיקני, והפעם נראה פשוט כאיש מאוד מפחיד עם מסיכת פה שאתה לא רוצה לראות אותו מוריד. חניבעל לקטר סטייל.

אתה חושב שהחליפת עור הזו עושה לי תחת?

ביין הוא אחד הארכי-נבלים האהובים עלי בקומיקס של באטמן – בלי ספק סדרת הקומיקס בעלת הנבלים המוצלחים ביותר. מדובר בפושע שמשלב בין פסיכופטיות שלוחת רסן לאינטליגנציה גבוהה, בריון מנופח שיורה שורות כמו "אתה אימצת את האפילה, אני נולדתי אליה". ואם הג'וקר היה סוכן כאוס, ביין הוא פשוט אנרכיסט שקורא תגר על הממסד, על ההון ועל השלטון. נולאן הפך אותו אולי לנבל הטוב בסדרה אחרי הג'וקר. הניגוד בין הארדי מנופח השרירים (העלה לצורך התפקיד ק"ג) לבין קול השון-קונרי המכובד שבוקע מן המסכה, והסאונד שבוקע כאילו מעולם אחר, הופך אותו למעין דמון מיתולוגי וחתיכת אימה מהלכת. החיבור של ביין לאקטואליה – הוא מוביל מעין ורסיה אלימה של Occupy Wall Street על גות'האם – רק מעצים אותו. הסצנה בה ביין מפרק את באטמן, כולל ניפוץ בנוסח מתאבקי WWE, פשוט מדהימה. לא בכל יום רואים נבל עושה קציצות מגיבור על. ועוד מגיבור העל הכי קול שיש.

סיום הסדרה הוא הזדמנות לתת קרדיט גדול להאנס זימר – מלחין הוליוודי גדול שנסק ב"האביר האפל" לגבהים חדשים. הכישרון המופלא של נולאן (קרדיט גם לעורך לי סמית') לביים סיקוונסים גדולים של אקשן שחותכים בין לוקשיינים וסיפורים נשענים גם על הפסקול הנשגב של זימר. כך גם דיאלוגים מלאי פאתוס היו מתקשים לעבור אלמלא התזמור הזימרי המשלים את התזמור הנולאני.

"עלייתו של האביר האפל" הוא סיום הולם למיתולוגיה קולנועית מפוארת. גם אם הוא נופל מקודמיו, צריך לזכור שיש לשפוט אותו ביחד איתם, כמקשה אחת. "באטמן מתחיל" יצק את היסודות ל"האביר האפל" ולסיום דרכו הקולנועית בלהבות.

אפשר רק להתפלל שנולאן לא ירפה ידיו, שהאביר האפל עוד יחזור (הייתי שמח לראות את דייויד פינצ'ר או פיטר ג'קסון, למשל, לוקחים לידיהם את הטרילוגיה הבאה), ושנולאן יצליח איכשהו להציל גם את סופרמן מידיו של זאק סניידר. אם הוא יצליח בכך, הוא באמת יהיה גדול הבמאים של דורו.

נ.ב. צפו בימים הקרובים להמשך חגיגות הסיום של האביר האפל בבלוג.

Twitsonfilms: סיום מנצח לטרילוגיה מופתית? בהחלט כן. טור דה פורס קולנועי, צדק חברתי ותחייה עטלפית. ½****

"עלייתו של האביר האפל" (The Dark Knight Rises). בימוי: כריסטופר נולאן. תסריט: כריסטופר נולאן וג'ונתן נולאן (על פי סיפור של כריסטופר נולאן ודייויד ס. גוייר ועל פי הקומיקס מאת בוב קיין). שחקנים: כריסטיאן בייל, טום הארדי, גארי אולדמן, אן האת'אוויי, ג'וזף גורדון לוויט, מייקל קיין, מריון קוטיאר, מורגן פרימן, מתיו מודין, אלון אבוטבול, אורי גבריאל, טום קונטי, איידן גילן, ג'ון סטיוארט, דניאל סנג'טה, נסטור קרבונל, ברן גורמן, רג'י לי, כריס אליס, ליאם ניסן, סיליאן מרפי. 164 דקות.

IMDB כאן

קולות מן הארכיב: האביר האפל ונסיך הכאוס ("האביר האפל" – ביקורת)

פורסם במקור ב"פרומו" של "מעריב" ביולי 2008

כריסטופר נולאן ממשיך להוכיח ש"בלוקבאסטר" זו לא מילה גסה. ש"קיץ קולנועי" זה לא רק אפקטים דיגיטליים לאוורור המוח. שאדפטציות קולנועיות לקומיקס לא חייבות להיות רק דרך קלה לעשות קופות על חשבון מותג מוכח. וכשהבמאי טוב – מה טוב? גאון – סרט המשך לא חייב להיות יצירה ממוסחרת וריקנית שנולדה מכורח חוזים. "האביר האפל" שלו – חלקה השני של הסאגה הקולנועית שברא נולאן מחדש עם "באטמן מתחיל" – הוא יצירה קולנועית מופלאה, שעושה עוד צעד מגטו סרטי הקומיקס אל הקנון הקולנועי. זו אופרת פשע מפוארת, כמו סרט של קופולה או דה פאלמה, רק שהגיבור לובש חליפה עם גלימה. אם סקורסזה היה מביים סרט קומיקס, זה היה מזכיר את "האביר האפל".

