תגית: סשה ברון כהן

אלכס בורח עם הקרקס ("מדגסקר 3" – ביקורת)

בתוך שבוע מגיעים לישראל שני סרטי אנימציה – "מדגסקר 3: מקרקסים את אירופה" ו"עידן הקרח 4: יבשות בתנועה" – שהדמיון ביניהם רב. ראשית, שניהם סיקוולים בסדרות מצליחות. ושנית, שניהם משתייכים לז'אנר האנימציה שמוותר על העומק הדרמטי הבלתי ניתן להשגה של פיקסאר, ופשוט בא לעשות חיים. ושלישית – שניהם עושים את זה.

"מדגסקר" הוא דוגמה מצוינת. זה מותג של דרימוורקס שלא נהנה אפילו מהתחכום/התחכמות שמאפיינים את דרימוורקס בספינת הדגל שלהם "שרק". "מדגסקר" היה סרט אנימציה שנבנה מחומרים כמעט קלאסיים: סרט הרפתקאות, חיות מדברות וכוכבים מדבבים. הוא לא היה בשום שלב מבריק, אבל הוא היה חביב. המוטו שלו היה "כולם להזיז ת'טוסיק". לא מתוחכם, לא עמוק ולא בטיח. פשוט להזיז ת'טוסיק.

"מדגסקר" הראשון השיק סדרה מצליחה עם גיבור-אריה שאי אפשר שלא לאהוב, כי הוא גם אריה, גם לא ממש מתפקד כאלפא-אריה וגם מדובב על ידי בן סטילר; להקת ליווי שכוללת זברה צעקני (כריס רוק), ג'ירף עגמומי (דייויד שווימר) והיפופוטמית שעד היום לא פענחתי את סוד קסמה (ג'אדה פינקט סמית'); ודמויות משנה שגונבות את ההצגה כמו יחידת פינגווינים, צמד קופים אינטלקטואלים ומלך-למור מחופף (סשה ברון כהן). "מדגסקר 2" (הביקורת שכתבתי עליו בשעתו – כאן) ניסה לחזור על נוסחת הקסם, ועשה זאת בהצלחה פחותה. רוב הזמן הוא פשוט שמר על השמרנות.

"מדגסקר 3", נאמן לשמו העברי ולעלילתו המרכזית, מגלה סוף סוף סימנים של שבירת כלים. סיפור המסגרת שולח את חבורת החיות הנמלטות מחופי אפריקה לא מונטה קרלו, שם הם מצטרפים לקרקס חיות נודד, לוקחים עליו בעלות ומשיקים מופע שלידו ה"סירק דה סוליי" נראה כמו קרקס פרעושים. כל זאת בזמן שהם נמלטים מיחידת לוכדי החיות הצרפתית בראשותה של המפקחת המרחרחת שנטל דובואה (פרנסס מקדורמנד). נשמע כמו מתכון לבלגן.

וזה היה הרגע הכי מביך שלי ב"רוקדים עם כוכבים"

הנסיעה ברחבי אירופה הקלאסית הופכת את "מדגסקר 3" למין תאום ל"מכוניות 2" – מהכושלים בסרטי פיקסאר. והנה, מה שרע אצל פיקסאר הגאונית (וכמה שזה נדיר), מתגלה כמצוין אצל דרימוורקס השובבה. אווירת הקרקס הפרועה הולמת את החיות של "מדגסקר". היא הרבה יותר ברוחו של המלך ג'וליאן, ופחות ברוחם המייגעת של מלמן הג'ירף או גלוריה ההיפופוטמית. סיפורו של הזוג המוזר, כמו גם בעיות הזהות של הזברה המעצבן מרטי, מפנים את הבמה לסיפור הרפתקאות קליל ומבדר. אפילו אלכס – עדיין כוכב הסרט – כמעט ומפנה את מקומו, ונדמה שהסיפור הדרמטי המרכזי ב"מדגסקר 3" הוא בכלל סיפורו של ויטאלי (בראיין קרנסטון), טיגריס שהיה כוכב הקרקס ואיבד את ביטחונו בתאונת עבודה איומה. רוח השטות הולמת את הסיטואציה הבסיסית שעליה נוצקה "מדגסקר" – חיות שאוהבות את בית הכלא שלהן – ושהמשיכה לאורך הסדרה באלמנטים עלילתיים נטולי היגיון לכאורה כמו העובדה שכל הזברות נראות כמו מרטי (אבל הג'ירפות וההיפופוטמים לא) או תעלול הקרקס הבלתי יאומן של ויטאלי.

צריך להגיד רגע משהו על הבחירה בקרקס כעולם ההתרחשות המרכזי בסרט שגיבוריו בעלי חיים. הקרקס נחשב לאחד המוקדים הבולטים בהם מתרחשות התעללויות בבעלי חיים, או למצער ניצול מסחרי גס שלהם. אפשר היה לחשוב ששימוש אסקפיסטי וקר לב בעולם הקרקס בסרט כמו "מדגסקר", שבו החיות נהנות מחיי הקרקס וחשות ריק ואובדן כשהוא מצוי בסכנה, יהיה מקומם. אך לא כך הוא; "מדגסקר" מציע קריאה חתרנית, ומשיב את הקרקס לידי בעלי החיים. החיות של "מדגסקר" משתלטות על הקרקס, ואז הופכות אותו לשלהן ומעלות מופע שעולה עשרות מונים על כל מופע אנושי מקביל. למעשה החיות משתלטות על טריטוריה אנושית, שעושה בהן שימוש מסחרי, אבל במקום להחריב אותה – הן בוחרות לאמץ אותה. האם יש כאן מסר אידילי-הרמוני באשר ליחסים הרצויים בין חיות לבני אדם? סביר להניח שלא. נעים לחשוב שכן.