יותר מכל, טמונה גדולתו של נולאן בהיותו מאסטר של בניית סיפור קולנועי. זה ניכר לכל אורך דרכו הקולנועית המסחררת – המבנה ההולך לאחור של "ממנטו", התבנית המעגלית של "באטמן מתחיל", התסריט מאחז העיניים של "יוקרה". גם ב"האביר האפל" מציג נולאן (ביחד עם אחיו ג'ונתן) תסריט מופתי, שמוביל בכישרון שלוש דמויות מרתקות אל שיאו של הסרט.

אני רוצה שתגידי לי את האמת – איך אני נראה?

שותפו שווה הזכויות של באטמן בסרט החדש הוא הארווי דנט (ארון אקהרט), התובע המחוזי. אידיאליסט טהור וחסר מורא, מין אליוט נס של גותהאם סיטי, שמנקה את העיר בהתמדה מפושעיה. הוא "האביר הלבן של העיר", המתייצב מול האביר האפל. ביניהם עומדת לא רק אהדת הציבור, אלא גם אהבת הנערה – רייצ'ל דוז (מגי ג'ילנהול), אהובת העטלף, היא כעת אשת חיקו של דנט. הסרט נע על ציר העימות בין השניים – עימות שכורך בתוכו גם אהדה, הערכה והזדהות – כאשר נסיקתו של האחד מסמלת את צניחתו של האחר. עלילת "האביר האפל" מלווה דרך דנט את התמודדותו של ברוס וויין (כריסטיאן בייל) עם תפקיד הגיבור שהועיד לו הגורל, והמחיר האישי שהוא נדרש לשלם על כך.

לבאטמן אין זמן רב להתחבט. בזמן שדנט עסוק בלכידת ראשי המאפיה, באטמן זוכה להיכרות ראשונה עם גדול אויביו: הג'וקר (הית לדג'ר). יש פושע חדש בעיר, והוא כל כך מטורף שאי אפשר אפילו להתחיל ולהבין את מניעיו. לעומת הדחליל, למשל – יריבו הקודם של באטמן – לג'וקר אין מאחוריו יד מכוונת, אין מזימות מורכבות, אין אידיאולוגיה. "אני נראה לך כמו מישהו שיש לו תוכניות?", הוא צוחק. "אני סוכן של כאוס".

לצפייה בג'וקר החדש מתלווים בהכרח שני ספיחים: דמותו של הג'וקר בגילומו של ג'ק ניקולסון ב"באטמן" של טים ברטון מ-1989, והעובדה שלדג'ר איננו עוד בין החיים. ליהוקו של ניקולסון, שחקן שניצוץ הטירוף קבע לו משכן בעיניו, היה מושלם. אבל לדג'ר יוצר כאן ג'וקר אחר: פחות גרוטסקי ונכלולי, יותר אפל ומסתורי. בעוד שלג'וקר של ניקולסון היו שם (ג'ק נפייר), היסטוריה, ביוגרפיה, לג'וקר של לדג'ר אין את כל אלו. איש אינו יודע מנין בא, ובוודאי שלא לאן הוא הולך. הוא עצמו דואג לטפח את האניגמה סביב אישיותו, בפזרו מעשיות שונות על מקור הצלקות בזויות פיו שהותירו אותו עם חיוך נצחי. ואם לג'וקר הישן היתה אג'נדה קרימינלית מובהקת – שוד בנקים – לג'וקר החדש אין אג'נדה שכזו. אם הג'וקר הישן היה שודד מיליוני דולרים – הג'וקר החדש היה מעלה אותם באש, ואז, לנוכח פרצופו הנדהם של ניקולסון, היה מצחקק: "Why So Serious?".

לדג'ר מצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולברוא ג'וקר משלו, מנותק מזה של ניקולסון (אחד הנבלים הגדולים בתולדות הקולנוע, להזכירכם). ההבדל ביניהם הוא כמו ההבדל בין האיפור המסודר, המטופח, של הראשון, לזה המרוח, המרושל, של השני. הופעתו של לדג'ר מחשמלת, מבריקה. זהו ללא ספק "תפקיד חייו". כשלצירוף הזה מצטרפת העובדה שזהו גם התפקיד האחרון בחייו, הופכת הצפייה בלדג'ר לחוויה מצמררת בפני עצמה, שהופכת את "האביר האפל" – כאילו לא היה אפל דיו – ליצירה קודרת ומורבידית עוד יותר.