תשובה מסוימת לעתיד היחסים בין הגזעים מגיעה אולי בסיום הסרט, שבו כוכבי "מדגסקר" חוזרים לגן החיות הניו יורקי אותו עזבו ואליו לא הפסיקו להתגעגע. ברגע הזה, מול הגדר, הם נאלצים להכריע בין חזרה למקום שאהב אותם, טיפח אותם ועשה אותם לגיבורים מקומיים, לבין המשך החיים החדשים שסיגלו לעצמם, כגיבורים ברשות עצמם. מחד, החיות האלה, כמו כל חיות, לחופש נולדו. מאידך, הן כבר הפנו לטבע האפריקאי כתף קרה. האם הפעם יעלו על רכבת הקרקס? אתם יכולים לנחש את התשובה. אבל מוטב שפשוט תראו אותה בעצמכם. לא כי היא מבריקה או לא צפויה. פשוט כי הדרך אליה היא ספקטקל קרקסי מענג.

רגע, באמת היה בית כזה ב"מי יודע מדוע ולמה" או שעבדתם עלי?

נ.ב. מי שקצת נשכח בסרט הזה, וחבל, הוא הדבר הכי טוב שיצא מ"מדגסקר" – הפינגווינים. כצופה נלהב בסדרה בכיכובם בניקולודאון, אני עדיין מצפה לספין אוף בכיכובם. "משימה בלתי אפשרית" יהיה פנטסטי. וגם: "ג'וליאן עושה את אמריקה". אם נשאר לברון כהן מה להחריב שם אחרי בוראט, ברונו והדיקטטור.

ביום חמישי: "עידן הקרח 4"

Twitsonfilms: אלכס בורח עם הקרקס? כן, וזה עושה לו רק טוב. החיות מניו יורק מלהטטות באירופה, ונותנות שואו מרהיב ומשעשע. ****

מדגסקר 3: מקרקסים את אירופה (Madagascar 3: Europe's Most Wanted). בימוי: אריק דארנל, טום מקגראת' וקונראד ורנון. תסריט: אריק דארנל ונוח באומבך. שחקנים: בן סטילר, כריס רוק, דייויד שווימר, ג'אדה פינקט סמית', סשה ברון כהן, סדריק הבדרן, אנדי ריכטר, פרנסס מקדורמנד, בראיין קרנסטון, ג'סיקה צ'סטיין, מרטין שורט, טום מקגראת', כריס מילר, כריסטופר נייטס, קונראד ורנון, ויני ג'ונס, סטיב ג'ונס, ניק פלצ'ר, פז וגה, פרנק וולקר. 93 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

קולות מן הארכיב: אבודים באפריקה ("מדגסקר 2" – ביקורת)

לרגל צאת "מדגסקר 3" – הביקורת על "מדגסקר 2"

פורסם ב"פרומו" (מעריב), דצמבר 2008

"מדגסקר 2: הבריחה לאפריקה" לא כאן כדי לחדש. נהניתם מהסרט הראשון (כנראה שכן, לפי מדד הקופות המרוסקות)? בסרט השני תקבלו את אותו הדבר, ועוד יותר. הסרט ממשיך לקלוח מבלי להסתבך בבדיחות מתוחכמות מדי, קאדר המדבבים הכוכבים דופק נוכחות, דמויות משניות שזכו להצלחה זוכות לזמן מסך נוסף, וארבעת הגיבורים מגלים שוב עד כמה קשה להיות ניו יורקרי בטבע.

לאחר החופשה המפתיעה לה זכו על חופי מדגסקר, מנסים ארבעת החברים – אלכס האריה (בקולו של בן סטילר), מרטי הזברה (כריס רוק), גלוריה ההיפופוטמית (ג'אדה פינקט סמית') ומלמן הג'ירף (דייויד שווימר) – ואיתם גם צמד הקופים המשכילים, מלך הלמורים ג'וליאן (סשה ברון כהן) ויד ימינו מוריס (סדריק הבדרן), ויחידת פינגווינים למבצעים מיוחדים, לעשות את דרכם בחזרה לאמריקה. אלא שהמטוס החבוט שנורה מכף קלע במדגסקר לא מצליח להרחיק טוס, והם מוצאים את עצמם בלב הסוואנות של אפריקה. בזמן שהפינגווינים עמלים על הרכבת המטוס מחדש, נטמעת הרביעייה בקרב בני מינה: מרטי מגלה אלפי זברות שמדברות ומתנהגות בדיוק כמוהו; גלוריה הופכת לרווקה מבוקשת בלהקת ההיפופוטמים; מלמן ההיפוכונדר ממונה לרופא האליל של הג'ירפות; ואלכס פוגש בהוריו (ברני מאק ושרי שפרד), מהם נחטף בילדותו, ויוצא להתמודד על כתר מלך החיות.

ואז קהלני ירד עם הטנקים מקו הרכס ותפר את הסורים

כמו קודמו, ולהבדיל מקולגות מצוירות מתוחכמות ו/או מתחכמות, "מדגסקר 2" מבקש בעיקר לבדר את הקהל הצעיר. הוא עושה זאת היטב: דמויות משעשעות, עלילה פשוטה ובהירה, אקשן לא רע ואנימציה לא שגרתית (כמו לסתה הרבועה של גלוריה או כפותיו הספוגיות של אלכס). לעומת אקורד הפתיחה מבשר הקדרות – סצנת חטיפתו של גור האריות אלקיי (אלכס) מאביו – שאר הסרט מקפיד על טון קליל ומהנה. או, בקיצור – המלך ג'וליאן אמר: "כולם להזיז ת'טוסיק".

נכון, למרטי יהיו בעיות זהות כשיגלה שהוא זברה ככל הזברות (וכולן מעצבנות כמו כריס רוק), ואלכס יאלץ להתמודד עם השפלה והגליה לפני שיזכה שוב להביא גאווה להוריו, שלא לדבר על הצרות הבין-גזעיות של מלמן וגלוריה, אבל זה חלק מהמשחק. בשאר הזמן אפשר ליהנות מזריקת האנרכיזם הפרוע שמביא לכל העסק סשה ברון כהן, ומדמויות המשנה ששוב גונבות את ההצגה: אל כיתת הפינגווינים, שמנהלת כל פעולה כמבצע צבאי מורכב, צמד הקופים שהופכים למנהיגי פועלים במהלך הסרט, ומורט הלמור (אנדי ריכטר) שמקפיד לחיות על הקצה, תאומו של סקראט מ"עידן הקרח", מתווספים כאן זובה הנכלולי (אלק בולדווין), המבקש לנשל את אביו של אלכס מכסו, ומוטו מוטו, ההיפופוטם הכי שרמנטי בביצה, בקולו הנמוך מים המלח של הראפר וויל איי. אם (א-לה בארי ווייט).

לקסם הבא שלי אזדקק לאנטילופה מהקהל

יש ב"מדגסקר 2" גם רגעים מפתיעים, כמו קו העלילה הנועז למחצה הרוקם סיפור אהבה בין היפופוטמית לג'ירף, או העובדה שהכאת קשישים מתקבלת בסרט בנונשלנטיות, אבל לרוב הוא שומר אמונים לדרך המסורתית של סרטי אנימציה לכל המשפחה. חבל: הפינגווינים (שכבר כיכבו בסרט קצר), הקופים ופמלייתו של המלך ג'וליאן שווים סרט משל עצמם. הם יותר מגניבים, יותר משוחררים, והרבה יותר מצחיקים מהגיבורים המרכזיים. האם אי אפשר לרקום סביבם מספיק דרמה? האם סקיפר וחייליו לא יכולים לככב בגרסה המצוירת של "משימה בלתי אפשרית"? האם ג'וליאן לא יכול לעשות לאמריקה את מה שבוראט לא הספיק? ואולי עדיף להשאיר אותם כך, נטולי חשיבות עצמית ודילמות כבדות ראש, חופשיים לגנוב את ההצגה בכל הזדמנות. אחרי הכל, אלכס אולי יהיה המלך החדש של הסוואנה, אבל ברור לכולם שהמלך ג'וליאן שולט.

הרולר (2.3.12)

1.

בשל לחץ עבודה, הרולר לא עלה במשך השבועיים האחרונים, והצטברו חומרים רבים על השולחן. למשל – וויטני יוסטון מתה. זוכרים?

 

תעזבו אותי מכל הקיטש שלה. בעיני זה עדיין השיר הכי טוב שלה. ורק בגרסה הזו.

2.

וביום רביעי מת דייוי ג'ונס – מהמאנקיז, לא מ"שודדי הקאריביים". כמה עצוב.

אז כולם מכירים את "I'm a Believer", ואני מניח שגם את "Sleepy Jean" – שניהם נפלאים – אבל הנה משהו אחר. במחווה לסצנה שהבאתי כאן לפני זמן לא רב, מתוך "פרח הקטטוס", הנה "She Hangs Out" לזכרו (ג'ונס הוא הסולן עם החולצה המצחיקה והתנועות המצחיקות עוד יותר).

(וכאן ג'ונס מבצע את השיר בהופעה מהשנים האחרונות, עם הרבה חן והומור עצמי)

3.

ובזמן שלא היינו פה אדל הספיקה לחזור מנבצרות, להכחיש פרישה ולקטוף את כל הפרסים בעולם. בצדק.

4.

עוד מהגראמי: ברוס אלמייטי מאותת שהוא חוזר.

5.

אבל הדבר הכי מרגש בגראמי היה זה.

לא יודע מה איתכם – I'm thinking of Good Vibrations.

6.

ומהגראמי – לאוסקר. סיכום מזורז של אוסקר די משעמם תמצאו כאן.

אם אתם מתעקשים על קטע מהאוסקר, קחו את זה.

וזו, כמובן, תמונת השבוע:

7.

אמנם הפסדנו לאיראנים, אבל אפשר להתנחם בכמה דברים. ראשית, הפסדנו לסרט מצוין. שנית, פוליטיקה בלה בלה בלה. שלישית, כבוד בלה בלה בלה. ורביעית, יצא מזה יופי של מערכון ל"ארץ נהדרת", שהיה מחווה ראויה לשלמה בראבא (שבטח חלפה לחצי מצופי "ארץ" הצעירים מעל לראש).