תן לי לנחש… אתה השוטר הרע?

הצרות של ספיידרמן ("ספיידרמן המופלא" – ביקורת)

לספיידרמן המופלא יש צרות. הצרות של ספיידרמן המופלא הן החברים שלו, גיבורי העל. בלעדיהם הוא היה יכול להיחשב לסרט קיץ לא רע בכלל. לצדם, הוא נראה פשוט סתמי.

הצרה של "ספיידרמן המופלא" היא "סופרמן חוזר". זוכרים את הדבר הזה? זה היה ב-2006, ביים אותו במאי (בראיין סינגר) שהיה אז הבטחה גדולה ("החשוד המיידי", "אקס מן") והיום הוא גבר מת מהלך, והוא היה הצלחה כל כך גדולה עד שבשנה הבאה – בקושי שבע שנים לאחר שסופרמן חזר – הוא כבר יחזור שוב, עם גלימה חדשה.

"ספיידרמן המופלא" הולך בדרכו של "סופרמן חוזר", ומציע ריבוט לסדרה שרק לפני חמש שנים סגרה טרילוגיה. את הסיבה להפקה מחודשת של תולדות איש העכביש אתם יכולים לנחש לבד. רמז: זה לא קשור ליומרות אמנותיות, לתחינות מעריצים או לבקשה מיוחדת של סטן לי. זה קשור לזכויות על מותג משגשג.

לפרויקטים שנולדים בחטא יש נטייה לחיות בחטא. אז זה הרגע לומר: "ספיידרמן המופלא" הוא לא סרט גרוע. הוא גם לא סרט בינוני. הוא סרט מהנה ויצאתי ממנו עם חיוך. אבל קלון אחד אי אפשר להוריד ממנו: הוא מיותר.

המציגים אינם חייל צה"ל ותושב השטחים

הצרה של "ספיידרמן המופלא" היא "ספיידרמן". "ספיידרמן" של סם ריימי מ-2002 הוא הסרט המכונן של תור הזהב של סרטי הקומיקס. הוא הסרט שהפך את הקיצים שלנו במילניום הנוכחי לסיבובי ניצחון של גיבורי על. מתחת לקוריו יצאו כל הבאטמנים, האקסמנים והאיירומנים של הוליווד.

ו"ספיידרמן" היה חתיכת סרט נהדר. "ספיידרמן" (הביקורת שלי על השלישי כאן) היה קליל ומהנה בדיוק כמו הגיבור שלו – ניגוד מוחלט לסופרמן הקורס מרוב פאתוס ולבאטמן המיוסר כגיבור שייקספירי. ספיידרמן הוא הצלע האנושית בטריומוויראט של גיבורי העל, ו"ספיידרמן" היה סרט אקשן סוחף ומלא הומור ורוח נעורים.

ליד "ספיידרמן", "ספיידרמן המופלא" נראה פתאום כמו גרסת הבטא של הסדרה. בגרסה שתופץ לקהל הרחב יחליף טובי מגווייר – ליהוק מצוין לתפקיד שתואם את יכולותיו – את אנדרו גארפילד הלא-מספיק-חנון-לא-מספיק-כריזמטי-יותר-מדי-מעצבן, וקירסטן דאנסט הכה-מרי-ג'יינית תחליף את אמה סטון הפרסונה-משל-עצמה-יותר-מדי-לתפקידה. בגרסה המסחרית סיפור האהבה שלהם ילך רחוק יותר והנשיקה תהיה איקונית. בגרסה הזו הנבל יהיה מרשים יותר, האקשן יהיה סוחף יותר, ההומור יהיה מצחיק יותר (ולא יהיה צורך לחזור על בדיחה פעמיים כמו עם בדיחת הגודזילה). בגרסה הזו ניו יורק תראה טוב יותר, אפילו שיהיו לה רק שני ממדים. ובגרסה הזו הדוד בן יגיד את המשפט שכבר מזמן טבוע בקוד האתי שלי – "עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה".

בגרסת הבטא אין את כל אלה. בגרסת הבטא ישנו סיפור המסגרת – כולל העקיצה מהעכביש הרדיואקטיבי, הרגע המכונן עם מותו של קרוב משפחה והנשיקה עם הבחורה – אבל אין את שאר הרוח.

"ספיידרמן המופלא" מחוויר לא רק לצד קודמו, אלא גם לצד היצירה שהביאה אליו את הבמאי מארק ווב – "500 ימים של סאמר" הנפלא (התאהבותי נטולת הסייגים בסרט ההוא כאן). ברור שההחלטה להביא את ווב השנון והמעודכן לביים את "ספיידרמן המופלא" מצביעה על הרצון להתמקד בפן האנושי של מי שהוא כאמור האנושי שבגיבורי העל הגדולים, אך ווב כושל בכך. נדמה שהוא מתייחס לספיידרמן אפילו בפחיתות כבוד מסוימת, נוטל ממנו את ההדר המיתולוגי המאפיין גיבורי על מסוגו. לראיה, כבר בסרט הראשון בסדרה המתחדשת חושף ספיידרמן את זהותו לא פחות משלוש פעמים – לרבות לעיני זר מוחלט. זו החלטה מעניינת, אבל היא מעקרת חלק מרכזי מהמיתולוגיה של ספיידרמן, שכגיבורי על רבים נאלץ לדלג בין זהויות ולהיקרע בין אהבת ההמון לשנאתו, בין שליחות חברתית לאגואיזם ובין היותו גיבור על להיותו אחד האדם.

וככה המצאתי את הברייקדאנס

הצרה של "ספיידרמן המופלא" היא "האביר האפל". אבל זו לא חוכמה. זו הצרה של כל סרטי הקומיקס. בעצם, זו הצרה של כל סרטי הקולנוע. איזה כיף שהוא תיכף עולה.

בונוס:

סיטואציות שאתה לא רוצה למצוא את עצמך בהן #12:

על גג חניון תל אביבי אחרי הקרנה של "ספיידרמן המופלא".

Twitsonfilms: עוד ספיידרמן? כן, וחבל שכך. סרט קיץ מבדר עם גיבור העל הכי אנושי וקל להזדהות שיש, אבל מי צריך אותו כשיש את ספיידרמן מ-2002 ואביר אפל בדרך? ½***

"ספיידרמן המופלא" (The Amazing Spiderman). בימוי: מארק ווב. תסריט: ג'יימס ונדרבילט, אלווין סרג'נט וסטיב קלובס (על פי הקומיקס מאת סטיב דיטקו וסטן לי). שחקנים: אנדרו גארפילד, אמה סטון, ריס אייפנס, מרטין שין, סאלי פילד, דניס לירי, קמפבל סקוט, אמבת' דווידץ, אירפן קהאן, כריס זילקה, ס. תומאס האוול, סטן לי. 136 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

קולות מן הארכיב: חדל קשקשת ברשת ("ספיידרמן 3" – ביקורת)

פורסם במקור ב"NRG מעריב" (מאי 2007)

כבר הצהרתי כאן לפני כמעט שנה, במסגרת ביקורת על "סופרמן מתחיל", על אמוני שאינו תלוי בדבר, לבאטמן. זה נאמר בעיקר כהתייצבות בעמדה ברורה בדו-קרב מפצל חובבי הקומיקס בין שני גיבורי "די-סי קומיקס". אבל את חברם לטריו הבכיר של עולם הקומיקס, ספיידרמן (של "מארוול קומיקס"), אני דווקא מחבב. בניגוד לסופרמן האולטרא-מלוקק ולבאטמן המגה-מיוסר, ספיידרמן היה תמיד נער שובב וחינני שהחליפה האדומה רק נותנת לו צידוק להפוך את ניו-יורק למגרש המשחקים שלו. לעומת קלארק קנט החייזרי וברוס וויין הטראומטי, פיטר פארקר היה בחור רגיל – בעצם, פחות מרגיל, ממש חנון לוזר מהסרטים – שעקיצת עכביש רדיואקטיבי הפכה אותו לשריף אורבני עם כוחות על, אבל בפנוכו הוא נשאר אותו בחור פשוט וצנוע, שרק הבין ש"עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה" (הדוד בן, בשם אומרו). זה מה שהפך אותו למושא הזדהות כה פופולרי בקרב נערים מתבגרים. זה, והקורים המגניבים האלה שהוא מעיף מכף היד.

סדרת ספיידרמן הקולנועית אחראית במידה רבה על כך שספיידרמן נשאר גיבור העל האנושי והנגיש מכולם. לעומת האווירה המיתולוגית שמרחפת על "סופרמן חוזר" והטון האפל ששורה על "באטמן מתחיל", "ספיידרמן" שומר על הטון הקליל והמהנה, כיאה לדמות הקלילה והמהנה מבין השלושה. סם ריימי ממשיך לתבל את הסרטים במנות לא שגרתיות של הומור ומודעות עצמית, ומקפיד שלא לקחת את עצמו ואת גיבור העל שלו יותר מדי ברצינות. "ספיידרמן 3" כולל מספר סצנות שהן לא בעלות טון קומי אלא פשוט סצנות קומיות מובהקות. כזו, למשל, הסצנה בו מטלטלים צפצופי המזכירה את שולחנו של עורך ה"דיילי ביוגל" ג'ונה ג'יימסון (סלפסטיק צפוי ומצוין בניצוחו של ג'. ק. סימונס), או ברוס קמפבל כמארח במסעדה הצרפתית. הסיקוונס בו מהלך פיטר פארקר, בפאזה האקסטרווגנטית שלו, ברחובות מנהטן משל היה ג'ון טראבולטה בדרך למועדון הריקודים הוא פרודיה מגוחכת ומשעשעת. ואיך שטובי מגווייר לא יכול להיראות "רע" גם כשהוא ממש מנסה? זו הבדיחה הכי טובה בסרט.