8.

"הארטיסט" הוא הזוכה הגדול של האוסקר, עם פרסי הסרט, הבמאי והשחקן הטובים ביותר – אבל "הוגו" יצא עם מספר שווה של פסלונים (חמישה). הביקורת על הסרט הנפלא הזה כאן (ועל "הארטיסט" – כאן).

9.

בחזרה למוסיקאים ולאמנים מתים – גם לאריק לביא הגדול מתוכנן אלבום חדש – אוסף שילווה ביוגרפיה שכתבה רעייתו שושיק שני – ובאוסף שיר חדש של נעמי שמר. אני מאלה שמברכים תמיד על גילויים חדשים של אמנים מתים.

את זה אתם מכירים? (מתוך אוסף קודם של הקלטות נדירות של לביא – "בדרכי שלי". דוד אבידן התפרע)

10.

וממוסיקה – לשירה. יום השירה הבינלאומי צוין השבוע בעולם – וגם כאן בבלוג.

11.

גם זו שירה:

מיכאל הנדלזלץ מביא בביקורתו על "קומדיה של טעויות" של "הקאמרי" טקסט נהדר – מונולוג של תומאס מור, ממחזה המשויך בין השאר לשייקספיר, בתרגומו של דורי פרנס. פרנס קושר בין המונולוג לבין "קומדיה של טעויות" כמחזה על שוהים לא חוקיים – עניין רלוונטי כמובן לנו ולזמננו. הנה המונולוג:

תדמיינו לראות את הזרים

האומללים, עם תינוקות על גב,

נושאים מטען עלוב, מדשדשים

אל הנמלים והחופים בכדי

להישלח אך אתם מתרווחים

כמו מלכים במשאלות לבכם.

ומה השגתם, אה? הוריתם איך

עוז מצח והיד החזקה הם המנצחים!

לפי תקדים זה איש מביניכם

אף פעם לא יחיה עד גיל זקנה:

כי עדר בריונים אחר, אם רק

יצוץ בו חשק – באותה היד,

בשם אותן סיבות, אותה הזכות,

יעוט גם עליכם כמו כריש,

ובני-אדם כמו דגי-טרף רק

יאכלו זה את בשר זה.

ואם, נאמר, המלך, אשר חס על מי

שמתחרט, לא יעניש אתכם,

רק יגרש, לאן תלכו? צרפת,

גרמניה, הולנד, פורטוגל, ספרד?

לא-לא, בכל מקום שלא כפוף

לאנגליה – אתם תהיו זרים.

ינעם לכם למצוא אומה כל כך

ברברית שבפרץ אלימות

מחריד לא תעניק לכם מעון,

תבעט בכם כמו בכלבים?… כיצד

תרגישו אם כך ינהגו בכם?

זה מצבם של הזרים, וזה

לבכם: הר פרא בלי אנושיות.

12.

"שלושת החזרזירים" – גרסת העיתונות המודרנית (פרסומת של הגרדיאן)

13.

אסי דיין העניק ראיון מעניין לאורי קליין ב"גלריה" לרגל עליית "ד"ר פומרנץ".

14.

זוכרים את "Iron Sky" (הסרט על הנאצים בחלל)? אז הוא יופץ בישראל!

15.

זינוק של 100% בהוצאת שכר המנהלים מ-2006; 34 מיליון ש"ח הוצאות גביה; 45 מיליון ש"ח הוצאות נסיעות, טלפון ואש"ל – דברים שצריך לדעת על רשות השידור (רגע לפני ש"המדריך למהפכה" של דורון צברי מגיע ליס דוקו).

(נתי טוקר ב"דה מארקר")

16.

שמתם לב שהריאליטי בארץ נהיה רכרוכי? גילי אייזקוביץ' מ"גלריה" שמה לב. אחת האמירות של עמי גלאם (מנהל תחום בידור וריאליטי ב"קשת") מתוך הכתבה מעניינת במיוחד. גלאם מספר על פרק ב"מאסטר שף" שבו הוחלט, ללא תכנון מראש, לוותר על ההדחה. "בתחילת דרכנו בריאליטי בטחנו רק ברגע ההדחה. חשבנו שזה מה שאנשים רוצים לראות. עם הזמן התברר שלצופה הדרך חשובה כמו התוצאה, לפעמים אפילו יותר".

17.

נילי אושרוב תמהה, ובצדק, על ההתלהבות מכך שעומר אדם הואיל בטובו להתגייס לאיזה תפקיד עורפי.

18.

ואני שמח לגלות שסוגיות פוליטיות וחברתיות שהחברה הישראלית זרקה מהדלת חוזרים אליה מהבריכה בוילה של "האח הגדול" (מתוך "עכבר העיר").

וכמעט באותו הקשר – מברך על עצם קיומה של "עבודה ערבית" (מתוך "בית אבי חי").

19.

שמעתם על המלצר שהכה סועד שלא השאיר לו טיפ? הגיע הזמן לדבר על עניין הטיפים. את הנורמה הנפסדת הזו צריך להפסיק.