למי שתהה איך פיטר פארקר פסח לחלוטין במסע ההתבגרות שלו על שלב ההנאה ושכרון הכוח, וקפץ ישר מההתבגרות המואצת (קבלת כוחות העל ב"ספיידרמן") לדיכאון תהומי (ויתור על הכוחות ב"ספיידרמן 2"), מגיע "ספיידרמן 3" ומספק את החלק החסר. הסרט מוצא את ספיידרמן על גג העולם: ניו-יורק מאוהבת בו, מארי ג'יין גם, ועושה רושם שהכל הולך לעכביש האנושי, שלא נותר לו אלא למלמל בסיפוק "הם אוהבים אותי". אבל מאורעות הימים הקרובים עתידים להזכיר לפיטר למה התכוון הדוד בן באותו יום בו החזיר מנה אחת אפיים לפלאש תומפסון. אחריות היה מרחיב הדוד לו ניתנה לו ההזדמנות כעת, היא לא רק להשתמש בכוחותיך (ראה "ספיידרמן 2"), אלא גם לעשות בהם שימוש מושכל ולא לנצל אותם לרעה.

עם כוחות כה גדולים, השטן אורב לפתח, והפעם השטן מתגלה בדמות חומר עכבישי-חייזרי שנצמד לפארקר כטפיל והופך אותו לספיידרמן השחור: אפל, עוצמתי ויהיר מאי פעם. אם ב"ספיידרמן" פארקר קיבל את הכוחות ולמד לשלוט בהם, וב"ספיידרמן 2" הוא נבהל מהם וביקש לברוח מן האחריות הכרוכה בהם, הרי שב"ספיידרמן 3" הוא סוף סוף מתחיל ליהנות מהם.

כמו בקודמיו גם ב"ספיידרמן 3" מגלם המאבק בין הגיבור לנבל את התמה המרכזית של הסרט. השאלה בדבר האחריות שבכוחות-על עמדה בבסיס המאבק בין ספיידרמן לגובלין; מרחביה של האחריות הזו, גבולותיה והסכנות הטמונות בה עלו בעימות בין ספיידרמן לד"ר אוקטופוס. הסרט השלישי ממשיך להרחיב את סוגיית האחריות, במאבק הפנימי בין פיטר פארקר לבין עצמו. כפי שטוען באוזניו סאנדמן (איש החול), כל אדם הוא טוב ביסודו, אך יצר הרע רוחש בו ומאיים להתפרץ. הטפיל הרעבתני שמשתלט על נשמתו של פארקר משחרר את היצר הזה מרסנו, לפחות עד לרגע בו יקח ספיידרמן את גורלו בידיו ויכיר בדבריו של יוצרו, סטן לי (אורח קבוע בסרטים המבוססים על יצירותיו) – "אני מניח שאדם אחד יכול לגרום לשינוי". ולא יסף.

אין, אני כזה באטמן…

עם שטן פנימי כה עוצמתי והרסני קשה להבין מדוע התעקשו יוצרי הסרט להכביד על ספיידרמן בנבלים נוספים (לא פחות משלושה!): סאנדמן, פלינט מרקו, אסיר נמלט שנקלע לניסוי הלא נכון וכעת הוא מסוגל להפוך ברצותו למפלצת חול אימתנית; ונום, הדוגמה המפלצתית למה קורה כשישות חוצנית שמתעבת את פיטר פארקר פוגש ישות אנושית שמתעבת את פיטר פארקר; ולסיום, הגרין גובלין (ג'וניור), למקרה שהתגעגעתם. וכנהוג אצל ספיידרמן, הכל אישי: פלינט מרקו (תומאס היידן צ'רץ', ללא צל של חיוך על פניו) מתגלה כאיש שבאמת רצח את הדוד בן; ונום – אדי ברוק (טופר גרייס) – הוא צלם פרילאנס נכלולי וחסר מעצורים שמבקש לתפוס את מקומו של פארקר בעיתון; ועל האישיוז שעומדים בין פארקר להארי אוסבורן (ג'יימס פרנקו) אני לא צריך לספר לכם.

כל אחד מהנבלים הללו יכול לספק חומר לסרט ספיידרמן בפני עצמו, אבל ה"תפסת מרובה" של ריימי יוצא הפעם בבחינת "לא תפסת". סאנדמן הוא דמות מורכבת שסיפורה מוצג בפשטנות ובמהירות ולכן לא מספיק לעורר אהדה (מה שמקשה על קבלת תגובתו הסופית של פארקר). סיפור עלייתו ונפילתו של ונום כל כך קצר עד שהוא אפילו לא מוזכר בשמו, ודאי שלא מספיק לתעל את מלוא שטמתו לקרב עכבישים מדמם. הגרין גובלין ניצל איכשהו בזכות הפסיכולוגיה שכבר נבנתה לו בסרטים הקודמים, אבל קו העלילה המעניין והמשמעותי ביותר של הסרט – ספיידרמן האפל – נכנס לפעולה רק בחצי השני של הסרט, מה שמבטיח שגזר דינו יהיה מהיר וחד.

ההחלטה לתת הפעם גם את המושכות התסריטאיות בידיו של ריימי (כשלצדו אחיו איוון ואלווין סרג'נט הוותיק, שעבד גם על "ספיידרמן 2") היא נועזת, והחירות היצירתית שניתנה לו היא שהופכת את "ספיידרמן 3" למוצר קליל ומשעשע אף יותר מקודמיו. אבל היא גם עומדת בעוכרי התסריט הקורס מעומס הדמויות והתהפוכות. לשלושת הנבלים ולאויב שבפנים תוסיפו שתי נערות – מרי ג'יין (קירסטן דאנסט), אשת העכביש, וגוון (ברייס דאלאס הווארד), בתו הדוגמנית של מפקד המשטרה – שמרכיבות שני משולשים רומנטיים (אחת עם הארי, האחרת עם אדי); עורך עיתון עצבני שרוצה לחשוף את פרצופו האמיתי של ספיידרמן בכל מחיר; דודה אלמנה שמנסה לשמור על איזון (רוזמרי האריס); ושורה של דמויות משנה עם גיחות קטנטנות שטומנות פוטנציאל גדול (כמו נורמן אוסבורן האב ושכנתו הרוסייה האנורקטית של פיטר). עם כל כך הרבה מורכבויות, פיתולים ומערכות יחסים, קשה לנסח אמירות פשוטות ואפקטיביות. ובהתאם לכך "ספיידרמן 3" שופע ברגעים תסריטאיים שבנייתם החפוזה גוררת הרמת גבה: מה עבר לפיטר בראש כשנישק את גוון? למה מניחים לאחד הקורבנות לגסוס בניחותה במקום להקפיץ אותו על גבי הקורים לבית החולים הקרוב? ואיך בדיוק הורגים בנאדם "בטעות"? לכל השאלות הללו יש תשובות, אבל לריימי אין זמן לספק לכם אותן.

לחובתו של סרג'נט, אני מניח, נזקף עודף הרגשנות ש"ספיידרמן 3" לוקה בו. אני מניח שבחינת מבנה התסריט של הסרט יוכיח שהוא נבנה כמשחק שחמט בין ריימי הקליל לסרג'נט כבד הראש. על כל סצנה קומית של ריימי, מגיב סרג'נט בסצנה דרמטית רגשנית. השליטה של ריימי במקצב ובמעבר בין הטונים עובדת במרבית הסרט, אך מתפספסת ברגעים אחרים, שהופכים סצנות מסוימות לפיהוקון דביק ומתמשך. והכי גרוע – בין שני הטונים הללו, שכח ריימי לגמרי מה אנחנו עושים כאן מלכתחילה: מחפשים סרט אקשן מגניב להתחיל איתו את הקיץ. סצנות האקשן של "ספיידרמן 3" נהדרות, אך מוגשות בכזו קמצנות שהן רק משאירות טעם לעוד.

עודף מעשרים מילה: ריימי טווה הפעם קורים ארוכים מדי, דביקים מדי ומסורבלים מדי – אבל עדיין תענוג להילכד ברשת הזו.

גלקטיקוס ("הנוקמים" – ביקורת)

הגיע הזמן לדבר על "הנוקמים". הגיע הזמן להגיד שאני לא שותף להתלהבות. הגיע הזמן להגיד שנורא רציתי, ושהוא אחלה סרט בעיני – באמת סרט קיץ מצוין – אבל שהוא אפילו לא קרוב למימוש הפוטנציאל שלו ושאין שום הצדקה למספרים הפנטסטיים שהוא עושה בקופות. הוא בטח לא יותר טוב מ"כוכב הקופים: המרד", נניח. הגיע הזמן לספר שכשואלים אותי "הנוקמים" או "באטלשיפ", אני אומר "באטלשיפ". הגיע הזמן להודות שאני לא בטוח שהוא טוב בהרבה מ"איירון מן" ושהוא לא יכול להחזיק ל"האביר האפל" את הגלימה. וזה מגיע מבחור שמת על גיבורי קומיקס, אוהב סופרגרופים ומחזיק מג'וס ווידון.

ווידון הוא לא הבעיה של "הנוקמים". ווידון, אם כבר, הוא הפתרון שלה. העבודה שהוא עשה בסרט שהרבה יותר קל להיכשל בו מאשר להצליח בו מרשימה. כפי שיכול לספר כל מאמן כדורגל שעבר במועדון גדול, עבודה של ניהול אגו היא עבודה קשה. במקרה הזה האגו המנוהל אינו של השחקנים – שרובם אינם בקליבר הכי גדול שיש בהוליווד – אלא בניהול האגו של הסופר-גיבורים, שכל אחד מהם שווה סרט בעצמו, ולרובם כבר יש כמה כאלה.