מובן שלרובנו (לרבות אנוכי) לא יהיה האומץ לא לתת טיפ. הנה תרגיל מחשבתי שאולי ישחרר אותנו מעכבות: נניח שנפסיק לתת טיפים. הכנסתם של המלצרים תצנח – הרי רוב משכורתם מבוססת על הטיפים. המקצוע יאבד אטרקטיביות – והרי כל האטרקטיביות שבו היא הטיפים. המלצרות היא עבודה מייגעת, ובלי הטיפים היא גם לא מתגמלת. מלצרים יתפטרו מעבודתם. בעלי המסעדות יאלצו להעסיק בשכר הנמוך מלצרים מוכשרים פחות, אדיבים פחות, מיומנים פחות. לקוחות יפסיקו להגיע למסעדות שבהן השירות יהיה ירוד. בעלי המסעדות שירצו להתאושש ולהתבלט, ישפרו את תנאי המלצרים, יגייסו כוח אדם טוב יותר ויחזירו את הלקוחות. בסופו של התהליך, כולם ירוויחו: המסעדות ישובו לשגשג, המלצרים יהנו משכר קבוע והולם, הלקוחות יהנו משירות טוב, והטיפ יחזור להיות טיפ: ינתן במקרים החריגים בהם הוא ראוי להינתן.

עוד בנושא – כאן.

20.

מה אם גברים ונשים היו מתחלפים בתפקידים בסצנות הברים? זה היה נראה בערך ככה.

וזה ההמשך

מזכיר את זה.

וזה ההמשך

יש גם את זה

21.

טריילר לשבת

טים ברטון חוזר ל"פרנקנוויני".

בונוס: "פרנקנוויני" המקורי (ובונוס בבונוס – הופעות מפתיעות של שלי דובאל, דניאל סטרן, סופיה קופולה וג'ייסון הרווי, שהיה האח וויין המעצבן ב"שנות הקסם" – שם, אגב, שימש סטרן כמספר, קולו של קווין ארנולד המבוגר)

תמונת השבוע

סשה ברון כהן מציל את צופי האוסקר ממוות מתוך שעמום

טקס אילם (סיכום אוסקר 2012)

היה משעמם. ולא רק בגלל שהבחירות היו שמרניות כצפוי (מה שסייע לי לפגוע בהימורים עם 17 מ-21, ואם הייתי הולך עד הסוף עם האקדמיה ולא מפנטז על פיצול הבחירות לסרט ולבמאי זה היה 18). הנה, בכל זאת, בדחק, כמה רגעים ששווים אזכור.

סשה ברון כהן על השטיח האדום. מזל שהזמינו אותו להציל את הערב.

מונולוג הפתיחה של בילי קריסטל

בילי קריסטל: הסרט

מריל סטריפ עם האוסקר השלישי שלה. מזל שהם לא פישלו את זה.

ג'יי-לו. לא צריכה סרט בשביל לגנוב את ההצגה.

לא מבין גדול בתלבושות, אבל מבחינתי זו המנצחת. ללא מילה.

הלהקה של כריסטופר גסט כקבוצת מיקוד ל"קוסם מארץ עוץ"

זה לא ממש מהאוסקר, אבל זה מהמסיבה שאחרי. ולא יכולתי להתאפק. בכל זאת, בר והיידי.

אמה סטון הכובשת תמיד

כריס רוק מציל את הטקס עם רגע של עסיסיות

(לא הצלחתי למצוא בינתיים בשום מקום את הסרטון, אז תסתפקו בקטע הקצרצר הזה, ב-0:19 – שאגב, עדיין משמיטה את בדיחת השחורים שלו: "בעולם האנימציה אתה יכול להיות כל מה שתרצה. אם אתה אישה שמנה אתה יכול להיות נסיכה רזה. אם אתה רכרוכי, אתה יכול להיות גלדיאטור. אם אתה בחור לבן, אתה יכול להיות נסיך ערבי. ואם אתה בחור שחור, אתה יכול להיות חמור, או זברה")

אנג'לינה מציגה. פרס.

סירק דה סוליי. לא קשור לכלום, כמובן, אבל אחרי הסופרבול, מדובר בכוכבים הרשמיים של החגיגות האמריקאיות

העבודה של שלמה בראבא על השטיח האדום

הוא קוסם! ("הוגו" – ביקורת)

אזהרת ספויילר:

הביקורת מכילה מידע על זהותה של דמות מרכזית בסרט. אני לא בטוח עד כמה זה באמת ספויילר, מפני שהמידע הזה מופיע ברוב הראיונות סביב הסרט והספר שעליו הוא מבוסס, ולטעמי הוא גם לא פוגע בחוויה. אם בכל זאת אתם מעדיפים לא לגלות לפני הצפייה, דלגו לשורה התחתונה של Twitsonfilms וחזרו לכאן אחרי שתראו ותיהנו

"סרטים נוגעים בליבנו, ומעוררים את דמיוננו, ומשנים את הדרך בה אנו רואים דברים. הם לוקחים אותנו למקומות אחרים. הם פותחים דלתות ומחשבות. סרטים הם הזיכרון של ימי חיינו. עלינו לשמור אותם בחיים"

(מרטין סקורסזי)

על פניו, הבחירה של מרטין סקורסזי לביים את העיבוד הקולנועי של "התגלית של הוגו קברה", ספרו של בראיין סלזניק, נראתה תמוהה. מה לסקורסזי ולספר ילדים? מה להיפר-ריאליסט המחוספס ולפנטזיה צרפתית קסומה? אבל מי שכבר הכיר את ספרו של סלזניק ידע מיד שאין מתאים מסקורסזי – שהוא לא רק קולנוען דגול, אלא גם סינפיל חסר תקנה, היסטוריון של קולנוע וארכיבר מהלך – לקחת על עצמו את עשייתו של סרט שהוא שיר הלל לראשית הקולנוע.