לא, אמרנו שאתה מביא את הבירות (תמונות: יח"צ)

להצליח לטוות את כל המיתולוגיות, מבני האישיות והכוחות המיוחדים לתוך תסריט אחד זו מלאכת מחשבת, ו-ווידון עשה זאת (ועשה זאת כמעט לבדו, אגב, למרות הקרדיט שניתן לזאק פן). טוני סטארק שלו (רוברט דאוני ג'וניור) מתבלט בחבורה, אבל לא גונב את המנהיגות הטבעית של קפטן אמריקה (כריס אוונס). ת'ור (כריס המסוורת') הוא אל שנמצא בעצם חמש דרגות מעל כולם, אבל לא תופס תחת. האלמנה השחורה (סקרלט ג'והנסון) והוקאיי (ג'רמי רנר) – שתי הדמויות היותר מוזנחות של הסרט – הם בני אדם רגילים עם כישורים מיוחדים שלא מתביישים להסתכל לכל המוטאציות האלה בלבן של העיניים. והענק (מארק רופאלו) – סטן לי חייב חיבוק גדול לווידון על בנייתו מחדש של הענק, שאחרי שני ניסיונות כושלים (לא לגמרי בצדק) מתחיל להיראות כמו מישהו שיכול להחזיק סרט על כתפיו האימתניות.

החבר'ה האלה לא רק מסתדרים ביחד מבחינה קולנועית מבלי לדרוך אחד על אצבעות רגליו של האחר (עניין כואב כשמדובר למשל בכף רגלו של הענק), אלא גם מביאים את קרבות האגו שלהם למסך. לפרקים זה כמו להציץ לחדר ההלבשה של קבוצת כדורגל ולראות את המתחים מצטברים ומתפרקים בין האגואים הנפוחים, רגע לפני שהם חייבים לשים את הדברים בצד, לאחד כוחות ולצאת אל הקרב על כר הדשא.

אני אומר לכם, אני זוכר שחניתי ב-3 צהוב

הבעיה היא שכל הסופר-גיבורים הנפלאים האלה, עם כל הכוחות המיוחדים והפאנץ' ליינים המעולים שלהם ("הוא מאומץ", אומר ת'ור על לוקי), לא מקבלים סיפור ראוי להתמודד בו. זה עוד סרט העולם נגד החייזרים, והבעיה עם סרטי העולם-נגד-חייזרים היא שבדרך כלל החייזרים הם פונקציות בריוניות מכוערות שאין לך שום טיפת עניין בהם חוץ מלראות אותם מכוסחי-תחת. שזה בסדר, אבל לא יותר ממשחק וידאו על מסך ענק. וכשיש לך "חצי אל, סופר-חייל שהוא אגדה חיה שגם מקיים את האגדה, בחור עם בעיה קשה של שליטה בכעסים ושני מתנקשים מקצועיים" – ובכן, כמו שמנסה טוני סטארק להסביר ללוקי, צריך קצת יותר מלוקי וצבא של חייזרים כדי לעורר עניין. צריך סופרגרופ של נבלים.

מרוב גיבורי על ווידון מתקשה להגיע לעומקים שיצירות קומיקס – לפחות הטובות שבהן – מצליחות להגיע אליהם. יש לא מעט חומרים תמאטיים להתעסק איתם ב"הנוקמים" – הדואליות של הענק, הריקנות הרגשית של סטארק, הפשיזם של לוקי – אבל יש מעט מדי זמן (כן, לפעמים גם 143 דקות הן מעט זמן) לטפל בהם, וממילא לכל אחד בחבורה הזו יש סשנים קולנועיים משלו כדי לשטוח את הבעיות הפסיכולוגיות והביוגרפיה המשפחתית שמעיקות עליו. בכל זאת, צריך לגבש כאן חבורה של אגואים אדירים, לעשות להם קצת דינמיקה קבוצתית ולשלוח אותם להציל את העולם במערכה אחרונה אדירה. אז גם אם זה שלם שקטן מסכומם הבלתי נתפס של חלקיו, זו ללא ספק פסגת המנהיגים הטובה ביותר שהעולם יכול היה לקוות לה.