"הוגו" הוא שמו של הגיבור הצעיר, הוגו קברה (אסה באטרפילד), ילד יתום שמסתובב ללא השגחה בתחנת רכבת פריסאית, גונב מכל הבא ליד, מפקח על פעולתם התקינה של השעונים ומלווה מבין הצללים את העוברים והשבים בתחנה. חלומו הגדול הוא להשלים את מלאכתו הלא גמורה של אביו המנוח (ג'וד לאו), ולתקן את האוטומטון (מעין רובוט מכני, דמוי אדם) שאסף מהמוזיאון. כדי לעשות זאת הוא זקוק לפנקס אותו החרים לו פאפא ז'ורז' (בן קינגסלי היוצא מן הכלל), בעל דוכן צעצועים בתחנה, ולמפתח מוזר בצורת לב. מכאן ואילך מתגלגלת לה ההרפתקה בתחנת הרכבת, במהלכה הוגו לא רק מצליח להפעיל את האוטומטון, אלא גם חושף את זהותו האמיתית של פאפא ז'ורז'.

והנה הספויילר: פאפא ז'ורז' הוא ז'ורז' מלייס. מלייס הוא מחלוצי אמנות הקולנוע, אבל נדמה שהוא לא זכה להכרה הרחבה לה זכו האחים לומייר וד.וו. גריפית'. סטודנטים לקולנוע מכירים ודאי את שמו ואת סרטו המפורסם ביותר – "המסע אל הירח" (Le Voyage dans la Lune), כולל הדימוי האיקוני של הירח דמוי המאפה שבעינו השמאלית ננעץ הטיל (מומלץ לקרוא את אבנר שביט ב"וואלה" על הסרט). אבל הקהל הרחב אינו מכיר את שמו ואת יצירתו.

חבל. מלייס היה במידה רבה חשוב ובוודאי מעניין לא פחות מעמיתיו. אפשר גם לומר שהוא היה הפנטזיונר הראשון של הקולנוע. את הסרטים התיעודיים של לומייר – הגם שהיתה להם השפעה ראשונית מאגית על הקהל (ידועה האנקדוטה על הצופים בסרט "רכבת מגיעה לתחנה" שנרתעו בבהלה מהגעת הרכבת לתחנה על המסך – אנקדוטה שמוזכרת גם ב"הוגו") – שכלל מלייס לסרטים קצרים, פרועים ועשירי דמיון. הסיפורים שלו התפרשו על נושאים מגוונים, והוא לא נתן למגבלות המציאות להפריע לו. מלייס היה קוסם במקצועו, ואת הטריקים של הבמה הפך לאשליות ויזואליות. אפשר לכנותו אבי הז'אנרים הקולנועיים, וגם אבי האפקטים המיוחדים.

יש ביוטיוב ובאינטרנט לא מעט גרסאות של "המסע אל הירח" – כלומר, כמעט אותו הסרט (מחלקם נחתך סיומו של הסרט), רק בליוויים מוסיקליים שונים. אני בחרתי בזה, משום שאהבתי את הליווי המוסיקלי והמקהלתי, ומשום שהוא כולל את סיום הסרט. אבל תוכלו לבחון גם אחרים.

אולם סיפורו של מלייס לא היה קסום ונצחי כמו סרטיו. "סוף טוב יש רק בסרטים", הוא אומר ב"הוגו". מלחמת העולם הראשונה הביאה לקריסת חברתו. סרטיו נקנו והושמדו. את ימיו האחרונים העביר כמוכר צעצועים בתחנת רכבת.

על הסיפור הזה (האמיתי כאמור) הלביש בראיין סלזניק מעשיה, שבה הופך הוגו הצעיר לגואלם של מלייס ושל זכרו. בנחישות, תעוזה וכישרון מכני יוצא דופן, הוא מצליח לגאול את מלייס מהשכחה, ואף להציל כמה מסרטיו. סוף סוף, בערוב ימיו, זוכה הקוסם הזקן להכרה שהוא כה ראוי לה.

מלמעלה למטה: מלייס האמיתי, מלייס של סלזניק ומלייס של קינגסלי

וכאן הופכת ההשקה בין "הוגו" למציאות ובין הוגו קברה למרטין סקורסזי ברורה. כמו קברה, גם סקורסזי היה ילד שהתאהב בקולנוע, ובבגרותו לא רק עסק ביצירת קולנוע אלא גם בשימור המורשת הקולנועית (סקורסזי הקים את ה"Film Foundation", שעוסקת בשימור סרטים. משם גם לקוח הציטוט שבפתיחת הפוסט). כך, למשל, עשה רסטורציה ל"נעליים אדומות" של הבמאים אמריך פרסבורגר ומייקל פאואל (שהיה לזמן קצר, עד למותו, בעלה של תלמה סקונמייקר – העורכת הקבועה של סקורסזי והעורכת של "הוגו"). וב"הוגו" הוא לא רק מוצא את בן דמותו הצעיר – הוא גם גואל שוב קולנוען אגדי, משיב לו את כבודו האבוד ומחזיר אותו לתודעה.