ואם יצאתם לפני סיום הקרדיטים, הנה מה שפספסתם:

כאן תתחילו ב-5:30

<iframe width="560" height="315" src="http://www.youtube.com/embed/DqJbQEVA-vU&quot; frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

וכאן פשוט תפתחו תיאבון

<iframe width="560" height="315" src="http://www.youtube.com/embed/TvwmKKi3LZE&quot; frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

Twitsonfilms: סופגרופ של גיבורי על? למה לא? ג'וס ווידון מצליח לקבץ חבורת אגואים נפוחים לכדי אגרוף קולנועי מבדר ושנון. הגלקטיקוס האלה מספקים את הסחורה. ****

 

הנוקמים (The Avengers). בימוי: ג'וס ווידון. תסריט: ג'וס ווידון וזאק פן (על פי הדמויות של "מארוול קומיקס"). שחקנים: רוברט דאוני ג'וניור, כריס אוונס, כריס המסוורת', סקרלט ג'והנסון, ג'רמי רנר, מארק רופאלו, טום הידלסטון, סמואל ל. ג'קסון, קלארק גרג, סטלאן סקארסגארד, קובי סמאלדרס, גווינת' פאלטרו, פול בטאני. 143 דקות.

IMDB כאן

תמונות קצרות: אש על הפנים ("גוסט ריידר: רוח הנקמה" – ביקורת)

1. נוולדיין וטיילור כבר עשו סרטים טובים יותר ("קראנק") ופחות ("גיימר"). זה פחות.

2. עם כל הסימפטיה (הכנה) למצבו של ניקולאס קייג': כל עבודה מכבדת את בעליה, אבל העבודות של ניקולאס קייג' פחות.

3. אז מה הסיפור ב"גוסט ריידר: רוח הנקמה"? ג'וני בלייז, הוא רוכב הרפאים, נשלח לאתר ולהגן על דני, שהוא זרע השטן, המלווה על ידי אמו ונרדף על אביו. עכשיו תחליפו את ג'וני בלייז בטרמינייטור, את ריי קריגן הרודף אחריו ב-T-1000, את נדיה בשרה קונור ואת דני בג'ון קונור, וקיבלתם את "שליחות קטלנית 2". אבל הרבה פחות טוב.

4. הבעיה מתחילה בליהוק. הבעיה מתחילה ב"גוסט ריידר" הראשון. כבר אז חשבתי שקייג' הוא בחירה טבעית והגיונית, אבל לאו דווקא טובה, לתפקיד ג'וני בלייז. בלייז (וגוסט ריידר) הוא בעיני אחת הדמויות המגניבות בקומיקס. קייג' לא. הוא פשוט מוזר ומיוסר מדי, אפילו כשהוא "מכייף". ולי הוא מוצא את כל הכיף.

5. אפרופו ליהוקים: אני מקווה ש"גוסט ריידר" לא מרמז על המשך דרכו של אידריס אלבה. הוא ראוי ליותר מזה.

אלבה בימים טובים יותר

6. אפרופו ליהוקים (2): קיארן הינדס הוא שטן ראוי. פניו הבלתי נעימות משרתות היטב את הדמות.

7. אפרופו ליהוקים (3): כריסטופר לאמברט.

8. אפרופו ליהוקים (4): ג'וני וויטוורת'. תייגו תחת "דאבל אימפקט".

9. אני תמיד מתרשם מאנשים שעומדים מול שלד בוער ומעדיפים להילחם מאשר לברוח.

10. משהו על ההומור ב"גוסט ריידר": ג'רי ספרינגר הוא התגלמות של השטן. זו רמת ההומור ב"גוסט ריידר".

11. עוד משהו על רמת ההומור ב"גוסט ריידר": דימוי ויזואלי של גוסט ריידר משתין כמו להביור. פעמיים. זו רמת ההומור ב"גוסט ריידר".

12. קייג' מהמם את השטן במכת אגרוף. אולי זו רמת ההומור ב"גוסט ריידר".

13. גוסט ריידר, אגב, הוא כנראה דמות הקומיקס הכי פחות ידידותית לסביבה שנוצרה. הבנאדם מזהם אוויר ברמה של מדינה קטנה.

14. כמה זמן יעבור עד שחבר כנסת פעיל מדי – דני דנון או גלעד ארדן, נניח – יקרא לצנזר את הסרט בגלל שג'וני בלייז רוכב בלי קסדה?

15. ומצד שני, יש גם איזו אמירה חינוכית על ג'אנד פוד. שזה מאזן, לא?

16. תרשמו לפניכם: "גוסט ריידר: רוח הנקמה" – משתין בלהביור על הקהל.

Twitsonfilms: "שליחות קטלנית 2" פוגש את "ספר הגולגלות"? הל נו. אקשן סביר, עלילה משעממת, קייג' לא מוצלח. עשן בלי אש. ½**

 

"גוסט ריידר: רוח הנקמה". במאים: מארק נוולדין ובראיין טיילור. תסריטאים: סקוט מ. גימפל, סת' הופמן ודייויד ס. גויר (עפ"י דמות הקומיקס שיצרו ריי תומאס, גארי פרידריך ומייק פלוג). שחקנים: ניקולאס קייג', ויולנטה פלאסידו, אידריס אלבה, קיארן הינדס, פרגוס ריורדן, ג'וני וויטוורת', כריסטופר לאמברט. 95 דקות.

IMDB כאן