כל זה – מורשת ושימור וזיכרון וכבוד ומחווה ונוסטלגיה – טוב ויפה, אבל זה לא היה עובד אלמלא "הוגו" היה גם סרט נפלא. וכפי שאפשר לצפות מסקורסזי – הוא אכן נפלא. דווקא המעשיה של סלזניק (שעובדה לתסריט ע"י ג'ון לוגאן) היא אולי החלק החלש בסרט (מבחינה עלילתית – משום שהרעיון כשלעצמו מבריק). זו אינה הרפתקה סוחפת ועתירת דמיון כפי שאפשר לצפות, אך בזכות הטיפול של סקורסזי – שכולו אהבת קולנוע טהורה – היא בכל זאת מקסימה ומחממת לב. הרגעים המעולים ביותר בסרט אינם נוגעים כלל לעלילה המרכזית; אלה הרגעים בהם משחזר סקורסזי את עבודתו של מלייס, מדמיין מחדש את סרטיו האבודים, ומדגים – לא מספר ולא מסביר, פשוט מדגים – את יופיה של הפנטסיה המלייסית.

ובזכות סקורסזי, היא גם מרהיבה. זהו ניסיונו הראשון של סקורסזי עם טכנולוגיית התלת ממד. סקורסזי יחגוג בנובמבר הקרוב 70 – לא גיל פשוט ללמוד טריקים חדשים – ומצד שני, הוא היה ילד כשהוליווד התחילה לשחק עם הטכנולוגיה הזו בסרטים כמו "נשקיני, קייט" ו"היצור מהלגונה השחורה". וכמה ראוי שהפעם הראשונה של סקורסזי מתרחשת בסרט אודות האיש שהעשיר את הקולנוע בהמצאות ויזואליות וטכנולוגיות. התלת ממד של "הוגו" אינו בולט ומודגש, וסקורסזי עושה בו שימוש נבון ומתון. הסרט המואר והצבעוני גם אינו נכווה מהחולשה המסורתית של סרטי תלת ממד – צבעים אפלים ועכורים. "הוגו" מצליח להישאר בצבעים נהדרים לכל אורכו.

וכאן נדמה שסקורסזי הקפיד במיוחד, והוא רושם הישג מרשים, משום ש"הוגו" הוא פשוט סרט יפהפה מבחינה ויזואלית. הפריימים כל כך צבעוניים, עשירים ומדויקים, עד שלרגעים היה נדמה לי שאני צופה באנימציית פרפורמנס-קפצ'ר נוסח "רכבת לקוטב" ו"הרפתקאות טינטין". התוצאה פשוט מרהיבה.

בליל ראשון הקרוב צפוי "הוגו" לרוץ בטקס האוסקר בראש בראש מול "הארטיסט". במידה רבה "הוגו" הוא הנגטיב של "הארטיסט": מול סרט צרפתי אילם בשחור לבן שמתרחש בהוליווד מתמודד סרט אמריקאי מדבר וססגוני שמתרחש בפאריס (וצולם בלונדון). אבל המשותף לשניהם חשוב יותר: שניהם מתרחשים בתקופה דומה (שנות השלושים של המאה העשרים), שניהם חוגגים את האמנות השביעית, שניהם עושים זאת באמצעות הכלים שהיא העניקה להם, ושניהם עושים זאת היטב, ביצירות קסומות ומרחיבות לב. זהו ניצחון קולנועי שאין כמותו.

"אייר" מציעים פסקול חדש לגרסה המשוחזרת והצבעונית של "המסע אל הירח" שהוצגה בפסטיבל קאן האחרון

 

Twitsonfilms: סקורסזי עושה סרט ילדים? למה לא? פנטזיה קסומה, מרהיבה ושופעת אהבת קולנוע. סקורסזי שעושה סרט על קולנוע הוא סקורסזי במיטבו. ½****

"הוגו" (Hugo). בימוי: מרטין סקורסזי. תסריט: ג'ון לוגאן (עפ"י ספרו של בראיין סלזניק: "התגלית של הוגו קברה"). שחקנים: אסה באטרפילד, בן קינגסלי, קלואי מורץ, סשה ברון כהן, אמילי מורטימר, הלן מק'רורי, כריסטופר לי, ג'וד לאו, ריי ווינסטון, ריצ'רד גריפית'ס, פרנסס דה לה טור, מייקל סטולברג.

IMDB כאן

שרלוק בונד ("שרלוק הולמס" – ביקורת)

"שרלוק הולמס: משחק הצללים" הוא הזדמנות להיזכר במה שכתבתי ל"מעריב" ב-2009 כשדאוני ג'וניור חבש לראשונה את מגבעת הבלש לראשו. במילה אחת: הופתעתי לטובה.

הוא רץ, הוא מנתר. הוא קופץ מחלונות ומחליק על מרזבים. הוא נלחם בזירת אגרוף ומתחזק בטן מרובעת. הוא לובש תחפושות. הוא יורה באקדח. האם גאי ריצ'י מנסה להוכיח ששרלוק הולמס הוא בעצם אביו מולידו של הנודע שבסוכני הממלכה הבריטית, ג'יימס בונד?

התשובה, במידה מסוימת, היא כן, ואפילו בצדק. בעידן שבו כל גיבורי העל, מבונד ועד באטמן, חוזרים למקורות ועולים מחדש בדמות רעננה ומורכבת, גם לשרלוק הולמס, ראש וראשון לבלשים הספרותיים (גם אם לא היה הבלש הראשון), מגיע טיפול דומה. ובצדק, מכיוון שהולמס ממילא זכה כבר לאינספור עיבודים (ואפילו בשעה זו נרקם עיבוד נוסף, בכיכובם של סשה ברון כהן ו-וויל פארל). האם לא עדיפה גרסה חדשה ולא קונבנציונאלית לעלילותיו מאשר עוד אדפטציה קלאסית שמרנית?

המבחן הוא מבחן התוצאה, וכאן "שרלוק הולמס", שמנסה להיות מותחן פעולה קליל ואטרקטיבי, ובה בעת לשמור על כבודו של הבלש האלמותי, עומד בהצלחה. גם אם הולמס של ריצ'י הוא בחור קטן ובנוי היטב (וללא המגבעת המפורסמת שהפכה את צלליתו לאייקון), ולרגעים הוא ו-ווטסון נראים פחות כמו צוות בילוש בריטי עתיר גינונים ויותר כמו הנוכלים בלום.

הנוכלים בלום בפעולה

הסיפור (מקורי אף הוא, ולא עיבוד לאחד מסיפוריו של ארתור קונן דויל) נפתח דווקא בסיומה של חקירה, כשהולמס מביא למאסרו של לורד בלקווד (מארק סטרונג, שממשיך להתפתח כאנדי גארסיה חדש), הנבל התורן, בשל עיסוק במאגיה שחורה. אלא שימים אחדים לאחר הוצאתו להורג, מתברר שבלקווד קם לתחיה ועזב את קברו. וזו משימה לג'יימס בונד. זאת אומרת, לשרלוק הולמס.

התעלומה מסתעפת, ולא קל לעקוב אחר פיתוליה – ואני בספק אם זאת משום שהיא מסובכת או מקמצת בפרטים, ולא מכיוון שריצ'י מעדיף להסיט את תשומת לבנו לזיקים ולניצוצות שהוא מבעיר ברחובות לונדון הויקטוריאנית. ניחא, גם שרלוק הולמס של קונן דויל מעולם לא ביקש לתת לקוראיו את הסיפוק שבפתרון התעלומה לפניו. הקורא רוצה להיות הולמס, אבל מוצא את עצמו בווטסון – צופה בהולמס בהערצה, זורק ניחושים פרועים ושגויים לרוב, ולבסוף נפעם מניתוחו הגאוני של הבלש.

המוקד נמצא, אם כן, בסדרת ההרפתקאות שעוברות על הולמס ו-ווטסון בסמטאות האפלות ומטילות המורא של לונדון, ומותחן אקשן קצבי ומשעשע שכזה, שראשו בשנות האלפיים אך רגליו באנגליה של סוף המאה ה-19, מתגלה כעונג נטול יומרות, גם אם לא מבריק.

מוקד נוסף טמון ביחסים בין הולמס לווטסון. ריצ'י קורץ לא פעם לצופי הסרט ולפרשניו לתהות על קנקנם של היחסים בין השניים, ומפזר רמזים הומוסקסואליים בדרכו. הסרט נפתח כשדרכם של השניים עומדת להיפרד, כאשר אישה מאיימת לחצוץ ביניהם. מי שירצה למצוא את הפרשנות ההומוסקסואלית בהמשך הסיפור, לא יתקשה לעשות כן. אם באטמן ורובין בסצנה, אז למה לא הולמס ו-ווטסון?

הם באמת נראים מאוהבים

ואפשר גם להביט על ההתפתחות המוצעת כאן ביחסיהם של השניים, כאשר ווטסון – הביוגרף של הולמס, שעיקר תרומתו היתה בהאדרת פועלו – הופך למשענת השפיות של הולמס. בלעדיו עשוי המוח המבריק לשרוף את עצמו בניסויי זבובים וכינורות בדירתו המבולגנת.

כך או כך, אפשר להתמוגג מעוד הופעה מצוינת של רוברט דאוני ג'וניור, שבונה כאמור דמות הולמס שונה בתכלית מקודמותיה, אך מרתקת בפני עצמה. כזו שיכולה להחזיק עוד סרטי המשך רבים. דאוני, ששוב מוצא את עצמו בנעלי גיבור-על עם בעיות התמכרות (אחרי "איירון מן"), עושה הולמס משעשע ומקסים, שמוכן להילחם בפשע בלשונו המצליפה ובאגרופיו הקפוצים לא פחות מאשר בשכלו החריף. זה לא ההולמס שהכרנו, אבל אפשר להתרגל.

"שרלוק הולמס" (Sherlock Holmes). במאי: גאי ריצ'י. תסריט: מייקל רוברט ג'ונסון, אנתוני פקהאם וסיימון קינברג, על פי סיפוריו של ארתור קונאן דויל. שחקנים: רוברט דאוני ג'וניור, ג'וד לאו, רייצ'ל מקאדאמס, מארק סטרונג, אדי מרסן, קלי ריילי. 128 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן